הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 24735-04-14

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

תובעת

פלונית
ע"י ב"כ עו"ד נתנאל בירן

נגד

נתבעת

ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד טל שליט

פסק דין

התובעת הגישה תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים שארעה ביום 23.8.11. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

התובעת, ילידת 25.9.88, נפגעה בתאונת דרכים עת איבדה את השליטה ברכב בו נהגה, סטתה מנתיב נסיעתה והתנגשה ברכב חונה.
לאחר התאונה פנתה התובעת לבית החולים ברזילי, נבדקה במיון בית החולים ושוחררה לביתה.
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.
לתובעת נקבעה על ידי המל"ל נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 10% בגין הפרעת הסתגלות חרדתית, והופעלה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בשליש, כך שנכותה נקבעה בשיעור של 13.3%.
התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום ברחובות. ביום 3.5.15 הגישה התובעת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בטענה כי ממועד קביעת הנכות חלה החמרה ממשית במצבה וכי היא טופלה ומטופלת על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים. ביום 8.11.15 קיבל בית משפט השלום ( כב' השופט א' באומגרט) את הבקשה, בקבעו כי עיון באסמכתאות שצירפה התובעת לבקשתה מלמד על שינויים לרעה בתפקודה, והורה על מינויו של ד"ר אריה באואר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה ( להלן: "המומחה").
ביום 10.5.16 הועברה התביעה לבית משפט זה, לבקשת התובעת.
לאחר דיון ההוכחות שהתקיים בפני, הגישה הנתבעת בקשה להורות על פסילת חוות דעתו של המומחה ולמנות מומחה אחר תחתיו. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 18.10.17.

הנכות הרפואית
המומחה קבע בחוות דעתו מיום 11.12.15, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 34( ב)(3)(4) מותאם לתקנות המל"ל, בגין פוסט טראומה עם סימפטומים חרדתיים בולטים. המומחה התרשם כי לאורך כל התקופה שחלפה מאז קרות התאונה סבלה התובעת מהתקפי חרדה, בעוצמה משתנה. המומחה סבר כי אין הלימה בין מגבלותיה התפקודיות של התובעת לסימפטומים הקליניים מהם היא סובלת, בוודאי לתקופה כה ארוכה, וכי יתכן שהתובעת הייתה זקוקה לתהליך שיקומי אינטנסיבי יותר ובשלבים מוקדמים יותר של מצבה ואז אולי התוצאות היו שונות לטובה. בהקשר לכך העריך כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים, בעיקר תמיכתיים. עוד ציין המומחה כי הוא סבור שהתאונה עצמה, בה נפגעה התובעת באופן קל מבחינה פיזית, אינה יכולה להסביר את עוצמת הסימפטומים וחוסר התפקוד מהם היא סובלת, ויתכן כי המפגש בין התאונה לאישיותה תרם לעוצמת התסמינים בכלל ולחוסר התפקוד בפרט.
לטענת הנתבעת, לאור מסקנות המומחה, קביעת המל"ל לא נסתרה והינה מחייבת. הנתבעת מסבירה כי המומחה מונה לבדוק את האפשרות לקיומה של החמרה במצב התובעת, אך מחוות דעתו עולה כי מצבה הנפשי לא הוחמר, אלא נכותה התגבשה במועד התאונה. מאחר ועל פי קביעת המומחה לא חלה החמרה במצבה, נשמטת הקרקע תחת תכלית מינוי המומחה וקביעת המל"ל עומדת בעינה. עוד טוענת הנתבעת כי ככל שייקבע כי קביעת המל"ל לא נסתרה, על בית המשפט לשקול הן את קביעת המל"ל והן את חוות דעת המומחה.
טענות הנתבעת אינן עולות בקנה אחד עם התשתית העובדתית שהונחה בפני ואפרט; הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה ביום 3.1.13 כי התובעת סובלת מנכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור של 10%, מיום 1.9.11 ועד ליום 30.6.13, בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעם המל"ל, אשר קבע כי לתובעת הפרעת חרדה לאחר חשיפה טראומטית. ביום 28.8.13 קבעה הוועדה כי לא נותרה לתובעת נכות פסיכיאטרית צמיתה ואין קשר בין מצבה באותה העת לבין התאונה. התובעת הגישה ערר לוועדה הרפואית לעררים של המל"ל, אשר קבעה ביום 29.12.13 כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי ס' 34(ב)(2) לתקנות המל"ל בגין הפרעת הסתגלות חרדתית, והופעלה תקנה 15 לתקנות המל"ל, בשליש, כך שהנכות נקבעה בשיעור של 13.3%. ועדת העררים קבעה כי קיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לתאונה, מאחר וטרם התאונה היא לא סבלה מתלונות בתחום הנפשי. הוועדה מצאה כי אין מדובר בהפרעה פוסט טראומטית כי אם בהפרעת הסתגלות עם מאפיינים חרדתיים.
התובעת נבדקה על ידי המומחה בחודש דצמבר 2015, שנתיים לאחר מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המל"ל. המומחה קבע בחוות הדעת כי " התמונה השלטת הינה חרדתית עד כדי פאניקה, בצרוף מספר תסמינים / סימפטומים של אישה הנמצאת בפוסט-טראומה. במילים אחרות ניתן לומר כי מדובר בפוסט-טראומה עם סימפטומים חרדתיים בולטים".
מרבית המסמכים הרפואיים עליהם נסמך המומחה בחוות דעתו נערכו במועדים המאוחרים למועד קביעת הנכות הצמיתה ומהם עולה תמונה של החמרה במצב התובעת וכן כי התובעת סובלת מ-PTSD. כך במכתבו של ד"ר תודר, פסיכיאטר מומחה מהמרכז הרפואי לטיפולי נוירופידבק "נוירוקליניק", מיום 30.3.14, צוין כי התובעת סובלת מהתקפי חרדה הפוגעים באופן קשה בתפקודה במרבית התחומים וכי היא סובלת מסימפטומים חלקיים של PTSD; במכתבו של ד"ר תודר מיום 23.2.15 צוין כי לתובעת פגיעה תפקודית משמעותית בשל התקפי החרדה, כי בחודשים האחרונים יש החמרה במצבה וכי היא סובלת אף מ-PTSD חלקי; במכתבו של גיל פרימן, פסיכולוג קליני מומחה מהמרכז לבריאות הנפש בברזילי, מיום 4.6.15, צוין כי התובעת טופלה בנוירופידבק כ-8-7 חודשים, טיפול אשר לא הניב תוצאות ואף הביא להחמרה; אף ממסמכים נוספים מתיקה הרפואי של התובעת, אשר לא עמדו בבסיס חוות הדעת של המומחה על פי המצוין בה, עולה תמונה דומה: כך למשל, במכתבו של ד"ר תודר מיום 30.7.14, צוין כי בחודשים האחרונים יש החמרה במצב התובעת וכן שהיא סובלת אף מ-PTSD חלקי; במכתב מיום 20.1.15 החתום על ידי הפסיכיאטרית ד"ר אסיה פיסרב צוין כי " קיימת ירידה נוספת בתחום תפקודה".
ממכתביהם של הגורמים הפסיכיאטריים אשר טיפלו בתובעת עולה כי בתקופה המאוחרת למועד קביעת הנכות על ידי המל"ל הוחמר מצבה הנפשי של התובעת. וכן, בעוד שוועדת העררים של המל"ל קבעה כי התובעת אינה סובלת מהפרעה פוסט טראומטית אלא מהפרעת הסתגלות חרדתית, הרי שמחוות דעתו של המומחה ומהתיעוד הרפואי המפורט לעיל עולה כי התובעת סובלת מפוסט טראומה לצד התקפי החרדה. המומחה העיד בהקשר זה כי אין לו ספק שהתובעת פוסט טראומטית, עברה טראומה וסובלת מטראומה ( עמ' 107 לפרוטוקול, שורות 13-12).
לאור האמור, המסקנה היא כי חלה החמרה במצבה של התובעת, ויש לדחות את טענת הנתבעת כאילו קביעת המל"ל לא נסתרה.
הנתבעת מצביעה על סתירות, לכאורה, בין טענות התובעת ובן זוגה בתצהיריהם לעומת עדותם בחקירתם הנגדית, ולעומת גרסת התובעת כפי שנמסרה למומחה. כך, באשר למועד בו החלה התובעת לסבול מחרדות, הסתגרותה בביתה ויכולתה לנהוג ברכב:
התקפי החרדה
מהמסמכים הרפואיים עולה כי רק כחודש לאחר התאונה התלוננה התובעת על חרדה, כשהתובעת העידה כי רק במועד זה החלה לסבול מכך; בפני המומחה ציינה התובעת כי התקפי החרדה החלו כשבועיים לאחר התאונה; בתצהירה ציינה התובעת כי היא סובלת מהתקפי חרדה מיום התאונה. אכן, בחוות הדעת צוין כי התובעת מסרה למומחה שהתקפי החרדה החלו כשבועיים לאחר התאונה, בעוד שמהמסמכים הרפואיים עולה כי ההתייחסות הראשונה לחרדות הינה במכתב השחרור מבית החולים ברזילי מיום 27.9.11, במסגרתו ציין הרופא כי ישנו חשד לחרדה ( נספח ד' למוצגי התובעת, בעמ' 12). התובעת העידה כי היא אינה זוכרת את הזמן המדויק בו החלה לסבול מחרדות וכי יתכן שבחלוף שבועיים ממועד התאונה היא סבלה מהתקפי חרדה אך לא הבינה שמדובר בחרדה ( עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 31-20). המומחה הסביר בחקירתו כי על אף שבתיעוד הרפואי שנערך בשבועות שלאחר התאונה לא צוינו תלונות מצד התובעת אודות חרדות, לא ניתן להסיק כי היא לא סבלה מחרדות בתקופה זו אף אם היא לא התלוננה על כך ( עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 8-1) וכי התיעוד האמור הינו חומר רפואי שאינו פסיכיאטרי, שאין בו לאשש או לא לאשש את גרסת התובעת כפי שנמסרה לו (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 14-9). המומחה הסביר כי לא כל אדם החווה חרדה מסוגל להביע זאת במילים, אף כשחולפים שבועות וחודשים ממועד האירוע ( עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 18-3), וכי במועד בו התובעת נבדקה על ידו, בחודש דצמבר 2015, היא הצליחה לבטא את תחושותיה לאור חלוף הזמן ( עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 27-20).
לא מצאתי כי הדברים שנכתבו בתצהיר התובעת מצביעים על סתירות בגרסתה, ונראה כי התובעת ביקשה לנסח באופן כללי את התסמינים מהם היא סובלת, מבלי שציינה את המועד המדויק בו הופיעו תסמינים אלו. איני סבורה כי פער של שבועיים מצביע על סתירות בגרסת התובעת.
חיי החברה של התובעת ויכולתה לנהוג ברכב
ב"כ הנתבעת הציג לתובעת פוסטים רבים שפורסמו בחשבון הפייסבוק שלה ( נ/2), המכילים תמונות בהן התובעת ובן זוגה צולמו בבילויים שונים – חופשות, אירועים, סרטים בקולנוע ועוד. כשעומתה התובעת עם צילומיה השונים, לא עלה בידיה ליישב את הסתירות הנ"ל. כך, בין היתר, הוצגה לתובעת תמונה שצולמה מטיול בים המלח, אשר אישרה כי נסעה אליו, חרף טענותיה כי אינה יוצאת לנופש; עוד הוצגו לתובעת, בין היתר, תמונה שצולמה ביום כיף עם בן זוגה, תמונה שצולמה עם חברתה במסעדה, ותמונות מחתונות בהן השתתפה התובעת. רק לאחר שהוצגו לתובעת למעלה מ-10 תמונות שצולמו בבילויים בהם נטלה חלק, טענה התובעת כי באמצעות העלאת התמונות לחשבון הפייסבוק שלה היא מתמודדת עם התקפי החרדה מהם היא סובלת. ואולם, טענה זו לא נטענה על ידה בפני המומחה או בתצהירה.
הנתבעת טוענת לסתירות בגרסת התובעת אף באשר לנהיגתה. בעוד שבבדיקתה מסרה התובעת למומחה כי היא אינה נוהגת וכך העידה אף בתצהירה, בחקירתה אישרה התובעת כי היא נהגה לאחר התאונה לתקופה קצרה וחזרה בה מהאמור בתצהירה כי לא נהגה כלל לאחר התאונה.
בחקירתו החוזרת העיד המומחה כי הוא סבור שאין משמעות למוצגים מחשבון הפייסבוק של התובעת כפי שהוצגו ( עמ' 92 לפרוטוקול, 20-19) והסביר כי הוא אינו סבור שיש בראיות שהוצגו בדיון לסתור את חוות דעתו ( עמ' 102 לפרוטוקול, שורות 36-26 ועמ' 103, שורות 36-21) וכי על שיעור הנכות להישאר כפי שנקבע על ידו ( עמ' 104 לפרוטוקול, שורות 5-4). וכן, בהינתן הסימפטומים כפי צוינו בחוות הדעת לפיהם התובעת סובלת מפוסט טראומה, אינה עובדת או מתפקדת ומאחר ולא ניתן לומר שמצבה השתפר ביחס למועד בדיקתה על ידו, הרי שהוא לא היה משנה את שיעור הנכות שקבע. בסיום חקירתו, המומחה הוסיף והבהיר כי ככל שהיה עורך את חוות הדעת כיום ולאור הנתונים שהועלו בחקירה, יתכן שהיה משנה את חוות הדעת, אך הבהיר כי הדבר נכון ביחס לכל נבדק אותו יבדוק בשנית שכן המצב הנפשי עשוי להשתנות מסיבות רבות ( עמ' 109 לפרוטוקול, שורות 35-7). עוד העיד המומחה כי במסגרת עריכת חוות הדעת הוא הסתמך על מסמך מטעם הפסיכיאטר המטפל של התובעת, ד"ר תודר, בו צוין כי התובעת מוגבלת ואינה יכולה לעבוד, ולא היה בידו דבר שיסתור מסמך זה טרם הדיון ( עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 36-20).
ככלל, בית המשפט יאמץ את חוות דעתו של מומחה מטעמו ולא יסטה ממנה אלא אם מתקיימים נימוקים כבדי משקל לעשות כן ( ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-948 (2002)). בענייננו, לא מצאתי כי מתקיימים נימוקים המצדיקים סטייה מחוות דעתו של המומחה. חוות הדעת ברורה, מפורטת ומנומקת ועולה בקנה אחד עם הראיות ואף עדותו של המומחה ביחס לחוות הדעת הייתה מבוססת ומנומקת, והוא עמד מאחורי מסקנתו גם נוכח הראיות שהוצגו לו בחקירה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי נוכח הפערים בין קביעת המל"ל לחוות הדעת של המומחה יש למנות מומחה נוסף מטעם בית המשפט אשר יבדוק את התובעת ויבחן אף את מלוא הראיות שהגישה הנתבעת. אף טענה זו דינה להידחות;
בית המשפט רשאי למנות מומחה נוסף במקרים בהם התברר כי חוות הדעת אינה מהווה בסיס ראוי להערכת המצב הרפואי של הניזוק או במקרים בהם מתעוררים ספקות באשר לנכונותה של חוות הדעת. מינוי מומחה נוסף ייעשה רק כאשר בית המשפט חש שאין באפשרותו להגיע לחקר האמת בהתבסס על חוות הדעת ( ע"א 1534/12 זידאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (14.02.2013); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 694 ( מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ריבלין")). בעניינו, מצאתי כי חוות הדעת של המומחה מהווה בסיס ראוי להערכת נכותה הרפואית של התובעת ואיני סבורה כי מתעורר ספק באשר לנכונותה. חוות הדעת ברורה, מפורטת ומנומקת ונערכה לאחר שהמומחה בדק את התובעת ועיין בתיקה הרפואי. במהלך חקירתו הנגדית של המומחה הציג בפניו ב"כ הנתבעת את התמונות הנ"ל שפורסמו בחשבון הפייסבוק של התובעת. חרף תמונות אלו, כאמור, העיד המומחה בחקירתו החוזרת כי אין בהן לסתור את חוות דעתו ועמד על שיעור הנכות שקבע לתובעת. עוד הסביר המומחה, בחקירתו הנגדית, כי אף אם לתובעת יש חברים וחברות רבים, לא ניתן להסיק בהכרח כי היא מצויה בקשר עמם ( עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 29-27). דהיינו, לא ניתן לקבוע כי לתובעת חיי חברה פעילים. עוד בעדותו, הסביר המומחה כי במועד בו בדק את התובעת מצבה לא היה קל ( עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 6-5), והדגיש כי היא סובלת מטראומה. המומחה נימק כנדרש את קביעותיו בחוות הדעת ואת נכותה של התובעת, וזאת אף בהינתן המצג שהוצג ביחס לבילויי התובעת ונהיגתה. משכך, לא מצאתי כי יש מקום למנות מומחה נוסף.
לאור האמור, יש להעמיד את שיעור הנכות הרפואית של התובעת על 25% וזאת בהתאם לקביעת המומחה.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות
כאמור, הנתבעת טוענת לסתירות שונות ביחס לגרסת התובעת, כשלגישתה יש בהן להשפיע אף על הנכות התפקודית.
התובעת העידה בתצהירה כי בעקבות התאונה סיימה בקושי רב את לימודיה וזאת רק כעבור 5 שנים מהמועד בו החלה את לימודי התואר. לטענת הנתבעת יש לדחות את טענת התובעת באשר לפגיעה בהיקף לימודיה, שכן מתעודות הציבור ממכללת ספיר בה למדה התובעת עולה כי בשנה שקדמה לתאונה ובשנים שלאחר מכן מספר נקודות הזיכוי הינו דומה. אין בידי לקבל טענה זו. התאונה אירעה בסיום שנת הלימודים הראשונה של התובעת, במהלכה נישאו התובעת ובן זוגה, כחודשיים לפני התאונה ( ר' עדות אריאל תורג'מן, בן זוגה של התובעת, בעמ' 110 לפרוטוקול, שורה 36 ועמ' 111, שורה 1). התובעת העידה כי למדה סמסטר אחד בשנה זו ואת הסמסטר השני החסירה עקב חתונתה ובסמסטר הקיץ ביצעה השלמות ככל שיכלה. מתעודת הציבור עולה כי לימודי התובעת נמשכו 5 שנים, כשהתובעת העידה בעניין זה כי מדובר בתואר שנמשך 3 שנים בלבד והיא נאלצה לפרוס אותו על פני שנתיים נוספות עקב מצבה ( עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 10-9).
התובעת טוענת כי מאחר והיא חווה את התאונה במהלך כל שעות היממה ובמרבית שעות היום היא ישנה או שוכבת במיטתה, ומאחר והיא לא ישנה באופן סדיר וסובלת מסיוטים, היא אינה עובדת כיום ואף אינה מסוגלת לעבוד באף עבודה. עוד נטען על ידה כי היא אינה מסוגלת להיות במקומות רועשים ומשכך " על העבודה להיות ללא רעשים". נטען כי התובעת איבדה את כושר עבודתה באופן מוחלט ולצמיתות, אך עם זאת מבוקש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 50%. זאת למעט תקופה של 10.5 חודשים לאחר התאונה, במהלכה עבדה התובעת במשרת סטודנט עקב לימודיה, עד לפיטוריה. בגין ההפסדים בתקופה זו מבקשת התובעת להעמיד את הגריעה מכושר השתכרותה על שיעור של 30% בהתאם לפגיעה שנגרמה להיקף עבודתה ולשכרה.
הנתבעת טוענת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 10%, לאור אמינותה של התובעת המוטלת בספק ולאור סירובה לקבל טיפול.
בפסיקה נערכה הבחנה בין המושגים " נכות רפואית" ל "נכות תפקודית" - המתארת את השפעתה של הנכות הרפואית על תפקוד הנפגע בתחומים שונים; ו"גריעה מכושר ההשתכרות" - המהווה אחד מהמישורים, לרוב העיקרי, של תפקודו הכללי של הנפגע לשם חישוב הפיצוי. בין השלושה יתכנו פערים ועל בית המשפט להבחין ביניהם בהתאם לנתוני הנפגע העומדים בפניו אשר עשויים להשליך על תפקודו וכושר השתכרותו, כדוגמת גילו, כישוריו, השכלתו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, מידת השפעת הנכות הרפואית על יכולתו לעסוק באותו המקצוע ועוד. כמו כן, יש להתייחס לנסיבות שונות שיתכן כי ישפיעו על יכולת תפקודו של הנפגע, כדוגמת מצב התעסוקה בשוק. בהתאם לכך נקבע כי " אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" ( ע"א 2577/14 ‏פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).
במועד התאונה הייתה התובעת סטודנטית לתואר ראשון בשיווק טכנולוגי במכללת ספיר ועבדה כאחראית משמרת בקפיטריה במכללה, במשרה חלקית. ביום 12.7.12 פוטרה התובעת מעבודתה ( נספח י"א לתצהיר התובעת). התובעת ובן זוגה העידו כי התובעת אינה עובדת מאז פיטוריה.
בחוות הדעת, הביא המומחה את דברי התובעת באשר לשינוי במצבה. לדבריה לפני התאונה היו לה חברים רבים שאותם היא אהבה לארח, בעוד שכיום " היא אישה שנמצאת רוב היום במיטה"; כי אין לה כוח להקים עצמה מהמיטה והיא אינה מצליחה לעשות דבר; כי היא ניתקה את קשריה עם חבריה; כי היא מתקשה להיות במקומות שיש בהם רעש ועוד.
התובעת העידה בתצהירה כי במרבית שעות היממה היא סובלת מסיוטים וממצבה הנפשי וכי חייה השתנו מקצה לקצה. וכן, כי היא ממעטת לצאת מהבית ובמהלך רוב שעות היום היא ישנה או שוכבת במיטתה; כי אין לה כוח לגלוש באינטרנט; כי יציאותיה מהבית, ככל שמתקיימות, הינן בעיקר לבית הוריה או לבית הורי בן זוגה; כי היא ממעטת להגיע למקומות הומי אדם מאחר שהרעשים מפריעים לה וגורמים ללחץ והיא אף מרגישה מחנק וצפיפות כשהיא מצויה בין אנשים.
אף בחקירתה העידה התובעת כי " היום אין לי חיי חברה, אין לי בילוי. אני...בקושי יוצאת מהבית"; כי היא ובן זוגה יוצאים לבלות לעיתים נדירות ורק עקב לחץ מצדו; כי הם כמעט ולא מטיילים ואף אינם יוצאים לנופשים ( עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 19-4).
מתצהירו של אריאל תורג'מן, בן זוגה של התובעת, עולה תמונה דומה, לפיה התובעת אינה מעוניינת לצאת לבלות וכשלו ניסיונותיו לשכנעה לעשות כן; כי התובעת מרבה להסתגר בבית וישנה במרבית שעות היום, ואף כשהיא ערה היא ממעטת לשוחח עמו; כי התובעת אינה נוטלת חלק במטלות הבית, לרבות טיפול בבתם של בני הזוג; כי התובעת אינה מתפקדת ואף " קומלת" למול עיניו; כי התובעת מתקשרת עשרות פעמים ביום בבקשה שיחזור מוקדם מעבודתו עקב חששותיה כי תחווה התקף חרדה ותתעלף; כי הם יוצאים לבילויים ספורים על פי דרישתו אך כל בילוי שכזה מסתיים במפח נפש. מר תורג'מן העיד בחקירתו כי הוא והתובעת יוצאים לבלות לעיתים נדירות ורק עקב לחצים מצדו, כי הם אינם נופשים בבתי מלון, ממעטים לצפות בסרטים ואינם מבלים בקריוקי או באירועי " על האש" עם חבריהם ( עמ' 118 לפרוטוקול, שורות 36-31; עמ' 119, שורות 6-1, 17-15; עמ' 120, שורות 20-16) , וכי הם יוצאים מביתם רק לבית הורי התובעת או לבית הוריו ( עמ' 120 לפרוטוקול, שורות 21-20).
ואולם, מהראיות שהוצגו על ידי הנתבעת מצטיירת תמונה שונה בתכלית, המצביעה על סתירות בין גרסת התובעת ובן זוגה לבין התנהלותה היומיומית של התובעת ותפקודה בפועל. כאמור, הנתבעת הציגה בדיון ההוכחות פוסטים רבים שפורסמו בחשבון הפייסבוק של התובעת, של תמונות המתעדות את התובעת ובן זוגה בבילויים רבים, החל מצפייה בסרטים בקולנוע ואירועים חברתיים שונים וכלה בחופשות במקומות שונים בארץ.
בחקירתה, עומתה התובעת עם התמונות הנ"ל והיא ניסתה לספק לכך הסברים שונים: התובעת הסבירה כי התקפי חרדה אינם משתקפים בתמונות ( עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 29 ו-35); כי יתכן שבאמצעות העלאת התמונות היא מתמודדות עם החרדה ( עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 5-3); כי גם בן זוגה משתמש בחשבון הפייסבוק שלה וחלק מהתמונות שהוצגו פורסמו על ידו ( עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 35-34 ועמ' 26, שורה 4); כי "... את החרדה מפתחים לאט לאט מכל דבר...כל דבר שאני מנסה להתקרב אליו, אני מבינה שאני לא יכולה אז אני לא עושה אותו יותר, אבל אני חייבת לנסות ולבדוק" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 13-10); כי חלק מהתמונות צולמו זמן רב לפני שפורסמו בפייסבוק ולא באותו המועד ( עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 20-19; עמ' 33, שורות 16-10). באשר לחלק מהתמונות שהוצגו בפניה, העידה התובעת כי היא אינה זוכרת את האירועים בהם צולמו ( עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 28-27; עמ' 27, שורות 36-35 ועמ' 28, שורות 2-1; עמ' 30, שורות 31-27). עוד הסבירה התובעת כי היא יוצאת מביתה מאחר שבן זוגה דוחק בה והיא מבקשת לרצות אותו ( עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 9-5).
הסברי התובעת לא שכנעו אותי ונראה כי בנגוד לגרסתה היא מבלה, מטיילת ומשתתפת באירועים חברתיים, גם במקומות רועשים והומי אדם. איני סבורה כי התובעת מנהלת חיי חברה אינטנסיביים אך בוודאי שלא ניתן לקבל את עדותה כאילו מאז התאונה היא מסתגרת בביתה, ואינה עושה דבר. על כן המסקנה היא כי רמת תפקודה עולה על הנטען על ידה.
סתירה נוספת עליה מצביעה הנתבעת נוגעת ליכולת הנהיגה של התובעת. בחוות הדעת צוין כי התובעת נמנעת מנהיגה מאז התאונה וזאת בהתבסס על דבריה. אף בתצהירה העידה התובעת כי מאז התאונה היא אינה נוהגת כלל. ואולם, בחקירתה הודתה התובעת כי היא נהגה תקופה קצרה לאחר התאונה בציינה כי אינה זוכרת את משך התקופה ( עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 20-11), וכשנשאלה האם היא מעוניינת לתקן את האמור בתצהירה השיבה בחיוב ( עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 19-15). מהראיות עולה כי התובעת נהגה לאחר התאונה: באינטיק המרפאה לבריאות הנפש בברזילי מיום 7.5.12 צוין כי התובעת חזרה לנהוג לאחר חודש ( עמ' 50 למוצגי התובעת); בחוות הדעת של הפסיכיאטר מטעם המל"ל מיום 25.11.12 צוין כי התובעת חזרה לנהוג ( מוצג ג' למוצגי הנתבעת, עמ' 58); במסמך מטעם הפסיכיאטר גיל פרומן מיום 22.8.13 צוין כי התובעת אינה חוששת לנהוג ( עמ' 84 למוצגי התובעת). התובעת הופנתה למסמך זה והעידה כי אינה זוכרת זאת, אך אישרה כי מסרה למטפליה מידע מדויק ( עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 36-32 ועמ' 16, שורות 8-1); בדו"ח הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל, צוין כי התובעת מסרה שהיא נוהגת רק בנסיעות קצרות בעיר ומתעקשת לקבל ליווי ( מוצג ג' למוצגי הנתבעת, עמ' 42 למוצגים). אף ביחס למסמך זה העידה התובעת כי היא אינה זוכרת במה מדובר ( עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 34-36 ועמ' 17, שורות 9-1).
בן זוגה של התובעת העיד כי התובעת נהגה בשנת 2012 ובתחילת 2013, למקומות קרובים, ובליווי שלו ( עמ' 115 לפרוטוקול, שורות 17-8).
עולה, כי התובעת נהגה לאחר התאונה בעוד שהיא מסרה למומחה ואף טענה בתצהירה כי מאז התאונה היא הפסיקה לנהוג. התובעת טוענת בסיכומיה כי היא נהגה לתקופה קצרה וכי מדובר בנסיעות בודדות וקצרות, רובן בליווי בן זוגה, ובמטרה להילחם בחרדותיה. אין זה מן הנמנע כי נכונה גרסת התובעת, אך את גרסה זו היה עליה לפרוס בפני המומחה.
מאחר והוכח כי התובעת נהגה וזאת בניגוד לגרסתה, הרי שגם בכך יש להעיד על רמת תפקוד גבוהה יותר מכפי שהעידה.
איני סבורה כי מצבה של התובעת כפי שעולה מהראיות שבפני, הוא שמנע ממנה מלהשתלב בשוק העבודה. גם המומחה ציין בחוות הדעת כי הוא לא מצא בתיקה הרפואי של התובעת עדות או מסמך של רופא תעסוקתי המאשר את הפסקת עבודתה למשך תקופה של שנים או לחילופין מספק הסבר לאי תפקוד כה מקיף.
לאור האמור, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת ואף את הגריעה מכושר השתכרותה על שיעור של 20%.

בסיס השכר
התובעת טוענת כי יש להעמיד את בסיס השכר על השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה. זאת למעט תקופה של 10.5 חודשים לאחר התאונה, במהלכה עבדה במשרת סטודנט, ובגין ההפסדים בתקופה זו מבוקש להעמיד את בסיס השכר על סך של 2,146 ₪, בהתאם לשכרה באותה העת. עוד טוענת התובעת כי היא נעדרה מעבודתה במשך 9 ימים לאחר התאונה ולפיכך מבוקש ליתן פיצוי בגין הפסד מלא עבור שבועיים לאחר התאונה, בסך של 1,073 ₪.
לטענת הנתבעת אין להחיל בעניינה של התובעת את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק. הנתבעת מפנה לדו"ח רציפות במל"ל ( מוצג ד' למוצגי הנתבעת) וטוענת כי עד למועד התאונה עבדה התובעת 3.5 שנים מלאות במהלכן עמד כושר השתכרותה על סכום ממוצע של 1,800 ₪, וזאת טרם החלה בלימודיה. לפיכך נטען כי יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 7,200 ₪
ככלל, בעניינו של בגיר אשר טרם גיבש את דרכו המקצועית טרם פגיעתו בתאונה, בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות יהיה לפי השכר הממוצע במשק ( ריבלין, בעמ' 914; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט חשין (25.11.2009)). נתון זה ישמש את בית המשפט בפסיקתו ככל שלא הובאו ראיות לפיהן הנפגע עשוי היה להרוויח יותר או פחות מהשכר הממוצע במשק, לאור נתוניו האישיים (ריבלין, שם; ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, פסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין (20.2.2008)).
בענייננו, במועד התאונה הייתה התובעת בת 22 שנים ו-11 חודשים, סטודנטית לתואר ראשון בשנה הראשונה ללימודיה, בתחילת דרכה התעסוקתית ( עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 28-27, 36-35 ועמ' 13, שורה 1; עמ' 33, שורות 30-24). איני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש להעמיד את בסיס השכר על סכום הנמוך מהשכר הממוצע במשק. התובעת העידה כי לאחר שסיימה לשרת בשירות לאומי ובטרם החלה בלימודיה האקדמיים, השלימה בגרויות במשך כשנה-שנה וחצי ובמהלך תקופה זו עבדה בקפיטריה במכללה הנ"ל ( עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 23-18). התובעת העידה כי בתקופה זו השלימה את כל הבגרויות בציינה כי " לא היה לי שום דבר" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 13-4). איני סבורה כי יש להסיק מהתקופה שקדמה ללימודיה האקדמיים על כושר השתכרותה או כי ניתן ללמוד מהראיות כי נתוני התובעת מצביעים על כך שלולא התאונה היא עשויה הייתה להרוויח שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק.
לאור האמור, יש להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות על השכר הממוצע במשק, אשר כיום הינו 9,944 ₪, ובניכוי מס הכנסה – 9,876 ₪.
עם זאת, מאחר והתאונה התרחשה בשנת הלימודים הראשונה של התובעת, הרי שאף לולא הייתה נפגעת בתאונה היו נדרשות לה כשנתיים נוספות לסיום לימודיה. לפיכך, יש לחשב את הפסדי השכר במהלך השנתיים שלאחר התאונה בהתאם לשכר התובעת עובר לתאונה, בסך של 2,146 ₪ על פי דרישתה בסיכומיה.

הפסד השתכרות בעבר
התובעת נעדרה מעבודתה 9 ימים והיא זכאית לפיצוי בסך 1,073 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 1,154 ₪.
כמו כן לתקופה של שנתיים לאחר התאונה, דהיינו מיום 1.9.11 ועד ליום 1.9.13 יש לפסוק לתובעת פיצוי בהתאם לשכר בסך 2,146 ₪ ונכות בשיעור 20%:
2,146 ₪ X 24 חודשים X 20% = 10,301 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 10,907 ₪.
מתום שנתיים מיום התאונה, דהיינו מיום 1.9.13, ועד היום, יש לחשב את הפיצוי לפי פגיעה בשיעור 20% בכושר ההשתכרות ובהתאם לשכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה:
9,876 ₪ X 55.5 חודשים X 20% = 109,6 24 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע תקופה – 112, 209 ₪.
סך הפיצוי בגין הפסדי השכר לעבר הינו 124,270 ₪.

הפסד השתכרות בעתיד
לטענת התובעת יש להוון את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בעתיד לפי ריבית בשיעור 2%, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי ( היוון) (תיקון), התשע"ו-2016.
הנתבעת מתנגדת לטענת התובעת ומפנה לפסק הדין שניתן בת"א 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (28.3.2017), במסגרתו נדחתה טענה מעין זו.
אין בידי לקבל את טענת התובעת כי יש להוון את הפיצוי בראש נזק זה לפי ריבית בשיעור של 2%.
טענת התובעת לחריגה משיעור ההיוון הנהוג על פי ההלכה הפסוקה נטענה בסיכומים בתמצית ומבלי שהוגשו חוות דעת מטעמה. כידוע בית המשפט העליון יושב על המדוכה בעניין זו וטרם יצאה הלכה מחייבת. כל עוד לא הביא מי מהצדדים חוות דעת בסוגיה זו אין מקום לשנות מחישוב ההיוון הנוהג בגין הפסדי השכר לעתיד ( ר' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט ויצמן בת"א ( מרכז) 49338-12-11 מ.ס נ' א.ש, פסקה 22 והאסמכתאות הנזכרות שם (5.2.2018)).
יש לחשב את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, עד הגיעה של התובעת לגיל 67:
9,876 ₪ X 20% X 269.9566 ( מקדם היוון ל-450 חודשים) = 533,220 ₪.

הפסדי פנסיה
יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 12% מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, העומד על סך של 78,900 ₪.

עזרת צד ג'
לטענת התובעת בעקבות התאונה חלה הידרדרות דרסטית במצבה התפקודי והיא אינה נוטלת כל חלק במטלות הבית. זן זוגה הוא שמבצע את כל מטלות הבית, מטפל בתינוקת של בני הזוג ומסיע את התובעת לטיפולים רפואיים וזאת בנוסף להיותו המפרנס היחיד, דבר הגורם לכך שבני הזוג נאלצים אף להיעזר בהוריהם. התובעת טוענת כי היא הפכה לנטל על בן זוגה ונזקקת לעזרה מוגברת במשק הבית, והיא עותרת לפיצוי בגין עזרת צד ג' בסכום גלובאלי של 500,000 ₪.
לטענת הנתבעת התובעת מתפקדת ומצבה הנוכחי אינו מצדיק את חוסר התפקוד הנטען. לא הוכח כי העזרה מצד הורי התובעת ובן זוגה, לה טוענת התובעת, חורגת מעזרה המושטת על ידי בני משפחה. בנוסף, לתובעת לא נגרמה פגיעה פיזית ומכאן שהיא מסוגלת לטפל במשק הבית. מוצע לפצות את התובעת בסך של 15,000 ₪.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובחוות הדעת ושמיעת העדויות, ובשים לב לסוג פגיעת התובעת, מצאתי כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בשיעור של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות
לטענת התובעת היא עברה ועוברת עד היום טיפולים נפשיים במסגרת פרטית אשר אינם מזכים בהחזר כספי, כשהיא מפנה בהקשר זה לקבלות בסך כולל של 1,200 ₪, מ"אמונה" סניף שדרות ( נספח י"ח לתצהיר התובעת), ומבקשת להעמיד את סכום הפיצוי בגין טיפולים לעבר על סכום גלובאלי של 120,000 ₪. התובעת טוענת כי היא תזדקק לטיפולים נפשיים בעתיד ומבקשת להעמיד את סכום הפיצוי בגין הוצאות רפואיות על סך של 840,198 ₪ בהתאם לעלות של 500 ₪ בחודש ובהיוון לפי תוחלת חיים, וכן להוסיף פיצוי בסך גלובאלי של 20,000 ₪ בגין נסיעות לטיפולים אלו, כך שסך הפיצוי הכולל יעמוד על 860,000 ₪. התובעת עותרת בנוסף לפיצוי בסך גלובאלי של 15,000 ₪, לעבר ולעתיד, עבור תרופות.
עוד טוענת התובעת כי כיום היא מטופלת בטיפולים נפשיים בעיר מגוריה ומתניידת ברגל או במונית, אך בעבר טופלה בבאר שבע והתניידה לטיפולים באמצעות תחבורה ציבורית או בסיועו של בן זוגה שהסיע אותה ברכבם. התובעת עותרת לפיצוי בגין נסיעות בסך של 20,000 ₪.
לטענת הנתבעת, אין מקום לפצות את התובעת בגין הוצאות רפואיות או נסיעות. התובעת הציגה קבלות בודדות ממרכז לגביו העיד המומחה כי אינו מספק טיפול נפשי ולא הוצגו מסמכים רפואיים ממוסד זה. הואיל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה, התובעת זכאית לקבלת טיפולים רפואיים מקופת החולים / מהמל"ל, ללא השתתפות עצמית. עוד מציינת הנתבעת כי המומחה המליץ בחוות דעתו כי התובעת תקבל טיפולים בשירות הציבורי. בנוסף, התובעת עותרת לפיצוי בגין תרופות אך לא הציגה קבלות בגין רכישת תרופות. אף המומחה המליץ על טיפול פסיכולוגי בלבד ולא על טיפול תרופתי. התובעת זכאית אף להחזרים בגין נסיעות לטיפולים, מאחר והתאונה הוכרה כתאונת עבודה, בהתאם להסכם בין המל"ל לקופות החולים. עוד נטען כי התובעת מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו, כשמחד היא טוענת כי היא הולכת ברגל לטיפולים הרפואיים ומאידך היא מבקשת פיצוי בגין התניידות אליהם.
התובעת לא ביססה את טענתה לעריכת הטיפולים במסגרת פרטית. הוצאות התובעת בגין טיפולים רפואיים, מכוסות על ידי קופת החולים, בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994. כמו כן, בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה, זכאית התובעת לקבלת החזרים מהמל"ל בגין הוצאות אלו. על אף זאת, ובהתחשב בכך שהכיסוי הניתן לטיפול נפשי הינו כיסוי מוגבל, הנני מעריכה את הוצאותיה של התובעת מעבר לסכום שיוחזר לה בהיותה נפגעת תאונת עבודה על הסך של 30,000 ₪.

כאב וסבל
נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 25%. הפיצוי בראש נזק זה הינו 46,50 0 ₪.

סך נזקה של התובעת, לפני ניכויים, הינו 862,890 ₪.

ניכויים
התובעת טוענת כי מאחר וטרם הוכרע שיעור נכותה כתוצאה מהתאונה, הרי שאין לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל ולכל היותר יש להקפיא חלק יחסי מהפיצוי עד לאחר הכרעת המל"ל בבקשה שתגיש התובעת להחמרה במצבה.
לטענת הנתבעת יש לנכות סך של 17,500 ₪ אשר שולם לתובעת על ידי המל"ל. בנוסף, הוגשו על ידה 2 חוות דעת אקטואריות בעניין נכותה של התובעת לאחר ההחמרה הנטענת: האחת בסך 176,479 ₪ על פי נכות בשיעור 25%, והשנייה בסך 268,220 ₪ על פי נכות בשיעור 38%. הנתבעת טוענת כי יש לנכות את תגמולי המל"ל שיגיעו לתובעת ולא לבצע הקפאה כטענתה, וזאת בשים לב להתעלמות התובעת מהחלטת בית משפט השלום אשר הורה לה להגיש למל"ל תביעה להחמרה.
בעת שהתנהל התיק בבית משפט השלום, ולאחר מתן חוות הדעת מטעם המומחה, הגישה הנתבעת בקשה להורות לתובעת להגיש למל"ל תביעה להחמרת מצבה ולהציג בפני המל"ל את חוות הדעת. התובעת התנגדה לבקשה זו. ביום 21.4.16 התקבלה בקשת הנתבעת וכב' השופט באומגרט הורה לתובעת להגיש למל"ל תביעה להחמרה בתוך 30 יום, בצירוף חוות דעתו של המומחה. ואולם, התובעת לא עשתה כן. בדיון שהתקיים בפני ביום 13.7.16, הוריתי לתובעת לפעול על פי הוראות בית משפט השלום בהחלטתו הנ"ל אך התובעת שוב בחרה להתעלם מהחלטה זו ולמעשה עד היום טרם פנתה למל"ל ( ס' 19 לסיכומים מטעמה, כאשר לא הוגשה בעניין זה כל הודעת עדכון מטעמה). בחקירתה נשאלה התובעת האם ידוע לה אודות החלטת בית משפט השלום מיום 21.4.16 והיא השיבה כדלקמן:
"ש: תגידי את יודעת שבית משפט הורה לך אחרי שהתקבלה חוות הדעת של המומחה פה שקבעו לך 25% נכות לפנות לביטוח לאומי עם חוות הדעת?
עו"ד בירן: איזה בית משפט, ברחובות?
...
העדה: לא הבנתי .
...
העדה: אני צריכה לפנות לביטוח לאומי?
ש: כן.
ת: לא יודעת, אני לא מתעסקת בדברים האלה, אני לא יודעת. אני לא מבינה בזה.
...
כב' השופטת: עורך הדין שלך לא אמר לך את זה?
העדה: אולי הוא אמר, אני לא זוכרת משהו כזה.
עו"ד שליט: למה לא פנית לביטוח לאומי אם המצב שלך כ"כ קשה, אין מי שייקח אותך לטיפולים, בעלך עסוק, ביטוח לאומי יכול לתת לך פיתרון נהדר גם לממן את הטיפולים, אולי גם נסיעות, למה לא הלכת?
העדה: כי אני לא,
ש: אולי הקצבה תגדל גם, למה לא?
ת: כי אני לא, הראש שלי לא נמצא שם, אני לא מרוכזת שם".
(עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 35-29 ועמ' 46, שורות 16-1).
במקרים בהם זכאי הניזוק לגמלאות מהמל"ל, יש לנכות את סכומן מהפיצויים אותם הוא זכאי לקבל מהמזיק. חובת הניכוי קבועה בסעיף 82( א) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], ביחס למזיק שהינו מעסיקו של הניזוק, ובכל הנוגע למזיק שהינו צד שלישי ולא מעסיקו של הניזוק, כבענייננו, חובת הניכוי נקבעה בפסיקה ( ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375, 382-381 (2004); רע"א 9475/02 המגן נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין (27.12.2004)). מאחר וניכוי הגמלאות שמקבל הניזוק מקטין את הסכום הפיצוי שעל המזיק לשלם, חובה על הניזוק להקטין את נזקו באמצעות הגשת תביעה למל"ל בגין התאונה בה נפגע. על מנת לצאת ידי חובתו להקטין את נזקו, נדרש הניזוק למצות את זכויות במל"ל ( ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת, פסקה 7 (1.2.2016) ( להלן: "עניין בסה"). בהתאם לכך, רשאי בית המשפט לנכות את הגמלה הרעיונית שהניזוק היה זכאי לקבל לו מיצה את זכויותיו במל"ל.
עוד נקבע בפסיקה כי הניזוק ימצה את זכויותיו במל"ל בתום לב, בסבירות ובכנות ובכלל זה עליו להגיש תביעה להחמרה למל"ל אם חל שינוי במצבו ( עניין בסה, בפסקה 14) .
בענייננו, בקשתה של התובעת להבאת ראיות לסתור, אשר הוגשה לבית משפט השלום, התבססה על הטענה כי ממועד קביעת הנכות על ידי המל"ל " חלה הרעה של ממש במצבה" ולפיכך היא טופלה ומטופלת על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים. התובעת פירטה בבקשתה הנ"ל ממצאים שונים שאובחנו על ידי הגורמים שטיפלו בה, המתייחסים להחמרה במצבה, וצירפה את המסמכים הרפואיים הרלוונטיים בהם צוינו אבחנות אלו. עוד נטען בבקשה כי בשל מצבה הנפשי נאלצה התובעת להגדיל את מינון תרופותיה בשיעור ניכר. בהחלטת בית משפט השלום מיום 8.11.15, במסגרתה התקבלה הבקשה להבאת ראיות לסתור ומונה המומחה, נקבע כי עיון במסמכים שצירפה התובעת לבקשתה מלמד על שינויים לרעה בתפקודה. מכאן, שעל פי טענתה של התובעת עצמה חלה החמרה במצבה מהמועד בו נקבעה נכותה על ידי המל"ל, ובקשתה להבאת ראיות לסתור התקבלה מן הטעם הזה. בהתאם לכך, היה על התובעת להגיש למל"ל תביעה להחמרה לצורך הגדלת גמלאותיה. משלא עשתה כן חרף החובה המוטלת עליה, ובפרט לאחר מתן שתי החלטות שיפוטיות בעניין זה, וכאשר בחקירתה לא ניתן כל הסבר להתנהגותה זו, הרי שיש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל בהתאם לנכותה כפי שנקבעה בהליך שבפני, ולא לעכב את תשלום הכספים.
בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת, שיעור התגמולים הינו 176,4 80 ₪.
עוד יש לנכות את התגמולים שקיבלה התובעת מהמל"ל, בסך של 17,500 ₪ ( סעיף 135 לסיכומי הנתבעת).
סכום הפיצוי לאחר קיזוז הניכוי הינו 668,910 ₪.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 668,910 ₪.
לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 13% + מע"מ.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ח, 22 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.