הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 24735-04-14

מספר בקשה: 53
בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

תובעת

פלונית

נגד

נתבעת

ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בפני בקשת הנתבעת לפסילת המומחה הפסיכיאטרי ולחילופין מינוי מומחה נוסף.
ביום 23.8.11 נפגעה התובעת בתאונת דרכים, אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").
לתובעת נקבעה על ידי המל"ל נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 10% בגין הפרעת הסתגלות חרדתית, והופעלה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בשליש, כך שנכותה נקבעה בשיעור של 13.3%.
התביעה הוגשה תחילה לבית משפט השלום ברחובות. ביום 3.5.15 הגישה התובעת בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בטענה כי ממועד קביעת הנכות על ידי המל"ל חלה החמרה ממשית במצבה וכי היא טופלה ומטופלת על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים. ביום 8.11.15 קיבל בית משפט השלום ( כב' השופט א' באומגרט) את הבקשה והורה על מינויו של ד"ר אריה באואר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה ( להלן: "המומחה").
המומחה קבע בחוות דעתו מיום 11.12.15 כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 34( ב)(3)(4) מותאם לתקנות המל"ל, בגין פוסט טראומה עם סימפטומים חרדתיים בולטים. המומחה התרשם כי לא היו שינויים במצבה הנפשי של התובעת וכי לאורך כל התקופה שחלפה מאז קרות התאונה היא סבלה מהתקפי חרדה, בעוצמה משתנה . המומחה ציין כי מאחר ולא מצא מסמך הדן במגבלותיה התפקודיות של התובעת, הוא סבור כי הן אינן בהלימה לסימפטומים הקליניים מהם היא סובלת, בוודאי לתקופה כה ארוכה. וכן, יתכן שהייתה זקוקה לתהליך שיקומי אינטנסיבי יותר ובשלבים מוקדמים יותר של מצבה ואז אולי התוצאות היו שונות לטובה. בהקשר לכך העריך כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים, בעיקר תמיכתיים. עוד ציין המומחה כי הוא סבור שהתאונה עצמה, בה נפגעה התובעת באופן קל מבחינה פיזית, אינה יכולה להסביר את עוצמת הסימפטומים וחוסר התפקוד מהם היא סובלת, ויתכן כי המפגש בין התאונה לאישיותה תרם לעוצמת התסמינים בכלל וחוסר התפקוד בפרט.
ביום 10.5.16 הועברה התביעה לבית משפט זה, בהתאם לבקשת התובעת.
ביום 20.6.17 התקיים דיון הוכחות, במסגרתו נחקרו התובעת ובעלה וכן המומחה. בהמשך לדיון זה, הוגשה הבקשה שבפני.
לטענת הנתבעת, בחקירתה של התובעת התגלו סתירות מהותיות בין גרסתה בפני המומחה והתשתית עליה בוססה חוות דעתו לבין הראיות שהוגשו לבית המשפט, וכן התגלו חוסר אמינותה של התובעת ומידע רב שלא מסרה. בעוד שלטענת התובעת היא אינה נוהגת מאז התאונה, מחקירתה עלה כי נהגה בהזדמנויות שונות בשנים שחלפו ולמעשה היא נוהגת מזה 5 שנים. בהקשר זה מפנה הנתבעת למסמכים שונים מהם עולה כי התובעת נוהגת; בעוד שלטענת התובעת אין לה חיי חברה והיא מתקשה להיות במקומות הומי אדם, בחקירתה הודתה כי היא יוצאת לבלות לא אחת. התובעת עומתה למול תמונות וסטטוסים שהעלתה לחשבון הפייסבוק שלה, אשר לטענת הנתבעת מצביעים על כך שיש לתובעת חיי חברה פעילים והיא מבלה רבות, אף במקומות הומי אדם. בחקירתה העידה התובעת כי אינה זוכרת את האירועים השונים, כי מדובר בתמונות ישנות שהועלו לפייסבוק במועדים מאוחרים יותר, וכי מדובר על בילויים שהתקיימו בעבר אך לא כיום. הנתבעת מדגישה כי התובעת נבדקה על ידי המומחה חודשים ספורים לאחר פרסום חלק מהתמונות והסטטוסים הנ"ל; בעוד שלטענת התובעת היקף לימודיה צומצם כתוצאה מהתאונה, הרי שמתעודת הציבור שהוגשה מטעם מכללת ספיר בה למדה עולה כי היקף לימודיה לא נפגע וממוצע הציונים שלה עלה, ולא עלה בידה להסביר זאת בחקירתה. הנתבעת מציינת כי לצורך מתן חוות הדעת, המומחה לא ביקש לעיין בתעודות התובעת מלימודיה, חרף סמכותו לעשות כן; בעוד שלטענת התובעת היא החלה לסבול מחרדה שבועיים לאחר התאונה, מהמסמכים הרפואיים בעניינה עולה כי התלוננה על חרדה לראשונה רק כחודש לאחר התאונה אך כלל לא הזכירה את התרחשות התאונה, ורק בביקורה בחדר מיון כשבוע לאחר מכן, ביום 2.10.11, הזכירה בפני פסיכיאטר בית החולים כי נפגעה בתאונה אך צוין כי לא חשה בהפרעות.
הנתבעת מפנה לסתירות שעולות מחקירת בעלה של התובעת, בין היתר לאור טענותיו בתצהיר, למול תצהיר התובעת ולמול הראיות. הבעל העיד בתצהירו כי התובעת החלה להשתנות כשבועיים לאחר התאונה בעוד שהתובעת טענה בתצהירה ובפני המומחה כי בתקופה זו מצבה היה תקין, ועוד העיד כי התובעת חוותה התקפי בכי וזעם בעוד שהדבר לא נטען על ידה. לא עלה בידי הבעל להסביר בחקירתו סתירות אלו. כמו כן, הציג הבעל גרסאות שונות ביחס לשאלה האם התובעת נהגה וכן ניסה להסתיר את בילוייו עמה בעוד שהתובעת הודתה בהם.
לטענת הנתבעת אף חקירת המומחה מעלה עילות לפסילתו. המומחה אישר כי הסתמך על 7 מסמכים בלבד, אשר לגישתו הם הרלוונטיים לצורך חוות הדעת, וכי הבדיקה המתוארת בשורה וחצי בחוות הדעת היא הבדיקה שנעשתה, וזו ארכה כשעה וחצי בלבד. עוד אישר כי תשתית המידע שהוא מקבל מהנפגע חשובה מאוד למסקנתו הסופית, ויתכן שמסקנותיו בחוות הדעת היו שונות לו היה נמסר לו מידע על כך שהתובעת נוהגת, מבלה וכד'. כשהוצגו למומחה פרסומי התובעת בחשבון הפייסבוק שלה, הוא העלה השערה כי מדובר בימים טובים של התובעת, אשר חווה הן ימים טובים והן ימים רעים, טענה שכלל לא הועלתה על ידי התובעת עצמה. בהמשך ציין המומחה כי לו היה מודע למצבה כפי שעלה בחקירתה, היה באפשרותו לעמת את התובעת עם מידע זה ואף לבצע בדיקה שונה מזו שביצע ולשלוח את התובעת למבחנים. כשהוצג למומחה תיעוד רפואי לפיו התובעת ציינה בפני הגורמים המטפלים בה כי היא נוהגת, בעוד שבפניו ציינה כי אינה נוהגת, הודה המומחה כי הדברים אינם מתיישבים. הנתבעת מדגישה כי התיעוד הרפואי האמור עמד בפני המומחה.
בנוסף, נטען כי על אף שהמומחה הסכים כי נדרשת הלימה בין מידת הסטרס שאדם חווה לעוצמת החרדה, בחוות דעתו אין התייחסות לעובדה שכחודש לאחר התאונה, כאשר ביקרה התובעת אצל מספר רופאים ובחדר מיון, לא הזכירה כי סבלה מחרדות. כשנשאל על כך, הפנה המומחה לדברי התובעת בפניו כי התסמינים החלו כשבועיים לאחר התאונה וכשהתבקש להתייחס לתיעוד הרפואי ציין כי אינו זוכר. בהמשך חקירתו, הסכים המומחה כי היה מצפה לתיעוד תלונות על התאונה כשבועיים לאחריה אך בפועל לא מצא תיעוד שכזה, ואף על פי כן בבדיקתו לא עימת את התובעת עם סתירה זו כיוון שסבר שאין רלוונטיות לכך וכן סבר שהתובעת דוברת אמת. המומחה עומת עם התעודה מחדר המיון מיום 2.10.11, בה צוין כי התובעת התלוננה על חרדות אך לא חשה הפרעות, בשונה מהדברים שציינה בפניו, ולא עלה בידיו להסביר כיצד הדברים מתיישבים. בנוסף, בחקירתו החוזרת על ידי ב"כ התובעת, העיד המומחה כי אין משמעות לתמונות הרבות שהעלתה התובעת לפייסבוק והעלה ספקולציות ביחס לכך, שכלל לא נטענו על ידי התובעת עצמה. בהמשך, ציין כי אינו רואה דבר הסותר את חוות דעתו. בסיום חקירתו, העיד כי לו היה עורך את חוות דעתו כיום, ולאור הנתונים ששמע בחקירה, יתכן שהיה משנה אותה.
עוד טוענת הנתבעת, כי העובדה שהתובעת אינה עובדת אינה מצדיקה קביעת נכות בשיעור 25%, שכן על המומחה לבדוק האם ישנה הצדקה לכך ולדעת את כלל עובדות הרקע. ככל שהנכות ניתנה על סמך טענת התובעת כי אינה מתפקדת ומבלי שהמומחה שלח אותה לבצע אבחון, ושעה שהמומחה סבר שאין הלימה בין חוסר תפקוד של התובעת למצבה, דין חוות הדעת להתבטל.
הנתבעת מדגישה שהמומחה ביקש להגן על חוות דעתו בכל מחיר ואינו מעוניין להגיע לחקר האמת. לטענתה, על אף שפסילת מומחה הינה סעד חריג, בענייננו לא ניתן להתעלם משרשרת הפגמים שעולה מחוות הדעת ומחקירת המומחה, המתחזקת לאור הסתירות בגרסת התובעת וחוסר אמינותה. הנתבעת מפנה לפסיקה לפיה פגמים היורדים לשורש חוות דעתו של מומחה, ואף הצטברות של פגמים, מקימים עילה לפסילת חוות הדעת. בנסיבות שפורטו, הפגמים בחוות הדעת אינם ניתנים לתיקון, מאחר שהמומחה סירב לשנות עמדתו ואף ציין שאין טעם בבדיקה חוזרת של התובעת, וראוי כי מומחה חדש יבחן את התיק. לפיכך, לשיטתה יש להורות על פסילת המומחה ולמנות מומחה חדש תחתיו. ככל שייקבע כי אין לפסול את חוות הדעת, מבקשת הנתבעת להורות על מינוי מומחה נוסף להערכת נכות התובעת. לטענתה, בנסיבות אין באפשרותו של בית המשפט להגיע לחקר האמת ולהעריך את נכות התובעת בהתאם לחוות דעתו של המומחה, לאור חקירתו ולאור התיעוד שהוצג במהלכה, לרבות ביחס למהימנות התובעת שהינה בעלת משמעות בכל הנוגע לחוות דעת פסיכיאטרית.
התובעת מתנגדת לבקשה; לטענתה היא נהגה במהלך תקופה קצרה, במקרים בודדים ולמרחקים קצרים בליווי בעלה, במטרה להילחם בחרדותיה, אך לבסוף ויתרה על ניסיונה להשתקם בתחום זה. התיעוד האחרון לנהיגה הינו על פי מסמך מיום 29.12.13 ומכאן שאין ממש בטענה כי היא נוהגת מזה 5 שנים. באשר למסמך מיום 22.8.13 המציין כי אינה חוששת לנהוג, אליו מפנה הנתבעת, נטען כי אין לו כל משמעות לאור התיעוד מיום 29.12.13 ממנו עולה כי התובעת נהגה פעמים בודדות ולמרחקים קצרים. לאור מיעוט הפעמים בהן נהגה, ולאור הזמן הרב שחלף בין מועד התאונה לבין מועד בדיקתה על ידי המומחה ומועד הגשת התצהיר, לא ציינה כי נהגה, בין אם מחמת שלא ייחסה לכך חשיבות ובין אם מחמת שלא זכרה זאת. אף המומחה לא התרשם כי יש בראיות שהציגה הנתבעת בעניין זה להפחית מהנכות, כשבין היתר ציין כי אין לו ספק שהתובעת פוסט טראומטית.
באשר לטענה בדבר סתירה ביחס לשאלה האם התובעת יוצאת לבילויים, מפנה התובעת לתצהירים ולעדויות שלה ושל בעלה אשר לא צוין בהם כי אינה יוצאת מהבית; בהתייחס לתמונות ולסטטוסים שהועלו לחשבון הפייסבוק שלה, נטען כי כולם מהתקופה שלפני בדיקת המומחה, הגשת התצהיר והעדות. כמו כן, התובעת מעולם לא הכחישה שהיא יוצאת מהבית ומבלה, אף במקומות הומים, כי אם ציינה שהדבר קשה לה ועל כן היא ממעטת בכך. יציאתה מביתה מדי פעם אינה משקפת את נכותה ואף המומחה לא התרשם כי בראיות שהציגה הנתבעת בהקשר זה יש להפחית את הנכות או לבצע בדיקה חוזרת והסביר זאת בחקירתו; באשר לטענה כי לימודיה של התובעת לא נפגעו, נטען כי מתיעוד מכללת ספיר עולה כי ממוצע הציונים ירד ובהמשך נותר זהה, וכי התובעת נאלצה לפרוס את לימודיה על פני שנתיים נוספות, היא אינה יכולה לבצע מבחנים ללא נטילת קלונקס, נעדרת רבות מהלימודים ואינה יכולה לעבוד במקביל. ככל שסברה הנתבעת שתעודות התובעת מלימודיה רלוונטיות לחוות הדעת, היה עליה להמציאן למומחה מיוזמתה; באשר לטענה שהתובעת לא דיווחה על מצבה הנפשי בזמן אמת, נטען כי רק בדיעבד הבינה כי התסמינים וההתקפים מהם סבלה הינם חרדה, וכיוון שלא יכלה להעריך את הזמן המדויק בו החלה לסבול מהתסמינים העריכה בפני המומחה כי הם החלו כשבועיים-שלושה לאחר התאונה. עוד טוענת התובעת כי התאונה הוזכרה לראשונה כבר במסמך הראשון, וכי בתעודת חדר המיון מיום 2.10.11 צוין במפורש כי סבלה מחרדות; באשר לטענה בדבר סתירות בחקירת בן זוגה, התובעת מדגישה כי היא ובעלה התייחסו בתצהיריהם לדברים שאירעו, כל אחד מנקודת מבטו, ללא תיאום גרסאות. כמו כן, בעלה לא ניסה להסתיר את האמת אלא ציין שהם יוצאים לעיתים נדירות ובעקבות לחץ שהפעיל עליה.
באשר לטענות הנתבעת כלפי המומחה, טוענת התובעת כי המסמכים עליהם הסתמך המומחה הינם מסמכים שנבררו על ידו מתוך כל המסמכים הרפואיים שעמדו בפניו; כי אורך הבדיקה שביצע אינו שונה מבדיקות מומחים אחרים; כי המומחה נימק בנימוקים רבים ומשכנעים את מסקנתו כי הראיות שהוצגו בפניו אינן מצדיקות הפחתה של שיעור הנכות שקבע; כי המומחה הסכים עם ב"כ הנתבעת שישנה אפשרות לבצע בדיקות עזר אך סבר כי אין הצדקה לכך בעניינה של התובעת; כי המומחה סיפק הסברים לכך שבמסמכים הרפואיים שנערכו בחודש שלאחר התאונה אין התייחסות לחרדות; בכל הקשור לתעודת חדר המיון מיום 2.10.11, שם התלוננה התובעת על חרדות אך לא חשה בהפרעות, מפנה התובעת לחקירת המומחה במסגרתה הבהיר כי נוכח תלונותיה ניתן לה יעוץ פסיכיאטרי במסגרת בית החולים.
לטענת התובעת, המומחה לא ניסה להגן על חוות דעתו כי אם סבר שהראיות שהוצגו בפניו אינן מצדיקות שינוי בנכות או בממצאים בחוות הדעת, וטענות הנתבעת מתבססות על חוסר שביעות רצון מהנכות שנקבעה. התובעת מפנה לפסיקה לפיה לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנותיו של מומחה רפואי שמינה מטעמו ופסילת חוות דעתו תיעשה במקרים חריגים.
בתשובתה לתגובת התובעת לבקשה, חוזרת הנתבעת על טענותיה ומציינת כי הפסיקה אליה הפנתה התובעת מבהירה דווקא שניתן לסטות מקביעות מומחה בית המשפט במקרים הרלוונטיים, ואף למעלה מכך, כי על המומחה, כזרועו הארוכה של בית המשפט, חלה החובה לבצע עבודתו בצורה הטובה ביותר וזאת לא נעשה על דיו.

דיון
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לפסול את חוות דעת המומחה ואף אין מקום למנות מומחה נוסף.
מומחה מטעם בית המשפט משמש כזרועו הארוכה וחזקה כי מדובר בגורם אובייקטיבי ונעדר עניין, אשר פועל ללא משוא פנים, בהגינות, בתום לב ובמקצועיות על מנת לסייע בפתרון המחלוקת. ככזה אין סיבה לחשוד בו כי בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים ( ע"א 3134/02 עיריית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ, סעיף 8 לפסק הדין (21.7.2003)).
פסילת חוות דעת מומחה לא תעשה כעניין שבשגרה, ולא כל שגגה או תקלה שנפלו בחוות הדעת יביאו בהכרח לפסילתה. ההחלטה אם לפוסלה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, ובין היתר, בשאלה אם פעל המומחה בתום לב, וכן בשאלה אם השגגה ניתנת לתיקון ( רע"א 6116/97 ד"ר אברהם שוחט נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, סעיף 4 לפסק הדין (28.11.1997)).
פסילת חוות דעת הינה צעד קיצוני וחריג, שיינקט במשורה, ושמור לאותם מקרים בהם המומחה גילה בהתנהלותו או בניסוח חוות דעתו נטייה כה ברורה ובלתי מוצדקת לטובת אחד מבעלי הדין, עד שיש בכך כדי להצביע על חוסר אובייקטיביות מובנה. כך הובהר ברע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה ביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673 (2002)):
"פסילתו של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט נעשית במקרים נדירים מאוד בהם עלול להגרם לאחד הצדדים עיוות דין או במקרים בהם פעל המומחה בחוסר תום לב".
בנדון וכפי שיפורט להלן עיקר טענות הנתבעת מהוות ביקורת וערעור על מסקנות המומחה ועל אופן הסקתן וככאלה יש מקום שיבחנו במסגרת פסק הדין ואין בהן עילה לפסילת חוות הדעת.
בעוד שבפני המומחה ובתצהירה טענה התובעת כי אינה נוהגת מאז התאונה, מהראיות עולה כי נהגה ( ר' אינטיק המרפאה לבריאות הנפש במרכז הרפואי ברזילי מיום 7.5.12, עמ' 50 למוצגי התובעת, בו צוין כי התובעת חזרה לנהוג לאחר חודש; חוות דעת הפסיכיאטר מטעם המל"ל מיום 25.11.12, עמ' 22 לתע"צ, במסגרתה צוין כי התובעת חזרה לנהוג; מסמך מטעם גיל פרומן, מומחה בפסיכולוגיה קלינית, מהמרפאה לבריאות הנפש במרכז הרפואי ברזילי מיום 15.8.13, עמ' 84 למוצגי התובעת, במסגרתו צוין כי התובעת אינה חוששת לנהוג). בחקירתה, הודתה התובעת כי נהגה תקופה קצרה לאחר התאונה ( עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 17-12; ההפניות מתייחסות לפרוטוקול כפי שמופיע במערכת נט המשפט). יחד עם זאת, מקובלת עליי גרסת התובעת כי מדובר בנסיעות קצרות, שאירעו במהלך השנתיים שלאחר התאונה בלבד, ובמטרה להתמודד עם מצבה. המומחה הסביר בעדותו כי ככל שהתובעת נהגה, יתכן שמדובר בניסיון להתמודד עם הטראומה, ומדובר בשיטה טיפולית מוכרת ( עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 32-28 ועמ' 95, שורות 28-4). כך הסביר המומחה אף ביחס להעלאת תמונות שונות על ידי התובעת לחשבון הפייסבוק שלה ( עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 27-8). התובעת אמנם ציינה בתצהירה כי היא ממעטת לצאת מהבית וממעטת להגיע למקומות הומי אדם, אך איני סבורה כי התמונות שהוצגו מעידות כי היא מנהלת חיי חברה אינטנסיביים ופעילים. אף באשר לטענות הנתבעת לפיהן לא נגרמה לתובעת פגיעה בהיקף לימודיה, הרי שמתעודת הציבור מטעם מכללת ספיר עולה כי לימודי התובעת נמשכו 5 שנים, בהתאם לטענתה כי נאלצה לפרוס את לימודיה על פני שנתיים נוספות. בכל הנוגע לטענות הנתבעת כי התובעת לא התלוננה על החרדה בזמן אמת, מקובלת עליי טענת התובעת כי רק בחלוף זמן הבינה כי היא סובלת מחרדה ( עמ' 36, שורות 31-2 ועמ' 38 שורות 24-12). אף המומחה התייחס לכך בעדותו, ועל כך אעמוד בהמשך.
באשר לטענות הנתבעת ביחס לסתירה בין גרסת התובעת לגרסת בעלה, אני סבורה כי מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת פסק הדין ולא במסגרת הבקשה שבפני. ר' לעניין זה רע"א 1509/12 פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, סעיף 8 להחלטה (11.4.2012).
בכל הנוגע לטענות הנתבעת ביחס לפגמים בחוות הדעת עצמה, אמנם בחוות הדעת צוינו 7 מסמכים בלבד עליהם התבסס המומחה לצורך קביעתו, אך המומחה הבהיר בחקירתו כי מדובר במסמכים שברר מתוך התיק הרפואי של התובעת, לאחר שקרא אותו, וכי מסמכים אלו הם הרלוונטיים לצורך קביעת הנכות ( עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 23-5). המומחה הסביר כי לא התבסס על מסמכים שאינם בתחום הפסיכיאטרי לצורך מתן חוות הדעת ( עמ' 69 לפרוטוקול, שורות 34-20; עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 14-1). הואיל והמומחה עיין בתיקה הרפואי של התובעת, על פי עדותו, ולאחר העיון בחר את המסמכים הרלוונטיים לצורך קביעת נכות בתחום הפסיכיאטרי, היינו מסמכים רפואיים הנוגעים לתחום הפסיכיאטרי, לא מצאתי כל פסול בהתנהלותו. כמו כן, הנתבעת לא הצביעה על כל פגם ביחס למשך הבדיקה ואופן תיאורה בחוות הדעת.
באשר לטענת הנתבעת ביחס לסתירה בין גרסת התובעת בפני המומחה לראיות שהוצגו ולהשלכות שיש לכך על מסקנות חוות הדעת, אכן, בחקירתו הנגדית העיד המומחה כי לו היה נמסר לו מידע שונה מזה שמסרה התובעת, כדוגמת מידע בדבר בילויים ונהיגה, יתכן שמסקנותיו היו שונות ( עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 23-15) ויתכן שהיה מאמת ומעמת את התובעת עם מידע זה ומבצע בדיקה שונה ( עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 13-2). אך בהמשך במסגרת חקירתו החוזרת הבהיר כי בהתייחס לראיות שהוצגו בפניו, הנוגעות לנהיגה ובילויים, הוא אינו סבור כי יש בכך לסתור את חוות דעתו ( עמ' 102 לפרוטוקול, שורות 36-26 ועמ' 103, שורות 36-21) ועל שיעור הנכות להישאר כפי שנקבע על ידו ( עמ' 104 לפרוטוקול, שורות 5-4). בסיום חקירתו, הוסיף והבהיר כי ככל שהיה עורך את חוות הדעת כיום ולאור הנתונים שהועלו בחקירה, יתכן שהיה משנה את חוות הדעת, אך הבהיר כי הדבר עשוי להיות נכון ביחס לכל נבדק אותו יבדוק בשנית שכן המצב הנפשי עשוי להשתנות מסיבות רבות ( עמ' 109 לפרוטוקול, שורות 35-7). עוד הבהיר המומחה כי ביחס לתובעת לא היה לו ספק באשר לקיומו של קשר סיבתי ( עמ' 109 לפרוטוקול, שורות 24-23). וכן, כי אין לו ספק כי התובעת פוסט טראומטית, עברה טראומה וסובלת מטראומה ( עמ' 107 לפרוטוקול, שורות 13-12).
המומחה הסביר בעדותו כי במועד בו בדק את התובעת מצבה היה לא קל והוא לא מצא בתיקה הרפואי כל ניסיון שנעשה לשקם אותה ( עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 9-5). וכן, כי בחוות דעתו הסתמך על מסמך מטעם המטפל של התובעת, ד"ר טודר, בו צוין כי התובעת מוגבלת ואינה יכולה לעבוד, ולא היה בידו דבר שיסתור זאת, טרם הצגת הראיות בדיון ( עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 36-20).
באשר לטענת הנתבעת כי התובעת לא התלוננה בזמן אמת על תסמיני החרדה, המומחה עמד על כך שבמכתב השחרור מבית החולים מיום 27.9.11, ציין הרופא חשד לחרדה ( עמ' 69 לפרוטוקול, שורות 35-13 ועמ' 70, שורות 13-1). בהתייחס לכך שבתיעוד הרפואי שנערך בשבועות שלאחר התאונה לא צוינו תלונות מצד התובעת אודות חרדות, הסביר המומחה כי לא ניתן להסיק כי התובעת לא סבלה מחרדות בתקופה זו אף אם לא התלוננה על כך ( עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 8-1), וכי אמירת התובעת לפיה אינה סובלת מהפרעות אינה יכולה לאמת אי קיומן של הפרעות ( עמ' 80 לפרוטוקול, שורה 26). וכן, כי התיעוד הרפואי מהתקופה האמורה הינו חומר רפואי שאינו פסיכיאטרי, שאין בו לאשש או לא לאשש את גרסת התובעת כפי שנמסרה לו ( עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 14-9). המומחה הסביר כי לא כל אדם אשר חווה חרדה מסוגל להביעה במילים, אף בחלוף שבועות וחודשים מהאירוע ( עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 18-3), ולכן בתעודת חדר המיון מיום 2.10.11, הסמוכה יותר לתאונה, צוין כי התובעת לא סבלה מהפרעות, בעוד שבמועד בו נבדקה על ידי המומחה, בחודש דצמבר 2015, הצליחה התובעת לבטא את תחושותיה עקב חלוף הזמן ( עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 27-13).
זאת ועוד, מתעודת חדר המיון הנ"ל עולה, כאמור, כי התובעת נבדקה על ידי פסיכיאטר בית החולים, ובמכתב השחרור מאותו המועד צוינה האנמנזה "...מזה שבוע ימים אירועים חוזרים של חרדות מלווים בהרגשת חוסר אויר, דפיקות לב" והומלץ על בירור לפי המלצת רופא פסיכיאטר.
לפיכך, לא מצאתי מקום לפסול את חוות דעתו של המומחה.
לא מצאתי גם מקום להורות על מינוי מומחה נוסף לצד חוות דעתו של ד"ר באואר, שכן הובהר בפסיקה כי מינוי שכזה יעשה אף הוא במשורה וזאת אך ורק במקרים בהם סבור בית המשפט כי חוות הדעת הותירה בלבו ספקות והוא זקוק לחוות דעת נוספת בכדי להכריע במחלוקת שבפניו, שכן לא יוכל לעשות כן בהסתמך על חוות הדעת של המומחה שמינה, או אם שוכנע כי הבסיס העובדתי לפיו גובשו מסקנות המומחה אינו תואם את העולה מהראיות ( רע"א 4102/15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אזברגה (27.10.2015); רע"א 337/02 הנ"ל). בענייננו כאשר הסתיימה שמיעת הראיות וכל שנותר הוא להגיש סיכומים, הרי יש לברר שאלה זו בסוף ההליך, במסגרת פסק הדין, ולאחר ניתוח מכלול הראיות.
לאור האמור, הבקשה נדחית.
הצדדים יגישו סיכומים כדלקמן:
התובעת בתוך 30 יום והנתבעת בתוך 30 יום לאחר מכן.
בסיכומיהם יפנו הצדדים לפרוטוקול כפי שנסרק במערכת נט המשפט.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ח, 18 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.