הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 23759-07-13

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא יעקב שינמן

תובעים

1.אורי שלמה ברנע
2.מסי פט
3.אסף מנחם אראל
4.אילן בלום
ע"י ב"כ עו"ד גיא יקותיאל ועו"ד עמיר פרידמן

נגד

נתבעים
(התובעים שכנגד)

1.ארז גור
1.פט ביי ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אריה נח

נגד

הנתבעים שכנגד

  1. אורי ברנע
  2. מסי פט
  3. דניאל רובין
  4. אסף אראל
  5. אילן בלום

ע"י ב"כ עו"ד גיא יקותיאל ועו"ד עמיר פרידמן

פסק דין

לפניי תביעת התובעים לפיצוי בסך של 2,600,000 ₪, עקב ביטול הסכמי זכיינות שנערכו בינם לבין הנתבעים וכן תביעה שכנגד שהגישו הנתבעים (התובעים שכנגד) לפיצוי בסך של 3,100,000 ₪, בעקבות הפרת אותם הסכמי הזכיינות על ידי התובעים (הנתבעים שכנגד).

רקע וצדדים לתובענה
התובעים היו זכיינים של רשת לממכר מוצרים ומזון לבעלי חיים – המכונה "פט ביי" (Pet Buy) (להלן גם, בהתאמה: "הזכיינים", "הרשת") בהתאם להסכם זכיינות בכתב, שנכרת עם רובם, החל משנת 2008.

ביום 17.7.2013 הודיעו התובעים, במסגרת דיון שנערך בפניי, על ביטול הסכמי הזכיינות.

התובע 1 – אורי ברנע (להלן גם: "ברנע"), היה זכיין של הרשת משנת 2008 וניהל שתי חנויות מזון ומוצרים לחיות מחמד ברחוב פלורנטין 22 בתל אביב – בהתאם להסכם זכיינות שנחתם בסמוך לחודש יולי 2008 וברחוב הרצל 58 ברמת גן – בהתאם להסכם זכיינות שנחתם בחודש דצמבר 2012.

התובעת 2 – חברת מסי פט (להלן: "מסי פט") – בשליטתו ובניהולו של דניאל רובין (להלן גם: "רובין"), הייתה זכיינית של הרשת משנת 2009 והפעילה שלוש חנויות למזון ומוצרים לחיות מחמד ברחוב ויצמן 14 בגבעתיים – בהתאם להסכם זיכיון שנערך בסמוך לחודש יולי 2009, ברחוב נגבה 41 ברמת גן, וברחוב יהודה מכבי 62 בתל אביב – שרובין רכש מזכיין נוסף בסוף שנת 2011. בסוף שנת 2012, ביקש רובין להפוך לחברה בע"מ והסכמי הזיכיון חודשו על שם החברה שלו – מסי פט.

התובע 3 – אסף אראל (להלן גם: "אראל"), היה זכיין של הרשת וניהל חנות מזון ומוצרים לחיות מחמד ברחוב רוטשילד 119 בראשון לציון – בהתאם להסכם זיכיון שנחתם בסמוך לחודש יולי 2010. לאחר מכן, קנה סניף נוסף בבת ים בסמוך לסוף שנת 2011, ובחודש פברואר 2013, מכר את הסניף האמור לזכיין אחר. במשך כארבעה חודשים הייתה לו פעילות גם בסניף נוסף במודיעין שנמסר לאראל בתמורה לשווי הסחורה, לאחר "שחרור" הזכיין הקודם של החנות – מר ירון וינברג - מהסכם הזכיינות. לטענת הזכיינים, החנות לא שרדה יותר משלושה חודשים ונסגרה והדבר נעשה בזדון, תוך ידיעה של הנתבע 1, כי מי שייקח חנות זו כזכיין יישא במפלה כלכלית מידית.

התובע 4 – אילן בלום (להלן גם: "בלום"), היה זכיין של הרשת משנת 2009 וניהל חנות מזון ומוצרים לחיות מחמד ברחוב סוקולוב 73 בחולון. לטענת התובעים, לעומת יתר הזכיינים שצוינו לעיל, עִמו לא נכרת הסכם זכיינות בכתב, לאור אי הסכמות מהותיות.

הנתבע 1 – ארז גור, מייסד הרשת (להלן גם: "גור"). לטענת התובעים, הוא למעשה ה"אני האמיתי" של הרשת, "הקברניט הבלעדי" שלה, "הזרוע המבצעת, המכוננת והמחוקקת" של הנתבעת 2 והוא זה שהעניק לזכיינים התחייבויות הסכמיות בשם הרשת, הציג בפניהם מצגי שווא רשלניים שגרמו להם להתקשר עמו ועם הנתבעת 2 בהסכמי הזכיינות, שעלו לתובעים בהפסדים ניכרים ומצטברים, בעודו מפיק התעשרות פסולה על חשבונם.

הנתבעת 2 – חברת פט ביי ישראל בע"מ, הינה חברה הרשומה כדין בישראל, המפעילה רשת חנויות למוצרי מזון ואביזרים לבעלי חיים באמצעות זכיינים. הרשת נוסדה בשנת 2005 על ידי גור ומונה כיום, לאחר התנתקות הזכיינים, 9 סניפים ושניים נוספים עתידים להיפתח בקרוב. הרשת מעידה על עצמה, כי היא אחת מהרשתות המובילות בתחום מוצרים לבעלי חיים בישראל ובעלת ותק וניסיון רב בענף וכי היא מתמחה במוצרים איכותיים, מבצעים משתלמים, קידמה טכנולוגית ומקצועיות רבה.

ברישת תביעתם, טוענים הזכיינים, כי הסכמי הזכיינות הופרו על ידי הנתבעים הפרה בוטה, יסודית, מתמשכת ומצטברת וכי הנתבעים הבטיחו להם גדולות ונצורות, אולם במציאות הובילו אותם לקריסה כלכלית, להפסדים ניכרים ולסף פשיטת רגל. במהלך השנים נעשו פניות רבות לגור, בהן הועלו טענות הזכיינים כלפי הרשת, ניהולה הכושל ואופן תפקודה הלקוי והנתבעים מצִדם, היו מודעים לאורך כל הדרך לנזקים האדירים, הבלתי הפיכים הנגרמים לתובעים, לרבות הפסדיהם. אולם, לשיטת הזכיינים, גור לא לקח אחריות על מעשיו ולא מצא פתרון לייעול המערך לטובתם, אלא הוציא את דיבת בא כוחם. בהמשך, לאחר חלופת מכתבים ביניהם, הסכימו הצדדים להידבר בכדי למצוא פתרונות ענייניים בדרכי נועם להמשך עבודת הזכיינים כחלק מהרשת, או לחילופין, להיפרדות מכובדת ועניינית ביניהם. ניסיון ההידברות בין הצדדים לא עלה יפה ובתום תקופה של ניהול משא ומתן ממושך ואינטנסיבי ולאחר שהזכיינים הובלו על ידי הנתבעים, למצב של אבדון ואובדן, הודיעו התובעים, לגרסתם, בלית ברירה אחרת, על ביטול הסכמי הזכיינות.

בעקבות הודעת התובעים בדבר ביטול הסכמי הזכיינות והחלטה מיום 17.7.2013 שניתנה בהמשך להודעה זו, ביום 18.4.2013 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן.

בד בבד עם הגשת כתב הגנתם, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד, בה טענו להפרת הסכמי הזכיינות על ידי הזכיינים, שעה שהודיעו על ביטול ההסכמים שלא כדין, לא עמדו בהוראות ההסכמים והם מתחרים ברשת באופן פסול. לכתב התביעה שכנגד, צורף דניאל רובין כנתבע שכנגד 3, לאחר שמלכתחילה לא נכלל כאחד מהתובעים בתביעה העיקרית.

תמצית טענות התובעים (הזכיינים) בתביעה העיקרית
מצגים והתחייבויות טרום חוזיים - עובר להתקשרות הזכיינים עם הנתבעים בהסכמי זכיינות, הציג גור בפני התובעים נתונים ומסמכים מפתים, אשר כללו שפע של הצהרות והתחייבויות שהתבררו כנטולות שחר. התובעים התקשרו עם גור בהסכמי זכיינות לנוכח הצהרות והתחייבויות לרווחיות גבוהה, של 45% - 50% רווח גולמי. אולם, בפועל, רווחיות החנויות הייתה 30% – 35%, דבר שהסב לזכיינים הפסדים תפעוליים ניכרים בגובה של 5% - 10% לכל שנה וזאת בנוסף ליתר ההפסדים שנגרמו להם, כתוצאה מאופן ניהולה הלקוי של הרשת והפרות יסודיות של מכלול התחייבויות הנתבעים כלפיהם.
נזקים והפסדים שנגרמו לזכיינים – הנתבעים הפיקו וגבו מהזכיינים דמי זיכיון מופקעים המהווים 40% - 50% מהרווח של התובעים (אלמלא היו משולמים דמי הזיכיון).
הפרת ההתחייבויות ההסכמיות מצד הנתבעים – הסכמי הזיכיון נוסחו באופן חד צדדי ובלתי הגון על ידי הנתבעים ובזמן שכללו התחייבויות רבות מצד התובעים, הם כללו מספר דל של התחייבויות מצד הנתבעים, כמקובל בחוזים אחידים חד צדדיים, אשר ברובם לא עמדו הנתבעים ובעיקר הנתבע 1 - גור.
חרף היעדרן של התחייבויות מפורשות מצד הרשת בהסכמי הזכיינות, הרשת התחייבה בהתחייבויות רבות שלא היו חלק אינטגראלי מהסכמי הזכיינות וזאת על מנת לשכנע את הזכיינים להישאר חלק מהרשת ואף להוסיף ולפתוח חנויות נוספות שלה.
בכתב התביעה המתוקן, פרטו התובעים את ההפרות היסודיות המצטברות של הנתבעים שלא עמדו בהתחייבויות ובהצהרות הרבות, החוזרות והנשנות שלהם, כדלקמן;
הפרת בלעדיות - הפרת התחייבות הנתבעים לספק לזכיינים מותג מזון באופן בלעדי, כאשר בפועל המותג נמכר למתחרים.
הפרת התחייבות הנתבעים לדאוג לייבוא בלעדי של מוצרים נוספים לבעלי חיים.
הפרת התחייבות הנתבעים כי מערכת הקופה החדשה תוביל להגדלת המכירות ב – 50% לפחות.
הנתבעים ביצעו מבצעים בתוך הרשת שהסבו לזכיינים הפסדים ניכרים.
הפרת התחייבות הנתבעים לדאוג לעמידה סדירה וסבירה בקצב אספקת המזון לזכיינים.
הפרת התחייבות הנתבעים להעברת סדנאות מכירה וליווי וסיוע עסקיים.
הנתבעים הוציאו הודעות דואר אלקטרוני בשם הזכיינים לטובת מוצרים שונים, הגם שהזכיינים ביקשו מהם להימנע מכך, בשל נזקים שהדבר הסב להם.
הנתבעים הטילו סנקציות ואיומים עקב סירוב הזכיינים לשלם עבור סחורות שטרם סופקו, ארבעה חודשים מראש בהמחאות, ללא ציון הגבלה "למוטב בלבד".
התעקשות הנתבעים לקבל המחאות שאינן "למוטב בלבד" לצורך מסחור נגד חובות, עבור התחייבויות עתידיות.
הפרת התחייבות מצד גור לנהל משא ומתן מול כלל ספקי הרשת, במטרה לשפר את הסכמי הסחר של הרשת, למעט מול ספק אחד.
הנתבעים יצרו מבצעים ברשת ללא התייעצות או קבלת הנחה מספקים, דבר שיצר מכירה בהפסד עבור הזכיינים.
הפרת התחייבות הנתבעים לדאוג להנחות מצד ספקים בענף, שיהיו הגדולות בתחום.
הנתבעים לא בצעו כל פעולה לתיקון העובדה שחסרות נוסחאות מרכזיות במזון המסופק על ידם, למרות שידעו מכך.
הנתבעים דאגו להספקת המותג המוביל "נוטרם" פעם בשבועיים, למרות בקשות הזכיינים לספקו פעם בשבוע, בשל היעדר מקום אחסון.
התחייבות הנתבעים לדאוג למימון עליית מחיר ה"נוטרם" אצל לקוחות שקנו שיקים מראש, בתמורה לקבלת המחאה רביעית מראש, קוימה באיחור ובאופן חלקי בלבד.
בנוסף להפרות הללו, ביצעו הנתבעים הפרות יסודיות, פרטניות, שמעולם לא תוקנו על ידם;
הנתבעים התחייבו לשפץ את החנות של מסי פט בסניף יהודה מכבי בתל אביב, כאשר המועד שסוכם לסיום עבודה זו היה ה-1/4/2013, אולם הדבר לא בוצע.
הנתבעים התחייבו בפני ברנע, כי במהלך שלושת החודשים הראשונים לפתיחת סניף פלורנטין בתל אביב יופנו דמי הזיכיון ששולמו לצורך פרסום וקידום החנות, אולם הדבר לא בוצע.
הנתבעים לא טרחו לפעול לביצוע פעולות פרסום ושיווק להגברת המודעות והחשיפה לרשת "פט ביי", חרף בקשות חוזרות ונשנות מטעם התובעים.
בנוסף, ביצעו הנתבעים הפרות יסודיות מהותיות ונטולות יושרה: לראיה, גור פתח לאחרונה חנות חדשה ברחוב החשמונאים בתל אביב. פתיחת החנות פגעה והזיקה במודע ובמתכוון לסניפים הקיימים והוא אף הודיע, כי בכוונתו לנהל מוקד טלפניות מהסניף החדש במטרה להסיט את מאגר הלקוחות מהחנויות המנוהלות על ידי התובעים לחנות הרשת החדשה. גור החליט להטמיע מערכת IVR (מענה טלפוני) אשר מפנה לקוחות באופן אוטומטי לחנות החדשה של הנתבעים, בניגוד למצב הקודם, בו בחר הלקוח לאיזה סניף ברצונו לפנות, לרבות סניפי התובעים.
התנהלות פסולה של הנתבעים לאחר ובעקבות ביטול הסכמי הזכיינות – לאחר הדיון ביום 17.7.2013 וחרף ההצעה שניתנה לב"כ הנתבעים, להיפגש בכדי למצוא פתרון הולם למחלוקת בין הצדדים, שלח ב"כ הנתבעים לתובעים מכתב שכלל מצגי שווא, בו טען כי הנתבעים דוחים את טענות התובעים בגין הפרות ההסכמים. מאז ביטול הסכמי הזכיינות, ביצעו הנתבעים, בניצוחו של גור, פעולות המבססות עוולות של תיאור כוזב, פרסום שקר מפגיע והכבדת גישה, אשר נועדו לחסום את הקשר והגישה של לקוחות התובעים לחנויותיהם, לרבות באמצעות הסטת טלפונים לנתבעת 2 באמצעות המרכזייה שבבעלות הרשת והטענה שסניפי התובעים נסגרו. בנוסף, גור לא נעתר לפניית רואה החשבון של התובעים (מיום 29.7.2013) בה התבקש להעניק לו גישה לנתוני הקופות הרושמות של חנויות התובעים, לרבות נתוני הנהלת החשבונות, כאשר נתונים אלו נדרשים לצורך הכנה והגשת דו"חות שוטפים לרשויות המס.
עילות התביעה – בעוד התובעים טיפחו ובנו למען הנתבעים את המוניטין של השם " Pet Buy", נמנעו הנתבעים, בניצוחו של גור, מקיום התחייבויותיהם, דבר שהוביל לכך, שהתובעים, פעלו בהפסדים ניכרים. הפרות הסכמי הזכיינות על ידי הנתבעים הן הפרות יסודיות, מצטברות ומתמשכות בהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: " חוק התרופות"), היות וברור שהתובעים לא היו מתקשרים בהסכמי הזכיינות, לוּ היו רואים מראש את הפגיעה שהתקשרות זו תסב להם ולפרנסתם. אותן הפרות, גיבשו את זכות התובעים להודיע על ביטול הסכמי הזכיינות, שלא אושרו בבית הדין לחוזים אחידים, בהתאם לסעיף 7 לחוק התרופות.
הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם לנהוג ולפעול בתום לב בכריתת ובקיום הסכמי הזכיינות, לרבות משבחרו, בסמוך לאחר ביטול הסכמי הזכיינות, להקים חנות בתל אביב שנועדה לגזול את פרנסת התובעים, תוך הכבדת גישה מובהקת לעסקי התובעים. בנסיבות אלו, סעד הביטול הינו סעד הכרחי. לאורך השנים, פעלו הנתבעים בחוסר תום לב ובדרכים שאינן מקובלות, לא פעלו להגשמת הכוונה המשותפת ועשקו את התובעים.
הסכמי הזכיינות נחתמו ונכרתו בשל טעות והטעיה כאמור בסעיפים 14(א) ו – 15 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: " חוק החוזים"), כך שהתובעים פעלו כדין בעת שהודיעו על בטלות ההסכמים.
לאורך כל תקופת פעילותם, גבו הנתבעים מהתובעים דמי זכיינות מופקעים ללא הענקת תמורה ותוך חתירה תחת אינטרס ההסתמכות הטבעי של התובעים, כזכיינים. בכך, התעשרו הנתבעים, ובעיקר הנתבע 1, על חשבון התובעים בניגוד לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979.
על הנתבעים לפצות ולשפות את התובעים על נזקיהם, תוך השבה בעין של מלוא התעשרותם הפסולה שהופקה על חשבון עמל התובעים, לרבות בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים. התובעים זכאים גם לפיצויי הסתמכות ודמי השבחת מוניטין, המשקפים ונובעים מאינטרס הנפגע מהפרת החוזה לזכות בפיצוי על אובדן השקעה שהשקיע בקידום ההסכם ומהותו.
הסעדים הנתבעים – לאור זאת, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בהשבת התעשרותם הפסולה, דהיינו השבת דמי הזכיינות ששולמו להם, בסך כולל של 1,461,116 ₪.
בנוסף, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי כולל של 200,000 ₪ בגין כל חנות אשר הייתה בבעלותם, בסך כולל של 1,400,000 ₪ כפיצוי בגין הוצאת דיבה, הכבדת גישה, גרימת הפסדים ונזקים ובעיקר פיצויי הסתמכות להכנסה הוגנת וסבירה כמקובל במשק.
משיקולי אגרה, הועמד סכום התביעה על סך של 2,600,000 ₪.

תמצית טענות התובעים (הזכיינים) במענה לתביעה שכנגד
יש לדחות את התביעה שכנגד מהנימוקים הבאים;
הזכיינים לא הפרו את הסכמי הזכיינות – היה מוסכם ומקובל מצד הרשת כי אין ולא הייתה מעולם , כל מחויבות מצד הזכיינים לרכישת מוצרים מהרשת ובכדי למזער את נזקיהם, הזכיינים רכשו ומכרו מוצרים ממגוון ספקים והיה מקובל בין הצדדים, כי שוק המוצרים חופשי. מדובר בסוגיה שהועלתה לראשונה על ידי גור, לקראת סיום שלב ניהול המשא ומתן לסיום הסכסוך, כאשר ביום 28.6.2013 שלח גור מכתב לזכיינים בו ציין לראשונה כי: "החזקה ומכירה של מזון יבש מסוג נטוראל באלאנס אסורה על פי המדיניות של הרשת.". דברים אלו נכתבו על ידו כחוק חדש, ביודעו כי מדובר באחד המוצרים המובילים מהם מצליחים הזכיינים להתפרנס בדוחק.
הזכיינים מעולם לא חברו לרשת אחרת ולא היה ניסיון מצִדם לשכנע כל אחד אחר להצטרף אליהם, אלא הם פעלו כדין לפתיחת רשת בשם "זולו" ("zoolu") לאחר ובעקבות הודעת הביטול שניתנה בבית המשפט, לאור כישלון המשא ומתן.
הזכיינים שבו ורכשו זיכיון לסניפים נוספים לאחר שב – 99% מהמקרים, גור פנה אליהם בבקשה לקחת סניף נוסף, תוך התוויית וסגירת העסקה, המחיר, תנאי התשלום וצורת המסירה, כאשר הזכיינים האמינו להצהרותיו, כי הדבר יוביל לצמיחתם הכלכלית ולשגשוג מסחרי, מה שלא ארע במציאות.
הסכמי הזכיינות הינם חוזים אחידים הכוללים תנאים מקפחים לרוב.
הסעיף האחיד בהסכמי הזכיינות בו מאשר הזכיין כי קיבל את טיוטת ההסכם וכי ניתנה לו אפשרות לבחון אותו, מעולם לא עלה להתדיינות ולא זכה לכל התייחסות מצד גור, אשר הודיע לזכיינים, כי הסכמי הזכיינות אינם ניתנים לשינוי מכל סוג וכי חבל להם להוציא הוצאות מיותרות על כך.
הסכם הזיכיון הראשון של ברנע, נחתם לאחר בניית הסניף וכתנאי לקבלת הסחורה מהספקים, תוך עיכוב ברנע משיווק המוצרים ותפעול החנות, עד שייחתם הסכם הזכיינות על ידו ותוך ניצול מודע של מצוקתו הכלכלית והמסחרית של ברנע על ידי הרשת.
גור הצהיר בפני הזכיינים, כי הסכמי הזכיינות נועדו אך ורק לצורך קבלת אשראי בנקאי ואינם משקפים את המציאות המסחרית.
"מנגנון ההיפרדות" – מנגנון הסיום המופיע בהסכמי הזכיינות אינו בר קיום, כתוצאה מהתנהלות הרשת, היות ומדובר במנגנון של מוות/התאבדות כלכלית, המביא לאסון כלכלי, לסגירת החנות ולכך שהזכיינים יישארו עם חובות רבים, שמקורם בהפרה בוטה של הנתבעים.
עובדי הזכיינים מעולם לא היו עובדי הרשת, אלא עובדים ישירים של הזכיינים המועסקים על ידם, כאשר גור הוא זה שפנה לעובדים הללו והציע להם לעבוד אצלו בסכומים שהינם כפולים ממה שהזכיינים שילמו להם, הכל כדי להזיק ולהכביד על הזכיינים.
הזכיינים לא ביצעו עוולה של גניבת עין – קיים בידול חד משמעי בין עסקי הצדדים, הבא לידי ביטוי בהבדל הניתן לאבחנה ברורה בין הסימן של "Zoolu" לבין הסימן "Pet Buy".
הזכיינים לא ביצעו עוולה של הוצאת דיבה ביחס לרשת, כאשר ההיפך הוא הנכון, היות והרשת וגור הם שהוציאו את דיבת הזכיינים.
ההפרות היסודיות שבוצעו על ידי הנתבעים, הן אלו שגיבשו את זכות הזכיינים להודיע בבית המשפט על ביטול הסכמי הזכיינות, לאחר אין ספור ניסיונות גישור ומשא ומתן, במהלכם פנה גור ללקוחות הזכיינים וניסה להעבירם אליו ואף לגרום להם לבטל עסקאות שנעשו מולם וכן פנה לחברות האשראי וביקש מהן להפסיק את ניכיון תשלומי כרטיסי האשראי, שעה שהזכיינים עדיין משלמים דמי זיכיון.
הזכיינים לא עשו כל שימוש אסור, או פסול, במאגר הנתונים וברשימת הלקוחות של הרשת. הרשת היא שביצעה עוולות כלפי הזכיינים, ביניהן סירבה להעביר לזכיינים חשבוניות אשר אמורות להיות בחזקתם כדין וגור ביצע שינויים בספרי החשבונות של הזכיינים ובגין כך אף הוגשה נגדו תלונה במשטרת ישראל.
הרשת לא הציגה ראיות כנדרש, לביסוס טענתה בדבר אי כיבוד מבצעים והטבות על ידי הזכיינים ובדבר אי סגירת חובות לצדדים שלישיים.
נזקי הרשת נטענו ללא כל בסיס ראייתי.

תמצית טענות הנתבעים במענה לתביעה העיקרית
יש לדחות את התובענה מהנימוקים הבאים;
עניינה של התביעה ברצון הזכיינים להתנער מהסכמי הזיכיון עליהם חתמו. הזכיינים התבססו, רכשו ניסיון וידע תחת הרשת, נהנו מהמוניטין והתמיכה שלה ועתה הם מבקשים להפר את ההסכמים ולצאת מהרשת כשבידם רשימת לקוחות ומאגרי מידע השייכים במפורש לרשת.
הודעת הזכיינים בדבר ביטול הסכמי הזכיינות, שניתנה לאחר שהתברר להם, כי לא ניתן "לרקוד על שתי החתונות" וכי בית המשפט לא ינסח עבורם הסכם זכיינות חדש, היא כשלעצמה, מהווה הפרה של הסכמי הזכיינות. ההסכמים אינם בגדר "נישואים קתוליים". בהסכמי הזכיינות קיימים סעיפים המאפשרים לכל צד, לרבות התובעים, להינתק מהם. אולם, התובעים לא ביקשו להביא לסיום ההסכמים בהתאם להוראות האמורות בהם, אלא, ביקשו לאכוף על הנתבעים לשנות את ההסכמים, או לשמור לעצמם את הזכות להפר אותם.
הסכמי הזכיינות הראשונים (משנת 2008) נחתמו כחמש שנים לפני הגשת התביעה לבית המשפט (בשנת 2013), לפיכך, הטענה של הטעיה במהלך משא ומתן הינה טענת כזב.
יש לדחות את טענת הזכיינים בדבר עושק והטעיה – הם חתמו על הסכמי זיכיון רבים, שנה אחר שנה. קרי, אותם זכיינים, שטוענים כעת, כי נעשקו ורומו וכי ההסכם עימם הופר שוב ושוב, נאבקו לרכוש עוד ועוד סניפים ברשת במהלך התקופה בה הם טוענים כי נעשקו וכי רומו. הזכיינים ביקשו לשנות בדיעבד את תנאי ההסכמים ולשפר אותם לטובתם ולמעשה הם טוענים לטעות " בכדאיות העסקה", שאינה מצדיקה ביטול ההסכם.
עוד קודם למתן הודעת הביטול בבית המשפט, הפרו הזכיינים את ההסכם והפסיקו לקנות סחורה מהרשת והם מוכרים בחנויות סחורה של רשת מתחרה. בנוסף, הזכיינים העתיקו רשימות של לקוחות – המהוות קניין רוחני של הרשת.
יש לדחות את טענות הזכיינים לעניין הפרות של הסכמי הזיכיון מצד הנתבעים – רבות מטענותיהם מתייחסות לבחינת רעיונות שיווקיים, שהוצעו במהלך העסקים המשותף ומעולם לא הפכו להתחייבות חוזית מחייבת המהווה חלק מהסכמי הזיכיון. כל מסמך שלא היה חלק מההסכם בעת חתימתו, אינו חלק מההסכם, לרבות התכתובות בדואר אלקטרוני שצורפו לכתב התביעה המתוקן, בדבר רעיונות עסקיים שהועלו לצורך בחינתם בלבד.
לנתבע 1 – גור, אין כל יריבות אישית מול הזכיינים שחתמו על הסכמים מול הרשת. מעמדו המשפטי של גור לא הוגדר על ידי התובעים. מעבר לכך, הזכיינים לא פרטו אילו מצגי שווא שהציג, הביאו לחתימתם על ההסכמים וממילא טענה זו יש לדחות, היות והם חתמו על יותר מהסכם אחד בפערים ובזמנים שונים.
בעת חתימתם על ההסכמים, הצהירו הזכיינים כי ניתנה להם טיוטת ההסכם וכי ניתנה להם ההזדמנות להתייעץ עם עו"ד, שיסביר להם את תנאיו והם מסכימים לו. כל התחייבויות הרשת באו לידי ביטוי בהסכם. לעניין מצגי השווא, מפנים הזכיינים לתרחיש, בדיקת מצב אולם, הנתבעים מעולם לא התחייבו לאחוזי רווח ולא יכלו לתת התחייבות, אלא תחזית על סמך ניתוחים מהעבר וההסכמים כל לא נחתמו בהתבסס על בדיקת תרחיש זו. בנוסף, חלק מההסכמים נחתמו לפני הכנת התכנית העסקית הנטענת וקשה לראות כיצד הזכיינים הסתמכו עליה. בנוסף, חלק מההסכמים נחתמו לאחר הכנתה, בידי תובעים שהיו זכיינים ותיקים וידעו את מצב השוק לאשורו.
הנתבע 1 לא התעשר על חשבון האחרים. הנתבעת 2 גובה תגמולים כאחוז מהמכירות ולכן, ככל שהתעשרותה רבה יותר, כך התעשרות הזכיין. ככל שהזכיין מוכר יותר, הרשת מקבלת יותר, אך גם הוא.
ההסכמים שונים במהותם מחוזים אחידים, היות ומדובר על מספר הסכמים למספר זכיינים. החוזים אינם עונים על התנאים בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג – 1982 (להלן: " חוק החוזים האחידים") שנועד להגן על "צרכן קצה", הרוכש מוצר או שירות ולא התקשרות עסקית במהותה. הזכיין אף מצהיר, כי ניתנה לו אפשרות להיוועץ עם עו"ד וכי הוא קיבל שהות ראויה לכך. לא מדובר על תנאים מקפחים כמשמעותם בחוק החוזים האחידים וממילא, לא היה כל צורך לאשר את החוזה בבית הדין לחוזים אחידים.
הנתבעת 2 לא פיתתה את הזכיינים להישאר ברשת. אם הנתבעת 2 אכן הפרה את ההסכם במהלך כל ההתקשרות, לא ברור מדוע התובעים ניהלו סניפים במשך שנים ואף רכשו סניפים נוספים.
הזכיינים פעלו על מנת לפגוע ברשת ולפרקה. הרשת פתחה חנות חדשה ברחוב החשמונאים וזו עומדת בתנאי ההסכם, היות והיא ממוקמת במרחק של מעל קילומטר מסניפים אחרים של הרשת והיא נפתחה, בין היתר, לצורך הכשרה ולימוד של זכיינים חדשים.
המעבר למערכת IVR טרם בוצע ומצוי בשלבי הפיילוט והמערכת הושקה לאחר שהתובעים התנתקו מהרשת.
הזכיינים הפרו את הסכם הזכיינות - הם התחייבו לעבוד אך ורק עם ספקים המאושרים על ידי הרשת. המוצר "נטוראל באלנס", אינו מצוי ברשימת הספקים המורשים והזכיינים לא קיבלו את אישור הרשת למכירת מוצרים אלה בחנות. מכירתו מתחרה במכירת מוצרים אחרים ויוצרת חוסר אחידות ברשת.
בהתאם להסכם הזיכיון (סעיפים 5.7.3.5 ו – 12.6) רשימת הלקוחות הינה רכושה הבלעדי של הרשת ולא של הזכיינים. בנוסף, בהסכם נקבע כי במקרה של ביטולו, רשאית הרשת, לפי שיקול דעתה, לתפוס את השייך לה, לרבות רשימת הלקוחות, מאגרי המידע ומסד הנתונים.
הרשת העבירה לרו"ח של התובעים את החומר שהתבקש על ידו ואף קיבלה ממנו בתגובה הודעת דואר אלקטרוני ובה הבעת תודה על שיתוף הפעולה.
לא הוכח מהם אותם הפסדים ונזקים שכביכול נגרמו לזכיינים. דמי הזכיינות שנגבו על ידי הרשת, בשיעור של 5%, הינם סבירים ותואמים למחירים בשוק. אין מקום לפצות את הזכיינים, לרבות לא לפי סעיף 12 לחוק החוזים והם לא הצביעו על עובדה המבססת חוסר תום לב במשא ומתן.

תמצית טענות הנתבעים (התובעים שכנגד) בתביעה שכנגד
הפרה של הסכמי הזיכיון - הזכיינים הם אלו שהפרו את הסכם הזיכיון, הן משהודיעו על ביטולו בפני בית המשפט והן משלא עמדו בהוראות ההסכם ומכרו, ללא אישור הנתבעת 2, מוצרים האסורים למכירה בחנויות הרשת והן משניסו לגזול את מאגר הלקוחות השייך לה בהתאם להסכמים, פנייה ללקוחות הרשת והעסקה של עובדים שהיו עובדי הרשת. החנויות ממשיכות להיות דומות עד מאוד לעיצוב הקודם ובכך יש גניבת עין ועשיית עושר על חשבון הרשת.
הזכיינים ניצלו את יתרונות הרשת כדי לחדור לשוק, שלא היה להם בו מושג ומרגע שהגיעו למצב בו סברו שעדיף להם להמשיך לבד, הם הפרו את הסכם הזכיינות, כל אחד של עצמו וכל אחד מהם עודד ודרבן את חבריו להפר את החוזה מול הרשת. הזכיינים חברו לרשת מתחרה (בשם "ZOOLU", שכיום הם פועלים באמצעותה) במטרה לפגוע ברשת ולגרום לזכיינים אחרים ברשת להפר את חוזי הזכיינות עליהם הם חתומים.
רכישת הזיכיונות אפשרה לזכיינים להפוך לבעלי עסקים עצמאיים בתחום שלא היה מוּכר להם, עובר לכניסתם לרשת והם היו מרוצים מאוד מעסקיהם ובחרו לרכוש זיכיונות נוספים של הרשת ואף התחרו ביניהם על זיכיונות שהוצעו למכירה.
הגם שהסכמי הזכיינות דומים במהותם, הם שונים בנוסחם. מדובר בחוזים עסקיים שלא הוצעו לציבור הרחב ובשל כך אינם בגדר "חוזה אחיד".
בחודשים שקדמו להודעת הביטול שנתנו, הזכיינים הפרו את ההסכמים - חרף התחייבות מפורשת ומכללא שהזכיינים ימכרו אך ורק מוצרים מאושרים על ידי הרשת, במשך תקופת הזיכיון, הזכיינים החזיקו ומכרו בחנויותיהם מוצרים שלא אושרו על ידי הרשת ושנקנו מספקים מתחרים. הזכיינים מכרו את מוצר המזון "נטוראל באלנס" השייך לרשת מתחרה, במקום מכירת המותג "נוטרם", אתו עובדת הרשת באופן בלעדי. כן, החזיקו ומכרו, ללא היתר, את המותגים "GO" ו – "NOW", למרות שהונחו במפורש על ידי הרשת, כי מוצרים אלו אינם חלק מהתמהיל המאושר על ידה.
בהסכמי הזכיינות קבוע "מנגנון היפרדות" מוסכם ומוסדר, אולם הזכיינים לא עמדו במנגנון זה והם ממשיכים להפר את ההסכמים.
עוולת גניבת עין בהתאם ל חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 - לאחר שהחנויות פעלו תחת מוניטין הרשת ונהנו משמה הטוב בקרב לקוחותיה ולאחר שנעזרו במוניטין זה על מנת לפתח את עסקיהם, המשיכו הזכיינים לפעול תחת המיתוג והשילוט של הרשת, גם לאחר הודעת הביטול שניתנה על ידם בניגוד להסכמי הזיכיון. כן הם משתמשים ללא רשות ובניגוד להסכמי הזיכיון ברשימת הלקוחות של הרשת, השייכת לה.
עשיית עושר ולא במשפט – הזכיינים מקבלים לידיהם רווחים שלא היו מגיעים לידיהם לולא היו מפרים את הסכמי הזיכיון וגוזלים את שמגיע לרשת. כל רווחי הזכיינים הנוכחיים והעתידיים מגיעים להם על חשבון הרשת, מדובר בהתעשרות שלא כדין המזכה את הרשת בפיצויי השבה.
לשון הרע – הזכיינים פועלים לפגיעה במוניטין הרשת באמצעים שונים, לרבות על ידי פרסומים שונים במִרשתת ובתקשורת. הם מכנים את הרשת עושקת ואת הסכמי הזיכיון, עליהם חתמו בחפץ לב יותר מפעם אחת, דרקוניים.
הנזק שנגרם לרשת – נזקי הרשת הוערכו בסכום כולל של 5,378,984 ₪ (כאשר לצרכי אגרה התביעה שכנגד הועמדה על סך של 3,100,000ש"ח) לפי הפירוט הבא;

הפסד דמי זיכיון - ההסכמים הינם לתקופה מינימלית של 5 שנים ועד לתקופה מקסימלית של 20 שנה. ההסכם מתחדש באופן אוטומטי במידה ואינו מבוטל בתום 5 השנים. שיעור דמי הזיכיון הינו 5% ממחזור המכירות החודשי של החנות. משביטלו הזכיינים את ההסכמים וחדלו לשלם את דמי הזיכיון, נגרם לרשת הפסד בשיעור דמי הזיכיון המגיעים לה מכל אחת מהחנויות, עד לתום תקופות ההסכמים. סך ההפסד בגין ראש נזק זה הועמד על 1,572,208 ₪.
הפסד רווחי ספק – כחלק מההסדר בין הרשת לזכיינים, הרשת מבצעת משא ומתן לרכישה מול ספקים כרשת ומוכרת את הסחורה לזכיינים, כאשר עיקר הסחורה הינו המוצר המרכזי של הרשת "נוטרם/פטיים", המיובא על ידה באופן בלעדי מקנדה. בזמן שהזכיינים חדלו להיות כאלה, הרשת מפסידה רווחים אלו. ההפסד בגין ראש נזק זה, לאור חוזי הזיכיון ותקופותיהם ועל בסיס הרווח הגולמי ממחזורי המכירה לזכיינים, הוערך בסך של 1,321,978 ₪.
פגיעה במוניטין, בקשרי לקוחות ובערך המותג – מעשי הזכיינים גרמו לפגיעה במוניטין הרשת, בשמה הטוב ובירידת ערך המותג נוכח צמצום היקף הרשת והפרסומים ופגיעה ביחסי הרשת עם לקוחות וספקים. הנזקים בגין ראש נזק זה הוערך, בהתאם לאחוז הוצאות פרסום והשיווק המיוחס לזכיינים, שהרשת לא תזכה ליהנות לפירותיהם, בסך של 584,798 ₪.
גיוס זכיינים והקמת חנויות חדשות – היות והזכיינים ממשיכים להפעיל את החנויות בנפרד ממנה, הרשת איבדה נקודות מכירה ועליה להוציא הוצאות כבדות עבור גיוס זכיינים ופתיחת חנויות חדשות. הנזק בגין הצורך ב"שחזור" מערך החנויות הוערך בסך של 500,000 ₪.
פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט – פיצויי ההשבה, בהתבסס על רווחי החנויות בשנה החולפת כשהיו חלק מהרשת, הוערכו בסך של 1,000,000 ₪.
פיצוי בגין לשון הרע – פיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של כפל הסכום המקסימלי, קרי 100,000 ₪ מכל זכיין ובסך הכל 400,000 ₪.

עדים ועדויות
מטעם התובעים העידו בפניי; אורי ברנע, ליאור הירש, רו"ח משה הררי. התובע 3 – אסף אראל, הגיש תצהיר עדות ראשית, אולם, במהלך הדיון, הודיע ב"כ התובעים על משיכת תצהירו.
מטעם הנתבעים העידו בפניי; ארז גור, כפיר רהב, עירית גואל, גדעון יניב, נטלי פאר, חני פיינשטין, ליטל שמש, רו"ח גלעד ברזילאי, אפרים הר שמש, אבנר גפני, ערן לנגרמן, אמר איצקוביץ. העדה נילי קוויתי, הגישה תצהיר עדות ראשית, אולם, במהלך הדיון, הודיע ב"כ הנתבעים על משיכת תצהירה.

[הערה: ההדגשות והין היתר בקו, בפסק הדין אינן במקור, אלא אם צוין אחרת – י.ש.]

דיון

לאחר שעיינתי בכתבי הבי דין מטעם הצדדים וקיימתי דיוני הוכחות, אני סבור כי יש לדחות במלואה את התביעה (למעט קבלת הטענה בדבר "תנאי מקפח בחוזה אחיד" והקביעה כי חלק מסעיפי החוזה שבין הצדדים בטלים בהיותם "נוגדים את תקנת הציבור", כפי שיפורט בהמשך) ולקבל בחלקה את התביעה שכנגד, מהטעמים הבאים;

פעילות רשת באמצעות זכיינים – כללי

זכיינות היא מודל עסקי נפוץ, המאפשר לרשתות להתרחב מבחינה מסחרית, ובד בבד להימנע מסיכון מימוני מוגזם. זאת, תוך שמירה על ערך המותג הכרוך בשם הרשת עצמה, או במוצרים העיקריים שלה. את עיקר התועלת שבזכיינות, ניתן להבין מהשוואה לחלופה שלה: חנויות נוספות בבעלות הרשת עצמה. היתרון הבסיסי של מודל הזכיינות, הוא התמקצעות ושימור היתרון היחסי: יתרונה של הרשת, הוא שימוש במותג מוכר לציבור ובשיטות עבודה שהוכחו כיעילות; ואילו יתרונו של הזכיין, הוא בשיפור השירות המקומי ובצמצום עלויות, שעליהן יוכל לפקח במישרין, תוך מזעור הבירוקרטיה המאפיינת עסק גדול. הזכיין נהנה מהשתלבות בעסק קיים ומהישענות על מוניטין נצבר, והרשת נהנית מהקטנת הסיכון הפיננסי והעומס האדמיניסטרטיבי ( לעומת בעלות ישירה על מספר גדול של חנויות והעסקה של עובדים רבים). הזכיינות מאפשרת התרחבות מהירה של רשתות מצליחות, תוך ניצול מקורות ההון ( הכספי והאנושי) של הזכיינים, כאשר הסכמי הזכיינות מסדירים את חלוקת הרווחים והסיכונים בין הצדדים ( עדי אייל " על הסכנה ההגבלית שבהסכם זכיינות – פטור ולא פטור", הפרקליט נ"ב תשע"ג, עמ' 4).

במקרה כאן בענייננו, מדובר על הסכמי זכיינות שנחתמו במועדים שונים, על ידי זכיינים שונים ובחלק מהמקרים, בגין כמה חנויות - עבור אותו זכיין.
בסופו של דבר, בחרו הזכיינים, מסיבותיהם השונות, להודיע על ביטול הסכמי הזכיינות, כאשר, לשיטתם, הביטול מוצדק לאור התנהלות הנתבעים לאורך כל שנות הזכיינות. הנתבעים מצדם, סבורים כי ביטול הסכמי הזכיינות היה שלא כדין.

לכן, בראש ובראשונה, יש לבחון לעומק האם הודעת ביטול הסכמי הזכיינות מצד הזכיינים, מהווה הודעת ביטול כדין.

אקדים את המאוחר ואציין, כי, מסקנתי היא שהודעת הביטול הייתה שלא כדין ולפיכך, הזכיינים הפרו את הסכמי הזכיינות.

הודעת התובעים בדבר ביטול הסכמי הזכיינות
בנקודה זו, מפנים הזכיינים את תשומת הלב לשתי עילות מרכזיות בעטיין, לשיטתם, היה זה מוצדק לבטל את הסכמי הזכיינות;

האחת – נעוצה בעילות שמקורן בפגמים בשלב של כריתת ההסכמים ( מצג שווא, טעות, הטעייה ועושק).
השנייה – נעוצה בעילת ההפרה בשלב של ביצוע/קיום ההסכמים.
להלן אבחן האם הביטול אכן היה מוצדק לאור עילות אלו.

ראשית אדון בשאלה הראשונה, האמנם ביטול ההסכמים היה מוצדק לאור פגמים בשלב של כריתת ההסכמים?

לטענת הזכיינים, הם נתנו אמון רב בהבטחות הנתבעים, שמנגד, עשקו אותם, הטעו אותם וניצלו את חוסר ניסיונם. לטענתם, הם התקשרו בהסכמי הזכיינות מאחר והסתמכו על " נתונים ומסמכים מפתים, אשר כללו הצהרות והתחייבויות נטולות שחר" (סעיף 7 לסיכומי התובעים) ולנוכח הצהרות והתחייבויות של גור לרווחיות גבוהה של 45-50% רווח גולמי, כאשר בפועל, הרווחיות של החנות הייתה 30%-35%, דבר שהסב להם הפסדים תפעוליים ניכרים בגובה של 5% - 10% לכל שנה.
לתמיכה בטענה זו, הפנו התובעים לשלושה מקורות עיקריים מהם ביקשו ללמוד על אותן הבטחות, הצהרות, מצגי שווא והתחייבויות טרום חוזיות; (1) מצגות לזכיין (2) דף פרופיל של הרשת (3) הודעת דואר אלקטרוני ששלח גור לברנע ביום 5.7.2008, כפי שיפורט להלן.

מצגות לזכיין – הכוונה למצגות שהוצגו לזכיינים מטעם הרשת, בחודש יוני 2007 ובחודש ינואר 2009 ( נספח א' לקובץ המוצגים הנלווה לסיכומים), כאשר, לשיטת הזכיינים, הן כוללות שורה ארוכה של מצגי והצהרות שווא.
במצגת " התכנית העסקית" משנת 2009 שמסר גור לזכיינים, צוין שיעור רווח. כאשר, לאחר טבלת תרחישים אפשריים, צוין כי: "התסריט מתבסס על 35% רווח גולמי" (נספח ג' לקובץ המוצגים הנלווה לסיכומים).
דפי פרופיל של הרשת – הכוונה לדף פרופיל של הרשת משנת 2009 ( נספח ב' לקובץ המוצגים שנלווה לסיכומים), בו צוין כי הרשת " הינה אחת הרשתות המובילות בתחום מוצרים לבעלי חיים בישראל ובעלת ותק וניסיון רב בענף.".
בדף פרופיל נוסף ( מוצג ת/7) צוין כי " כוח קניה של הרשת המאפשר קבלת מחירים מעולים מהספקים ומוצרים בייבוא בלעדי המקנים רווחיות מעולה לזכיין...".
הודעת דואר אלקטרוני מיום 5.7.2008 - למוצגי התובעים ( נספח ב'2) צורפה הודעת דואר אלקטרוני מיום 5.7.2008 ששלח גור לברנע, לה צורפו מסמכים, ביניהם תזרים מזומנים אפשרי. גור ציין בהודעה זו, בין היתר, כי: "הרווח הגולמי המופיע בתרחיש רווח הנו 35% אבל אני מניח שתוך פרק זמן קצר תעבוד כבר על 40% ותוך חצי שנה על כ 45-50% ( עקב הוספת ליינים פרטיים של ייבוא) בכל מקרה החנות ברמת גן- עובדת כבר היום על כ 40% ויותר של רווח גולמי.".

לאחר שעיינתי באופן מעמיק במסמכים שהוצגו בפניי, אני סבור כי יש לדחות את טענת הזכיינים לטעות / הטעייה, תוך הצגת מצגי שווא טרום חוזיים בהתבסס על המקורות שפורטו לעיל.
מכלול הטעמים הבאים, הם שהובילו אותי למסקנה זו;

ראשית – באופן כללי, תחזית לעתיד יכולה להיחשב כהטעיה במרמה, אם היא ניתנת על-ידי מי שאינו מאמין בנכונותה ואם היא מבוססת על נתונים עובדתיים קיימים שהמציג יודע כי הם אינם נכונים ורק התבססות כזו על עובדות קיימות שאינן נכונות, עשויה – אם היא מודעת ומוכחת – להביא לכך שמצג ביחס לעתיד, ייחשב למצג מטעה ( ראה: תא ( מחוזי ת"א) 28598-01-13 אדוין טיש נ' אורי יוגב ( פורסם בנבו, 13.6.2016)).

בנוסף, ככלל, אמירה שהיא בגדר חיזוי העתיד, הערכה או הבטחה לעתיד, אינה בגדר מצג שווא, לפחות לא במובן המסורתי ודיני הטעות אינם חלים לגבי חיזוי, הערכה או הבעת דעה גרידא ( דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים ( כרך ב', 1992) עמ' 796).

דיני מצג השווא חלים ביחס להצהרות או כוונות, לנהוג בעתיד בדרך מסוימת, מבלי שהדבר משקף באותה עת את כוונתו של מוסר ההצהרה, דהיינו מאן דהוא מבטיח הבטחה, מבלי שהוא חושב לעמוד בה ( שם, עמ' 800).

בהקשר זה, לא הוכח בפניי כי אותם מצגים שהציג גור לברנע, מהווים מצגים שקריים שהזכיינים הסתמכו עליהם ובפרט לא הוכח כי גור לא התכוון, בעת שהציג את המצג, לאמיתות של אותו מצג היות ותיאורו לרווח אפשרי של 40%, נשען על תרחיש שהיה בעיניו אפשרי וישֹים באותה עת, לאור העובדה הקיימת בדבר רווחי החנות ברמת גן.

שנית – מעיון מעמיק במצגות מהשנים 2007 ו- 2009, עולה כי כלל אין בהן נתונים אודות רווחים צפויים לזכיינים, לרבות העדר פירוט בדבר רווח גולמי של 45-50%.
גם באותם דפי פרופיל של הרשת שצוינו לעיל, כלל לא צוין רווח צפוי לזכיין וממילא מדובר בדף פרופיל משנת 2009, קרי, אחרי שברנע רכש את הזכיינות בחנות הראשונה שלו, בשנת 2008, כך שאין זה סביר, שבשנת 2008 הוא הסתמך על מסמכים שנוצרו רק בשנת 2009.

התייחסות לרווח כלשהו, ניתנה, כאמור, רק במצגת משנת 2009 במסגרת התייחסות לתסריט אפשרי ובהודעת הדואר האלקטרוני מיום 5.7.2008. אולם, מדובר בניסוח זהיר של רווח אפשרי, לאור השוואה לחנות קיימת אחרת ( ברמת גן) ומתוך הנחה של גור, שמטבע הדברים ניתנת לסתירה ולשינוי, כי הרווח של ברנע יגיע, באיזה שהוא שלב, גם כן ל – 40%.

בהקשר זה, כשנשאל ברנע בחקירתו הנגדית האם הוא זוכר מצגת שהציגה שהוא ירוויח 45-50% רווח גולמי, השיב: "אני זוכר הבטחה שבעל פה, אבל לעומת זאת אני זוכר מצגת גאונית שמציגה שאנחנו נרוויח 35 אחוזים," (עמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 8 – 11).

בתחילה טען, כי הוצגה בפניו מצגת לפני שרכש את הזיכיון בחנות הראשונה בשנת 2008 ( עמ' 53 ש' 22), אולם בהמשך הסכים שאכן אין ברשותו קובץ משנת 2008 ( עמ' 54 ש' 23 – 24) וכי המצגת היא משנת 2009 ( עמ' 56 ש' 19), משמע, לאחר שחתם על הזיכיון בחנות הראשונה.

בנוסף, עדותו של ברנע בתצהירו, נסתרה גם במהלך חקירתו הנגדית.
בתצהירו ( סעיף 21) ציין ברנע, כי הובטחה לו רווחיות של 45-50% רווח גולמי, תוך שהפנה למצגת התכנית העסקית משנת 2009 ( נספח ח'), בעוד שבחקירתו הנגדית העיד כי: "...דרך אגב נספח ח' הוא המהות של כל, שנמצא, מצג שווא," (עמ' 58 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015 ש' 16).

מעיון באותה מצגת משנת 2009 ( נספח ח' למוצגי התובעים), עולה כי צוין בה ש: "התסריט מתבסס על 35% רווח גולמי". קרי, המצגת משנת 2009 עליה ברנע הסתמך בתצהירו להוכחת הטענה בדבר הבטחת רווח של 45-50%, הצביעה על רווח של 35% ותו לא.

שלישית - סעיף 17.4 להסכם הזיכיון מחריג מתכולתו מצגים טרום חוזיים וקובע כי: "הסכם זה מבטא, מגלם וממצה את מלוא ההסכמות שבין הצדדים לגבי העניינים המוסדרים בו ולא יהיה כל תוקף למצב, הסכמה, התחייבות וכיוצא בזה שנעשו בין הצדדים בטרם נחתם, בין בכתב או בן בעל פה.".

רביעית – כפי שעולה מעדות ברנע, בפועל הוא אכן הרוויח ולא סבל מהפסדים.
מחקירתו הנגדית של ברנע עולה, כי בסוף שנת 2008 הוא כלל לא הפסיד אלא הרוויח " רווח נמוך" כלשונו ( עמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 30 – 32) ובשנת 2009 הרוויח 84,000 ₪, המהווה 35% רווח גולמי והודה כי זה עומד בהתאם למצגת שצורפה כנספח ח' לתצהירו ( עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 19 – 22).

חמישית – גם רו"ח משה הררי שהעיד כעד מטעם התובעים, אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי כשפותחים חנות או עסק, אין תעודת ביטוח לרווחים ולכן יכולים להיות מחזורים נמוכים או גבוהים ( עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 4 – 7).

גם ברנע עצמו הודה בחקירתו הנגדית, כי הוא קרא והסכים לאמור בסעיף 2.4 להסכם הזיכיון לפיו: "הזכיין מצהיר ומאשר כי מרגע שהוקמה ונפתחה החנות, הרי הצלחת העסק שהוא עתיד להפעיל על פי הסכם זה תלויה אך ורק במאמציו שלו וכי החברה ומי מסוכניה או נציגיה או מטעמיה לא נתנו תחזיות, מכירות, הכנסות, רווחים וכיוצא בזה" (עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 20 – 32).

שישית – התנהגות כלל הזכיינים בפועל בזמן אמת, מצביעה על כך שהם לא הסתמכו על אותן אמירות חוץ חוזיות והמשיכו לרכוש זיכיונות. גם אם היה מי שהסתמך על כך בתחילה, עצם העובדה שהם, בין היתר, המשיכו לרכוש זיכיונות חדשים לחנויות נוספות שפתחו, לאחר שהבינו, או היו צריכים להבין, כי אין שחר לאותן הצהרות ( לטענתם), מעידה כאלף עדים על כך שההתקשרות בהסכמי הזיכיון לא הייתה על בסיס אותן הצהרות ומצגי שווא.

מהנתונים שהובאו בפניי, מצטיירת התמונה הבאה;

ברנע חתם על ההסכם הראשון לחנות ברחוב פלורנטין, בסמוך לחודש יולי 2008 ובהמשך קנה חנות נוספת מזכיין של הרשת בחודש דצמבר 2012 והוא אף הביא את חבר הילדות שלו – בלום, כזכיין לרשת. ברנע ובלום ציינו, כי רכשו סניף מזכיינית אחרת ברחוב סוקולוב בחולון וביוני 2009 החלו לנהל את הסניף והחתימה על הסכם הזיכיון התמשכה עד לחודש ינואר 2010, אז ביקשו כי החשבוניות יוצאו רק על שם בלום.

בחקירתו הנגדית העיד ברנע, כי עוד לפני שחתם על הסכם הזיכיון בשנת 2008, הוא עבד בסניף של הרשת ברחוב אבן גבירול, הייתה לו היכרות עם ניהול סניף של הרשת מהצד של עובד שכיר, הוא עבד בקופה וראה וידע בכמה מוֹכרים ( עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 9 – עמ' 27 ש' 8).

בהמשך העיד ברנע, כי בשנת 2009 חתם על הסכם זיכיון נוסף בחנות " חבולה", כלשונו, שהייתה בזיכיון של גב' רחל גרינברג, לאחר שגור קרא לו " אל הדגל בשביל להציל אותה מהחוב שלה" ולמרות שהעסקה " הייתה עסקה בינונית ומטה", הוא לקח על עצמו את כל החובות שהיו לאותה חנות וחתם על הסכם זיכיון נוסף מבלי שמישהו הכריח אותו לעשות כן ( עמ' 36 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 5 – 22).

בהמשך הודה ברנע כי, הגם שכבר היה לו ניסיון עם הסכם זיכיון משנת 2008 ולאחר שנחשף לצרות של גב' גרינברג, הוא חתם על הסכם נוסף מבלי שביקש מגור לשנות את ההסכם ( עמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.215, ש' 1 – 8) למרות " שהצרה שם הייתה ברורה לפני שהתחלתי את החנות," (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 1).

בהמשך, בשנת 2012 חתם ברנע על הסכם נוסף – שלישי במספר. גם ביחס לרכישה זו, העיד ברנע בחקירתו הנגדית, כי הגם שבמקרים הקודמים, גור לא הסכים לשנות את ההסכמים וכי כבר היו הפרות מצד הנתבעים, הוא חתם על הסכם נוסף " בלית ברירה". בחקירתו הנגדית השיב על כך ברנע כי: "...באמצע 2012 הגעתי למצב כל כך קשה של מחנק, של תזרים מזומנים, ואז גב רותם, שהיה זכיין בהרצל ברמת גן נתן לי הצעה שאני רוצה גם להוסיף לזה, שהמשנה, המשנה של פט ביי וארז גור הייתה שקשה מאוד להרוויח מחנות אחת, ובשביל שזכיין יוכל להרוויח הוא צריך למעלה מחנות אחת, הוא קרה [ צ.ל. קרא – י.ש.] לזה חוק המספרים הגדולים, זאת אומרת שאם אתה מרוויח מעט מחנות אחת, אולי תרוויח פעמיים מעט משתי חנויות..." (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 18 – 23).

למרות שברנע העיד, כי מי שלחץ עליו לחתום על הסכם נוסף בשנת 2012 היה גור ( עמ' 40 ש' 25 – 26), עדותו נסתרה ( עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 11 – 14) לאור הודעת דואר אלקטרוני שהוא עצמו כתב לגור ביום 7.11.2012 ( נספח כ"ג למוצגי התובעים), ממנה עולה כי בזמן אמת, היה זה דווקא ברנע ש"לחץ" על הקמת הסניף.

באותה הודעה ציין ברנע:
"שירשם בפרוטוקול שכל פעם שאני אומר לך שאתה סתם מתיש אותי זאת עוד הוכחה
שלח לי כבר מסמך בודק לערב.
כדאי מאוד שתכניס את פעולת העברת הסניף לאגנדה שלך ותתחיל לעזור לי לקדם את זה. אתה לא רציני ומתנהג בחובבנות,
אני מנסה להתאים את עצמי אלייך ואל הדרישות התמוהות שלך,
המינימום הוא שתשלח לי את הטפסים,
אני לא רוצה לרדוף אחרייך, אני אדם עסוק ואתה מקשה עלי סתם
שלח לי את הטפסים ותן לי להשלים את תהליך הקנייה".

בחקירתו הנגדית עומת ברנע עם הודעה זו ואישר, כי הוא בעצם נכנס " מבפנים עם ראש צלול, לתוך מיטה חולה..." אחרי שכבר היה בשתי מיטות חולות ( עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 23 – 28).

גם בהודעת דואר אלקטרוני ששלח ברנע לגור ביום 8.11.2012 ( נספח כ"ג למוצגי התובעים) הוא שב ומציין: "אני לא מבקש, אלא דורש שתתחיל להתנהג בהתאם ותעזור לי לקדם את הנושא...העיסקה הזאת תצא לפועל, תתחיל לעבוד ולהצדיק את ההון שאני שופך אצלך כל חודש".

בהמשך, כאמור, ברנע אף צירף כזכיין לרשת את חברו – אילן בלום ( עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 1 – 3).

לאור השתלשלות עובדתית זו, עולה התהייה המתבקשת, שהתובעים - וביניהם ברנע, לא השכילו להשיב עליה באופן ברור ומשכנע, כיצד ברנע, אשר חתם בשנת 2008 על הסכם מטעה ומקפח, לטענתו, לאור מצגי שווא, שב ורכש בשנת 2012, חנות נוספת ואף המליץ לחברוֹ לחתום על אותו הסכם מטעה ומקפח, לשיטתו, לאחר שכבר היה ער לכך שקיים שוני בין אותם מצגים לבין ההתנהלות בשטח.

כך, גם ביחס לדניאל רובין – הבעלים של התובעת 2 ( מסי פט) – רובין חתם על הסכם זיכיון בסמוך לחודש יולי 2009 ולאחר מכן רכש עוד שתי חנויות בסוף שנת 2010:
חנות ברחוב נגבה ברמת גן – אותה רכש מזכיין אחר ברשת, כאשר ההסכם נחתם לאחר שהיה מפעיל של הסניף קודם לכן וסביר להניח, שידע כיצד הרשת מתנהלת. חנות נוספת נרכשה מזכיין אחר ברשת ברחוב ויצמן בגבעתיים.
את החנות השלישית רכש מזכיין נוסף ברחוב יהודה מכבי בסוף שנת 2011. בסוף שנת 2012, ביקש להפוך לחברה בע"מ והסכמי הזיכיון חודשו על שם החברה שלו, מסי פט.

גם אסי אראל, חתם על הסכם זיכיון בסמוך לחודש יולי 2010 בסניף בראשון לציון. לאחר מכן, קנה סניף נוסף בסוף שנת 2011 בבת ים ומכר אותו לזכיין אחר בחודש פברואר 2013.

בנוסף, בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים, בין היתר, כי ( סעיף 61): " ...צרופות כתב תביעה זה מוכיחות כי לאורך מספר שנים, לכל המאוחר מתחילת שנת 2009 , נעשו פניות רבות חוזרות ונשנות לנתבע 1 ולנתבעת שבבעלותו, באמצעותו, במטרה להביא לתיקון הפרות ההסכם מצד הנתבעים ובכדי להביא מזור לבעיות הקשות עמן נאלצו התובעים להתמודד מדי יום ביומו.".

לאור זאת, לא ברור אם כך, כיצד, הגם שטענות התובעים בדבר הפרת ההסכמים על ידי הנתבעים נולדו, לגרסתם, לכל המאוחר בתחילת שנת 2009, הוסיפו הם לחתום על הסכמי זכיינות נוספים בשנים שלאחר מכן ואף " סחפו" את חבריהם להרפתקה מעין זו.

בהקשר זה, לא נעלמה מעיני טענת הזכיינים, כי הם שבו ורכשו זיכיונות נוספים היות ומה שהוביל לכך, הייתה הצעתו של גור אשר " הצהיר בפניהם כי לקיחת זיכיונות נוספים תוביל למזעור נזקיהם ולהגדלת רווחיהם, דבר שהתברר עד מהרה כחסר כל בסיס במציאות." (סעיף 35 לכתב הגנה בתביעה שכנגד וסעיף 108.3 לתצהיר ברנע) וכי הם " לקחו זיכיונות נוספים, בהצעת קברניט התובעת שכנגד [ הכוונה לגור – י.ש.], שהצהיר בפניהם כי לקיחת זיכיונות נוספים תוביל למזעור נזקיהם ולהגדלת רווחיהם, דבר שהתברר עד מהרה כחסר בסיס, מבלי שניתנה להם בפועל הזדמנות נאותה ואמיתית לדון עם התובעת שכנגד על תנאי הסכמי הזכיינות החד צדדיים" (סעיף 36 לכתב הגנה בתביעה שכנגד).

אולם, אם אכן התברר לזכיינים " עד מהרה" כי אין ביסוס להצהרות גור, שוב עולה התמיהה מדוע המשיכו לרכוש שוב ושוב זיכיונות נוספים?

לא נעלמה מעיני גם טענת ברנע, שהועלתה במהלך חקירתו הנגדית, כי הוא רכש סניפים נוספים היות ו"לוקח הרבה שנים להבין באיזה צרה אתה נמצא,...בתור התחלה, שאתה פותח את החנות עם מדיניות של תשלומים של שוטף 60 יש לך איזה שהיא הרגשה של רווחה תזרימית, לאחר מכן אתה עושה ללקוחות מבצע התחייבות שהרשת יזמה, ושאני אומר הרשת אני מתכוון רק לארז כן, שארז יזם בצורה כזאת שנכנס לך כסף לכיס, ולעומת זאת אתה לא מספק את הסחורה, אתה רק צובר איזה שהוא חוב שגדל וגדל,..." (עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015 ש' 28 – עמ' 35 ש' 5) וכי " לקח חמש שנים להבין לאיזה בור אנחנו נכנסנו" (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 10 – 14).

אולם, עדות זו נסתרה בעדותו לפיה, הוא הגיש דו"ח למס הכנסה כבר בסוף השנה הראשונה לזיכיון והיה ער למספרים ולנתונים שהיו בדו"ח, לאחר שהסתכל ועיין בו (עמ' 35 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 27 – 30).

עדות ברנע כי לוקח זמן להבין את גודל הצרה, נסתרה גם בעדותו של ליאור הירש, העד מטעם התובעים, שהיה בעבר זכיין של הרשת, אשר העיד בחקירתו הנגדית כי, הוא הבין שגור רימה אותו בנתונים שהציג עובר לחתימה על החוזה, בשלב שבו " ...אחרי ה-ספירת מלאי שישבתי עם הרואה חשבון בפעם הראשונה והבנתי שהסכומים שהמכירות שעשיתי בחנות עלו על מה שבעצם כתוב שמשם אני מרוויח ובעצם לא הרווחתי כלום." (עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2015, ש' 9 – 16) ובהמשך אישר שבעצם גילה את הדברים אחרי שנה מרכישת הזיכיון ( שם, ש' 23 – 26).

מעבר לכך, הזכיינים לא הוכיחו את טענת העושק, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים – ובכלל זה לא הוכיחו את התנאים המצטברים להוכחת העילה; (1) קיומה של מצוקה מצד העשוק, (2) ניצול אותה מצוקה על ידי הצד העושק, (3) תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל ו-(4) קיומו של קשר סיבתי בין המצוקה וניצולה לבין ההתקשרות בחוזה.

בראש ובראשונה, לא הוכיחו הזכיינים כי הם היו שרויים במצב של מצוקה אותו ניצלו התובעים. הכוונה בסעיף, למצוקה כבדת משקל שהסיטה את שיקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון ולא הוכח בפניי כי מצבו של העשוק – קרי, מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו – היו במצב " חמור וקיצוני" (ראה: פרופ' ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי ( תשס"ה 2005), עמ' 346).

גם טענת ברנע כי הוא היה חסר ניסיון, לא הוכחה כנדרש. חוסר הניסיון הנדרש בסעיף, צריך להיות כללי, כגון כאשר מדובר " בצעיר בתחילת דרכו" (דר' אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט (תשס"ג – 2002), עמ' 433) וזו לא הוכחה, בעיקר לאור העובדה, שגם אם ברנע אכן היה חסר ניסיון ברכישת הסניף הראשון ( למרות שעבד קודם לכן בסניף של הרשת), ברור כי ברכישה השנייה והשלישית, כבר לא היה שרוי במצוקה מעין זו, או בחוסר ניסיון באותה רמה ולמרות זאת, הוא המשיך לרכוש זיכיונות נוספים.

בנוסף, הזכיינים לא הוכיחו כי מדובר ב"תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל" וכראיה, המשיכו להתקשר שוב ושוב מול הרשת באותם תנאים " גרועים" לשיטתם. מעבר לכך, אם אכן הייתי מקבל את הטענה כי הזכיינים נעשקו, לא ברור מדוע לו פעלו לביטול החוזה, זמן סביר לאחר שנודעה להם עילת העושק, בהתאם לדרישת סעיף 20 לחוק החוזים.

לאור זאת, אני סבור כי משלא הוכחו בפניי העילות בדבר פגמים בעת כריתת החוזה, ביטול ההסכמים לא היה מוצדק בשל עילות אלו.

ועתה יש לדון בשאלה השנייה, האם ביטול ההסכמים מוצדק לאור טענות הזכיינים להפרות מצד הנתבעים בשלב קיום ההסכמים?

ברנע הצהיר, כי מעבר להסכמי הזכיינות שנוסחו על ידי גור באופן חד צדדי ובלתי הגון וכללו מספר של התחייבויות מצד הרשת, הרשת התחייבה בהתחייבויות רבות, שלא היו חלק מהסכמי הזכיינות, לרבות " מכוח הקוד האתי לניהול רשת זכיינית" (סעיף 30 לתצהיר ברנע) וכי בין ההתחייבויות וההצהרות הרבות, היו התחייבויות רבות שאי קיומן מבסס הפרה בוטה של הסכמי הזכיינות.

בתצהירו ( סעיף 31), תיאר ברנע 17 הפרות יסודיות מצטברות. בנוסף להן, תיאר ברנע ( בסעיף 33) הפרות יסודיות פרטניות שלא תוקנו על ידי הרשת, ביניהן התחייבות הרשת לשפץ את החנות של רובין ( ביהודה מכבי) והתחייבות בפני ברנע, כי במהלך 3 החודשים הראשונים לפתיחת חנותו בפלורנטין יופנו דמי הזיכיון ששולמו לצורך פרסום וקידום החנות.

עוד ציין ברנע ( סעיף 34 לתצהירו), כי הנתבעים הפרו הפרות יסודיות נוספות בשלב המשא ומתן לסיום הסכסוך בין הצדדים וביניהן, גור פתח חנות חדשה ברחוב החשמונאים בתל אביב שפתיחתה פגעה והזיקה במודע לסניפים הקיימים וכן החליט להטמיע מערכת IVR ( מענה טלפוני) אשר מפנה לקוחות באופן אוטומטי לחנות החדשה של גור והרשת, בניגוד למצב הקודם בו הלקוח בחר לאיזה סניף ברצונו לפנות. עוד הצהיר ( סעיף 35) כי הרשת יצרה באופן מתמיד תחרות מול זכייניה, כאשר הציעה באתר האינטרנט שלה ובחנויות שבהפעלתה הישירה, במכירה ישירה ללקוחות של מוצרי מזון, במחיר נמוך משמעותית מהמחיר שברנע יכל למכור בחנות שבניהולו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוצגו בפניי בהקשר זה, הגעתי למסקנה כי הזכיינים לא הוכיחו ברמת ההוכחה הנדרשת, את טענתם להפרות מצד הנתבעים.

כאמור, באופן כללי, הזכיינים טענו ל-17 הפרות של התחייבויות לבר חוזיות ושל הפרות פרטניות, אולם לא עמדו בנטל ההוכחה לעניין זה.

בראש ובראשונה, לא מדובר על הפרת התחייבויות שהיו חלק מההסכמים - בסיכומיהם, טענו הזכיינים, כי " ההתחייבויות היחידות של הרשת לא היו בהסכמים, אלא בהתנהלות השוטפת מול הזכיינים שכללה התחייבויות רבות באמצעות תכתובות מייל ועוד" (סעיף 11 לסיכומי תשובה מטעם התובעים). עוד טענו, כי לכל אורך הדרך, הם התלוננו רבות על התנהלות הרשת ( שם, סעיף 12).

אין מחלוקת בין הצדדים, כי לאורך הדרך היו תלונות מצד הזכיינים, כפי שאף גור ציין במהלך עדותו כלשונו: "בוודאי שהיו מדי פעם תלונות וחוסר שביעות רצון ותסכול בוודאי שהיה... לא נשמעו תלונות על הפרת הסכם הזיכיון, תלונות בטח שיש... תלונות, כן בוודאי שהיו תלונות" (עמ' 113 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2015, ש' 15 – 20), אך אין בכך להעיד כי היו " הפרות" בכלל ובפרט כאלו המצדיקות ביטול החוזה.

בעניין זה יש להדגיש ולהאיר, שעדויות ברנע מהוות עדויות שמיעה ביחס לעובדות שבסיס הטענות של יתר התובעים, על כל המשתמע מכך באשר לקבילות עדות שמיעה זו.
למרות שמדובר בתביעה " מאוחדת" של ארבעה תובעים, הלכה למעשה מדובר בארבע תביעות נפרדות של ארבעה זכיינים שונים, שחתמו על הסכמים ביחס לחנויות שונות ובמקומות שונים. לכן למעשה, הדעת נותנת, שכל אחד מהתובעים היה צריך להוכיח בנפרד את העובדות בבסיס תביעתו שלו, אולם, מלבד ברנע, יתר התובעים לא הגישו תצהיר עדות ראשית, למעט אסף אראל שאמנם הוגש מטעמו תצהיר עדות ראשית, אולם במהלך קיום דיוני ההוכחות, התובעים משכו את תצהירו.

בתצהירו ( סעיף 1) ציין ברנע, כי הוא מצהיר " בשמי ובשם התובעים הנוספים".
בחקירתו הנגדית העיד, כי ידיעתו לגבי המשא ומתן שנערך מול אסף אראל, הינה " מהמסמכים הרלוונטיים שהוצגו במשא ומתן, כל אחד, כאשר הוא חתם את ההסכם הזיכיון שלו או לא חתם את הסכם זיכיון שלו, איזה מצגות הציגו בפניו," אולם, הודה, כי הוא לא היה שם בפועל ולא השתתף במשא ומתן ( עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 15 – 28) ובהמשך העיד, כי כל מה שהוא יודע אודות מה שעשו התובעים האחרים, זה בהתבסס על מה שהם אמרו לו ( עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 13 – 14). לפיכך, עדות ברנע ביחס לטענות יתר התובעים אינה קבילה בשל היותה עדות שמיעה ובשל כך, תביעתם לא הוכחה כנדרש.

יש עוד להדגיש ולהאיר בנוסף, שבזמן אמת, התובעים לא פנו אל גור בטענה כי ההפרות הנטענות כיום בתובענה, מהוות מבחינתם הפרה של הסכמי הזכיינות.

כשנשאל ברנע בחקירתו הנגדית מתי החלו ההפרות הנטענות, השיב: "מאז ומעולם ארז לא עמד בהתחייבויות שלו," (עמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 16 – 20). למרות האמור, ברנע הודה כי הוא לא פנה אל גור בכתב, בטענה כי הוא מפר את התחייבויותיו בהפרה יסודית וכי בכוונתו לבטל את ההסכם בשל כך (עמ' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 28 – 31).

גם גור העיד בחקירתו הנגדית כי: "הזכיינים מעולם לא פנו אליי בטענות על הפרת הסכם או חוסר התחייבות...לא היה משהו שקשור להפרת הסכם, בוודאי שהיו מדי פעם תלונות וחוסר שביעות רצון ותסכול בוודאי שהיה...לא נשמעו תלונות על הפרת הסכם זיכיון..." (עמ' 113 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2015 ש' 9 – 18).

בנוסף לעיל, אף לגופו של עניין, ברנע לא הוכיח את ההפרות באופן ספציפי ביחס אליו, לרבות הנזקים שהן גרמו, כפי שעולה מהדוגמאות הבאות;

לגבי ההפרה הנטענת ביחס לפתיחת החנות ברחוב חשמונאים – ברנע הצהיר ( סעיף 34.1) כי גור: "פתח לאחרונה חנות חדשה ברחוב החשמונאים בתל אביב, שפתיחתה פגעה והזיקה במודע ובמתכוון לסניפים קיימים, כאשר הנתבע 1 אף הודיע כי בכוונתו לנהל מוקד טלפניות מהסניף החדש...", אולם, הוא לא הוכיח את הנזק שגרמה אותה חנות ובחקירתו הנגדית, העיד כי אין " שום כעס על זה שהוא פתח את זה ברחוב החשמונאים," אלא " לא בסדר בזה שהוא פתח שם מרכז טלמרקטינג ושם הוא יצר קשר עם כל אחד מהלקוחות שלנו, זה הדבר היחיד שלא בסדר, מבחינתי שיפתח אותה באמת בקטמנדו, אין, אין לזה, הלוקיישן עצמו באמת חסר משמעות, מה שכן בעל משמעות זה שבעצם יצר קשר עם הלקוחות שלנו," (עמ' 62 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 9 – 19).

בנוסף טענו התובעים באמצעות ברנע, כי באתר האינטרנט של הרשת ובחנויות שבהפעלתה הישירה, הציעה הרשת מכירה של מוצרי מזון ישירות ללקוחות במחיר נמוך משמעותית ( סעיף 35 לתצהיר ברנע).
בהקשר זה העיד ברנע בתצהירו, כי המחירים הזולים הוצעו " בחנויות בהפעלתה הישירה", אולם בחקירתו הנגדית העיד ברנע, כי למעשה מדובר רק על חנות אחת ( עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 14 – 25).
בנוסף בניגוד לאמור בתצהירו, כי הרשת מכרה באתר האינטרנט " במכירה ישירה ללקוחות", בחקירתו העיד כי היה מדובר בעצם על מצב שבו הזכיין עצמו היה זה שמבצע את המכירה בפועל ( עמ' 64 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 29 – עמ' 65 ש' 5).

לגבי ההפרה הנטענת של התובעים לפיה הרשת התחייבה לייבוא בלעדי של מוצרים, אמר ברנע בתצהירו ( סעיף 31.4) כי הנתבעים " התחייבו לדאוג ליבוא בלעדי של מוצרים נוספים לבעלי חיים, כגון צעצועים, חטיפים וחולות לחתולות", אולם לא מלאו אחר התחייבות זו.
כשנשאל גור במהלך חקירתו הנגדית, האם הוא אכן התחייב " לא אחת לייבוא בלעדי של מוצרים", השיב: "לא לא התחייבתי אבל עשיתי את זה בפועל...אין התחייבות אחת שהבטחתי אותה בכתב או בעל פה שלא עמדתי בה הטענות של הפרת הסכם א' לא מופיעות בהסכם ו-ב' ממילא במציאות הם התרחשו בזמן שלא הבטחתי להם בלעדיות על ניוטראם בפועל ניוטראם נמכר רק לשניים או שלושה גורמים בארץ עוד לפני שהם הצטרפו לרשת, בפועל למרות שלא הבטחתי חוזית על יבוא של ליין מורצים [צ.ל. מוצרים – י.ש.] בפועל כספק אני מרוויח יש לי כובע כספק. עשיתי יבוא של מאות מוצרים." (עמ' 135 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2015, 1 – 12).
עדותו של גור נמצאה אמינה בעיני והיא עדיפה על גרסת ברנע בעניין זה. יתר על כן ההיגיון נותן, שהתחייבות שכזו, לוּ הייתה ניתנת, היא לא הייתה יכולה להיות כוללנית אלא פרטנית ובכתב, ואם הייתה מופרית היא הייתה מוצאת ביטויה במכתבי התובעים בזמן אמת.

מעבר לכך, אם אכן הפרו הנתבעים את אותן הפרות נטענות שוב ושוב, לא ברור גם בעניין זה, מדוע הזכיינים בכל זאת לא ביטלו את הסכמי הזכיינות מבעוד מועד ואף המשיכו, כאמור לרכוש זיכיונות נוספים.

ברנע הצהיר ( סעיף 37 לתצהירו) כי כבר ביום 26.1.2010 נשלח לגור מסמך סיכום פגישת זכיינים, בו פורטו " התקלות והליקויים בניהול הרשת המחייבים מענה מהיר, ענייני ודחוף, אשר לא זכו להתייחסות עניינית וראויה מחודש ינואר ועד ליום ביטול הסכמי הזכיינות.".

אולם, מעיון באותו מסמך ( נספח כ"ד למוצגי התובעים), עולה כי גור התייחס להערות הזכיינים באופן חיובי ולגבי חלק מההערות אף ציין " כדאי לנסות..", "נייצר פלקט קבוע לויטרינה.. אשמח לקבל רעיון לגודל פלקט ותוכן", "תוך כמה ימים תהיה לי הצעת מחיר לסרבלים...", "קדימה, תביאו את הרשימה של המוצרים המוזלים המועדפים...".

בנוסף, אם אכן אותם תקלות וליקויים לא זכו להתייחסות עניינית וראויה מיום משלוח המכתב (26.1.2010) ועד לביטול ההסכמים, שוב לא ברור מדוע המשיכו הזכיינים לרכוש חנויות נוספות.

לפני סיום תת פרק זה, ולמעלה מן הצורך אעיר, כי אופן התנהלות שכזו מצד הזכיינים, כאשר הם חותמים על חוזים חדשים עם אותם התנאים חרף טענתם כי החוזים הקודמים הופרו, מעבר לכך שיש בכך להקים טענת הסכמה, מניעות והשתק, יש בכך גם להעיד על אשם תורם מצִדם. התובעים, חלף עצירת הרכישות של זיכיונות נוספים, רכשו עוד ועוד זיכיונות. כך שממילא, גם אם הייתי סבור כי הוכח בפניי שהנתבעים הפרו את הסכמי הזכיינות, אני סבור כי לאור התנהלות הזכיינים, יש לייחס להם אשם תורם בשיעור המרבי, לרבות אי עמידה בנטל הקטנת הנזק, לאחר שתרמו רבות לאשם בכך שנתקלו עוד בתחילת הדרך בהפרות מצד הנתבעים, אולם, לא פעלו לביטול ההסכמים, כי אם לחתימת הסכמים נוספים.
כפי שנפסק בת.א. (מחוזי מרכז) 12002-07-12 אורי בן דוד נ' יוסף גדעון ( פורסם בנבו, 21.4.2015) מפי השופטת שטמר: "הנכון הוא שדיני החוזים מאפשרים לקבוע אשם יחסי גם בשלב הביצוע, כפי שנקבע מפורשות ב-ע"א 3912/90 Eximin S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 85-87 (1993). עניננו אכן קורא לחלוקת האשם בין הצדדים: מחד גיסא, הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה ברורה ושיטתית. מאידך גיסא, לתובעים תרומה ממשית לכך גם בהפרת התחייבויותיהם שלהם, כגון ההנחיה השוטפת שהתחייבו לה, והפרסום של הרשת כולה. תרומה חשובה לאשם היא גם בכך שהתובעים ידעו אודות ההפרה כבר בשלב מוקדם, או לפחות חשדו בכך. התובעים נמנעו מנקיטת פעולה על מנת להמשיך ולקבל תגמולים, ולו מופחתים. האלטרנטיבה היתה הפסקת הזרמת כל תקבול שהוא. בנסיבות אלו הגם שאין להצדיק את הפרת ההסכם ע"י הנתבעים, יש להפחית את מידת האשם של הנתבעים בכך שנגרמה או הועצמה ע"י התנהגות התובעים.".

לאור זאת, מסקנתי היא כי משלא הוכחו בפניי אותן שלל הפרות נטענות מצד הנתבעים, ביטול ההסכמים לא היה מוצדק בשל כך.

האם הודעת ביטול הסכמי הזכיינות ניתנה כדין?

לטענת הזכיינים, הודעת הביטול ניתנה בתום ניסיון הידברות ממושך בין הצדדים, כאשר כל תוצאה אחרת הייתה בגדר המשך התעמרות בזכיינים והובלתם לאבדון כלכלי בלתי מוצדק ( סעיף 56 לסיכומי התובעים).

לאור מסקנותיי בדבר דחיית טענות הזכיינים לביטול ההסכמים בשל פגמים בכריתתם או בשל הפרות בשלב קיומם, הזכיינים לא היו זכאים לבטל את ההסכמים וביטולם אינו כדין.

כנגזרת מכך, הביטול מהווה הפרת ההסכמים מצד הזכיינים, דווקא.

כפי שקבעתי בעניין שהובא לפניי אך לאחרונה במסגרת ת.א. (מרכז) 22615-04-13 ביממד בע"מ נ' אדקו טכנולוגיות 1993 בע"מ ( פורסם בנבו, 19.6.2018):

"לאור האמור לעיל, מאחר והגעתי למסקנה כי ביממד לא הפרה את החוזה, אני סבור כי מסירת הודעת הביטול מהנתבעות לביממד הייתה שלא כדין, בהיעדר כל הפרה בצידה.
...
בהקשר זה נפסק כי:
"אין אדם יכול לבטל חוזה אם אינו רשאי לעשות כן על-פי דין או על-פי החוזה עצמו. 'ביטול שלא כדין' אינו אלא הפרה, היינו סירוב שלא כדין למלא התחייבויות שעל-פי החוזה." (ע"א 246/79 הוועד הציבורי להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ירושלים נ' ספדיה, פ"ד לד(3) 505, 511 (1980) (ראה גם: שלו ואדר, עמ' 115 ה"ש 24 והאסמכתאות המופיעות שם).

וכידוע, "בהיעדר עילה חוקית לביטול – בחוזה או בדין – צד המתנער מחוזה תקף ומודיע לרעהו על " ביטולו" אינו אלא מפר של אותו חוזה. זאת, אפילו פעל ה"מבטל" בתום לב ומתוך אמונה שהביטול נעשה כדין. "ביטול" בלתי חוקי מעין זה – ככל הפרה אחרת של חוזה – אין בכוחו כדי לגרוע כהוא זה מתוקף החוזה ומכוחו המחייב." (שלו ואדר, עמ' 544).".

ביטוי נוסף לסיבה האמיתית בגינה בוטלו ההסכמים, עולה מהתכתבות בין ברנע לבין ליאור הירש – זכיין לשעבר של הרשת. כך כתב הירש לברנע ביום 21.7.2010, תוך הבעת חוסר שביעות רצון מהתנהלות הרשת ותוך שציין, כי הוא "די מיואש מהמצב ואני לפני החלטה של להלחם מול ארז על מה שמגיע לי על כל העבודה הקשה או להתנתק מהרשת/לסגור... מבחינתי צריכה להיות פגישה ראשונית של כולם, ללא ארז, כדי להבין מה אנחנו רוצים לבקש ממנו ולקחת שליטה על העיניינים השוטפים.".

ברנע השיב להודעה זו ( ביום 5.10.2014, נספח ג' לתצהירו של ליאור הירש), בזו הלשון:

"ליאור
אומנם אני מסכים עם חלק מהדברים שאתה אומר(עם רובם)
אתה צריך לעשות את הדברים קצת יותר בזהירות
להזכירך כל אחד מהמכותבים יכול לעשות פורווד לארז
ובאותו הרגע אין לך קופה
אין ספק שצריך לעשות משהוא ובהקדם
ואין ספק שהכסף שאנחנו משלמים לא מנוצל כמו שאנחנו רוצים שהוא ינוצל....
המלצה אישית שלי-
תתחיל לגבות נתונים על ממשק כלשהוא ( גם אקסל פשוט יעשה את העבודה)
קח בחשבון שבמידה וכמה סניפים יבצעו מהלך ביחד הוא לא יוכל להאבק
צריך לעשות את זה חכם.
אני מעונין בפגישה בהקדם האפשרי
עכשיו שתדע שחוסרים בפט טיים ונוטרם זה לא עילה להתחיל שום מאבק- לכל הספקים יש חוסר בפורמולות.
שוב גבר אני מברך את הצעד שאתה עושה אבל מבקש מימך לעשות את זה ביתר זהירות....".

אני סבור כי, הודעה זו מהווה קריאה מצד ברנע לבצע מהלך משותף של כמה סניפים ביחד נגד הרשת, מעין " מרד" ואין בכך להעיד, כי אכן היו הפרות המצדיקות את הביטול לגבי כל הזכיינים באותו האופן, או כל אחד בנפרד.

לפיכך, משהודיעו הזכיינים לרשת על ביטול הסכמי הזכיינות שלא כדין, הרי הזכיינים (התובעים) הם שהפרו את ההסכמים מול הנתבעים והאחרונים זכאים בגין כך, לסעדים ולתרופות הקבועים בחוק, כפי שאקבע להלן בפרק נפרד.

משקבעתי כי הזכיינים הפרו את ההסכמים משנתנו הודעת ביטול שלא כדין, ממילא מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הנתבעים ( בכובעם כתובעים שכנגד) לגבי הפרות נוספות מצד הזכיינים בתקופת הסכמי הזכיינות.

האם הסכמי הזכיינות הם חוזים אחידים?

כעת, אפנה לדון בסוגיה הנוגעת למעמדם של הסכמי הזכיינות והאם הם נחשבים לחוזים אחידים, הכוללים תניות מקפחות.

כפי שאפרט בהמשך, דיון בסוגיה זו משפיע באופן ישיר הן על האפשרות של הזכיינים להמשיך ולפעול בחנויות שהיו שייכות לרשת בעבר, כחנויות לממכר מוצרים ומזון לבעלי חיים והן על האפשרות לביטול ההסכמים על ידי הזכיינים מבלי להידרש ל"מנגנון ההיפרדות" הקבוע באותם הסכמים.

חוק החוזים האחידים חל, מבחינה מהותית, על כל סוגי החוזים (ראה: ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ, חוזים אחידים (תשנ"ד), עמ' 21).

חוק החוזים האחידים אינו חוק צרכני רגיל, אלא מיועד להגן על כל צד חלש שמתקשר בחוזה אחיד, בכל סוג של פעילות ולכל מטרה שהיא. תכליתו של החוק היא לתקן קיפוח הנובע ממעמד עדיף של צד לחוזה (לדיון מעמיק במטרת החוק ראה: פרופ' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה), עמ' 624 (להלן: " שלו"), עמ' 611–613).

בניגוד לטענת הנתבעים, כי חוק החוזים האחידים חל על מקרים של "צרכן קצה", הרוכש מוצר או שירות ולא חל על התקשרות עסקית במהותה, חוק החוזים האחידים, אינו מוגבל בתחולתו ליחסי צרכן-עוסק.
החוק חל על כל מצב שבו אחד הצדדים מכתיב את תוכנו של חוזה באמצעות נוסח קבוע מראש, אשר ביחס אליו לא מתקיים משא ומתן (דר' אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט (תשס"ג – 2002), עמ' 448), זאת הגם שנוהגים להבליט את תפקידו של חוק החוזים האחידים כמגן הצרכן (שם, עמ' 450). אף בדברי ההסבר להצעת החוק, לא צוין כי התכלית של הגנה על הלקוח הצרכני דווקא, אלא הובלטה בעיית פערי הכוח והמידע שבין הצדדים (ה"ח 1556).

בתוך כך, גם חוזה זכיינות הוכר כחוזה אחיד. כפי שנפסק בה"פ (מחוזי ב"ש) 12748-03-16 קאטי פרוב נ' עומרי יפתח (פורסם בנבו, 14.6.2016):
"המשיב הקדים וטען, כי כלל אין מדובר בחוזה אחיד הכפוף להוראות החוק. טענה זו - אין בה ממש. החוק מגדיר "חוזה אחיד" בתור "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". המשיב אינו כופר בכך, שהסכם הזכיינות, על כל תנאיו, נוסח על ידו, על מנת לשמש בהתקשרות העתידית שבינו לבין מספר בלתי מוגדר מראש של מנטורים עסקיים שהוא יעסוק בהכשרתם, תהא זהותם אשר תהא. כמו-כן, משהציע המשיב למבקשות שההתקשרות עמו תהיה לפי החוזה שנוסח על ידו כאמור לעיל, עומד הוא בהגדרת "ספק" לפי סעיף 2 בחוק, והוא הדין במבקשות, שהן בגדר "לקוח", כמוגדר שם.
המשיב טען, כי אחדים מבעלי דברו, המנטורים המיועדים, ניהלו מו"מ אודות סעיפי ההסכם, ואף הביאו לשינויים ולכריתת הסכם, שנוסחו אינו זהה לזה שהוצג בפניהם תחילה. אין בכך לשנות מאפיונו של ההסכם שנכרת עם המבקשות, כחוזה אחיד. אף אם ביחס למתקשרים אחרים, הפך הנוסח המקורי לחוזה "אינדיבידואלי", שאיבד את אופיו המקורי בשל שינויים והתאמות בעקבות מו"מ שנוהל, הרי, אין זה המקרה בעניינן של המבקשות, שאין חולק שחתמו על נוסחו, כפי שנקבע בידי המשיב, כמקשה אחת, וללא כל שינוי.".

סעיף 2 לחוק החוזים האחידים מגדיר מהו חוזה אחיד:
"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם".

אם כן, לחוזה האחיד ארבעה יסודות מצטברים ולהלן אבחן את התקיימותם במקרה דנן:

"נוסח של חוזה" –

קיומו של חוזה או נוסח חוזה, בו הספק השתמש, או מתכוון להשתמש, כדגם לחוזים נוספים.
כפי שהוכח בפניי, הסכמי הזכיינות נוסחו באופן חד צדדי. מדובר על חוזה מודפס, שהוצג כך לצדדים ולא כקובץ בגרסה אלקטרונית (עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2015, ש' 19 לעדות הירש).

למרות שגור טען, כי שלא מדובר בחוזים אחידים וניסה להצביע על מספר הבדלים ביניהם, הוא לא פירט מהם אותם הבדלים ומעיון בהסכמים עצמם, לא מצאתי הבדלים מהותיים שאינם טכניים.

כמו כן, גור אף הודה בתצהירו שהסכמי הזיכיון דומים, זהים במהותם, כאשר ישנם שני נוסחים מרכזיים בהם עסקינן (פסקאות 35–36 לתצהירו).
גם הכלכלן מטעם הנתבעים, אבנר גפני, אישר בחקירתו הנגדית כי הגם שיש הבדלים ביניהם, הסכמי הזכיינות דומים "במידה רבה" (עמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 26.10.2016, ש' 1 – 3).

"שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד" –

הדרישה היא שהחוזה האחיד נוסח מראש בידי צד אחד. לא קדם לו משא ומתן בין הצדדים, אלא שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש על ידי המנסח והוגשו לצד השני כהצעה שעליו לקבל או לדחות "על קרבה ועל כרעיה" (שלו, עמ', 625).
כפי שעולה מחומר הראיות, מצאתי כי ניסוח ההסכמים נעשה מראש ובאופן בלעדי על ידי הנתבעים, ללא משא ומתן אמיתי וללא אפשרות להשפיע על הנוסח, כפי שעולה, בין היתר, מעדותו של ברנע במהלך חקירתו הנגדית ואף מהתנהגותו של גור בזמן אמת:

ברנע העיד, כי גור לא נתן לו לשנות שום סעיף בהסכם הזיכיון "ואפילו איים שאם אני לא אחתום על החוזה הוא ידאג שאף אחד מהספקים לא יספק לי גרגיר," (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015 ש' 14 – 16).

עוד העיד ברנע, כי לפני החתימה, הוא העביר את ההסכם לעורך דין והיו לו מלא הערות שהועברו לגור, אולם האחרון לא היה מוכן לקבל אף אחת מהן (עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015 ש' 15 – 29).

למוצגי התובעים צורפה הודעת דואר אלקטרוני מיום 5.7.2008 שהעביר גור לברנע, לה צורפו כאמור, מספר מסמכים לרבות פרופיל חברה, מצגת לזכיין, תזרים מזומנים אפשרי והסכם זיכיון. בהודעה זו ציין גור, בין היתר, כי: "*שים לב שהסכם זיכיון הוא תמיד "קשוח" ומטרתו העיקרית היא למנוע החרבה של הרשת על ידי זכיין בלתי נורמטיבי. כמו כן "נייר שכזה" ככזה וכפי שהוא מנוסח עוזר לי לגייס כספים ולהגדיל את מסגרות האשראי שלי בבנק- בעיקר כדי לייבא עוד ועוד מוצרים- לטובת הגברת הרווחיות. תתכונן גם לחוזה שכירות (של החנות) מאוד קשוח-אל תבהל. חוזי השכירות של החנויות מבטאים בתוכם טראומות עבר של משכירים שהשכירו לאנשים הלא נכונים. מה שיהיה חשוב בהסכם- זה הסכומים ותקופת השכירות. כל השאר...פחות... ".

גם ליאור הירש, העד מטעם התובעים, מי שהיה זכיין בעבר של הרשת, העיד בחקירתו הנגדית כי: "אני זוכר שהחוזה שקיבלתי במקור היה לי עליו הרבה הערות וארז אמר שזה חוזה סטנדרטי וזה חוזה קשה הוא יודע והוא לא ישנה כלום. כי זה חוזה שלוקח הבנקים אני כבר לא זוכר מה היה אבל זה חוזים זה בסדר תחתום והכול יהיה בסדר." (עמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 2.12.2015, ש' 22 – 25).

"כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים" –

אופיו של החוזה כחוזה אחיד, כאשר אחידות הנוסח ומטרתו נועדו לשמש דגם לחוזים רבים (נוספים) בהתאם לכוונת המנסח (שלו, עמ' 625).

"בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם" –

בעת הכנת נוסח החוזה, החוזה נוסח כהצעה לניצעים בלתי-מסוימים במספרם או בזהותם.
אני סבור כי שני תנאים אחרונים אלו מתקיימים במקרה דנן. הסכמי הזיכיון אכן נועדו לשמש דגם לחוזים רבים, לאנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם, שכן ההצעה להיקשר בהסכם זיכיון לרשת, הוצעה הן לתובעים והן לציבור הרחב באמצעים שונים, דוגמת פרסום באתרי זכיינות. כמו כן, הסכמי הזיכיון לא נכתבו למספר מוגדר של זכיינים, אלא כפי שהציג ברנע בסיכומיו, כמות הזכיינים וזהותם משתנה מעת לעת. לפיכך, לא יעלה על הדעת שהם נועדו לתובעים בלבד, אלא ללקוחות פוטנציאלים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם.

מנגד, הנתבעים טענו, כי דרישה זו אינה מתקיימת, היות והרשת נקשרה בחוזה עם 14 זכיינים עד לשנת 2013 וכיום (נכון למועד הסיכומים) עם 20 זכיינים ומדובר במספר מוגדר ומצומצם לכל הדעות.

טענה זו יש לדחות. הדרישה בסעיף אינה עוסקת במספר החוזים עליהם חתם הספק בפועל לאחר מעשה, אלא הבחינה היא בעת הכנת נוסח החוזה והאם אותם ניצעים מקרב הציבור, בעת הכנת הנוסח, היו בלתי מסוימים במספרם או בזהותם (ראה: שלו, עמ' 625).

לפיכך, היות ובענייננו מתקיימים כל התנאים לחוזה אחיד, הסכמי הזכיינות מהווים, אפוא, חוזה אחיד.

האם הסכמי הזכיינות כוללים תנאים מקפחים

כפועל יוצא מהמסקנה כי הסכמי הזכיינות הינם חוזים אחידים, יש לבחון האם נכללו בהם תנאים מקפחים.

בחינה זו תעשה ביחס לתניות באותם הסכמים העוסקות ב"מנגנון ההיפרדות" ובאי תחרות.

סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, מגדיר באופן כללי מהו "תנאי מקפח" ואת אופן ביטולו.
המבחן הכללי לקביעת מהו תנאי מקפח (מבחן הקיפוח) הוא "מבחן ההגינות והסבירות", לפיו, תנאי יהיה מקפח אם הוא מגן על האינטרסים של הספק מעבר למה שנתפס כראוי בסוג ההתקשרות ואילו תנאי לא יהיה מקפח, אם הוא נועד לשמור על האינטרסים הלגיטימיים והסבירים של הספק. חוסר ההגינות של התנאי המקפח, הוא בהגנת היתר שהוא מקנה לספק לעומת הלקוח, שהינו הצד החלש (ראה: ע"א 294/91 חברת קדישא נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ברק (1992)).

המבחן שנקבע בפסיקה מאפשר בכללותו לבית המשפט שיקול דעת רחב ונקבע שאין להפעילו באופן מצמצם. בקביעה האם מדובר בתנאי מקפח, נדרש בית המשפט לשקף איזון ראוי בין שיקולים כלכליים, מוסרים וחברתיים (ראה: רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, פסקה 22–23 לפסק דינו של הנשיא ברק (1998)).
סעיף 4 לאותו חוק, מונה רשימה של מקרים שחזקה כי הם נחשבים תנאים מקפחים והנטל לסתור את אותה חזקה מוטל על הספק (ובענייננו, על הרשת).

החזקות הרלוונטיות לענייננו הינן ההוראות בסעיפים קטנים (5) ו-(6) הקובעים:

"חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים:
(5) תנאי המחייב את הלקוח באופן בלתי סביר להיזקק לספק או לאדם אחר, או המגביל בדרך אחרת את חופש הלקוח להתקשר או לא להתקשר עם אדם אחר;
(6) תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות לו מכוח החוזה, או המתנה אותן במתן הודעה בצורה או תוך זמן בלתי סבירים, או בדרישה בלתי סבירה אחרת;".

האם מנגנון ההיפרדות המופיע בהסכמי הזיכיון הוא תנאי מקפח?

מנגנוני ההיפרדות / התנתקות של הזכיינים מהרשת, קבועים בסעיף 12.4 להסכמי הזיכיון של ברנע (סניף הרצל) ומסי פט ובסעיף 13.2 להסכם הזיכיון של ברנע (סניף פלורנטין) אראל ובלום. סעיפים אלו מציינים את הדרך האפשרית להיפרדות הזכיין מהרשת (מכירת הזיכיון לרשת , או לזכיין אחר).

בניגוד לזכותה של הרשת לסיים את ההסכם באופן מתירני, אפשרות הזכיינים לבטל את ההסכמים מוגבלת - חלקם יכולים למסור הודעת ביטול לרשת, שתבחר, האם ברצונה לסגור את החנות או להורות לזכיין להעביר לידי הרשת את הפעלת החנות ללא כל תמורה.

לאור חשיבותם לענייננו, אצטט להלן את לשון הסעיפים בחוזים לעניין מנגנוני ההיפרדות:
לשון סעיף 12.4 להסכם הזיכיון של ברנע (סניף הרצל) ומסי פט:

"12.4 הזכיין יהיה זכאי לסיים את ההסכם לפי אחת משתי החלופות הבאות:
12.4.1 הזכיין יהיה רשאי למצוא זכיין חלופי אשר יבוא בנעליו בהתאם להוראות סעיף 13 להלן; או
12.4.2 הזכיין יהיה זכאי למסור לחברה הודעה בכתב כי ברצונו לסיים את ההסכם (סעיף זה להלן: "הודעת הזכיין").
בתוך 50 ימים ממועד קבלת הודעת הזכיין תודיע החברה לזכיין בכתב על בחירתה באחת משתי החלופות הבאות (סעיף זה להלן "הודעת החברה"):
12.4.2.1 הזכיין יסגור את החנות בתוך 50 ימים ממועד קבלת הודעת החברה; או
12.4.2.2 בתוך 50 ימים יעביר הזכיין את הפעלת החנות לידי החברה, ובכלל זה את הסכם השכירות עם משכיר הנכס ואת הרכוש הקבוע הנמצא בחנות, ללא כל תמורה. החברה תהיה זכאית לרכוש מהזכיין את המלאי התקין, לפי שיקול דעתה, במחיר עלותו. הזכיין מתחייב לחתום על כל מסמך, לעשות כל פעולה, לפעול ככל יכולתו ולהקדיש את מירב מרצו לצורך העברה תקינה של החנות לידי החברה, כאמור לעיל.".

לשון סעיף 13.2 להסכם מול ברנע (סניף פלורנטין), אראל ובלום:

"13.2 זכויות הזכיין על פי הסכם זה לא תהיינה ניתנות להעברה אך ורק באישור מראש ובכתב של החברה, באופן ובתנאים הבאים:
13.2.1 הזכיין יציע בתחילה בכתב לחברה לרכוש את זכויותיו בעסק לרבות זכות שכירות העסק, באותם תנאים כפי שהציע לו, בתצהיר בכתב, צד שלישי בתום לב.
13.2.2 בכל מקרה הזכיין לא יהיה זכאי למכור את זכויותיו אלא אם החברה תאשר מראש ובכתב את זהות רוכש הזכויות בעסק, ובתנאי שיהיה בעל כישורים מקצועיים מתאימים הדרושים לקיומו של עסק מסוג זה וימלא אחר דרישותיה המקצועיות והתפעוליות של החברה ויחתום על הסכם הזכיון שיהיה נהוג אצל החברה באותה העת ועל פי שיקול דעתה הבלעדי של החברה.
13.2.3 הזכיין ישלם לחברה סך השווה בשקלים ל- 15% משווי המכירה לאחר שהופחת ממנו הסך של 180,000 ₪, קרי: 15% X (שווי המכירה פחות 180,000 ₪), או סך השווה בשקלים ל- 4,000$ ארה"ב, הגבוה מבין השניים
13.2.4 מובהר כי חרף האמור לעיל, העברת הסניף להוריו של הזכיין (להלן: "הנעבר"), לא תחויב בתשלום לחברה כאמור בסעיף 13.2.3. עוד מובהר, כי במקרה זה יבוא הנעבר בנעלי הזכיין ויחולו עליו כל הוראות הסכם זה.".

אני סבור שתנאים אלו מקפחים את הזכיינים והם נכללים בגדר החזקות הקבועות בסעיף 4 (5) ו-(6) שצוינו לעיל. תנאי ביטול החוזה מגנים על האינטרסים של הרשת בצורה חד צדדית באופן שלא מאפשר באמת, הלכה למעשה, לזכיינים לבטל את ההסכם, אלא בוויתור על הזכות לנהל עסק דומה במקום.

אני סבור כי הגבלת הזכיינים באופן שכזה אינה סבירה. גם אם ישנם אינטרסים כלכליים ברורים ליצירת מנגנון היפרדות המגן על הצדדים, אני סבור שמנגנון ההיפרדות הנוכחי אינו ראוי ואינו לגיטימי, שכן הוא מקנה כוח רב ולא מידתי לרשת לבטל את ההסכמים, בניגוד למצבם החלש של הזכיינים.
מנגנון ההיפרדות מחייב את הזכיינים להפסיק את ההסכם רק בהעברת זכויותיהם לאחר ובאישור מראש ובכתב של הנתבעים. בכך בעצם, מגבילה הרשת את חופש הזכיינים להתקשר או לא להתקשר עם אדם אחר, בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 4(5) לחוק החוזים האחידים.
כמו כן, אותו מנגנון כולל דרישה בלתי סבירה אחרת המגבילה ואף שוללת את זכותם של הזכיינים לבטל את החוזה, שכן אם יעשו כן יאבדו הכל, היות והרשת יכולה לדרוש מהזכיין להעביר את הפעלת החנות לידיה ללא כל תמורה, זאת בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים.

כפי שברנע העיד בחקירתו הנגדית, כי הכיר את סעיפי מנגנון ההיפרדות , אולם לא השתמש בהם " מכיוון שאם הייתי משתמש בהם, הדרך היחידה לצאת לפי רשת פט ביי, כמו שאתה "אז איז", להשאיר את המפתח וללכת, דבר שהיה משאיר אותי אישית עם חוב של 790 אלף בלי שום יכולת בעולם להחזיר אותו," (עמ' 66 לפרוטוקול הדיון מיום 24.9.2015, ש' 31 – עמ' 67 ש' 3).

מאחר והרשת לא עמדה בנטל ולא סתרה את החזקות הרלוונטיות בהקשר למנגנוני ההיפרדות, אני סבור כי הסעיפים הנוגעים למנגנון ההיפרדות בהסכמי הזיכיון הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, אותם יש לבטל.

האם תניות אי התחרות מהוות תנאי מקפח?

הסכמי הזיכיון כוללים סעיפים לאיסור תחרות מצד הזכיינים ובשל ביטול הסכמי הזכיינות על-ידם.
כך למשל, הסכם הזיכיון כולל סעיפי איסור תחרות במהלך קיום החוזה ובמשך תקופה של 24 חודשים ממועד סיום תוקפו או ביטולו וכן, סעיפי שמירת סודיות ואי-שימוש בידע ובמידע של הרשת.
סעיפים 12.5.2, 15.2, 15.3, 15.4 ו – 15.5 לגבי ברנע (סניף הרצל), מסי פט ורובין וסעיף 14 לגבי ברנע (סניף פלורנטין), אראל ובלום – אוסרים על תחרות מול הרשת במהלך תקופת ההסכם וב – 24 חודשים לאחר סיומו.

לשון סעיף 12.5.2 להסכם הזיכיון מול ברנע (סניף פלורנטין) היא כדלקמן:
"12.5 עם סיום ההסכם, מכל סיבה שהיא (ובכלל זה עקב תום תקופת הזיכיון), יחולו ההוראות הבאות:
12.5.1...
12.5.2 מבלי לגרוע מהוראות סעיף 15, הזכיין לא יקים ולא יסייע להקמת עסק מתחרה בנכס אשר שימש את החנות, במישרין או בעקיפין, ובכלל זה לא יעביר את הסכם השכירות (בין היתר בדרך של שכירות משנה) למי שבכוונתו להפעיל בנכס עסק מתחרה.".

לשון סעיף 15 להסכם הזיכיון מול ברנע (סניף פלורנטין) היא כדלקמן:
"15. שמירת סודיות, איסור תחרות, שמירה על השם הטוב
15.1...
15.2 הזכיין מתחייב כי במהלך תקופת הסכם זה, וכן 24 חודשים לאחר סיום ההסכם מכל סיבה שהיא לא ישדל או ינסה להשפיע, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, על כל עובד, ספק או לקוח קיים או פוטנציאלי של החברה או רשת החנויות שלא להתקשר עם החברה או עם רשת החנויות או להפסיק או לא לחדש התקשרות קיימת.
15.3 הזכיין מתחייב כי בכל תקופת הסכם זה כל פעילותו בתחום הפעילות תבוצע אך ורק באמצעות החנות, במכירה קמעונאית, וכי לא יהיה מעורב, במישרין או בעקיפין, בכל פעילות אשר יש בה כדי להתחרות בחברה או ברשת החנויות, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, ולא יימצא בכל מצב של ניגוד עניינים עם החברה והרשת. הזכיין מתחייב כי במהלך תקופה של 24 חודשים לאחר סיום ההסכם לא יהיה מעורב במישרין ו/או בעקיפין בפעילות כלשהי בתחום הפעילות או בכל פעילות אשר יש בה כדי להתחרות בחברה או ברשת החנויות, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, במישרין או בעקיפין, ובכלל זה כמלווה, ערב לעסק בתחום הפעילות או לעסק שיש בו כדי להתחרות בחברה או ברשת החנויות.
15.4 הזכיין מתחייב כי במהלך תקופת ההסכם ולמשך 24 חודשים לאחר סיום ההסכם, לא יעסיק מי מעובדי החברה ו/או איזו מחנויות הרשת האחרות, בין אם פוטר או פרש מעבודתו, ולא ישדל אדם שיעזוב את עבודתו בחברה ו/או באיזו מחנויות הרשת ו/או אצל מי מזכייניה לעבור לעבוד אצל הזכיין." (ההדגשה בכותרת הסעיף במקור – י.ש.).

לטענת הנתבעים, הכללת סעיפי אי תחרות בהסכמים הינה בעלת היגיון עסקי ברור ובנסיבות העניין, הוראות הסעיף נוסחו במידתיות ותאמו את ציפיות הצדדים בעת החתימה. טענה זו יש לדחות.

אני סבור שתנאים אלו נכללים בחזקת הקיפוח הקבועה בסעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים, שכן הם שוללים, או לכל הפחות מגבילים באופן בלתי סביר, את זכותם של הזכיינים שכנגד לחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, היות ואינם מאפשרים לזכיינים להשתמש בחנות כלל כחנות לממכר מוצרים ומזון לבעלי חיים, אלא באמצעות הרשת בלבד. הרשת מצידה , לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לסתור את החזקה.

הסכמי הזכיינות אותם ניסחה הרשת יצרו עבורה יתרון בלתי הוגן ובלתי סביר המקפח את הזכיינים באופן שהם חלשים ומוחלשים בצורה קיצונית למול הרשת. כאשר מנגנוני ההיפרדות, יחד עם סעיפי איסור התחרות הנ"ל כובלים אותם לרשת, ללא שום אפשרות אחרת שלא תגרום להם לאבד את כל הקשור בעיסוקם.

מעבר לכך, בצדו של חוק החוזים האחידים, מצויה מערכת דינים המעוגנת בדיני החוזים הכלליים והיא דיני תקנת הציבור, בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים. לכן, ממילא, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי אין מדובר בחוזה אחיד, אני סבור כי בכל זאת יש לבטל את אותם סעיפי אי תחרות בשל היותם סותרים את תקנת הציבור, היות והם נוגדים את חופש העיסוק של הזכיינים.
ממעמדו ומחשיבותו של חופש העיסוק, כמו גם מחשיבותו ומשקלו של האינטרס הציבורי שבקיום תחרות נגזרה מדיניות שיפוטית הנותנת פירוש מצמצם להוראות חוזיות שתכליתן להגבילו (ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' משה סער, פ"ד נד (3) 850 (2000) (להלן: "עניין סער"); ע"ע (ארצי)164/99 דן פרומר נ' רדגארד בע"מ , פ"ד לד 294 (1999); ולעניין אי תחרות, דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו (1) 56 (2001)).
בבסיס סעיפי איסור התחרות בהסכמי הזכיינות, מתקיים ניגוד אינטרסים בין עקרון חופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, לבין עקרון חופש החוזים והגנה על אינטרס ההסתמכות על התחייבויות חוזיות (ראה גם בעניין סער).

בעניין סער נקבע, כי תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק, צריך להיקבע על-פי האינטרסים הלגיטימיים שעליהם הן מגנות (עמ' 866). ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד (בענייננו, הרשת) אינה מוחלטת. זוהי הגנה יחסית שצריכה להביא בחשבון את אינטרס הציבור. המבחן הוא זה של סבירות או מידתיות והוא מבקש להבטיח כי ההגנה על "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד לא תחרוג מעבר לנדרש. בעניין זה, יש לבחון את היקפה של ההגבלה מבחינת הזמן, המקום וסוג הפעילות. עוד נפסק, כי בעניין זה יש להתחשב גם ב"אינטרסים הלגיטימיים" של העובד (בענייננו, הזכיינים). אין להכיר בהגבלה השוללת מהעובד (מהזכיין) את יכולת העבודה בתחום מיומנותו ואין להצדיק הגבלה ששוללת מהעובד (מהזכיין) את יכולת השתכרותו (עמ' 875 – 876).

אני סבור כי במקרה דנן, התחייבות הזכיינים שלא להתחרות ברשת, אינה מגנה על אינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" של הרשת ובשל כך, היא אינה מגינה על "אינטרס לגיטימי" שלה, נוגדת גם את "תקנת הציבור" ועל-כן יש להכריז על בטלותה.

כל שביקשה הרשת להבטיח לעצמה היא חסינות מפני תחרות. אולם, כפי שנפסק בעניין סער: "זאת היא אינה רשאית לעשות, שכן חסינות כזו נוגדת את "אינטרס הציבור". לעניין זה אין כל חשיבות לסבירותה או למידתיותה של ההתחייבות שנטל על עצמו המשיב. אין מקום לבחון אם הגבלה לשמונה-עשר חודש היא סבירה או מידתית. ההתחייבות כולה בטלה היא ומבוטלת" (879ה – ו).

מה גם שבמקרה דנן, ההגבלה אינה סבירה, היות והיא שוללת מהזכיינים כל אפשרות להתפרנס בתחום עיסוקם, במשך תקופת ההגבלה ואינה תוחמת את ההגבלה במקום / מרחק מסוים מחנויות אחרות של הרשת.

כפי שהבעתי את דעתי בעבר במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 57809/04 ילדותי בע"מ נ' אדר בן עמי (פורסם בנבו, 2.3.2009):
"סבורני, כי דרישות התובעת צריכות להיות סבירות, הוגנות ובהתאם לשכל הישר. סביר שהתובעת תדרוש, מהנתבעים לשנות את שם החנויות, העיצוב, הסגנון וכו' למען שקהל הצרכנים לא יתבלבל בין המותג "ילדותי" למותג "חלומות", אך אין זה סביר לדרוש שהנתבעים לא יעסקו כלל בממכר בגדים בחנויות נשוא התביעה. מה גם, שלא סביר לאסור על הנתבעים לעסוק בממכר בגדים, "מסיום תוקפו של הסכם זה, או מביטולו מסיבה כלשהיא". לפי סעיף זה גם אם התובעת מחליטה מטעמיה היא, לבטל או לסיים את החוזה, מנועים הנתבעים לעסוק בחנות שנשכרה על ידם מהקניון למטרה זו. ברור שזה מצב בלתי סביר שאין להניח כי הנתבעים היו מסכימים לו וכפי שיפורט במקרים שכאלו גם אם קיים ספק הוא פועל לטובת הסרת הסעיף המגביל את חופש העיסוק.
לו היה קיים ספק באשר לבהירות לשון החוזה, ו/או ספק באשר לכוונת הצדדים (וספק כזה אינו קיים), אזי ניתן היה במקרה דנא להפעיל את השסתום הקיים בסעיף 30 לחוק החוזים, דהיינו תקנת הציבור.".

לאור האמור לעיל, אני דוחה את דרישת הרשת להורות לזכיינים לחדול באופן מידי מהפעלת החנויות במקומן המקורי ואני מאפשר לזכיינים להמשיך להפעיל את חנויותיהם מחוץ לרשת ובנפרד מהסכמי הזיכיון.

חיוב הזכיינים בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרשת עקב ההפרה

הפסד דמי זיכיון – לטענת הנתבעים, הסכמי הזיכיון הינם לתקופה מינימלית של 5 שנים ועד תקופה מקסימלית של 20 שנה, כאשר החוזה מתחדש באופן אוטומטי במידה ואינו מבוטל בתום 5 שנים. שיעור דמי הזיכיון הינו 5% ממחזור המכירות החודשי של החנות. לכן, יש לחייב את הזכיינים בגין הפסד דמי זיכיון לפי חוות דעתו של אבנר גפני (נספח 27 למוצגי הנתבעים), בסך כולל של 1,502,170.1 ש"ח.

הזכיינים לא הציגו חוות דעת נגדית לזו של אבנר גפני וכל שציינו בסיכומי התשובה מטעמם (סעיף 17), ביחס לדרישת הנתבעים הוא כי: "בסעיף 90 לסיכומיהם, מבקשים הנתבעים פיצוי בגין הפסד דמי זיכיון, כאשר בתקופה הרלוונטית הוכח שהתובעים היו בהפסדים ובנוסף בהסכם לא מצוין בשום מקום תשלום של דמי זיכיון עתידיים, שכן דמי הזיכיון נגבים ממחזור המכירות (והסכומים משתנים כל חודש) ועל כן לא ניתן לדרוש תגמולים ממחזור מכירות שלא קיים.".

אין לקבל טענה זו של הזכיינים. משקבעתי כי הם הפרו את ההסכם, אזי הרשת זכאית לפיצוי בגין הפרתו בהתאם לסעיף 10 לחוק התרופות, המחייב פיצוי בגין הנזקים שנגרמו עקב ההפרה, כאשר הגדרת המונח "נזק" כוללת גם מניעת רווח. לפיכך, אלמלא הופרו הסכמי הזכיינות, הרשת הייתה זכאית להמשיך ולקבל דמי זיכיון כנגזרת מרווחי הזכיינים, עד לסיום תקופת הזיכיון בכל הסכם.

עם זאת, איני סבור כי יש לחייב את הזכיינים לשלם לרשת את מלוא הסכומים כפי שצוינו בחוות דעתו של אבנר גפני. לאור קביעותיי לעיל, בדבר ביטול מנגנון ההיפרדות וסעיפי אי התחרות הקבועים בהסכמים, התייחסות גפני בחוות דעתו לחוזים בעלי אופי חריג, אינה נכונה.
כך, הנחת היסוד שלו כי עבור הזכיין ברנע (סניף פלורנטין), החתום על הסכם המתחדש מדי חודש, יש לחשב הפסד דמי זיכיון בגין תקופה של שנתיים בהתאם לתקופת אי התחרות, הרי משבוטל הסעיף האוסר תחרות, יש לערוך את החישוב לגבי היתרה של חודש אחד בלבד.
כך גם לגבי סניפו של ברנע ברמת גן – לפי ההסכם, הוא רשאי לסיים את ההתקשרות בהתראה של 50 יום, לכן יש לחשב את ההפסד לפי תקופה זו, מבלי להתחשב בכך שלא פעל לפי מנגנון ההפרדות, היות ומנגנון זה בוטל, כאמור.

כמו כן, אני סבור כי יש להפחית מסכום הפיצויים בגין דמי הזיכיון, שיעור של 50% על פי הערכה ואומדנה, לנוכח העובדה שלא הוכח בוודאות כי מחזורי העבר של החנויות היו נשארים בעינם עד לתום תקופת הזיכיון (למשל עקב ירידות כלליות של מכירות בחנויות, העדפת קניה דרך האינטרנט וכד') ולנוכח העובדה שהרשת לא עמדה בנטל הקטנת הנזק הקבוע בסעיף 14(א) לחוק התרופות, היות ולא הוכח בפניי, כי הרשת פעלה לצמצום הנזקים הנטענים, לרבות על ידי התקשרות חלופית עם זכיינים חדשים בסמוך לאחר ביטול ההסכמים או עוד קודם לכן, משהחל המשא ומתן בין הצדדים בניסיון לפתור את הסכסוך (לכל המאוחר בראשית שנת 2013). כל שציין גור בהקשר זה בתצהירו (סעיף 12) היה כי: "לאחר שהנתבעים שכנגד עזבו שלא כדין... על מנת למזער את ההפסדים ועל מנת לשמור על כוחה של הרשת... נאלצתי לפתוח סניפים נוספים במהירות, תחילה בהתפעלה של הרשת, ולמצוא זכיינים חדשים במהירות. מהלך שהוא יקר כאשר נעשה בחופזה וכרוך בהוצאות מוגדלות.", אולם, הוא לא הציג ראיות / אסמכתאות מתאימות לכך ו כן ביחס לשאלה האם פתיחת הסניפים החדשים (שהתאפשרה באותם האזורים בהם נסגרו חנויות הזכיינים) לא יצרה הכנסה נוספת, שלא הייתה לו , אם חוז י הזכיינות הי ו נמש כים.

הפסד רווחי ספק – לטענת הנתבעים, כחלק מההסדר בין הצדדים, הרשת ביצעה משא ומתן מול ספקים ומכרה את הסחורה לזכיינים. כיוון שהזכיינים אינם זכייני הרשת יותר, הרשת מפסידה רווחים אלו מול הספקים. לאור תקופות הסכמי הזיכיון ועל בסיס הרווח הגולמי ממחזורי המכירה לזכיינים, הרשת העריכה את הנזק בשיעור של 1,243,428.28 ₪.
יש לדחות דרישה זו. הרשת לא הוכיחה כי עצם ביטול החוזה על ידי הזכיינים, הוא שגרם לה להפסד הנטען ובכלל זה, לא הוכיחה קשר סיבתי בין ביטול הסכמי הזכיינות לבין הנזק הנטען.

פגיעה במוניטין בקשרי לקוחות ובערך המותג – לטענת הנתבעים, מעשי הזכיינים גרמו לפגיעה במוניטין הרשת, בשמה הטוב ובירידת ערך המותג, נוכח צמצום היקף הרשת והפרסומים ביחסי הרשת עם לקוחות וספקים. בהתאם לעדות אמיר איצקוביץ', הרשת השקיעה את כספה ומשאביה במיתוג, בשיווק ובפרסום הרשת שעזר לזכיינים לבסס את חנויותיהם. הרשת העמידה את נזקיה בגין פגיעה בערך מותג ובקשרי לקוחות בהתאם לאחוז פרסום ושיווק המיוחסים לזכיינים, הוצאות פרסום של הרשת שלא תזכה ליהנות מפירותיהם, בסך כולל של 584,798 ש"ח.
יש לדחות דרישה זו. הרשת לא הוכיחה כי הפגיעה הנטענת נבעה באופן ישיר מביטול הסכמי הזכיינות ולא מסיבות אחרות, כגון התנהלות של הרשת עצמה. אזכיר, כי ביטול ההסכמים על ידי הזכיינים לא נעשה בחלל ריק, אלא לאחר שנים, שלטענת הזכיינים, הרשת לא פעלה לשביעות רצונם.
בנוסף, כפי שהוצג בפניי, הלוגו החדש של רשת "זולו", אינו בעל מוטיבים הדומים ללוגו של רשת "פט ביי" ולכן לא ניתן לקבל את טענת הרשת כי פעילות הזכיינים פגעה בערך המותג שלה.

גיוס זכיינים והקמת חנויות חדשות – הנתבעים טענו, כי הרשת איבדה נקודות מכירה והיא נדרשת להוצאות כבדות עבור גיוס זכיינים ופתיחת חנויות חדשות. לצורך "שחזור" מערך החנויות, הרשת תזדקק לסכום משוער של כ – 100,000 ש"ח לחנות ובסך הכל כ – 700,000 ₪.
יש לדחות דרישה זו. מדובר בדרישה לכפל פיצוי. סעד זה סותר למעשה את הדרישה לקבלת פיצוי בגין הפסד דמי זיכיון. הדעת נותנת שאם הרשת דורשת תשלום עבור הפסד דמי זיכיון, כאילו ההסכמים לא הופרו מעולם, לא ניתן לדרוש במקביל פיצוי בגין החזר עבור גיוס זכיינים חדשים במקום הקודמים.

עשיית עושר ולא במשפט – לטענת הנתבעים, מעבר לפיצוי עבור ההפסדים שנגרמו לרשת עקב אובדן הכנסות מדמי זיכיון ורווחי ספק, הזכיינים התעשרו על חשבון הרשת תוך שימוש במוניטין שלה וברשימת לקוחותיה, לאחר ביטול ההסכמים. פיצוי ההשבה בגין רכיב זה הינו בסך של 1,000,000 ₪.

יש לדחות דרישה זו. הרשת לא הוכיחה כי הזכיינים התעשרו בעת שימוש ברשימת הלקוחות. הגם שנפסק כי רשימת הלקוחות היא אינטרס לגיטימי עליו יש להגן (עניין סער, עמ' 878) והגם שהוצגו בפניי פניות ובדואר אלקטרוני ופנייה ב – SMS ללקוחות הרשת (נספח 7 לתצהירי הנתבעים), לאחר ביטול ההסכמים, לא הוכח בפניי שימוש משמעותי ברשימת הלקוחות ולא הוכח, כי בעקבות פניות אלו, אכן שוכללו התקשרויות בין התובעים לבין אותם לקוחות, באופן שהזכיינים אכן התעשרו מכך (עניין סער, עמ' 880).
בנוסף, לא הוכח כי הזכיינים השתמשו במוניטין הרשת לאחר ביטול ההסכמים, היות והם חדלו מלהשתמש בשלטים של הרשת וכאמור, קיים הבדל משמעותי בין הלוגו של רשת "זולו" לזה של רשת "פט ביי".

סוף דבר
לאור האמור לעיל, התביעה העיקרית נדחית ברובה ומתקבלת רק לעניין טענת התובעים לחוזה אחיד וביטול סעיפי מנגנון ההיפרדות ואיסור התחרות.
משבוטלו סעיפי אי התחרות בהסכמי הזכיינות, התובעים רשאים להשתמש בחנויות לטובת חנויות לממכר מוצרים ומזון לבעלי חיים מחוץ לרשת "פט ביי" .
התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.
כל אחד מהנתבעים שכנגד ישלם לנתבעת 2 את הסכומים לפי הפירוט הבא , בהתאם לנתוני המחזור החודשי הממוצע בחודשים 1-6/2013, כפי שהוצגו בטבלה בעמ' 8 לחוות דעת גפני ולא נסתרו על ידי הזכיינים:
אורי ברנע – בגין הסניף ברחוב פלורנטין: עבור חודש אחד ובניכוי 50% = 3857.75 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
אורי ברנע – בגין הסניף ברחוב הרצל רמת גן: עבור 50 יום ובניכוי 50% = 6396.75 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.2013 ועד ליום התשלום בפועל.
דניאל רובין וחברת מסי פט, ביחד ולחוד – בגין הסניף ברחוב יהודה מכבי: עבור 52
חודשים ובניכוי 50% = 208,114.66 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום
28.9.2015 (מחצית תקופת היתרה) ועד ליום התשלום בפועל.
דניאל רובין וחברת מסי פט, ביחד ולחוד – בגין הסניף ברחוב נגבה: עבור 52 חודשים
ובניכוי 50% = 147,048.2 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.9.2015 ( מחצית תקופת היתרה) ועד ליום התשלום בפועל.
דניאל רובין וחברת מסי פט, ביחד ולחוד – בגין הסניף בגבעתיים: עבור 52 חודשים ובניכוי 50% = 112,214.44 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.9.2015 ( מחצית תקופת היתרה) ועד ליום התשלום בפועל.
אילן בלום – בגין הסניף בחולון: עבור 32 חודשים ובניכוי 50% = 129,012.16 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.11.2014 ( מחצית תקופת היתרה) ועד ליום התשלום בפועל.
אסף אראל – בגין הסניף בראשון לציון: עבור 25 חודשים ובניכוי 50% = 52,558.25 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 24.8.2014 ( מחצית תקופת היתרה) ועד ליום התשלום בפועל.
הנתבעים שכנגד יישאו בהוצאות התובעת שכנגד בסך כולל של 18,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 63,000 ₪, בהתאם לחלקו היחסי של כל אחד מהם בתשלום הפיצוי כאמור לעיל .

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ח, 07 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.