הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 23591-09-16

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל לב

נגד

נתבעים
1. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה עבדי ועו"ד גלית בן ארי
2 .י.ר. דבוש הובלות בקרור בע"מ
3. הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיכל רוזנברג

פסק דין (חלקי)

התובע הגיש תביעה לפיצוים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו בתאונה מיום 17.12.13. הצדדים חלוקים בשאלה האם האירוע נכנס לגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אם לאו.
התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 כנהג חלוקה במשאית ונפגע במסגרת עבודתו.
הנתבעת 1 היא מבטחת המשאית בה נהג התובע; הנתבעת 3 היא מבטחת הנתבעת 2 בביטוח מעבידים ובביטוח אחריותה כלפי צדדים שלישיים.
התביעה הוגשה תחילה נגד הנתבעת 1 בעילה לפי חוק הפלת"ד. ביום 28.3.17 תוקן כתב התביעה וצורפו הנתבעות 3-2, ונטען לחלופין כי אם ייקבע שאין מדובר בתאונת דרכים, על הנתבעות 3-2 לפצות את התובע בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [ נוסח חדש].
בכתב התביעה נטען כי במסגרת עבודתו נהג התובע במשאית לכיוון מושב יבניאל, ובאחד מעיקולי הכביש נפלו ארגזים שהוביל ותכולתם התפזרה על תחתית תא ההובלה. כשירד התובע מהמשאית על מנת להעמיס סחורה אחרת, הבחין בסחורה שהתפזרה. מאחר שהתובע נדרש להעמיס ולסדר מחדש כמות גדולה של סחורה, הוא חש תסכול ורוגז עד כדי כך שהתחיל לרעוד ולהזיע בכל גופו. התובע העמיס את הסחורה בחזרה במשך כשעה, וכל אותה העת שלט בו הכעס. לאחר מכן, המשיך בנהיגה בקו ההובלה, בעודו חש תחושת הירדמות ביד וברגל שמאל, תחושה אשר הלכה והתגברה. כאשר חזר לביתו בתום יום העבודה, הוא התקשה בדיבור ותחושת החולשה בגפיים השמאליות התגברה. בהמשך התברר כי כתוצאה מהאירוע לקה התובע באירוע מוחי.
התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המל"ל") ולתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור 70%. הופעלה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כך שנכותו של התובע הועמדה על שיעור של 100%.
הנתבעות כפרו בחבותן: הנתבעת 1 טענה בכתב ההגנה כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד; הנתבעות 3-2 טענו בכתב ההגנה מטעמן, כי התובע לא נפגע בתאונה הנטענת או בנסיבות הנטענות על ידו וכי הפגיעה נובעת ממצב רפואי קודם או מהתממשות גורמי סיכון ללא קשר לעבודתו. לחילופין נטען כי אם יוכיח התובע את נסיבות הפגיעה כנטען על ידו אזי האירוע מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ומכוח עקרון ייחוד העילה יש לדחות את התביעה נגדן.
נוכח המחלוקת בשאלת החבות, הוריתי ביום 21.11.17 על פיצול הדיון, באופן שתחילה נשמעו הראיות בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.
בתצהירו העיד התובע כי במועד האירוע נהג במשאית במסגרת העבודה, ביצע פנייה חדה באחד מעיקולי הכביש ושמע רעש של סחורה שנפלה. בהמשך הנסיעה, עד הגיעו ליעד הבא, שמע את תנודות המטען בארגז המשאית. הדבר הפריע לו אך לא היה באפשרותו לעצור את המשאית באמצע הדרך. כאשר הגיע ליעד, בית האריזה של מר ידידיה פייסט, פתח את דלתות המשאית ואז הבחין כי הסחורה שהוביל, פרחים ליצוא, התפזרה על גבי תחתית תא ההובלה. התובע העיד כי המחשבה שיהיה עליו לסדר מחדש בעצמו את המטען שהתפזר " גרמה לי לתסכול רב, התחלתי לרעוד ולהזיע בכל הגוף בגלל העצבים" (סעיף 2 לתצהירו). התובע ציין בפני מר פייסט כי הסחורה נפלה, כי עליו לאסוף אותה וכי הדבר יארך זמן רב. התובע נאלץ לסדר את הסחורה במשך זמן רב, תוך שהחל להרגיש רעידות וחולשה ביד וברגל שמאל. מר פייסט, אשר הבחין כי דבר מה אינו כשורה אצל התובע, הזמין אותו לנוח והציע כי ייבדק אצל רופא, אך התובע מסר לו כי אין צורך בכך כיוון שסבר כי הוא התקרר. בתום יום העבודה הגיע התובע לביתו, התקשה בדיבור ותחושת החולשה בגפיים התגבר ואז רעייתו פינתה אותו לחדר מיון. לאחר ביצוע בדיקתMRI הוברר כי התובע עבר אירוע מוחי.
מר פייסט הגיש אף הוא תצהיר מטעם התובע. בתצהירו העיד כי במועד האירוע הוא הגיע בשעות הערב לבית האריזה במושב אבני איתן וחזה בתובע כשהוא עצבני, מיוזע ומרים את קולו. התובע נהג בעצבנות רבה בשל הסחורה שהתפזרה ועל כן הציע לו לשבת ולנוח במשרדו. השניים ישבו במשרד, כשהתובע נראה חיוור ועצבני מאוד. בהמשך, כאשר התובע ציין כי הוא חש חולשה ביד וברגל שמאל הציע לו להיבדק על ידי צוות רפואי במקום אך התובע סירב וטען כי ככל הנראה התקרר. לאחר שנרגע, המשיך התובע לסדר את המשאית, ופעם נוספת, סירב להצעתו להיבדק.

טענות הצדדים
טענות התובע
האירוע תואר כהווייתו בכתב התביעה למעט טעות נגררת, ממסמכי המל"ל, באשר ליעד אליו נסע כאשר האירוע תחילתו בנסיעה לאבני איתן ולא ליבניאל. עקב פגיעתו הקשה של התובע, גרסתו למל"ל ולגופים אחרים נמסרה באמצעות רעייתו וללא ליווי מקצועי; התובע מסר לאשתו כי הוא נסע מיבניאל ואילו היא הבינה שהוא נסע אל יבניאל.
קיים קשר סיבתי בין כעסו של התובע לבין האוטם בו לקה; המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה תוך שהתבסס על תיאור האירוע מפי התובע ועל הקשר הסיבתי בין הכעס לנזקיו. בין היתר, נקבע בהליך שם כי התובע מעולם לא סבל מבעיה או נכות נוירולוגית עובר לתאונה.
האירוע מהווה תאונת דרכים. התובע עשה שימוש במשאית בהתאם לייעודה, הובלת סחורה מנקודה לנקודה. עקב הדרך בה נהג, התפזר המטען ובעקבות כך נגרמה התפרצות הכעס שהביאה לאוטם המוחי. התכולה שהתפזרה הייתה המשך ישיר לשימוש התעבורתי. התובע הפנה לאסמכתאות פסיקה אשר לשיטתו תומכות בטענה זו.

טענות הנתבעת 1
לא ניתן לקבל את עדותו של התובע בשל השינויים שהתגלו בגרסאות השונות שניתנו על ידו. ממילא, מרבית תצהירו של התובע בהליך הנוכחי מהווה הרחבת חזית ודי בטעם זה כדי להביא לדחיית התביעה.
בעוד שבכתב התביעה נטען כי התובע נסע ליבניאל, בתצהיר נטען כי האירוע התרחש במושב אבני איתן. יש לדחות את טענת התובע כי אשתו טעתה בתיאור מקום האירוע. התובע לא התייחס בתצהירו לשוני בין המקומות ואף לא העיד את אשתו כי אכן מסר לה דברים אחרים.
טענות התובע הנוגעות לנפילת המטען והכעס שנגרם לו בגין כך אינן רלוונטיות, שכן האירוע שנגרם לתובע אירע כשהוא הגיע ליבניאל ולא לאחר מכן.
יש לראות במסמכים שהתובע צירף לתצהירו הודאת בעל דין הנוגדת את האינטרס שלו במהלך המשפט באופן שיש לדחות את התביעה.
מתיק המל"ל עולה כי האירוע החל לאחר שהתובע חדל מנהיגה, ואף בחקירתו העיד כי האירוע החל לאחר עצירת המשאית ופתיחת הדלתות, וכי רק לאחר שראה את המטען שהתפזר החל להרגיש שלא טוב. התובע התוודע לראשונה לנפילת המשטחים לאחר שפתח את המשאית, וזאת בניגוד לאמור בתצהירו.
לתובע שלוש גרסאות שונות לאירוע; הראשונה - בתביעתו בתשלום לדמי פגיעה; השנייה - בכתב התביעה, לאחר שהוא קיבל ייעוץ משפטי, כאשר הפרטים נמסרו על ידו; השלישית - בתצהיר, שרובו מהווה הרחבת חזית וניסיון למקצה שיפורים. השוני בגרסאותיו מצביע על חוסר מהימנות. גרסת התובע בתצהירו, לפיה עוד במהלך הנסיעה הוא היה מודע לכך שהסחורה התפזרה, אינה מתיישבת עם גרסתו בכתב התביעה ועם גרסתו במסמך בכתב יד שנטען כי צורף לתביעה למל"ל, בהם נטען כי רק לאחר שפתח את דלתות המשאית הבחין כי נפלו משטחים עמוסים על רצפת המשאית.
התובע אינו מהימן, דבר הנלמד מהסתירות בעדותו; לפי גרסתו הראשונה של התובע לא התרחש כל מאורע. לפי גרסתו השנייה והשלישית אין מדובר במאורע אחד אלא בסדרת התרחשויות שבסופן נגרם לו נזק גוף, התרחשויות המופרדות בזמן ובמקום שלא ניתן לחבר ביניהן. הכלל הוא כי המאורע התאונתי הוא פתאומי וחד פעמי ואילו התובע מבקש לחבר באופן ישיר בין הנסיעה לנזק הגוף, תוך התעלמות ממה שאירע ביניהן.
במהלך הנסיעה לא קרה לתובע דבר אשר קשור לשימוש ברכב. ככל שהתובע לא חש בטוב בהגיעו ליבניאל, הרי שגם אז לא תואר דבר הקשור לשימוש ברכב. התובע לא היה מודע להתפזרות המטען במהלך הנסיעה ואף אם תתקבל גרסתו כי שמע שהסחורה התפזרה, לא נטען על ידו שהדבר גרם להתרגזות במהלך הנסיעה. אף אם ייקבע שהסחורה התפזרה עקב השימוש במשאית, האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, שכן התובע לא היה מודע לכך במהלך הנסיעה ולא נגרם לו נזק תוך כדי נסיעה אלא רק לאחר סיומה, כשפתח את הדלתות.
הנזק שנגרם לתובע נגרם כתוצאה מסידור המטען מחדש, פעולה שהיא בגדר טעינה המוחרגת מהגדרת שימוש ברכב מנועי.
הכרת המל"ל באירוע כתאונת עבודה אינה מעלה ואינה מורידה.

טענות הנתבעות 3-2
בגרסת התובע כפי שנמסרה למל"ל בטופס ההודעה על התאונה לא הוזכרו נסיבות האירוע כפי שנטענו בכתב התביעה ולא עלה בידי התובע ליישב את הסתירות בין גרסאותיו.
התובע לא התרגז אלא סבל מתחילתו של אירוע מוחי, שאובחן כעבור 24 שעות ונבע מגורמי סיכון מהם סבל התובע.
בשיחותיו של מר פייסט עם החוקר מטעם הנתבעת 3, בהן פירט את כל השתלשלות העניינים, לא הוזכר כי התובע התרגז וצעק, ואף בכלל המסמכים הרפואיים בעניינו של התובע לא צוין כי הוא חש כעס.
קיימות סתירות בין תיאור פגיעתו של התובע למל"ל לבין גרסתו בתצהיר בכל הנוגע לתחושותיו ולא עלה בידו להסביר את השוני בין הגרסאות. התובע הסביר כי אשתו ערכה את המסמכים למל"ל ואולם הוא לא הביא את אשתו לעדות והדבר פועל לחובתו.
דיון
אני מקבלת את טענת התובע כי נפלה טעות במסמכים שהוגשו, וכי האירוע לא התרחש בדרכו ליבניאל אלא באבני איתן. יחד עם זאת, לטעמי לא הוכיח התובע כדבעי את טענתו לעצם האירוע כמו גם לא הוכחה טענתו כי האירוע מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.
התובע הגיש ביום 16.1.14 תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. בתביעה זו נרשם כי הפגיעה נגרמה במושב יבניאל וכי מר פייסט ידידיה היה עד לאירוע הפגיעה. מאחר ואין מחלוקת כי מר פייסט מתגורר באבני איתן ושם גם מצוי בית האריזה שלו, יש לקבל את טענת התובע כי נפלה טעות בפנייתו למל"ל, טעות אשר נגררה גם לכתב התביעה.
התובע לא הצליח לשכנע אותי כי תחילתו של האירוע בגל כעס ששטף אותו עקב נפילת המטען. טענה כה מהותית לא נטענה על ידו באשפוז ואף לא בפנייתו הראשונה למל"ל והכל כפי שיפורט להלן.
במסמך סיכום האשפוז מבית החולים הלל יפה, מיום 26.12.13, צוין כי התובע התקבל לבית החולים עקב קושי בדיבור וחולשה בגפיים השמאליות אשר " הופיעו באופן פתאומי בשעה 21:00 יום טרם קבלתו..." (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן, בעמ' 1). עולה, כי התובע לא ציין בפני הצוות הרפואי כי קדמה לתופעות הנוירולוגיות מהן סבל התפרצות של כעס ותסכול. גם בסיכום בינים מיום 22.1.14 שנערך על ידי בית החולים לוינשטיין אין אזכור לאותה התפרצות - " בזמן עבודה כאב וחולשה ביד שמאל וגרירה של רגל שמאל".
כאמור, ביום 16.1.14 הגיש התובע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. בטופס התביעה תיאר התובע את פגיעתו באופן הבא:
"כאשר הגעתי למושב יבניאל לאיסוף פרחים הרגשתי רדימות ביד ורגל שמאליים, המשכתי בעבודתי בקו ההובלות ולאחר שסיימתי וחזרתי הביתה אשתי הבחינה שמשהו לא בסדר והובילה אותי לבית החולים" (טופס התביעה צורף לתיק המוצגים המשלים מטעם הנתבעת 1). בתיאור האירוע אין כל אזכור לכך שהתובע חווה התפרצות של כעס במשך זמן ממושך ורק בעקבות כך החל לסבול מתחושת הירדמות של יד ורגל שמאל.
במקביל לתביעתו לתשלום דמי פגיעה, הגיש התובע ביום 16.1.14 " תביעה לקביעת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה". בטופס זה היה על התובע לפרט את פרטי הפגיעה אך סעיף זה נותר ריק.
התובע מפנה לתיאור המקרה כפי שהוגש על ידו למל"ל. המדובר במסמך המונה שני עמודים שאינו נושא תאריך, אשר נכתב בכתב יד ( על פי עדות התובע המסמך נכתב על ידי אשתו, ר' עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 32-27) ובו מפרט התובע את הכעס שאחז בו בשל נפילת המטען. אין בתביעה לתשלום גמלת הנכות הפניה למסמך זה, ובמסמך עצמו אין הפניה לטופס התביעה, והוא אף אינו נושא חותמת " נתקבל". התובע לא שכנע אותי כי מסמך זה היה חלק מהתביעה שהגיש ובעניין זה היה עליו להעיד את אשתו בדבר נסיבות הגשת המסמך אך הדבר לא נעשה על ידו.
מן המקובץ עולה כי התובע לא הזכיר את הכעס שפקד אותו בפני הגורמים המטפלים וגם לא בפניותיו למל"ל, בשתי התביעות שהוגשו על ידו. רק בפני הוועדה הרפואית טען התובע לראשונה כי " נפלו משטחים ברכבו...התעצבן ונלחץ ואח"כ היו השלכות".
התובע העיד את מר פייסט אשר בבית האריזה שלו אירעה הפגיעה. מר פייסט העיד בתצהירו כי ראה את התובע בבית האריזה שלו " כשהוא צועק ועצבני בגלל סחורה שהתפזרה במשאית". בעדותו בפני העד הוסיף ותיאר את התנועות שביצע התובע הממחישות את כעסו. אלא שתיאורו של מר פייסט היה שונה בתכלית עת התבקש לתאר את הפגיעה בפני חוקר הנתבעת 3 בשתי שיחות שנערכו ביניהם בחודש יוני ( על פי דברי ב"כ הנתבעות 3-2 השיחות נערכו בחודש יוני 2017), שיחות שהוקלטו והושמעו לעד בדיון ההוכחות שהתקיים ( תמליל השיחה הוגש כמוצג נ/1). בשיחה שנערכה ביום 21.6 , כאשר התבקש מר פייסט לתאר את האירוע השיב כי התובע אמר לו שהוא אינו חש בטוב, ולאחר מכן התובע נח מעט ואז הלך למשאית לסדר את המשטחים. העד נשאל האם הבחין במשהו חריג בהתנהלות התובע והשיב כי הוא נראה עייף ותשוש. העד סיפר בפרוטרוט את שהתרחש באותו ערב אך נושא הכעס כלל אינו מופיע בתיאור זה. לאחר כשבוע, ביום 25.6, התקשר החוקר לעד פעם נוספת וביקש לחדד איתו מספר שאלות. שוב הסביר העד לחוקר כי התובע לא חש בטוב, אך לא ציין את הצעקות, הכעס ותנועות הידיים.
העד נחקר אודות השוני בין גרסתו כפי שנמסרה לחוקר לבין גרסתו בתצהירו אך לא עלה בידו להסביר מדוע לא ציין את התרגזות התובע בפני החוקר; העד אישר כי " אני לא יכול להגיד למה לא אמרתי על עצבים בהקלטה" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 25-24) וכי " אין לי תשובה טובה למה לא אמרתי את זה" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 29). השתכנעתי כי דווקא גרסתו האותנטית כפי שנמסרה לחוקר הנתבעת 3 היא המשקפת את שאירע; התובע חש ברע בגמר הנסיעה, הפסיק את עבודתו, שתה ונח מעט ואז חזר למשאית לסדר את הסחורה.
לכל אלו יש להוסיף את הסתירות בגרסאות השונות שמסר התובע בעניין הזמן בו הבין כי הסחורה התפזרה והזמן בו חש כי הכעס גואה בקרבו; בעוד שבמסמך " תיאור הפגיעה" ציין התובע כי הוא הבחין בנפילת המטען רק כאשר פתח את דלתות המשאית, בתצהירו הוא טוען כי כבר במהלך הנסיעה שמע את תנודות המטען בתא המשאית מצד לצד ( לא למותר לציין בעניין זה כי מדובר במשאית קירור אטומה). בעוד שבמסמך הנ"ל טען התובע כי העד הבחין במצבו לפני שהחל לסדר את המשטחים ( וכך גם עולה מעדותו של העד), בתצהירו העיד התובע כי שתה קפה ונח לאחר שסיים לסדר את הסחורה. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית כיצד ניתן לישב את הסתירה השיב כי ישב לנוח ולשתות באמצע סידור הסחורה ( עמ' 17 ו-18 לפרוטוקול). סתירות מהותיות אלו פוגמות באמינות גרסת התובע ובשקלול כל העדויות שהובאו בפני, הכף נוטה לרעתו.
לסיכום: הכעס, הרוגז והצעקות לא הופיעו בפניותיו של התובע לבתי החולים וגם לא בתביעותיו למל"ל והעד שנכח במקום גם הוא לא זכר תופעות אלו. אין לי ספק כי לו אכן היה התובע חווה אירוע כעס כה קיצוני היה הדבר מקבל ביטוי מילולי בפניותיו שלו לגורמים השונים שטיפלו בו והדבר אף היה נחרט בזיכרונו של העד. בנסיבות אלו יש לקבוע כי גרסה זו הינה גרסה מאוחרת ומתפתחת והתובע לא הצליח לשכנע אותי באמיתותה.

האם אירוע הנזק הוא תאונת דרכים
גם אם הייתי מקבלת את גרסת התובע בדבר הכעס שהוביל לתופעות הנוירולוגיות עדיין היה מקום לדחות את טענת התובע כי המדובר בתאונת דרכים.
כמפורט לעיל, התובע הציב בפני שתי גרסאות לאירוע הנזק שנגרם לו; על פי גרסתו המוקדמת כפי שהועלתה על הכתב, גל הכעס שטף אותו, בעודו שוהה מחוץ למשאית, מיד לאחר שפתח את דלתות המשאית והבחין במטען שהתפזר. מאידך, על פי עדות התובע בחקירתו הנגדית, גל הכעס הגיע לשיאו כאשר פגש במר פייסט וזה הציע לו לשתות קפה ולנוח והדבר קרה לאחר שהתחיל בסידור הסחורה וליתר דיוק באמצע פעולה זו ( עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 15 ו-25).
יצוין כי התובע טען בתצהירו כי חש בהתפזרות המטען עוד במהלך הנסיעה ועל גרסתו זו חזר בחקירתו הנגדית. איני מוצאת לנכון להיכנס לדקדוקי טענה זו כאשר כאמור המדובר במשאית קירור אטומה, מאחר ובכל מקרה לגרסת התובע תחילתו של אירוע הנזק הוא כאשר עצר את המשאית, גילה את שאירע לסחורה ואז שטף אותו הכעס אשר גרם לו לתופעות הנטענות.
כפי שיפורט להלן, בין אם אירע הנזק בעת שעמד התובע מחוץ למשאית ובין אם הדבר קרה במהלך סידור הארגזים במשאית, אין לראות את התובע כמי שנפגע בעת שימוש ברכב למטרות תעבורה.
ס' 1 לחוק הפלת"ד מגדיר " תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; סיווג תאונה כתאונת דרכים על פי ההגדרה הבסיסית מותנה בקיומם של מספר תנאים מצטברים: שימוש ברכב מנועי; למטרות תחבורה; ונזק שנגרם עקב אותו השימוש ( רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).
ס' 1 לחוק מגדיר " שימוש ברכב מנועי" כדלקמן:
"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".
בענייננו, נפילת המטען במשאית התרחשה במהלך הנסיעה, וזוהי אחת החלופות בהן מכיר החוק כצורה של שימוש ברכב. הואיל ונפילת המטען התרחשה תוך כדי הובלת הסחורה באמצעות המשאית, הרי שהתמלא אף התנאי " למטרות תחבורה", שכן התקיימה מטרה תחבורתית של שינוע מטען ממקום למקום.
כעת יש לבחון האם נזק הגוף נגרם " עקב" השימוש ברכב למטרות תחבורה, לצורך כך יש לבחון קיומו של קשר סיבתי, הטומן בחובו שני רכיבים - קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי ( רע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ, נ' פלוני (17.3.2014) (להלן: "עניין המגן")).
המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא " הסיבה בלעדיה אין" (רע"א 10721/05 "אליהו" – חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, פסקה י"א לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין (9.11.2006)); המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי הוא מבחן משולב של " מבחן הסיכון" בשילוב מבחן השכל הישר (עניין המגן, פסקה 15; רע"א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 10 להחלטתו של כב' השופט עמית (23.8.2018)) .
מבחן הסיכון מתקיים אם הסיכון שהתממש הוא סיכון שחוק הפלת"ד נועד להתמודד עמו. מבחן הסיכון קובע כי ניתן לראות בפעילות הקשורה ברכב מנועי " כדבר שגרם לנזק הגוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון הרלוונטי שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 259 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ריבלין")); מבחן השכל הישר מתקיים כאשר הקשר בין השימוש ברכב לסיכון שהתממש תרם תרומה ממשית להתרחשותו של הנזק.
בעניין דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145 (2002) (להלן: "עניין מזאוי") הבהיר כב' השופט אור כי המבחן המשולב יוביל לקביעת גבולות הקשר הסיבתי משפטי:
"מבחן כללי זה מסייע לגדר את גבולות הקשר הסיבתי-משפטי לנסיבות מתאימות. על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב" (פסקה 16 לפסק הדין).
בצדו של המבחן המשולב נקבע מבחן נוסף הוא " מבחן הזירה", מבחן עזר אשר נועד לתחום את גבולות הקשר הסיבתי משפטי כאשר השאלה הנבחנת היא האם הרכב שימש אך זירה לאירוע או היווה גורם ממשי בקרות האירוע:
"..."מבחן הזירה" – דהיינו, המבחן אם הרכב שימש רק זירה לאירוע, או אם השימוש בו גרם לאירוע המזיק - אינו מסתמך על האבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, במצב הרכב בעת קרות הנזק, בזווית בפגיעה ובאופן הפגיעה וכיוצא באלה. נקודת המבט היא רחבה יותר, והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, אם השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. ודוק, אין מבחן השכל הישר בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים..." ( עניין מזאוי, בעמ' 162).
מקום בו הרכב היווה זירה בלבד להתרחשות התאונה לא יתקיים קשר סיבתי משפטי ( עניין המגן, פסקה 15; רע"א 5470/18 הנ"ל).
כאמור, התובע העיד בתצהירו כי כאשר פתח את דלתות המשאית והבחין בהיקף הנזק שנגרם לסחורה חש תסכול גדול שגרם לו לתופעות חיצוניות, דהיינו אירוע הנזק קרה כאשר התובע נמצא מחוץ למשאית, בסיום הנסיעה ומבלי קשר לשימוש התעבורתי שנעשה במשאית. התובע לגירסתו חש בנפילת המטען תוך כדי הנסיעה ואולם הדבר לא הפריע לו להמשיך בנסיעה ליעדו וגם לא גרם לו לתסכול. התובע לא מצא לנכון לעצור את המשאית בכניסה לישוב, אלא ביעד נסיעתו, ועל כן אין קשר בין נפילת המשטחים לבין השימוש התעבורתי. מכאן שנפילת המטען בתוך הרכב לא הפריעה לשימוש התעבורתי ולא היא שגרמה לו לעצור. התובע עצר את המשאית רק כאשר הגיע ליעדו, בית האריזה של מר פייסט, בו היה אמור לבצע העמסה נוספת. הכעס אחז בתובע בגמר השימוש התעבורתי, כאשר הוא שהה מחוץ למשאית ומבלי קשר לשימוש התעבורתי. הכעס קשור לתסכול שאחז בתובע מכך שיהיה עליו להתעכב בנסיעתו או כי יהיה עליו להשקיע זמן ומאמץ באיסוף המטען או בעיקר, כפי שהעיד, נוכח מחשבתו כי יהיה עליו לשאת בעלות הנזק שנגרם לפרחים ( סעיף 3 לתצהירו). כעס זה הוא לשיטת התובע הגורם לאירוע המוחי שנגרם לו. הכעס אינו סיכון הכרוך בפעולת שינוע מטען או סיכון הנעוץ במשאית מעצם טיבה ככלי לשינוע מטענים. כאמור, התובע לא נפגע מנפילת המטען, ואף לא מבהלה שאחזה בו תוך כדי הנהיגה כתוצאה מנפילת המטען, אלא כתוצאה מכעסו על כך שהמטען נפל, כאשר הסיבה לכעסו ההולך ונמשך היא חששו שיאלץ לשלם מכיסו עבור הנזק שנגרם לפרחים. מכאן, שהשימוש במשאית לא תרם תרומה ממשית להתרחשות האירוע המוחי ובעצם המשאית היוותה זירה בלבד להתרחשות האירוע ( ר' לעניין זה ריבלין בעמ' 267-262 וכן פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א ( חיפה) 1072/04 זייד נ' הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים (10.1.2010)).
התובע הפנה לע"א ( ת"א) 2292/07 בולבול נ' מופיד (21.9.2008). בעובדות המקרה שם התפזר מטען בתוך מכולה ובשל כך סירבו העובדים במקום לפרוק את המכולה. המערער עלה על המשאית במטרה להתרשם ממצב המטען וכאשר פנה לרדת הוא אחז באחד המשטחים, נפל והמשטח בו אחז נפל יחד עמו ופגע ברגלו. נפסק כי הנזק אירע תוך כדי ירידה מהרכב וכי מתקיים קשר סיבתי משפטי שכן הנזק מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, והצורך לעלות למשאית הינו תולדה של השימוש התעבורתי במשאית ככלי תחבורה המוביל משאות. להבנתי פסק דין זה אינו מסייע לתובע שכן נסיבותיו שונות, פגיעת התובע לא נגרמה בעת ירידתו מהרכב אלא כאשר הוא עמד מחוץ לרכב ופגיעתו גם לא אירעה כתוצאה מפעולה פיזית הקשורה למטען אלא כתוצאה מכעס שאחז בו בשל חששו כי יצטרך לשלם מכיסו בגין הנזק שנגרם למטען.
אסמכתאות נוספות שהוצגו על ידי התובע מתייחסות, רובן ככולן, לאירוע לב /מוחי תוך כדי הנהיגה או בעקבות תאונת דרכים. לעומת זאת אצל התובע האירוע נגרם כתוצאה מכעס ואינו קשור לשימוש התעבורתי ברכב.
לסיכום, הנזק שגרם לתובע נגרם לטענתו בשל תסכולו העמוק, אך השימוש במשאית לא תרם באופן ממשי ורלוונטי להתרחשות הנזק. מדובר בנזק רחוק מדי, ואין קשר בינו ובין השימוש במשאית, ועל כן נשלל הקשר הסיבתי הנדרש.

חריג הפריקה והטעינה
כאמור, גרסת התובע בדיון הייתה כי תסכולו המצטבר פרץ כאשר פגש במר פייסט וזאת לאחר שסידר חלק מן הסחורה בעצמו. אמנם בעדותו ניסה התובע להרחיק עצמו מפעולת הטעינה וטען כי הוא שימש כנהג בלבד (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 23-22), אך גרסה זו נסתרה לחלוטין כאשר התובע העיד כי הוא הגיע למר פייסט בכדי להעמיס סחורה ( עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 13-12). אף מר פייסט העיד כי התובע העמיס את הסחורה בעצמו ( עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 10-9, 26-25). גם משיחתו של מר פייסט עם החוקר עולה כי תפקידו של התובע היה גם להעמיס את הסחורה בעצמו ולא רק לנהוג, וכי סידר את הסחורה במשאית בכדי לאפשר את העמסת הסחורה הנוספת. כך או אחרת אין ספק כי כאשר סידר התובע את המטען בתא המשאית והשיבו למקומו הוא עסק בפעולה של הטענה. סידור המטען מחדש הינו חלק אינטגרלי מפעולת הטעינה וזו אינה מוכרת כשימוש ברכב, כמפורט לעיל.

סוף דבר
התוצאה היא כי אין לראות באירוע הנטען כתאונת דרכים; התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת 1 בסכום של 1 0,000 ₪.
בשאלת ההוצאות לטובת הנתבעות 3-2 אדון בתום ההליך.
נקבע לקד"מ ליום 23.12.18 שעה 10:00.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ט, 28 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.