הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 22940-03-12

לפני
כבוד השופט אבי פורג

התובע:

פלוני
ע"י ב"כ עוה"ד ר. נבות

נגד

הנתבעת:

המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")
ע"י ב"כ עוה"ד י. רהט

פסק דין

1. מבוא

התובע, יליד 14.2.88 (להלן: "התובע") נפגע בתאונת דרכים ביום 16.9.10, עת רכב על אופנוע מ.ר. 43-723-62 ונגרמו לו נזקי גוף.
הנתבעת, המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (להלן: "הנתבעת") ביטחה את נהיגתו של התובע באופנוע הנ"ל במועד התאונה.
בישיבת יום 21.6.12 הודתה הנתבעת בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו (עמ' 1, שו' 11).

הצדדים חלוקים בסוגיות האם עסקינן בתאונת עבודה אם לאו והיקף הנזק.

2. האם מדובר בתאונת עבודה?

בסיכומיה טענה הנתבעת, כי מחומר הראיות עולה שמדובר בתאונת עבודה , שכן התאונה ארעה במסלול הנסיעה הרגיל של התובע מעבודתו לביתו וכי הוא עצמו סבר תחילה שמדובר בתאונת עבודה וכך צוין גם בחלק מהתיעוד הרפואי. בנסיבות אלה, הנטל עבר אל כתפי התובע להוכיח שאין עסקינן בתאונת עבודה, נטל בו לא עמד.

התובע טען מנגד בסיכומיו , כי אין מדובר בתאונת עבודה ו כי נטל הראייה להוכחת קיומו של מיטיב, קל וחומר מיטיב "רעיוני", מוטל על הטוען זאת, קרי הנתבעת. גם אם יפנה התובע למוסד לביטוח לאומי, תביעתו תידחה, כך שהנתבעת לא תתבע לעולם להשיב גמלאות למוסד לביטוח לאומי והיא אינה עומדת בפני סיכון כפול (סעיפים 6-5). התובע טען עוד, שבעת שארעה התאונה, הוא היה בדרכו לאירוע אצל חברו ולא בדרכו לביתו. לפיכך, לאור הפסיקה אין מדובר בתאונת עבודה (סעיף 13).

נבחן כעת את הראיות שהוצגו בסוגיה.

בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע, כי ביום התאונה נכח בשעות הבוקר בקורס מכירות באורנג'. אחר הצהריים הוא יצא מהקורס ובמקום לחזור הביתה נסע לחבר, מר תורג'מן (להלן: "תורג'מן") במגדל העמק ובדרך אליו הוא נפצע בתאונה.
בבית המשפט עמד התובע על טענתו , כי במועד התאונה נסע למגדל העמק ולא לביתו שבעפולה (עמ' 133, שו' 25-23). לדבריו, הדרך שבה נסע למגדל העמק, היא הדרך הכי קצרה וסבירה (עמ' 134, שו' 27-25). הוא שב והעיד שתכנן ללכת לטקס החינה. כשנשאל אודות החלפת בגדים לפני החינה, השיב שהיה לבוש בצורה אלגנטית לעבודה וממילא יכול היה גם לקחת בגדים מחברו תורג'מן (עמ' 135, שו' 7-1). לגרסתו, בכל מקרה הוא לא היה עובר דרך הבית בעפולה. התובע העיד עוד שתכנן להגיע למגדל העמק לקראת 18:00- 18:30 (עמ' 135, שו' 12-10). התובע נשאל והשיב לגבי בקשתו להודיע על התאונה לחברתו נועם (ממנה נפרד יום קודם לכן) וכן ביחס למצב הדברים שאחיו היה עצור באותו יום ושהוא העדיף שלא להודיע להוריו על התאונה באותו יום ותשובותיו מספקות לטעמי.
בהמשך חקירתו הנגדית נחקר התובע אודות מסמכי קופת חולים כללית (להלן: "קופת החולים") אליה הוא משתייך. בעמ' 18 לתיק קופת החולים בביקור מיום 9.10.14 צוין, " סוג ביקור: 2 תאונת עבודה" (ראו: נ/1 13.7.16, דף 18) . התובע נשאל מדוע צוין במסמכים כאמור שמדובר בתאונת עבודה והשיב: " אין לי מושג". כן הוסיף שאין סיכוי שאמר להם שזו תאונת עבודה (עמ' 165, שו' 29-17). הוא עמד על טענתו שכנראה חל בלבול וכי לא יתכן שטען שמדובר בתאונת עבודה (עמ' 166, שו' 18-12). התובע אישר שבהתחלה, במועד קרות התאונה, הוא סבר שמדובר בתאונת עבודה כי היה בדרכו ממקום העבודה לחינה . עם זאת לדבריו, בהמשך שאלו אותו לאן הוא נסע וכשהסבירו לו את עניין מטרת הנסיעה, שינה את דעתו והבין שלא מדובר בתאונת עבודה.
הוריו של התובע ( להלן: "ההורים"), הגישו תצהיר משותף בו טענו שביום התאונה יצא התובע בבוקר מהבית והיה אמור לנסוע לאחר העבודה עם חבר לאירוע במגדל העמק, כאשר בדרך נפצע בתאונה (סעיף 5 לתצהיר).
בחקירתה הנגדית העידה האם שביום התאונה היה התובע אמור להגיע לטקס "חינה" ולא הביתה (עמ' 77, שו' 3-1). היא נשאלה אודות מעצרו של אחיו הצעיר של התובע ואישרה שיום לפני התאונה אחיו הצעיר של התובע אכן היה במעצר ובבוקר התאונה התקיים דיון בבית המשפט בעניינו ( עמ' 84, שו' 25-22). לטענתה, היא לא ביקשה מהתובע להגיע הביתה באותו היום והתובע לא רצה להפסיד את הקורס בו השתתף ( עמ' 84, שו' 32-29).
האב העיד גם הוא שביום התאונה אחיו של התובע היה עצור לאחר שבלילה היה במעצר, ו בבוקר ההורים הגיעו לבית המשפט. האב טען שלא ביקשו מהתובע להגיע הביתה ביום התאונה ( עמ' 105 ). האב חיזק את דברי התובע והאם וטען שהתובע נסע ביום התאונה לטקס החינה מראש העין למגדל העמק. האב הוסיף שכאשר נוסעים למגדל העמק עוברים בצומת אום אל פאחם ( עמ' 105, שו' 17-13).

תורג'מן הצהיר שהוא חבר של התובע. עם זאת, כשנה בטרם מתן תצהירו (שנחתם ביום 12.5.15) , הוא עזב את מקום מגוריו במגדל העמק ועבר לגור במרכז ומאז הקשר בינו לבין התובע נחלש וכמעט נותק. בתצהירו טען, כי ביום התאונה, הם היו אמורים ללכת יחד לאירוע "חינה" של חברים משותפים באולם במגדל העמק וקבעו שבמקום שהתובע ייסע לעפולה ויחזור למגדל העמק כשהוא עלול לאחר, הוא יגיע ישירות לתורג'מן והם יתארגנו ויצאו יחד. כשהתובע היה בדרכו אליו הוא נפצע בתאונה. תורג'מן הצהיר שהוא ליווה את התובע לאחר התאונה, הן בבית חולים והן משך תקופה של מספר חודשים לאחר שחרורו מבית החולים אולם לא דרש וגם לא קבל תשלום בגין עזרתו.

בעדותו בבית המשפט הוסיף תורג'מן שבתקופה הסמוכה לתאונה הם היו חברים טובים. לדבריו, הוא הגיע מאוחר הביתה באותו היום, התארגן לאירוע ולא יצא לו לדבר עם התובע לפני האירוע. לטענתו, באירוע ה"חינה" נאמר לו שהתובע היה מעורב בתאונה (עמ' 47, שו' 13-9). תורג'מן חיזק את גרסת התובע בדבר מסלול הנסיעה, וטען שגם כשהוא רוצה לנסוע מהמרכז למגדל העמק הוא נוסע על הכביש שבו ארעה התאונה (עמ' 47, שו' 28-26). ביום התאונה כשראה שהתובע אינו מגיע והשעה התאחרה, הוא התארגן וחשב שייפגשו ב"חינה". תורג'מן העיד שלא התקשר לתובע, למרות שהאחרון לא הגיע ( עמ' 49, שו' 16-13).

לאחר שעיינתי בראיות ושמעתי את העדויות, שוכנעתי שבזמן קרות התאונה התובע היה בדרכו לחברו תורג'מן כדי ללכת אתו לטקס החינה וכי לא היה בדרכו לביתו.
מהמקובץ עולה שהתובע יצא מהקורס בראש העין לכיוון בית חברו במגדל העמק ומשם כוונתם הייתה לנסוע ל"חינה" של חברים שהתקיימה באותו ערב במגדל העמק. אמנם, התובע לא הביא לעדות את אותה חָבֶרה בשם נועם, שיתכן ועדותה הייתה שופכת אור נוסף על תכניותיו של התובע בעת התאונה, אולם משהכחיש התובע כי היה בדרכו לביתו בעפולה , ובמצב דברים שהביא למתן עדות את הוריו ואת מר תורג'מן, אשר תמכו בעדותו, שוכנעתי לקבל את טענת התובע ל גבי אירועים שקדמו לתאונה ומט רת נסיעתו, גם לאחר ששקלתי את טענות הנתבעת לגבי משקל עדויות הוריו של התובע. הנתבעת טענה שאין זה מתקבל על הדעת שהתובע התכוון לנסוע באופנוע, בסוף יום עבודה של 8 שעות, מראש העין ישירות לבית חברו במגדל העמק, ללא בגדים להחלפה, אך התובע הבהיר בעניין זה בחקירתו כי היה לבוש בצורה הולמת כבר בעבודה, ואף הוסיף כי יכול היה לשאול בגדים מתורג'מן ככל שהיה בכך צורך. אמנם, ניתן לתמוה על כך שתורג'מן בחר שלא ליצור קשר עם התובע משזה בושש להגיע לביתו ונסע לבדו לחינה, עם זאת, אין בכך די כדי לסתור את עדותו שהוא קבע להיפגש עם התובע בביתו.
לגבי מסמכי קופת חולים, יצוין שבביקורים של נציגי קופת החולים בבית התובע החל מיום 22.2.11 ואילך רשום כי מדובר בתאונת דרכים (ראה נ/1 13.7.16) . אמנם במועד מאוחר יותר יותר נרשם "תאונת עבודה" (נ/1 13.7.16, דפים 19 - 18), ברם ברישומים נוספים צוין שוב שעסקינן בתאונת דרכים (שם, דף 20) . נוכח האמור, יש להתייחס בזהירות לרישומים הנ"ל ואין להם משקל מכריע במחלוקת האם מדובר בתאונת ע בודה אם לאו.
אוסיף גם, כי הסברו של התובע שהוא סבר תחילה, במועד קרות התאונה, כי מדובר בתאונת עבודה נוכח כך שהיה בדרכו ממקום העבודה לחינה וכי שינה את דעתו בהמשך והבין שאין מדובר בתאונת עבודה לאחר שהוסברה לו בהקשר זה חשיבות מטרת הנסיעה, מניח את הדעת. בהקשר זה אפנה לכך שעוד במהלך אשפו זו, כחודש לאחר התאונה, ביום 19.10.10 הגיש התובע תביעה ל קצבת נכות כללית למוסד לביטוח לאומי (נספח ו' למוצגי הנתבעת), ויש בכך ללמד על הלך מחשבתו.

מהעדויות השונות עולה שמסלול הנסיעה שבו ארעה התאונה מוביל הן לעפולה והן למגדל העמק ומשכך, מ יקום התאונה אינו גורע מגרסת התובע שה וא היה בדרכו לבית חברו ובהמשך לטקס החינה . לא שוכנעתי גם לקבל את טענת הנתבעת , כי התובע התכוון לנסוע הביתה בשל העובדה שערב לפני התאונה נעצר אחיו, והעדויות בהקשר טענה זו מהימנות עלי.

נוכח האמור, אני קובע שהתאונה איננה תאונת עבודה כאמור בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, שכן התאונה אירעה לתובע תוך כדי נסיעתו מהעבודה לחברו תורג'מן במגדל העמק, ולא בדרך מהעבודה למעונו שלו, דהיינו, בית הוריו וזאת אף שמקום התאונה נמצא גם במסלול הנסיעה שלו הביתה. משהוכח שתכלית הנסיעה לא הייתה להגיע למעונו של התובע, אלא לבית חברו במגדל העמק על מנת לנסוע בהמשך יחד ל"חינה", אף אם ארעה התאונה בהיותו עדיין בדרך המקובלת ובטרם הגיע ליעד נסיעתו, עדיין אין מדובר בתאונת עבודה (בהקשר זה ראו: דב"ע מח/39-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי – סכנדריון, פד"ע יט (1) 502 (1988); דב"ע (ארצי) נו-0- 10 רון- המוסד לביטוח לאומי (12.6.96); עב"ל 639-09 (ארצי) גורדון נ' המוסד לביטוח לאומי (7.7.11); עב"ל (ארצי) 23434-09-12 סוקולוב נגד המל"ל (23.9.14) ). הנתבעת טענה בסיכומיה, שישנם ערעורים תלויים ועומדים בבית הדין הארצי לעבודה על פסקי דין דומים לאלו שצוינו לעיל, ברם, בשלב זה משלא שונתה ההלכה, דין טענות הנתבעת בהקשר זה להידחות שכן הגשת ערעור אין בה לשנות הלכה.

נוכח כל האמור לעיל, אני סבור שבמקרה דנן אין עסקינן בתאונת עבודה.

3. נכותו הרפואית של התובע

ממקום התאונה הועבר התובע לבית החולים העמק בעפולה ומשם הועבר ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם. במהלך אשפוזו בבית החולים רמב"ם עבר התובע ניתוח בעמוד השדרה לשחזור וקיבוע השברים. ביום 26.9.10 השתחרר התובע מבית החולים רמב"ם ובהמשך ביום 29.9.10, הועבר להמשך טיפול ושיקום בבית החולים לוינשטיין. התובע שוחרר מבית החולים לוינשטיין ביום 10.2.11 כשהוא משותק מגובה T-3 , לא שולט על סוגריו ומרותק לכסא גלגלים.

ד"ר גבריאל זייליג, מומחה מטעם בית המשפט בתחום השיקום (להלן: "ד"ר זייליג") שהתבקש להעריך, בין היתר, את נכותו של התובע בעקבות התאונה קבע בחוות דעתו, לאחר שבדק את התובע ביום 19.10.12, כי פציעתו של התובע גרמה לפגיעה נוירולוגית קשה מאד: שיתוק מגובה T3 ומטה, כלומר לא רק שיתוק של הרגליים, אלא גם שיתוק של רוב שרירי החזה, הגו והבטן. השיתוק מלווה בתנועות לא רצוניות מסוג ספסטיות, בכאבים קשים ובאי שליטה על סוגרים. ללקות הנוירולוגית יש השלכות משמעותיות בכל תחומי החיים כולל פגיעה בתפקודים הבסיסיים ביותר. עוד קבע המומחה, כי ביצועיו התפקודיים של התובע תואמים את חומרת הלקות הנוירולוגית. המומחה הוסיף שמבחינה תעסוקתית ובעקבות מגבלותיו, התובע שעבד עובר לתאונה אינו מצליח לחזור לפעילותו הקודמת, עובדה שגורמת לו לנזק קשה, כלכלי, חברתי ונפשי וכמובן משפיעה בצורה שלילית על איכות החיים שלו ושל בני משפחתו.

ד"ר זייליג העריך את נכותו של התובע בשיעור של 100% לצמיתות ו קבע את צרכיו העתידיים , כפי שיפורט בהמשך.

נוכח האמור, אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 100%.

4. פגיעתו התפקודית של התובע

התובע בסיכומיו טען, כי בנוסף לשיתוק גרמה התאונה לפגיעות נוספות המסבות לו סבל רב ומגבילות את פעולותיו. הוא מתקשה בביצוע מעברים, מתקשה ברחצה ולבוש, סובל מבריחות שתן וצואה, סובל מספסטיות מוגברת ומכאבים נוירופתים ( סעיפים 20-14). כן טען התובע, כי על אף שלא מונה פסיכיאטר לקביעת נכות נפשית, ניתן להיווכח שלתובע תגובה נפשית קשה לנכותו, כזו שמפריעה ותפריע בשיקומו ( סעיף 21 לסיכומים). בכל הנוגע לעתיד, טוען התובע, כי לאור עדות ד"ר זייליג יש לקבוע, כי בהיבט המעשי ולא התאורטי, התובע המתגורר בעפולה ולא במרכז, על מגבלותיו ובעיותיו, איבד את כושר עבודתו לצמיתות, באופן מלא ומוחלט ( סעיפים 32-31 לסיכומים).

הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה, כי התובע מסוגל במומו לנהל שגרת חיים בסיוע חלקי וכי טענות התובע באשר לקשייו נטענו באופן מטעה כשמטרתן ליצור רושם כאילו מצבו חמור יותר. עוד טענה הנתבעת, כי טענות התובע לנכות נפשית ולהחמרה בתדירות בריחות השתן מהווה הרחבת חזית אסורה שאין להתירה. התובע לא עתר למינוי מומחה בתחום הנפשי ולא חקר את ד"ר זייליג באשר לתדירות בריחות השתן והצואה, כאשר על פי חוות הדעת מדובר בתקלות המתרחשות פעמיים- שלוש בשבוע. מחומר הראיות עולה שהתובע מסוגל לתפקד בכוחות עצמו, הגם שלעיתים נזקק לסיוע של הסביבה. הוא מסוגל לעבוד בכל עבודה המתבצעת בישיבה וזאת באשר אין שום פגיעה בתפקוד הידיים או הראש. התובע מנהל את ענייניו הכספיים, עצמאי בניידות בכסא הגלגלים או ברכב המותאם ואין מניעה שישוב למעגל העבודה לאחר שיקום מקצועי מתאים ( סעיף 12). ד"ר זייליג הסכים בחוות דעתו שנכותו של התובע כשלעצמה אינה מונעת השתלבות בשוק העבודה הפתוח אם כי אפשרויות העסקה פחתו בצורה ניכרת נוכח מגבלותיו ויחס החברה. ישנן מסגרות עבודה נוספות ( ממשלתי, נתמך) מלבד השוק החופשי, אשר מעודדות עבודה של בעלי מוגבלויות, ושוק העבודה ממילא נוטה יותר לכיוון של עבודות מחשוב ועבודות מהבית. חובתו של התובע להקטין את נזקיו. ד"ר זייליג הבהיר עמדתו בחוות הדעת. במהלך חקירתו שינה באופן לא ברור את עמדתו וניכר שלא היה ער למשמעות הסבריו ולכן נחקר שוב על ידי הנתבעת ושוב שינה עמדתו וחזר לעמדה שנכתבה בחוות הדעת. לו היה התובע ממצה הליך שיקום ודואג לקבלת הטיפולים להם הוא נזקק, לא הייתה מניעה שישתלב בעבודתה המותאמת למגבלותיו. הנתבעת בקשה להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על 50%, וזאת בשים לב לעובדה שהתובע טרם רכש מקצוע, מתנייד באמצעות כסא גלגלים, מסוגל להפעיל את ידיו ללא מגבלה וטרם מיצה הליכי שיקום וטיפול כנדרש ( סעיפים 18-13).

בסיכומי התשובה טען התובע כי מצבו סופי וללא סיכוי לשיפור, כשמטרת הטיפולים היא שימור ומניעת החמרה ( סעיף 4 ד). ד"ר זייליג לא נחקר בשאלת הפגיעה בסוגרים, אך הדבר צוין בחוות דעתו ומשכך אין לקבל את הטענה, לפיה מדובר בהרחבת חזית. בכל הנוגע לטענות בדבר נכות הנפשית, טען התובע, כי הוא אינו טוען לנכות נפשית אלא לתגובה נפשית שהיא חלק מהפגיעה הכללית המשפיעה על שיקומו ותפקודו ( סעיף 3).

ד"ר זייליג, מומחה בית המשפט, קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי בתפקודו היום יומי התובע עצמאי בלבוש פלג גוף עליון ותחתון, בשכיבה ובסביבה מותאמת. בימים בהם הספסטיות קשה במיוחד הוא נזקק לעזרה בינונית בלבוש פלג גוף תחתון. ברחצה הוא זקוק לעזרה קלה ולהשגחה בגלל התקפי ספסטיות ונפילות חוזרות. לגבי ניידות, בשינוי תנועה - התובע עצמאי בסביבה מותאמת, במעברים - נזקק להשגחה ועזרה קלה ובימים בהם הספסטיות קשה במיוחד נזקק לעזרה בינונית. ניוד על כ"ג עצמאי בסביבה מותאמת (באמצעות הידיים, ראה עדות התובע – עמ' 163) (עמ' 3 לחוות הדעת). בפעולות משק בית קל (הכנת ארוחות קלות, שתיה חמה וכדו') עזרה חלקית כשנמצא בסביבה מותאמת. בכל הפעילויות מחוץ לכותלי הבית (קניות, בנק וכדו') עזרה מלאה גם מכיוון שלרוב הסביבה החיצונית אינה מותאמת. עוד קבע בחוות הדעת, כי בשל השיתוק הקשה ממנו סובל התובע הוא לא יוכל לחזור לתעסוקה שלפני הפגיעה והוא יזדקק לשיקום מקצועי באחת המסגרות הקיימות. בגלל המגבלות הפיזיות והתפקודיות, אך גם בגלל דעות קדומות של מעסיקים כלפי נכים אפשרויותיו להשתכר בשוק החופשי פחתו בצורה ניכרת ( עמ' 4 לחוות הדעת).

בעדותו בבית משפט, אישר המומחה שהשיתוק של התובע הוא מגובה הפטמות בערך ( עמ' 177, שו' 20-19). המומחה אישר גם שהתובע סובל מספסטיות, קרי, תנועה בלתי רצונית של האיברים, ובמקרה הזה של האיברים המשותקים ( עמ' 178, שו' 10-6). לדבריו יש תפקודים מסוימים שהתובע אינו יכול לבצע כאשר יש לו ספסטיות ( עמ' 179, שו' 6-1). ד"ר זייליג הסביר שכאשר הספסטיות עולה, היא יכולה " להקפיץ את הגוף שלך אחורה", כי כל שיווי המשקל משתנה ( עמ' 180, שו' 9-7), ספסטיות זה מכשול בתפקוד תקין של הנכה ( עמ' 180, שו' 28-27).
ד"ר זייליג שהתייחס בחוות דעתו לכך שהתובע אינו שולט בסוגרים, כאמור לעיל, הסביר בחקירתו בבית המשפט שלעיתים סובל התובע מבריחת צואה או שתן ( עמ' 183). ד"ר זייליג אישר בעדותו, שבהחלט יתכן, שבשל הספסטיות, התובע נופל במעבר בין המיטה לכיסא או במעבר מהכיסא לרכב. לדבריו קיימת טכניקה שמלמדים איך לעבור מהכיסא למיטה, אך אם פתאום בזמן הפעולה הרגליים " קופצות" כל שיווי המשקל משתנה ותיתכן נפילה ( עמ' 180, שו' 23-16).
ד"ר זייליג, הסכים שבחור צעיר עם פגיעה בחומרה של התובע אמור להיות עצמאי, ומלמדים אותו לפעול כך, עם זאת הבהיר שקיימים מכשולים. כך למשל, ספסטיות זה מכשול, וזה משתנה בתוך יום, במשך היום, במשך שעה, במשך תקופות ארוכות " ולכן אני חייב לתת איזה שהיא הערכה של עזרה." (עמ' 181, שו' 16-7). ד"ר זייליג הסביר שלמרות שהתובע מקבל טיפול תרופתי, הוא עדיין סובל מספסטיות ( עמ' 182, שו' 3-1). כשנשאל אם ניתן לצפות מתי יהיה שבוע קשה מבחינת ספסטיות ולהיערך מראש השיב: ""מאד קשה, אלא אם כן הוא כבר במהלך של איזה מחלה או שהוא יודע שיהיה לו ניתוח או איזה שהיא פרוצדורה ואז צפוי מאד שהספטיות תעלה." (עמ' 182, שו' 11-7). המומחה הסביר שאמנם בידיים אין ספסטיות אך חוסר שיווי המשקל יכול להוביל גם לכך שהתובע יפיל משהו שהוא מחזיק בידיו ( עמ' 183, שו' 2-1). בהמשך חקירתו נשאל ד"ר זייליג לגבי הצורך של התובע בעזרה במעברים והופנה לכך שבמסמכים הרפואיים לעיתים נכתב שהוא זקוק לעזרה במעברים ולעיתים נאמר שהוא עצמאי במעברים. תשובתו הייתה:
"...עכשיו אני לוקח בחשבון בדיוק מה שאמרתי קודם, שכל הימים הם לא אותם הימים בתפקוד של בן אדם, גם שלנו דרך אגב לא אותו אחד כל יום. ולכן גם אם בנקודה המסוימת הזו בבדיקה שלי הוא עשה את המעבר נהדר, אני יודע שלמחרת בגלל סיבות שבחלקן פירטתי אותן, ויש עוד הרבה, יכול להיות שהוא צריך עזרה קלה. ויש ימים, והאנשים האלה יש להם כאלה ימים, שהוא צריך יותר מזה. יש גם פירוט מה זה עזרה קלה ובינונית...או בימים שהספטיות בלתי נשלטת, יותר מזה, אז זה הופך מעזרה קלה לעזרה בינונית. ועזרה מרובה זה שכמעט הכל עושה האיש האחר ויש תלות." (עמ' 203 – 204).

ד"ר זייליג אישר שהתובע סובל גם מכאבים נוירופתים ונמצא תחת טיפול תרופתי מאסיבי. לדבריו, למרות הטיפול התרופתי, אי אפשר לגמרי לשלוט בכאבים הללו ורוב הטיפולים אינם עוזרים. הכאב הנוירופתי כמו הספסטיות לא תמיד באותה רמה, הוא מתגבר באותם תנאים שהספסטיות מתגברת, עם מאפיינים שונים, למשל יותר כואב בלילה מאשר ביום. את הכאב הנוירופתי תיאר ד"ר זייליג כך: "שריפה, לחץ, חשמל, נמלים, מה שתרצו." (עמ' 213 - 214).

בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע העיד ד"ר זייליג, כי במצבו של התובע לא רק שפחתו אפשרויות ההשתכרות שלו אלא שבאופן מעשי אין לו אפשרות תעסוקה בשוק החופשי. עוד הוסיף כי: "לכן המכלול אכן לדעתי הוא לא יוכל לעבוד וזה לא משנה... " (עמ' 217 - 218 ). "אני חושב שאישית לאיש הזה, בגלל הנתונים, הכל, גם הרפואיים שלו וגם התפקודיים שלו, אני לא רואה אותו עובד. ואין מה לעשות, גם הניסיון כאן משחק תפקיד." (עמ' 218, שו' 24-22).
עם זאת, בהמשך עדותו, נשאל ד"ר זייליג על ידי ב"כ הנתבעת מדוע בחוות דעתו טען שסיכויי התובע לעבוד רק פחתו בצורה ניכרת ובעדותו בבית המשפט העיד שאף פעם לא יעבוד, ללא כל נתון חדש שהובא בפניו, ותשובתו הייתה: "אפשר לשנות דעה בבית המשפט ולהגיד שלשאלה הקודמת התשובה שלי היא שפחתו בצורה ניכרת. לא בכלל הוא לא יעבוד, אני חוזר על מה שכתבתי פה, פחתו בצורה ניכרת." (עמ' 249, שו' 20-11 – הדגשה שלי – א.פ.) .

ד"ר זייליג הסביר שגם בשגרת חיים ואורח חיים תקין, אין זה בהכרח אומר שהספסטיות יורדת, ויש אנשים שכל הזמן רמת הספסטיות שלהם גבוהה, כאשר במקרה דנן הוא אישר שהתובע סובל מ"ספסטיות גבוהה." (עמ' 235, שו' 28-17). המומחה העיד שלמרות שבדק את התובע שנתיים אחרי הפגיעה והוא היה במתחים ובתקופה שבה אושפז בשל מצב נפשי בבית חולים שערי מנשה, הרי שהבדיקה שערך לו משקפת את מצבו גם נכון להיום, והוסיף שאינו מצפה לשיפור נוירולוגי אצל התובע ( עמ' 237, שו' 13-7).

התובע הצהיר בנוגע למצבו, כי מאז התאונה הוא משותק מבית החזה, חוליה T-2 ומטה, אומנם יש לו אפשרות להפעיל את הידיים אבל נוצר לו עומס בכתפיים ובצוואר לאחר מאמץ קל ואז הידיים נחלשות. הוא סובל מספזם חזק, מכאבים בלתי נסבלים ואינו שולט על היציאות ( סעיפים 21-16). עוד הצהיר שכדי לנסות ולטפל בכאבים ובספזם החזק, אשפזו אותו שוב בבית לוינשטיין לבדיקות. הכאבים הקשים הורגים אותו, הקנאביס עוזר מעט אבל לא תמיד. התובע הצהיר שאינו שולט על היציאות והוא נעזר בנרות ובכדורים להגדלת השלפוחית, סובל מבריחות צואה שלא ניתן לשלוט בהן, לפחות פעם ביומיים-שלושה וכן סובל מדליפות שתן, משתמש בפנרוז יום ולילה ומצנתר מידי פעם, כאשר הפנרוז לעיתים בורח וגורם לפצעים. התובע ציין בתצהירו שהוא סובל גם מהפרשי קור וחום ( סעיפים 23-19). עד לתאונה היה המרכז של המשפחה והחברים, היה לו כסף, ניהל עסק, בילה רבות ומאז התאונה עולמו התמוטט ( סעיף 24 לתצהיר). לטענתו, אין סיכוי שיהיה מסוגל להשתלב בעבודה או בעיסוק קבוע: הימים שלו אינם צפויים בשל הדליפות וסידורי הבוקר, הכאבים בלתי נסבלים, מצבו הנפשי קשה כשהטראומה מהאשפוז החמירה אותו והוא אינו מסוגל לסבול אנשים סביבו ( סעיף 45). התובע הצהיר עוד, כי עובר לתאונה ניהל אנשים תוך שהצליח להשגיח על כל המתרחש באולם האירועים, לתפקד בקור רוח ועם חיוך, ואילו כיום הוא מתקשה להתרכז, לקרוא ולצפות בטלוויזיה. לפני התאונה גם בנה ריהוט לפי תמונות וכיום אינו יכול להסתכל על אביו בונה נדנדה יותר ממספר דקות ( סעיפים 48-47).
בבית המשפט העיד התובע שהוא יכול לנוע עם כיסא גלגלים באמצעות ידיו וכן לעבור לבדו מהמיטה לכיסא הגלגלים. עם זאת, הוא ציין שיש מקרים שבהם הוא נופל ועדיף שיהיה מישהו נוכח לידו בעשותו פעולה זו ( עמ' 163, שו' 26-14). התובע העיד שנפל מכיסא השירותים ושבר את היד וכי גם במעבר מהכיסא לרכב, נפל פעם על הראש, "השתתקו לי הידיים לכמה שניות, פעם אחת שעשיתי את זה לבד". (עמ' 164). במהלך עדותו בבית המשפט סבל התובע מדליפת שתן ( עמ' 175, שו' 10-8).

נוכח העדויות והראיות שהובאו בפני ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהביאי בחשבון את נכותו הרפואית של התובע ומצבו שאינו צפוי לשיפור, אני סבור ששיעור פגיעתו התפקודית עומד על 85%.

התובע אכן נייד ומשתמש בכסא גלגלים, עצמאי בסביבה מותאמת, מסוגל לפעולות משק בית קלות ולנהוג (ראה בהמשך ), ועם זאת, אין חולק כי הוא מתקשה לעיתים בביצוע מעברים מהמיטה לכיסא הגלגלים, מהכיסא לשירותים וכו'; התובע יכול להפעיל את ידיו אך לעיתים זקוק לעזרה גם בלבוש וברחצה; התובע אינו שולט בסוגרים וסובל לעיתים מבריחות שתן וצואה; התובע סובל מספסטיות מוגברת (בגינה נזקק לעיתים לעזרה רבה יותר) ומכאבים נוירופתים חזקים בגינם הוא גם מעשן קנאביס ונוכח מצבו הוא מתקשה לעמוד בזמנים. ד"ר זייליג הסביר, שקשה מאוד לדעת מראש מתי תופיע ספסטיות, אלא אם מדובר במהלך של מחלה או פרוצדורה שבה הספסטיות עולה, ומכאן שהתובע זקוק לפיקוח והשגחה גם כאשר מסוגל לתפקד, בנסיבות רגילות, באופן עצמאי בסביבה מותאמת; התובע אף סובל ממצבי רוח משתנים ( כפי שקבע ד"ר זייליג) ובשל מצבו הרפואי נזקק לעזרת מטפל ( ולכך אתייחס בהמשך).

איני מקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה כי טענות בדבר נכות נפשית והחמרה בתדירות בריחות השתן מהוות הרחבת חזית. התובע לא טען לנכות נפשית ואף לא נתקבלה טענה כאמור, אך יש מקום לקבל את עמדת המומחה, ד"ר זייליג שקבע שהתובע סובל ממצבי רוח והדבר משפיע גם על תפקודו. ד"ר זייליג התייחס לפגיעה בסוגרים וקבע בחוות דעתו שבריחות שתן וצואה מתרחשות כפעמיים - שלוש בשבוע וקביעה זו שלא נסתרה, היא נתון רלוונטי למצבו של התובע ותפקודו.

בכל הנוגע לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, ד"ר זייליג קבע בחוות דעתו כי בגלל מצבו של התובע ומגבלותיו כמו גם דעות קדומות של מעסיקים כלפי אוכלוסיית הנכים, אפשרויותיו של התובע להשתכר בשוק החופשי פחתו בצורה ניכרת. בעדותו בבית המשפט חלה בעמדתו תזוזה מסוימת שלאחריה, חזר בו ועמד שוב מאחורי קביעתו בחוות דעתו. תחילה, בתשובתו לב"כ התובע, אישר כי נוכח מצבו של התובע ונתוניו כמו גם רתיעת המעסיקים, אין לתובע אפשרות תעסוקה בשוק החופשי וכי אינו רואה אותו עובד. בהמשך עדותו בבית משפט, בתשובתו לב"כ הנתבעת, שטען כנגד שינוי עמדתו בסוגיה זו לעומת קביעתו בחוות דעתו וזאת ללא כל נתון חדש, השיב שהוא משנה דעתו וכי סיכויי התובע לעבוד פחתו בצורה ניכרת ולא שהוא בכלל לא יעבוד.

נראה, כי על אף שהתובע, שהוא בחור צעיר, יתקשה למצוא עבודה בשוק החופשי בהתחשב במצבו ובמגבלותיו, אין מדובר במקרה של אובדן כושר השתכרות מלא וכי יש מקום מצד התובע לפעול למיצוי כושר השתכרותו במומו , משלא עשה כן עד עתה (ראה תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי מחלקת שיקום מיום 13.12.15 כי לתובע אין תיק שיקום שם – עמ' 57 בנספחים לבקשה 78) .

נוכח האמור לעיל, אני סבור שפגיעתו התפקודית של התובע היא בשיעור של 85%.

5. תוחלת חיים

התובע טען בסיכומיו, כי במקרה דנן אין קיצור תוחלת חיים כפי שקבע ד"ר זייליג, וזאת בכפוף לכך שיינתנו לתובע מלוא הטיפולים עליהם המליץ המומחה ( סעיפים 24-23).
הנתבעת טענה בסיכומיה, כי הוכח שבהיבט העובדתי סבל התובע מפצעי לחץ, כאשר ד"ר זייליג אישר שאם התובע לא יטפל בעצמו ויזניח את עצמו אזי תוחלת חייו תקוצר. ד"ר זייליג התחמק משאלות ב"כ הנתבעת בעניין הטבלאות הסטטיסטיות וטען שהן אינן רלוונטיות לדיון בעניינו של נפגע ספציפי. בקביעת תוחלת חייו של התובע אין וודאות מוחלטת וחרף דעתו האופטימית של ד"ר זייליג, היה עליו לקחת בחשבון אפשרות לסיבוכים ולשקלל את כל הנתונים. עמדתו של ד"ר זייליג אינה מבוססת על ספרות רפואית ומתעלמת מנתונים סטטיסטיים. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת שנכון יהא לקבוע קיצור תוחלת חיים של 10%, ובהתאם לכך לקבוע שתוחלת חייו של התובע קוצרה ב- 6 שנים, קרי עד הגיעו לגיל 75.

סוגיית תוחלת חיים עלתה בחקירתו של ד"ר זייליג.

ד"ר זייליג העיד בבית המשפט כי אמנם יתכנו פצעי לחץ שיביאו לקיצור תוחלת חיים, אבל לדבריו, הוא אינו צופה לקיצור תוחלת חיים אצל התובע ( עמ' 239, שו' 8-4). הוא אישר שאם התובע ידאג לעצמו, תוחלת החיים שלו תהא רגילה ( עמ' 243, שו' 29-27). הוא הסביר עוד, כי למרות הטענות שמזה חמש שנים התובע אינו מטפל בעצמו, בפועל לא קרה לו דבר ואין גורם משמעותי לקיצור תוחלת חייו ( עמ' 246, שו' 7-1). ד"ר זייליג הבהיר שאינו מיישם טבלאות לגבי תוחלת חיים כלשונן מאחר שהן לא מתאימות לתובע והסביר שהוא שוקל שיקולים רפואיים ומקצועיים ולכן זו עמדתו ( עמ' 250, שו' 11-9).

מהאמור עולה, כי עמדתו של ד"ר זייליג חד משמעית לגבי התובע בענייננו - ככל שהתובע ידאג לעצמו אין מקום לקבוע קיצור בתוחלת חייו. הוא הוסיף שעל אף שהתובע טען שלא קבל טיפולים מתאימים תקופה ארוכה, מצבו לא השתנה ו עמדתו זו לא נסתרה. בסוגיה זו, ההתייחסות היא לתובע ספציפי , מצבו ונסיבותיו ואיני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי המומחה התחמק ממתן תשובות. הנתבעת לא הציגה בפני המומחה בעת חקירתו הנגדית מסמכים רפואיים של התובע, לבסס את טענתה בדבר פצעי לחץ וחומרתם (כמו למשל זיהום) כגורם אפשרי לקיצור תוחלת חייו של האחרון, וההפניה בסיכומיה לעדות אמו של התובע בהקשר זה אין בה די.
נוכח האמור לעיל ולאחר שקראתי את טענות הנתבעת, לא שוכנעתי שבמקרה דנן יש לקבוע לתובע קיצור תוחלת חיים כתוצאה מהתאונה.

6. הנזקים

א. הפסדי שכר

בסיכומיו מציין התובע כי שירת בצה"ל שירות מלא כחוק והקים עסק מצליח עם שחרורו. התובע היה איש עבודה ו השתכר מעבר לשכר הממוצע. לתובע היו הכנסות מעבודתו בעסק בשם " קסם העץ" (1,653 ₪ הכנסה מדווחת ו - 1,511 ₪ בממוצע במזומן ובסך הכל 3,164 ₪ לחודש), הכנסות מעבודתו כמנהל אירועים ( 3,500 ₪ בתלוש וכ-8,000 ₪ רווח מ"טיפים" ובסך הכל 11,500 ₪) והכנסות נוספות מעבודתו בפרטנר(אורנג'). התובע ביקש לחשב את הפסדי השכר לעבר לפי הכנסה של 15,000 ₪ (לפני ניכוי מס) , ולעתיד לפי שילוש השכר הממוצע במשק.

הנתבעת טוענת בסיכומיה כי במועד התאונה התובע לא עבד בשלוש עבודות במקביל, אלא בעבודה אחת בלבד, בחברת פרטנר, כשלמעשה טרם התחיל בעבודה ממשית שם והיה בראשיתו של קורס הכשרה. העבודה באולם האירועים הופסקה לפני התאונה, כשהכנסות התובע לשכר מטיפים לא הוכחו. גם הכנסותיו מעבודתו ב"קסם העץ" לא הוכחו משלא הוצגו אסמכתאות להכנסה שהשתלמה בפועל או ראייה שמוכיחה שאכן עבד בעסק. עסקינן בבחור צעיר שהתקשה טרם התאונה להסתגל ולתפקד במסגרות הלימוד ובצה"ל, ועברו התעסוקתי מסתכם בעבודות זמניות כשהכנסותיו עובר לתאונה היו נמוכות. הכנסתו עובר לתאונה הסתכמה בסך של 4,174 ₪ ברוטו מחברת פרטנר בלבד ולו היה משלים ההכשרה הייתה צפויה לעלות לסך של 5,750 ₪ כאשר היקף העבודה לא היה מאפשר לו לעסוק בעבודה נוספת. יכולת השתכרותו החודשית של התובע עומדת לכל היותר על 6,500 ₪.

נבחן את הראיות.

בתצהירו העיד התובע כי שירת שירות סדיר מלא בצה"ל , תחילה שירת במשטרה רחוק מהבית ובהמשך קרוב לבית, עד למועד שחרורו בחודש יוני 2009. התובע הצהיר שהחל מגיל 13 עבד בחנות אופניים בעפולה משך כארבע שנים ובהמשך, מגיל 17 לערך, עבד במוסך של אופנועים וכן כמנהל אירועים ורב מלצרים באולם אירועים " רגעים גני פאר" בעפולה, שם גם עבד בתקופת השירות ועד לשחרור מצה"ל. את מרבית שכרו קיבל במזומן וחלקו הקטן בשיקים. לאחר השחרור מצה"ל, הצהיר התובע שהקים עסק חדש בשם " קסם העץ" במסגרתו בנה ריהוט גן, דקים ופרגולות מעץ. במקביל המשיך לעבוד כמנהל אירועים באולם, וזאת לפי הצורך, כשלטענתו מדובר היה ב - 20-15 אירועים בחודש. התובע הצהיר שקיבל שכר בסיסי בלבד בתלוש כשרוב שכרו היה מורכב מ"טיפים". כמנהל אירועים קיבל טיפ של 1,000-500 ₪ לאירוע ולעיתים אף יותר. בהמשך, נרשם התובע לקורס מכירות בחברת פרטנר. בתקופת הקורס קיבל שכר מינימום ועם סיומו היה אמור לקבל רכב, משכורת ובונוס על כל מכירה. במקביל לקורס המשיך לבנות ריהוט עץ וכן סיכם עם בעל האולם כי אחרי הקורס יחזור לעבוד באולם האירועים. לאחר התאונה העסק של עבודות העץ נסגר, עד שאביו יצא לפנסיה וניסה להחיות אותו.
התובע צרף לתצהירו את המסמכים הבאים: תמונות של ריהוט שבנה ( נספח 2 לתצהיר); קבלות עבור הריהוט שבנה בסך מצטבר של כ- 23,000 ₪ המשקפות לטענתו חלק קטן מהעבודה שביצע, מאחר שאת רוב התשלום גבה במזומן ( נספח ג' לתצהיר); אישור עוסק פטור ע"ש התובע ו "קסם העץ" מיום 1.8.09 ( נספח ד' לתצהיר); תדפיס חשבון בנק שלו לתקופה מחודש אוקטובר 2008 ועד לחודש נובמבר 2009 מהם ניתן ללמוד שנעשו בתקופה זו הפקדות מזומן לחשבון התובע בסך של כ – 25,000 ש"ח (נספח ה'); אישור יועץ מס כי הרווח נקי לפני מס הכנסה של העסק "קסם עץ" לתקופה מיום 1.1.10 עד 30.9.10 עמד על סך של 14,880 ₪ (נספח ו'1); הודעה על שומת מס של התובע לשנת 2010 ( נספח ו'2) ממנה עולה, כי התובע דיווח על הכנסות מעסק בלבד בסך 14,880 ₪ לשנת 2010 (כאשר אין דיווח על הכנסתו כשכיר באולם האירועים באותה שנה); טופס 106 לשנת 2009 של המעסיק " אולמי שלי בע"מ" לפיו עבור החודשים 6-12/09 קיבל התובע שכר כולל בסך של 22,270 ₪ (נספח ז') ותלושי שכר לתקופה זו ; תלושי שכר מאולמי שלי בע"מ לחודשים 03-01/10, 07-05/10 מהם עולה כי הרוויח במצטבר בתקופה זו סך של 18,100 ₪ (נספח ז') כאשר שכרו הממוצע עומד על כ – 3,000 ש"ח ; הסכם העסקתו בחברת פרטנר תקשורת בע"מ מיום 31.8.10 ( נספח ח'), שלפיו היה זכאי התובע לתשלום בסיסי בסך של 3,850 ₪ ברוטו לחודש ובנוסף לעמלת שעות נוספות בגובה 30% מהמשכורת החודשית. בהסכם מצויינים גם עמלה רגילה, בונוס לפי שקול דעת המעסיק ורכב שהתובע י ישא בשווי השימוש שלו על פי הוראות מס הכנסה; תלושי שכר של התובע אצל חברת פרטנר תקשורת בע"מ - תלוש ספטמבר 2010 לפיו קיבל התובע שכר של כ – 4,200 ₪ ותלוש אוקטובר 2010 שבשל הפרשים התובע לא קבל שכר ( נספח ט').
בבית משפט העיד התובע ש "הלוואי שיכלתי לעבוד." לדבריו אהב ללמוד ולעבוד ואם היה יכול היה כבר חוזר ללמוד ולא ממתין לסיומו של המשפט ( עמ' 116). התובע נשאל לגבי שיקום תעסוקתי וטען כי ניסה כדורסל נכים אבל הוא סובל מבריחת צרכים ( עמ' 116). הוא נשאל אם פנה לביטוח הלאומי או לקופת חולים לשיקום וטען שהתייעץ עם רבים שעובדים בביטוח הלאומי. כשנשאל מדוע לא הציג מסמך בעניין, השיב: "הם הציעו ובאו עם ההצעה. לא פניתי, הרוב זה היה טלפונית." (עמ' 116, שו' 32-29- עמ' 117, שו' 1). הוא טען עוד, כי שכנתו עובדת בביטוח הלאומי והפניות נעשו באמצעותה בע"פ ( עמ' 117, שו' 4-2). התובע נחקר בבית המשפט אודות עבודתו כמנהל אירועים ואישר כי גם שני אחיו עבדו תחתיו כמנהל וכי בעל האולם שילם את שכרם (עמ' 118). התובע קיבל טיפים מבעל השמחה ולעיתים התחלק בו עם עובדי המטבח, אך לא עם המלצרים שקיבלו טיפים מהשולחנות ששירתו ( עמ' 119). התובע הודה שאין לו תעודת בגרות מלאה, וטען שלהערכתו חסרה לו רק בגרות בספורט ( עמ' 120). לטענתו לא השלים את תעודת הבגרות בתקופה שבין שחרורו עד למועד התאונה , כי רצה קודם כל לעבוד ולהרוויח. התובע אישר ששוחרר עם פרופיל 45 מאחר שמשקלו עמד על 45 ק"ג ( עמ' 121, שו' 22-17). התובע העיד שבטירונות ביקש להיפגש עם קב"ן, ואף פגש משקית ת"ש, זאת לטענתו, מאחר שעניינה אותו העבודה שלו בבית ( עמ' 127, שו' 28-27). התובע נחקר לגבי " קסם העץ", שלל את הטענה שאביו הוא זה שפתח את העסק והדגיש שהעסק נפתח על שמו בלבד ואף אחד לא התערב בו ( עמ' 131).

הורי התובע טענו בתצהירם המשותף כי התובע עבד כמנהל אירועים ושני אחיו עבדו אצלו במלצרות ( סעיף 2). עוד הצהירו שלאחר שהתובע השתחרר מצה"ל הוא הקים עסק לבניית ריהוט גינה, פרגולות ודקים מעץ. לפעמים האב והאח הקטן סייעו לו. לאחר שנפצע, העסק הושבת והם מכרו מעט ריהוט שנשאר בבית ( סעיף 34). ההורים הצהירו שמגיל צעיר התובע פרנס את עצמו, הוא קנה אופניים ואופנועים ורכב ומימן את אחזקתם ( סעיף 39).
בעדותה בבית המשפט העידה האם כי התובע לא מתכנן דבר לעתיד וכי הם לא מדברים אתו על כך כי הוא נלחץ ומתעצבן. האם העידה שהתובע רצה לשרת קרוב לבית וכי שירת כשוטר בצבא ואחר כך כטבח או עוזר טבח. לטענתה, לא ידוע לה על קשיים בצבא והוא היה ילד שמסתדר. התובע עבד כמנהל ארועים ב"גני פאר" וב"שלי", ושני אחיו עבדו אצלו ( עמ' 83, שו' 7-2) ואת שכרם קבלו מבעל האולם. האם אישרה שאביו של התובע פיתח את עסק הנגרייה שהיה של התובע ( עמ' 88, שו' 30-27) אולם לטענתה, האב שהיה איש קבע טרם התאונה, היה לעיתים חוזר בלילות או בכלל לא חוזר ואף היה טס לחו"ל לתקופות של חודשיים-שלושה ולא עזר לתובע בעסק. העסק היה של התובע בלבד והוא זה ש"עשה את העבודות בעץ" (עמ' 89, שו' 10-1).
האב העיד שכלל לא דיבר עם התובע על תכניותיו לאחר מתן הפיצויים ( עמ' 94, שו' 32-28). האב העיד שלבנו היו " ידיים טובות". האב טען שאינו יודע על כך שהתובע חתך את ידו כדי להשתחרר מהצבא ( עמ' 102). עם זאת אישר שלתובע היו בעיות משמעת בצבא וכי פעל כדי שהוא יישאר במשטרה ולא יעבור למחנה עמוס (עמ' 102). האב טען שבבית הספר לא היו לתובע בעיות והוא היה מקובל חברתית ( עמ' 103). נוכח האמור הופנה לעמ' 25 לתיק מוצגי הנתבעת שם צוין בתיקו הצבאי האישי של התובע, כך: "לדבריו פנה לפסיכולוג במסגרת בה"ס, טופל בשיחות פסיכותרפיות, חוסר חברים..." על אף הדברים האמורים, שב וטען שהתובע היה מאד מקובל וחברותי ( עמ' 103). בהמשך חקירתו התייחס האב לעסק "קסם העץ". האב סיפר שהתובע עזר לו לבנות את הפרגולה והשער בבית ואחרי זה אמר לו שהוא רוצה לעשות עבודות עץ ( עמ' 108, שו' 29-27). הוא נשאל אם עזר לתובע בעסק והשיב שהוא איש צבא שיצא בבוקר וחזר בערב, אך בימי שישי היה מייעץ לו ( עמ' 109). האב אישר גם הוא שאחיו של התובע עבדו עמו כאשר שימש כמנהל אירועים. לדבריו, התובע השתכר יותר מהם.

לתיק הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם משרד החינוך מיום 1.2.16 לפיה תיקו האישי של התובע לא נמצא בארכיון וע ם זאת, צורפה תעודה ממנה עולה כי התובע אינו זכאי לבגרות וכי אין לו ציון סופי במספר מקצועות (ולא רק בספורט כפי שהעיד).

תורג'מן העיד כי התובע " היה עושה רהיטים ומוכר". עם זאת, הוא לא ידע לומר אם אביו של התובע עבד עמו. הוא הוסיף שלמיטב ידיעתו העסק התנהל מהבית של התובע ( עמ' 48). עוד העיד כי התובע היה מאד חברותי ולמיטב ידיעתו היו לו הרבה חברים ( עמ' 49).

מר שלי ( להלן: "שלי") הצהיר שהוא מסעדן ובעל אולם אירועים וכי משנת 2005 ועד לשנת 2011 ניהל אולם אירועים בעפולה. שלי הצהיר שראה את התובע עוד כשהיה חייל ועבד באולם אחר כמנהל אירוע. הוא התרשם ממנו מאד, מהמקצועיות והחריצות ובעיקר מכך שהוא השתלט על האירוע ותפעל את הצוות באופן מקצועי ושירת את האורחים באדיבות ובמקצועיות. התובע החל לעבוד אצלו כשהשתחרר מהצבא, בתפקיד מנהל אירועים ורב מלצרים. התובע עבד באירועים הן בצהריים והן בערב בהתאם לצורך והיה אחראי על סידור העבודה של המלצרים וכן היה אחראי במסגרת תפקידו על כ-20 מלצרים. התובע קיבל 200 ₪ לאירוע בערב ו- 150 ₪ לאירוע בצהריים. שלי הצהיר שהתובע היה מנהל האירוע היחיד שהוא העסיק. בנוסף לשכר ששילם לתובע, ידוע לו שהתובע היה מקבל טיפ מבעלי השמחה ובסוף אירוע כשהיו יושבים ומסדרים את העבודה לאירוע הבא התובע היה משתף אותו ומראה לו שקיבל הרבה מאד טיפים. לטענתו, ראה שהתובע קיבל בין 500 ₪ ל – 1,000 ש"ח ₪ לאירוע וכי כשקיבל סכומים גבוהים, היה התובע נותן חלק למלצרים ולצוות המטבח. שלי הצהיר עוד, כי התובע יצא לחופשה בחודש אוגוסט 2009, כדי להשתתף בקורס בחברת פרטנר והוא הבטיח לו שאחרי שיסיים את הקורס יחזור לעבוד אצלו, אחרת לא היה משחרר אותו לחופשה. לתצהירו צורף אישור שנתן לתובע לצאת לחופשה ללא תשלום החל מיום 1.8.10 שבו נכתב שישמח לקבל אותו בחזרה לעבודה לאחר סיום הלימודים בחברת פרטנר.
בבית המשפט העיד שלי כי התובע הפסיק לעבוד אצלו בערך חודש לפני התאונה, וזאת מאחר שהלך ללמוד בפרטנר ולעבוד שם בבוקר כהשלמת הכנסה, כאשר באולם עובדים בערב ( עמ' 25, שו' 11-3). שלי טען שמדובר היה בכ-7 אירועים בשבוע בממוצע וממוצע של כ- 22-20 אירועים בחודש ( עמ' 25). הוא אישר שהמלצרים מקבלים טיפים מהיושבים בשולחנות שאותם הם משרתים ( עמ' 26, שו' 23-22), כאשר לטענתו, בעל השמחה נותן טיפ למנהל האירוע כשטיפ ממוצע נע בין 1,000-500 ₪ וכי מנהל האירוע היה מחלק 50% מהטיפ שקבל למלצרים. לדבריו, התובע, בשבוע רגיל, היה עובד בין 5-4 פעמים בשבוע ( עמ' 28).

לאחר ששקלתי את מכלול הטענות, העדויות והראיות התרשמתי, כי התובע האדיר במידת מה את יכולותיו כמו למשל טענתו שחסרה לו רק בגרות בספורט כאשר בפועל לא השלים בגרויות במספר מקצועות לימוד וכן בדרך הצגתו את שירותו הצבאי שאומנם סיים אותו ועם זאת, היו לו בעיות משמעת במהלך שירותו ואביו בעדותו התייחס לכך. עם זאת, גם אם התובע סבל מקשיים חברתיים בתקופת לימודיו בבית הספר והיו לו בעיות משמעת בתקופת שירותו הצבאי, איני סבור שיש בכך להשליך על הערכת יכולותיו במועד התאונה, נוכח עבודתו כמנהל אירועים באולם (עד סמוך לפני מועד התאונה) ועבודתו הנוספת בעסקו, כמו גם עדויות חברו תורג'מן לגבי התנהלותו החברתית ומעסיקו שלי לגבי דרך התנהלותו בעבודתו כמנהל אירועים.

בכל הנוגע להשתכרותו של התובע עובר לתאונה ובמועדה , אין חולק כי נכון למועד התאונה התובע עבר קורס בפרטנר אורנג' והיה צפוי להשתלב בעבודה בחברה בתפקיד איש מכירות. בהתאם לחוזה העסקתו בחברת פרטנר , נראה כי שכרו בחברת פרטנר היה אמור לעמוד לכל הפחות על סך של כ- 5,500 ₪ (משכורת בסיס בסך 3,850 ₪ בתוספת עמלת שעות נוספות בשיעור 30% מהמשכורת הקובעת ) ובנוסף עמלה רגילה ששעורה לא ברור, בונוס לפי שקול דעת המעסיק, רכב שהתובע יישא בשווי השימוש שלו על פי הוראות מס הכנסה ותנאים נוספים. בתלוש השכר עבור חודש ספטמבר 2010 עמד שכרו של התובע בחברת פרטנר על סך של 4,174 ₪ ברוטו ( עמ' 62 למוצגי התובע). נוכח האמור, לא שוכנעתי לקבל את טענתו של התובע בתצהירו כי היה צפוי להרוויח שכר חודשי בחברת פרטנר בגובה 11,000 ₪ ואף למעלה מכך ובהקשר זה גם לא הוצגו נתונים לגבי גובה שכרם בפועל של עובדים במעמד דומה בחברת פרטנר באותה תקופה. אציין, כי ל טענת הנתבעת בסיכומיה היה אמור שכרו החודשי של התובע בחברת פרטנר לעמוד על סך של 5,750 ₪ (לאחר ניכוי מס) משוערך להיום.

לגבי עסק הנגרות "קסם העץ" – שוכנעתי כי התובע הוא שפתח אותו ובנה את הריהוט גם אם נראה שקבל סיוע מאביו ואחיו כאמור בתצהירם של ההורים. מהמסמכים שצורפו עולה , כי התובע דיווח לרשויות המס שהכ נסתו מקסם העץ לשנת 2010 עמדה על סך של 14,880 ₪. כן הוגשו קבלות של העסק לשנים 2010-2009 על סך כולל של כ – 23,000 ש"ח כשמתוכן, סכום הקבלות שהוצאו בתאריכים החל מיום 25.8.10 ואילך עומד על כ – 17,000 ₪ ו אחת הקבלות אף הוצאה ביום התאונה. התובע צרף דפי חשבון בנק שלו המתייחסים לתקופה עד נובמבר 2009 כאשר הרוב המכריע של הפקדות המזומן (למעט 600 ₪) הן מהתקופה טרם שחרורו מהשרות הצבאי. התובע בחר שלא צרף את דפי החשבון שלו לתקופה הרלוונטית עד לחודש ספטמבר 2010 וטעמיו עמו. הלכה היא, שככל שמדובר בטענה להכנסות שאינן מדווחות, נטל הראייה על התובע הוא גבוה במיוחד. נוכח האמור, לא שוכנעתי לקבל את טענת התובע בתצהירו כי פנקס הקבלות משקף חלק קטן מהעבודות שביצע וכי היו לו הכנסות נוספות מעבר להכנסתו המדווחת בסך של כ – 1,600 ₪ לחודש. למרות התמיהה לגבי תאריכי הקבלות , אני קובע את ההכנסה חודשית של התובע מהעסק בגובה הכנסתו המדווחת כאמור לעיל.

לגבי עבודתו של התובע כמנהל אירועים באולם – מתלושי השכר עולה כי הכנסתו החודשית המדווחת בתלושים עמדה בממוצע על למעלה מ – 3,000 ₪ בחודש. נוכח העדויות של התובע, מעסיקו והוריו ואף שהתובע לא דיווח על הכנסה זו בדו"ח לשנת 2010 שהגיש לרשות המיסים, איני מקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא עבד באולמי שלי עובר לתאונה. מהעדויות עולה לכאורה , כי התובע קבל בנוסף טיפ בסכומים של 1,000-500 ₪ לאירוע ( כשעבד ב- 5-4 אירועים בשבוע) ש – 50% ממנו היה מחלק למלצרים ולצוות המטבח. לכאורה מדובר בהכנסה חודשית נוספת של כ – 7,000 ₪ בחודש, לאחר חלוקת 50% מהטיפים לעובדים האחרים, אולם לטעמי יש להתייחס לעדויות בדבר גודל הטיפ של בעל השמחה בזהירות ובפרט שהפקדות המזומן בדפי החשבון של התובע הן לתקופה טרם תחילת עבודתו באולמי שלי (למעט הפקדה אחת של 600 ₪). הלכה היא, שככל שמדובר בטענה להכנסות שאינן מדווחות, נטל הראייה על התובע הוא גבוה במיוחד. נוכח האמור, אומנם שוכנעתי שהתובע קיבל טיפים מעבר לשכר שקבל מבעל האולם אולם בהיקפים נמוכים יותר.

איני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי נוכח כך שעבודתו של התובע באולמי שלי הופסקה לפני התאונה, הכנסתו ממנה אינה רלוונטית. אומנם, קודם לתאונה ועם תחילת הקורס בפרטנר הפסיק התובע את עבודתו באולם האירועים כמנהל אירועים ורב מלצרים ( התלוש האחרון שהוצג מאולם האירועים הוא מחודש יולי 2010) אולם, התובע ושלי העידו שסיכמו כי התובע יחזור לעבודתו באולם האירועים לאחר סיום הקורס בחברת פרטנר ועדותם לא נסתרה .
עם זאת, מטבע הדברים, סביר שהתובע לא היה חוזר לעבוד כמנהל אירועים באולם באותו היקף כבעבר, במקביל לעבודתו בחברת פרטנר, וכי היה עושה כן בהיקף מצומצם יותר. בסופו של דבר, מדובר בשלוש עבודות פיזיות (באולם אירועים, בחברת פרטנר ובנגרות) שדורשות נוכחות התובע בכל אחת מהן כאשר על פי הסכם העבודה בפרטנר, עבודת התובע כללה שעות נוספות מעבר למשרה מלאה.

מהאמור עולה , כי בסמוך לאחר שח רורו מהצבא, עבד התובע כמנהל אירועים באולם וגם בעסקו "קסם העץ", כאשר בחודש ספטמבר 2010 החל את עבודתו בחברת פרטנר. התובע אומנם הפסיק עבודתו כמנהל אירועים קודם לתחילת עבודתו בפרטנר אולם סיכם על חזרתו לעבודה שם בהמשך. אכן, התובע סיים לימודיו ללא תעודת בגרות והיו לו קשיי משמעת במהלך שירותו הצבאי ועדיין, התמונה המצטיירת היא של איש עבודה שהחל לעבוד בסמוך מאוד למועד סיום שירותו הצבאי כשבהמשך החל לעבוד בחברת פרטנר. שכרו המצטבר של התובע במועד התאונה עמד על כ – 5,800 ₪ (מעיסוקו כנגר ובחברת פרטנר) אולם עם סיום הקורס בפרטנר שכרו שם היה עולה לכל הפחות לסך של 5,500 ₪ ברוטו וסך הכל 7,100 ₪. כל זאת בטרם שקלול האפשרות ששכרו בחברת פרטנר יהיה גבוה יותר (בגין עמלה רגילה, בונוס ותנאיו הנוספים ) ואת חזרתו בהיקף חלקי לעבודתו כמנהל אירועים (והשתכרותו שם לרבות מטיפים) .

נוכח מכלול הנתונים אני סבור שיש לקבוע על דרך האומדנה את בסיס שכרו של התובע בסך חודשי של 10,000 ₪ בערכי היום (ברוטו לאחר ניכוי מס) ל כל התקופה, לעבר ולעתיד.

לנוכח האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין ראש נזק זה כדלקמן:

בגין הפסדי שכר לעבר לתקופה מיום 16.9.10 ועד ליום 15.11.17 (86 חודשים) לפי הפסד שכר מלא מאחר והתובע לא עבד בפועל ולא השתכר משך כל תקופה זו (וזאת אף שפגיעתו התפקודית לעתיד בשיעור 85%) סך של 860,000 ₪.

בגין אובדן השתכרות בעתיד עד לגיל 67 (מקדם 37.3 שנים – 268.9788) שיעור פגיעה תפקודית – 85%), סך של 2,286,000 ₪ (במעוגל) (בהקשר זה ראה להלן לגבי שיעור הריבית ).

שעור הריבית לפיו יחושבו הפיצויים לעתיד והניכויים של תגמולי המל"ל

התובע בסיכומיו (הוגשו ביום 18.1.17) בקש וחישב את הפיצוי לעתיד לפי מקדם היוון 3% ריבית לשנה למעט לגבי רכיב אחד בלבד, אובדן השתכרות לעתיד, שלגביו הציע התובע שני חישובים, האחד לפי מקדם היוון 3% והשני לפי מקדם היוון 2%, וזאת ללא כל ציון העדפה של איזה מהשניים וגם ללא כל הנמקה (סעיף 34 לסיכומיו). עוד ביקש בסיכומיו לנכות את תגמולי המל"ל לעתיד בהתאם לחוות הדעת האקטואריות מטעם הנתבעת, כלומר לפי מקדם היוון 3%. הנתבעת בסיכומיה (הוגשו ביום 1.6.17) טענה כי יש לחשב את הפיצוי לעתיד לפי מקדם היוון 3% בלבד וזאת בהתאם להלכה הפסוקה והוסיפה כי החישוב לפי מקדם היוון 2% מהווה הרחבת חזית, אינו מנומק או מבוסס. הנתבעת בקשה בסיכומיה לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטואריות שהוגשו על ידה אשר הוונו לפי שעור ריבית של 3% לשנה. התובע בסיכומי התשובה מטעמו (הוגשו ביום 25.6.17) לא השיב לטענות הנתבעת בסיכומיה בסוגיית שעור מקדם ההיוון לחישוב הפיצוי לעתיד.

מהאמור לעיל עולה ששני הצדדים בקשו בסיכומיהם לחשב הן את הפיצוי לעתיד והן את ניכוי תגמולי המל"ל לעתיד לפי מקדם היוון בשיעור 3%. אכן, התובע בסיכומיו הציע לגבי רכיב אחד בלבד שני חישובים אפשריים לגובה הפיצוי, לפי מקדם היוון 2% ולפי מקדם היוון 3% אולם עשה כן ללא הנמקה או העדפה למקדם היוון כזה או אחר, כאשר לאורך כל סיכומיו לגבי רכיבים אחרים ביקש את הפיצוי לעתיד לפי מקדם היוון בשיעור 3%. עולה אפוא, שהתובע לא טען בסיכומיו לפיצוי בשיעור 2% וממילא לא הביא כל ראיה או ביסס את טענתו לסטייה משיעור ההיוון המקובל לחישוב הפיצוי לעתיד העומד על 3%.

יצוין, כי בעת שהגישו הצדדים את הסיכומים מטעמם, כבר נכנס לתוקף התיקון בדבר השינוי הצפוי בשער ריבית ההיוון על פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח – 1978 באופן ששיעור ריבית ההיוון היה אמור לרדת ל – 2% החל מיום 1.10.17 . השינוי הצפוי הנ"ל היה קבוע בתקנות החל מיום 13.9.16, מועד פרסום תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תי קון) (תיקון), התשע"ו – 2016 . בכל זאת, בחרו שני הצדדים בסיכומיהם להתעלם לחלוטין מהשינוי הצפוי כאמור לעיל. אוסיף, כי גם לאחר כניסת השינוי לתוקף, ביום 1.10.17, לא פנה מי מהצדדים ביוזמתו, משך למעלה משלושה חודשים, בבקשה לאפשר לו לעדכן את סיכומיו בסוגית חישוב הפיצוי לעתיד (התובע) ו/או חישוב תגמולי המל"ל (לגבי הניכוי – הנתבעת) נוכח כניסת השינוי בשער ההיוון לתוקף.

למרות האמור לעיל, נוכח כך שבהערות לחוות הדעת האקטואריות שהוגשו לתיק מטעם הנתבעת, צוין נושא התיקון הצפוי של שיעור ריבית ההיוון של תגמולי המל"ל (נכון למועד הגשת חוות הדעת) , הוריתי לנתבעת בהחלטתי מיום 11.1.18 להודיע האם בכוונתה לעמוד על היוון תגמולי המל"ל לפי מקדם היוון בשיעור 2% והוספתי, כי ככל שהיא תודיע שהיא מסכימה לניכוי תגמולי המל"ל לעתיד לפי מקדם היוון בשיעור 3% יינתן פסק דין בהסתמך על סיכומי הצדדים.
בטרם הגישה הנתבעת הודעה מטעמה, התובע, ללא שהתבקש לכך בהחלטת בית המשפט מיום 11.1.18, הגיש הודעה בה טען כי בעת הגשת הסיכומים מטעמו טרם השתנו תקנות הביטוח הלאומי לעניין שיעור ההיוון וטרם הוגשו סיכומי הנתבעים ולכן הסכמת התובע לא ניתנה להיוון בשיעור 2%. לשיטתו, עם שינוי התקנות ולמעשה כניסת נורמת היוון שונה ועדכנית יש להוון את הפיצוי לפי 2% וכמובן מנגד את הניכויים באותו שיעור וכי משעה שתקנות ההיוון תקפות, גם אין צורך בראיות נוספות כגון חוות דעת כלכלית שנדרשה בעבר, טרם שינוי התקנות.

באותו יום, לאחר הגשת הודעת התובע, הגישה הנתבעת הודעה מטעמה כי היא עומדת על טענתה בסיכומיה להיוון תגמולי המל"ל לפי מקדם היוון בשיעור 3%. בהמשך לכך, ניתנה החלטה כי פסק דין יינתן בהתאם לסיכומי הצדדים.

ביום 17.1.18 הגיש התובע בקשה להוספת טיעון ולחילופין להוספת ראיה לעניין שיעור היוון הפיצויים. דין הבקשה על שני ראשיה להידחות.

אין מקום להתיר הגשת חוות דעת כלכלית בשלב זה וככל שהתובע היה מעוניין בכך, היה באפשרותו להגיש חוות דעת כזו במועד הגשת הראיות ובוודאי בשלב מוקדם יותר, כפי שהדבר נעשה בהליכים אחרים וללא קשר לשינוי בתקנות ההיוון.

נוכח כך שהטענה של השינוי במקדם ההיוון לפי תקנות המל"ל והשלכותיו לא נטענה על ידי מי מהצדדים בסיכומיהם, כמו גם בתקופה לאחר כניסת השינוי לתוקף (1.10.17) ובטרם מתן ההחלטה מיום 11.1.18, אין מקום לאפשר לתובע לשנות עתה מט יעוניו בסיכומיו , שכן אין הוא רשאי להשלים ולשנות את טיעוניו בסיכומיו, לפי רצונו, בכל עת ולפיכך, אין מקום לתן החלטה בטענה לגופה .

נוכח האמור לעיל, יערך היוון הפיצויים והניכויים לפי שער ריבית של 3%.

הפסדי פנסיה

בהתחשב בכך שבהכנסתו של התובע שוקללו הכנס תו כעצמאי ו הכנסה לא מדווחת מטיפים, שלגביהן לא הובאה ראיה בדבר הפרשה לתנאים סוציאליים, יועמד הפיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור של 7% מ הפסדי השכר לעבר ולעתיד ובחישוב אריתמטי מדובר בסך של 220,000 ₪ (מעוגל) .

ב. עזרת הזולת לעבר ולעתיד

בסיכומיו טען התובע, כי הוא נזקק לעזרה בכל תפקודיו: לבוש, רחצה, מעבר לכיסא גלגלים וממנו, הגשת חפצים שונים, לעיתים עזרה רבה ולעיתים רק השגחה למניעת נפילות או תמיכה קלה. בריחת הצרכים מחייבת עזרה בניקיון אישי והחלפת בגדים ולעיתים ניקוי המיטה או הכיסא והחלפת מצעים. התובע אף זקוק לעזרה בעבודות הבית, ניקיון, כביסות תכופות, סידור מיטה וחדר, הכנת אוכל והגשתו, הוצאת חפצים מארונות ועוד. התובע ביקש לאמץ את האמור בחוות דעתו של ד"ר זייליג בדבר הצורך בעזרת הזולת, המהווה ממוצע בין ימים כואבים יותר ופחות, ספסטיים יותר ופחות ( סעיף 42). בכל הנוגע לפיצוי בגין עבר נטען, כי הוריו ואחיו של התובע הקדישו את מירב זמנם לטיפול בו וכי בח לק מהתקופה נעזרו במטפלים זרים. בפועל שילם התובע למטפלים זרים ( חלק מהתקופה) 7,000 ₪ לחודש. סכום זה לא מכסה את כל שעות היממה ולא כולל עבודות בית שהמומחה העריך ב- 5 שעות ביממה. ההורים זכאים לפי הפסיקה לשכר מלא או פיצוי בגין טרחתם ומשכך התבקש בית המשפט לאמוד את שכר ההורים והמטפלים בעבר על בסיס של 16,000 ₪, 8,000 ₪ לכל אחד מהם, באופן שהפיצוי בגין עזרה לעבר יעמוד על סך של 1,200,000 ₪. לחלופין, בקש התובע פיצוי בהתאם לפסק הדין בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור – שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000) (להלן: "אקסלרד"), בסך של 16,500 ₪ לחודש מיום התאונה ולעתיד, כך שלעבר ייפסק סך של 1,237,500 ₪ ולעתיד סך של 5,251,950 ₪ ( סעיפים 50-47).

מנגד טענה הנתבעת בסיכומיה כי התובע פירש באופן שגוי את קביעותיו של ד"ר זייליג שהתייחס לעזרה בקווים כלליים מבלי להידרש להיבט הפרקטי. בכל הנוגע לעבר, התובע לא הוכיח שהעסיק עזרה. התובע מתפקד בכוחות עצמו וזקוק רק להשגחה ואף זאת לא באופן רציף ולא בכדי לא העסיק מטפלים עד היום. הנתבעת מציעה סך של 1,686,570 ₪ בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד ( סעיפים 33-24).

ד"ר זייליג קובע בחוות דעתו:

"היום, בסביבה מותאמת ובמצב בריאותי תקין, ...נזקק לעזרת הזולת רק בחלק מפעולותיו הבסיסיות ( כארבע שעות ביממה). עם זאת, בתקופות של מחלה, כאבים קשים או בכל מצב ש... לא ימצא בסביבה מותאמת- הוא יזדקק לעזרה נוספת. כשעתיים נוספות ביממה בממוצע. כמובן שהוא זקוק לעזרה גם בכל הקשור לפעולות משק הבית או בפעולות מחוץ לבית: ניקיון, בישול, כביסה, קניות, סידורי בנק, דואר וכד'. בממוצע כ- 4-6 שעות נוספות ביממה. הצורך לעזרה וסיוע אישי יגדל באופן משמעותי עם הגיל. מניסיוני בטיפול ומעקב אחר אנשים עם פגיעות בחוט השדרה אני מעריך שהצורך בסיוע ועזרה אישית יגיע בממוצע לכ- 12 שעות ביממה אחרי גיל 45, ול-24 שעות ביממה בסביבות גיל 65. "

בבית המשפט אישר ד"ר זייליג, שיש ימים שהתובע לא צריך אף אחד בסביבתו ויש ימים שהוא צריך ( עמ' 205, שו' 10-8). המומחה הסביר שלקח ממוצע של שעות בהן נדרשת עזרת הזולת, כי יהיו ימים בהם יצטרך הרבה שעות, ויהיו ימים שלא יצטרך בכלל ( עמ' 206). עמדתו היא, כי התובע צריך בממוצע 6 שעות עזרה ביממה ( עמ' 207, שו' 4-2). המומחה נשאל בבית המשפט, האם השעות בהן נזקק התובע לעזרה מחוץ לבית או במשק הבית כפי שצוין בחוות דעתו כלולות בממוצע של 6 השעות האמורות לעיל והשיב, כי כיום התובע זקוק בממוצע ל-12-11 שעות של עזרת הזולת כולל הכל ביממה ( עמ' 208, שו' 11-8). עוד הבהיר שהחלק של העזרה והסיוע האישי שכיום דורש 5-4 שעות ביממה יגדל אחרי גיל 45 ל- 12 שעות נוספות ביממה ומגיל 65, למעשה מדובר ב- 24 שעות ביממה עד תום חייו ( עמ' 208, שו' 30-19). ד"ר זייליג חזר ואישר שהתובע בענייננו לא רק משותק אלא גם סובל מכאבים ומספסטיות ( עמ' 214 - 216 ).

התובע טען בתצהירו (מיום 27.5.14) כי היו לו מטפלים רבים שהתחלפו לאחר שלא החזיקו מעמד. הוא ציין שהוא יודע שהוא חסר סבלנות לאנשים אך אינו יכול לשלוט בתסכולים ובעצבים שלו ( סעיף 42). עוד הוסיף שבשנה האחרונה היה לו מטפל מעפולה שעזב לפני ארבעה חודשים. הוא נהג להתקשר אליו כשהוא לקראת סיום סידורי הבוקר כאשר המטפל נשאר אתו כ- 8 שעות לערך. בימים שבהם עליו לצאת לסידורים מחוץ לבית, המטפל מגיע מוקדם יותר וכך גם בימים שהוריו עסוקים בבוקר. בשבת לדבריו, אימו לא מטפלת בו, אלא נוסעת לבקר את אימה, ואביו והמטפל מתחלקים בניהם. לטענתו, הוא קיבל מטפל אחר אותו הוא פיטר לאחר שגילה שהאחרון גנב לו כרטיס אשראי.

בבית המשפט העיד התובע, כי כיום מטפל בו חייל בשם אלעד שנמצא אתו בסופי שבוע מיום רביעי. הוא מתגורר בסמוך אליו ומטפל בו גם כאשר יש בריחת צרכים. הוא נשאל אם הוא משלם לו והשיב: "אני דואג לו איך שאפשר, אם זה באוכל, מסעדות, כסף, אני מחושב, לא נשאר חייב. אם הוא צריך פלאפון אני קונה לו." (עמ' 117). התובע לא זכר כמה שעות טיפל בו אותו חייל בסוף השבוע שקדם לעדותו ולטענתו לפעמים בשבת מישהו אחר עוזר לו. התובע אישר שהייתה לו מטפלת פיליפינית כחודשיים והיא עזבה לדבריו, כי היה לה קשה. היו חברים שונים מעפולה שטיפלו בו, לירון, מתן כהן, אטיאס ועוזיאל. התובע אישר שלא היה לו מטפל מוסמך לתקופה ארוכה של שנה שנתיים ( עמ' 118, שו' 7-6). התובע העיד ששכרה של המטפלת הפיליפינית עמד על סך של כ – 5,000 ש"ח לחודש (עמ' 146). התובע נשאל מדוע לא שכר יחידת דיור והביא לשם מטפל ותשובתו הייתה: "זה להשכיר בית, להתחיל לקנות אוכל מהכסף שלי לבית שלי, זה למלא מקרר. נראה לך שאני יכול עם המשכורת שאני חי גם למלא מקרר, גם להחזיק מטפל, גם לשכור דירה?" (עמ' 146). התובע טען בבית המשפט, כי שילם למטפלים במזומן ואין לו קבלות להציג ( עמ' 155, שו' 6-3). עוד העיד שהוא משלם לאמו סך של 3,000 ₪ מידי חודש אך לא יכול היה להציג רישום בדבר התשלום האמור ( עמ' 155).

ההורים הצהירו כי בעשר השנים שקדמו לתאונה, עבדה האם במספר בתים במשק בית וכן כדיילת לסידור מוצרי מזון בסופרמרקט. האם צרפה אישורי מעסיקים לשעבר במשק בית, שבהם נכתב כי הפסיקה עבודתה במשק בית בשל תאונת התובע ( מוצג כ"ח) (סעיף 3 לתצהיר).
האב היה איש צבא קבע, רנ"ג ובמקצועו טכנאי מטוסים ( סעיף 4 לתצהיר). ההורים הצהירו שלאחר התאונה פונה התובע במצב קשה לבית החולים רמב"ם והם מיד הגיעו לשם. הם ישנו מספר ימים במלונית ברמב"ם ואחר כך האב נשאר לישון והאם הייתה מגיעה בבוקר ומחליפה אותו עד חצות. כשהתובע הועבר לבית לוינשטיין, משך תקופה של כחודשיים הם עשו תורנות בלילה ובהמשך היו נשארים עד שנרדם וחוזרים למחרת ( סעיפים 8-6). ההורים טענו שהתובע זקוק לעזרה השגחה וטיפול בכל שעות היממה, יום ולילה. האב נשאר עם התובע כל לילה עד שהוא הולך לישון בסביבות 1:00 לפנות בוקר, לפעמים יותר. מצבו אינו קבוע, כשהוא סובל מכאבים או מספסטיות אי אפשר להשאירו לבד לרגע, הוא זקוק לעזרה במעברים, צריך להרגיע לו את הספזם ברגלים לפעמים גם באמצע השינה. בלילות הפנרוז שלו בורח וכל המצעים נרטבים. בתקופות שהוא ספסטי זה יכול לקרות גם 4-3 פעמים בלילה. התובע מזיע מאד, בלילות הוא רטוב מזיעה וצריך להחליף לו מצעים ובגדים. כשצריך להחליף לו מצעים או כשהוא רעב, הוא מעיר את האב או את אחיו. הם מכניסים אותו לשטיפה במקלחת מלבישים לו בגדים חדשים ומשכיבים אותו לישון על המזרן השני. אחת לשבוע האם שוטפת את המזרן עם אקונומיקה. כשיש לתובע כאבים הוא מקבל כדורים. לאחרונה ממעט לקחת כדורים וכשהכאב ממש חזק מעיר את הוריו כדי לקחת קנאביס. אין לילה שלא מגיעים אליו לפחות פעמיים שלוש בלילה. התובע נתקף דיכאונות בלילה והוא לא נותן ללכת ולפעמים צריך לשבת לידו שעות. מאז התאונה התובע הפך תלותי, רב עם כולם ומדוכא. היו לו מספר מטפלים אך קשה להחזיק מעמד בטיפול בו. ביחידת המגורים אין מספיק מקום ללינת מטפל ובבית ההורים מתגורר האח הגדול עם אשתו והילד, כך שאין שם גם מקום ( סעיפים 18-12). בשנה האחרונה מטפל בתובע, מתן כהן. לפני כן טיפל בו ישראל ולפניו גיל. ההורים הצהירו שהם משלמים למטפל 7,000 ₪ בחודש. לפני מספר חודשים התובע רב עם המטפל והתפרץ עליו והוא סרב להמשיך לעבוד. עכשיו הוא שוכנע לחזור ולטפל בו. ההורים הצהירו עוד, שהתובע לא ישן בשעות קבועות, קשה לו להירדם ולפעמים נרדם רק בבוקר. כשמתעורר מצלצל להוריו. הטיפול בבוקר מתחיל בנרות לצורך יציאה, מדליקים דוד, ומביאים את כיסא הרחצה. כשהתובע מוכן מעבירים אותו לכיסא הרחצה והוא הולך לשירותים. אחר כך הוא מעשן קנאביס, ההורים משגיחים ואז מקלחת. אסור להשאירו לבד מאחר שבשל הספזם החזק הוא עלול לעוף מהכיסא כפי שקרה בעבר. אחרי המקלחת מחכים חצי שעה לוודא שאין " פנצ'ר", עוזרים לו להתנגב ולהתלבש, לעיתים בשל " פנצ'ר" יש להתחיל הכל מחדש. התובע מתלבש על המיטה ולכן לעיתים זה דורש גם החלפת מצעים. כל התהליך של השירותים והמקלחת לוקח כ- 3 שעות. אחרי המקלחת האם עושה לו מתיחות ומסג' במיטה. לאחר מכן הוא מתקשר למטפל שנמצא אתו בין 10-7 שעות. מאז שהמטפל עזב, ההורים הם שמטפלים בו, דבר המקשה עליהם פיזית ונפשית וברצונם שיעזוב את הבית ויגור עם מטפל. התובע לא מתעורר בשעות קבועות וגם המטפל לא אתו בשעות קבועות. כשצריך לצאת מהבית לסידורים או לאירוע בערב האב נוסע ומתאים את השעות לשעות בהן עליו לנסוע עם התובע. אם ההורים עסוקים בבוקר, המטפל מגיע ועושה עם התובע את סידורי הבוקר וההשגחה הדרושה ( סעיפים 26-19). ההורים הצהירו עוד, שמאז שהתובע נפצע, האם מנקה את הבית בכל יום. בחדר התובע יש ריח לא נעים של הפרשות וכשהוא מתרחץ חדר האמבטיה רטוב כולו והמים עוברים גם לחדר עצמו. גם במטבח ובסלון, כיסא הגלגלים עושה סימנים שחורים על הרצפה ( סעיפים 28-27). עוד הצהירו שהאם מבשלת לתובע ולמטפל שלו כל יום שתי ארוחות וכשחברים מבקרים את התובע אז היא מבשלת גם עבורם ומארחת ביד רחבה כדי שימשיכו להגיע. האם ממוטטת מרוב עבודה והתובע מנסה להקל עליה בכך שמזמין אוכל ממסעדות ( סעיף 31). לגבי האב, הצהירו ההורים שבחודש אוגוסט 2011 הוא השתחרר מצה"ל. הוא החליט לא לעבוד במקצועו, למרות היותו מבוקש ולמרות שקיבל הצעות מהתעשייה האווירית, רפאל וכנפית, וזאת בשל רצונו להיות קרוב לבית, לטפל בתובע כשצריך ולעבוד מעט בלא תלות ועם זמינות. מכיוון שיש לו ידע כללי בבנייה, באוגוסט 2011 העביר את העסק של " קסם העץ" על שמו ומאז הוא עובד בבית ורשום כעוסק פטור. האם לא חזרה לעבוד מחוץ לבית, ומאז התאונה היא מטפלת בתובע. בספטמבר 2013 על מנת לצאת מהבית ולהתאוורר האם החלה לעבוד כסייעת לילד בן 17 בבית הספר, 6 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. התובע נותן לאם 3,000 ₪ בחודש, מחיר סמלי כהשתתפות ועזרה בהוצאות הכבדות של הבית בשל הפציעה ( סעיפים 38-36). האב משתדל לעזור לתובע בסידורים מחוץ לבית, כגון תיקון הרכב, האם מביאה לתובע ציוד ותרופות שניתנים בקופת חולים וקונה עבורו טיטולים, כפפות, מגבונים, חומרי ניקוי, ציוד חד פעמי וכו' (סעיף 40).
בבית המשפט העידה האם שלתובע היו הרבה מטפלים, "חמישה או יותר" והאחרונה עזבה מרצונה לפני חודשיים ( עמ' 76, שו' 22-12). האם נשאלה אודות ביקור של נציגות מקופת החולים בביתה, שם נכתב שהמתינו לחולה שהיה במקלחת-"מתקלח ומתלבש לבד" (ראו: נ/2 15.10.15). היא נשאלה האם התובע מתקלח ומתלבש לבד וטענה: "לא, כשהוא סיים הלכתי, באתי והגשתי להם את התה שלהם, מה ששתו והלכו. כשהוא במקלחת אני עומדת לידו, ממתינה עד שהוא יסיים את המקלחת שלו כי יש לו רפלקסים והרבה פעמים הוא נפל..." (עמ' 79, שו' 26-21). היא חזרה וטענה שעמדה במקלחת בעת הביקור, כאשר התובע התקלח והתלבש ( עמ' 79, שו' 32-31). בהמשך טענה שחיכתה לו מחוץ למקלחת והסכימה שאין בכך סתירה לכך שהתובע מתרחץ ומתלבש לבד וכדבריה: "בסדר. אבל אני עומדת שם." (עמ' 80, שו' 4-1). ואכן, בהמשך העידה, כי התובע מתקלח ומתלבש לבד ואם הוא צריך עזרה הוא קורא לה ( עמ' 80, שו' 7-5). בהמשך, נשאלה האם מדוע במסמכי קופת החולים ( נ/2) נאמר שהתובע מסתדר באופן עצמאי במעברים והיא השיבה: "זה לא נכון. והלוואי שזה היה כך..." (עמ' 81, שו' 16-15). בכל הנוגע לעבודתה, האם העידה שעבדה חמש שנים כדיילת לסידור מוצרי מזון בסופרמרקט ( עמ' 84, שו' 8-1). נוכח זאת, נשאלה האם כיצד יתכן שלא צרפה ולו תלוש אחד לתצהירה. תשובתה הייתה: "יש לי ולא הבאתי. לא ביקשו." (עמ' 84).
האב העיד, כי בשנה האחרונה התובע נמצא עם חברים, המטפל או ההורים, האחים פחות עוזרים ( עמ' 97, שו' 25-23). האב טען שחברים של בנו היו גם המטפלים שלו והתובע משלם להם. המטפלת האחרונה הייתה פיליפינית שעבדה כחודשיים עד לפני חודשיים-שלושה ומאז ההורים מטפלים בו ( עמ' 98, שו' 32-17). האב טען גם הוא שהתובע נותן לאם 3,000 ₪ מידי חודש ( עמ' 108, שו' 8-7).
האב העיד שהוא טכנאי מטוסים בהשכלתו ושירת בצבא קבע 28 שנים. האב טען שבשל המצב הוא עובד בבית, "חצי שעה, שעה. יוצא וחוזר." לגבי מצבו של התובע העיד האב שהוא סובל מבריחות צואה ושתן ( עמ' 95). האב התקשה לענות על השאלה באיזו תדירות יש בריחת צואה, אך טען כי בריחת שתן מתרחשת מידי יום ( עמ' 96, שו' 26-20). בהמשך חקירתו הכחיש האב את האמור במסמכי קופת החולים ( נ/2), שם צוין כי התובע מתקלח ומתלבש לבד ( עמ' 100, שו' 14-8). לגבי עבודתה של האם העיד שהיא " עבדה באגד המון שנים, הייתה במסעדה של נהגים. התחילו הפיגועים ואמרתי לה הביתה. אחרי זה החלה במשק בית, הגיעה לחמישה בתים ואחרי זה סדרה מדפים בסופר." (עמ' 110).

תורג'מן העיד בתצהירו, כי לאחר התאונה הוא ישן מספר לילות אצל התובע בבית חולים רמב"ם ואחר כך ליווה אותו לאורך כל האשפוז הן ברמב"ם והן בבית החולים לוינשטיין כדי להקל מעט על המשפחה. לאחר שחרור התובע מבית החולים, בחודשים הראשונים הוא ישן אצל התובע לילות רבים והיה אתו גם במשך היום ובקושי היה בביתו. הוא הצהיר שהחליף לו טיטולים, קילח אותו ועזר לו לשים נרות לצורך יציאות וטיפל בכל צרכיו לסירוגין עם המשפחה וכי ה תובע לא שילם לו עבור החודשים הללו והוא גם לא דרש תשלום, אך היה חייב לעבוד ובשל כך לא יכול היה להמשיך ולטפל בו. תורג'מן טען, כי לאחר התאונה היה קשה מאד לטפל בתובע. התאונה השפיעה עליו, לא רק על מצבו הגופני, אלא גם על התנהגותו, מצב הרוח שלו והיחס שלו לסביבה. התובע נעשה עצבני מאד, חסר סבלנות לחברים, למשפחה ולמטפלים ובקושי הסכים לאכול. התגובות של התובע והשינוי בהתנהגותו גרמו לו להתרחק ממנו ובמשך השנים הקשר נחלש עד שעזב את הצפון והקשר ניתק כמעט לחלוטין.

אבחן כעת את חוות הדעת שהציגו הצדדים לגבי עלויות העזרה.

התובע הגיש את חוות דעתה של גב' רפפורט שהתייחסה לעלויות מטפל כדלקמן: עלות שעת מטפל ישראלי בשעות היום היא 50 ₪ ( 40 ₪ לשעה בתוספת 25% תנאים סוציאליים). לפיכך עלות שבועית של משמרת אחת בת 6 שעות היא בסך של 2,100 ₪ ולחודש 8,820 ₪. עלות זו אינה כוללת עבודה בשבתות וחגים, הוצאות נסיעה ותוספות שכר למטפל החל מהשנה השנייה וכן עלות מטפל מחליף בימי מחלה. נוכח האמור, הערכה סבירה היא שלעלות השכר הראשונית יש להוסיף 25% תוספת וסך הכל המשכורת החודשית עבור מטפל ישראלי עומדת על סך של 11,025 ₪. לטענתה, התובע יזדקק ל- 3 מטפלים שיתחלפו בניהם בסך כולל של כ- 30,000 ₪, שאינה כוללת שבתות, חגים ולילות. חלופה שנייה היא העסקת מטפל זר, לרבות החלפות בימי חופשה וחגים לפי עלות מטפל ישראלי, בסך של 11,187 ₪ לחודש. כן העריכה שעלות ממוצעת לעוזרת בית היא בסך של 45 ₪ לשעה פלוס נסיעות ובתוספת 25% תנאים סוציאליים. היא חישבה את עלויות העזרה החודשיות במשק הבית בסך של 6,862 ₪ ( עמ' 253-252 למוצגי התובעים).
בעדותה בבית המשפט טענה הגב' רפפורט כי ד"ר זייליג בחוות דעתו קבע שהתובע זקוק לעזרה של 6 שעות ובהמשך חוות דעתו מדבר על 12 שעות וגם על 24 שעות וכי היא התייחסה לקביעותיו.

הנתבעת הגישה את חוות דעתו של האס שקבע, כי עלות העסקת עובד לפי שעות בהעסקה ישירה היא 26-25 ₪ לשעה +25% לתנאים סוציאליים. עלות העסקת מטפל ליום עבודה בן 8 שעות, לחודש עבודה מלא היא כ- 4,300 ₪, בתוספת 25% לתנאים סוציאליים ותוספת עבור עבודת ערב, לילה שבת וחג. עוד קבע, כי עלות חודשית של מטפל זר עם מחליף ישראלי לסוף שבוע, הינה 8,813 ₪; עלות חודשית של מטפל זר עם מחליף זר לסופשבוע - 8,041 ₪; עלות חודשית של מטפל זר ללא מחליף לסוף שבוע- 6,932 ₪. לגבי עוזרת בית, קבע האס בחוות דעתו, כי עלות שעת עזרה של עוזרת בית נעה בין 38-36 ₪ לשעה, בתוספת 25% לתנאים סוציאליים.
בעדותו בבית המשפט אישר האס שיש לעדכן את חוות הדעת במספר נושאים. ראשית, שכר בסיסי של עובד זר , שכר המינימום, עלה מ-4,300 ₪ ל- 4,650 ₪, ויש לעדכן את כל התוספות והנגזרות באחוזים בהתאם ( עמ' 333, שו' 29-28). בהמשך, אישר האס שגם לא התייחס בחוות דעתו לעלות הנוספת שיכולה להיות בגין מחלת עובד זר ועלות המחליף שלו בימי המחלה ( עמ' 335, שו' 20-17). במהלך הדיון הסכימו הצדדים לעדכן את חוות דעתו של האס לגבי עלות שהייתו של המטפל בבית ולהוסיף ברכיב זה סך של כ - 30 ₪ ( עמ' 340).
בכל הנוגע לעלויות משק הבית טען האס, שדרישת סכומים שבין 50-45 עבור מטפלים ועוזרות בית היא מופרזת והוא העריך עלות זו בסך של כ- 25 ₪ עבור מטפלת ו- 36 ₪ עבור עוזרת בית ( עמ' 343, שו' 20-9).

לאחר ששמעתי את עדויות התובע, הוריו ותורג'מן וכן לאחר שקראתי בעיון את חוות דעתו ושמעתי את עדותו של ד"ר זייליג שלא נסתרה, אני סבור שיש לאמץ בעניין זה את מסקנותיו של ד"ר זייליג ולקבוע, כי כיום זקוק התובע לעזרה בהיקף של 11-12 שעות ביממה בממוצע ( עזרה אישית בנוסף לעבודות הבית וליווי), אחרי גיל 45, יזדקק לכ-12 שעות של עזרה אישית ובנוסף ל- 6-4 של עזרה בפעולות משק הבית ומעל גיל 65, יזדקק לעזרה בהיקף של 24 שעות ביממה. בהקשר מצבו התפקודי של התובע אני מפנה גם לפרק הפגיעה התפקודית בפסק הדין. יודגש שהתובע זקוק לעזרה ופיקוח ברוב פעולותיו בהיקפים משתנים, גם אם הוא עצמאי בחלק מהפעולות בתנאים מסוימים ובסביבה מותאמת כמו לבוש, במיוחד נוכח כך שסובל מספסטיות בעוצמה משתנה שקשה לצפותה אלא אם התובע בעיצומה של מחלה או פרוצדורה או לקראת ניתוח ו בנוסף סובל מכאבים נוירופתיים. כך למשל, גם אם בחלק מהימים התובע מסוגל לבצע באופן עצמאי מעברים בין המיטה לכסא או מהכסא לרכב, בימים אחרים יכול ויזקק לעזרה קלה ואף בינונית באותם מעברים ובהקשר זה ברור שהתובע חשוף כל העת לסכנת נפילה ולכן בוודאי שנזקק, לכל הפחות , לפיקוח גם בימים שתפקודו טוב יותר באופן יחסי. עדות התובע כי הוא הולך למסעדות עם חבריו או המטפל וכן כי נסע מאז מועד התאונה פעמיים לחו"ל, כל נסיעה למספר ימים, אינה מפחיתה מחומרת מצבו.

נכותו הרפואית של התובע עולה כדי 100% ומצבו קשה אך אני סבור שקיים הבדל בין מצבו כאמור לעיל לבין מצבו של המערער בפרשת אקסלרד המצדיק קביעת פיצוי נמוך יותר מאמת המידה שנקבעה שם וזאת בהתחשב בראיות שהובאו בפני בעניינו.

נוכח היקף וסוג העזרה לה נזקק התובע על פי חוות דעת המומחה, נראה כי התובע זקוק לעובד זר שיתגורר עמו ויטפל בצרכיו . לגבי עלות העזרה, יצוין כי אפילו לשיטת מומחה הנתבעת , עלות עובד זר עם החלפות של מחליף ישראלי לסוף שבוע (בהתחשב בקושי אפשרי למצוא מחליף זר) היא בסדר גודל חודשי של כ -9,200 ₪ (בהתחשב בעדכונים ב עת מתן עדותו בבית משפט ) וזאת בטרם שקלול ימי מחלה של העובד הזר ועלויות מחליף בימים אלה. מדובר על פיצוי צופה פני עתיד כאשר יש לקחת בחשבון עלויות נוספות הקשורות בהתמדת העובדים הזרים במשרתם, תקופות תחלופה על כל הקשיים והעלויות הכרוכות בכך, הקושי הקיים מטבע הדברים באיתור עובדים ישראלים או זרים לתקופות קצרות או סופי שבוע.

בנוסף, במיוחד לעבר, יש לשקלל את העזרה של בני משפחה אשר וודאי שחורגת מן העזרה המקובלת בין בני משפחה בהתחשב במצבו של התובע וכמובן שאין זה מתפקידם של בני המשפחה להמשיך ולדאוג לתובע על בסיס יום יומי כל חייהם. יש להתחשב בכך שהתובע נזקק בעבר ועודנו נזקק לעזרה מוגברת של הקרובים אליו ומיוחד אביו ואמו. בתקופה הראשונה שלאחר התאונה, אמו של התובע חדלה לעבוד במשק בית והחלה מטפלת בתובע, אף כי כיום חזרה למעגל העבודה ועם זאת, היא עדיין מטפלת בתובע גם היום. בהקשר זה יש לציין, שההורים לא הציגו אסמכתאות לגבי גובה הפסד השכר שנטען שנגרם להם. עם זאת, לעתיד, כשיהיה לתובע עובד זר שיטפל בו על בסיס קבוע, סביר להניח שהיקף עזרת בני המשפחה יקטן באופן משמעותי. יש לקחת בחשבון גם לגבי הפיצוי שהוא צופה פני עתיד, שיתכן שבשלב מסוים התובע יעבור לגור לבדו.

התובע טען שהעסיק עזרה בשכר אך לא הומצאו קבלות או אסמכתאות לגבי התשלומים ומעדות התובע גם עולה, כי חלק מהתשלומים בוצעו בשווה כסף שהיקפ ו לא ברור . בנוסף, התובע לא זימן למתן עדות את מטפל יו או חבריו שליוו אותו וטיפלו בו בתקופות שונות למעט תורג'מן שהעיד לגבי עזרה בתקופה הסמוכה לאחר התאונה.

בהתחשב באמור לעיל, במצבו הרפואי של התובע, בעדותו של המומחה בדבר צרכיו והעזרה לה זקוק ובעזרת בני המשפחה של התובע וחבריו, אני רואה לנכון לפצות את התובע בגין עזרת הזולת בעבר (לרבות בגין עבודות משק בית ועזרה וליווי מחוץ לבית) על דרך האומדנה בסך של 6,000 ₪ לחודש בערכי היום .

בהתחשב בעדות המומחה לגבי היקפי העזרה המשתנים לאורך השנים כאשר בעתיד התובע יזקק לעזרה נוספת ועם זאת, ברור כי ככל שהתובע יתבגר, חלק מהעזרה לה יזקק תהיה קשורה גם בגילו, נוכח מכלול הראיות והאמור לעיל , אני מעריך את עלות העזרה לעתיד (לרבות בגין עבודות משק בית ועזרה וליווי מחוץ לבית) לתקופות השונות באופן הבא:

לתקופה הראשונה עד גיל 45 : סכום חודשי של 10,000 ₪.
לתקופה שניה עד גיל 65 : סכום חודשי של 11,500 ₪.
לתקופה השלישית עד תום תוחלת חיים: סכום חודשי של 13,000 ₪.

לפיכך:

בגין עזרת הזולת לעבר בתקופה מיום התאונה ועד לחודש נובמבר 2017 התובע זכאי לפיצוי בסך של 516,000 ₪ (86 חודשים).

בגין עזרה לעתיד התובע זכאי לפיצוי כדלקמן:

בתקופה הראשונה - 1,467,000 ₪ (מעוגל- לפי מקדם 15.3 עד גיל 45)

בתקופה השנייה – 1,330,000 ₪ (מעוגל- לפי מקדם 20, מקדם היוון כפול 15).

בתקופה השלישית – 7 20,000 ש"ח (מעוגל – לפי מקדם 16.6, מקדם היוון כפול 35).

סך הכל בגין עזרת הזולת לעתיד סך של 3,517,000 ₪.

ג. הוצאות נסיעה וניידות

התובע ביקש בסיכומיו כי בית המשפט יעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו, מר קצין. לטענת התובע, הוא אמנם אינו נוסע לעבודה, אך כשהוא יוצא מהבית הוא חייב להשתמש ברכב וכל נסיעה לתיקון הציוד או לטיפולים רפואיים בתל אביב היא למרחק של 200 ק"מ לפחות. לפי חישובי התובע, יש לפסוק לו ברכיב זה סך של 1,327,275 ₪ הכולל עלות אחזקת רכב בעבר ובעתיד לפי עלות חודשית של 3,450 ₪ וכן עלות רכישה ראשונית בסך של 49,740.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי יציאות התובע מהבית אינן מרובות כאשר ניידותו בעבר התבצעה ברכבי המשפחה וברכב הנכים שנרכש עבורו. לתובע אין הוצאה הונית על רכישת רכב הנכים שאושר לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. בנוסף, מעלות אחזקת הרכב יש להפחית את ההוצאות שהתובע היה מוציא ללא קשר לתאונה עבור נסיעות והחזקת רכב. לפיכך, יש לפסוק פיצוי בגין ההוצאות העודפות בלבד שנגרמו בעקבות התאונה וכן את טובת ההנאה שתצמח לבני משפחתו מהשימוש ברכב. במקרה דנן לתובע לא נגרמו הוצאות מוגברות בגין אחזקת הרכב המותאם למומו ולמעשה, אחזקת רכב עם פטור ממיסים אף זולה יותר מאחזקת רכב רגיל. על אף שהוכח שאין הצדקה לפיצוי בגין ראש נזק זה מציעה הנתבעת להעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד בגין רכיב זה סך של 140,000 ₪.

ד"ר זייליג קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק למכונית מרווחת, ממוזגת ומותאמת למצבו לפי המלצת המכון לבטיחות בדרכים. רצוי שברשותו תהא מכונית מסוג " ואן" כך שיוכל לנהוג על כסא הגלגלים ובצורה זו להימנע מהמאמץ והשחיקה הדרושים בעת המעבר לאוטו ומחוצה לו ( סעיף 4, עמ' 5 לחוות הדעת).

התובע טען בתצהיר עדותו הראשית כי אחרי התאונה עבר זמן רב עד שהביטוח הלאומי אישר לו קניית רכב. התובע הצהיר שקנה רכב מסוג אאודי ישן והמטפל שלו דאז או חברתו נהגו ברכב והסיעו אותו. לאחר מכן כשיכול היה לנהוג, הוא נהג ברכב של הוריו, עד שאבזרו לו את רכב הנכים. לטענתו, היו בעיות רבות עם האבזור של הרכב, תיקון המסילה ועוד. התובע הצהיר שרכש ארבעה צמיגים בעלות של 7,500 ₪.

ההורים הצהירו שהתובע רכש אופנועים ורכב לפני התאונה ומימן את אחזקתם. אחרי התאונה סידרו את הרכב המשפחתי כדי שיתאים לנהיגת התובע, אף כי לא היה לו נוח להיכנס ולצאת מהרכב המשפחתי הרגיל. התובע רכש רכב נכים מסוג פולקסווגן. במשך שנה הרכב נכנס ויצא בחב' אצ"מ כדי להתאימו לתובע. רק בנובמבר 2013 קיבלו את הרכב בפעם האחרונה כשסידרו מסילה ארוכה יותר לכסא כדי שניתן יהיה להזיזו אחורנית בשביל מעבר. למרות כל התיקונים הכסא ברכב רועד וחב' אצ"מ כבר לא יכולה לתקנו. לפיכך, כדי להקל על התובע עשו התקן למנגנון יד גם ברכב של האם ( סעיף 39).
האם העידה כי במועד מתן התצהיר בחודש מאי 2014, נהג התובע ברכבים שלה ושל בעלה, לאחר ש"עשינו לו מנגנונים" (עמ' 90). האב העיד, כי יש לו רכב ב.מ.ו, לאם יש " מאבריק". יש גם טרקטורון ודייהטסו שרשום על שם אחד מבניו. הוא אישר שלתובע יש מכונית מסוג וואן והוא משתמש במכוניות שבבית ונוהג בחלק מהן : "הוא משתמש בב.מ.וו שלי כשחבר נוהג. בשברולט שהייתה הוא נהג. בדייהטסו גם חבר נוהג לו. בבאגי יש מנגנון יד. הוא יכול לנהוג בו." (עמ' 109).

בבית המשפט הסכימו הצדדים שהמרב"ד ( מכון רפואי לבטיחות בדרכים, של משרד הבריאות) אישר לתובע רכב T5 קצר לנכים 140 כ"ס ( עמ' 301).

להוכחת העלויות הנוגעות לניידות ואחזקת רכב הגישו הצדדים חוות דעת מומחים.

התובע הגיש חוות דעת של מר משה קצין ( להלן: "קצין") לפיה, עלות חודשית של אחזקת מכונית יציגה מסוג ואן לרבות האביזרים עבור התובע היא בסך של 3,780 ₪ כאשר היקף הנסיעות החודשי לפי 1,000 ק"מ וכי בהתאם לתוחלת חייו הצפויה מדובר על סך של 1,218,779 ₪.
בבית המשפט העיד קצין כי אינו יודע איזה רכב מחזיק התובע כיום וכי חוות הדעת נערכה בהתאם לרכב שאושר לו על ידי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, רכב ואן מסוג פולקסווגן T5 כאשר גם המומחה השיקומי ד"ר זייליג המליץ על ואן. הוא הסביר שהחישוב בחוות דעתו מתייחס ל ואן ארוך, והוסיף שהבדל העלויות בין ואן קצר לארוך הוא קטן ביותר. הוא קטן, מכיוון שלתובע יש פטור כמעט מלא על רכישת הרכב, כאשר בערך 90% ממחיר הרכב הוא מקבל מהמל"ל ( עמ' 12, שו' 23-13). קצין הודה בהגינותו שמבחינה כלכלית גרידא התאונה שיפרה את מצבו של התובע במובן זה שאין לו את ההוצאה ההונית על החלפת רכב ורכישתו, אך עם זאת ציין שהצרכים של התובע בתחום הניידות גדולים יותר, ייתכן שהוא צריך רכב גדול יותר וגם היקף נסיעות גדול יותר. נוכח האמור, לרבות בגין שימוש בכלי רכב על ידי התובע ללא קשר לתאונה, מורידים סדר גודל של 25% מהעלות המלאה של אחזקת רכב נכה (עמ' 14 -15 ). המומחה אישר שהסך החודשי של 3,780 ₪ בחוות דעתו הוא עלות האחזקה החודשית לאחר הפחתת ההלוואות העומדות לצורך רכישות ורכישות חוזרות של רכב הואן. כן הוסיף שעלות אחזקה חודשית של רכב 1600 לפי 1,000 ק"מ בחודש היא בסך של 2,200 ₪.

מנגד הנתבעת הגישה את חוות הדעת של בעז מוגילבקין ( להלן: "מוגילבקין"), שמאי טכני, בוחן וקצין בטיחות מורשה ש קבע כי עלות אחזקה חודשית ל- 1,000 ק"מ בואן פולקסווגן T-5 לנהיגה עצמאית, תהא 1,865 ₪+925 ₪ לאביזרים, כלומר סך חודשי כולל של 2,790 ש"ח. כל ק"מ נוסף או פחות יעלה כ-0.95 ₪. באם יסע רק 500 ק"מ, קילומטראז' העלות תהא 1,390 ₪+עלות אביזרים. עוד קבע, כי עלות אחזקה של רכב פרטי משומש היא בממוצע כ- 1,563 ₪; עלות אחזקה של רכב פרטי ממוצע חדש, נפח 1300 סמ"ק היא כ- 2,550 ₪; עלות אחזקה של רכב פרטי ממוצע חדש נפח 1600 סמ"ק היא כ- 2850 ₪ (כל הנתונים ל – 1000 ק"מ לחודש) .

הלכה היא, כי מעלויות אחזקת הרכב וכל הנלווה לכך, יש להפחית את ההוצאות שהיה הניזוק מוציא ממילא, גם אלמלא התאונה, והפיצוי לו זכאי הניזוק הוא רק הפיצוי בגין ההוצאה העודפת שנאלץ הוא להוציא עקב התאונה (ראו לדוגמא: ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.09)).

בהתחשב בגילו של התובע, בחוות הדעת שהגישו הצדדים, בראיות ובעדויות המומחים; בטענות הצדדים לרבות טענות התובע בדבר היקף נסיעותיו המוגבר נוכח מקום מגוריו והטיפולים הרפואיים להם הוא נדרש; בסוג הרכב שאושר לתובע על ידי המכון לבטיחות בדרכים; בעלות הרכישה הראשונית של הרכב; במענקים ובהלוואות שמעניק המוסד לביטוח לאומי; עלות האחזקה החודשית של הרכב; מצב הדברים שמשך התקופה החל מיום 1.5.13 ועד ליום 31.8.16 התובע לא רכש ביטוח לרכב ולאביזריו (בהקשר זה ראה בהמשך פסק הדין בפרק ניכויים); עלותם של האביזרים לאחר ההלוואות מאת המוסד לביטוח לאומי ועלות אחזקתם ובהפחתה רעיונית לפיה גם אלמלא התאונה היה התובע מחזיק ברכב או באופנוע, אעריך את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 450,000 ₪ בערכי היום.
ד. הוצאות כביסה, מיזוג אויר ומצעים

בסיכומיו, ביקש התובע לאמץ את חוות הדעת של קצין ולפסוק לו סך של 153,780 ₪ עבור הוצאות מיזוג אויר ( סעיפים 92-91). עוד ביקש התובע, כי בהתחשב בצורך לכבס מצעים מספר פעמים בשבוע, לרבות כריות ושמיכות, ייקבע שהוא זקוק ל- 6 הפעלות שבועיות של מכונת הכביסה יותר מאשר אדם רגיל ונדרש פיצוי חודשי של 225 ₪ לעלות עודפת של כביסות ו - 450 ₪ לחודש בגין עלות נוספת עבור מצעים (סעיפים 96-94).

הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות עודפות בלבד. נוכח מקום מגוריו ובשים לב לעובדה שכיום כמעט בכל בית יש מזגן, יש להניח שהתובע היה רוכש ומפעיל מזגן ללא קשר לפגיעתו. כך גם מכונת כביסה ומייבש קיימים בכל בית. אשר למצעים - לא הוכח צורך מוגבר ולחלופין מדובר בדרישה מוגזמת. לעבר מדובר בנזק שלא הוכח, התובע מתגורר ביחידת הדיור של הוריו ולא הוכחו הוצאות מוגברות ביחס לשימוש שנעשה על ידו. לעתיד מוצע בגין הוצאות מיזוג/כביסות/ייבוש ומצעים סכום גלובלי של 20,000 ₪ ( סעיפים 65-63).

ד"ר זייליג קבע בחוות דעתו בנוגע להוצאות כביסה מוגברות, כי חוסר שליטתו של התובע על הסוגרים גורם לצרכי כביסה מרובים ולכן הוא זקוק למכונת כביסה ולמייבש. כמובן שיש לקחת בחשבון את הבלאי של האביזרים במועד קצר יותר מהממוצע וזאת בשל השימוש הרב. כמו כן יש להתחשב במלאי בגדי החלפה ( סעיף 3, עמ' 5 לחוות הדעת). זייליג אישר בחקירתו בבית המשפט, שההמלצה על מיזוג בדירה מהווה צורך שיקומי בשל פגיעה באיזון חום וקור אצל התובע ( עמ' 222, שו' 25-21).

ההורים הצהירו, שאין יום שלא מכבסים את כביסת התובע, שכן בגדיו מדיפים ריח רע של שתן, צואה וזיעה ואי אפשר לכבסם עם כביסה אחרת. את המצעים מחליפים כמעט כל יום וכשהם נרטבים מכבסים גם את הכריות, שמיכת הפוך והמצעים ( סעיף 29). ההורים הצהירו שמאז הפציעה חשבון החשמל הגיע ל- 1,900 ₪ לחודשיים ואפילו יותר בגלל הכביסות, דוד החשמל והמזגן שדולק אצל התובע כל הזמן. גם חשבון המים עלה ב- 30% לפחות מאז התאונה ( סעיף 33).

האם טענה בחקירתה הנגדית שהיא זו שעושה את הכביסות בבית וכי התובע נותן לה סך של 3,000 ₪ במזומן מידי חודש, עבור הוצאות מינימליות של חשמל, מים, אוכל, כביסות ועבור העזרה, שכן היא מבשלת גם לחבריו.

התובע הגיש חוות דעתו של קצין שקבע כי עלות אחזקת המזגנים למשך תוחלת חיי התובע עומדת על סך של 126,035 ₪ ( כ- 390 ₪ לחודש להפעלת שני מזגנים לקירור וחימום חלק מהדירה – מזגן 1.25 כ"ס ומזגן 2 כ"ס) . עלות חודשית נוספות בגין הפעלת מכונת כביסה ומייבש עומדת על סך של 42 .32 ₪ לחודש בהנחה שהמכונות מופעלות בממוצע, פעם נוספת בשבוע. אם המכונות תופעלנה פעם וחצי בממוצע כל שבוע, תהא העלות החודשית הנוספת כ- 63.48 ₪. מחיר של קניית מכונת כביסה הוא כ-1680 ₪ ומחיר של מכונת ייבוש הוא כ- 1,460 ₪. בחקירתו בבית המשפט אישר קצין שלא היה בביתו של התובע והוא אינו יודע איזה מזגן יש לו בבית. כן אישר שאין לו הכשרה של מהנדס קירור במקצועו, הוא אינו שמאי ואין לו ידע טכני במזגנים ואינו יודע בפועל כמה זמן המזגן של התובע פועל בבית ( עמ' 19).

מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת של מוגילבקין שקבע, כי עלות שימוש במכונת כביסה במסגרת רגילה להפעלה מוגברת נוספת של פעם בשבוע היא כ- 240 ₪ לשנה, שהם כ- 20 ₪ לחודש, זאת במידה ויקבע כי התובע זקוק לכביסה מוגברת. במקום מגוריו אין בדרך כלל צורך במכונת ייבוש, מאחר והכביסה על החבל מתייבשת במהירות רבה. מכונת ייבוש באיכות טובה מדגם ספקטרה, תוצרת איטליה מחירה כ- 1,200 ₪ ואין צורך דווקא במכונת ייבוש יקרה יותר כפי שציין קצין. העלות החודשית של הפעלת מכונת ייבוש ( הוצאות קבועות והוצאות משתנות) להפעלה 25 פעמים בחודשי החורף, במידה והמכונה תופעל לצרכיו של הנכה, תהא עלות שנתית של כ-106 ₪ והעלות החודשית 9 ₪. בחוות הדעת בעניין עלות אחזקת מזגן, קבע מוגילבקין, כי מזגן מפוצל אחד 2.5 כ"ס (דו מזגן עילי כפול) לשני חדרים ימלא בהחלט את דרישות מיזוג האוויר עבור התובע בחדר או בחדרים בהם ישהה לצורך מיזוג יחידת המגורים שלו, במידה ובית המשפט יחליט שהוא זקוק למיזוג אויר יותר מאדם בריא. עלות רכישה והתקנה חד פעמית של דו מזגן 2.5. כ"ס היא כ-7,000 ₪ ( מזגן 1.25 כ"ס עלותו כמחצית). העלות החודשית לדו מזגן למיזוג יחידת המגורים של התובע היא כ- 314 ₪ לחודש בהפעלה בחלק מחודשי השנה. עלות זו כוללת הוצאות להפעלה שוטפת וכן הוצאות ההון לחידושו של המזגן. במידה וייקבע שהתובע זקוק רק למיזוג חדר השינה מזגן 1.50 כ"ס מחירו 3,500 ₪ ועלות אחזקה חודשית כ- 180 ₪ לחודש.
בחקירתו הנגדית אישר המומחה שההכשרה היחידה שלו היא לגבי קביעת עלות שעת חימום או קירור במזגן ואין לו הכשרה לקבוע את מספר שעות המזגן שדרושות לתובע במצבו, וכי בית המשפט הוא שייקבע את היקף השעות המתאים לתובע.

אין חולק כי המומחים מטעם הצדדים אינם קובעים את היקף צרכיו העודפים של התובע וכי חוות דעתם הן לצורך קביעת עלויות בלבד. נוכח עדותו של מומחה בית המשפט בתחום השיקום ומצבו הרפואי של התובע, נראה כי ל אחרון צרכים עודפים והוצאות עודפות בהתחשב בכך שהוא זקוק לשעות מזגן והפעלות מכונות כביסה וייבוש בהיקף גדול יותר מאדם בריא. בנוסף, סביר להניח שהתובע יזקק לרכוש יותר מצעים עקב בלאי מוגבר. עם זאת, ברור גם כי ברוב המכריע של הבתים בישראל יש מזגן, מכונת כביסה ומכונת ייבוש.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונוכח הראיות והעדויות, שוכנעתי כי לתובע ה וצאות כביסה, מיזוג אויר וקנית מצעים מוגברות עקב נכותו , בגינן מצאתי לנכון לפסוק לו פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 60,000 ₪.

ה. הוצאות רפואיות ותרופות

בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים בחדר הכושר " צעדים", מנוי לבריכה, יעוץ וטיפול מיני (ויאגרה) , טיפול נפשי וטיפול זוגי, קנביס ותרופות בעבר (63-51). התובע ביקש פיצוי עבור טיפולים ותרופות, מעבר לניתן על ידי קופת החולים בסך של 2,060,734 ₪ ( סעיף 63).
הנתבעת טענה בסיכומיה כי התובע לא מיצה את ההליך בקופת החולים למימוש זכאותו לטיפולים ותרופות בנוגע לתאונת הדרכים הניתנים לו במסגרת סל הבריאות ללא תשלום. התובע אף לא מיצה טיפולי פיזיותרפיה להם זכאי במסגרת הסל. אין לאפשר התנהלות מעין זו לעבר ובטח שלא לעתיד משלא הוכח שיש קושי אמיתי במיצוי הזכויות בהקשר זה. לגבי טיפולי פיזיותרפיה, למרות קביעותיו של ד"ר זייליג, התובע אינו זקוק לפיזיותרפיה בתדירות החורגת מהטיפול שקיבל עד היום. בכל הנוגע לפעילות גופנית סדירה, הרי שהיום היא הפכה נחלת הכלל כך שמדובר בהוצאה כספית שממילא היה התובע מוציא ואין לפצות פיצוי נוסף בגינה. גם טיפולים מיניים נכללים בסל הבריאות ומכוסים על ידי קופת חולים, לרבות טיפולים תרופתיים לטיפול באין אונות. התובע לא פנה לקופת החולים לאשר את קבלת התרופה הנ"ל כנפגע תאונת דרכים ואף אין שום קביעה רפואית לפיה התובע זקוק לוויאגרה. טיפולים נפשיים מכוסים בסל הבריאות ואין לתן פיצוי בגינם. אין לפצות בגין קנאביס ואף אין לפצות בגין תרופות בעבר, מאחר שהתובע לא מיצה הליך לקבלת החזר מקופות החולים.
בסיכומי התשובה טען התובע, כי ד"ר זייליג המליץ על תרגול במכשור המיועד לנכים, לא מדובר בחדר כושר, אלא מסגרת המותאמת לנכים וכן במקביל המליץ על טיפול פיזיותרפי פעמיים בשבוע. ויאגרה אינה נכללת בסל הבריאות, כאשר התובע קיבל מרשמים מרופא הקופה וכך גם קנאביס אינו מסופק על ידי קופת החולים ויש ליתן פיצוי בגינו ( סעיפים 8-6).

להלן נבחן את העדויות והראיות במחלוקת.

ד"ר זייליג קבע בחוות דעתו, כי התובע יזדקק לטיפולים הבאים: מעקב שיקומי פעם בחצי שנה או שנה וזאת על פי קביעת הרופאים המטפלים; מעקב של רופאים נוספים ( אורולוג, אורטופד) וזאת על פי קביעתו של הרופא השיקומי; בדיקת US של דרכי השתן כפעם בשנה ובדיקות דם ושתן כפעם בחודש; תמיכה נפשית כפעם בשבועיים למשך כל ימי חייו ו ייעוץ וטיפולים מיוחדים בתחום המיני והפוריות לו ולבת זוגו בעתיד. אם וכאשר יתחתן ויהיו לבני הזוג ילדים, הוא, אשתו וילדיו יזדקקו לתמיכה נפשית של פסיכולוג. יתכן שיזדקק לטיפולים תרופתיים, למשל, נגד כאבים, איבוד סידן, זיהומים בדרכי השתן, פצעי לחץ ועוד ( סעיף 5 עמ' 5 לחוות הדעת). כדי לשמור על כושרו הגופני וכדי למנוע התדרדרות במצב המערכת הקרדיו-וסקולרית יזדקק התובע להמשך פעילות גופנית באחת המסגרות הקיימות ומותאמות עבור נכים במצבו ( כגון מכון כושר, הליכה פסיבית בתמיכה רובוטית-לוקומט, שחיה במסגרת כמו " ספיווק", כפעמיים-שלוש בשבוע לכל ימי חייו). התובע יזדקק לטיפול פיזקלי, פיזיותרפיה/הידרותרפיה, כדי למתן את טונוס השרירים המוגבר, כפעמיים בשבוע למשך כל חייו ( סעיף 7 בעמ' 5). יש לציין שבעמ' 4, בפרק דיון ומסקנות לחוות דעתו, ציין ד"ר זייליג, כי כיום התובע אינו מקבל את הטיפולים להם הוא זקוק, הן מבחינה פיזקאלית והן מבחינה נפשית ולכן קיימת סכנה להידרדרות במצבו.

בבית המשפט העיד ד"ר זייליג, כי הטיפולים להם זקוק התובע, מהווים טיפול מונע שמטרתו למנוע סיבוכים וגורמי סיכון למחלות קשות ולמנוע התדרדרות נוספת ( עמ' 185). המומחה נשאל האם התכוון בחוות דעתו, שהתובע זקוק גם לטיפול פיזיותרפי וגם להשתתפות במכון כושר לנכים והשיב: "ואני אומר לך שזה לא מה שאני כותב. אני כותב פה רק על פעילות גופנית. וחוץ מזה את צודקת, הוא צריך גם פיזיותרפיה כמה שיותר מקצועית. פעילות גופנית זה מה שכל אחד מאיתנו עושה או שלא עושה, מותאם לו, כי הוא לא יכול לעשות כל מה שאחרים עושים, וזה הכל." (עמ' 191, שו' 13). בהמשך אישר המומחה שהתובע צריך לקבל פעמיים בשבוע למשך כל ימי חייו טיפול פיזיותרפי וכן עליו לעשות פעילות גופנית באחת המסגרות הקיימות והמותאמות עבור נכים במצבו, כדוגמת " צעדים או ספיבק (הדגשה שלי – א.פ.) " (עמ' 192, שו' 10-1). בהקשר זה, המומחה העיד כי מכון ספיבק הוא בעצם מועדון לאנשים עם מוגבלויות ו כי הפעילות בו כרוכה בתשלום דמי מנוי, כמו לבריכה רגילה, ואף בסכום נמוך יותר (עמ' 190). לפיכך, איני מקבל את טענת התובע בסיכומיו לקבלת טיפול רפואי דווקא בחדר כושר "צעדים" כאשר לפי המומחה ניתן לבצע את הטיפול במכון ספיבק שעלות מנוי בו שווה או נמוכה מעלות מנוי בבריכה רגילה. בעדותו, כאשר הופנה לכך שברישומי קופת חולים קיימת המלצה לוויאגרה או סיאליס, השיב המומחה שזהו חלק מהשיקום המיני, וכי ככל שהתובע יתחתן, הוא יצטרך ייעוץ פסיכולוגי זוגי (עמ' 229 - 230). ד"ר זייליג אישר שטיפול פסיכולוגי עד כה לא היה כלול במסגרת הטיפול הציבורי ועכשיו הוא כלול, אך עדיין לא ברור איך ייושם השינוי ומה יהיה היקפו ( עמ' 230). התובע יזדקק לטיפול פסיכולוגי פעם בשבועיים למשך כל ימי חייו ( עמ'231). בהמשך, לאחר שעלה גם נושא הטיפול הזוגי, היה והתובע יתחתן, אישר המומחה כי התובע יזדקק לטיפול פסיכולוגי מהיום ועד תום תוחלת חייו פעם ב- 10 ימים, שמשקלל את מלוא צרכיו ( עמ' 232, שו' 15-24).

התובע הצהיר, בין היתר, שהוא מעשן קנאביס רפואי נגד הכאבים ועל מנת להירדם. לטענתו הוא קונה קנאביס בקביעות ומשלם כל חודש 370 ₪ אולם הפסיק לשמור קבלות ולמעשה צרף מספר קבלות לגבי מספר חודשים בשנת 2012 וכן רשיון על שמו להחזקה ושימוש בסם מסוכן (קנאביס) בתוקף עד ליום 1.3.12. לטענתו, קיבל בעבר טיפולי פיזיותרפיה ובהמשך גם הרפיה במים במספר מקומות אולם שלם במזומן ללא קבלות. הוא הוסיף, שכאשר הייתה לו חברה הוא לקח ויאגרה 10 פעמים בחודש על מנת לתפקד מבחינה מינית. התובע צרף קבלות ספורות אולם לטענתו אין ברשותו קבלות מאחר ואת רוב הקניות מבצעים עבורו אחרים.
התובע העיד בבית המשפט שקיבל מקופת החולים 12 טיפולי פיזיותרפיה, כאשר לטענתו לא אישרו לו טיפולים נוספים. מדובר ב- 12 טיפולים בשנה בלבד. התובע הוסיף שהוא בספק אם יהא זכאי לקבל 12 טיפולים גם בשנה הבאה ( עמ' 142, שו' 22-10). התובע נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא פנה לקבל טיפול פיזיותרפיה באופן פרטי או פנה בבקשה לתשלום תכוף בעניין, ובמיוחד כאשר אישר שיש לו הכנסה של מעל 15,000 ₪ לחודש , ותשובתו הייתה שהוא הולך באופן פרטי ( עמ' 143, שו' 13-6). עם זאת, כשנתבקש להציג קבלות, טען התובע שהוא משלם במזומן וכי מקום שנותן קבלות גובה סכום גבוה יותר עבור הטיפול. לטענתו, עבור טיפול פיזיותרפיה, העלות 180 ₪ לטיפול של 45 דקות עם קבלה ו- 150 ש"ח ללא קבלה.

ההורים הצהירו כי האם היא זו שמביאה לתובע ציוד ותרופות שניתנים בקופת חולים וקונה עבורו טיטולים, כפפות, מגבונים, חומרי ניקוי, ציוד חד פעמי וכו'. ההורים הצהירו שידוע להם שצריך לשמור קבלות אבל עם כל העול המוטל עליהם לא תמיד זוכרים ( סעיף 40).
בכל הנוגע לשימוש התובע בקנאביס העידה האם, כי התובע נוסע לרמב"ם בכל שנה כדי שיחדשו לו את האישור לקנאביס וכי הוא לוקח קנאביס בכל יום, בבוקר, בצהריים בערב ובלילה ( עמ' 90 - 91 ).
האב העיד שאינו יודע מהי תדירות השימוש בקנאביס, אך התובע " מעשן הרבה" והייתה תקופה שעישן יותר מהצורך ולכן אושפז ( עמ' 109). להערכתו, התובע מעשן בסביבות 4-3 סיגריות קנאביס ביום ( עמ' 110). בכל הנוגע לטיפולים, האב העיד שלפני כחודשיים הסתיימו טיפולי הפיזיותרפיה שקיבל התובע מקופת החולים (12 טיפולים), והתובע גם מיצה את זכאותו לטיפולי הידרותרפיה בקופה. כשנשאל מדוע לא לקח את התובע לטיפולים פרטיים, השיב, כי הייתה תקופה שלקחו אותו והוא לא שיתף פעולה והיו לו טענות לגבי הטיפול ( עמ' 114).

להוכחת עלות הטיפולים הנדרשים לתובע, הגישו התובעים את חוות דעתה של הגב' טלי רפפורט, מרפאה בעיסוק ( להלן: "רפפורט") לפיה, הטיפולים הפרא-רפואיים כלולים בסל השירותים של קופת חולים אך מספר הטיפולים מוגבל והם ניתנים לפי שיקול דעתם המקצועי של עובדי הקופה. בנוסף, המבוטח נושא בהיטלי השתתפות עבור טיפולים אלה וכי בכל מקרה כמות הטיפולים לא עומדת בתדירות הכמות המומלצת בחוות דעתו של ד"ר זייליג. הגב' רפפורט העריכה עלות טיפול פיזיותרפיה בסך של 250 ₪ לא כולל מע"מ, עלות מנוי בבריכה בסך של כ- 2,000 ₪ לשנה, עלות טיפול פסיכולוגי פרטני בסך של 370 ש"ח ( עמ' 257 – 258 למוצגי התובע).

מנגד הציגה הנתבעת את חוות דעתו של גדעון האס, עובד סוציאלי, המעניק שירותי שיקום והערכות פסיכו-סוציאליות ( להלן: "האס") לפיה, בהתאם לחוק ההסדרים שנכנס לתוקפו ביום 1.1.10, נפגעי תאונות דרכים מקבלים מקופות החולים את מלוא הטיפולים הרפואיים והפרא רפואיים הקשורים לתאונה להם הם זקוקים, ללא תשלום וללא השתתפות עצמית ( עמ' 10 לחוות הדעת). האס העריך בחוות דעתו עלות טיפול פיזיותרפיה בתשלום בקופת החולים בסך של 104 ₪ לטיפול ועלות טיפול ארוך טווח במכון, בעלות של 170-150 ₪. הוא העריך עלות טיפול פסיכולוגי ארוך טווח בסך של 300-250 ₪. כן טען שניתן לקבל טיפול בעלות נמוכה יותר בקופת החולים.
על אף האמור, בעדותו בבית משפט הסכים האס שנפגע תאונות דרכים זכאי רק ל- 12 טיפולים לשנה, אך הוסיף וטען שיש כאלו שמערערים ומקבלים יותר. עם זאת, בהמשך אישר שכאשר מדובר בטיפול משמר לא ייתנו מעבר ל- 12 טיפולי פיזיותרפיה לשנה בקופת החולים ( עמ' 322).

בכל הנוגע לטיפולים שמעניקה קופת חולים כללית, העידה הגב' מאיה לרנר שיכורי- מנהלת היחידות לטיפולי בית של מחוז צפון בשירותי בריאות כללית ( להלן: "שיכורי") ובאמצעותה, הוגש לבית המשפט, התיק הרפואי של התובע ביחידה להמשך טיפול של שירותי בריאות כללית מחוז צפון ביום 13.10.15 וסומן כנ/1, 13.7.16. העדה העידה שהתובע שוחרר מבית החולים לוינשטיין ביום10.2.11 לביתו וביום 22.2.11 בוצע ביקור בית של רופא שיקומי מטעם הקופה. הייתה הערכה ראשונית של פיזיותרפיה ושל ריפוי בעיסוק והומלץ שיגיע למרכז השיקום בקיבוץ מזרע ( עמ' 384, שו' 8-3). בפועל התובע לא הגיע למזרע, והנציגים הגיעו אליו הביתה. בתיק קופת החולים צוין, כי ניסו לתאם עם התובע פגישה בביתו והוא לא ענה לטלפון ולא חזר אליהם בחודש אפריל 2012 ( עמ' 384, שו' 25-19). עוד העידה שיכורי שהתובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה בביתו בגפיים התחתונות בשנת 2012, סוף אפריל ותחילת מאי. מדובר ב- 15 ביקורים בבית, כשבשלושה מתוכם הוא לא היה בבית. סה"כ מדובר בתקופה שמפברואר 2012 ועד אוקטובר 2014 ( עמ' 384, שו' 32-26). תחילה העידה שיכורי שהתובע קיבל תשעה טיפולי פיזיותרפיה, מאחר שבשלושה ביקורים לא היה בבית ( עמ' 385, שו' 7-5). עם זאת, בהמשך אישרה שיכורי שהסיבה שבגללה לא השיגו את התובע בטלפון, הייתה שמספר הטלפון שלו היה שגוי ( עמ' 401, שו' 22-18). בנוסף, היא תיקנה את עצמה שהתובע קיבל רק 5 טיפולי פיזיותרפיה בבית ולא תשעה כפי שסברה ( עמ' 405, שו' 18-16). העדה לא ידעה לומר לכמה טיפולים בשנה זכאי התובע, אך הבהירה שיש ועדת חריגים שמאשרת החרגה מהסל ומתן יותר טיפולי פיזיותרפיה מהמספר המוקצב לשנה, במקרים שהם סבורים שמתאימים ( עמ' 382, שו' 22-17). היא ציינה שביום 13.5.12 ניתן טיפול הפיזיותרפיה האחרון לתובע בביתו ( עמ' 386, שו' 5-4). היא אישרה שמאוקטובר 2014 אין שום פנייה של התובע ליחידה להמשך טיפול פיזיותרפיה ( עמ' 386, שו' 23-19). שיכורי אישרה שאם יש מחלוקת על מספר הטיפולים ויש דרישה של התובע לוועדת חריגים לא בהכרח יסרקו את החומר הזה לתיק הרפואי של המטופל והיא הביאה עמה רק את התיק הרפואי של התובע ביחידה ( עמ' 390, שו' 4-1). שיכורי הבהירה בהמשך לבירור שערכה בהפסקה, כי אין אפשרות במצב של חולה כרוני (כמו התובע) לקבל מעבר למכסת סל טיפולי הפיזיותרפיה, קרי, 12 טיפולים לשנה במכון ( עמ' 393-394) וכן אישרה שמתן טיפולים פיזיותרפיים בבית אינו רלוונטי כיום למצבו של התובע (עמ' 394, שו' 20-16).

בכל הנוגע להוצאות הרפואיות בגין תרופות וסל השירותים לו זכאי התובע כנפגע תאונת דרכים, הובאה לעדות מטעם הנתבעת הגב' אילנית בוגנים, ממונה סל השירותים, שירותי בריאות כללית ( להלן: "בוגנים"). הגב' בוגנים הסבירה שכאשר הצדדים מתייחסים לסל השירותים, הכוונה לתרופות ולביקורים אצל רופאים מקצועיים וככל שהתרופות והביקורים הנ"ל קשורים לפגיעה בתאונה, התובע כנפגע תאונת דרכים פטור מהשתתפות עצמית. מדובר על תרופות שכלולות בסל התרופות המאושר לקופות על ידי ועדה ממשלתית והוסיפה שבדרך כלל כפפות לא מאושרות לנפגעי תאונת דרכים (עמ' 420). התובע מופיע במחשב כנפגע תאונת דרכים. על מנת לקבל זכאותו כמופיע בסל השירותים כולל קבלת תרופות הקשורות לפגיעתו ללא השתתפות עצמית יש הליך בגינו יקבל התובע החזר. הוא ישלם בפועל השתתפות עצמית ויקבל החזר מלא מהקופה עם הגשת קבלה ואישור משטרה ובתנאי שרכש תרופות בבית מרקחת של הקופה. העדה תיארה את ההליך בקופת החולים, שבו נפגע תאונת הדרכים ניגש לרופא המשפחה שמפנה מכתב למחלקת סל שירותים שבו הוא כותב מה מהות הפגיעה בתאונה שעבר ואיזה תרופות הוא לוקח שקשורות לפגיעה, מדובר במעין סיכום רפואי ושם מפורטות לרופא המחוז התרופות שנוטל הנפגע. זה עובר לוועדה תרופות מחוזית שקובעת רשימת תרופות מאושרת לנפגע בתאונה והוא יכול למעשה לקבל החזר מלא של ההשתתפות העצמית באותן תרופות שאושרו. ברשימה יופיעו גם כמויות חודשיות של התרופות. כדי לקבל החזר עליו לרכוש את התרופות, לגשת למשרד המרפאה עם רשימת תרופות מאושרות שהוועדה שלחה אליו והקבלה המקורית על רכישת התרופות והסך יועבר לחשבונו. העדה ציינה שברשומה הממוחשבת לא מופיעה פנייה של התובע לקבל רשימת תרופות מאושרת, כלומר הוא מעולם לא פנה לרופא משפחה בעניין ולא היה המשך הליך בוועדה המחוזית ( עמ' 421, שו' 17-1). כל פעם יש בדיקה מחודשת של הזכאות. רשימה שרופא המשפחה מוסר לבקר המחוזי ותועבר לוועדה ותאושר על ידה תקפה לשנה בלבד. כל שנה נדרש לעבור את הפרוצדורה מחדש, כאשר לפעמים הנפגע אינו מחויב להגיע לרופא משפחה שוב והרופא בעצמו יוציא את המכתב מחדש ( עמ' 428, שו' 25-23).

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות, אני קובע כי התובע זכאי לקבל מקופת החולים 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה לכל היותר , בעוד ד"ר זייליג קבע שהוא זקוק לטיפול פעמיים בשבוע לכל החיים, כלומר התובע זקוק בעתיד לכ – 8 טיפולים בחודש מהם הקופה מאשרת לו אחד בלבד. בתקופה מאז מועד התאונה, משך שבע שנים, נראה שהתובע בחר שלא לבצע טיפולי פיזיותרפיה רבים ואפילו לא מיצה את זכותו לקבלת 12 טיפולים בשנה בקופה. התובע לא הציג קבלות ולא הוכח שהלך בפועל לטיפולים פרטיים, בוודאי לא ברור היקף הטיפולים שביצע באופן פרטי, כאשר לא התרשמתי שהייתה לו מני עה כספית לבצע טיפולים פרטיים בהיקף רחב יותר וכשמעדות הוריו עולה, כי התובע סרב לשתף פעולה עם טיפולים פרטיים בעבר. בהתחשב באמור לעיל ובעדויות השונות לגבי עלויות טיפולי פיזיותרפיה הניתנים באופן פרטי , אני פוסק לתובע בגין טיפולי פיזיותרפיה לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 2 00,000 ₪.

בהקשר זה ובכלל אציין, כי לא התרשמתי מעדותו של התובע לגבי היקף הכנסותיו החודשי (מעל 15,000 ₪) שהיה חסר יכולת כלכלית לממן מכספו טיפולים פרטיים או תרופות כגון ויאגרה או קנאביס, לפחות בהיקף מסוים, בוודאי גבוה יותר מסכום הקבלות שהוצגו. עוד אציין שהיה באפשרותו להגיש בקשות נוספות לתשלומים תכופים למימון טיפולים אלה, ככל שהיה מעונין בכך. בנוסף, מעדות הגב' רוט מחברת הפניקס עולה שלתובע היה ביטוח אובדן כושר עבודה שלפיו היה זכאי לסך של 3,200 ₪ ברוטו לחודש וכי תביעתו לאובדן כושר אושרה ואף שולמו לו תשלומים בהתאם לפוליסה עד ליום 31.12.13. אז הופסקו התשלומים מאחר והתובע הפסיק להגיש מסמכים רפואיים עדכניים לחברת הביטוח. עולה אפוא כי היה באפשרות התובע להמשיך לקבל סכום נוסף כאמור לעיל, שיכל לשמש אותו למימון טיפולים ותרופות שונות, מעבר לניתן לו על ידי הקופה, והוא לא פעל למיצוי זכויותיו על פי הפוליסה, גם אם שלח לחברת הביטוח מסמכים כאלה ואחרים.

באשר לטענה בדבר המלצת המומחה על טיפול במכון צעדים, הרי שד"ר זייליג לא המליץ דווקא על מכון זה והעלה אופציות נוספות כגון מכון " ספיבק". המומחה הבהיר שהתובע צריך לעשות פעילות גופנית באחת המסגרות הקיימות והמותאמות עבורו כנכה וכי אין מדובר בכל חדר כושר. עם זאת, המומחה העיד שעלות מנוי במכון ספיבק דומה ואף נמוכה יותר מדמי מנוי בבריכה ואין גם להתעלם מטענת הנתבעת כי יתכן שהתובע היה רוכש מנוי לבריכה או לחדר כושר, גם אלמלא פגיעתו בתאונה, כרבים אחרים. נוכח האמור לעיל, ישוקלל הפיצוי בגין רכיב זה כחלק מהפיצוי הגלובלי שיפסק להלן.

לגבי פיצוי בגין קנית ויאגרה, ד"ר זייליג התייחס בחוות דעתו לכך שמבחינת תפקוד מיני התובע סובל מאין אונות (עמ' 4 לחוות הדעת) וכי ויאגרה יכולה לשמש לטיפול בזקפה . לטענת התובע, רופא המשפחה שלו ציין את התרופה ברשימת התרופות הקבועה שלו במינון 4 טבליות בשבוע (עמ' 341 לתיק המוצגים של התובע) והוא רוכש אותה כל אימת שידו משגת ויש לו בת זוג שכן מדובר בתרופה יקרה שעלותה לאחר סבסוד כ-750 ₪ לחודש, וכי לא היה טעם בפניית רופא המשפחה לבקש את התרופות שכן התרופה אינה בסל התרופות. ממכלול הראיות נראה לכאורה, כי אכן קיים ספק בדבר מימון התרופה על ידי קופת החולים ועם זאת, התובע לא פעל למיצוי זכויותיו כחבר הקופה בעניין זה . התרשמתי ממכלול תשובותיה של גב' בוגנים עולה שאינה יכולה לאשר או לשלול האם התרופות סיאליס וויאגרה הן בסל התרופות וכי רק בקר תרופות יכול לענות על כך, אף שבשלב מסוים השיבה שהתרופה אינה בסל התרופות (עמ' 423-424). אכן, בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994 בתוספת השנייה שמהווה חלק מסל שירותי הבריאות כאמור בסעיף 7(א) לחוק, בסעיף 14 (ה) שכותרתו "מערכת המין בגבר" ס"ק 4. מצוין גם "טיפול בהפרעות בתפקוד המיני". בנוסף, בסעיף (86) לתוספת הראשונה לצו ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל שירותי הבריאות), תשנ"ה – 1995 רשום כי התרופה SILDENAFIL (ויאגרה) תינתן , בין היתר , לטיפול באין אונות. אוסיף גם, שליד ס"ק (86) רשום צו תשע"ו – 2015, כלומר שהיה תיקון לגבי תרופה זו שתחילתו ביום 15.1.15. בהמשך, בסעיף (א) (4) לתוספת השנייה לאותו צו שעניינה בתשלומי השתתפות עצמית בעד התרופות בסל הבריאות נקבע, כי הטיפול באין אונות בכל אחת מהתרופות לרבות תרופה זו ינתן בהשתתפות עצמית של עד 100% מהמחיר המרבי לצרכן (כל האמור לעיל חל גם על שתי תרופות נוספות לטיפול באין אונות המפורטות בצו) . נוכח האמור לעיל, גם אם נראה לכאורה שהתרופה בסל התרופות מיום 15.1.15, עדיין לא ברור מה מדיניות הקופה בה חבר התובע לגבי גובה ההשתתפות העצמית שיכולה להגיע לשיעור 100%, והאם ככל שהתובע היה פונה לקופה לגבי החזר השתתפות בגין נטילת תרופה זו (דבר שלא עשה), היא הייתה מאושרת לו והיה זכאי לקבל בגינה החזר מלא כנפגע תאונת דרכים . כל זאת, ללא שהתייחסנו להיקף הצורך והשימוש של התובע בתרופה כאשר התובע הציג קבלות בודדות לגבי קנית ויאגרה. בהמשך , אתייחס לתרופה זו, בהקשר הדרישה לפיצוי בגין תרופות בכלל.

בכל הנוגע לטיפולים הנפשיים, אין חולק שכיום טיפולים הנפשיים הם במסגרת סל הבריאות הניתן על ידי קופות החולים (סעיף 59 לסיכומי התובע) . עם זאת, יש מקום לתן משקל לטענת התובע, כי בשלב זה לא ברור כמה טיפולים אכן יינתנו על ידי הקופה, גובה ההשתתפות העצמית (ראה בהקשר זה עדותו של ד"ר זייליג לעיל) , והאם יהא בכך כדי לענות באופן מלא על היקף הטיפולים הנפשיים הנדרש לפי קביעת ד"ר זייליג. עדיין, התובע לא פנה עד היום בדרישה לקבלת טיפולים נפשיים מהקופה ולמיצוי זכויותיו בהקשר זה ולכן יש לתת לטענתו לעיל משקל נמוך. נוכח האמור לעיל, ישוקלל הפיצוי בגין רכיב זה כחלק מהפיצוי הגלובלי שיפסק להלן.

בכל הנוגע לקנאביס, ד"ר זייליג אמנם לא קבע במפורש כי הוא נדרש לתובע, אך בחוות הדעת נכתב שייתכן מאוד שהתובע יזדקק לטיפולים תרופתיים נגד הכאבים (עמ' 5 סעיף 5) וכן אישר שיש אנשים שטוענים שהקנאביס עוזר להם נגד ספסטיות וכאב (עמ' 246) . מהקבלות שצרף התובע עולה לכאורה, כי עלות קנאביס לחודש עומדת על סך של 470 ₪ אולם צורפו קבלות בודדות ורישיון אחד להחזקה ושימוש בקנאביס עד ליום 1.3.12. מצד שני, הוריו של התובע העידו שהתובע משתמש בקנאביס על בסיס קבוע. התרשמותי היא שהדיון בצורך הרפואי של התובע לשימוש קבוע בקנאביס לא מוצה וגם לא שוכנעתי שהתובע קונה ומשתמש בתרופה על בסיס קבוע ומתמשך. נוכח האמור לעיל, ישוקלל הפיצוי בגין רכיב זה כחלק מהפיצוי הגלובלי שיפסק להלן.

בכל הנוגע לתרופות, התובע הגיש רשימת תרופות שהונפקה על ידי קופת החולים וכן קבלות ספורות. מרשימת התרופות עולה שההשתתפות העצמית של התובע בקניית תרופות מהקופה, משך למעלה משלוש שנים, בין התאריכים 1.8.10 ועד ל- 20.10.13 עמדה על 11,518 ₪ ובכלל זה כ - 10 רכישות ויאגרה בעלות של כ- 750 ₪ כל אחת (עמ' 145-151 לתיק מוצגים של התובע). התובע טען שלא צרף את כל הקבלות וביקש שייפסק לו סך של 100,000 ₪. לנוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בעדותה של בוגנים לפיה התובע פטור מהשתתפות עצמית על תרופות המכוסות בסל הבריאות ובהתחשב בכך שלא הוכח שהתובע מיצה את זכותו לקבל החזר כספי בגין ההשתתפות העצמית ברכישת התרופות, ישוקלל הפיצוי בגין רכיב זה, לרבות בגין תרופת הויאגרה, כחלק מהפיצוי הגלובלי שיפסק להלן.

נוכח כל האמור לעיל, ובמצב דברים שהתובע לא פעל למיצוי זכויותיו מול הקופה כאשר קיימת מחלוקת לגבי מימון חלק מהתרופות והטיפולים בידי האחרונה, אני פוסק לתובע בגין רכיב זה לעבר ולעתיד, מעבר לפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה , פיצוי גלובלי בסך של 150,000 ₪.

אשר על כן, הפיצוי הגלובלי בגין רכיב זה לעבר ולעתיד עומד על סך של 350,000 ₪.

ו. ציוד שיקומי ורפואי, אביזרי עזר

התובע טען בסיכומיו כי הוא זקוק לכסא משודרג שמשרד הבריאות לא יספק לו. נוהל משרד הבריאות הוא נוהל חדש שטרם הופעל ואין עדיין נתונים בדבר אספקה בפועל של ציוד. משכך לא ניתן לאמת ולבדוק את אופן התנהלות משרד הבריאות והאם התובע יקבל כסא מתאים או שמא צדק ד"ר זייליג כשאמר שבפועל לא מקבלים ממשרד הבריאות את הכיסא הטוב ביותר עבור הנכה. נוכח הספק האמור, ביקש התובע, כי ייקבע שספק אם משרד הבריאות יממש את נוהל אספקת הציוד וגם אם כן הרי שיספק כסא עד לתקרת עלות של 11,300 ₪ בעוד שלפי עדות ד"ר זייליג עלות הכיסא הדרוש לתובע היא 21,000 ₪. לפיכך נתבקש פיצוי בגין ההפרש בסך של 10,000 ₪ לכיסא שיוחלף כל חמש שנים, כלומר 167 ₪ לחודש ( סעיפים 67-65). כן מבקש התובע פיצוי בגין כסא רזרבי בסך של 267 ₪ לחודש; מיטה רחבה ומזרן שיוחלפו כל 120 חודשים, בעלות של 341 ₪ לחודש; פיצוי של 183 ₪ לחודש בגין סדים ומתקן עמידה. סך הכל עלות ציוד שיקום, נוסף על זה שמספק משרד הבריאות, עומדת על סך של 958 ש"ח. לא ניתן לסמוך באופן מוחלט על קבלת ציוד השיקום ממשרד הבריאות ולכן יש להוסיף 20% על הסך של האמור ( סעיפים 71-68). נוכח האמור, ביקש התובע פיצוי לעתיד בסך של 365,918 ₪ ולעבר בהתאם לקבלות בגין רכישת ציוד סך של 51,782 ₪. כן נתבקש סך של 230,867 ₪ לעבר ולעתיד בגין ציוד מתכלה: סדיניות, טיטולים, כפפות, מגבונים ( סעיף 72).

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי כסא גלגלים, כסא שירותים, כסא רחצה וכרית ישיבה מסופקים על ידי משרד הבריאות מיום מתן פסק הדין , כולל החלפות מעת לעת לפי המלצת מומחה בית המשפט או קביעות פסק הדין. משרד הבריאות אינו גובה השתתפות עצמית ומממן תיקונים של הציוד. במקרה של החלפת ציוד ישן בחדש, הנפגע אינו חייב להשיב את הציוד הישן ולכן יכול להשתמש בו כציוד רזרבי. משרד הבריאות מכסה גם את כסא הגלגלים הספציפי עליו המליץ ד"ר זייליג. בכל הנוגע לעבר, כוסו הוצאות התובע במלואן על ידי הנתבעת. לגבי העתיד נותרה מחלוקת בדבר טענת התובע, לגבי הכסא הדרוש לו. הנתבעת סיפקה עמידון ואין צורך בהחלפה. דרישת התובע לתוספת של 20% לפיצוי בגין תקלות באספקת ציוד אינה מבוססת. בכל הנוגע לקבלות שהוצגו, ההוצאה היחידה בגין רכישת ציוד בעבר מתייחסת למכשיר KFAFO בסך של 22,000 ₪ אותה הנתבעת מוכנה לשלם (סעיפים 62-54). בגין ציוד מתכלה (סדיניות, טיטולים, מגבונים וכפפות) שעלותו מכוסה בחלקה בידי הקופה הציעה הנתבעת סכום גלובלי של 10,000 ₪.
בסיכומי התשובה הוסיף התובע כי הנתבעת אכן סיפקה בעבר חלק מהציוד, אך הקבלות שצרף מתייחסות לצורך בחידוש הציוד שלא מומן במלואו על ידי הנתבעת. לגבי המיטה, משרד הבריאות אינו מספק מיטה, ומדובר במדיניות שהיא לפנים משורת הדין וגם אין וודאות שתימשך בעתיד. קופת חולים לא ממנת ציוד מתכלה.

נבחן כעת את הראיות.

בחוות דעתו, ציין ד"ר זייליג כי התובע זקוק לכיסא גלגלים אישי, קל משקל ( המתבלה כל 5 שנים), לכיסא גלגלים רזרבי, לכרית לכיסא גלגלים למניעת פצעי לחץ ( המתבלה כל 3 שנים) ול כיסא שירותים. עם מבט לעתיד לטכנולוגיות חדשות שבפיתוח או שכבר פותחו יזדקק למכשור שיקל על ניידותו ולתפקודו כדוגמת REWALK של חברת ARGO הישראלית ( סעיף 6 עמ', 5 לחוות הדעת). בכל הנוגע לציוד, המליץ ד"ר זייליג על אביזרים שיש בהם כדי להעשיר את עולמו הפנימי של התובע, כגון: טלוויזיה, וידאו, מחשב וכיוצ"ב וכן אביזרי תקשורת וטלפון אלחוטי. במידת הצורך יזדקק גם להדרכה בהפעלת המכשור והתוכנות. בעתיד יתכן שיזדקק לאביזרים נוספים אם וכאשר יפותחו. כמובן שכל האביזרים יצטרכו להיות מותאמים לנכים ( סעיף 8, עמ' 6-5 לחוות הדעת). התובע יזדקק למיטה עם מנגנון הפעלה חשמלי עם מזרן למניעת פצעי לחץ, מתקן עמידה ולסדים לגפיים התחתונות כדי למנוע קונטרקטורות ( סעיף 9 עמ' 6 לחוות הדעת).
בבית המשפט העיד המומחה תחילה באופן כללי שלדעתו הציוד של משרד הבריאות אינו מתאים לנכים צעירים שהם יותר פעילים (עמ' 223) . עם זאת, כשנשאל באופן פרטני לגבי המכשירים השונים, התייחס באופן שונה למכשירים השונים להם נזקק התובע כמפורט להלן. לגבי כיסא גלגלים קל משקל שהנתבעת מימנה לתובע ומחירו 21,070 ₪ (עמ' 323-324 לתיק המוצגים של התובע - התחייבות של הנתבעת מתאריך 28.7.15) העיד המומחה שאינו יכול להתייחס לכסא הספציפי אולם באופן כללי אמר שהכסא צריך להיות קל משקל, מתקפל ועוד (עמ' 223) . בהמשך, נשאל פעם נוספת לגבי אותו כסא גלגלים ספציפי והשיב שחלק גדול מהמפרט נראה לו וגם המחיר נראה לו סביר לכסא גלגלים לו נזקק התובע נוכח דרגת נכותו (עמ' 225 -226). לגישתו, משרד הבריאות לא יספק לתובע כסא גלגלים בדרגה וברמה לה הוא זקוק וכלשונו : "לא, חד משמעי לאוכלוסיה הזו משרד הבריאות לא מספק את הכסא הנחוץ, ואפילו לא הממוצע...לכסא יש משמעות לא רק לתפקיד של הבן אדם שיושב על הכסא, אלא גם משמעות לבריאות. לדוגמא כסא שלא יגרום לפצעי לחץ...או שכסא שלא יכאב לו יותר. האנשים האלה עם הזמן גם מפתחים שינויים בעמוד השדרה, ..." (עמ' 224, שו' 10-4). לגבי עמידונים, השיב ד"ר זייליג שיש הרבה עמידונים שהוא מכיר וכולם יכולים להתאים לתובע, לרבות אלו שמסופקים על ידי משרד הבריאות ולגבי כסא רחצה וכרית ישיבה לכסא גלגלים העיד שאינו יודע איזה כסא וכרית מספק משרד הבריאות ( עמ' 225-226). לגבי מיטה, אישר ד"ר זייליג שהתובע זקוק למיטה רחבה שיוכל לשנות תנוחה, ברוחב 1 .60 מ' או 1 .40 מ' (עמ' 227) אולם לא ידע איזו מיטה מספק משרד הבריאות . לגבי סדים הוא אישר שמקבלים אותם דרך משרד הבריאות ( עמ' 228). לדעתו של ד"ר זייליג התובע אינו זקוק לכרית לגב לכסא גלגלים או לכורסה (עמ' 228-229).

התובע העיד שהוא ישן במיטה מתכווננת חשמלית וכך היה גם בשנת 2013 וכי הוא מרוצה ומסתדר איתה. (עמ' 161). לגבי עמידון סיפר התובע שהוא משתמש בעמידון במצבים שבהם הסד מתעקם ( עמ' 162).
הנתבעת הגישה תעודת עובד ציבור מיום 25.11.15, של הגב' יעל גרין, פיזיותרפיסטית ממשרד הבריאות, היחידה למכשירי שיקום וניידות ( להלן: "גרין"). בתעודה פירטה גרין שלאחר שעיינה בחוות הדעת של ד"ר זייליג, מתוך האביזרים המוזכרים בה, משרד הבריאות מספק את האביזרים הבאים בהסתייגויות המפורטות: כיסא גלגלים ידני קל משקל ( משרד הבריאות מממן רק כיסא אחד); כיסא גלגלים לשירותים ורחצה; כרית לכיסא הגלגלים למניעת הסיכון לפצעי לחץ; מיטה חשמלית פאולר מלא + LOW - HI במידות סטנדרטיות בלבד ( רוחב 90 ס"מ); מזרן אויר סטנדרטי בלבד ( המונח על גבי מזרן המיטה). יתר הטיפולים והאביזרים בחוות הדעת, אינם נכללים בתוספת השלישית ואינם ממומנים על ידי משרד הבריאות. המשרד מספק את האביזרים רק לאחר מתן פסק דין או הסכם פשרה מול חברת הביטוח . כן צוין, כי עד כה משרד הבריאות לא מימן לתובע את האביזרים שהוזכרו וכי גם אינו מממן למפרע אביזרים שכבר נרכשו. נפגעי תאונות דרכים אינם נדרשים לשלם השתתפות עצמית. תדירות החלפת האביזרים היא בהתאם למומלץ בחוות הדעת הרפואיות והמקצועיות למעט סוגי ציוד לגביהם נקבעה בנוהלי המשרד תקופה מוגדרת.
גרין העידה בבית המשפט כי היחידה למכשירי שיקום וניידות מטפלת במכשירי שיקום ונידות לתושבים השוהים בביתם. היא הסבירה שהטיפול בנפגעי תאונות דרכים חדש יחסית, וכי אין ועדות שקובעות זכאות במשרד הבריאות אלא הקביעה לזכאות בהתאם לחוות הדעת הרפואיות שמוגשות לבית המשפט ( עמ' 347). עד לסיום ההליך המשפטי חברת הביטוח מספקת את הציוד לנפגע ולאחר מתן פסק דין, משרד הבריאות יספק את המכשירים ובהמשך יפנה לחברת הביטוח בדרישת שיפוי. הנפגע פונה למשרד הבריאות לקבלת המכשירים ומצרף את פסק הדין, היחידה שלה מתייחסת לאביזרים שכתובים בפסק הדין ומעבירה לחוות דעת ללשכה המשפטית. היא ציינה כי הטיפול בנושא חדש (הנוהל משנת 2014) ומעטים המשפטים שהסתיימו לאחר שהטיפול עבר למשרד הבריאות. במקרים שבהם הדגם של מכשיר המבוקש לא מצוי ברשימה שאושרה על ידי משרד הבריאות במכרז וצריך לסטות ממנו, פונים ללשכה המשפטית כדי לבדוק את האפשרות לספק לנפגע דגם שונה, למשל כסא גלגלים שלא מצוי ברשימות המאושרות. גרין הסבירה כי בדרך כלל אין התייחסות ספציפית בחוות הדעת לדגם מסוים של אותו אביזר, אלא לאפיונים כמו כיסא גלגלים קל משקל או רגליות מתרוממות. לדבריה, הם יבדקו קודם אם האביזרים הנ"ל מצויים במכרז שהוציא משרד הבריאות כלומר האם מספקים אותם במצב הרגיל ( עמ' 350). גרין נשאלה האם במידה שהתובע יציג מפרט שעלותו יקרה יותר הם יאשרו לו את המפרט לאחר מתן פסק הדין. תשובתה הייתה: "כשאנחנו בודקים את המקרה, אם יש צרכים אחרים שהם לא הצרכים הרגילים, וצריך לתת מכשירים אחרים ששונים מהמכרז, אז אנחנו נותנים אותם. אם צריך אפיונים אחרים, גם אותם נותנים." (עמ' 350, שו' 24-18). הגב' גרין העידה כי תעודת עובד הציבור מסתמכת על חוות הדעת של ד"ר זייליג, שבה אין פירוט של מאפייני כיסא הגלגלים, אך הוא דיבר על כיסא גלגלים ידני קל משקל ואת זה משרד הבריאות מספק ( פרו' 31.5.16 עמ' 346, מספור כפול של עמ' 346-352). היא טענה שמחירו של כיסא גלגלים קל משקל נע בין 6,000-5,500 ₪ ויכול להגיע גם עד 30,000 ₪, וכי משרד הבריאות משלם לספקים במכרז עבור כסאות גלגלים קלי משקל בין 5,000 ₪ ל- 11,300 ₪, לא כולל מע"מ. היא אישרה שלעיתים משרד הבריאות מממן ומספק תוספות לכסא שמיועדות להתאמה אישית לנכה בתלות בנתוני המקרה הספציפי, מעבר למחירים הנ"ל, כך למשל תוספת סיליקון לחישוק ההנעה של הכסא. היא אישרה שמשרד הבריאות מממן גם החלפות של הכיסא כל כמה שנים ו גם תיקונים ללא השתתפות עצמית. היא העידה שהסוגים השונים של כסא גלגלים ידני קל משקל במכרז משרד הבריאות הם מתקפלים למעט סוג אחד. עוד הבהירה שנפגעי תאונות דרכים לא מתבקשים להחזיר את כיסא הגלגלים הישן בעת ההחלפה וכך גם כל מכשיר אחר שאותו מספק משרד הבריאות. גרין אישרה שבמידה וייקבע שהתובע זקוק לכיסא גלגלים קל משקל מתקפל עם משענת לא גבוהה או נמוכה מידי והתאמה של הכיסא למידות שלו מבחינת הרוחב, לא יהא קושי למשרד הבריאות לספק כיסא כאמור, לרבות החלפות ותיקונים, וזאת ללא השתתפות עצמית ( עמ' 348). העדה הבהירה שהמלצות של נציגי קופת החולים הן בגדר המלצה בלבד ואינן מחייבות את משרד הבריאות, אף כי במקרים של נפגעי תאונות דרכים הם יותר מקלים. עם זאת, משרד הבריאות לא משנה את המפרט של ההמלצה אלא לאחר דו שיח עם הגורם המקצועי הממליץ ( עמ' 350). בהמשך, היא העידה כי הם מספקים מזרן אוויר סטנדרטי בלבד המונח על גבי מזרן המיטה וכי לא יספקו לתובע את המזרן הספציפי שמאפייניו פורטו בחוות הדעת של ד"ר זייליג ( עמ' 351). גב' גרין טענה כי התייחסותו ד"ר זייליג שהכיסאות שמספק משרד הבריאות מתאימים בעיקר לאוכלוסייה גריאטרית ופחות לנכים צעירים, אינה מדויקת, וכי הציוד שמספק משרד הבריאות נותן ברוב המקרים מענה סביר גם לצעירים כמו התובע. היא אישרה שמשרד הבריאות מספק כיסא רחצה מרופד מחומר שאינו מחליד, מיטה חשמלית סטנדרטית ברוחב של 90 ס"מ, וכי לא יספק לו סדים ועמידון שאותם מספקים רק עד גיל 21 ( עמ' 355). בהשלמה לתעודת עובד ציבור במייל מיום 8.6.16 הודיעה גב' גרין כי משרד הבריאות אינו מספק מיטה זוגית כשיש להניח שהכוונה למיטה רחבה מעבר לרוחב של 90 ס"מ וכי לפנים משורת הדין הוא מממן אותה באופן חלקי אך אינו נושא בעלות התיקונים והתאמתה לצרכי נפגע הספציפי, וכי אין ודאות שמדיניות זו תמשך בעתיד . בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ התובע, אישרה גרין כי בשנתיים האחרונות טיפלה במקרים בודדים בהם סופקו אביזרים לנפגעי תאונות דרכים. היא הבהירה שניתן לפנות לוועדת מכרזים כאשר יש צרכים מיוחדים רפואיים ותפקודיים ( עמ' 362, שו' 16-14) ולאחר שב"כ התובע בקשה את התייחסותה למפרט כסא הגלגלים קל משקל שסופק לתובע על פי התחייבות חברת הביטוח (עמ' 324 לתיק המוצגים של התובע) היא העידה, שאם בית המשפט יקבל המלצות המומחה לגבי מאפיינים שונים בכיסא הגלגלים הנ"ל ובמיוחד שהוא מסוג המופיע במכרז, הכסא יסופק על ידי משרד הבריאות לנכה שנפגע בתאונת דרכים , :"...אם זה יאושר על ידי המומחה אז משרד הבריאות יאשר את זה." (עמ' 368, שו' 18-4). בהמשך עדותה גם אישרה בהתייחס למפרט של כסא רחצה שסופק לתובע (עמ' 325 לתיק המוצגים של התובע) כי אם המומחה ופסק הדין יאשרו לתובע כיסא רחצה מתקפל כשמאפין זה מוגדר כתוספת במכרז, משרד הבריאות יאשר זאת ( עמ' 370, שו' 29-28). העדה העירה, כי משרד הבריאות מקבל מהספקים את הציוד במחירים נמוכים יותר ולכן מחירי הציוד במכרז זולים יותר ( עמ' 371, שו' 27-25).
במהלך עדותה הוגש מסמך ת/1 31.5.16, חשבונית מס' 54151. ב"כ הנתבעת אישר שהנתבעת שילמה חשבונית זו בגין כיסא שירותים ורחצה, כרית טמפור וכיסא גלגלים, אך הבהיר שאין בכך הודאה מטעם הנתבעת לגבי עלות האביזרים וזכאות התובע לקבלם ( עמ' 372, שו' 10-3). החשבונית מחודש נובמבר 2015 וסביר להניח שהמכשירים הנ"ל סופקו לתובע במועד סמוך. לקראת סיום עדותה, העדה הופנתה לחוזר 15/2014 שם בסעיף 6.4.2 צוין, כי נפגע תאונת דרכים יישא בהשתתפות עצמית בתיקונים כדין כל נכה אחר, וזאת בניגוד לעדותה. תשובתה הייתה שעליה לבדוק זאת והוסיפה שייתכן וטעתה וצריך ללכת לפי החוזר ולקבוע שיש השתתפות עצמית בתיקונים ( עמ' 372-373).

מומחה בית המשפט ד"ר זליג הוא שאמון על קביעת צרכי השיקום של התובע כאשר גב' רפופורט מטעם התובע ומר האס מטעם הנתבעת אמורים להעיד לגבי עלויות הצרכים והמכשירים השונים בלבד (מפנה לדברי ב"כ הצדדים, עמ' 50).

רפפורט בחוות דעתה פרטה עלויות ציוד ואביזרי עזר ומועדי החלפה תוך שהיא מציינת שחלק מהם ניתנים ללא תשלום או בעלות נמוכה באמצעות קופת חולים ומשרד הבריאות. כך למשל: מיטה חשמלית זוגית מתכווננת בגודל 1.8מ' על 2 מ' לרבות מזרון מותאם כ – 41,000 ₪ כולל מע"מ ; כסא גלגלים קל משקל 20,780 ₪ כולל מע"מ, החלפה כל 4-5 שנים; כסא גלגלים רזרבי קל משקל – 16,000 ₪ כולל מע"מ, לא צוינה תקופת החלפה; כסא שרותים ורחצה – 4,000 ₪, החלפה כל שנתיים שלוש; כרית ישיבה - 2,330 ₪ כולל מע"מ, החלפה כל שלוש ארבע שנים; עמידון, מכשיר העמדה כולל סדים, לפי עלות רכישה בפועל - 22,000 ₪ כולל מע" מ; עלויות יחידות של ציוד מתכלה מסוגים שונים כמו בקבוקי שתן, כפפות חד פעמיות, סדינים, ציפות, מגבונים ועוד .
בבית משפט נשאלה רפפורט מדוע למשל, אם מקבלים כפפות חד פעמיות ללא תשלום, ועבור בקבוקי שתן משלמים השתתפות עצמית, כפי שאישרה, היא הטילה בחוות דעתה את התשלום בגין פריטים אלה על הנתבעת והשיבה : "אני הכנתי את כל הסעיף בהערה מקדימה, לפי סעיף ג, בעמ' 13 לחוות הדעת...כי חלק מהציוד ואביזרי העזר ניתנים ללא תשלום ובעלות נמוכה באמצעות קופת חולים ומשרד הבריאות, ובגלל שהם תלויים בקריטריונים של הגופים המאשרים, אין ערובה לקבלתם, לכן ציינתי בחוות הדעת את העלות המלאה." (עמ' 60, שו' 30-11). נוכח תשובתה האמורה, נשאלה האם אין ערובה לקבלת כפפות חד פעמיות במקרה של התובע, ותשובתה הייתה: "אולי ייגמר לו ולא יאשרו, התייחסתי לזה שהאיכות של הכפפות שמסופקות על ידי משרד הבריאות הם לא בהכרח האיכות שהוא זקוק להם, יש כפפות שנקרעות וצריך כל פעם 2 ." (עמ' 61, שו' 2-1). רפפורט אישרה שחלק מהפריטים שמנתה בחוות דעתה פטורים מתשלום ו"אם אתה תיגש לקופה תקבל." (עמ' 61, שו' 3-7).

האס בחוות דעתו פרט עלויות ציוד ואביזרי עזר ומועדי החלפה תוך שהוא מציין שמשרד הבריאות מאשר מענק לרכישת ציוד שיקומי כגון כסאות גלגלים, כריות, מיטות, מזרונים וסדים. כך למשל: מיטת אשפוז פאולר הפעלה חשמלית ומזרון , עלות כ – 6, 200 ₪ כולל ומע"מ , עלות חודשית 52 ₪, כלומר החלפה כל 10 שנים; כסא גלגלים ידני בעלות 6,000 ₪, החלפה כל 5 שנים; כסא שרותים בעלות 1500 ₪, החלפה כל 5 שנים; כרית ישיבה בעלות 1,000 ₪, החלפה כל שלוש שנים; עמידון, עלות 7,000 ₪; עלויות ציוד מתכלה.

ד"ר זייליג הוא הקובע את צרכי השיקום של התובע וקביעותיו בסוגיה זו מקובלות עלי. ממכלול העדויות עולה, כי המכשירים שיסופקו לתובע על ידי משרד הבריאות לתובע לאחר מתן פסק דין הם כסא גלגלים, כסא רחצה וכרית ישיבה. נוכח עדותה של גב' גרין נראה, שהתובע יקבל את שלושת המכשירים הנ"ל בהתאם למפרט והמאפיינים הנדרשים לו ואשר יקבע מעת לעת על ידי אנשי המקצוע מקופת חולים, גם אם יהיה מדובר בסוג שונה של כסא גלגלים מאלה ה נכללים במכרז של המשרד או ברכיב מיוחד כזה או אחר בכסא . בהקשר זה חשוב לציין את התייחסותה הספציפית החיובית של גב' גרין לאספקת כסא גלגלים מהסוג בו משתמש התובע היום (שמומן על ידי הנתבעת) שהוא כסא גלגלים קל משקל ומתקפל. בסוגיה הספציפית של אספקת כסא הגלגלים הנדרש ושיידרש לתובע על ידי משרד הבריאות, אני סבור שיש להעדיף את עדותה של גב' גרין שעובדת במחלקה במשרד הבריאות האמונה על אספקת המכשירים, בין היתר, לנפגעי תאונות דרכים, על עדותו של ד"ר זייליג. עם זאת, יש מקום לקחת בחשבון, כי מדובר בנוהל חדש לגבי נפגעי תאונות דרכים שיתכן ויישומו מול משרד הבריאות יגרום לקשיים ועיכוב בקבלת או החלפת הציוד מעת לעת. כמו כן, נראה שמשרד הבריאות מממן את החלפת המכשירים הנ"ל מעת לעת בהתאם לקביעת המומחה המקובלת עלי ויתכן וגם את תיקונם, ככל שנדרש, אם כי בעניין מימון התיקונים על ידי משרד הבריאות נותרה אי בהירות בסיום עדותה של גב' גרין. נוכח קביעתו של ד"ר זייליג לגבי מפרט המיטה החשמלית הנדרשת לתובע והכוונה בראש ובראשונה לרוחבה, נראה שמשרד הבריאות לא יספק את המיטה והמזרון שקבע ד"ר זייליג שנדרשים לתובע במצבו, אלא לכל היותר, בהתאם לעדותה של גב' גרין, משתתף באופן חלקי בלבד במימון המיטה וגם זאת לפנים משורת הדין וללא התחייבות שמדיניות זו תמשך בעתיד. כנ"ל משרד הבריאות מספק מזרן אויר סטנדרטי ולא מזרן למניעת פצעי לחץ, כפי שקבע המומחה. משרד הבריאות גם לא מספק עמידון וסדים וכן כסא גלגלים רזרבי. גם קופת החולים אינה מספקת סדים ( עמ' 386).

נוכח האמור לעיל ובעלויות הציוד השונות לרבות בגין ציוד מתכלה שפורטו על ידי מומחי הצדדים, ובהתחשב בקבלות שצורפו לגבי רכישת עמידון וקבלות נוספות, אני פוסק לתובע בגין ציוד שיקומי ורפואי ואביזרי עזר מעבר למסופק על ידי משרד הבריאות פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 250,000 ₪.
איני רואה מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין אביזרים ומכשירים כגון טלוויזיה ומחשב וכן אביזרי תקשורת וטלפון אלחוטי מאחר וגם אדם בריא נזקק להם ונראה שגם נוכח מצבו הרפואי יוכל לעשות שימוש במכשירים אלה.

ז. התאמת דיור

התובע טען בסיכומיו כי הוא זקוק לדיור נגיש וגדול מהרגיל לשם תמרון עם כסא הגלגלים. יחידת המגורים בבית הוריו אינה מתאימה למגורי קבע עבורו. עלות הבנייה של היחידה הסתכמה בסך של 130,000 ₪, כשבעלות זו כלולה עבודתו של האב שביצע בעצמו חלק גדול מהשיפוץ. התובע טען כי עדותו של מומחה הנתבעת התגלתה כחסרת מהימנות. התובע ביקש עבור רכיב זה פיצוי בסך של 840,000 ₪ ( סעיפים 90-80).
הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה כי התובע מתגורר ביחידת הדיור הצמודה לבית הוריו ומצב דברים זה נותר בעינו מהתאונה ועד היום וספק אם יעזוב לדירה משלו ויש לשקלל אפשרות זו. התובע אינו זקוק לחדר למטפל, ואם יהא צורך בכך זה יקרה בעתיד מגיל 65. יש לחשב את הפיצוי בהתאם לשטח הנוסף שנדרש לתובע עקב מגבלותיו. אין לפצות בגין הוצאות בניית יחידת הדיור זאת מאחר שמדובר בהוצאות הוניות שהוצאו על ידי אביו של התובע. אם יעבור התובע להתגורר בדירה משלו יוותר הנכס המניב בידי הוריו ולכן אין הצדקה לפיצוי. על אף האמור, בשל צורך בהתאמות היחידה לצרכי התובע בגין התאמת דיור לעבר מציעה הנתבעת לפצות את התובע בסך של 20,000 ₪. בגין העתיד, הפיצוי הגלובלי המוצע הוא בגין השטח הנוסף שהתובע זקוק לו בשל נכותו בסך של 100,000 ₪ ( סעיפים 45-40).

ד"ר זייליג קבע בחוות דעתו כי דירת התובע צריכה להיות בבית צמוד קרקע או בבית דירות עם מעלית רחבה במידה מספקת לכניסת ויציאת כיסא גלגלים. הדירה חייבת להיות מותאמת לנגישות כיסא גלגלים כולל לחדרי השירותים, המטבח והמקלחת. במידה ויתחתן ויולדו לו ילדים יזדקק לגישה לחדרי הילדים. כמו כן, הרהיטים הנמצאים בחדרי ילדיו יהיו מותאמים לתפקודו על כיסא גלגלים שיוכל להיות לעזר לאשתו. גם הגישה מהבית לחנייה ולרכבו צריכה להיות מותאמת למצבו ( סעיף 2 עמ' 4 לחוות הדעת).
המומחה אישר בחקירתו שחלק משיקומו של הנכה זה לאפשר לו גישה לכל חדרי הבית ( עמ' 219, שו' 29-27). הוא אישר שחשוב שאם התובע גר בבניין קומות יהיה גנרטור לשעת חירום שיפעיל את המעלית ( עמ' 220, שו' 23-21) וכן אישר שגם המטבח צריך להיות מותאם לגישה ולפעולה, ולו חלקית, של התובע ( עמ' 221, שו' 7-4).

התובע הצהיר כי הוא קורא ליחידת הדיור בה הוא מתגורר " הקבר", מכיוון שהיא קטנה, לא נוחה וללא חלונות ולמרות זאת הוא מחויב להיות בה ( סעיף 62 לתצהיר).
בבית המשפט העיד התובע כי לא שכר יחידה נפרדת עקב חילוקי דעות בתוך המשפחה וגם כי התקשה מבחינה כלכלית. עם זאת, התובע טען שלאחר שהמשפט יסתיים בכוונתו לצאת מהבית ולשכור מטפל קבוע ( עמ' 115, 116).

ההורים הצהירו כי הם גרים בבית קרקע בעפולה עם חצר גדולה. בכניסה לבית וגם בתוכו יש מדרגות, כאשר חדרי השינה נמצאים למעלה. לתובע לא הייתה אפשרות לחזור לחדרו ולכן בנו לו יחידה קטנה בחצר הבית ולצורך כך הרסו את הגינה, "הדק", הג'קוזי והמחסן. מדובר בבניה קלה בשטח 34 מ"ר, חדר עם פינת שינה, מקלחון ומקום למקרר וכיור. כדי לחסוך בעלויות, שלמו במזומן לחלק מבעלי המקצוע וחלק בנה האב בעצמו. האב שילם סך הכל כ- 130,000 ₪. ההורים צרפו קבלות לגבי חלק מהסכומים ששילמו בסך של כ – 100,000 ₪ ( נספח כ"ט).

האב העיד בבית המשפט כי קיבל היתר מהעירייה אבל אין לו מסמך להציג. לטענתו, הוא לא ירצה להשכיר את היחידה בעתיד ולאחר שהתובע יעזוב את הבית, הוא יהרוס אותה. עלות הבנייה לדבריו עמדה על סך של כ- 100,000 ₪.

הגב' רפפורט קבעה ב חוות דעתה כי הדיור הנוכחי של התובע אינו מתאים למגבלותיו ועליו לחפש דיור חלופי. גודל היחידה והעדר חדר שינה נוסף לא מאפשרים לתובע להעסיק מטפל. לעמדתה, התובע יכול לגור בדיור עצמאי עם מטפל ויש להתאים את הסביבה והבית לצרכיו כדי לאפשר לו עצמאות מקסימאלית, והיא גם פרטה ההתאמות הנדרשות.

המומחה מטעם התובע, מר פלדמן, מהנדס בניין ( להלן: "פלדמן") קבע בחוות דעתו, כי הבית בו מתגורר התובע אינו מתאים לצרכיו מאחר ומדובר במבנה קל מפח ללא חלונות וללא התאמה לצרכיו מגבלותיו. אומדן עלות רכישת דירה המתאימה לצרכיו של התובע (בשטח של 140 מ"ר ברוטו כולל חדר למטפל וחדר רחצה ושירותים למטפל, בתוספת מרפסת מקורה וחניה מקורה) עומד על סך של כ-1,130,000 ₪ ללא תוספת מיסים ושכ"ט עו"ד ומע"מ. לדידו, בחור צעיר יכול להסתפק בדירת שני חדרים. המומחה טען שלא איתר בעפולה דירת שני חדרים, אלא דירת שלושה חדרים בשטח של 75 מ"ר, בבניין ישן, בעלות מבוקשת של 390,000 ₪. בדיקת הפרש העלות בין דיור מתאים למוגבל לדיור לאדם שאינו מוגבל, לפי שטח הדירה בלבד, היא שגויה, שכן הדירות המתאימות למוגבל הן דירות קרקע או דירות במגדל בו מותקנים מעלית ו גנרטור חירום ובאלה עלות מ"ר גבוה יותר. לפיכך, אין לבחון הפרש העלות לפי עלות מ"ר, אלא בהתייחס לעלות הכוללת של הדירות המתאימות לצרכי המוגבל. לשיטתו, אומדן עלות התאמת דירה בקומת קרקע נגישה בשטח הנדרש לצרכי התובע הוא כ- 181,000 ₪. לסכומים הנ"ל יש להוסיף עלות המבנה הקל בו מתגורר עתה התובע, הפרגולה והרמפה בכניסה למבנה בסך של כ- 180,000 ₪ כולל מע"מ.
פלדמן העיד בבית המשפט שהיה בביתו של התובע, ולהערכתו עלות הבניה של יחידת המגורים של התובע, שלדעתו היא מחסן, עומדת על כ-150,000-120,000 ₪. המומחה הסביר כי גם התאמת דירה חדשה מקבלן לצרכי מוגבל כרוכה בעלות. לדעתו של פלדמן, הפיצוי בגין התאמת דיור לתובע היא בסדר גודל של 900,000 ₪, לפי ההפרש בין סך של 1,130,000 ₪ לסך של 390,000 ₪, מחיר דירה רגילה שמצא והתובע יכול היה לקנות היה ולא היה נכה, ובתוספת עלות ההתאמה בסך של 180,000 ₪ ( עמ' 42). לגישתו של פלדמן, אין אפשרות להשכיר את החדר בו מתגורר כיום התובע שכן מדובר במחסן בנוי מפח ואם ימכרו את הבית, יצטרכו להרוס את התוספת ( עמ' 43).

הנתבעת, הגישה מטעמה חוות דעת (ובהמשך חוות דעת משלימה) של מר בן ארי (להלן: "בן ארי"), אדריכל ושמאי מקרקעין שקבע בחוות דעתו, כי עלות התאמת דירת מגורים חדשה לצרכי התובע: בת 3 חדרים - 117,500 ₪ ובת 4 חדרים - 204,190 ₪. לשיטתו, לתובע נדרש בגין הגדלת חדרים ותוספת חדר רחצה ושירותים צמוד לחדר השינה שלו כרווק, שטח נוסף של 15 מ"ר ברוטו וכנשוי, שטח נוסף של 26 מ"ר ברוטו (השטחים לעיל אינם כוללים חדר למטפל). לגישתו, מבחינה כלכלית ותחזוקתית עדיף לרכוש דירה חדשה בשלב בנייתה על פני רכישת דירה מיד שנייה והתאמתה לצרכיו של התובע.
בעדותו בבית המשפט הסביר בן ארי, כי דירה חדשה היא דירה שנבנתה ב- 15 השנים האחרונות מאחר שלאחר שנות ה- 2000 יצאו תקנים הנוגעים לנגישות, למעליות ולהתאמתן לנכים ( עמ' 261). עם זאת, הוא אישר שבבניינים החדשים בעפולה לא יהיה גנרטור למעלית ( עמ' 265). בחקירתו הנגדית הבהיר בן ארי, כי גם אם נפלה טעות בחוות דעתו, אין בכך לשנות דבר בחוות דעתו:"...גם אם לא קראתי נכון את הכתוב ברשות המיסים שבמקום מס' יחידה הם כתבו שזה מס' בית ואני הוטעיתי על ידם ואח"כ מסתבר שזה הסיפור שם, זה לא משנה שום דבר בחוות דעתי, לא לגבי המחיר ולא לגבי הנתונים." (עמ' 270, שו' 31-28). המומחה אישר כי אם צריך שהמטפל ישן בדירת התובע, אזי יש להוסיף חדר למטפל, בסדר גודל של 10 מ"ר ברוטו ( עמ' 278, שו' 8-6).

הלכה היא, כי הניזוק אינו זכאי לעלות של רכישת דירה חדשה אלא לעלות של התוספת הנדרשת בגין נכותו כגון הצורך בדירה בקומת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית; הצורך בחדר נוסף עקב שרות מטפל זר, והצורך להתאים את הדירה למגורי הנכה (ראה למשל ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת (13.5.10)).

בהתחשב: בחוות הדעת ועדויות המומחים מטעם הצדדים כאשר לטעמי המומחה מטעם התובע הפריז בהערכת הפיצוי והמומחה מטעם הנתבעת המעיט ב הערכתו, וכן בעדויות התובע והוריו; בכך שנראה כי יחידת המגורים בה מתגורר כיום התובע אינה מתאימה עבורו למגורי קבע; בעלות בנית יחידת המגורים הקיימת בבית ההורים ובמחלוקת מה יעשה בה בעתיד לאחר שהתובע יפסיק להתגורר בה כפי שהוא מצהיר שבכוונתו לעשות; בחוות דעתו של ד"ר זייליג לגבי הצורך בהתאמת דירת המגורים לצרכי התובע; בשטח הנוסף הנדרש ובכך ששוכנעתי כי קיים צורך בחדר למטפל כבר היום , אני פוסק לתובע בגין רכיב התאמת הדיור לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 450,000 ₪.

ח. נזק שאינו נזק ממון

נוכח נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור 100% הוא זכאי לפיצוי בגין רכיב זה בסך של 189,000 ₪ (מעוגל).

ט. פיצויים עבור חופשות

בסיכומיו טען התובע כי כתוצאה מנכותו והצורך בליווי מטפל, חופשותיו יקרות בהרבה מחופשות אדם שאינו נכה וביקש בגין ראש נזק זה פיצוי בסך של 185,569 ₪ ( סעיפים 98-97).
הנתבעת טענה בסיכומיה, כי לא הוכח קיומו של צורך כנטען וממילא לא הונח הבסיס הראייתי לעלות הנטענת ( סעיף 66).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, ומאחר שטענות התובע לא הוכחו, לרבות העלויות הנטענות, איני מוצא לנכון לפצות את התובע בגין רכיב זה.

7. ניכויים

תגמולי מל"ל נכות כללית, שירותים מיוחדים ותגמולי ניידות

התובע מסכים בסיכומיו כי ינוכו קצבאות שקיבל ויקבל בגין נכות כללית ושר"מ בהתאם לחוות דעת אקטוארית מיום 9.8.16 ( סעיף 99 לסיכומים). בכל הנוגע לניכוי קצבת ניידות עבר , התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעת מבקשת לנכות ניכוי רעיוני ולהפחית מהפיצוי סכומים שהתובע לא קיבל בפועל והנתבעת לא תתבע להשיב למל"ל. לשיטתו, לפי חוות דעת קצין עלות הביטוח היא בסך של 15,400 ₪ לשנה וזהה לתוספת שהתובע היה יכול לקבל מהמל"ל בגין עריכת ביטוח בסך של 1,775 ₪ לחודש. התובע לא שילם עבור הביטוח המקיף לרכב ולא קיבל קצבה מהמל"ל עבור ביטוח זה ומאחר והסכומים זהים אין מקום לניכוי רעיוני בעבר. בעתיד הוסכם כי התובע יערוך ביטוח ויקבל קצבה מוגדלת ולכן מוסכם לנכות את מלוא הסכום ( סעיף 100).
הנתבעת טוענת מנגד בסיכומיה, כי יש לנכות את שווין המשוערך והמהוון של קצבאות המל"ל נכות כללית ושירותים מיוחדים לעבר ולעתיד בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מיום 9.8.16. בנוסף, לטענתה, אין לקבל טענות התובע בכל הנוגע לניכוי הניידות לעבר, לפיהן עלות הביטוח מתקזזת עם הגמלה שהופחתה, שעה שהתובע לא הוכיח בראיות ישירות מה עלות הביטוח ששולם על ידו במועד בו הופחתה הגמלה וכי קביעותיו של מר קצין הן מופרזות ומכל מקום אינן יכולות לשמש ראיה להוצאה בפועל. הנתבעת הוסיפה וטענה, בכל הנוגע לניכוי קצבאות מל"ל נכות כללית, שר"מ ו ניידות לעתיד, כי ההיוון נעשה בהתאם לטבלאות ההיוון של המל"ל הלוקחות בחשבון קיצור משמעותי בתוחלת החיים. אם ייקבע כי תוחלת חיי התובע לא קוצרה, אין מקום לחשב את שווי תגמולי המל"ל לעתיד בהתבסס על לוחות ההיוון שבתקנות המל"ל המבוססים על קיצור תוחלת חיים משמעותית אלא בהתאם לתוחלת החיים הרגילה ויש להורות על הגשת חוות דעת אקטוארית מתוקנת לחישוב שווי הגמלאות בהתאם לתוחלת חיים רגילה ( סעיף 71).
בסיכומי התשובה טוען התובע כי בהתאם להלכה אשר עדיין לא שונתה, יש לנכות התגמולים לפי לוחות ההיוון הקיימים בחוק ולא לפי כל קנה מידה אחר.

מסיכומי הצדדים עולות שתי מחלוקות בהקשר ניכויי תגמולי מל"ל, האחת לגבי ניכוי רעיוני של חלק מתגמולי מל"ל ניידות עבר והשנייה, נוכח הקביעה בפסק הדין שתוחלת החיים של התובע לא קוצרה בעקבות התאונה, האם יבוצע היוון תגמולי המל"ל לעתיד בהתאם ללוחות ההיוון לנכים בנכות כללית בתקנות המל"ל (שלפי חוות הדעת האקטוארית קיים בהם קיצור משמעותי בתוחלת החיים) כטענת התובע או בהתאם לנתוני תוחלת החיים על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: "הלמ"ס") כטענת הנתבעת.

ניכוי תגמולי מל"ל ניידות עבר

בישיבת יום 20.9.16 הסכימו הצדדים, שהניכוי יהא כאמור בחוות הדעת האקטוארית העדכנית מיום 15.8.16 ( לגביה ניתנה החלטה ביום 7.9.16) לפי הנתונים נכון למועד ההסכמה. לגבי הערה 2 לחוות הדעת האקטוארית בכל הנוגע לניכוי הנוסף בגין התקופה בה התובע לא קנה ביטוח מקיף לרכב ולאביזרים, בין הצדדים מחלוקת לגבי רכיב זה, הן לגבי הפיצוי והן לגבי הניכוי. מעבר לכך יש בחוות הדעת סעיפים נוספים ולכל צד שמורות טענותיו. להסכמה ניתן תוקף של החלטה ( עמ' 416).

בחוות הדעת האקטוארית של שי ספיר לגבי ניידות מיום 15.8.16 נקבע, בין היתר, בהערה 2, כי אם התובע יקנה ביטוח לרכב מיום 1.8.17 (ככל הנראה נפלה טעות סופר בחוות הדעת והכוונה מיום 1.8.16 בהתחשב בכך שחוות הדעת מיום 15.8.16 – הח"מ ) יתווסף לקצבה החודשית סכום של 1,775 ₪ ולהיוון לעתיד סך של 359,736 ₪ ולתקופה לעבר מיום 1.5.13 ועד ליום 31. 7.16 היה התובע מקבל עוד סכום של 69,225 ₪.

עולה שהמחלוקת היא לגבי הניכוי הרעיוני של חלק מקצבת ניידות עבר בסכום של 69,225 ₪ לגבי התקופה החל מיום 1.5.13 ועד ליום 31.7.16 ש התובע לא המציא למל"ל פוליסת ביטוח כנדרש ולכן הופחתה הקצבה שקבל .

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, איני מקבל את טענת הנתבעת לניכוי רעיוני של אותו חלק מקצבת הניידות לעבר שלא שולם לתובע על ידי המל"ל מהטעמים המפורטים להלן.

אף שהתובע לא התייחס לסוגיה זו בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, מההסכמה בדיון ביום 20.9.16 עולה, כי הנתבעת אינה חולקת על טענת התובע בסיכומיו כי הוא לא רכש בעבר ביטוח לרכב ולאביזרים. עולה אפוא, שהנתבעת אינה חשופה לתביעה של המל"ל בגין החלק של קצבת הניידות שלא שולם לתובע בתקופה זו נוכח אי הצגת ביטוחים מטעמו למל"ל . ברור גם שהתובע אינו יכול לעשות בשלב זה דבר לגבי הביטוחים שלא עשה לתקופות עבר.

מאחר והתובע לא שילם עבור ביטוח באותה תקופה, טענת הנתבעת מתקבלת חלקית במובן זה שבפיצוי הגלובלי שנפסק לתובע ברכיב ניידות הדבר נלקח בחשבון, ולפיכך לא יפסק לו פיצוי בגין הוצאות ביטוח בתקופה זו והפיצוי שניתן ברכיב זה הופחת בהתאם.

התובע בסיכומיו הדגיש כי לגבי העתיד הוסכם כי התובע יערוך ביטוח, יקבל קצבה מוגדלת וינוכה מלוא הסכום ונוכח האמור קצבת מל"ל ניידות תנוכה במלואה לתקופה החל מיום 1.8.16 ואילך.

היוון תגמולי המל"ל לעתיד - לפי תקנות המל"ל או פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

איני מקבל את טענת הנתבעת כי נוכח פסק הדין שניתן ב-ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (9.9.14) (להלן: " הלכת אלחבאנין") ומשלא נקבע קיצור תוחלת חיים לתובע, יש להוון את שווי תגמולי המל"ל לעתיד על פי תוחלת החיים הרגילה ולא בהתבסס על לוחות ההיוון שבתקנות המל"ל המבוססים על קיצור תוחלת חיים משמעותית.

הלכת אלחבאנין עסקה בסוגיה של שיעור תגמולי המל"ל שיש לנכות מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לחובת המזיק בנסיבות של קיצור תוחלת חיים. אציין כבר כאן כי הלכת אלחבאנין אינה עוסקת במצב דברים כבענייננו בו לא נקבע קיצור תוחלת חיים לתובע כתוצאה מהתאונה.

ניתן היה להסתפק באמור כדי לקבוע שניכוי תגמולי המל"ל במקרה דנן יעשה על פי חוות הדעת האקטואריות העדכניות שהוגשו בתיק זה שבהן חושב ההיוון לפי לוחות חיים לנכים בנכות כללית בהתאם לתקנות המל"ל.

עם זאת, מצאתי לנכון להרחיב בענ יין זה כמפורט להלן.

ככלל, כאשר נפסק לניזוק פיצוי בגין נזקיו, מנוכים מסך הפיצוי מלוא תגמולי המל"ל אשר שולמו לניזוק ואשר עתידים להיות משולמים לו בגין הפגיעה מושא התביעה. מכאן שהניזוק מקבל את מלוא הפיצוי שנפסק לו. אולם פיצוי זה ניתן לו בשני חלקים, האחד באמצעות תגמולי המל"ל אשר שולמו וישולמו לו, והשני, המהווה את יתרת סכום הפיצוי, משולם לו על ידי המזיק. המל"ל זכאי לחזור על המזיק בתביעה לפיצוי בגין התגמולים שנאלץ ויאלץ לשלם לניזוק עקב הפגיעה מושא התביעה. באמור לעיל, נשמר העיקרון של פיצוי הניזוק על מלוא נזקיו, וכן העיקרון לפיו על המזיק לשאת במלוא הנזק שגרם. שיעור תגמולי המל"ל המנוכה מהפיצוי שנפסק לניזוק ושיעור הפיצוי שזכאי המל"ל לתבוע מהמזיק לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: " החוק") מחושבים על פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח – 1978 (לעיל ולהלן: " תקנות ההיוון"). עד הלכת אלחבאנין ההלכה בעני ין שיעור תגמולי המל"ל שיש לנכות מסך הפיצוי הנפסק לניזוק בנסיבות בהן נקבע כי נתקצרה תוחלת חייו נקבעה בע"א 6935/99 קרנית נ' אבו-ס רייה, פ"ד נה (3) 599 (2001) (להלן: "הלכת אבו-סרייה") על פיה תקנות ההיוון מחייבות את המל"ל בתביעתו מהמזיק לפי סעיף 328 לחוק ולמזיק (המבטח) עומדת הזכות לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק את הסכום המתקבל על פי תקנות אלה , כל זאת, גם בנסיבות בהן נקבע קיצור תוחלת חיים של הניזוק. הלכת אבו-סרייה יצרה קושי מעשי בנסיבות בהן נקבע על ידי בית המשפט כי נתקצרה תוחלת חייו של הניזוק שכן במצבים אלו, חרף קיצור תוחלת החיים, נוכו מסך הפיצוי לניזוק מלוא תגמולי המל"ל בהתאם לחישוב על פי תקנות ההיוון, ובכך נוצר מצב שהניזוק מפוצה בחסר שכן נוכו מסכום הפיצוי תגמולי מל"ל בשיעור גבוה משיעור התגמולים שיקבל בפועל נוכח קיצור תוחלת החיים. בנוסף, בהנחה שהמל"ל תבע מהמזיק את מלוא התגמולים שנוכו מסך הפיצוי, נמצא המל"ל מפוצה ביתר שכן הוא קיבל מהמזיק סכום הגבוה מסכום התגמולים ששילם וישלם לניזוק בפועל. בכך נמצא המל"ל מתעשר על חשבונו של הניזוק. תוצאה זו, לא רק שעומדת בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו, אלא גם נוגדת את תחושת הצדק כאשר הניזוק, שהוא הצד החלש במשולש ניזוק – מזיק – מל"ל, יוצא מקופח. נוכח האמור , ומטעמים נוספים, הלכת אלחבאנין ביטלה את הלכת אבו-סרייה. עולה אפוא, כי במקרים בהם נקבע קיצור תוחלת חיי הניזוק, יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לתוחלת חיי הניזוק.

בענייננו, מבקשת הנתבעת להחיל את הלכת אלחבאנין בנסיבות בהן לא נקבע קיצור תוחלת חיים לניזוק. קבלת בקשת הנתבעת תגרום לכך שהלכה למעשה, מתביעת הניזוק, שבעניינו לא נקבע קיצור תוחלת חיים, ינוכו תגמולי המל"ל לפי תוחלת חיים רגילה על פי נתוני הלמ"ס ולא לפי לוחות ההיוון בתקנות ההיוון המבוססים על קיצור משמעותי בתוחלת חיים וכך יפוצה התובע כפי נזקו . זאת, כאשר המל"ל מוגבל בהליך נגד המזיק לתבוע, לכל היותר, את תגמולי המל"ל בהתאם לתקנות ההיוון, וכך ישלם המזיק פחות מהנזק שגרם.

לעניות דעתי, בין תוצאה שהניזוק יפוצה ביתר והמזיק ישלם פיצוי בהיקף מלוא הנזק שגרם לתוצאה ש הניזוק יפוצה כפי נזקו והמזיק ישלם פחות מהנזק שגרם, עדיפה התוצאה הראשונה . בין שני מצבים בהם לא ניתן לשמר את "התאימות וההקבלה" בין שלוש צלעות המשולש ניזוק – מזיק – מל"ל, נוכח מצב חקיקתי קיים - לוחות ההיוון בתקנות המל"ל המבוססים על קיצור תוחלת חיים משמעותית לעומת נתוני הלמ"ס, צודק יותר לטעמי שהניזוק ייהנה מהמצב החקיקתי הקיים ולא המזיק.

לפיכך, ניכוי תגמולי המל"ל במקרה דנן יעשה על פי חוות הדעת האקטואריות שהוגשו בתיק זה שבהן חושב ההיוון בהתאם ללוחות חיים לנכים בנכות כללית בתקנות המל"ל.

בהתאם לחוות הדעת האקטואריות, ינוכו תגמולי המל"ל כמפורט להלן:

תגמולי מל"ל נכות כללית לעבר ולעתיד בסך של 722,878 ₪.
תגמולי מל"ל שירותים מיוחדים לעבר ולעתיד בסך של 780,212 ₪.
תגמולי מל"ל ניידות לעבר (בהתאם לסעיפים ב. ו - ג. בחוות הדעת האקטוארית) בסך של 219,742 ₪.
תגמולי מל"ל ניידות לעתיד (בהתאם לסעיף א. והרישא להערה 2 להערות בחוות הדעת האקטוארית) בסך של 1,089,949 ₪. אוסיף, כי איני מקבל את טענת הנתבעת לניכוי סכום נוסף בהתאם להערה 3 להערות בחוות הדעת האקטוארית שנסמכת על הנחה שהנתבע ישתכר ויעבוד במרחק העולה על 20 קילומטר ממקום מגוריו שאז יתווסף לקצבה עד גיל 67 סכום השווה ל-8.72% מהקצבה. זאת, מאחר ולא ברור ואין מקום לקבוע שמצב הדברים כאמור בהנחה לעיל יתקיים בעתיד, גם אם שיעור הפגיעה התפקודית נקבע בשיעור הנמוך מ-100%.

בהתחשב בדרך החישוב של הפיצוי לעבר (על דרך האומדנה בערכי היום), אין מקום להוסיף ריבית לתגמולי המל"ל בגין תשלומי עבר.

תשלומים תכופים

ינוכה סך של 360,459 ₪ ברוטו בגין תשלומים תכופים ששולמו (כאמור בסעיף 72 לסיכומי הנתבעת שהתובע לא חלק עליו בסיכומי התשובה מטעמו), מהסכום לו זכאי התובע לאחר חישוב שכר טרחת עו"ד.

8. סיכום
אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו שנובעים מהתאונה כדלקמן:
א. בגין הפסדי שכר לעבר לעתיד ופנסיה - 3,366,000 ₪
ב. בגין עזרת הזולת, הפסדי שכר להורים ועזרה במשק בית 4,033,000 ש"ח
ג. בגין הוצאות נסיעה וניידות - 450,000 ₪
ד. בגין הוצאות כביסה ומיזוג אויר - 60,000 ₪
ה. בגין הוצאות רפואיות ותרופות - 350,000 ₪
ו. בגין ציוד שיקומי ורפואי, אביזרי עזר - 250,000 ₪
ז. בגין התאמת דיור - 450,000 ₪
ח. בגין נזק שאינו נזק ממון - 189,000 ₪
סה"כ - 9,148,000 ₪
בניכוי תגמולי המל"ל - 2,812,781 ₪
סה"כ 6,335,219 ₪
סה"כ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% - 7,298,806 ₪

מהסכום לעיל ינוכה סך של 360,459 ₪ ברוטו בגין תשלומים תכופים.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,938,347 ₪.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בגין חוות דעת ותשלומים לעדים (תשלומים בגין שכר מומחים כנגד הצגת קבלות ולגבי עדים אחרים בהתאם להוצאות שנפסקו) וכן אגרות בהליכי התביעה העיקרית והתשלום תכוף כמו גם הוצאות צילום המסמכים כמפורט בנספח לסיכומי התובע.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

פסק הדין יפורסם ללא שם התובע.
ניתן היום, ג' שבט תשע"ח, 19 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.