הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 22703-03-11

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא יעקב שינמן

תובעים
1.מאמון עיסא
2.עארף עיסא
ע"י ב"כ עו"ד שלומית בן ציון

נגד

נתבעים
1.מועצה מקומית כפר קאסם
ע"י ב"כ עו"ד ואיל ראבי או עו"ד חולוד ראבי
2.מינואט אחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אוהד יאראק
3.נאיל אל עובידי
4.סאמי עיסא
ע"י ב"כ עו"ד פריג' אנואר

פסק דין

כללי
בפניי תביעה בסך של 4,549,397 ₪ לפיצוי התובעים, בגין אי קיום התחייבויותיהם של הנתבעים 1 ו– 2 לפי הסכם פשרה, שנחתם ביניהם ביום 12.7.2007.
התובענה מעוררת בעיקר את השאלה המשפטית בדבר קיום חיובים שמקורם בהסכם הפשרה, לגביו נטען, על ידי הנתבעים - שחתמו על ההסכם ( הנתבעים 1+2), כי הינו הסכם בלתי חוקי מאחר ולא נחתם על ידי הגורמים המוסמכים בעירייה הגם, שהצד השני להסכם - התובעים, קיימו חיוביהם על פיו.
זהות הצדדים
התובעים הם בניו של עיסא סלאח ז"ל ( להלן: "המנוח") שהלך לעולמו ביום 25.11.2010 והותיר אחריו צוואה בעדים מיום 9.5.2006.
המנוח היה בעל הזכויות במקרקעין בגבול שבין ראש העין וכפר קאסם, בסמיכות לצומת קסם, בשטח רשום של 7,190 מ"ר, הידועים כחלקה 15 בגוש 8865 ( להלן: "המקרקעין" או " חלקה 15 "), שייעודה חקלאי והיא רשומה בפנקסי המקרקעין על שם אמו המנוחה של המנוח – הנייה צלאח עיסא ז"ל והמנוח זכה בה על פי צוואת אמו מיום 9.8.1988.
הנתבעת 1 – עיריית כפר קאסם – הינה רשות מקומית אשר הוכרזה ככזו על ידי שר הפנים במרץ 2008 והיא חליפתה של המועצה המקומית כפר קאסם ( להלן: "העירייה" או " המועצה המקומית") לעניין חובותיה והתחייבויותיה.
הנתבעת 2 – מינואט אחזקות בע"מ – הינה חברה פרטית מוגבלת ( להלן: "מינואט").
הנתבע 3 – נאיל אל עובידי – הינו עו"ד במקצועו ומי ששימש, בתקופה הרלבנטית לתובענה, כעוזרו, או כמנהל לשכתו של הנתבע 4 – סמי עיסא – שכיהן כראש המועצה המקומית עד חודש נובמבר 2008.
בכתב התביעה המתוקן, ציינו התובעים, כי הנתבעים 3 – 4 נתבעים ואחראיים בעיניהם, רק לחילופין, למקרה שטענה כלשהיא מטענות הנתבעות 1 – 2 יגרמו לאובדן חלק מהזכויות שהגיעו (לשיטתם וכפי שיפורט להלן) כדין למנוח.

רקע עובדתי
המועצה המקומית כפר קאסם ומינואט יזמו ביחד (להן: "יוזמות התוכנית") תכנית שינוי מתאר ותכנית מפורטת ק/3414 שבתחום מרחב התכנון של הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז ( להלן: "הועדה המחוזית"), אשר אושרה להפקדה ביום 3.1.2005 ( להלן גם: "התכנית").

ביום 16.10.2005 הגיש המנוח התנגדות לתכנית, בטענה כי התוכנית פוגעת במקרקעין שלו קשות, שכן מחד - ייעדה התוכנית את חלקה 15 לשמש לדרך שתחבר את המקרקעין בתחום התכנית למחלף שממזרח לה ומאידך - הוציאה את מרבית החלקה מתחומה.
ההתנגדות נדחתה בהחלטת ועדת המשנה מיום 29.1.2006.

לאור החלטת ועדת המשנה, ביום 18.12.2006 הגיש המנוח לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, עתירה מנהלית נגד הועדה המחוזית, ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית, הועדה המקומית לתכנון ובניה קסם, המועצה המקומית ונגד מינואט ובעלי זכויות בתחום התכנית ( עת"מ 2587/06, להלן: "העתירה"). לטענת התובעים, העתירה כוונה נגד הפגיעה החמורה שפגעה התכנית במקרקעין.

בעתירה ( נספח ג' לכתב התביעה המתוקן) הסביר המנוח, כי מתוך כלל השטח הרשום של חלקה 15 ( 7,190 מ"ר), רק 2,846 מ"ר נכללו בתכנית. לאור זאת, בעתירתו טען המנוח, בין היתר, כי אם לא תיכלל כל חלקתו בתחום התכנית, אין כל סיכוי לכלול אותה במסגרת הליך תכנוני אחר, היות והיא נמצאת על גבול השיפוט שבין המועצה המקומית כפר קאסם לעיריית ראש העין ולמעשה " כלואה" בין גבול התכנית לבין גבול השיפוט, בין המועצה המקומית כפר קאסם לראש העין.

משכך, טען המנוח בעתירתו, כי; (1) החלטה הועדה המחוזית - שדחתה את התנגדותו ולא הורתה לכלול את חלקה 15 בתחום התכנית, כך שהמנוח יקבל זכויות במסגרתה על פי שטח החלקה, טרם ההפקעה – לוקה באי סבירות קיצוני. (2) החלקה, עליה מתוכנן לעבור כביש המחבר את המקרקעין בתחום התכנית עם מחלף אבן העזר ( הנמצא ממזרח לתכנית), הינה חלק אינטגרלי מהתכנית ובלעדיה אין לה זכות קיום. (3) אין כל הגיון בהוצאה מתחום התכנית, את מי שמשלמים בחלקותיהם עבור מימוש התכנית. (4) אי הכללת חלקה 15 בשלמותה בתחום התכנית, מהווה אפליה חמורה מול חלקות אחרות הנכללות בתכנית. (5) אין כל הצדקה להותיר את החלק הארי של חלקה 15 מחוץ לתחום התכנית, הכוללת בחובה את כל שטחי כפר קאסם שבאותו מתחם. (6) יש לכלול בתכנית את חלקה 15 בשלמות, באופן שהמנוח יקבל זכויות בניה במסגרת התכנית על פי שטחה המלא.

בד בבד עם הגשת העתירה, הגיש המנוח בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה נתבקש בית המשפט, להורות לועדה המחוזית להימנע מקיום כל דיון וקבלת החלטה מכל סוג ביחס לתכנית, שיהיה בהן כדי לסכל החלת התכנית על המקרקעין. בית המשפט דחה את הבקשה לצו ביניים, בין היתר, בהסתמך על הודעת ועדת המשנה, כי היא אינה מתנגדת לכך שהמנוח יגיש לה את טיעוניו לגבי התכנית, על מנת שהללו יהיו בפניה עובר למתן החלטה בה. טיעוני המנוח הוגשו לועדת המשנה ( ביום 10.1.2007) ונטענו בפניה בדיון שנערך ביום 25.2.2007.

עוד בטרם ניתנה החלטת ועדת המשנה ביחס לטיעוני המנוח, פנו נציגי המועצה המקומית ומינואט אל נציגי המנוח, במטרה לבחון אפשרות לפתור את המחלוקת בין הצדדים בעניין התכנית בהסדר פשרה.

בהמשך לפנייה זו, נערך משא ומתן בין הצדדים ובסופו נחתם, ביום 28.6.2007, הסכם פשרה בין נציגי המנוח לבין המועצה המקומית ומינואט. כניסתו לתוקף של הסכם זה הותנתה בקבלת אישורן של הועדה המחוזית וועדת המשנה לתנאיו.
ביום 1.7.2007 הודיע המנוח לועדת המשנה כי לאור אותו הסכם הפשרה, הוא מסיר את התנגדותו לתכנית.

לאחר בחינת הסכם הפשרה, החליטה ועדת המשנה כי היא אינה מאשרת אותו, כתנאי להסרת ההתנגדות וכי אינה רואה במנוח כמי שהסיר התנגדותו לתכנית.

לשיטת התובעים, במהלך המשא ומתן, היה ברור לצדדים, כי התנגדות המנוח לתכנית היא אחד המכשולים האחרונים בדרך למתן תוקף לתכנית וקידום הליכי הבנייה לפיה. עוד מצביעים התובעים על כך שקבלת התנגדות המנוח לתכנית, כמו גם קבלת העתירה, היו מחייבות תיקון טבלאות האיזון ולוח ההקצאות – הליך שהיה גורר את הליכי אישור התכנית לעוד שנים רבות.

לאור סירוב ועדת המשנה לאשר את הסכם הפשרה, ביום 12.7.2007 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה בנוסח שונה, אשר לא היתנה את תוקפו באישור הועדה המחוזית וועדת המשנה.
זהו ההסכם נשוא התובענה שלפניי ( להלן: "הסכם הפשרה").

לטענת התובעים, על פי הסכם הפשרה, המנוח התחייב להסיר את התנגדותו לתכנית ק/3414 ומנגד, בתמורה להסרת ההתנגדות, היה על המועצה המקומית ומינואט ליזום ולהגיש לרשויות התכנון המוסמכות, מיד עם מתן תוקף לתכנית, תב"ע נקודתית אשר תגרום לניוד זכויות, השקולות ל-4,344 מ"ר קרקע ברוטו ( לפני הפרשות לצרכי ציבור), לחלקו של המנוח במגרש 16 שבתחום התכנית, על פי שימושים / תכליות שנקבעו בתכנית ולפעול בשקידה לקידום אותה תב"ע נקודתית, על מנת להביא לאישורה להפקדה תוך 4 חודשים מיום אישור התכנית ק/3414.

עוד נקבע בהסכם הפשרה מנגנון לפיצוי המנוח, היה ואותה תב"ע נקודתית לא תאושר, בהתאם לפרקי זמן שונים שפורטו בהסכם.

ביום 15.7.2007 הוגשה לבית המשפט הדן בעתירה, הודעה על הסכם פשרה בין המנוח לבין המועצה המקומית ומינואט ובית המשפט, התבקש לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין ( נספח ח' לכתב התביעה המתוקן). הודעה זו הוגשה במשותף בשם התובעים, המועצה המקומית ומינואט.

לאור האמור בהסכם הפשרה, הודיע המנוח לועדת המשנה על הסרת התנגדותו לתכנית, ללא תנאי. ביום 29.7.2007 ניתנה החלטת ועדת המשנה לפיה, לאור הגשת הסכם הפשרה לבית המשפט, היא אינה רואה עצמה כבולה להסכמות הצדדים וניתנה למנוח אפשרות לחזור בו ( תוך 14 יום) מהסרת ההתנגדות, אחרת יינתן תוקף לתכנית.

ביום 2.8.2007 פנתה ב"כ מינואט לב"כ המנוח וציינה, כי מינואט עומדת על כך שהמנוח לא ישתהה במתן ההתייחסות להחלטת הועדה ולא יעכב את אישור התכנית וכלשון אותה פנייה ( נספח ז' לכתב התביעה המתוקן):

"3. ...השתהות מרשך [הכוונה למנוח – י.ש.] ממתן הודעה נוספת לועדה המחוזית... לפיה הסרת התנגדותו בעינה עומדת, אינה נהירה לנו כלל וכלל ואינה עולה בקנה אחד עם התחייבויות מרשך בהתאם להסכם הפשרה, על כל המשתמע מכך לרבות זכויותיה של מרשתי בגין כך.
4. לפיכך, מרשך נדרש בזאת להודיע לאלתר לועדה המחוזית כי הסרת התנגדותו בעינה עומדת.".
שלושה ימים לאחר מכן, ביום 5.8.2007 הודיע המנוח לועדת המשנה כי הוא אינו חוזר בו מהודעתו, בדבר הסרת התנגדותו.
בסופו של דבר, ביום 15.4.2008 פורסמה התכנית למתן תוקף וביום 29.7.2009 אושרה.

לשיטת התובעים, מאותו שלב ולאחר שהמועצה המקומית ומינואט קיבלו את מבוקשן לפי הסכם הפשרה, קרי הסרת התנגדות המנוח לתכנית, הן החליטו, בציניות, בכוחניות ובחוסר תום לב להתנער מחיוביהן על פיו ולמרות שבהסכם הפשרה, התחייבו המועצה המקומית ומינואט ליזום ולהגיש לרשויות התכנון, מיד עם אישור התכנית, תב"ע נקודתית שתגרום לניוד זכויות בניה לחלקו של המנוח במגרש 16 שבתחום התכנית – בחלוף כשנה ממועד החתימה על ההסכם, התברר כי הן כלל לא הגישו לועדה המקומית תכנית נקודתית לניוד זכויות כאמור.

ביום 15.9.2008, בפגישה שנערכה בין התובעים ומינואט ובנוכחות הנתבע 3, הודיעו נציגי מינואט, כי זו אינה יכולה לקיים את התחייבויותיה בהסכם הפשרה והיא מבקשת לדון עם המנוח על פיצוי כספי, חלף אותן התחייבויות. לאחר הפגישה, הודיעו ב"כ המנוח לב"כ מינואט, כי המנוח יהיה מוכן לשקול קבלת פיצוי כספי ובלבד שסכומו יהיה מקובל, אולם, לשיטת התובעים, מינואט לא העבירה כל הצעה כספית ולא החל בין הצדדים משא ומתן כספי.

מינואט הסבירה מהלך זה ופרטה כי, לקראת תום 4 חודשים שנקבעו בהסכם הפשרה להגשת התב"ע הנקודתית ולאחר שהיא והאדריכל מטעמה סיימו להכינהּ, הסתבר לה, כי גם אם אותה תב"ע נקודתית תוגש ותאושר על ידי הועדה המקומית, לא יהיה בכך כדי להביא את התובעים והמנוח לידי סיפוק, ללא מעורבות אקטיבית מצד התובעים והמנוח. מינואט ציינה, כי הגם שבהסכם הפשרה נקבע כי זכויות הבניה ינוידו למגרש 16, הרי כוונת המנוח הייתה, כי בסופו של התהליך התכנוני ולאחר שתאושר התב"ע הנקודתית, ינוידו כל זכויות הבניה – לגביהם נקבע בהסכם כי ינוידו למגרש מוצע 16 בתחום התכנית – לחלק ספציפי, עליו תכנן המנוח לבנות בניין בן מספר קומות. אולם, היות והבעלות בזכויות במגרש 16 הינה במושע, כלומר, לכל אחד מהבעלים בו זכויות שוות בו, לא ניתן לייחד את הזכויות למבנה ספציפי כך שרק המנוח ייהנה מהן, מבלי שתתקבל הסכמת יתר 41 בעלי הזכויות באותו מגרש, דבר שלא ניתן להשיג ללא פעולה אקטיבית מצד התובעים. עם גילוי כשל זה, פנתה מינואט לב"כ התובעים והציעה כי ייפגשו ללבן את העניין.

אקדים את המאוחר ואציין, כי בניגוד לטענת מינואט בסוגיה זו, טענו התובעים, כי בהתאם להסכם הפשרה לא נדרשה כל פעולה אקטיבית מצידם והאחריות לניוד זכויות הבניה לטובת המנוח, גם אם הדבר מצריך השגת הסכמה של יתר בעלי הזכויות במגרש, חלה במלואה על מינואט, שאף הציגה, במהלך המשא ומתן, כי יש בידה ייפויי כוח מתאימים לביצוע ההליך.

לאחר שהסכם הפשרה הוגש כאמור לאישור בבית המשפט הדן בעתירה, ביום 8.1.2009 הודיעה המועצה המקומית לבית המשפט, במסגרת תגובתה לבקשה לאישור הסדר הפשרה ( נספח י' לכתב התביעה המתוקן), כי לאור בדיקת הסכם הפשרה - שנעשתה במסגרת הנחייתו מר נאדר סרסור, שנבחר ביום 25.11.2008 לכהן כראש העיר, לבדוק כל הסכם פשרה שהעירייה צד לו מבחינת תקינותם, תוכנם, צורתם וכדאיותם - מבחינתה הסכם הפשרה אינו חוקי ובשל כך אינו תקף והיא מבקשת לדחות את הבקשה לאישורו.

טענתה העיקרית הייתה, כי היות והסכם הפשרה לא נחתם על ידי החשב המלווה, שמוּנה למועצה המקומית ביום 1.1.2007 ( ודבר מינויו פורסם ברשומות), אין להסכם זה כל תוקף חוקי ולכן אין לאשרו.

בהמשך, הודיעה מינואט ( ביום 11.2.2009) לנציגי המנוח, כי בקשת המנוח לקיים הסכם בלתי חוקי מהווה חוסר תום לב מצדו וכי: "...עד שלא ייקבע במפורש על-ידי הגורמים המוסמכים, כי הסכם הפשרה בתיק שבנדון הנו חוקי ובר אכיפה, אין בכוונת מרשתי להמשיך ולהשקיע משאבים למימושו, ובשל כך לוח הזמנים למימושו של ההסכם מוקפא." (נספח י"א לכתב התביעה המתוקן).

לאור עמדת המועצה המקומית ומינואט ולגרסת התובעים, נאלץ המנוח להודיע לבית המשפט הדן בעתירה, כי הוא חוזר בו מהבקשה למתן אישור להסכם וכי ינקוט בהליכים הדרושים לאכיפתו.

בעקבות זאת, הגישו התובעים את התביעה דנן, בה הם עותרים לקבלת הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הפשרה – קרי, שווי זכויות הבנייה השקולות ל – 4,344 מ"ר ברוטו וכן פיצוי מוסכם בגין מניעת השימוש בקרקע.

להשלמת התמונה יצוין, כי בהחלטה מיום 18.5.2011, נעתרתי לבקשת התובעים לפיצול סעדים באופן שלאחר בירור התובענה דנן, יוכלו התובעים להגיש תביעה נוספת ולעתור במסגרתה לסעדים הנובעים, לשיטתם, מהפרת ההתחייבות נשוא סעיף 1.10 להסכם הפשרה – שעניינה, התחייבות המועצה המקומית ומינואט ליזום תכנית חדשה, במובלעת שמדרום לחלקה אשר תשנה את ייעוד הקרקע למגורים ו/או לשימושים מסחריים ותכלול את יתרת החלקה, אשר לא נכללה בקו הכחול של התכנית, בתחומי הקו הכחול של התכנית החדשה.

תמצית טענות התובעים:
הנתבעות חייבות לקיים את מלוא התחייבויותיהן לפי ההסכם, לאחר שהמנוח קיים את מלוא חיוביו לפיו, משהסיר את התנגדותו לתכנית ועל בית המשפט להשתמש בשיקול הדעת הנתון לו לפי סעיף 31 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973 ( להלן: "חוק החוזים") ולאכוף עליהן לקיימן.
התנערות המועצה ומינואט מהתחייבויותיהן לפי הסכם הפשרה, פוגעת פגיעה אנושה בחוש הצדק וההגינות והיא חמורה במיוחד שעה שמדובר ברשות ציבורית. טענותיהן, לפיהן הן פטורות מקיום חיובם לפי ההסכם באצטלה של שמירת החוק, עולות כדי חוסר תום לב מובהק.
המועצה המקומית משתמשת שימוש ציני וחסר תום לב בהוראות פקודת העיריות וצו הרשויות המקומיות להתנערות מחיוביה לפי ההסכם, שעה שהיא קיבלה מאת המנוח את מלוא התמורה על פיו. כמו כן, מינואט מנצלת את התנערותה של המועצה המקומית, כדי להתחמק אף היא מקיום הוראות ההסכם.
התחייבויות הנתבעות לפי ההסכם, הן ביחד ולחוד ויש לדחות את טענת מינואט, לפיה התחייבויותיה מושהות עד להכרעת בית המשפט בסוגית חוקיות ההסכם.
התנהגות המועצה המקומית ומינואט היא דוגמא מובהקת לעשיית עושר ולא במשפט תוך גזילת כבשת הרש ויש לחייב את הנתבעות לקיים את מלוא התחייבויותיהן גם על בסיס חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 .
הנתבעות מנועות מלטעון לאי חוקיות ההסכם, שעה שקיבלו את כל התמורה על פיו וכיום הן מפתחות את המתחם הלוגיסטי על בסיס התכנית שאושרה, בשל הסרת המנוח את התנגדותו לה. לאור זאת, יש להעדיף את ההגנה על זכויותיהם הקנייניות של התובעים, על פני טענות הנתבעות.
הנתבעים כולם הפרו את חובתם לגלות למנוח, בסמוך למועד כריתת הסכם הפשרה, את עובדת מינויו של חשב מלווה למועצה המקומית ואי הגילוי עולה הן כדי הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב והן כדי עוולה בנזיקין.
הנתבעים 3 – 4 יצרו ביודעין מצג אקטיבי מטעה, לפיה הנתבע 4 וגזבר המועצה מוסמכים לחייב בחתימתם על ההסכם את המועצה המקומית, מתוך כוונה שהמנוח יחזור בו מהתנגדותו לתכנית. יש לראות את הנתבעים 3 ו – 4 כאילו התחייבו כלפי המנוח במעין חוזה, לפיו הנתבע 4, יחד עם גזבר המועצה, לבדם, הינם מורשים מטעם המועצה המקומית ולכן הם אחראים לפצות את יורשי המנוח בגין כל נזק כתוצאה מהפרת התחייבות זו.
ויתור המנוח על התנגדותו לתכנית היה תוצאה של מעשי עוולה, הטעיה, או הפרת חובת גילוי, או עושק, או תרמית, או ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, או שימוש בזכות בחוסר תום לב, או הצגת מצג רשלני, או רשלנות מצד הנתבעים.
אילולא מעשי העוולה שעוולו הנתבעים כלפי המנוח, המנוח לא היה חוזר בו מההתנגדות שסיכוייה להתקבל היו טובים ובתוך כך, חלקה 15 הייתה נכללת במלואה בתחומי התכנית, באופן שהמנוח היה מקבל במסגרתה זכויות בנייה נוספות, מעבר למה שקיבל על פיה, השקולות ל – 4,344 מ"ר ברוטו ( לפני הפרשות לצרכי ציבור) וכך לא היה נגרם למנוח ולתובעים נזק, הבא לידי ביטוי באובדן השווי של אותן זכויות בנייה.
הסעדים הנתבעים:
בתובענה, ציינו התובעים כי היו מעדיפים לקבל לידיהם את הזכויות נשוא הסכם הפשרה, קרי, זכויות בניה השקולות ל – 4,344 מ"ר ברוטו, שלפי הסכם הפשרה אמורות היו להיות מוקצות למנוח במגרש 16 שבתחום התכנית.
עם זאת, לאחר שמינואט הודיעה, כי על פי בדיקתה אין אפשרות תכנונית לעשות כן, עותרים התובעים לפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 1.8 להסכם הפשרה, שהינו בגובה שווי זכויות הבניה נשוא ההסכם וכן את הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיפים 1.5 – 1.7 להסכם הפשרה, בגין מניעת השימוש בקרקע בתקופה הקצובה שנקבעה בין הצדדים.
לתביעתם, צרפו התובעים חוות דעת מטעם השמאי יאיר תודה, לפיה שווי זכויות הבניה, אותן היה אמור המנוח לקבל לפי ההסכם, הינו בסך של 4,290,000 ₪.
בנוסף, שווי הסכומים שנקבעו בסעיפים 1.5 – 1.7 להסכם הפשרה, נכון למועד הגשת התביעה, הינו בסך של 259,397 ₪.
לאור התגבשות עילת עשיית עושר ולא במשפט ביחס למועצה המקומית ולמינואט, התובעים זכאים לקבל מהמועצה המקומית ומינואט את הרווח שהפיקו כתוצאה מהסרת ההתנגדות ותוצאותיה, או להשבה בגובה ההתעשרות והם מצמצמים את הסכום הנתבע לפי סעיף זה, לשווי זכויות הבניה שהיו אמורים לקבל לפי הסכם הפשרה.

תמצית טענות הנתבעת 1 (המועצה המקומית):
יש לדחות את התובענה מהנימוקים הבאים:
בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות [ נוסח חדש] ( להלן: "פקודת העיריות"), חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבהּ, אלא אם חתמו עליו בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר וכן החשב המלווה, בעירייה שמוּנה בעל תפקיד כזה.
במקרה דנן, הגם שעובר לכריתת הסכם הפשרה, מונה לעירייה חשב מלווה מטעם משרד הפנים, הסכם הפשרה לא אושר על ידי אותו חשב המלווה ובהתאם לסעיף 142 ג(5) לפקודת העיריות, אין להסכם כל נפקות והוא אינו מחייב את העירייה ולכן בטל ואינו אכיף. הוראת סעיף זה, המתייחסת לעיריות, מחייבת גם מועצות מקומיות מכוח הוראת סעיף 34 לפקודת המועצות המקומיות [ נוסח חדש] שהחילה הוראות אלו גם על מועצות מקומיות.
גם מבחינה מהותית, העירייה לא יכולה לעמוד מאחורי האמור בהסכם, שכן היא מתחייבת בו בהתחייבויות כספיות, לרבות כאלו עם סנקציות של פיצוי מופרז, שאינן עולות בקנה אחד עם חובותיה וסמכויותיה על פי דין. עוד מתחייבת העירייה, לשלם פיצוי מופרז בגין עיכוב באישור תכניות בנייה על ידי צד שלישי – הועדה המקומית לתכנון ובנייה קסם – שאינה צד להסכם, או צד להליך.
מינוי החשב המלווה פורסם ברשומות ומכאן ידיעתם בכוח של התובעים, כאזרחים מן השורה, אודות המינוי ולכן הם אלו שהיו צריכים לדאוג לחתימתו ומשלא עשו כן – אין להם להלין אלא על עצמם. התובעים גם היו מיוצגים לאורך כל הדרך וחזקה שבא כוחם ידע על הדרישות החוקיות לחתימה על הסכם התקשרות. התובע 2 עבד כמנהל מחלקה בעירייה והתובע 1 שמאי בהשכלתו שעבד עבור הועדה המקומית ולכן חזקה שידעו על קיומו של החשב המלווה ועל הצורך באישורו בחתימתו על ההסכם וכי מדובר בהסכם במקרקעין המצריך אישור של הועדה המחוזית וכן אישור משרד הפנים.
התובע 2 ידע מי היועץ המשפטי של העירייה ובכלל זה ידע כי הנתבע 3 לא שימש ככזה ובעניין זה הוצג אישור מורשי חתימה משנת 2004.
גם אם יש לראות בהסכם הבטחה שלטונית מצד העירייה, אזי, לאור סעיף 142 ג(5) לפקודת העיריות, זו ניתנה בחוסר סמכות ולכן בטלה מעיקרה.
הסכם הפשרה הינו חוזה על תנאי מתלה, התלוי בהתקיימות אירוע חיצוני והוא התנאי שיאושר על ידי החשב המלווה מטעם משרד הפנים ואישור שר הפנים. עד להתרחשות התנאי, לא ניתן לדרוש קיום או ביצוע ההתחייבויות המעשיות הנובעות מהחוזה ולא ניתן לתבוע את אכיפתו או פיצוי בגין הפרתו. בהתאם לסעיף 188 לפקודת העיריות, אישור משרד הפנים הוא תנאי לקיום ההסכם ותוקפו תלוי בקיום התנאי גם מכוח החזקה הקבועה בסעיף 27( ב) לחוק החוזים.
סיכויי קבלת התנגדות המנוח היו אפסיים שכן, כפי שהוכח, אין להתנגדות כל עילה משפטית, בין היתר, לאחר שהתנגדות דומה לתכנית מח/116, שהמקרקעין בתחומה, נדחתה. התובעים בחרו שלא להגיש תביעה בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 ולכן אין מה להשיב להם.
ויתור המנוח על התנגדותו לתכנית ועל העתירה, נבע משיקוליו הוא. ממילא, לעתירת המנוח כמו גם להתנגדותו, לא היו סיכויים להתקבל והתובעים לא הציגו חוות דעת התומכת בכך שההתנגדות הייתה אמורה להתקבל.
העירייה לא התעשרה ולא קיבלה כל תמורה בגין הסכם הפשרה ולא ניתן לעקוף את סעיפים 142, 188 ו – 203 לפקודת העיריות, באמצעות שימוש בעילת עשיית עושר ולא במשפט ויש למלא בדקדקנות אחר הדרישות בסעיפים אלו.
הנהנית העיקרית מקידום התכנית, או אישור הסכם הפשרה, היא מינואט ולכן, רק היא חייבת בשיפוי או פיצוי התובעים. ממילא, לתובעים לא עומדת הזכות לתבוע פיצוי ובהתאם להסכם, הם זכאים רק לבקש צו מבית משפט לעיכוב הליכי קידום התכניות.
התובעים ויתרו על זכויותיהם משהבינו כי בית המשפט הדן בעתירה לא אישר את ההסכם והיה עליהם לפעול בסמוך לכך ולא להמתין במשך שנים. העותרים התמהמהו בהגשת ההסכם לאישור בית המשפט, דבר המוכיח כי לא היו מעוניינים באכיפתו, אלא בסנקציות הקבועות בו.
התובעים לא עמדו בנטל הקטנת הנזק ויש לייחס להם אשם תורם בשיעור של 99.9%.
ביחס להודעה לצד שלישי שהגישה מינואט נגד העירייה – אין למינואט כל עילת תביעה נגד העירייה, או מי מטעמה. בהסכם הפשרה, מינואט התחייבה לניוד זכויות ממגרשים שבבעלותה או בחזקתה ולמעשה העירייה לא התחייבה לבצע מאומה. אין כל הסכם בין העירייה למינואט בו התחייבה העירייה לשפות את מינואט. בפועל, אין אפשרות לנייד את הזכויות והיעדר היכולת קשורה במינואט או בתובעים ולא בעירייה.
תמצית טענות הנתבעת 2 (מינואט):
יש לדחות את התובענה מהנימוקים הבאים:
יש לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר עילה ובשל היות הסעד המבוקש בה – אכיפה של הסכם בלתי חוקי, כפי שנקבע על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. לכן, מדובר בהסכם בטל, שלא ניתן לאוכפו. אכיפת ההסכם אף אינה צודקת בנסיבות העניין, שכן הפיצוי המוסכם שנקבע בו – הינו קנס לכל דבר ועניין ואינו פיצוי בגין נזק אותו צפו הצדדים כבר בעת כריתת החוזה. בנוסף, לוח הזמנים למימוש סעיפי ההסכם מוקפא, בהסכמת התובעים.
התובעים לא יִידעו את בית המשפט כי התובע 1 הינו שמאי מקרקעין המועסק בועדה המקומית לתכנון ולבניה " קסם" וכי התובע 2, היה במועדים הרלבנטיים לתביעה, מנהל מחלקה בעיריית כפר קאסם. לכן, התובעים ידעו, כי אכיפת הסכם הפשרה, בלי מעורבות פעילה מצידם, תביא למצב בלתי רצוי מבחינתם אך סברו, כי יוכלו להמיר את מימוש ההסכם בגריפת רווחים על גבי הנתבעים.
מינואט פעלה בתום לב ובדרך מקובלת ליישומו של הסכם הפשרה, תוך השקעת כספים – מיד לאחר חתימתו, פנתה לאדריכל על מנת שיכין עבורה תב"ע נקודתית כמתחייב מסעיף 1.1 להסכם. בניגוד לטענות התובעים, לפי הסכם הפשרה, על המועצה המקומית ומינואט היה להגיש את התב"ע מיד עם מתן תוקף לתכנית וללא קשר למועד חתימת ההסכם. דווקא התובעים שקטו על שמריהם ולא טרחו לקדם את אישור הסכם הפשרה בבית המשפט הדן בעתירה. מינואט התריעה אודות קשיים במילוי אחר ציפיות התובעים וניסתה למצוא פתרונות מוסכמים בזמן שנתקלה בקשיים וחוסר שיתוף פעולה מצד התובעים. הגם שמינואט הכינה תב"ע נקודתית במועד, זו לא הוגשה לועדות התכנון, לאחר שהתברר כי אישור התב"ע הנקודתית לא תמלא אחר ציפיות התובעים. מינואט למדה, משיחות עם התובעים, כי אם תמלא אחר הסכם הפשרה, התובעים יצאו וחצי תאוותם בידם.
מלכתחילה, סיכויי התנגדות המנוח היו נמוכים מאוד והדבר נאמר גם על ידי ועדות התכנון ולכן, מינואט לא חששה חשש ממשי מקבלת ההתנגדות, אך בלחץ המועצה המקומית ומתוך מחווה של רצון טוב ומדיניות של שיתוף פעולה עם תושבי כפר קאסם, היא נעתרה וחתמה על הסכם הפשרה.
התובעים ידעו, או היו צריכים לדעת, אודות מינוי חשב מלווה למועצה המקומית. דבר מינויו לא נמסר גם למינואט והיא גילתה זאת רק מהודעת המועצה המקומית ועד לאותו מועד, פעלה מינואט במרץ למימוש הסכם הפשרה, או ל"המרתו בכסף". רק עם מסירת הודעת המועצה המקומית, הודיעה מינואט, כי לא ניתן לאכוף הסכם לא חוקי ובוודאי שלא ניתן לאכוף אותו באופן סלקטיבי רק עליה. כן, מאחר שההסכם בטל בשל היותו בלתי חוקי, לא ניתן ל"החיותו" יש מאין אך ורק לצורך סעיפי הפיצוי המוסכם. היות וההסכם לא הופר, אלא בוטל מחמת אי חוקיות, אין כל הצדקה לחייב את מינואט בתשלום פיצוי בגין הפרתו.
מינואט לא טענה מעולם, כי אין אפשרות תכנונית לביצוע הסכם הפשרה, אלא כי אין כדאיות, מבחינת התובעים, לממש את ההסכם בדרך של הגשת תב"ע נקודתית.
חוות הדעת שצירפו התובעים לתביעתם, הינה חוות דעת שמאית מוטה ומנופחת. בעסקאות דומות שנעשו בחלקות סמוכות למגרש 16, נדרשו הרוכשים לשלם סך של כ – 100,000 ₪ בלבד לדונם קרקע והקביעה כי שווי המגרש הוערך בכ – 1,000,000 ₪ לדונם ( פי עשרה ממחיר השוק) מלמדת על מופרכות חוות הדעת. מינואט צירפה חוות דעת מטעם השמאי רונן כץ, לפיה הפיצוי, לו זכאים התובעים במידה וטענותיה ידחו, הינו בסך של 534,000 ש"ח.
מינואט הגישה הודעה לצד שלישי נגד העירייה – טענות התובעים נגד מינואט כי יש לאכוף את הסכם הפשרה מול העירייה בנסיבות מסוימות כגון חוסר תום לב, התרשלות או מצגי שווא מצד רשות מינהלית, מעידות על חובת העיריה ולא מינואט ולכן ככל שבית המשפט, יקבל את התביעה אף בחלקה, יש לקבל את ההודעה לצד שלישי ולחייב את העירייה במלוא סכום התביעה.
תמצית טענות הנתבע 3:
יש לדחות את התובענה מהנימוקים הבאים:
הנתבע 3, מנהל לשכתו של ראש המועצה המקומית, אישר את חתימת ראש העיר והגזבר על הסכם הפשרה, אך מעולם לא טען שאין צורך באישור החשב המלווה ולא הציג מצג שווא ביחס לכך. הנתבע 3 פעל בהתאם להוראות והנחיות העירייה והעומד בראשה, במטרה לקדם את התכנית ולהסיר חסמים בפני אישורה. חלקו במחלוקת היה להפגיש בין התובעים למינואט ולהגיע להסדר מתאים לכל הגורמים.
אין כל מקום לחיוב הנתבעים 3 – 4 באופן אישי. לנתבע 3, כעובד רשות ציבורית, מוקנית חסינות מפני תביעה בגין מעשה שנעשה תוך מילוי תפקידו, בהתאם לסעיף 7 א לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] ( להלן: "פקודת הנזיקין"). כל הפעולות שבוצעו על ידי עובדי העירייה נעשו בהתאם לסמכותם החוקית ובתוקף תפקידם כעובדי ציבור.
העותרים התמהמהו בהגשת הסכם הפשרה לאישור בית המשפט, ללמדך כי הם לא היו מעוניינים באכיפתו, אלא בסנקציות הקבועות בו.
הנתבעות פעלו ליישום ההסכם עד השלב של חילופי השלטון בעירייה, כאשר לשלטון החדש הייתה מטרה לסכל את ההסכם, וזאת כתוצאה מהתנכלות העירייה לתובע 1 בשלב מאוחר יותר.
הסעד היחיד שעמד לרשות התובעים בשל אי קיום ההסכם, הינו זה הקבוע בסעיף 6 להסכם, קרי, צו למניעת המשך הליכי התכנית ומשבחרו התובעים שלא לפעול בהתאם לכך, אין להם אלא להלין על עצמם.
על מנת לשום את השווי הכספי של ניוד זכויות הבניה, היה על התובעים להמציא חוות דעת שתוכיח כי קרוב לוודאי שהתנגדות המנוח לתכנית אכן הייתה מתקבלת.
תמצית טענות הנתבע 4:
יש לדחות את התובענה מהנימוקים הבאים:
לנתבע 4, שכיהן כראש המועצה המקומית עד חודש נובמבר 2008, לא היה כל חלק בעריכת, הכנת וניסוח הסכם הפשרה שנחתם מול התובעים והוא נדרש לחתום על ההסכם, לאחר שהוסבר לו, כי העניין דרוש לשם קידום פרויקט " לב הארץ" ולאחר שהוסבר לו, כי הסכם הפשרה בר ביצוע. כראש מועצה, הפקיד הנתבע 4, את כל העניינים התכנוניים והמשפטיים בידי אנשי מקצוע כדוגמת הנתבע 3, שעבדו מול התובעים כנציגי ציבור במסגרת תפקידם על פי דין. הנתבע 4 לא הציג כל מצג שווא, לא היה מעורב בהליך המשא ומתן מול התובעים ולא היה מעורב בגיבוש ההסכם וכל אשר נעשה על ידו הוא חתימה על הסכם הפשרה, כפי שנדרש לעשות על ידי מינואט והנתבע 3. כן, הוא לא היה מעורב בהליך אישור ההסכם מול החשב המלווה ונושא זה היה אמור להיערך בידי מינואט והנתבע 3 וגזבר המועצה, החתום גם כן על ההסכם.
במסגרת תפקידו, היה הנתבע 3 הרוח החיה מאחורי הסכם הפשרה שגובש עם מינואט. אישור ההסכם בפני החשב המלווה, היה צריך להתבצע לאחר חתימת הנתבע 4 בידי התובעים, הנתבע 3 ומינואט שניהלו את המשא ומתן. בהעדר חתימת החשב המלווה, אין כל נפקות משפטית להסכם ואין לתובעים להלין אלא על עצמם שכן ידעו על קיומו, משזה פורסם ברשומות.
הנתבע 4, כעובד רשות ציבורית, נהנה מחסינות מפני תביעה בגין מעשה שנעשה במסגרת מילוי תפקידו כאמור בסעיף 7 א לפקודת הנזיקין.
הנתבע 4 סיים את כהונתו כראש המועצה המקומית בחודש נובמבר 2008 ולכן לא יכל להמשיך לקדם, להשפיע, לשנות או לתקן כל פגם, אם נפל פגם כזה, בהסכם הפשרה. לאחר שיזם וקידם את התכנית שהביאה להקמת אזור תעשייה שהוביל לקידום העיר והעשרת קופת הנתבעים והתובעים כאחד, נותר הנתבע 4 ללא כל הגנה מטעם הנתבעות 1 – 2, שהפקידו אותו ללא ייצוג, חשוף לתביעה אישית, דווקא מאלו שהוא קידם עבורם את הסכם הפשרה.
היות והתובעים השתהו בהגשת הסכם הפשרה לאישור בית משפט, מעל לשנתיים ממועד עריכתו, לא היה מקום לתבוע את הנתבע 4 בתביעה אישית, שעה שכהונתו הסתיימה כשנה לפני שההסכם הוגש לאישור בית המשפט.
לפי ההסכם, אין לתובעים זכות לתבוע פיצוי, אלא רק להגיש בקשה לצו מניעה לעיכוב הליכי התכנית.
הנתבע 4 הצטרף לטענת מינואט, כי התכנית אושרה ביום 15.4.2008, קרי כתשעה חודשים לאחר שהוסרה התנגדות המנוח, כאשר מינואט והנתבע 3 פעלו יחדיו למימוש הסכם הפשרה, פעילות שכללה הכנת תב"ע נקודתית.
הנתבע 4 הצטרף לטענות הנתבעים בדבר היות הסכם הפשרה חוזה על תנאי.
היות ומעולם לא נחתם בין הצדדים הסכם חוקי ומחייב ולא התקיימו התנאים הקבועים בדין לשכלולו, הכחיש הנתבע 4 את כל הסכומים הנתבעים לרבות הבסיס לחישובם.
על מינואט לשפות את התובעים במלוא נזקיהם, שכן היא האחראית הבלעדית לנזקים אלו.

עדים ועדויות:
מטעם התובעים העידו ונחקרו בפניי: התובע 2 - עיסא עארף, התובע 1 - עיסא מאמון, עו"ד איתי צברי, שמאי יאיר תודה, איסמאיל עמאר – גזבר העירייה.
מטעם הנתבעת 1 העידו ונחקרו בפניי: סמיר בדיר – מהנדס העירייה.
מטעם הנתבעת 2 העידו ונחקרו בפניי: שמאי רונן כץ, דודי קאופמן, רוני יצחקי.
מטעם הנתבע 3 העידו ונחקרו בפניי: נאיל אל עובידי – הנתבע 3.
מטעם הנתבע 4 העידו ונחקרו בפניי: סאמי עיסא – הנתבע 4.

[הערה: ההדגשות של המלל או בקווים, בציטוטים בפסק דין זה אינן במקור, אלא אם יצוין אחרת – י.ש.].
דיון
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה כנגד חלק מהנתבעים, מהנימוקים שיפורטו להלן.

כפי שעולה מטענות הצדדים בתובענה, הטענה העיקרית הן של המועצה המקומית והן של מינואט, הינה כי היות והסכם הפשרה שנחתם ביום 12.7.2007, לא אושר על ידי החשב המלווה – שמוּנה לעירייה ביום 1.1.2007 – אזי מדובר בחוזה בלתי חוקי וככזה הוא חוזה פסול שממילא לא ניתן לקיימו.

יש להאיר ( ואולי גם להעיר) כי, טענה זו נטענה לראשונה ובדיעבד על ידי המועצה המקומית כ - 18 חודשים לאחר כריתת הסכם הפשרה, לאחר שזה הוגש לאישור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בעתירת המנוח ולאחר שהמנוח, מצִדו, מילא את התחייבותו לפי ההסכם והסיר את התנגדותו לתכנית, בטרם ומבלי שקיבל כל תמורה עבור כך.

כפי שיובהר להלן, הגעתי למסקנה, כי לאור הנסיבות הייחודיות של המקרה, לאור התנהגות נציגי המועצה המקומית ומינואט, הן במהלך המשא ומתן והן בהמשך בשלב ביצוע הסכם הפשרה ולאור משמעותה של אותה אי חוקיות, אזי גם אם הסכם הפשרה אכן נחשב לחוזה בלתי חוקי, מאחר שלא נחתם על ידי החשב המלווה, אין מדובר במצב שבו המועצה המקומית ומינואט פטורות כליל מקיום חיוביהן לפי הסכם זה ויש לחייבן בתשלום הפיצוי הכספי בהתאם למנגנון החלופי שהצדדים עצמם קבעו בהסכם הפשרה כחלופה לניוד זכויות הבניה למגרש 16 .

עם זאת וכפי שיובהר להלן, איני סבור כי יש לחייבן במלוא הפיצוי לו עתרו התובעים ובהקשר זה יש להעדיף את חוות הדעת של השמאי מטעם מינואט ( בכפוף להסתייגות ספציפית, כפי שיפורט).

המסגרת הנורמטיבית

האם הסכם הפשרה תקף בנסיבות העניין כאן, למרות ש"חשב מלווה" לא אישר או חתם עליו:

סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע:
"(א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה.".

במקרה שמוּנה " חשב מלווה" לרשות מקומית מסוימת, נקבעו הוראות מיוחדות בפקודת העיריות כמפורט להלן; בסעיף 142 ג(א)(4) לפקודת העיריות שקובע:
"עיריה, ראש עיריה, מי שסמכויות ראש העיריה נאצלו לו לפי סעיף 17 לחוק הבחירה הישירה, ועובד העיריה, לא יתחייבו בהתחייבות כלשהי מטעם העיריה, לרבות לענין תנאי העסקה כהגדרתם בסעיף 33 א(ד) לחוק יסודות התקציב,התשמ"ה-1985 אלא אם ניתן לאותה התחייבות אישור מראש ובכתב של החשב המלווה; בסעיף זה, "התחייבות כספית"-לרבות בחוזה, בכתב התחייבות, במסמכי תשלום, בהסדר פשרה המוגש לבית המשפט או לבית דין על מנת לתת תוקף של פסק דין, או בתעודה אחרת;".

סעיף 142 ג(א)(5) לפקודת העיריות קובע:
"התחייבות כספית מטעם העיריה לא תחייב את העיריה אלא אם כן, חתם עליה, נוסף על החתימות הנדרשות לפי פקודה זו, גם החשב המלווה; על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעירייה חשב מלווה וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור; התחייבות כספית שלא נחתמה כאמור-בטלה;".

ויובהר, אומנם סעיפים 203, 142 ג(א)(4) ו-142ג(א)(5) לפקודת העיריות מתייחסים לעיריות, אולם הם מחייבים גם את מועצות מקומיות, מכוח הוראת סעיף 34 א שאימץ את אותם הסדרים בפקודת המועצות המקומיות [ נוסח חדש].

לאור לשון החוק בסעיפים הללו, על פניו, משמונה לעירייה חשב מלווה ( ביום 1.1.2007), אזי על הסכם הפשרה שנחתם מול המנוח, היו אמורים לחתום ראש המועצה, הגזבר והחשב המלווה. אולם, על הסכם הפשרה חתומים רק השניים הראשונים וחתימת החשב המלווה נעדרת ממנו. המקרה דנן, עוסק במשמעות המשפטית שיש לייחס להעדרה של החתימה.

מחד, לשון סעיף 142 ג(א)(5) לפקודת העיריות הנ"ל היא חד משמעית, ומצביעה על קוגנטיות הסעיף. דהיינו, חתימת החשב המלווה יוצרת את ההתחייבות ( ואינה דקלרטיבית) כך, שבהעדר חתימת החשב המלווה על התחייבות הרשות – ההתחייבות בטלה מעיקרה.

הרציונאל מאחורי דרישה זו, בא להדגיש כי מדובר בכספי ציבור והדרישות האמורות, שהן מהותיות לעצם יצירת ההתחייבות ותקפותה, באות להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור, שעה שהרשות נמצאת בתהליך הבראה. מאידך, הסעיף, שהינו קוגנטי כאמור, על פי לשונו, מטיל חובה על הרשות המקומית, לציין בכתב על גבי כל התחייבות הניתנת על ידה, כי מוּנה לה חשב מלווה וכי נדרשת חתימתו מראש על גבי ההתחייבות. דרישה זו נועדה, בין היתר, ליידע או להזהיר את הצד המתקשר עם הרשות לגבי עצם מינויו של חשב מלווה לרשות ולצורך בחתימתו על גבי התחייבות הרשות.

בנוסף, על המועצה המקומית חלה חובה מכח ס' 142ג(א)(3) לפקודת העיריות לפיה:

"(3) דבר מינויו של החשב המלווה יצוין בכל מסמך של העיריה שהוא בעל משמעות כספית או תקציבית, בנוסח שיקבע השר;".

בהקשר זה נפסק, כי אי עמידת הסכם של רשות מקומית בדרישות הצורניות כדוגמת אלו האמורות לעיל, מובילה לכך שההתחייבות בטלה מצידה של הרשות.

עם זאת, נפסק כבר על ידי בתי המשפט השונים כי בטלות זו כפופה לתנאים הנוגעים לבטלות החוזית הקבועים בסעיפים 30 - 31 לחוק החוזים, לרבות דוקטרינת הבטלות היחסית,
(ראה: ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1, 4 (2009); ע"א 3282/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נגד עיריית באר שבע ( פורסם בנבו, 04/06/13), בס' 19-21; רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל נ' עו"ד זכי כמאל ( פורסם בנבו 17/02/09), בס' 5-8; רע"א 3910/08 מועצה מקומית כפר קרע נגד מגן דוד אדום בישראל (פורסם בנבו, 25/08/08), בס' 21-22).

כמו כן, כפוף ההסכם לדיני עשיית עושר ולא במשפט ( ע"א 9256/99 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עירית רחובות ( פורסם בנבו, 30/10/01) ות"א ( מח'-ת"א) 2104/08 הסעות רהט בע"מ נגד תיור וסיור הגליל ה.ס. בע"מ ( פורסם בנבו, 14/04/13), בס' 29).

כלומר, גם הסכם שאינו עומד בהוראות הדין שצוינו לעיל, והיה אמור להיות בטל מסיבה זו, אינו בהכרח פוטר את הצדדים מתשלום, בהתקיים תנאים מסוימים. בצד שיקולי האינטרס הציבורי הגלום באותן הוראות שוקל בית המשפט גם שיקולי צדק בהתאם לנסיבות המקרה ואת תום לב הצדדים ( ראה גם: ת"א ( חי') 33402-06-11 סוהיל יוסף נ' מועצה מקומית ראמה ( פורסם בנבו, 15.6.2014)).

על השיקולים שיש להחיל בעניין, עמד כב' השופט י' דנציגר ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, (פורסם בנבו, 20.12.2010), פסקאות 34 – 35:
"המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי הקביעה האם להורות על רשות לקיים באופן חלקי את חיובה הכספי תעשה בשים לב למכלול נסיבות המקרה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם ( כך אין די הסכם שכריתתו מלווה במתן שוחד כדין הסכם שמחמת רשלנות או מצג שווא של הרשות לא עמד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו). מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם. ...

בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו [ השוו: בג"ץ 556/07 דדון נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ([ פורסם בנבו], 7.11.2007); שלו חוזים, 389]; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה [ ראו: עניין שם-אור, 568-567; שלו חוזים, 389]; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל.".

על שיקולים אלו חזרה כב' השופטת ברק – ארז בע"א 8661/12 מ. מזוז (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון ( פורסם בנבו, 29.11.2014).

בתי המשפט השונים יישמו עקרונות אלו בפועל וקבעו שהסכם שלא נחתם על ידי החשב המלווה, לא תמיד ייחשב למבוטל ( ראה בעניין זה למשל תא"מ ( עכו) 8418-07-09 אוונטים בע"מ נ' גורג' מיכאל איוב ( פורסם בנבו, 7.9.2011), ובעניין דמר ( חי') 35583-02-11 נואל סואעד נ' מועצה מקומית ראמה ( פורסם בנבו, 1.11.2011) בו נפסק, ביחס לדרישה החוקית לחתימת החשב המלווה, כי:
"מדובר אמנם בכספי ציבור והדרישות האמורות בסעיף 142 ג לפקודת העיריות נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בקופה הציבורית, קל וחומר כשמדובר ברשות מקומית שמונה לה חשב מלווה. לאינטרס של הגנה על הקופה הציבורית מצטרף האינטרס בדבר שלטון החוק וחוקיות המנהל. אולם, לצד האינטרס הציבורי במניעת קיומו של הסכם בלתי חוקי, יש לשקול שיקולי צדק ויושר, לרבות התנהגות הצדדים להסכם, תום הלב שלהם, קיומו של " מעשה עשוי" והסתמכות הצד שביצע את חיוביו על פי ההסכם ( ראו והשוו: ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, ניתן ביום 22/01/09).

במישור החוזי, הלכה זו מעוגנת בסעיף 31 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג-1973, המקנה לבית המשפט שיקול דעת, בנסיבות מסוימות, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לפטור את הצד שכנגד מחובת ההשבה, או לחייב את הצד האחר לקיים את חיוביו על פי החוזה הפסול, כולם או מקצתם, מקום שהצד השני ביצע את חיוביו על פי החוזה. במישור המנהלי, ניתן להורות על סעד דומה לפי דוקטרינת הבטלות היחסית [ ראו, למשל: רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל המועצה המקומית עוספיה נ' עו"ד זכי כמאל ( ניתן ביום 17/02/09); תא"מ ( שלום חי') 5309/08 תיאטרון אלמידאן נ' מועצה מקומית דלית אל כרמל ( ניתן ביום 23/12/09); עת"מ ( ת"א) 1021/08 ישיר איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה ( ניתן ביום 08/06/09); עת"מ ( ת"א) 2030/07 סעד יעקב נ' עיריית אור יהודה ( ניתן ביום 21/06/09)]. ".

מן הכלל אל הפרט
כפי שיפורט להלן, בנסיבות המקרה דנן, נחה דעתי כי קיימים שיקולי צדק בגינם יש להורות למועצה המקומית ולמינואט לקיים את חיוביהן לפי הסכם הפשרה, בהתאם לאותו מנגנון כספי שקבעו הצדדים בהסכם הפשרה כמנגנון חלופי לניוד זכויות הבניה, ללא תלות באשמה של מי מהצדדים.
להלן אבחן את מערכת היחסים של התובעים מול המועצה המקומית מחד ומול מינואט מאידך ואפרט לגבי כל אחת ממערכות אלו, מדוע, לטעמי, יש לחייב את הנתבעות כאמור וזאת חרף היעדר חתימתו של החשב המלווה על הסכם הפשרה.

מערכת היחסים של התובעים מול המועצה המקומית
לאחר עיון בטענות הצדדים, עדויותיהם והמסמכים שהוצגו בפניי, אני סבור כי עצם העובדה שעל הסכם הפשרה לא חתם החשב המלווה, לא צריכה לעמוד בעֹכרי התובעים, היות ויש לעירייה יד בדבר.

בטיעוניה, העירייה בחרה כדי לחמוק מחיוביה, להטיל את כל האחריות בהחתמת החשב המלווה על הסכם הפשרה, על התובעים עצמם.

לשיטתה, שעה שעצם מינוי החשב המלווה פורסם ברשומות, שעה שהתובעים היו מיוצגים ושעה שהתובע 2 עבד כמנהל מחלקת תברואה בעירייה ומתוקף תפקידו ידע על עצם המינוי והתובע 1 עבד כשמאי מול הועדה המקומית, אזי חזקה שהתובעים ידעו על המינוי ודי בכך כדי לפטור אותה מהחובה לדאוג לחתימתו על הסכם הפשרה ולהחילה ישירות על התובעים.
לאור מסכת העובדות שהוצגה בפניי, יש לדחות את טענות העירייה בהקשר זה ואין לפטור אותה מאחריות להשגת אישור החשב המלווה להסכם הפשרה.

כפי שעולה מעיון בהסכם הפשרה – בסופו חתומים ראש המועצה המקומית דאז, הנתבע 4 והגזבר. לאחר חתימות אלו, מופיעה חתימתו של הנתבע 3 – עו"ד נאיל אלעוביידי, לפיה הוא: "מאשר כי מורשי החתימה מטעם המועצה המקומית כפר קאסם, ראש המועצה סמי עיסא וגזבר המועצה עאמר עיסמאעיל חתמו לפני על הסכם זה, על פי ובהתאם להוראות הדין והם רשאים בחתימתם זו לחייב את המועצה.".

בהתנהגות נציגי העירייה מול המנוח והתובעים לאורך כל המשא ומתן, יצרו נציגי העירייה מצג ברור כי די בחתימותיהם של אלו ( ראש המועצה והגזבר) על הסכמים מול העירייה;
כך, עצם קיומו של החשב המלווה והצורך בחתימתו, לא צוינו כלל בטיוטה הראשונית של הסכם הפשרה, אותה ניסחה העירייה בעצמה והעבירה להתייחסות לתובעים ( נספח י"ג לתצהיר התובע 1). העובדה כי הטיוטה הראשונית נוסחה על ידי העירייה, סותרת את טענת העירייה כי היות והסכם הפשרה נוסח על ידי התובעים והם האחראים הבלעדיים לתוכנו ולכן, היה עליהם לדאוג לאישורו של החשב המלווה.

בנוסף, עובדת קיומו של החשב המלווה והצורך בחתימתו, לא צוינו גם בהסכם הפשרה הראשון מיום 28.6.2007 שנחתם בין הצדדים (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן), אשר גם עליו חתמו רק ראש המועצה והגזבר והנתבע 3 אישר, כ"יועצה המשפטי של המועצה המקומית כפר קאסם" כי " מורשי החתימה מטעם המועצה המקומית כפר קאסם ראש המועצה עיסא סאמי גזבר המועצה עאמר עיסמאיל [תפקידים ושמות אלו הוספו בכתב יד – י.ש.] חתמו לפני על הסכם זה, על פי ובהתאם להוראות הדין והם רשאים בחתימתם זו לחייב המועצה.".

ביחס לאישור זה, טען הנתבע 3, אין משקל להצהרתו בהסכם הראשון כי הוא משמש כיועצה המשפטי של העירייה. לשיטתו, הוא אכן אישר את חתימת ראש העיר על הסכם הפשרה ותיקן אותו ביחס להסכם הראשון, בכך שהשמיט את ההצהרה, שהופיעה בטעות בהסכם הראשון, כי הוא משמש כיועץ משפטי של העירייה.

אולם, להסכם הפשרה צורף מכתב מיום 13.10.2004 עליו חתום עו"ד פריג' אחמד כ"יועמ"ש של המועצה" ובו צוין כי מורשי החתימה המוסמכים לחייב בחתימתם את המועצה המקומית הם ראש המועצה והגזבר. מכתב זה הומצא למנוח, לבקשת ב"כ התובעים, על ידי הנתבע 3 ( סעיף 35 לתצהיר הנתבע 3). גם כשנמסר מכתב זה לב"כ התובעים לא ציין הנתבע 3, או מי מטעם העירייה, כי בינתיים מוּנה לעירייה קיים חשב מלווה וממילא לא צוין כי נדרש אישורו להסכם הפשרה.

גם בבקשה לאישור הסכם הפשרה שהוגשה (ביום 15.7.2007) לבית המשפט לעניינים מינהליים שדן בעתירה ( נספח י"ז לתצהיר התובע 1), הוגשה בשם התובעים, בשם מינואט ( באמצעות עו"ד דנה יאראק) ובשם המועצה המקומית ( בחתימת הנתבע 4). קרי, המועצה המקומית ומינואט ביקשו לתת להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, שוב מבלי שהזכירו גם באותו שלב, את דבר קיומו של חשב מלווה ואת הצורך באישורו להסכם.

התנהלות מעין זו מצד העירייה, מעבר לכך שאינה ברורה, הינה גם מנוגדת לחובה החלה עליה בהתאם לסעיף 142 ג(א)(3) לפקודת העיריות לפיה: "דבר מינוי של החשב המלווה יצוין בכל מסמך של העיריה שהוא בעל משמעות כספית או תקציבית, בנוסח שיקבע השר;" וכן לחובה החלה על העיריה בהתאם לסעיף 142 ג(א)(5) לפיה " ...על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעירייה חשב מלווה וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור;...".

יתירה מכך. לא רק שהעירייה לא ציינה לאורך כל הדרך את דבר מינויו של החשב המלווה ואת הצורך בחתימתו כתנאי לתוקף ההתחייבות, מאישור חתימותיהם של ראש המועצה והגזבר, ניתן ללמוד דווקא על ההיפך – כי די בחתימות אלו כדי לחייב את המועצה.

בדומה לעניין שלפנינו, נמצא שבתי המשפט במקרים החריגים (מעבר לאלו שפורטו כבר לעיל) מצאו לחייב את הרשות המקומית למרות שלא הייתה חתימת חשב מלווה ( ראה: תא"ק ( ת"א) 10432-09-14 שלג לבן (1986) בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב ( פורסם בנבו, 7.6.2016)) או שהעירו על כך שלא היתה הערת אזהרה לגבי עצם קיומו של חשב מלווה;
ראה למשל בת.א ( חי') 33402-06-11 סוהיל יוסף נ' מועצה מקומית ראמה ( פורסם בנבו, 15.6.2014), נפסק כי:
"יתרה מכך. הסכם הפשרה שנערך עם התובע בתביעה הקודמת ונחתם על ידי ב"כ הנתבעת דאז ביום 8.1.03 ( ראו ת/4) אף הוא אינו כולל כל הערה לעניין קיומו של חשב מלווה ו/או אישורו של ההסכם כנדרש על ידו כפי שניתן היה לצפות בנסיבות אלו.".

בנסיבות המקרה שלפנינו, ניתן היה לצפות כי נציגי העירייה יעדכנו את המנוח והתובעים כי הסכם הפשרה יחייב אותה, אך ורק אם ייחתם גם על ידי החשב המלווה. אולם, חרף זאת, בחקירותיהם הנגדיות, הודו נציגי העירייה כי הם ידעו שיש חשב מלווה לעירייה, אולם ניסו, בזה אחר זה, להרחיק את עצמם מאחריות לעצם יִידוע התובעים על דבר קיומו של החשב המלווה וכן מאחריות לעצם הבאת הסכם הפשרה לחתימתו, כאשר כל אחד מהם הטיל את האחריות על נציג אחר ובעיקר הוטלה האחריות על גזבר המועצה המקומית, שמצדו העיד, לאחר שלא זומן ע"י הנתבעים אלא כעד מטעם התובעים, כי זה לא היה תפקידו.

כך, גם הנתבע 3, מנהל לשכת ראש המועצה, אשר אימת את חתימות נציגי העירייה על ההסכם, הצהיר ( סעיף 34 לתצהירו) כי:
"כמי שנתבקש לאמת את חתימות מורשי החתימה מטעם הרשות המקומית על ההסכם, החתמתי על ההסכם הן את ראש הרשות המקומית והן את גזבר הרשות המקומית. לוּ היה מקום להחתים על ההסכם גם את החשב מלווה, היה זה תפקידו של גזבר הרשות להתריע על כך ולקחת את ההסכם לחתימת החשב המלווה. משלא אמר דבר בעניין, סברתי כי חתימת החשב המלווה איננה נדרשת, שהרי ממילא במועדים הרלוונטיים הסכמים נוספים שחתמה הרשות המקומית ואשר לא אושרו בזמן אמת על-ידי החשב המלווה כובדו על-ידי הרשות המקומית וקויימו במלואם וכך גם היה נעשה בקשר להסכם נשוא התביעה אלמלא התחלף השלטון בעירייה בשלטון אשר בחר להתנער מההסכם נשוא התביעה מהנסיבות שתוארו לעיל. הנני מצהיר, כי התובעים מנסים להפעיל עליי לחץ או לכסות על רשלנותם בדברים שהיו צריכים לבדוק אותם בעצמם ממילא. כך, מנסים הם בהזדמנות הראשונה להעליל ולטעון שאני הצגתי את עצמי כיועץ משפטי, דבר שלא היה ולא נברא (!). ".

הסיפא של עדותו זאת, סותרת את הסכם הפשרה הראשון שנחתם בין הצדדים ( ביום 28.6.2007), בו אישר הנתבע 3 את חתימות ראש המועצה והגזבר והציג את עצמו כיועצה המשפטי של המועצה, גם אם לטענתו, דבר זה נעשה בטעות ותוקן בהסכם הפשרה.

במהלך חקירתו הנגדית נשאל הנתבע 3, האם:
"במועד שהוגשה בקשה לאישור הסכם פשרה לביהמ"ש, אתם ידעתם שאין חתימת החשב של המלווה על הסכם הפשרה?"
והשיב ". ..היה חשב מלווה. ידענו שיש חשב המלווה, לא ידעתי שהיה צורך בחתימה של חשב מלווה והגשנו את זה לביהמ"ש כהסכם שהושג בלי חתימת החשב המלווה...סברנו שלא צריך. רצינו ליישם את ההסכם."
ובהמשך נשאל " בתצהירך יש 3 אפשרויות ביחס לחשב מלווה - ... יש אפשרות אחת שחשבת שהגזבר ידאג לחתימת החשב המלווה...חשבת שלא צריך חתימה של חשב מלווה, או חשבת שפורמלית צריך חתימה אבל המועצה תקיים התחייבויותיה בלי חתימה. מה מבין שלושת האפשרויות נראה לך סביר?"
והשיב: "כל העניין של חשב מלווה זה היה " חיה" חדשה ברשות המקומית בגלל הגירעון. החשב המלווה התנהל רק מול הגזבר. אם היה הגזבר אומר מילה בעניין של חשב מלווה. אנחנו לא היינו נפגשים עם החשב המלווה. אני לא נפגשתי ספציפית עם החשב המלווה. כל מה שקשור לגזברות, הגזבר היה מטפל בדברים."
(עמ' 108 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 1 – 16).

סאמי עיסא, הנתבע 4, מי שכיהן כראש המועצה עד סוף שנת 2008 וחתם על הסכמי הפשרה, הצהיר ( סעיף 10 לתצהירו) כי:
"לא הייתי מעורב בכל הליך אישור ההסכם מול החשב המלווה, ונושא זה היה אמור להיערך ביד הנתבעים 2,3, וכן גזבר המועצה שגם הוא חתום על הסכם הפשרה...".
בניגוד לתצהירו, בחקירתו הנגדית השיב, כי מי שהיה אמור להחתים את החשב היה רק הגזבר ( עמ' 93 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 16 – 24).
עוד העיד כי כולם, כולל מינואט, ידעו שיש חשב מלווה ( שם, ש' 15 – 22). בהמשך העיד, כי מי שהיה קובע שיש צורך להחתים את החשב או לא, היה " תפקיד הגזבר ומנהלי המחלקות שעבדו ברשות." (עמ' 96 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 13 – 15). בנוסף, העיד כי היו הסכמים של העירייה עם כל מיני גורמים שהחשב המלווה לא היה חתום עליהם וכן " היה הסכם של פיתוח אזור התעשייה ללא חתימת החשב המלווה, הסכם של 60 מיליון ₪ פיתוח. עד היום זה עובד על אותו בסיס הסכם שנחתם עם החברה למשק ללא חתימת החשב הכללי." (עמ' 98 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 8 – 16).

לעומת עדויותיהם של הנתבעים 3 ו – 4, אף אחד מהנתבעים, ובעיקר העירייה עצמה והנתבעים 3 – 4 לא זימנו כאמור לעדות את הגזבר ועדויותיהם כי העניין היה באחריות הגזבר, דווקא נסתרה בעדותו של הגזבר - איסמעיל עמאר, אשר העיד כעד של התובעים.
כשנשאל הגזבר, מי עבד מול החשב המלווה, השיב " אני גזבר העירייה וכל מנהלי המחלקות מול ראש העיר" (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 23 – 24) ובניגוד לעדויות הנתבעים 3 – 4 שהטילו את האחריות להחתמת החשב המלווה על הגזבר, כשהוא שנשאל: "אתה בתור גזבר של העירייה או המועצה, למה לא לקחת בזמנו את ההסכם לחתימת החשב המלווה?"
השיב " זה לא תפקידי. החשב המלווה הוא מורשה חתימה כמוני." וכי " המחלקה הרלוונטית שמביאה לי לחתום צריכה להחתים את החשב המלווה וראש העיר." (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 1 – 8). בהמשך אישר כי כל מנהלי המחלקות והאגפים בעירייה עבדו מול החשב המלווה, כולל התובע 2 שעבד בעירייה ( עמ' 44, ש' 24 – 28).

בהקשר זה, יש לציין, כי דווקא העירייה, שידעה לציין בסיכומיה ( סעיף 35) את ההלכה הפסוקה בדבר הימנעות מהבאת ראיה וביקשה לראות בעצם העובדה שהתובעים לא זימנו לעדות את עאדל עיסא שחתם על ההסכם בשם המנוח, לחובת התובעים, לא זימנה מטעמה את הגזבר, שעה שכל הנציגים מטעמה העידו, כי הוא זה שהיה אמור להיות אחראי לקבלת אישורו של החשב המלווה ויש לזקוף זאת לחובת העירייה. הגזבר כנשאל על כך השיב, כי אף אחד מטעם העירייה לא ביקש ממנו לתת תצהיר ( עמ' 44 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 22 – 23).

הגזבר גם העיד כי הוא חתום על הסכם הפשרה, אולם לא ידע ולא זכר מי אישר את חתימתו וציין כי, מי שאמור לאשר את החתימה הוא היועץ המשפטי של הרשות שבאותה תקופה היה עדאל פרג ( עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 11 - 20). אולם, בפועל, מי שאישר את חתימתו הוא כאמור, הנתבע 3, שהיה אז בלשכת ראש העיר. כלומר, מעדות הגזבר עולה, כי גם הליך אישור החתימות שלו ושל ראש המועצה כלל לא היה תקין, משאלו אושרו על ידי הנתבע 3 שכלל לא כיהן בתפקיד היועץ המשפטי של המועצה.

בהקשר זה, לא נעלמה מעיני טענת העירייה כי התובע 2, מתוקף תפקידו כמנהל מחלקת תברואה בעירייה, ידע על קיומו של החשב המלווה וככזה היה אמור לדאוג להחתמתו. אולם, לטעמי, בהתאם לראיות ולעדויות שהיו לפני, יש לדחות טענה זו.
מי שניהל את המשא ומתן מטעם התובעים היה דווקא התובע 1 ולא התובע 2 הוא זה שלקח חלק פעיל במשא ומתן. התובע 1, עיסא מאמון, העיד ( סעיף 16 לתצהירו) כי הוא זה שנטל חלק פעיל בכל הכרוך בהגשת העתירה המינהלית, בהגשת ההתנגדות, בניהול המשא ומתן להסכם הפשרה ובכל ההליכים שהתנהלו לאחר החתימה עליו ולמעשה שימש כנציגו בפועל של המנוח בהליכים הללו, למעט לעניין חתימה בשמו על מסמכים שונים. עובדה זו נתמכה גם בחקירתו הנגדית ( עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.2015, ש' 13 – 15).
התובע 1, הבהיר ( סעיף 18 לתצהירו) כי " עד להגשת הודעתה של הנתבעת 1 [ הכוונה להודעה לבית המשפט לעניינים מינהליים כי הסכם הפשרה אינו חוקי – י.ש.]... לא ידעתי שלמועצה המקומית מונה חשב מלווה ולמען האמת גם לא ידעתי עד אז מה זה חשב מלווה." ובהמשך העיד ( סעיף 45 לתצהירו) כי " ברור הוא שאם המנוח או היינו אנו נציגיו, יודעים על קיומו של חשב מלווה ו/או על המשמעות שיש למינוי זה וכלל שלא היה ניתן להסכם הפשרה אישורו של חשב מלווה, לא היה המנוח חוזר בו מההתנגדות.". עוד ציין ( סעיף 49 לתצהירו) כי " גם במעמד זה, בו הוגש הסכם הפשרה לאישורו של בית המשפט, לא טרחו החותמים עליו ו/או על הבקשה לאישורו, להביא לידיעתם של נציגי המנוח את עובדת מינוי של חשב מלווה למועצה המקומית.".
בהמשך העיד ( סעיף 69 – 71 לתצהירו) כי " במהלך המו"מ ובכלל, לא הובאה לידיעת באי כוח המנוח עובדת מינוי חשב מלווה למועצה המקומית והנתבעים כולם ונציגיהם בחרו למלא פיהם מים בנושא זה ועל כן לא הייתה גם להם כל ידיעה בדבר המינוי.".
עוד העיד, כי תגובת הנתבעת 1 שהוגשה לבית המשפט הדן בעתירה, בדבר אי חוקיות ההסכם, בהיעדר חתימת חשב מלווה, נפלה על התובעים " כרעם ביום בהיר", במיוחד שהתכחשות הנתבעת 1 ובעקבותיה מינואט מהסכם הפשרה נעשו, לאחר ש"דאגו דאוג היטב למילויו של המנוח את התחייבויותיו לפיו ולחזרתו, ללא תנאי, מהתנגדותו לתוכנית...".

הנתבעת 1 ומינואט טענו, כי היות והתובע 2 שימש כמנהל מחלקה בעירייה, הוא ידע אודות מינוי של חשב מלווה למועצה. התובע 2 העיד, כי הוא משמש כמנהל מחלקת תברואה במועצה המקומית וכי אכן ידע מידיעה כללית כי מונה למועצה חשב מלווה " אלא שלא ידעתי מהי משמעות המינוי ובודאי ובודאי שלא יכולתי להעלות על דעתי שיש קשר כלשהו בין הגעתו של המנוח להסכם פשרה עם המועצה המקומית לבין קיומו של חשב מלווה למועצה." וכי " במסגרת עבודתי במועצה המקומית לא היה לי כל קשר עם החשב המלווה ואף לא ידעתי מהם תפקידיו וסמכויותיו." והוסיף, כי " לו הייתי יודע שלהסכם הפשרה דרושה חתימתו של החשב המלווה, הייתי עומד על כך שחתימתו ואישורו יינתנו להסכם ואם אלה לא היו ניתנים – המנוח לא היה חוזר בו מהתנגדותו לתכנית ק/3414. הואיל ולא ידעתי שיש קשר כלשהו בין קיומו של חשב מלווה לבין הסכם הפשרה, אף לא הודעתי לבאי כוחו של המנוח שיש למועצה חשב מלווה ונושא זה כלל לא הוזכר על ידי." (סעיפים 4 – 7 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית, עומת התובע 2, עם עדות הגזבר לפיה כל מנהלי האגפים, לרבות התובע 2, עבדו מול החשב המלווה ( עמ' 44 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 24 – 29). התובע 2 השיב כי אמירה זו אינה נכונה וכי לא בכל ישיבת צוות של מנהלי אגפים נמצא החשב המלווה, כמו גם בישיבות של העירייה. עוד ציין, כי החשב המלווה לא ישב באותה קומה בה הוא ישב ( עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.2015, ש' 4 – 22).

כך או כך, גם אם התובע 2 ידע אודות קיומו של חשב מלווה לעירייה, אני סבור כי אין " להעניש" אותו בשל כך, שעה שכל נציגי העירייה מהרמות הגבוהות ביותר, שלקחו חלק במשא ומתן, כאמור, כלל לא ציינו עובדה זו, למרות שידעו כי מונה לעירייה חשב מלווה ולמרות שההזדמנות לעשות כן נקרתה בדרכם בכמה מסמכים שהוחלפו בין הצדדים ודווקא אישור מורשי החתימה מטעם העירייה על פני הסכמי הפשרה – הראשון והשני - יצר מצג כי די בכך.

גם דין טענת העירייה כי חזקה על התובעים שידעו על הצורך באישור חשב מלווה היות והם היו מיוצגים על ידי עו"ד, להידחות. על אותו משקל, גם הנתבע 3 - מנהל לשכת ראש המועצה הוא עו"ד בהשכלתו וברור כי אותה חזקה פועלת גם ביחס אליו ואף ביתר שאת.
גם בעצם העובדה שהתובע 1 משמש כאחד משמאיה החיצוניים של הועדה המקומית לתכנון ובניה קסם, אין כדי לסייע לעירייה בטענותיה, היות וכפי שהוכח בפניי, התובע 1 משמש בתפקידו כאמור, החל משנת 2009, לאחר שנכרת הסכם הפשרה.

בהקשר זה, יש להדגיש כבר עתה (ועל כך יורחב במשך בסעיפים העוסקים ביחסי מינואט, התובעים והעיריה) כי גם ביחס לידיעת מינואט אודות החשב המלווה, קיימת סתירה לא מוסברת בטענותיה.
בזמן שבכתב הגנתה ( סעיף 139) טענה מינואט כי נודע לה לראשונה על קיומו של החשב המלווה רק מהודעת המועצה המקומית לבית המשפט, טענה זו נסתרה כאשר רוני יצחקי, בעל מניות במינואט, הודה כי ידע על קיומו של חשב מלווה קודם לכן כבר במועד החתימה על הסכם הפשרה ( עמ' 82 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 13 – 16).

בנוסף למצג כאמור של העירייה, כי די בחתימות ראש המועצה והגזבר כדי לחייבה, אני סבור כי בנסיבות העניין, הפגם בהתקשרות הינו יחסית שולי ומהותי להסכם הפשרה, בייחוד כשהסעד שניתן לתובעים הינו סעד הפיצוי ולא את סעד האכיפה שחל על מינואט, ובשל האמור ניתן במקרה דנן להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית ולחייב את העירייה, לפי המנגנון שנקבע בהסכם הפשרה.

אישורו של החשב המלווה בחתימתו על הסכמים של העירייה, נועדה לבחון כי העירייה מסוגלת לעמוד בהתחייבויות כספיות באותם הסכמים מהבחינה הכלכלית, כפי שציין הנתבע 4 – ראש המועצה, בסיכומיו ( סעיף 12): " בין יתר תפקידי החשב המלווה או לבדוק כל הוצאה כספית ו/או התחייבות ולוודא שההוצאה מתוקצבת בתקציב המאושר וננקטו לגביה כל הנוהלים והחוקים המקדימים.".

אולם, במקרה דנן כפי שהוכח בפניי, במערכת היחסים הפנימית בין מינואט לעירייה ביחס לביצוע ומימוש הסכם הפשרה בהיבט של הכנת תב"ע נקודתית, הצדדים סברו כי מינואט היא זו שאחראית לביצוע ההסכם מהבחינה הכלכלית וכי למעשה לעירייה אין כל התחייבות כספית בנוגע לכך והתחייבותה הכספית כלפי המנוח מותנית ונוגעת רק לסיטואציה שבה התב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף.

בהקשר זה התובע 1, העיד כי " קשה היה לנו להבין התנערותה של הנתבעת 1 מהסכם הפשרה, בהתבסס על העדר חתימה של החשב המלווה, שכן במהלך המו"מ, הובהר כי מי שיישא בנטל הכספי של מימוש הסכם הפשרה, תהא הנתבעת 2 לבדה.".

גם עו"ד איתי צברי, מי שייצג את התובעים, ציין בחקירתו הנגדית כי " לאורך כל הדרך מי שהיה אמור לתת את הגיבוי הכספי להסדר הזה זה מינואט ולאו דווקא העירייה, זה מה שהבנו במסגרת היחסים בין העירייה למינואט." (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2014, ש' 7 – 9).

בהמשך חזר על עדותו כי: "במסגרת המשא ומתן היה על השולחן שמינואט היא הגב הכלכלי והעירייה היא הגב הפוליטי." והסביר, כי הוא ציין זאת גם בתצהירו ( סעיף 58), כדי " להראות למה אתם התנהגתם בחוסר תום לב כי החשבת המלווה אמרה שאם היא לא צריכה לשאת בעלויות אז היא תאשר בדיעבד." (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2014, ש' 23 – 28).

גם גזבר העירייה העיד, כי בהסכם אין התחייבות כספית ישירה של העירייה, אלא מותנית ( עמ' 44 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 18 – 19).

כך שלמעשה – תפקידו אל החשב המלווה באישור התחייבויות של העירייה מבחינה כספית – לא היה משמעותי ומהותי, בנסיבות הסכם הפשרה וביחס להכנת התב"ע הנקודתית.

עוד יש לזכור כי המנוח, מצדו, ביצע את חלקו בהסכם משהסיר את התנגדותו לתכנית והתכנית אושרה, כך שמבחינה מעשית מדובר ב"מעשה עשוי" שאין ממנו חזרה, שכן התוכנית אושרה מידית בעקבות אותה הסרה, וממילא לא ניתן להשיב למנוח או לתובעים את חלקם בהסכם. לפיכך, לצורך האיזון הצודק והראוי בין הצדדים, יש לחייב את העירייה בקיום החיוב שמנגד לפי המנגנון שנקבע בהסכם הפשרה, מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית, גם אם התחייבותה בהסכם הפשרה נעשתה ללא חתימת החשב המלווה.

חיוב העירייה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט – מעבר לכך, יש לטעמי לחייב את העירייה גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 ( להלן: "חוק עשיית עושר"), היות והעירייה נהנתה מכך שהמנוח הסיר את התנגדותו לתכנית, מבלי שהמנוח קיבל כל תמורה עבור פועלו.
גם אם בלשון רפה עולה היום הטענה מצד העיריה ומינואט, לפיה התנגדות המנוח הייתה עשויה להידחות גם לגופה, שאלה זו, לאחר חתימת הסכם הפשרה, אינה רלבנטית עוד וגם לא הוכחה. הן העיריה והן מינואט הסכימו, לצורך הסכם הפשרה, שלמנוח מגיעה התמורה שבהסכם ודי בכך. כל ניסיון להעלות טענה שכזו, לאחר שהן קיבלו את התמורה – קרי, הוסרה ההתנגדות והתוכית אושרה בסמוך, גובלת לטעמי גם בחוסר תום לב, שאחרת מדוע חתמו מלכתחילה על הסכם הפשרה ?

בניגוד לטענת המועצה המקומית ( לדוגמא, בסעיף 36 ח. לסיכומיה) כי: "...תרומת התובעים להסכם הינה אפסית וכי שווי חזרתם מהתנגדות הינה אפסית.", כאמור, העירייה היא זו שיזמה לראשונה את הסכם הפשרה והציגה לתובעים את הטיוטה הראשונית שלו ( נספח י"ג לתצהיר התובע 1), ללמדך, כי היא סברה שייטיב לה (ולמינואט שתי יזמיות התוכנית ), שהמנוח יסיר את התנגדותו לתכנית ולכן הסכימה לבוא אתו בדין ובדברים ביחס לכך.

בנוסף, גם גזבר העירייה הביע דעתו, כי היות והסכם הפשרה הסיר את החסם של ההתנגדות " וודאי שזה לטובת העירייה." (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 20 – 23). בהמשך נשאל, כיצד העירייה נהנית מאזור התעשייה שהוקם על פי התכנית והשיב: "היא הגדילה את ההכנסות שלה מארנונה. בעתיד ברור יהיה מס הכנסה וכל מיני הכנסות ומקומות עבודה ושגשוג לעירייה" (עמ' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 28 – 32).
גם הנתבע 4 ציין בסיכומיו ( סעיף 45) , וכי התכנית שהקימה את אזור התעשייה: "רוממה את תקציב הרשות, מקום שבעת כריתת ההסכם הייתה הרשות במצב כלכלי קשה, תחת חשב מלווה, ויישום תוכנית הקמת איזור התעשייה הייתה קרש הצלה לרשות מפני ועדה קרואה, עובדה שכיום הכנסות הרשות מאיזור התעשייה מהווה עורק ראשי ומרכזי בתקציב ושגשוג העירייה.".

מערכת היחסים של התובעים מול מינואט
כפי שעולה מטענות מינואט, גם היא סבורה, כי היות והסכם הפשרה לא נחתם על ידי החשב המלווה, הוא אינו חוקי ולכן לא ניתן לאוכפו, גם ביחס אליה.

אני סבור כי יש לדחות את טענת מינואט מכל וכל.

בראש ובראשונה, הסכם הפשרה אינו יכול להיחשב להסכם בלתי חוקי כלפיה, היות ומחדל אי החתמת החשב המלווה, נוגע לאי החוקיות כלפי העירייה ולא כלפי מינואט, שכן חתימת החשב המלווה באופן כללי, כאמור, נועדה להגן על העירייה מנשיאה בהתחייבויות כספיות שאין ביכולתה לשאת בהן.

בנוסף, ממילא גם אם הייתי סבור כי ניתן לייחס את אי החוקיות גם כלפי מינואט, הרי שבמקרה דנן, לאור התנהגות מינואט מול המנוח והתובעים, ולאור העובדה שאי החוקיות אינצידנטלית ( טפלה) ביחס להסכם הפשרה בכלל וביחס למינואט בפרט ( למקרה שהייתי קובע שהיא חלה לגביה), יש להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31 לחוק החוזים ולחייב את מינואט בקיום החיוב שמנגד לפי הסכם הפשרה, בייחוד שעה שהמנוח קיים את התחייבותו לפי ההסכם והסיר את התנגדותו לתכנית ומינואט הרוויחה מכך.

כפי שעולה מהעדויות והמסמכים שהוצגו בפניי, בזמן אמת ועוד בטרם הביעה העירייה את עמדתה כי הסכם הפשרה הינו, לטעמה, בלתי חוקי, מינואט הבינה שהלכה למעשה, אין ביכולתה לקיים את הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו והיא הודיעה על כך לתובעים והייתה מוכנה לשאת ולתת עימם ביחס לפיצוי כספי, חלף ניוד זכויות הבנייה. משכך, התנערותה מאחריות בהמשך ורק לאחר שהמועצה המקומית הודיעה כי ההסכם בלתי חוקי מבחינתה – עולה לכדי חוסר תום לב שגם בעטיו יש לחייבה לקיים את חיוביה לפי ההסכם.

כך קובע הסכם הפשרה ביחס להתחייבויות המועצה המקומית ומינואט:

"1.1 המועצה ומינואט ייזמו ויגישו לרשויות התכנון המוסמכות, מיד עם מתן תוקף לק/3414, תב"ע נקודתית ( להלן – " התב"ע הנקודתית"), אשר:
1.1.1 תגרום לניוד זכויות בנייה ממגרשים מוצעים 1, 2, 6, 7, 8 ו- 13 שבתחום ק/3414, לחלקו של עיסא במגרש מוצע 16 בתחום ק/3414, כמפורט בטבלת האיזון והחלוקה המהווה חלק מנספחי ק/3414, באופן שלאחר ניוד הזכויות יתווספו ויוצמדו לחלקו של עיסא במגרש 16 זכויות בניה השקולות ל- 4,344 מ"ר קרקע ברוטו ( לפני הפרשות לצרכי ציבור)...
1.1.2 תתיר ותאפשר לעיסא לממש מלוא הזכויות שינוידו אליו, על פי התב"ע הנקודתית, לבנייה על המגרש המוצע.
1.1.3 תתיר ותאפשר לעיסא לעשות שימוש בזכויות שיועברו אליו כנ"ל לכל אחת מהמטרות המפורטות בק/3414 לרבות שימוש מסחרי.
...
1.4 המועצה ומינואט יפעלו בשקידה לקידום התב"ע הנקודתית, על מנת להביא לאישורה להפקדה, במליאת הועדה המקומית, תוך ארבעה חודשים מיום שק/3414 תקבל תוקף. המועצה ומינואט יפעלו בשקידה לקידום התב"ע הנקודתית, על מנת להביא לכניסתה לתוקף בתוך 10 חודשים מיום שק/3414 תיכנס לתוקף.".

בתחילה, מינואט לא התכחשה לחובותיה ולטענתה, אף פעלה ליישומו של הסכם הפשרה והשקיעה בכך כספים ומיד לאחר חתימתו, פנתה לאדריכל על מנת שיכין עבורה תב"ע נקודתית כמתחייב מסעיף 1.1 להסכם הפשרה. לשיטתה, לאחר מכן, התברר לה כי גם אם היא תמלא אחר האמור בהסכם הפשרה, הדבר לא יגשים את ציפיות התובעים.

כוונתה של מינואט בטענה זו, הינה כי הלכה למעשה, לאחר כריתת ההסכם הסתבר לה כי קיים קושי בניוד זכויות הבניה לחלק ספציפי של המנוח במגרש 16, היות והבעלות בזכויות במגרש 16 הינה במושע ולכל אחד מבעלי הזכויות בו (41 בעלי זכויות הרשומים בלשכת רישום המקרקעין) זכויות שוות בכל חלק במגרש ולכן, לשיטתה, לא ניתן לייחד את הזכויות למבנה ספציפי, כך שרק המנוח ייהנה מהן, כל עוד לא ניתנה ההסכמה של יתר בעלי הזכויות באותו מגרש.

לאור זאת, מינואט סברה בשעתו, כי למעשה לא ניתן לקיים את ההסכם, בלי מעורבות אקטיבית מצד המנוח או התובעים, קרי, פעולה אקטיבית של השגת הסכם שיתוף בין כלל בעלי מגרש 16, או נקיטה בהליך של פרצלציה.

התובעים מצדם, סבורים, כי לאור התנהלות הצדדים במהלך המשא ומתן לכריתת הסכם הפשרה, אין להם מחויבות שכזו בייחוד לאור העובדה שמינואט הציגה את עצמה כמי שיש לה ייפויי כח מטעם בעלי הקרקע לניוד הזכויות לטובת המנוח למגרש 16 ולכן, לאור זאת ולנוכח פרשנות ההסכם, האחריות לניוד הזכויות הוטלה על העירייה ומינואט בלבד, מבלי שהמנוח או התובעים יצטרכו לפעול באופן אקטיבי מצידם והתחייבות המנוח הייתה אך ורק הסרת התנגדותו לתכנית בלבד.

אני סבור כי בהקשר זה, יש לבכר את עמדת התובעים ולקבוע כי עמדת מינואט כיום הינה חסרת תום לב והיא מנסה להעלות " מן היקב או מן הגורן" כל טענה אפשרית, על מנת שלא לקיים מחויבויותיה.

הגעתי למסקנה האמורה לאור מכלול הטעמים הבאים;

ראשית – מהעדויות שהוצגו בפניי ביחס לשלב המשא ומתן לכריתת הסכם הפשרה, נלמד כי, אומד דעת הצדדים היה שהאחריות לניוד זכויות הבניה למגרש 16, כאמור בסעיף 1.1.1 להסכם, הוטלה על המועצה המקומית ומינואט והאחרונה הציגה את עצמה כמי שיש לה ייפויי כח לביצוע האמור לעיל, ללא מעורבות מצד התובעים.

כך, אודות המשא ומתן לחתימה על הסכם הפשרה, העיד מטעם התובעים התובע 1, מי שלקח חלק פעיל במשא ומתן. התובע 1 העיד ( סעיפים 29 – 31 לתצהירו) כי, בטרם ניתנה החלטה על ידי ועדת המשנה בנוגע לטענות המנוח בהתנגדות לתכנית, פנו נציגי המועצה המקומית ומינואט אל נציגי המנוח, במטרה לבחון אפשרות לפתרון המחלוקת בעניין התכנית בהסדר פשרה והמועצה המקומית אף העבירה לעיונם טיוטת הסדר פשרה ( נספח י"ג לתצהירו).

בהמשך הצהיר, כי " לאור הפנייה ולאחר שלא הסכמנו, כמובן, לתנאי הטיוטה... התנהל מו"מ אינטנסיבי בין הצדדים, במהלכו נדונה, בין היתר, סוגיית שווי הפגיעה שפוגעת תוכנית ק/3414 במנוח ואופן תיקון הפגיעה.
מטעם המועצה המקומית כפר קאסם ניהל המו"מ הנתבע 3 ומטעם הנתבעת 2 ניהל המו"מ מר גדי כרמלי, אשר שימש אותה שעה כמנכ"לה. מטעם המנוח ניהלו המו"מ באי כוחו בהשתתפות פעילה שלנו, התובעים. אציין כי נכחתי בכל ישיבות המו"מ ונטלתי בו חלק פעיל.".
עוד ציין ( סעיף 32 לתצהירו) כי " במהלך המו"מ, היה ברור לצדדים, שהתנגדותו של המנוח לתכנית... - התלויה ועומדת לפני ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית וטרם ניתנה בה החלטה לגופן של הטענות – הינה אחד המכשולים האחרונים בדרך למתן תוקף לה ולקידום הליכי הבנייה לפיה וכי מטרתו של המו"מ, מבחינת הנתבעות, הינה להסיר את ההתנגדות מסדר יומה של הועדה.".
אודות מטרת ההסכם, העיד התובע 1 ( סעיף 55 לתצהירו) כי " לפי ההסכם, היה המנוח אמור לקבל חלק מסוים מהמקרקעין, עליו יבנה, מקומת מרתף ומעלה, כולל כל השימושים והתכליות שנקבעו בק/3414. יובהר כי על אף שהזכויות במגרש 16 הינן זכויות במושע ובחלקה בעלי זכויות נוספים, הודיעו נציגי הנתבעות, במהלך המו"מ, כי הנתבעת 2 מחזיקה בידה ייפויי כוח משאר בעלי הזכויות במגרש באופן שיאפשר ייחוד חלק ספציפי מהמגרש למנוח, לצורך הנ"ל, בלא הסכמת בעלי הזכויות האחרים.".

בחקירתו הנגדית, נשאל התובע 1 האם הוא קיבל את הסכמת בעלי מגרש 16 ( כשמדובר בלמעלה מ – 40 בעלים) לנייד את זכויותיהם והשיב:
"לא הייתי אמור. המצג שהציג אותו המנכל של חברת מינואט בזמן המו"מ, גדי, הוא נתן לנו להבין שיש לו בנק של זכויות, שהוא יכול לנייד אותן מחלקו לחלקי." (עמ' 71 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.2015, ש' 12 – 14).
בהמשך נשאל, האם בדק מי הם אותם בעלי הזכויות מהם קיבלה מינואט ייפויי כוח והשיב " הם הציגו בפנינו מצג שווא שהם בעלי יפוי כוח של כל בעלי הקרקע שחתמו איתם הסכמי שכירות בתחום התכנית. אין לי אשפרות [ צ.ל. אפשרות – י.ש.] ללכת לבדוק מי הם." (עמ' 81 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.2015, ש' 1 – 2).

גם עו"ד צברי, שייצג את התובעים באותה עת, העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא לא ביקש לראות את ייפויי הכוח ואמר בעדותו:
"לאורך כל הדרך המצג שנעשה זה שיש ייפוי כוח מלאים. כאשר זה מיוצג ע"י משרד כמו שלכם זה היה ברור לנו שברור לכם שאי אפשר יהיה לייחד את הזכויות בלי ייפוי הכוח." (עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2014, ש' 8 – 13) ובהמשך: "מה שהוצג לנו זה שיש ייפוי כוח מבעלי זכויות במתחם וכל מי שחתם על ייפוי כוח חתם גם על הסכמי שכירות והם מקבלים הסכמי שכירות עד שהתכנית תאושר. מינואט עשתה שם עסקה כלכלית מצוינת מבחינתה... גדי הציג מצג שיש לו ייפוי כוח מלאים, לא ראיתי את ייפוי הכוח ולא ביקשתי." (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2014, ש' 11 – 23).

מנגד, מינואט טענה כי מעולם לא היו לה ייפויי כוח מטעם יתר בעלי הזכויות במגרש 16. כך, רוני יצחקי, בעל מניות במינואט, הצהיר ( סעיפים 44 – 45 לתצהירו) כי:
"44. אנו חתמנו על ההסכם גם מכח בעלי הזכויות שנתנו למינואט ייפוי כח. בעלי הזכויות האלה – כפי שהובהר ברחל ביתך הקטנה בסעיף 1.1.1 להסכם הפשרה – הינם בעלי הזכויות במגרשים מוצעים 1, 2,6, 7, 8 ו- 13. בידי מינואט מעולם לא היו ( ואף לא נטען על-ידה אחרת) ייפוי כח מטעם בעלי הזכויות במגרש מוצע מס' 16.
45. משכך, הסכימה מינואט ליטול על עצמה, בצוותא עם הנתבעת 1 , אחריות לתכנון ולהגשת תב"ע נקודתית שתנייד זכויות בניה לתוך מגרש מוצע 16 אך על איב [ צ.ל. אבי – י.ש.] התובעים עצמו היה לדאוג לייחד, בין אם על-ידי פרצלציה ובין עם על-ידי הסכם שיתוף, את זכויות הבניה לחלקו שלו במגרש מוצע 16. ".
במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל רוני יצחקי האם הוא יכול להפנות לסעיף המתאים בהסכם הפשרה המציין את מה שהעיד עליו בסעיף 46 לתצהירו והשיב:
"בחלוקת המגרשים הם חולקו בין בעלי מגרשים שחתמו איתנו והיו איתנו בהסכמים, לבין בעלי מגרשים שהתנגדו לחתום איתנו מצד אחד, ומצד שני היה גם לפי משפחות שהירושות היו בחלקים. כך שכל מי שהיה במגרש איתם, הם היו אלה שלא חתמו איתנו ולא היו בקשר איתנו. כך שהיה ברור שהם אלה שמכירים אותם, קשורים איתם, היסטורית הם בחלקות קרובות וחלקם גם משפחות. ברור שהם אלה שצריכים להביא אותם, כי הם מכירים אותם ואני לא מכיר."
בהמשך נשאל " מאיפה אתה יודע שהיה ברור למי שכתב את המו"מ?" והשיב: "זה ברור. היה ברור גם אז. סברנו שזה הליך פשוט, היה לנו הסכמות עם בעלי מגרשים להעביר את הזכויות. חד משמעית, הם היו צריכים להביא את ההסכמה. לא נראה לנו בעיה לעשות זאת מבחינתם" (עמ' 80 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 13 – 23).

בנקודה זו, יש להעדיף באופן ברור את עדותו של התובע 1, על פני עדותו של רוני יצחק. כפי שהתברר במהלך חקירתו הנגדית, יצחקי העיד כי הוא כלל לא היה חלק מהמשא ומתן לכריתת הסכם הפשרה והדברים היו ברורים לו משיחות שניהל עם כרמלי ועם עוה"ד ( עמ' 80 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 24 – עמ' 81 ש' 2) ועוד העיד כי, למרות שהוא חתום על ההסכם, הוא כלל לא קרא אותו ( עמ' 84 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 13 – 20) והוא אף לא מכיר את המנוח ואת התובעים והוא נפגש בהם לראשונה בדיון ( עמ' 85 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 29 – עמ' 86 ש' 1).

עוד העיד יצחקי, כי מי שניהל את המשא ומתן מטעם מינואט היה למעשה גדי כרמלי, מי שכיהן כמנכ"ל מינואט באותה תקופה. אולם, כרמלי לא הובא לעדות מטעם מינואט היות, והוא לא עובד יותר בחברה והגם שלא הייתה מניעה להזמינו לעדות, לא היה חשוב לו שהוא יובא לעדות היות ו"אנחנו גם לא ביחסים טובים. הפסקנו לו את העבודה." (עמ' 87 לפרוטוקול הדיון מיום 14.1.2016, ש' 18 – 27).

אין צורך לחזור על ההלכה הידועה בעניין זה ועל הפסיקה הנרחבת, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה ומתחייבת ממנה המסקנה, כי אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והיא מקימה, חזקה שבעובדה לפיה, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה עדות או ראיה, היא הייתה פועלת לרעת הנמנע ( ראה למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, פד"י מ"ד (4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פד"י מ"ד(1), 239, 245).

בנוסף, עדות יצחקי, כי בהסכם הובהר " ברחל ביתך הקטנה" כי בעלי הזכויות שנתנו למינואט ייפויי כוח הם רק ביחס למגרשים מוצעים 1, 2,6, 7, 8 ו- 13 (כאמור בסעיף 44 לתצהירו), נסתרה בעדותו של דודי קאופמן, מי ששימש מנכ"ל מינואט החל מחודש מרץ 2008, שנשאל בחקירתו הנגדית האם בהסכם נכתב שאין למינואט יפוי כוח לגבי מגרש 16 והשיב: "זה דובר על העניין הזה וכולם ידעו בדיוק על איזה מגרשים מדבר, אין אזכור ברחל בתך הקטנה אבל זאת הייתה כוונת הדברים." (עמ' 126 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 31 – עמ' 127 ש' 2).

גם בנקודה זו יש להבהיר כי מטבע הדברים, גם דודי קאופמן, לא נטל חלק במשא ומתן לכריתת ההסכם שקדם לכניסתו לתפקיד ולכן, לא ניתן להסתמך גם על עדותו ביחס לאומד דעת הצדדים אודות ייפויי הכח שהיו בידי מינואט בעת כריתת ההסכם והתחייבויותיה לניוד הזכויות כתוצאה מכך.

לעומת זאת, קאופמן לא חשש להצהיר ( סעיף 8 לתצהירו) כי " בניגוד לטענת התובעים, מינואט מעולם לא טענה כי היא מחזיקה ביפויי כח מטעם בעלי זכויות כלשהם במגרש 16. מינואט הבהירה – וכך גם נכתב בהסכם הפשרה – כי הינה בעלת יפויי כח מבעלי הזכויות במגרשים 1, 2, 6, 7, 8 ו- 13 המגרשים מהם על-פי התב"ע הנקודתית, נלקחו זכויות הבניה שיועדו לעבור למגרש 16. ".

ברור כי לא ניתן לקבל עדות זו. כאמור, קאופמן לא היה חלק מהמשא ומתן לקראת כריתת הסכם הפשרה, היות והחל בתפקידו כמנכ"ל מינואט רק בחודש מרץ 2008 ( עמ' 119 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 19 – 25) ובנוסף, ההבחנה בין המגרשים כלל לא מופיעה בהסכם הפשרה, בניגוד לאמור בתצהירו.

שנית – בלשון הסכם הפשרה לא נערכה הבחנה בין מגרשים שונים לגביהם יש למינואט ייפוי כח, לעומת כאלו שלטענתה, אין לה ובסעיף 3 להסכם הפשרה צוין באופן כללי, כי מינואט חותמת על ההסכם כמי שיש לה ייפויי כח לבצע את האמור בו וכלשון הסעיף:

"מובהר בזה כי מינואט חותמת על הסכם זה הן מכח זכויותיה כיזם ק/3414 והן כמייצגת בעלי הזכויות מהם קיבלה מינואט יפוי כח, וחתימתה על הסכם זה מחייבת את מינואט ואת בעלי הזכויות בתחום ק/3414 מהם קיבלה מינואט יפוי כח.".

גם ב"כ מינואט, אישר במהלך הדיון כי בהסכם לא צוין כי התובעים צריכים לפעול ולדאוג להסכמי שיתוף בין בעלי הזכויות במגרש 16 ( עמ' 155 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 16 – 17).

לאור כל האמור, יש לקבל את עמדת התובעים כי מינואט הציגה את עצמה כמי שיש לה את ייפויי הכח המתאימים לביצוע ניוד זכויות בניה למגרש 16 מהתחלה ועד הסוף ( עמ' 154 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 18 – 20) וכן, אין הבחנה לעניין ייפויי הכח שיש למינואט בין המגרשים השונים ( שם, ש' 25 – 27).

שלישית – גרסת מינואט הינה, כי לאור ההסכם, היא לא יכולה לנייד את זכויות הבניה למגרש 16 באופן ספציפי, דהיינו, אין ביכולתה ל"צבוע" ולייחד את אותן זכויות לטובת המנוח בלבד, היות והזכויות במגרש, כאמור, הינן זכויות במושע. בהקשר זה, מן הראוי להעיר, כי גם אם הייתי מקבל את טענות מינואט כי כל מה שהיא התחייבה לו בהסכם הפשרה, היה ניוד זכויות באופן כללי וכי על המנוח הוטלה אחריות לשתף פעולה מול יתר בעלי הזכויות במגרש 16, על מנת לייחד לטובתו זכויות בניה באופן ספציפי – " צבוע", עדיין התנהלות מינואט הייתה בחוסר תום לב, שעה שהתברר במהלך ניהול ההליך, כי היא לא פעלה אף לביצוע חלק זה בהתחייבות.

במהלך חקירתו הנגדית, קאופמן נשאל על ידי, מדוע אי אפשר היה להעביר במושע את זכויות הבניה לחלקה 16 כאשר מצרפים את כל בעלי הזכויות, והוא השיב:
"אם אני לא אצבע את הזכויות בנייה האלה שמועברות לטובתן הם לא יצאו מסופקים נכון?" ובהמשך: "...הפרשנות של העניין הזה שאנחנו הגענו לפרוע את השטר הזה או לקראת פירעון השטר הזה היה שאנחנו צריכים להביא את הזכויות האלה אליהם.".

עוד הודה קאופמן בחקירתו הנגדית כי, היות וכל המגרשים שצוינו בסעיף 1.1.1 להסכם הפשרה שייכים בחכירה למינואט, לוּ רצתה, מינואט הייתה יכולה מבחינה טכנית לנייד זכויות למגרש 16 באופן כללי, גם אם לא באופן ספציפי - " צבוע", אולם היא לא עשתה כן " מסיבה פשוטה, לא הייתי מונה את הסכם הפשרה כי בעצם הם מקבלים חלק, אני לא יודע מה חלקם במגרש אבל לפי חלקם היחסי במגרש." (עמ' 136 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 23 – עמ' 137 ש' 22).

לפיכך, גם אם הייתי מקבל את עמדת מינואט כי היא והעירייה לא התחייבו לבצע הסכם תוך שיתוף בין בעלי הזכויות במגרש 16 על מנת שיתאפשר ניוד זכויות " צבועות", קאופמן לא השיב תשובה ברורה, הגיונית ומספקת מדוע בכל זאת מינואט כלל לא ניידה את אותן זכויות למגרש 16, אפילו ניוד כללי- במושע ומבחינתו:
"מחר בבוקר אנחנו מעבירים...מחר אני עושה את זה אבל נפגשנו איתן והאם (צ"ל: איתם והם...י.ש) אמרו לנו זה לא מקובל עלינו..." (עמ' 155 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 24 – 29).

התנהגות זו של מינואט ( שהייתה ללא קשר ועוד לפני שהמועצה המקומית הודיעה על אי חוקיות ההסכם מבחינתה), הינה התנהגות חסרת תום לב לכשעצמה ומהווה הפרת התחייבויותיה, שעה שהמנוח מצדו, הסיר את התנגדותו ומינואט נהנתה, ויש להניח שעדיין נהנית מכך, משאושרה התכנית ללא התנגדויות.

רביעית – כפי שעולה מהתנהגות מינואט בזמן אמת ועוד בטרם הודיעה המועצה המקומית כי ההסכם אינו חוקי מבחינתה, מינואט סברה כי היא לא מסוגלת לבצע את התחייבותה והודיעה על כך לתובעים ואף הייתה מוכנה לקיים עימם משא ומתן על פיצוי כספי. כלומר, מינואט עצמה האמינה כי היא מתנהגת בדרך שאינה מקובלת בניגוד להתחייבויותיה ומפרה את הסכם הפשרה ולכן הסכימה לעבור לאופציית הפיצוי.

בהקשר זה העידו ונחקרו הצדדים ארוכות אודות פגישה שנתקיימה ביניהם ביום 15.9.2008. התובע 1 העיד ( סעיף 60 לתצהירו), כי הפגישה נערכה לבקשת מינואט ובה נכחו נציגי מינואט ובאי כוחה, הנתבע 3 והתובעים.

על שנאמר באותה פגישה העיד התובע 1 ( סעיף 61 לתצהירו) ולדבריו:
"בפגישה הודיעו נציגי הנתבעת 2 כי היא אינה יכולה לקיים את שלקחה על עצמה בהסכם הפשרה – דהיינו אישור תוכנית נקודתית לניוד זכויות השקולות ל-4,344 מ"ר קרקע וניצולם בחלק מוגדר של המקרקעין, ללא הסכמת יתר בעלי הזכויות במגרש והיא מבקשת לדון עם נציגי המנוח על פיצוי כספי, חלף מה שהתחייבה לו לפי ההסכם. נציגי הנתבעת 2 לא העלו במהלך הדיון כל הצעה כספית קונקרטית.".

עוד עולה מעדותו ( סעיף 62 לתצהירו) כי לאחר הפגישה הודיעו ב"כ המנוח לב"כ מינואט, כי המנוח יהיה מוכן לשקול קבלת פיצוי כספי, חלף זכויותיו " במתחם הלוגיסטיקה" ובלבד שסכומו יהיה מקובל, אולם, משעבר הכדור למגרש של מינואט, היא לא העבירה לנציגי המנוח כל הצעה כספית ולשיטת התובעים:
"ממילא לא נפתח בין הצדדים מו"מ כספי והתחייבויותיהן של המועצה המקומית והנתבעת 2, לפי הסכם הפשרה, נותרו שרירות, תקפות ובלתי מקוימות על ידן.".

התובע 1 חזר על רוח הדברים בחקירתו הנגדית וציין, כי " יזמנו ישיבה עם המנכל בזמנו של מינואט והיה מו"מ על זה שהם לא יכולים לאשר את התכנית הזאת ולכן אנחנו ממשיכים עם יתר סעיפי ההסכם. הם צריכים לתת לנו שווי של הקרקע... לא היו הסכמות בישיבה הזאת. הם הציעו שנמיר את הזכויות לכסף ואמרנו להם תציעו הצעה. אמרתי להם שאני רוצה לשקול את זה עם האחים שלי ואחרי זה הודענו להם שיציעו הצעה כספית והם לא הציעו..." (עמ' 68 לפרוטוקול הדיון מיום 14.4.2015, ש' 25 – עמ' 69 ש' 3, עמ' 70, ש' 1 - 6).

בחקירתו הנגדית נשאל התובע 1 האם באותה פגישה אמר לו מנכ"ל מינואט שהתב"ע הנקודתית " כדאי להגיש אותה אך היא לא תביא אותך למצב שאתה רוצה להיות..." והוא השיב " כן, האם אמרו שבגלל שאין לנו יפויי כוח לבעלי הקרקע אנחנו יכולים לאשר את התכנית אבל היא תנייד לזכויות שהם לכולם ולא רק לכם, בגלל המושע לא יהיה לכם חלק ספציפי בזכויות ולכן לא נוכל להביא אתכם למה שאתם רוצים." (עמ' 82 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.2015, ש' 5 – 9).

אודות הפגישה מיום 15.9.2008 הצהיר גם דודי קאופמן ( סעיפים 11 – 13 לתצהירו) כי :
"11. באותה פגישה הצגתי את הבעייתיות שבישום הסכם הפשרה לשביעות רצונם של התובעים והצעתי, כי תחת מימוש הסכם הפשרה, ינהלו הצדדים מו"מ במטרה להגיע לפתרון חלופי לזה שסוכם בהסכם הפשרה.
12. אבהיר, כי כיוון שאנו כבר הגשנו את התב"ע הנקודתית ובכך מלאנו את חלקנו בהסכם הפשרה אך " הצפנו" את הבעייתיות שבו, ביקשתי כי התובעים, המכירים את יתרת בעלי הזכויות במגרש מוצע 16 והבקיאים בהליכים תו"ב יסדירו את אופן העברת הזכויות וייחודן לחלק שלהם במושה במגרש מוצע 16 או לחילופין יציגו לנו ( וכמובן שלעירייה) הצעה כספית לפתרון המחלוקת בינינו.
13. ודוק – כבר באותה פגישה שהתקיימה ביום 15.9.2008 דרשתי מהתובעים כי הצדדים יסכימו על הקפאת הלו"ז אשר נקבע למימוש הסכם הפשרה, שכן לא ניתן לאחוז בחבל משתי קצותיו – מחד לנהל מו"מ במטרה למצוא פתרון ישים לבעיות שהתעוררו במהלך מימוש דווקני של הסכם הפשרה ומאידך לדרוש פיצוי כספי בגין אי מימוש הסכם הפשרה במועד.".
מדברים אלו ברור שמינואט הבינה והסכימה שאופציית ניוד הזכויות אינה אפשרית ( ללא קשר לשאלה לצורך עניין זה, מדוע הניוד אינו אפשרי ומי אחראי לו) והיא הכירה בחובתה לבצע את האופציה החלופית של מתן פיצוי לתובעים.

חמישית – מינואט הוסיפה וטענה כי אי קיום ההסכם מבחינתה מוצדק גם היות ולאחר שנתברר לה שהיא לא יכולה לקיימו, הסכימו הצדדים על הקפאת לוח הזמנים שנקבע למימוש ההסכם. אני סבור, כי דין טענה זו להידחות מכל וכל.

בטענה זו התבססה מינואט על האמור במכתב בא כוחה לב"כ התובעים מיום 21.9.2008 ( נספח י' לכתב הגנה מתוקן מטעם מינואט) בו צוין, בין היתר, סיכום הפגישה מיום 15.9.2008 וכי: "...השהתה מרשתי [ הכוונה למינואט – י.ש.] את המשך הטיפול בתב"ע הנקודתית לכל הפחות עד לקיום הפגישה במשרדכם... נוכח האמור, הציעו נציגי מרשתי, למצוא מוצא כספי לפיו יפוצו מרשייך [הכוונה לתובעים – י.ש.]...לאור האמור לעיל, הוסכם, כי לוח הזמנים הנקוב בהסכם הפשרה ליישום הוראותיו יוקפא עד למתן תשובתכם וככל שמרשיך יסכימו לבוא במו"מ עם מרשתי לצורך הסכמה בעניין הפיצוי הכספי, ימשיך לוח הזמנים ויהיה מוקפא עד לסיום המו"מ.".

כפי שעולה מעדות התובע 1 וב"כ באותה עת – עו"ד צברי שלא נסתרה, מכתב זה כלל לא הגיע ליעדו וממילא, מינואט לא הציעה הצעה, והתובעים כלל לא הביעו הסכמה להקפאת לוחות הזמנים למימוש ההסכם.

בנקודה זו, התובע 1 העיד ( סעיף 63 לתצהירו) כי בניגוד לעמדת מינואט " לא סוכם כלל ועיקר על הקפאת לוח הזמנים לביצועו של הסכם הפשרה" והפנה בהקשר זה למכתבי ב"כ ( נספחים י"ג ו – ט"ז לכתב הגנתה של מינואט).
עוד ציין ( סעיף 64 לתצהירו) כי " סיכום הפגישה" הנ"ל מיום 21.9.2008, אליו הפנתה מינואט, לא נשלח למשרדי ב"כ התובעים ולא הובא לידיעתם, אלא רק ביום 7.1.2009 יחד עם מכתב ב"כ מינואט מאותו מועד. בהקשר זה העיד עו"ד איתי צברי, ב"כ התובעים ( סעיף 50 לתצהירו) כי, סיכום אותה פגישה נשלח לפקס שמספרו שונה ממספר הפקס של משרדי באי כוח התובעים, כפי שאף ציינה ב"כ התובעים במכתבה מיום 6.1.2009 ( נספח י"ג לכתב ההגנה המתוקן של מינואט) כי: "...חיפשתי וחזרתי וחיפשתי בניירותי ולא מצאתי כל סיכום פגישה באשר להקפאת החיובים על פי הסכם הפשרה ובכלל, מה עוד שבפועל לא מנוהל בין הצדדים מו"מ". במכתבה מיום 11.1.2009 חזרה ב"כ התובעים על העובדה שסיכום הפגישה לא נמסר לה והוסיפה כי: "...אציין כי מרשתך לא העבירה למרשיי כל הצעה וממילא לא נפתח בין הצדדים, עד היום, מו"מ כספי. על כן ובנסיבות הענין לא " הוקפא" לוח הזמנים הקבוע בהסכם.".

שישית – התנהלות זו של מינואט, כפי שתוארה בהרחבה לעיל, מעוררת אי נוחות גם לנוכח העובדה שכזכור, בתחילת הדרך, הייתה זו דווקא מינואט שהאיצה במנוח לקיים את התחייבותו בהסרת התנגדותו לתכנית, גם בשלב שבו הסכם הפשרה טרם הוגש לאישור בית המשפט וממילא טרם אושר, כאמור במכתב מטעם ב"כ של מינואט מיום 2.8.2007 ( נספח ז' לכתב התביעה המתוקן), כפי שצוטט ברקע פסק דין זה.

שביעית – אי החוקיות עליה מסתמכת כיום מינואט בכדי לחמוק מקיום חיוביה לפי הסכם הפשרה, הינה אינצידנטלית ( טפלה) להסכם עצמו ואין בה כדי להימנע מקיום ההסכם, שעה שהמנוח קיים את חיוביו וממילא לא ניתן להורות על השבת חלקו של המנוח בהסרת ההתנגדות, היות והתכנית כבר אושרה.

כבר נאמר בהקשר זה, כי בהפעלת שיקול הדעת הקבוע בסעיף 31 לחוק החוזים:
" יש להבחין בין אי-חוקיות הנובעת מעצם מהות העסקה, כגון חוזה לביצוע מטרה בלתי-חוקית, לבין אי-חוקיות נלווית וטפלה ( אינצידנטלית) לגוף העסקה שבחוזה. בגדר נסיבות העניין הרלבנטיות תבוא גם השאלה אם ובאיזו מידה בוצע כבר החוזה הבלתי-חוקי." (פרופ' שלו דיני חוזים ( מהדורה שניה, תשנ"ה) עמ' 388 – 389).

לכן, המסקנה העולה מכל האמור לעיל, הינה כי יש להורות למינואט על קיום החיוב שמנגד, קרי התחייבויותיה כאמור במנגנון הפיצוי שקבעו הצדדים בהסכם הפשרה, חלף ניוד זכויות הבניה וכפי שיפורט הפרק הבא.

חיוב מינואט מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט:

בניגוד לטענת מינואט, כי טענה זו נטענה רק כלפי המועצה המקומית ( סעיף 82 לסיכומי מינואט), התובעים טענו טענה זו גם כלפיה ( סעיף 9 לסיכומי התובעים).

בהקשר זה, לא יכול להיות ספק כי מינואט הרוויחה מהסרת התנגדות המנוח ומעצם אישור התכנית בעקבות הסרת חסם ההתנגדות.

גם קאופמן העיד בחקירתו הנגדית, כי אלמלא הסכם הפשרה, הפרויקט נשוא התכנית לא היה יוצא אל הפועל ובלשונו: "בתשלום קטן אנחנו בעצם פתרנו את כל העניין שהפרוייקט הזה ירקום עור וגידים. אחרת הוא לא היה קורה." (עמ' 144 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 17 – 18).

לכן, יש מקום וניתן לחייב את מינואט מכוח חוק עשיית עושר, שעה שהיא נהנתה מהסרת ההתנגדות והמנוח לא קיבל כל תמורה בשל כך.

קביעת גובה הפיצוי

בהסכם הפשרה, קבעו הצדדים את מנגנון התשלום, במקרה שהתב"ע הנקודתית, אותה אחראיות היו ליזום המועצה המקומית ומינואט, לא תיכנס לתוקף ולמעשה המנוח לא יקבל את אותן זכויות בנייה שאמורות היו לעבור לטובתו במגרש 16.

לשון אותו מנגנון בהסכם הפשרה הינה כדלקמן:
"1.5 היה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף בתוך 10 חודשים מיום מתן תוקף לק/3414, ישלמו המועצה ומינואט לעיסא, ביחד ולחוד, פיצוי מוסכם בסך השווה ל- 4,000 $ לכל חודש או חלק ממנו, מתום עשרת החודשים ואילך.
1.6 היה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף בתוך ארבעה עשר חודשים מיום מתן תוקף לק/3414, ועד לחלוף -20 חודשים, יגדל הפיצוי החודשי שישלמו המועצה ומינואט לעיסא, ביחד ולחוד, לסך של 4,500 $ לחודש או חלק ממנו, מהחודש החמישה עשר ואילך.
1.7 היה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף בתוך 20 חודשים מיום מתן תוקף לק/3414, ועד לחלוף 24 חודשים, יגדל הפיצוי החודשי שישלמו המועצה ומינואט לעיסא, ביחד ולחוד, לסך של 5,000 $, לחודש או חלק ממנו מהחודש העשרים ואחד ואילך.
1.8 היה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף עד לתום 24 חודשים מיום מתן תוקף לק/3414, ישלמו המועצה ומינואט לעיסא, ביחד ולחוד, פיצויים בסכום השווה לשווי הזכויות ו/או טובת ההנאה אותן היה אמור עיסא לקבל על פי התב"ע הנקודתית, אם הייתה נכנסת לתוקף בתוך 10 חודשים מיום מתן תוקף לק/3414.".

בהקשר זה מן הראוי להעיר, כי יש לדחות את טענת מינואט כי מדובר בקנסות שהושתו עליה לפי ההסכם, בגין אי ביצועו. כאמור, לטעמי, מדובר במנגנון כספי הגיוני ומוסכם על ידי הצדדים אשר צפו מצב אפשרי בו התב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף ולמעשה, מנגנון זה מבטא הבנה והסכמה של הצדדים כי משהסיר המנוח את התנגדותו לתכנית, הוא יהיה זכאי לתמורה כלשהיא, בין באמצעות תמורה " בעין" של ניוד זכויות בניה ובין השווי של אותה תמורה בערך כספי וזאת ללא תלות באשמת מי מהצדדים.

לאור אותם סעיפים בהסכם הפשרה, ביססו התובעים את תביעתם על שני רכיבים;
האחד - בהתאם לסעיף 1.8 להסכם הפשרה, סך של 4,290,000 ₪ בהתבסס על חוות דעתו של השמאי יאיר תודה.
השני – בהתאם לסעיפים 1.5 – 1.7 להסכם הפשרה, סך של 259,397 ₪ בהתבסס על תחשיבים שצרפו התובעים.
להלן אדון ואכריע ביחס לכל אחד מרכיבים אלו אך יש כבר עתה להדגיש ולהעיר כי חיובי המועצה ומינואט כלפי התובעים, הם ביחד ולחוד, כאמור בהסכם הפשרה;

סעיף 1.8 להסכם הפשרה - בסעיף זה הוסכם, כי במידה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף, עד לתום 24 חודשים מיום מתן תוקף לתכנית, ישלמו המועצה המקומית ומינואט לתובעים פיצוי השווה לשווי הזכויות או טובת ההנאה אותן היה אמור המנוח לקבל לפי התב"ע הנקודתית, אם זו הייתה נכנסת לתוקף בתוך 10 חודשים מיום מתן תוקף לתכנית.
להוכחת שווי הזכויות הנטענות, צרפו התובעים חוות דעת של השמאי יאיר תודה, לפיה שווי הזכויות השקולות ל- 4,344 מ"ר ברוטו ( לפני הפרשות לצרכי ציבור) בתחום התכנית שווה ל- 4,290,000 ₪.

הנתבעים, מצדם, חלקו על האמור בחוות הדעת מטעם התובעים ומינואט הגישה חוות דעת נגדית מטעם השמאי רונן כץ, לפיה שווי הזכויות עומד על 593,000 ₪ ולאחר הפחתה של 10% בגין הפחתה בגין זכויות במושע – 534,000 ש"ח.

לאחר עיון בחווֹת הדעת מטעם השמאים ובעדויותיהם בפניי, אני סבור כי אין להסתמך על חוות דעתו של השמאי מטעם התובעים – יאיר תודה, לאחר שבמהלך חקירתו הנגדית, התברר כי בחוות הדעת נפלו מספר כשלים, כמפורט להלן;

הראשון – שתי חוות הדעת של השמאים נבדלות זו מזו בראש ובראשונה בהנחה הבסיסית שלהן. מחד, הנחתו הבסיסית של השמאי תודה, כי הוא העריך כמה שווה הבעלות בכל החלקה. מאידך, ההנחה בבסיס שומתו של השמאי כץ, מטעם מינואט, היא כי, זכויות הבניה של 4,344 מ"ר קרקע, מצטרפות לזכויות בנייה הקיימות במגרש 16 על פי התכנית ולכן ניצולן מתאפשר רק בקומות העליונות.
בחקירתו הנגדית נשאל השמאי תודה:
" התביעה פה עניינה אכיפה של הסכם שאם היה מתממש לא היה מעניק זכויות קנייניות בקרקע אלא זכויות בניה נוספות. ידוע לך?"
והשיב: "ראיתי את הסכם הפשרה, הנחת העבודה שלי הייתה שהואיל וההסכם הופר, יש להעמיד שווי קרקע ששקולה לשטח של 4.3 דונם ברוטו, ולפיכך חישבתי כמה שווה שטח הקרקע ששטחו 4.3 דונם ברוטו."
ובהמשך התבקש להסביר מה ההבדל בין זכויות בניה לבין בעלות בקרקע ופירט:
" זכויות בנייה בקרקע זה אומר שאם על פי תכנית ניתנות לך איקס זכויות בניה, אתה מקבל מה שהתב"ע נותנת לך. זכויות הבעלות זה שווי הקרקע במלואה."
ובהמשך ציין, כי הוא העריך " כמה שווה כל הקרקע בהנחה שאם היו נכנסים היו מקבלים את כל ה-4 דונם וקצת שנכנסות לתכנית." (עמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015 ש' 23 – עמ' 34 ש' 2).

לאחר עיון בחוות הדעת ולאור לשון הסכם הפשרה, אני סבור כי יש להעדיף בהקשר זה את ההנחה הפרלימינרית של השמאי כץ.

כפי שצוין בסעיף 1.1.1 להסכם הפשרה, התב"ע הנקודתית " תגרום לניוד זכויות בנייה ממגרשים מוצעים... שבתחום תכנית ק/3414 לחלקו של עיסא במגרש מוצע 16 באופן שלאחר ניוד הזכויות יתווספו ויוצמדו לחלקו של עיסא במגרש 16, זכויות בנייה השקולות ל- 4,344 מ"ר קרקע ברוטו ( לפני הפרשות לצרכי ציבור).".

כלומר, הנחת השמאי כץ כי שווי הזכויות אמור להיות בהתחשב בכך שהבניה תתבצע בקומות העליונות בלבד, מתיישבת עם לשון ההסכם, כי זכויות הבניה " יתווספו" לחלקו במגרש 16.

בנוסף, ממילא גם אם פרשנות ההסכם הייתה מובילה לכך שהשומה צריכה להיעשות ביחס לשווי זכויות הבנייה שניתן לנצל מקומת מרתף ומעלה, עדיין לפי עמדתו של השמאי כץ, השווי היה צריך להיות בסדר גודל של מיליון וחצי ₪ ולא בשיעור האמור בשומתו של השמאי תודה. בהקשר זה, השמאי כץ נשאל בחקירתו הנגדית:

" מה שווים של זכויות בניה, לא כאלה שמצטרפות לזכויות קיימות אלא זכויות בניה עצמאיות שניתן לנצל אותם מקומת מרתף ומעלה, זכויות בניה עצמאיות",
והשיב, כי שווי זכויות הבניה יהיה גבוה יותר מהאמור בשומתו " סדר גודל של מיליון וחצי." והסביר את החישוב, כלשונו: "שווי דונם ריק ופנוי שאפשר לנצל בו את כל זכויות הבניה לפי הטאבה [צ.ל. התב"ע – י.ש.] זה סדר גודל של 750 אלף שקל, 740 אלף שקל לדונם, התרומה של הקרקע היא סדר גודל של 2 דונם ביחד זה מיליון וחצי...שקל" (עמ' 112 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 7 – 23).

השני – שומתו של השמאי כץ מבוססת דיה לעומת זו של השמאי תודה.
השמאי תודה, ציין בחוות דעתו והודה בחקירתו הנגדית, כי הוא לא בדק עסקאות השוואה, היות ואין עסקאות השוואה במקרקעין, כפי שגם ציין השמאי כץ בחוות דעתו. עם זאת, השמאי תודה הודה, כי הגם שציין בחוות דעתו, כי ערך סקר מול צביקה מתיווך אנגלו סכסון, הוא לא דיבר אתו אישית וכן גם, מול מני איש נדל"ן, שצוין בחוות דעתו, הוא רק ערך סקר טלפוני ולא נפגש אתו ובהמשך העיד כי בדק את הסבירויות " והשווי שקבעתי כמליון ₪ לדונם נשמע לי מאוד סביר" (עמ' 35 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015 ש' 30 – עמ' 36 ש' 4).
לעומתו, השמאי כץ ביסס את חוות דעתו על שווי זכויות בניה לפי שומות מכריעות שמטבע הדברים, ההסתמכות עליהן מבוססת יותר מאשר על סקרים טלפוניים עם מתווכים או אנשי נדל"ן אלמוניים.

השלישי – בשומת השמאי תודה חסרים פרטים. כך למשל, הגם שהשמאי תודה העיד כי הוא ביצע הפחתה בשומה בהתחשב בשאלת הבעלות ( עצם היות קרקע בבעלות במושע) ובמיקום, הוא הודה כי לא ציין זאת בעקרונות השומה עצמה ( עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 18 – 22 ובהמשך בעמ' 39, ש' 30 - 32).

הרביעי – בשומתו, שגה השמאי תודה גם בקביעתו הראשונית ביחס למועד הקובע.
כאמור, לפי סעיף 1.8 להסכם הפשרה, היה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף עד לתום 24 חודשים מיום מתן תוקף לתכנית, המועצה המקומית ומינואט יחויבו בתשלום הפיצוי לעיסא בסכום השווה " לשווי הזכויות ו/או טובת ההנאה אותן היה אמור עיסא לקבל עפ"י התב"ע הנקודתית, אם היתה נכנסת לתוקף בתוך 10 חודשים מיום מתן תוקף לק/3414.", היות והתכנית אושרה למתן תוקף ביום 2.4.2008, המועד הקובע לשומת הפיצוי הוא 10 חודשים לאחר מכן, קרי 1.2.2009.
לעומת זאת, השמאי תודה שׁם את השווי לשנת 2010 היות ולדבריו " היועצת המשפטית ביקשה ממני ליום הגשת התביעה" והוא לא בדק מה היה מצב המקרקעין ביום 1.2.2009 ( עמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2015, ש' 18 – 29). בניגוד אליו, השמאי כץ שם את השווי למועד הקובע הנכון והראוי.

החמישי - בניגוד לטענת התובעים, כי השמאי כץ הגיע לערכים הנמוכים משווי של קרקע חקלאית ולכן חוות דעתו " מגמתית ומופרכת", בחקירתו הנגדית לא אישר השמאי כץ כי הפיצוי המגיע לתובעים נמוך מקרקע חקלאית והסביר כי: "אני כותב ששווי שהגעתי אליו מאחר והניצול שלו בקומות העליונות הוא זניח עד בכלל ולכן השווי של נמוך, זה לא רלוונטי אם הוא נמוך או גבוה מקרקע חקלאית." (עמ' 117 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 20 – 26).

השישי – בניגוד לטענת התובעים בסיכומיהם, כי קיימת טעות בשומת כץ ביחס לאחוז ההפקעה ויש לקבוע שיעור של 29.18% בגין הפקעה, דווקא בחוות דעתו של השמאי מטעמם צוין שיעור הפקעה באחוזים של 36.40%, בדומה לשומת השמאי כץ ( סעיף 7.1 לחוות דעתו), שציין שיעור של 36.75% בגין שיעור הפקעה ממוצע בתכנית.

המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל, היא כי יש לקבל את הערכים לשווי זכויות הבניה כפי שנקבעו בשומת השמאי כץ. עם זאת, אני סבור כי יש להתעלם מההפחתה שערך השמאי כץ בגין היות הקרקע בבעלות במושע. השמאי כץ הסביר בשומתו, כי " לבעלות המשותפת יש השפעה על שווי זכויות עיסא בנכס, שכן קיימים גורמים שונים, הגורמים לדחייה במימוש הזכויות" ולכן ביצע הפחתה של כ – 10% מהשווי.
אולם, היות ולפי הסכם הפשרה, המנוח לא היה אמור לקבל זכויות בקרקע במושע, אלא זכויות " צבועות" וכזכור, כל התנהגותה של מינואט, בתקופה שלאחר הסכם הפשרה, נבעה מכך שהיא סברה כי יש קושי בייחוס זכויות ספציפיות למנוח, שעה שהבעלות בקרקע הינה במושע. גם קאופמן העיד, כי לפי הבנתו, מינואט התחייבה לגרום לכך שזכויות הבניה שצריך לנייד יועברו כזכויות ספציפיות - " צבועות" אל התובעים ( עמ' 124 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2015, ש' 2 – עמ' 125 ש' 1).בגין רכיב זה התובעים זכאים, אפוא, לפיצוי בסך של 593,000 ₪.
בהתאם לסעיף 1.8 להסכם הפשרה, רכיב זה אמור היה להשתלם לתובעים, בתוך 24 חודשים מיום מתן תוקף לתכנית – קרי, מיום 1.4.2010 (מאחר והתכנית נכנסה לתוקף ביום 2.4.2008), לכן לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2010 ועד ליום מתן פסק הדין, ובסה"כ עומד התשלום בגין רכיב זה להיום, על סך של 717,370.66 ₪.

סעיפים 1.5 – 1.7 להסכם הפשרה – בסעיפים אלו נקבעו פיצויים מוסכמים חודשיים שישולמו למנוח, היה והתב"ע הנקודתית לא תיכנס לתוקף בנקודות זמן שונות. בניגוד לטענת מינואט, לא מצאתי לנכון להפחית מפיצוי זה, בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 , היות ולטעמי, מדובר בפיצוי סביר בנסיבות העניין. בנוסף להוכחת רכיב זה, צרפו התובעים לתצהיר התובע 1 ( כ"ט1 וכ"ט2) תחשיבים לפיהם, לטענתם, גובה הסכום הינו בסך של 261,923 ₪ ( נכון ליום הגשת התביעה). לעומת זאת, בסעיף 95 לסיכומים צוין סך של 259,397 ₪ בגין רכיב זה. הנתבעים, לרבות המועצה מקומית ומינואט, לא התייחסו בסיכומיהם לעצם האמור באותם תחשיבים וממילא, חישובי התובעים לא נסתרו על ידם.
יש להורות, אפוא, על פיצוי התובעים בגין רכיב זה, בסך של 259,397 ₪. לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (17.3.2011) כך שנכון להיום, עומד רכיב זה על סך של 297,500.33 ₪.

לפני סיום אעיר, כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבעים, אודות חוסר תום ליבם של התובעים, משלא פעלו בהתאם לאמור בסעיף 6 להסכם הפשרה ולא הגישו בקשה לבית המשפט המוסמך לצו מניעה שימנע את המשך הפעילות ביחס למימוש תכנית ק/3414, אלא המתינו והשתהו ולבסוף הגישו את התובענה הכספית שבפניי.
אני סבור, כי טענה זו דינה להידחות. אכן, סעיף 6 להסכם הפשרה קבע כי " 6. מוסכם בזאת כי אם מינואט והמועצה לא יקיימו במלואם ובמועדם את התנאים הכלולים בהסכם זה, יהיה עיסא זכאי לפנות לבית המשפט המוסמך, לבקש ולקבל צו שימנע המשך פעולותיהם, התכנוניות והאחרות, של מינואט והמועצה, בקשר עם מימושה של ק/3414, לרבות צו שימנע קבלת היתרי בנייה בתחום התוכנית ומימושם....", אולם, הסעיף נוקט בלשון " זכאי" ואינו מחייב את התובעים לפנות לבית המשפט בבקשה לצו מניעה. בנוסף ולא פחות חשוב מכך, במהלך החקירות הנגדיות, הסבירו התובע 1 ועו"ד צברי מדוע נהגו כך ובנסיבות העניין, הסבריהם הגיוניים ומקובלים עלי.

כך, התובע 1 העיד בחקירתו הנגדית כי היות ומינואט הראתה, כאמור, נכונות לתשלום כספי חלף ניוד הזכויות, הגישו תביעה כספית שמתבססת על כך ( עמ' 83 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.2015, ש' 1 – 8). בנוסף, עו"ד צברי השיב בחקירתו הנגדית, כי התובעים לא הגישו בקשה לצו מניעה שימנע את המשך הליכי התכנית, בהתאם לזכות שהוקנתה להם בהסכם, היות ולדבריו:
"אם אני זכור נכון באותו שלב מימשו חלק נכבד מהתכנית, המקום פעיל, לקח המון זמן עד שהגענו לשלב הזה, נבנו מחסנים, אני לא יודע כמה זה היה משפיע הצו הזה על מינואט...למיטב זכרוני, היו כבר היתרים והייתה בניה. לפי ההסכם, יכולנו לפנות בצו מניעה ולמנוע את המשך התכנית אבל בעינינו היה יותר נכון להגיש תביעה כספית ולקבל את השווי, זו תכנית ענקית הרי, הפניה משמעותה בסוף הדרך היה לקבל את השווי שלא קיבלתי." (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2014, ש' 1 – 8).
עוד הסביר עו"ד צברי, כי התובעים לא תבעו את מינואט מיד כשראו שהדברים לא מתממשים, היות והם פעלו בניסיון לאשר בדיעבד את ההסכם מול החשבת המלווה של העירייה באותה עת ו"ניסינו להגיע למצב שנקיים את ההסכם וכשהבנו שאי אפשר לאשרו התכנסנו והגשנו תביעה." (עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 1.10.2014, ש' 16 – 19).

הודעה לצד שלישי
כאמור, מינואט הגישה הודעה לצד שלישי נגד העירייה. בהודעתה, טענה, כי, העירייה לא יידעה אותה כי אין בסמכותה לחתום על הסכם הפשרה ללא אישורו של החשב המלווה וכי מינואט פעלה במרץ למימוש הסכם הפשרה או לחילופין, להמרתו בכסף, ורק לאחר הודעת העירייה כי ההסכם נעדר כל תוקף חוקי ובעקבותיה, הודיעה מינואט גם היא כי לא ניתן לאכוף הסכם שכזה עליה. לכן, לטענתה היות והעירייה היא זו שהודיעה על בטלות ההסכם, אין כל עילה משפטית לחייב את מינואט בתשלום פיצוי בגין הפרת ההסכם ועל העירייה לשפות את מינואט, ככל שתחויב.
לאור קביעותיי לעיל, דין ההודעה לצד שלישי להידחות.
כאמור כבר , מצאתי לנכון לחייב את מינואט לאור התנהגותה בחוסר תום לב כלפי התובעים, שהייתה עוד לפני שהעירייה הודיעה על אי חוקיות ההסכם מבחינתה. יתר על כן, הודעת הצד השלישי של מינואט כלפי העירייה, התבססה כאמור על טענת האי חוקיות, שלגביה קבעתי שאינה מהווה עילה לפטור, גם של העיריה וגם של מינואט, ולפיכך גם בשל כך , דין הודע ת צד שלישי להידחות .

סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה.
הנתבעות 1 ו- 2 ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים כולם ביחד סך כולל של 1,014,870.99 ₪ (717,370.66 + 297,500.33) .
הנתבעות 1 ו- 2 ביחד ולחוד ישלמו לתובעים סכום נוסף בגין שכ"ט עו"ד בסך כולל של 135,000 ₪+ 36,000 ₪ הוצאות משפט (אגרות יחסיות, חוות דעת וכד').
לאור העובדה שהתביעה נגד הנתבעות 1 ו- 2 התקבלה ולאור העובדה שהתביעה נגד הנתבעים 3 ו– 4 הינה תביעה חלופית שנועדה לחייבם רק אם וכאשר התביעה נגד הנתבעות 1 ו- 2 תדחה, אזי התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית. עם זאת, בנסיבות העניין ולאור תרומתם העקיפה למחלוקת שנוצרה, לא ראיתי לנכון לזכותם בהוצאות משפט, למרות שהתביעה כלפיהם נדחתה וביחסים שבינם לבין התובעים, כל צד יישא בהוצאותיו.
ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2, נדחית. מאחר וטענת הנתבעת 2 בהודעה לצד שלישי ביחס לאי חוקיות הסכם הפשרה, הועלתה גם על ידי הנתבעת 1 ונדחתה בפסק הדין, אין לחייבה בהוצאות בגין אותה הודעה.
הסכומים האמורים לעיל ישולם בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך ועד ליום התשלום בפועל, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ט, 03 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.