הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 22132-12-15

בפני
כבוד ה שופטת חנה קיציס

התובעת

מועצה איזורית חוף השרון
ע"י ב"כ עו"ד עודד מהצרי

נגד

הנתבעת

חברת קולחי השרון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיתית שרמן

פסק דין

תביעה לתשלום הסך של 4,802,224 ₪ בגין חיובי ארנונה לשני ם 2015-2008.
הנתבעת הינה תאגיד הממוקם בשטח שיפוטה של התובעת והיא המחזיקה בנכס המשמש כמכון טיהור שפכים. התאגיד הוקם על ידי ארבע רשויות מקומיות: התובעת, המועצה האזורית תל מונד והמועצות המקומיות קדימה ואבן יהודה, אשר חתמו על הסכם ביום 9.2.1995 ובמסגרתו הוסדרה פעילות התאגיד. בתחילה כל אחת מהרשויות הנ"ל החזיקה במספר מניות שווה. כיום, כך על פי כתב ההגנה, חברת מעיינות השרון בע"מ מחזיקה ב-75% ממניות הנתבעת ואילו התובעת מחזיקה ב-25% ממניותיה.
התובעת טוענת כי חיובי הארנונה שהוטלו על הנתבעת על פי כל דין לא שולמו . התובעת מדגישה כי לנתבעת אין כל מחלוקת על היקף החיובים וחלק מהחיובים הנתבעים מבוססים על הסכמי פשרה שנחתמו בין הצדדים. כך בחודש דצמבר 2013 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה לסיום כל המחלוקות הנוגעות לחיובי הארנונה לשנת 2013, בו הוגדרו השטח, הסיווג והתעריף הנוגעים לשומת הארנונה של הנתבעת. בדומה, בשנת 2014 נחתם הסכם פשרה לסיום המחלוקות הנוגעות לחיובי הארנונה לשנת 2014.
משלא שולמו דמי הארנונה , גם לאחר חתימת הסכמי הפשרה, הוגשה התביעה שבפני.
בכתב ההגנה המתוקן שהוגש ביום 10.4.16 טענה הנתבעת את הטענות הבאות:
התביעה הוגשה בחוסר תום לב כאשר בין הצדדים תלוי ועומד הליך בוררות הנוגע, בין היתר, לחובות כספיים אותם חבה התובעת לנתבעת. כל מטרת התביעה היא להוות משקל נגד לתביעה שהגישה הנתבעת.
דרישת התובעת, המחזיקה 25% מהון המניות של הנתבעת, לשלם לידיה כספים מהווה הפרה של סעיף 192 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
יש לדחות את דרישת התובעת לתשלומי ריבית והצמדה. דרישה זו נגועה בחוסר תום לב כאשר התובעת לא העבירה את הכספים שנועדו לפעילותה השוטפת של הנתבעת ובעצם הותירה אותה ללא מקור תקציבי לעמוד בחיוביה. בנוסף, חיוב הריבית עומד בניגוד להסכמה שגובשה בין ראש המועצה האזורית, מר אלי ברכה, והגזבר מטעמה, מר דורון כהן, לבין מנכ"ל הנתבעת, כי הנתבעת לא תשלם הפרשי ריבית והצמדה על קרן החוב.
ביום 13.8.17 ניתן פסק הדין בתביעת הבוררות וכך בעצם התייתר הדיון בטענתה הראשונה של הנתבעת. בפסק הבורר נדונו מחלוקות שונות ונקבע בין היתר כי התובעת חבה בתשלום לפי כמויות השפכים המוזרמות על ידה בפועל במתכונת " שווי הוגן" ועליה לשאת גם ברכיב המע"מ.
ביום 26.2.18, כשבועיים לפני מועד ההוכחות, הגישה הנתבעת בקשה לתיקון כתב ההגנה. בבקשה נטען כי במסגרת פסק הבוררות החלקי קבע הבורר באילו רכיבים מתוך תביעת הנתבעת, חייבת התובעת כספים לנתבעת. ביום 21.1.18, ובהמשך לפסק הבורר, העבירה גזברית התובעת לידי הנתבעת הודעה בדבר הסכומים שעל התובעת לשלם לנתבעת מכוח פסק הבורר. בתשובתה מ יום 8.2.18 , הודיעה הנתבעת לתובעת כי מבלי להודות בנכונות הסכומים היא מקזזת את הסכום הנזכר במכתב הגזברית (2,881,483 ₪) מ"חיובי הארנונה נשוא תיק התביעה המתנהל בבית המשפט המחוזי". התובעת התנגדה לבקשה לתיקון כתב ההגנה.
ביום 11.3.18 התרתי את תיקון כתב ההגנה בדרך של הוספת טענת קיזוז הנסמכת על מכתב גזברית התובעת מיום 21.1.18.
יודגש בעניין זה, כי בבקשת התיקון, צצה מבין השורות, טענת הגנה חדשה לפיה עוד ביום 20.12.12, פנתה הנתבעת לתובעת והודיעה לה על קיזוז חוב הארנונה מחוב התובעת לנתבעת בגין העברה וטיפול בשפכים ( סעיף 7 לתצהירו של מר בועז קעטבי ונספח 3 לתצהיר זה). מכתב זה של הנתבעת לא הוצג על ידה עד ליום 26.2.18, על אף שהיו לה הזדמנויות רבות לעשות כן, וברור כי מדובר בטענת הגנה חדשה. מטעם זה הגבלתי את תיקון כתב ההגנה לטענת הקיזוז שנעשה בהודעת הקיזוז מיום 8.2.18, לפיה יש לקזז מסכום התביעה סך של 2,881,483 ₪. על אף הגבלה זו, הנתבעת בסיכומיה מפנה להודעת הקיזוז מיום 20.12.12 (סעיפים 24-23 לסיכומיה). מאחר וכאמור טענה זו אינה נמנית על טענות ההגנה של הנתבעת המדובר בהרחבת חזית ויש להצטער על בחירת הנתבעת להתנהל בדרך זו.

דיון
סעיף 192 לחוק החברות
הנתבעת טוענת כי התובעת התנהלה בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של כוחה כבעלת מניות בתאגיד כאשר מצד אחד אישרה מחזור הלוואות והשקעות בשדרוג מתקני טיהור השפכים ומצד שני סיכלה את ביצוע השדרוג באמצעות הגשת התביעה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, וקבלת התביעה לפני מתן פסק הבורר עלולה לפגוע בפעילותה ואף לגרום לה לנזקים.
סעיף 192 לחוק החברות קובע כי על בעל מניות להפעיל את זכויותיו ולמלא את חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת, ולהימנע מניצול לרעה של כוחו בחברה. הנתבעת לא הראתה מדוע נקיטת הליך לאכיפת חיוב בו היא חבה, מהווה סטייה מנורמת התנהגות זו. לא למותר לציין כי בצד חובתם של בעלי המניות לנהוג בתום לב גם על הנתבעת מוטלת החובה לפעול בדרך זו כלפי נושיה ( ע"א 4263/04 ‏קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פיסקה 9 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (21.1.2009) ). כאמור חלה על הנתבעת חובת תום הלב ביחסיה עם נושיה לרבות התובעת אשר נתנה לה שירותים ועל כן עליה לשוות לנגד עיניה לא רק את האינטרסים שלה לשיפור פעילותה בתחום טיהור השפכים, אלא גם את האינטרסים של התובעת לקבל את הכספים המגיעים לה.
אין כל פסול כי התובעת כבעלת מניות בנתבעת נוקטת בצעדים לכוף את הנתבעת לשלם את חובה לתובעת. כאמור, ניתן פסק דין חלקי בבוררות אשר קיבל באופן חלקי את טענות הנתבעת, ואין מניעה כיום לאכוף על הנתבעת כי תשלם את חובותיה, ואין גם כל חשש כי תשלום החוב לאחר הכרעת הבורר, יביא להפסקת פעילותה.
חיוב הריבית וההסכם הנטען בעניין זה
מר אמנון מימרן אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת העיד מטעמה כי הוסכם בינו לבין מר אלי ברכה, ראש המועצה האזורית חוף השרון ומר דורון כהן, גזבר המועצה, שיבוטלו חיובי הריבית וההצמדה לקרן חוב הארנונה ( סעיף 20 לתצהירו).
בחקירתו הנגדית נשאל מר מימרן על הסכמה זו והוסיף כי הסכמות אלו אף עלו בישיבת הדירקטוריון מול ראש המועצה שהוא יו"ר הדירקטוריון, ובאותה ישיבה סוכם כי או שהריביות יבוטלו כליל או שהריבית על חוב הנתבעת תושווה לריבית על חוב התובעת. ראש המועצה המקומית שלל בחקירתו טענה זו בכל מכל, לשיטתו חיוב הריבית היא חיוב מכוח חוק והוא אינו מוסמך לנהל משא ומתן באשר להפחתתו.
ב"כ הנתבעת הפנתה אותו לפרוטוקול ישיבת דירקטוריון הנתבעת מיום 31.12.09 ( נ/2), שם הובאה בפני הדירקטוריון חוות דעת היועץ המשפטי כי השומה המתוקנת לשנת 2009 סבירה והדירקטוריון החליט באשר לשומה זו כדלקמן:
"החברה מבקשת לבטל את הריבית וההצמדה.
התשלום יקוזז מחוב חוף השרון לחברה" (החלטה מס' 7).
מר ברכה נשאל על החלטה זו והשיב כי אולי היה נוכח בישיבה אך לא נכתב כי הוא הסכים לכך, והחלטה זו אינה משקפת את עמדת התובעת.
איני סבורה כי יש בפרוטוקול זה כדי לבסס את טענת הנתבעת וזאת מן הנימוקים הבאים:
כל שעולה מהחלטה זו הוא כי הנתבעת מבקשת לבטל את חיובי הריבית וההצמדה. כדי להוציא רצון זה מהכוח אל הפועל היה על הנתבעת לקבל את הסכמת התובעת ועל כן החלטת הנתבעת אין די בה כדי להביא לביטול חיוב הריבית. לעומת זאת, זכות הקיזוז העומדת לנתבעת היא זכות עצמאית ואינה תלויה בהסכמת התובעת ( סעיף 53( א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")), והנתבעת הייתה רשאית לבצע את פעולת הקיזוז באופן מידי, אלא ,כפי שיפורט להלן, הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה כי הודיעה לתובעת על קיזוז החובות וגם לא הוכיחה כי שלחה הודעת קיזוז בסמוך לישיבה זו של הדירקטוריון .
הנתבעת לא הביאה עדים נוספים להוכיח טענתה כי ראש המועצה הסכים לביטול חיובי הריבית. טענת מר מימרן בחקירתו כאילו ההסכמה נלמדת מן הפרוטוקול סותרת את הטענה בתצהירו להסכמה שגובשה עם ראש המועצה ועם גזבר התובעת מר דורון כהן, שכן מר דורון כהן כלל לא נכח בישיבה זו. היה על הנתבעת להעיד עדים נוספים אשר נטלו חלק בישיבת הדירקטוריון להוכיח כי אכן במהלך הישיבה התחייב ראש המועצה להפחית את חיובי הריבית אך היא לא עשתה כן. בסופו של יום הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא שכנעה אותי כי אכן במהלך הישיבה ניתנה הבטחה שכזו.
גם אם היה ממש בפרוטוקול הרי זה רלוונטי לשנה בה התקבלה ההחלטה - שנת 2009, ולא ניתן לטעון מכוחו להתחייבות לשנים המאוחרות לישיבה זו.
לפיכך, הפרוטוקול הנ"ל אינו מסייע לנתבעת להוכחת טענתה הנ"ל.
הנתבעת לא שכנעה אותי כי גובשה הסכמה דומה בהזדמנות אחרת. היה על מר מימרן לפרט בעדותו מתי בדיוק גובשה הסכמה שכזו ואולם הוא לא עשה זאת. בתצהירו טען כי הסכמה מעין זו גובשה בינו לבין ראש המועצה וגזבר המועצה אך בחקירתו הפנה כאמור לישיבת הדירקטוריו ן, ולא הצליח לשכנע אותי כי אכן התקיימה פגישה נפרדת במהלכה גובשה הסכמה שכזו.
הנתבעת גם לא הוכיחה כי ראש המועצה האזורית היה מוסמך לבטל את חיובי הריבית; חיובים אלו נגבים על פי הוראות חוק הרשויות המקומיות ( ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, כאשר בסעיף 7 לו נקבע כי " לענין הגביה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים". הנתבעת לא הראתה כיצד מוסמך ראש המועצה לבדו להפחית מחיוב הארנונה. היה מצופה כי הנתבעת תרחיב בסיכומיה בשאלה זו ותראה כיצד הבטחה זו מתיישבת עם הוראות צו המועצות המקומיות ( מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, חוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, ותקנות הסדרים במשק המדינה ( הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993, אלא שהיא לא עשתה כן. להבנתי לוויתור מעין זה נדרש אישור ועדת ההנחות של המועצה האזורית ואישור שכזה כלל לא ניתן.
מצאתי לדחות את טענת הנתבעת כאילו הבטחה זו, שכאמור כלל לא הוכחה, הינה בגדר " הבטחה מינהלית";
על הטוען לקיומה של הבטחה שכזו הנטל להוכיח חמישה יסודות:
"בראש ובראשונה, את עצם מתן ההבטחה הנטענת, ואת תוכנה; שנית, כדי שההבטחה תהיה בת תוקף ותחייב את הרשות השלטונית, עליה להיות: מפורשת, ברורה, חד-משמעית, ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה בגדר הצהרת כוונות גרידא ( דרישה זו מקבילה, למעשה, לדרישת " המסוימות" בדיני החוזים); שלישית, על התובע להוכיח כי המבטיח התכוון לתת להתחייבותו תוקף משפטי מחייב, וכי הטוען לקיומה קיבל את ההבטחה ככזו ( כאן נבחן, למעשה, אומד-דעתם של הצדדים); רביעית, על התובע להוכיח כי נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתיתה; וחמישית, שהמבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה, דהיינו: כי ההבטחה היא בת-ביצוע" (ע"א 4228/11 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לפסק דינו של השופט מלצר ( 15.12.2014)).
כאן הנתבעת כלל לא הוכיחה כי ראש המועצה האזורית הבטיח לבטל את חיובי הריבית וכי ניתנה לה הבטחה מפורשת וחד משמעית, כאשר ראש המועצה היה מוסמך להבטיח הבטחה שכזו ואף התכוון לתת להתחייבות זו תוקף חד משמעי. כאמור לא ניתן ללמוד מפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון על קיומה של הבטחה שכזו והנתבעת גם לא הוכיחה כי ניתנה לה הבטחה שכזו בדרך אחרת, וכי ראש המועצה היה מוסמך להסכים לכך. אומנם רשות שלטונית אינה יכולה להתנער בקלות מהצהרת בעל תפקיד בה ( ע"א 739/13 בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פיסקה י"א לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (6.10.2014) ), ואולם בענייננו הנתבעת הינה גוף סטטוטורי והיה עליה לדעת כי אין די בהבטחה שכזו, שכאמור כלל לא הוכחה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מוצג נ/1, הדו"ח הכספי לשנת 2013 , גם הוא מוכיח את ההסכמה הנטענת. לטענתה בדו"ח זה כמו גם בדו"חות הכספיים לשנים 2011, 2012 ו-2014 נרשם כי בספרי המועצה הנתבעת רשומה ביתרת חוב אפס, ויש בכך כדי להוכיח כי התובעת קיזזה בפועל בין החובות או לחילופין דיווחה על חובות אלו כמקוזזים. ראש המועצה נשאל בעניין זה והבהיר כי שורה זו בדו"ח הכספי אינה מספקת אלא יש לבדוק את מצבת החובות בין הצדדים. מנימוקיה שלה לא מצאה הנתבעת לחקור את גזברית המועצה האזורית על המשמעות החשבונאית של נתון זה בספרי המועצה האזורית, על אף שזו התייצבה לחקירה ביום 25.3.18. על הנתבעת, אשר טוענת לקיומו של הסכם לביטול חיובי הריבית, הנטל להוכיח טענה זו ואין די בשורה בדו"ח הכספי כדי לבסס את הטענה לקיומו של הסכם. כפי שפירטתי לעיל, הטענה כי במהלך השנים ניתנה הודעת קיזוז על ידי הנתבעת, או כי בוצע קיזוז בפועל, לא נטענה במסגרת כתב ההגנה המתוקן, ואין להשלים עם הרחבת החזית של הנתבעת בסיכומיה.
הנתבעת מפנה בסעיף 11 לסיכומיה לפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון של התובעת מיום 15.10.12, בה התקבלה החלטה לפיה מחיר השווי ההוגן שישולם על ידי המועצה האזורית יעמוד על 2.3 ₪ לקוב בצירוף מע"מ ( נ/3). הנתבעת טוענת כי ממועד זה ידעה התובעת מהו הסכום אותו עליה לקזז מחובות הארנונה " ואולם גם לאחר קבלת החלטה כאמור, בהשתתפות מורשי החתימה של המועצה, לא פעלה המועצה, במחדלה, לקזז את חובותיה מחובות הארנונה". לא ברורה לי טרוניית הנתבעת כלפי התובעת; ביום בו ידעה הנתבעת מהו הסכום הניתן לקיזוז על פי שיטתה, היא זו שהייתה צרכה לשלוח הודעת קיזוז אם חפצה בפעולה זו. התובעת אינה מחויבת לבצע קיזוז אלא זו אפשרות העומדת בפניה כפי שעמדה גם בפני הנתבעת. התובעת בחרה שלא להפעיל את זכות הקיזוז ואף הנתבעת מסיבה שאינה ברורה בחרה שלא לעשות כן. כאמור, בכתב ההגנה המתוקן טענה הנתבעת לקיומו של הסכם בדבר ביטול הריבית ולא טענה כי ניתנה על ידה הודעת קיזוז. בשלב זה המדובר בשני חיובים נפרדים ועצמאיים אשר לכל אחד מהם שיעור ריבית שונה. פעולת הקיזוז מבטלת את הקיום העצמאי של כל אחד מהחיובים. אם הקיזוז נועד לשקף את סכום החוב האמיתי יש הצדקה לגישה המצדדת בתחולה האוטומטית של הקיזוז. אם הקיזוז הוא בגדר אמצעי תשלום אזי מתן הודעת קיזוז היא זו המשקפת את בחירתו של החייב להשתמש בקיזוז כאמצעי תשלום המתאים לו. הוראת סעיף 53 לחוק החוזים מלמדת כי המחוקק רואה בקיזוז פעולה משפטית וכדי להוציאה מהכוח אל הפועל על החייב לתת הודעה מתאימה. על כן פעולת הקיזוז אינה אוטומטית אלא היא תלוית התנהגות אקטיבית ( ר' שלום לרנר קיזוז חיובים 48-43 (2009) (להלן: "לרנר")).
לפיכך, קביעת דירקטוריון הנתבעת באשר לתעריף שתשלם התובעת לנתבעת אינה בגדר הודעת קיזוז ואינה מלמדת על הבטחה כלשהיא שנתנה התובעת בעניין הריבית.
כאמור, הנתבעת טענה כי מחדל התובעת אשר נמנעה מלהעביר לידיה את הכספים המיועדים לתפעולה השוטף, הוא שמנע ממנה לשלם את חוב הארנונה ובכך גרמה התובעת לתפיחת החוב והפרשי הריבית. טענה זו לא הוכחה די צורכה; הנתבעת לא הראתה כי ניהול אחראי ומוקפד של תקציבה, אכן מנע ממנע את ביצוע התשלום ולא עמד לרשותה כל מקור תקציבי לפרוע את חובה לתובעת. היה על הנתבעת לפרט טענה זו ולהמציא אסמכתאות בדבר תקציבה השנתי, הוצאותיה השוטפות ולאשש טענתה במספרים מדויקים. משלא עשתה כן יש לדחות טענתה זו.

טענת הקיזוז
הנתבעת טוענת כי מסכום החוב יש להפחית את הסכומים אותם חבה לה התובעת וזאת בהתאם לתחשיב גזברית התובעת מיום 21.1.18. התובעת טוענת כי חוב הארנונה אינו חוב בר קיזוז. לטענתה אין מדובר בחוב קצוב. בנוסף היא טוענת כי בהתאם להלכה הפסוקה לא ניתן לקזז מחוב הארנונה חיובים אחרים . כפי שיפורט להלן טענות אלו יש לדחות.
סעיף 53 (א) לחוק החוזים קובע כדלקמן:
"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".
בענייננו כאשר מדובר בשתי עסקאות שונות, נדרשים שלושה תנאים להפעלת הודעת הקיזוז: האחד, כי הסכום הוא קצוב; השני, כי הגיע מועד פירעונו של החוב; והשלישי, כי ניתנה הודעת קיזוז.

סכום קצוב שהגיע מועד פירעונו
התובעת טוענת כי הסכום לו טוענת הנתבעת אינו סכום קצוב מאחר וזה לא נפסק על ידי הבורר. יש לדחות טענה זו. הביטוי חיוב קצוב פורש בפסיקה כסכום הניתן לחישוב על פי תחשיב אריתמטי פשוט וזאת להבדיל מסכום המבוסס על הערכה או אומדן ( ע"א 734/83 חברת החשמל נ' דוידוביץ, פ"ד לח(1) 613, 617 (1984)). סכום יחשב לקצוב גם אם הוא אינו מוסכם וקיימת לגביו מחלוקת בין הצדדים, ובלבד שהנושה יציג את הדרך בה חושב הסכום על ידו ( לרנר, בעמ' 79). בענייננו, כפי שעוד יפורט להלן, החוב הנטען על ידי הנתבעת אינו מותנה בעריכת חישובים מורכבים והוא סכום מכפלת תעריף " שווי הוגן" (2.30 ₪ לקוב) בכמות השפכים שטופלה, בתוספת מע"מ. המדובר גם בסכום שהגיע מועד פירעונו שכן חיוב התובעת הוא לשנים עברו, בגין שימוש שנעשה בין השנים 2016-2011.

הודעת קיזוז
כאמור ביום 11.3.18 התרתי את תיקון כתב ההגנה בדרך של הוספת טענת הקיזוז הנסמכת על מכתב גזברית התובעת מיום 21.1.18 . עוד קבעתי בהחלטה זו כי יוגש תצהיר משלים בעניין טענה זו. הנתבעת הגישה ביום 12.3.18 את תצהירו של מר בועז קעטבי.
התובעת מלינה על כך שהתצהיר המבסס את טענת הקיזוז הוגש על ידי מר קטעבי בעוד שמכתב הגזברית נשלח למר מימרן. לטענתה, היה על הנתבעת להעיד את מר מימרן בעניין זה והעובדה שהנתבעת נמנעה מלהעיד אותו מחזקת את טענת התובעת כי ההתכתבות נעשתה לצורכי פשרה בלבד. עוד היא טוענת כי הנתבעת במכוון נמנעה מלהעיד את מר מימרן וזאת נוכח חששה כי הוא יתמוך דווקא בגרסת התובעת, כי תחשיב הגזברית נשלח על רקע משא ומתן שהתנהל בין הצדדים וכך, עדותו תזיק לה.
טענה זו יש לדחות; מר מימרן אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה עוד לפני תיקון כתב ההגנה והתייצב לחקירה על תצהירו ביום 15.03.18, וזאת לאחר שתוקן כתב ההגנה וטענת הקיזוז נפרשה בפני התובעת במלואה. היה באפשרות התובעת במסגרת חקירתו הנגדית לחקור אותו גם על שיחותיו עם הגזברית, התחשיב שנערך על ידה, קיומו של משא ומתן ועוד שאלות המחזקות את טענותיה. התובעת מסיבותיה נמנעה מלעשות כן ועל כן אין יסוד לטענה כי נפל פגם בהגשת התצהיר על ידי מר קעטבי.
התובעת טוענת כי תחשיב הגזברית נעשה לצורכי פשרה בלבד ומשסירבה הנתבעת לאמץ את תוכנו, אלא היא סבורה כי החוב כלפיה גבוה יותר, לא ניתן לעשות במכתב זה שימוש. הגב' ששקיס העידה בתצהירה כי הסכומים המופיעים במכתבה נכתבו במסגרת משא ומתן אשר נועד ליתר את שלב ב' של הליך הבוררות ומשלא הבשיל המשא ומתן לידי פשרה מחייבת, אין כל משמעות לנתונים המופיעים במכתבה.
טענה זו של התובעת יש לדחות; הגזברית אישרה בחקירתה הנגדית כי לאחר קבלת פסק הבורר היא פנתה לנתבעת וביקשה לקבל שורה של מסמכים לבדוק את כמויות השפכים. עוד אישרה כי לאחר קבלת הנתונים היא זו שערכה את התחשיב המופיע בדו"ח אקסל שנשלח לנתבעת. הגזברית נשאלה על ידי כיצד חושב התעריף והשיבה כי הסתמכה על פסק הבורר כאשר השתמשה בנתון התעריף של 2.30 ₪ לקוב. יחד עם זאת הבהירה כי הנתון של 2.30 ₪ לא נקבע על ידי הבורר אלא נקבע על ידו כי שאלה זו תוכרע בהמשך. עוד אישרה בחקירתה כי לא רשמה בתכתובת המיילים כי התחשיב נעשה לצורכי משא ומתן ( עמ' 24-21 לפרוטוקול).
לא השתכנעתי כי התחשיב נעשה כחלק ממשא ומתן שהתנהל בין הצדדים וכי התובעת הסכימה לתוכנו בתנאי כי זה יביא לסיום כל המחלוקות בין הצדדים. מעדות הגזברית עולה כי התחשיב נעשה על ידה באופן עצמאי על סמך נתונים שהתבקשו על ידי התובעת ועל סמך קביעת הבורר. בפני הבורר הונחה המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התובעת חבה בתשלום השווי ההוגן על פי החלטת הדירקטוריון מיום 15.10.02. התובעת טענה בעניין זה כי מכוח הסכם שנחתם ביום 27.9. 00 בין הנתבעת לארבע הרשויות המייסדות, שונתה שיטת החישוב וכך נהגו הצדדים בפועל. עוד טענה התובעת כי החלטת הדירקטוריון מיום 15.10.02 התקבלה שלא בהסכמתה. הבורר בחן בקפידה טענות אלו של התובעת ודחה אותן. בפסק הבורר נקבע כי התובעת קיבלה על עצמה את החלטת הדירקטוריון הנ"ל והדבר נלמד מכוח מצגיה. הבורר קבע כי התובעת " חבה בתשלום "לפי כמויות השפכים המוזרמות על-ידה בפועל במתכונת " שווי הוגן", וזאת מכח הסכם המייסדים שהמשיך לחול גם לאחר החתימה על התוספת להסכם", ובהתאם להחלטת דירקטוריון קולחי השרון מיום 15.10.2012 " ( עמ' 28 לפסק הבורר).
די בכל אלו כדי להביא למסקנה כי תחשיב הגזברית מיישם בפועל את פסק הבורר, אינו תלוי בתנאי כלשהוא ובוודאי שאינו תלוי בתוצאות משא ומתן אשר קיומו כלל לא הוכח.
אומנם, נכונה טענת הגזברית כי בפסק הבורר נדחה נושא חישוב הכספים לשלב ב' של הבוררות ואולם ברי כי הדבר נעשה נוכח היקף המחלוקות שעמדו בפני הבורר, כאשר בשלב א' מצא הוא לנכון להכריע בשאלת עצם החבות של התובעת בעניינים שונים לרבות שאלת עלות השימוש ורק בשלב ב' להכריע במחלוקות הכספיות. יחד עם זאת בשאלה המצומצמת שהובאה בפני, להבדיל ממחלוקות אחרות שעדיין טעונות בירור עובדתי, אין כל קושי לערוך את התחשיב וזאת נוכח קביעת הבורר כי על התובעת לשלם על פי התעריף שנקבע בישיבת הדירקטוריון מיום 15.10.12. על כן לטעמי אין עוד צורך להמתין לשלב ב' ולפחות ברכיב זה ניתן, כפי שעשתה התובעת, לערוך חישוב מדויק באשר להיקף החוב.
יובהר כי באפשרות הנתבעת לשלוח הודעת קיזוז גם אם תוכנה של הודעה זו אינו מוסכם על התובעת; טענת קיזוז היא ביסודה טענת " פרעתי" ועל הטוען לה הנטל להוכיח כי אכן קיים חיוב כספי נגדי כך שפעולת הקיזוז פורעת באופן מלא או חלקי את החובות ההדדיים. העובדה שהתובעת כיום חולקת על התחשיב אינה הופכת אותו לסכום שאיננו קצוב. מכאן שהנתבעת כלל לא נזקקה לתחשיב הגזברית כדי לשלוח את הודעת הקיזוז, ודי לה כאמור כי תעמוד בנטל המוטל עליה. הודעת הקיזוז של הנתבעת מושתתת על חישוב של מכפלת התעריף שנקבע בישיבת הדירקטוריון מיום 15.10.12 בכמות השפכים שטופלה. מעדות הגזברית עולה כי כמות השפכים אינה במחלוקת. התעריף כאמור נקבע בישיבת הדירקטוריון וגם על פי פסק הבורר אין מקום לסטות מתעריף זה. די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומו של חוב כלפיה ומכאן עובר הנטל לתובעת להראות מדוע התעריף שנקבע שגוי. התובעת לא העלתה כל טענה בעניין זה, לא הצביעה על פגם בהחלטת דירקטוריון הנתבעת ואף לא צירפה תחשיב נגדי מטעמה. בנסיבות אלו יש לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה, ויש לקבל את החשבון שנערך על ידה בהודעת הקיזוז.

האם חוב ארנונה הוא בר קיזוז
התובעת טוענת כי חוב ארנונה אינו בר קיזוז ומפנה לפסק דינו של כב' השופט האשם חטיב בבש"א ( נצ') 524/99 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' מועצה אזורית גליל תחתון (3.8.1999) שם נקבע כי " מס, וארנונה הינה כאמור בעלת תכונות של מס, הינו חוב מיוחד שאינו בר קיזוז אלא אם נקבעה לגביו הוראה חוקית מיוחדת ובהעדר הוראה חוקית מיוחדת נראה לי כי חוב של ארנונה איננו חוב בר קיזוז". עוד היא מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין שאימצו מסקנה זו.
לטעמי חוב ארנונה הינו חוב בר קיזוז ואלו הנימוקים לכך:
בפסיקת בתי המשפט המחוזיים קיימת גם דעה הפוכה ועל פיה חוב מס אינו שונה מחובות אחרים ואין מקום להחרגתו מהוראות סעיף 53( א) ל חוק החוזים, וכל עוד לא הוסדר מעמדו כחוב מיוחד בהוראת חיקוק מיוחדת אין מקום למנוע את אפשרות הקיזוז ( ר' בעניין זה החלטתו של כב' השופט ואגו בה"פ ( מחוזי ב"ש) 8048/06 קיבוץ אורים ו-120 קיבוצים נוספים נ' רשות השידור (31.10.2012), ופסק דינה של כב' השופטת אטיאס בת"א ( מחוזי חי') 62917-09-14 מרבי נ' עיריית חיפה (19.1.2015) ). מחלוקת זו טרם נצרפה בפסיקת בית המשפט העליון ( ע"א 1 135/15 מרבי נ' עיריית חיפה (15.1.2016) ). גם אני בדעה כי אין מקום לקבוע דין מיוחד לחוב ארנונה ואין מניעה לאפשר את קיזוז החוב מחוב התובעת לנתבעת.
בהליך אחר שהתנהל בין התובעת לבין תושב המועצה ( ה"פ ( ת"א) 200700/07 בן גרא נ' מועצה אזורית חוף השרון (26.5.2008)), התברר כי התובעת נהגה לקזז מחוב ארנונה בספריה חובות שלה לנישום בגין תשלומים ששולמו לידיה ביתר. מקום בו התובעת סברה כי אין כל יחוד לחוב המס ובפועל ביצעה את הקיזוז, אין היא רשאית כיום לטעון אחרת, מבלי שתיתן הסבר הגיוני לשונות זו.
קיזוז מעין זה אפשרי גם על פי הוראות חוזר מנכ"ל 7/2007, על פיו ניתן לקזז חובות של ספקים ונותני שירותים.
לפיכך אין מניעה לקזז את חוב התובעת לנתבעת בגין טיפולה בשפכים מחוב הארנונה בו חייבת הנתבעת.

האם להודעת הקיזוז תוקף רטרואקטיבי?
בתצהירו של מר קעטבי מטעם הנתבעת נטען כי יש " לזכות את חשבונה של הנתבעת בארנונה על פי יום הערך של כל שנה ושנה, החל משנת 2009 ועד לכיסוי מלוא סכום הקיזוז באופן שסכום הזיכוי לא יצבור הפרשי ריבית והצמדה שכן סכומים אלה, לפחות, היו צרכים להיות משולמים לנתבעת באותן שנים באופן שאילו היו מקוזזים/משולמים כדין, היה מייתר את צבירת ההצמדה והריבית דריבית על קרן החוב". על פי תחשיב הנתבעת כפי שמפורט בסעיף 9 לתצהירו של מר קעטבי, קיזוז חובות התובעת על פי יום הערך של כל שנה ושנה מעמיד את סכום התביעה על הסך של 929,889 ₪ בלבד.
בסיכומיה ( סעיף 27) חוזרת הנתבעת על טענה זו ומבהירה כי אילו הייתה מיישמת התובעת את החלטת הקיזוז עוד בשנת 2009 או לחילופין בשנת 2012 היה הדבר מביא לתשלום מלוא חוב הארנונה.
כאמור, בטענות ההגנה של הנתבעת לא נכללה הטענה כי נשלחה לתובעת הודעת קיזוז לפני מכתבה מיום 8.2.18, וכאמור משלוח הודעה שכזו הוא תנאי לפעולת הקיזוז.
משלא שלחה הנתבעת הודעת קיזוז בשנים הרלוונטיות, היא אינה יכולה לטעון כיום לתחולת הודעת הקיזוז למפרע, למועד יצירת החוב. המלומד לרנר מונה בספרו הנ"ל ( עמ' 63) את הנימוקים למסקנה כי הקיזוז פועל ממועד משלוח ההודעה והוא אינו חל למפרע:
תחולה רטרואקטיבית גורמת לאי-וודאות אצל הצד שכנגד.
תחולה למפרע מביאה לחזרתו ב"דלת האחורית" של הקיזוז האוטומטי, בעוד שהמחוקק דחה מודל זה והעדיף קיזוז החל מכוח הודעה.
הקיזוז נועד לפשט את מערכת החיובים ההדדית ותחולה רטרואקטיבית אינה תורמת לכך.
לפיכך יש לקבל את הודעת הקיזוז כמו שהיא, ולקזז מסכום החוב בדיוק את הסכום בו נקבה הנתבעת במכתבה מיום 8.2.18, סך של 2,881,483 ₪. כפועל יוצא יש לדחות את תחשיב הנתבעת ואת טענתה כי הודעת הקיזוז מפחיתה את סכום התביעה לסך של 929,889 ₪.

תשלום המע"מ
התובעת טוענת כי רכיב המע"מ אינו בר קיזוז. התובעת מפנה לסעיף 6 לפסק הבורר שם נקבע כי על התובעת לשלם לנתבעת את רכיב המע"מ וטוענת כי היא חוששת שהנתבעת לא תעביר את סכום המע"מ ליעדו, עקב קשייה הכלכליים. גם טענה זו יש לדחות; חובתה של הנתבעת לשלם את המע"מ וחזקה כי היא תפעל על פי חובתה זו. חששה של התובעת הוא כה ערטילאי עד שהיא אפילו נמנעה מלחקור את נציגי הנתבעת בשאלה זו. בנסיבות אלופ אין בידי התובעת הכוח " לצבוע" חלק מחובה כלפי הנתבעת ולהפרידו באופן מלאכותי. בפרט אמורים הדברים כאשר לתובעת עצמה מניות בנתבעת וחזקה כי היא תפעל בכל דרך חוקית העומדת לה להבטיח כי הנתבעת תפעל על פי חובתה מכוח דין.

טענות נוספות
בסיכומיה טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את כל רכיבי התביעה ולא הסבירה מה מקור תוספת החיוב בגין " הפרש שיערוך מתוכנה ישנה". גם טענה זו לא נטענה על ידה בכתב ההגנה, והנתבעת גם לא הגישה חשבון נגדי להראות כי הסכום הנתבע גבוה מסכום החיוב השנתי בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק. אשר על כן טענה זו נדחית.
סוף דבר
אני מקבלת את תביעת התובעת וכן את הודעת הקיזוז של הנתבעת מיום 8.2.18.
על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 4,802,224 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ובקיזוז הסכום של 2,881,483 ₪ ליום 8.1.18. על הנתבעת להעביר את סכום המע"מ לרשויות המס ולהמציא אסמכתא לכך בתוך 30 יום.
נוכח תוצאה זו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ח, 12 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה