הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 2030-08-07

התובעים

  1. שושנה (רוזה) גזונדהייט
  2. KF CHEMICAL CO .LTD (חברה אנגלית)

ע"י ב"כ עוה"ד אייל רוזובסקי ויעל אנטונלי
ממשרד מיתר ליקוורניק גבע לשם טל ושות'

נגד

הנתבעים

1. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד דורון דן ועו"ד שגיא פדוראנו
ממשרד וקסלר ברגמן ושות'

3. KF CHEMICAL CO .LTD (חברה אירית)

ע"י ב"כ עו"ד גדעון קירש

פסק דין חלקי

1. התביעה שלפניי היא תביעה של לקוחות בנק נגד הבנק, והיא מכוונת להצהרה על העדר חובות של הלקוחות, לביטול חיובים של הלקוחות, לביטול שעבוד שנתנו, לתיקון הריביות בהם חויבו, למניעת מימוש בטחונות ע"י הבנק, לקיזוז חובות מסויימים של הלקוחות כנגד חובות הבנק, ולהשבת כספים שהבנק כבר מימש.
הערה מקדימה לעניין התמשכות ההליכים
2. תיק זה ידע מרורים והליכים ממושכים ואני מצר על כך, אף שהיה מצבור נסיבות שונות שהביאו לכך. אבקש לפתוח בהערה לעניין זה – גם בשל אי-הנוחות המובנת מאליה בשים לב למשך הזמן; וגם כדי להסביר שינויים מסויימים שחלו בחזית המריבה.
3. התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בשנת 2003 (27.7.03). במהלך השנים שהתיק התנהל שם תוקנה התביעה פעמיים, לאחר שהעניין אף הגיע בהליכי ערעור לביהמ"ש העליון. במסגרת התיקונים נוספו עילות תביעה חדשות, ואף נפתחה חזית חדשה נגד נתבע נוסף שצורף ( נתבע 2), כמי שניהל את חשבונות התובעים ופעל בשמם מול הבנק.
התיק עבר לבית משפט זה באוגוסט 2007. גם אז נמשכו הליכי תיקון ומחיקה, בשלב זה בקשר לכתב תשובה ובקשר להגדרתה של חזית המריבה. וגם אלה הגיעו להכרעה בביהמ"ש העליון.

4. בחודש מרץ 2011 הועבר התיק לטיפולי.
כבר בישיבה מיום 16.3.11 הוריתי בהסכמה על צירוף נתבעת נוספת ( נתבעת 3) כבעל דין דרוש; משום שלפי אחד מקווי הטיעון העדכניים של התובעים ( בתיקון התביעה בשנית) - חשבון הבנק, הפעולות שנעשו בו והחוב שנוצר בו, חדלו משלב מסויים להיות שלהם והיו לשלה.
במקביל לקידום המשפט לקראת הוכחות, נוהל גם מו"מ לפשרה על יסוד הצעות שהצעתי – אלא שאז נדרשנו למרבה הצער לדחיות ארוכות מאוד עקב מותו הפתאומי והמצער של ב"כ התובעים עו"ד מיכה קירש ז"ל באפריל 2011; ובשל מספר חילופים של מספר עו"ד כב"כ התובעים בעקבות זאת ובהמשך לכך, כאשר כל עו"ד נדרש לזמן משמעותי לשם לימוד התיק.
ההוכחות נשמעו בשנת 2013. מדובר בתיק רב היקף, שהראיות הכתובות בו מחזיקות ארון שלם בלשכתי, ונדרשנו ל-14 ימים תמימים לשם שמיעת החקירות ( במידת האפשר ברצף, משבוע לשבוע).

5. במהלך ההוכחות, וביוזמתי, הגיעו התובעים והנתבע 2 להסכם ביניהם; וביום 22.5.13 ניתן פסק דין כספי נגד הנתבע 2, לרבות תנאים לעניין דחיית מימושו.

6. בשים לב להיקף החומר ולסיבות אישיות של עוה"ד, נדרשו ב"כ הצדדים לזמן רב מאוד ( למעלה משנה) לסיכומיהם. אלא שבעת הגשת סיכומי התשובה של התובעים, הגישו ב"כ התובעים בקשה להבאת ראיות נוספות, במסמכים ובעדויות.
משנעתרתי לבקשה, הגיעה גם סוגיה זו לפתחו של ביהמ"ש העליון, שאישר את החלטתי בעניין. לפיכך הגענו לשמיעת העדויות הנוספות רק בשנת 2015 ( במספר ישיבות), ובהמשך לכך שבו הצדדים וסיכמו. אלא שכאשר הוריתי בעקבות הסיכומים על הבהרה והשלמה בעניין מסויים – שוב עלה העניין בהליכי ערעור לביהמ"ש העליון.
בשלב זה נפטר למרבה הצער התובע 1 המקורי, אברהם גזונטהייט ז"ל, ובמצוות ביהמ"ש העליון עוכבו ההליכים עד להוצאת צו קיום צוואה וחילופי בעלי דין בהתאם.
בסופו של דבר הוחלף התובע 1 המנוח באלמנתו-יורשתו; הבקשה לרשות ערעור נדחתה; ניתנו ההשלמות לפי החלטתי, שאושרה כאמור בביהמ"ש העליון; ואף אני נדרשתי לזמן רב לעיין בתיק כולו בשל היקפו.
כעת בא אני לתת את פסק הדין.

מבנה פסק הדין

7. לשם הנוחיות אציג להלן את מבנה פסה"ד ( לפי סדר הנושאים ומספרי הסעיפים):

מי נגד מי? ועל מה הריב? ............................................................ 55-8
הצדדים לתביעה והקשר ביניהם .................................................... 15-8
חשבונות הבנק החשובים לעניין ..................................................... 22-16
על מה התביעה ............................................................................ 35-23
על מה ההגנה............................................................................... 45-36
שינוי והרחבת חזית שאין להתירם ................................................ 55-46

עניינים דיוניים וראייתיים במהלך המשפט .................................... 69-56
(א) ההסדר הדיוני – פיצול המשפט .......................................................58-57
(ב) אי-התייצבותו של גזונטהייט לעדות ומשיכת תצהירו ....................... 67-59
(ג) פסק הדין נגד ספיר ........................................................................ 69-68

התיישנות התביעה .................................................................... 131-70
מבוא כללי .................................................................................. 71-70
האם התביעה התיישנה? פשוטם של דברים .................................... 92-72
העברת חשבון KF לחברה האירית .......................................... 74-73
הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני, והגלגול לקנטבוש ו-KF .... 83-75
השעבוד בחשבון האישי, וקבוצת גזונטהייט ............................. 87-84
רכישת מניות פליינט בחשבון KF ........................................... 91-88
הריביות ............................................................................... 92
החיוב בגין ספנדקס ............................................................... 93
סיכום ביניים ........................................................................ 94
השעיה או דחייה של התיישנות לפי החוק – תרמית ושלא-מדעת ...... 95-117
הדין ..................................................................................... 99-95
מהכלל אל הפרט ................................................................... 103-100
הערות מקדימות לבירור הראייתי ........................................... 105-104
הראיות ................................................................................ 117-106
המסקנה המשפטית ............................................................... 118
ההסדר המיוחד לעניין התיישנות בפקודת הנזיקין .......................... 127-119
טענות מיוחדות למניעת או דחיית התיישנות בתביעות נגד בנקים ..... 130-128
סיכום בעניין ההתיישנות ............................................................. 131
התביעות שלא התיישנו ............................................................. 157-132
הריביות מיום 27.7.96 ואילך ...................................................... 136-132
הריבית הרגילה .................................................................... 142-137
ריבית חריגה? ...................................................................... 153-143
פטור מריבית רגילה? ............................................................ 157-154
החיוב בגין ספנדקס ................................................................... 185-158
גדר המחלוקת ..................................................................... 159-158
החיוב מכוח הערבויות הספציפיות ......................................... 163-160
החיוב מכוח הרחבת השעבוד ................................................. 172-164
החיוב מכוח הערבות הכללית ................................................ 182-173
הקיזוז ................................................................................ 185-183

סוף דבר והמשך הדרך ... ........................................................... 188-186

מי נגד מי? ועל מה הריב?

(א) הצדדים לתביעה והקשר ביניהם

8. תיאור הדברים בפרק זה להלן מבוסס בעיקרו על הנטען ללא הכחשה בכתבי הטענות, או על עובדות שלא היו עוד במחלוקת בשלב הסיכומים, אלא אם נאמר אחרת.

9. התובעת 1 היא אלמנתו, יורשתו היחידה, וחליפתו בהליך זה של המנוח אברהם גזונטהייט ז"ל, שהיה התובע 1 המקורי בתיק זה, וייקרא להלן: "גזונטהייט".
גזונטהייט היה יהודי אזרח שווייץ, ובעת הרלבנטית לתביעה היה תושב שווייץ. בצד זאת אציין, כי גם בעת ההיא החזיק גזונטהייט בדירה בירושלים, והיה מתגורר בה בביקוריו התדירים בארץ. בהמשך השנים אף עבר להתגורר דרך קבע בישראל, בדירה האמורה.
גזונטהייט היה איש עסקים בינ"ל אמיד ביותר, שניהל והחזיק בעסקים, בהשקעות, בתאגידים ובחשבונות בנק רבים בעולם כולו, ובפרט בישראל.

10. התובעת 2 היא חברה אנגלית בבעלותו ובשליטתו של גזונטהייט, ותיקרא להלן: "KF".
ככל הנראה KF נמחקה ממרשם החברות האנגלי בספטמבר 1993, והושבה למרשם לבקשתו של גזונטהייט בספטמבר 2005. הסתייגתי באומרי " ככל הנראה", משום שאין זו עובדה מוסכמת. ואולם מכל מקום, לא הובאו כל ראיות למשמעות של מחיקה מהמרשם בדין האנגלי, לסטטוס של החברה בדין האנגלי בזמן הביניים עד להשבתה למרשם, ולבעלות ברכושה של החברה בזמן זה לפי הדין האנגלי.
KF הייתה מלכתחילה, ולאורך כל הזמן, לפחות בזמנים נושא התביעה, חברה " של" גזונטהייט, בבעלותו ובשליטתו הבלעדית, כך גם לגישתו. ואמנם, בסיכומי התביעה טענו ב"כ התובעים, שחשבון הבנק של KF נחשב מעת פתיחתו כחשבון העסקי של גזונטהייט, גם בעיניו.
בשעתו היה רשום בעל מניות נוסף בחברה, מר הנרי וייל – אך מדובר בעניין רישומי גרידא, שתוקן פורמאלית כאשר המניות הועברו לגזונטהייט במהלך המשפט כאן. יתרה מכך, כפי שעולה מהראיות, וכפי שב"כ התובעים עצמם ציינו בסיכומים – הרי משנת 1991 החזיק גזונטהייט באמצעות KF חלק ניכר מתוך חלקו בגרעין השליטה בחברות הבורסאיות " ערד" ו"ישרס" (להלן: "ערד"). אך הלוא אין כל טענה שלהנרי וייל היה חלק בכך. רוצה לומר, רישום הבעלות של הנרי וייל היה פורמאלי בלבד, ולאורך כל הדרך היה גזונטהייט הבעלים הבלעדי [ עדות יקירביץ בעמ' 236].
גזונטהייט, הנרי וייל, והרי ספיר ( הנתבע 2) - שלושתם היו דירקטורים ב-KF בזמנים הרלבנטיים.

11. הנתבע 1 היה בנק ישראלי, שנקרא בעת הרלבנטית לתביעה בנק כללי, ובהמשך בנק אינווסטק. תוך כדי התנהלותו של תיק זה מוזג בנק אינווסטק לתוך יובנק בע"מ, ובהמשך לתוך הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, שהוא למעשה הנתבע 1 כעת, נכון למתן פסק הדין.
ואולם לצורך פסק דין זה מדובר בתקופה בה היה בנק כללי, ובהמשך בנק אינווסטק, בנק עצמאי; וההתייחסות אליו תהיה ככזה, כפי שהיה אז, והוא ייקרא להלן: "הבנק".
הבנק ניהל בשעתו שני סניפים, בירושלים ובתל אביב, והתמחה בבנקאות פרטית של לקוחות ישראליים וזרים כאחד.

12. התובעים, גזונטהייט ו-KF, פתחו וניהלו חשבונות בסניף ירושלים של הבנק ממחצית שנות השמונים של המאה הקודמת ואילך. על פירטי החשבונות שלהם, ושל תאגידים קשורים להם, אפרט בהמשך.

13. הנתבע 2 הינו מר הרי ספיר, אזרח ישראל ותושב ירושלים, שייקרא להלן: "ספיר".
ספיר היה בנקאי, וניהל בעבר, בטרם הזמנים הרלבנטיים לתביעה, את סניף ירושלים של הבנק.
לאחר פרישתו מהבנק ניהל ספיר עסקים והשקעות באופן עצמאי, וכן ניהל עסקים, השקעות, תיקי ני"ע וחשבונות בנק עבור לקוחות שונים, הן מישראל והן מחו"ל.

14. במהלך שנות השמונים של המאה שעברה נקשרו קשרים עסקיים ואישיים בין גזונטהייט לבין ספיר.
ספיר היה לאיש אמונו של גזונטהייט, וניהל וטיפל עבורו ובשמו בישראל בעסקים, בהשקעות, בתאגידים, ובחשבונות בנק שלו ושל התאגידים שבשליטתו. לצורך זה טיפל ספיר אף בתאגידים זרים של גזונטהייט, ובפעילות המשפטית, הרישומית והחשבונאית שלהם בחו"ל, מול רוה"ח האנגלים שטיפלו בכך שם ( רו"ח פול מוריס).
בפרט ניהל וטיפל ספיר בחשבונות הבנק של גזונטהייט ושל התאגידים שבשליטתו, לרבות KF, בסניף ירושלים של הבנק.

15. הנתבעת 3 היא חברה אירית, ששמה זהה לשמה של KF, ואף היא בבעלותו ובשליטתו של גזונטהייט, ותיקרא להלן: "החברה האירית".
החברה האירית הוקמה בפברואר 1993 ע"י גזונטהייט, כאשר מי שטיפל בכך מטעמו הוא ספיר, באמצעות רוה"ח האנגלי פול מוריס, שהיה גם רוה"ח של KF.
אדגיש כי התובעים, גזונטהייט ו-KF, אינם יכולים להתכחש לעובדה, שגזונטהייט עצמו הוא מי שהקים ביודעין את החברה האירית, והיה מעורב בדברים. כך פסק ביהמ"ש העליון במסגרת הליכי ערעור בתיק זה, עליהם אעמוד בהמשך. לכן, עניין זה אינו יכול להיפתח בפניי שוב.
כמו ב-KF כך גם בחברה האירית, נרשם מלכתחילה מר הנרי וייל כבעל מניות נוסף. כמו ב-KF כך גם בחברה האירית מדובר היה בעניין רישומי גרידא, ואין למר וייל כל זכויות בעלות אמיתיות בחברה. וכמו ב-KF כך גם בחברה האירית, הועברו מניותיו של וייל לגזונטהייט במהלך המשפט.
גזונטהייט, הנרי וייל, וספיר - שלושתם היו דירקטורים בחברה האירית, כמו ב-KF.

(ב) חשבונות הבנק החשובים לעניין

16. בפרק זה אקדים ואסקור את חשבונות הבנק של המעורבים בפרשה - גם בעלי הדין, וגם גורמים קשורים שיש להם נגיעה למהלכים נושא התביעה. כל החשבונות הם, כמובן, בסניף ירושלים של הבנק; ובכולם פעל ספיר ( הנתבע 2) בשם הבעלים, בין שפעולותיו נעשו כדין ובין שלא.

17. לגזונטהייט עצמו היו שני חשבונות בנק מרכזיים לענייננו.
34290 – זהו החשבון העיקרי של גזונטהייט. זהו החשבון בו " נמצא" כיום החוב האישי נושא התביעה. וזהו החשבון בו מוחזקות חלק ממניות השליטה של גזונטהייט בערד. חשבון זה ייקרא להלן: "החשבון האישי".
33946 – זהו חשבון אישי נוסף של גזונטהייט, שמכונה בתביעה " החשבון הרדום". בחשבון זה התנהל חלק משמעותי של הפעילות עליה מלינים התובעים בתביעה, וממנו " נותב" החוב לחשבונות אחרים, ובסופו של יום לחשבון KF. האמירה " חשבון רדום" צובעת את התנהלות הצדדים ביחס לחשבון באופן מסויים, שתואם את טענות התביעה אך לא בהכרח את המציאות, והיא בוודאי אמירה " טעונה". לכן אבחר לכנותו להלן באופן נייטראלי: "החשבון השני".
33535 ו-33959 הם חשבונות נוספים שגזונטהייט החזיק בבנק, ונוהלו ע"י ספיר – ואולם לחשבונות אלה אין חשיבות משמעותית לענייננו.

18. KF החזיקה בחשבון אחד בבנק, ומספרו הוא 33601.
בחשבון זה " נמצא" כיום החוב העיקרי נושא התביעה. זהו גם החשבון בו מוחזק החלק השני של מניות השליטה של גזונטהייט בערד. חשבון זה ייקרא להלן: "חשבון KF".

19. החברה האירית, הלוא היא הנתבעת 3, החברה האחות של KF, הוקמה בשנת 1993.
בד בבד עם הקמת החברה האירית, "הועבר" או " הוסב" חשבון KF לחברה האירית, או ש"נפתח" כחשבון של החברה האירית אף שהיה קיים כבר.
לעניין זה, של העברת או הסבת חשבון KF לחברה האירית או פתיחתו כחשבונה, יש מקום מרכזי בתביעה. לתובעים יש טענות הן לעניין זהות הבעלים בחשבון, והן להפרדה בין הזכויות והחיובים בחשבון, ושיוכם במפוצל לגורמים שונים זה מזה.
בשלב זה כמובן שאין לפסוק דבר בסוגיה זו, ואני רק מביא את הדברים כרקע לדיון.

20. קנטבוש היא חברה בבעלות גזונטהייט ומשפחת שפיצר ( תחילה היה זה שותפו של גזונטהייט, רודולף שפיצר ז"ל, ואח"כ יורשיו של רודולף). החברה נוהלה בידי גזונטהייט, כאשר בתו רבקה בש משמשת כדירקטורית ופועלת לפי הוראותיו.
לקנטבוש היה בבנק חשבון שמספרו 33986. לחשבון זה מקום מרכזי בתביעה.
החברה והחשבון ייקראו להלן: "קנטבוש" ו-"חשבון קנטבוש".

21. ספנדקס היא חברה בבעלות גזונטהייט, ביחד עם טרכטנברג ( שהוא קרוב משפחה של ספיר), ועם ספיר עצמו. החברה הוקמה מלכתחילה ע"י טרכטנברג וספיר, ואולם גזונטהייט הצטרף בהמשך. עם הזמן נקלעה ספנדקס לקשיים, ובעת הגשת התביעה הייתה כבר בהליכי פירוק.
לספנדקס היה בבנק חשבון שמספרו 35640. גם לחשבון זה מקום מרכזי בתביעה.
החברה והחשבון ייקראו להלן: "ספנדקס" ו-"חשבון ספנדקס".

22. רק לשם השלמת התמונה אציין, כי גזונטהייט החזיק בחברות רבות נוספות, בחלקן החזיק לבדו ובחלקן בשותפות עם אחרים; וגם לחברות אלה היו חשבונות בבנק, שנוהלו ע"י ספיר. בין החברות הללו ניתן למנות את קורו, שוהם, רוסאג', רסיבה, אקסטל, סטס.

(ג) על מה התביעה?

23. התביעה מייחסת לבנק אחריות לחיובם שלא כדין של התובעים – בשל מעשי מרמה, הפרת חובות אמון, הפרת חובות מקצועיות וחוקיות כבנקאי, רשלנות, ועשיית עושר ולא במשפט.
כל זאת מייחסת התביעה לבנק על שום האופן בו פעל הבנק ביחס לתובעים ולחשבונותיהם, כאשר איפשר לספיר לפעול שלא כדין בחשבונות התובעים ובשמם – במרמה, בגזל, בניגוד עניינים, תוך הפרת חובות אמון וללא כל הרשאה וסמכות.
וכך עשה הבנק, לפי הנטען בתביעה – בין שפעל כשותף בקנוניה למעשי המרמה עם ספיר; בין שפעל ביודעין או בעצימת עיניים לנוכח מעלליו של ספיר, תוך העדפת האינטרס העצמי שלו ( הבנק) ושל ספיר על פני זה של התובעים ( הלקוחות); ובין שפעל שלא ביודעין, אך ברשלנות, כאשר היה עליו לדעת על מעלליו האמורים של ספיר.

24. בטרם אפנה לפירוט הדברים, ולתשתית העובדתית שנטענה בתביעה, ואשר עליה נסבו ההאשמות והטענות דלעיל – אבקש להקדים הערה לעניין תחימת הסוגיות בהן אני נדרש להכריע במשפט, לנוכח ניסיונות להרחיב את חזית המריבה בסיכומים.
כתב התביעה הוא המסמך הבסיסי הגודר את יריעת המחלוקת – הוא, וכתב ההגנה. כאשר תוקנה התביעה ברשות, נעשה כתב התביעה המתוקן למסמך העדכני והמחייב – הוא, וכתב ההגנה המתוקן. וכתב התביעה המתוקן בשנית, שהוגש בשנת 2007, מפרט את הטענות העובדתיות המעודכנות שמיוחסות לבנק ולספיר, אשר רק בהן יש להכריע.
אין להתיר כל הרחבת חזית וכל סטייה מכך. אין לשמוע לטענות עובדתיות נוספות, שעלו לראשונה בסיכומים. ואין לקבל כל טענה להסכמה מכללא לשינוי החזית, בשל שמיעת עדויות על עובדות ופרשות שלא בא זכרן בכתב התביעה העדכני. ארחיב על כך בהמשך. לפיכך אבחן ואציג להלן את הטענות העובדתיות שפורטו בכתב התביעה המתוקן בשנית ( שיכונה מכאן ואילך: "כתב התביעה"), ויכולות לשמש כבסיס לטיעון נגד הבנק – אלו הן הטענות העובדתיות שמהוות את עילת התביעה ומגדירות את יריעת המחלוקת, ורק הן.

25. כתב התביעה מתאר התנהלות מעוולת ובלתי-תקינה של הבנק במספר פרשות ובמספר הקשרים, חלקם עומדים בפני עצמם וחלקם קשורים זה לזה. העובדות תוארו כסיפור מעשה רציף, ואולם ניתן לבודד את האלמנטים השונים זה מזה. המכנה המשותף לכולם הוא, לפי הנטען, שהמעשים נעשו ע"י הבנק וספיר תוך הסתרתם מפני גזונטהייט.
עניינים עובדתיים אלה מהווים את עילת התביעה. תחילה אמנה אותם, ואז אעבור לפירוט של כל אחד ואחד מהם:

א. העברת חשבון KF לחברה האירית.
ב. הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני, וגלגול החוב לחשבונות קנטבוש ו-KF.
ג. השעבוד בחשבון האישי, וקבוצת גזונטהייט.
ד. רכישת מניות פליינט בחשבון KF.
ה. הריביות.
ו. החיוב בגין ספנדקס.

26. העברת חשבון KF לחברה האירית
חשבון KF נפתח מלכתחילה כחשבון של KF, התובעת 2, שהיא חברה אנגלית בשליטת גזונטהייט. אלא שבפברואר 1993 הוקמה חברת KF האירית, ובמקביל ובסמוך להקמתה " הועבר" חשבון KF להיות חשבונה של החברה האירית, משנת 1993 ואילך.
התובעים טוענים, כי כל " ההעברה" הזו נעשתה בידי ספיר, ללא כל סמכות והרשאה, וכאשר הבנק פועל בניגוד לכל נוהל וכל סטנדרט בנקאי תקין וסביר, ותוך הסתרת הדברים מפני גזונטהייט ו-KF.
אך מבלי לגרוע מכך, טוענים התובעים, וזהו בעצם לב הטענה האופרטיבית בעניין זה - שמרגע שהחשבון הועבר לחברה האירית, אין עוד KF חייבת בכל החיובים שנוצרו בחשבון. כמו כן טוענים התובעים, כי כל ערבויות ובטחונות שגזונטהייט " נתן" ל-KF, ככל שהם תקפים ( והתובעים כופרים בכך) – אין הם חלים על החיובים שנוצרו בחשבון KF, מרגע שהועבר לחברה האירית, משום שאלה אינם עוד חיובים של KF.

27. הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני, וגלגול החוב לחשבונות קנטבוש ו-KF
לטענת התובעים, הבנק איפשר לספיר לפעול בחשבון השני (" הרדום", כפי שכינו אותו בתביעה), ללא ידיעתו של גזונטהייט ( בעל החשבון), תוך הסתרת הפעולות מפניו, ובניגוד לטובתו; הבנק עשה כן בקנוניה עם ספיר, ביודעין, ולחלופין ברשלנות, ואף נמנע בעצמו מלדווח לגזונטהייט על החשבון הזה ועל הפעילות שבו.
אליבא דהתובעים, במהלך השנים 1993-1990, תחת מסך הערפל וההסתרה האמור, איפשר הבנק לספיר למשוך מהחשבון השני שבע ערבויות בנקאיות לטובת צדדים שלישיים - החברות בניאב (1), אינטרמני (2 ערבויות), מטז (2 ערבויות), אשקוגן (1), ועוד גורם לא ידוע, שבדיעבד הסתבר גם הוא כאשקוגן (1). לפי הנטען בתביעה, צדדים שלישיים אלה היו צדדים זרים לגזונטהייט וקשורים לספיר. צדדים שלישיים אלה נדרשו לערבויות כבטוחות בעסקיהן. ספיר רצה לסייע להם, כמקורביו, לקבל בטחונות כאלה " על חשבונו" של גזונטהייט. והבנק רצה במשיכת הערבויות מהחשבון השני, כדי שיהיה לו ( לבנק) ממי להיפרע ( מגזונטהייט), למקרה שיידרש לפרוע את הערבויות.

28. לפי הנטען בתביעה, התסריט השלילי שנצפה בעת משיכת הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני התממש בחלקו. הבנק נדרש לפרוע חלק מהערבויות, ועשה כן. כפועל יוצא מכך, חייב הבנק את החשבון השני בסכום הערבויות במהלך 1993.
או אז, כך נטען בתביעה, איפשר הבנק לספיר, בקנוניה עימו, ביודעין ושלא כדין, ולחלופין ברשלנות, "לגלגל" את החובות מהחשבון השני לחשבונות אחרים " של גזונטהייט" – והכל תוך הסתרת הפעולות מעיני גזונטהייט.
בשלב ראשון, בראשית 1993, גולגל חלק מהחוב ( בגין ערבויות בניאב ואינטרמני) לחשבון קנטבוש, ע"י לקיחת אשראי בחשבון קנטבוש והעברת הכסף לחשבון השני; והחלק הנותר של החוב ( בגין ערבויות מטז) נשאר בחשבון השני, כאשר גם שם נלקח אשראי מהבנק.
בשלב שני, במחצית השנייה של 1997, גולגל החוב ( על שני חלקיו) פעם נוספת, הפעם לחשבון KF, ע"י לקיחת אשראי בחשבון KF, והעברת הסכומים הדרושים לכיסוי החובות בחשבון קנטבוש ובחשבון השני.
לטענת התובעים, כל מהלכי גלגול החוב והעברתו לחשבון קנטבוש ולחשבון KF נעשו ע"י ספיר ללא רשות, וזאת בידיעת הבנק, ותוך פגיעה באינטרס של גזונטהייט, במיוחד לנוכח השעבוד עליו אעמוד להלן.

29. אך זאת לראות, כי גם התובעים אישרו בתביעה – שארבע מתוך שבע הערבויות לא נפרעו עד להגשת התביעה המתוקנת, או שנפרעו וכוסו ממקורות חיצוניים שאינם קשורים לתובעים. כך או כך, התובעים לא חויבו בגין ערבויות אלה, ולכן גם לא יכולה להיות להם כל תביעה בגינן. ואמנם, אין כל סעד שמבוקש בתביעה ביחס לארבע הערבויות האלו - כיוון שהסעדים שהתבקשו בהקשר לכך היו רק להצהרה על ביטול חובות וחיובים, וערבויות אלו לא הותירו חובות וחיובים כאלו בחשבונות התובעים.
ארבע הערבויות, שאין תביעה בגינן הן:
הערבות הראשונה של אינטרמני ( 4040), הערבות השנייה של מטז ( 4126) ושתי הערבויות של אשקוגן ( 4673 ו-4782).
לעומת זאת, שלוש הערבויות אשר עליהן עומדת התביעה הן אלו: הערבות של בניאב ( 4041), הערבות הראשונה של מטז ( 4078), והערבות השנייה של אינטרמני, שהסתברה בדיעבד כערבות אינטרבילדינג ( 4374).

30. השעבוד בחשבון האישי, וקבוצת גזונטהייט
כתב התביעה מתרכז בשעבוד אחד, אותו הוא מכנה " השעבוד הבטל", ואותו הוא תוקף.
מדובר בשעבוד שנעשה בשנת 1992 על ניה"ע בחשבון האישי, והוא מבטיח את חיוביהם של תשעה גורמים, חברות ואנשים, שניהלו חשבונות בסניף הבנק בירושלים. ראשונה בהם היא KF. כן רשומים כמובטחים בשעבוד: קנטבוש, שלוש חברות נוספות של גזונטהייט, שני יורשי שפיצר, ושני צדדים נוספים שקשורים לספיר. בהמשך אף הורחב השעבוד בשנת 2000, כך שיבטיח גם את חובות ספנדקס.
התובעים טוענים, כי שעבוד זה נחתם בידי ספיר ללא ידיעתו של גזונטהייט, ללא הרשאה, ותוך הפרת אמון; כי השעבוד מבטיח, בין היתר, גורמים שלא הייתה לגזונטהייט כל סיבה להבטיחם; כי הוא משרת את האינטרסים של ספיר ושל הבנק; וכי הבנק היה מודע לכל זאת, ואיפשר זאת שלא כדין.
התובעים הוסיפו וטענו, כי הבנק הכיר בפסול שבשעבוד, כאשר ביום 6.6.01 ביטל חלק ממנו.
ב"כ התובעים כינו בתביעה את השעבוד האמור כ"שעבוד הבטל"; ואולם כמו בעניין החשבון " הרדום", וכדי לא לצבוע אותו מלכתחילה בצבע מסויים ובמטען שלילי, אכנה אותו להלן: "השעבוד" או " השעבוד נושא התביעה".

31. לטענת התובעים, הבנק פעל שלא כדין לא רק ביצירת השעבוד אלא גם במימושו.
בראשית 2002, לאחר פרוץ הסכסוך, למרות התנגדות התובעים, ועל אף שהבנק ידע את טענותיהם נגד השעבוד – מימש הבנק חלק מהשעבוד ע"י מכירת ני"ע המוחזקים בחשבון האישי ( שאינם מניות ערד) בסכום של כ-4 מיליון דולר, וכך פרע חלק מהחובות הנטענים של התובעים.
לטענת התובעים, המימוש האמור אינו חוקי, משום שהשעבוד נוצר בחטא ודינו להתבטל, ומכאן תביעתם להשבת הסכום שמומש כאמור.
התובעים מתנגדים גם להמשך המימוש של השעבוד, שעיקר הנכסים המשועבדים בו הם מניות ערד שבחשבון האישי של גזונטהייט. גם הטענות נגד המשך המימוש מבוססות על הפגם שביצירת השעבוד ולא פגם שבעצם המימוש.

32. בצד הטיעון האמור בעניין השעבוד, עלה בכתב התביעה גם עניין " קבוצת גזונטהייט". התובעים טענו, כי בדיעבד נודע לגזונטהייט על התנהלות לא תקינה של הבנק, בכך שבשנים 1993-1991 יצר הבנק " קבוצת חשבונות" של גזונטהייט ושל החברות הקשורות בו, באופן שהקים בטוחות צולבות בין החשבונות.

"הקבוצה" לא זכתה לטיעון מפורט בתביעה. היא נזכרה רק אגב ולצורך התיאור של אופן הגילוי בדיעבד של כל הפרשה. לא נטען מהם המסמכים היוצרים את הקבוצה, ואשר יש בהם להקים לכאורה בטוחות צולבות כאלה, למעט השעבוד נושא התביעה. יתרה מכך, התובעים טענו בתביעה, שהבנק חזר בו מטענת " הקבוצה", ולכן גם לא התבקש כל סעד בקשר לכך.
אבהיר, כי אילו הייתה חשיבות אופרטיבית לעניין זה, הייתי מסתפק אף באזכור האמור כדי להכליל זאת בגדר המחלוקת העומדת להכרעה; מה גם שהבנק טען בהגנתו, שאכן הייתה קבוצה כזו. אלא שהבנק אינו מבקש לחייב את מי מהתובעים בשל היותם " חלק מקבוצה", אלא רק מכוח ההתחייבויות שנתנו והבטוחות שהעמידו. לכן עניין " הקבוצה", כעניין העומד בפני עצמו, נעשה לעניין תיאורטי לצורך התביעה.
אמת, עניין " הקבוצה" עלה בהוכחות וגם בסיכומים, ואני מסכים שהוא רלבנטי - אך זאת רק כרקע להבנת הטענות בדבר אופן התנהלות הצדדים; וכרקע להבנת הטענה הקונקרטית בדבר השעבוד נושא התביעה. לכן לא אתייחס לעניין " הקבוצה" אלא רק במסגרת ולצורך זה, של השעבוד נושא התביעה.

33. רכישת מניות פליינט בחשבון KF
כתב התביעה מתאר פעילות של ספיר בחשבון KF בקשר לקניית מניות של חברת פליינט ונטילת אשראי לשם כך; ומייחס לבנק אחריות בשל כך שאיפשר זאת, נתן לשם כך אשראי, וחייב את KF בגין רכישות אלה.
לפי הנטען בתביעה, מדובר במהלך מתמשך של רכישות של מניות פליינט, משנת 1993 ועד שנת 1997, כאשר הסכומים הצטברו לכדי למעלה מ-2 מיליון דולר.
לפי הנטען בתביעה, מדובר בהשקעה פרטית של ספיר, ובנטילת אשראי על חשבון KF ללא רשות מגזונטהייט ו-KF, ותוך שימוש לרעה בהרשאה שהייתה לספיר בחשבון KF. המניות עלו וירדו בערכן בצורה משמעותית מספר פעמים במהלך התקופה. והשקעה כזו ואשראי חריג כזה לא היו אופייניים להתנהלותו של גזונטהייט.
לטענת התובעים, הבנק עצם את עיניו ונהג בפזיזות או התרשל, כאשר איפשר זאת מבלי שהתריע על כך בפני גזונטהייט ו-KF, וכאשר נתן לשם כך אשראי בחשבון של KF.
לכן עתרו התובעים לביטול כל החיובים בחשבון KF בגין מניות פליינט.

34. הריביות
לטענת התובעים, הבנק חייב את גזונטהייט ואת KF בכל חשבונותיהם, לרבות בחשבון קנטבוש, בריביות מופרזות, בלתי-מוסכמות, ושאינן לגיטימיות.

לטענת התובעים, בשים לב להיקף פעילותו של גזונטהייט, הייתה הריבית צריכה להיות הריבית המינימלית הנהוגה בבנק. המקובל באשראי במט"ח הוא ריבית ליבור בתוספת אחוזית, והתובעים היו זכאים לתוספת הנמוכה ביותר שנהוגה בבנק, ובכל מקרה לא יותר מליבור +1%.
התובעים הוסיפו וטענו, כי ספיר היה צריך להתמקח עם הבנק בעניין הריבית, וכי הוא הפר את האמון שניתן בו והעדיף את אינטרס הבנק, כאשר לא ניהל מו"מ ולא סיכם דבר בעניין הריבית. עניין אחרון זה אינו נטען כנגד הבנק אלא כנגד ספיר בלבד; ואולם הוא חשוב בחזית מול הבנק כטענה עובדתית של התובעת, שמעולם לא סוכמה עם הבנק כל ריבית.
כתב התביעה התייחס גם לשאלת העמלות, ואולם נראה כי עניין זה נזנח בסיכומים, ולב העניין הוא בריבית.

35. החיוב בגין ספנדקס
לפי הנטען בתביעה, ספנדקס הייתה ועודנה חברה שבשליטת גזונטהייט; גזונטהייט ערב לה בשנת 2000 בשלוש ערבויות אישיות ספציפיות; הערבויות הוגבלו לתקרה כוללת של 3 מיליון דולר ו-1.3 מיליון מרק גרמני; והריבית בהן הועמדה בהסכמה על ליבור +1%.
לטענתו של גזונטהייט, הבנק חייב אותו מכוח הערבויות שלו לספנדקס בסכום של כ-2.1 מיליון דולר, אותו אף גבה בפועל; ואולם החיוב האמור שגוי, משום שנבע מחישובי ריבית העולים על המוסכם, והבנק גבה סכומים ביתר.
יחד עם זאת הודה גזונטהייט, כי גם אם החיוב יתוקן, והוא יזוכה בסכומים שנגבו ביתר – עדיין הוא ייוותר חייב לבנק סכומים ניכרים בגין ערבויותיו לספנדקס.
בסיכומים זנח גזונטהייט את טענתו לחיוב ביתר בעבר, ואישר כי סכום החוב העדכני שלו בגין ספנדקס נכון ליום הגשת התביעה, עמד על כ-1.9 מיליון דולר - לפי תקרת הערבויות והריביות של הערבויות, ולאחר הפחתת הסכומים שנגבו בפועל .
ואולם טענתו הבסיסית של גזונטהייט בעניין זה נותרה על כנה, שיש לחייבו בגין חובות ספנדקס רק בסכום יתרת החוב האמורה, וזאת אך ורק מכוח הערבויות הספציפיות האמורות ולפי תנאיהן.
גזונטהייט הוסיף וטען בתביעה לקיזוז של חובו האמור לבנק בגין חובות ספנדקס, כנגד חובות הבנק כלפיו בגין שאר העניינים שנטענו בתביעה.

(ד) על מה ההגנה?

36. הבנק הקדים וטען להתיישנות התביעה, לשיהוי ולמניעות.
הבנק הכחיש את הטענה הבסיסית שעומדת ביסוד התביעה – שהבנק הסתיר את הדברים מפני גזונטהייט, ושגזונטהייט לא ידע ולא הסכים לכל שנעשה.
הבנק הוסיף וטען להסמכה מפורשת ובלתי מסויגת של ספיר ע"י גזונטהייט, שנמסרה באופן זה לבנק, ולהסתמכות של הבנק על הרשאה זו.
בנוסף התייחס הבנק בהגנתו לכל המרכיבים הספציפיים של עילת התביעה, והכחיש ודחה אותם אחד לאחד.
להלן אפרט את הדברים.

37. התיישנות, שיהוי ומניעות
לטענת הבנק, כל הפעולות והחיובים נושא התביעה נעשו לפני מחצית 1996, בעוד שהתביעה הוגשה רק בסוף יולי 2003 (27.7.03) – ולכן התיישנה התביעה כולה.
עוד טען הבנק, כי יש לדחות את התביעה גם בשל שיהוי ומניעות – משום שהתובעים שתקו ולא העלו כל טענה ומחאה משך למעלה מעשר שנים עד 1999, הבנק הסתמך על כך בתום לב, ולכן מנועים היום התובעים מלהביא את תביעתם.

38. ידיעתו והסכמתו של גזונטהייט – והעדר כל הסתרה מצד הבנק
הבנק שלל במפורש כל הסתרה מצידו כנטען בתביעה, והוסיף וטען לידיעה מלאה והסכמה ללא סייג מצידו של גזונטהייט לכל הנעשה בחשבונות שלו ושל התאגידים שבשליטתו.
הבנק טען, כי מסר דיווחים שוטפים לגזונטהייט באמצעות ספיר, לפי הנחיה מפורשת של גזונטהייט; וכי בנוסף לכך, מסר דיווחים לגזונטהייט עצמו, בכתב ובעל-פה, בעת ביקוריו התדירים בבנק.
מכל מקום, ובמנותק מהדיווחים שהוא נתן, הבנק טען כי גזונטהייט היה מודע לכל הנעשה בחשבונות שלו ושל התאגידים שבשליטתו, והסכים לכך.

39. ההסמכה המפורשת והבלתי-מסויגת של ספיר, והסתמכות הבנק על כך
הבנק טען, שגזונטהייט וכל החברות שבשליטתו הסמיכו את ספיר במפורש וללא סייג לפעול בשמם בחשבונותיהם; כי הסמכה מפורשת ובלתי-מסויגת זו נמסרה לבנק בכתובים; וכי גזונטהייט שב ואישר זאת בעל-פה.
הבנק הוסיף וטען, כי הסתמך בתום לב על ההסמכה האמורה, ונהג ללא כל רשלנות.

40. העברת חשבון KF לחברה האירית
הבנק טען, כי כל עניין החברה האירית הוא שינוי מקום התאגדות של KF משיקולי מס של גזונטהייט, בידיעתו ובהסכמתו, ומדובר למעשה בגוף אחד.
אציין, כי במהלך המשפט אישר ב"כ הבנק, שלא יחלוק על כך, שמדובר בשני תאגידים בעלי אישיות משפטית נפרדת. ואולם הדבר אינו משנה מהטענה, שיש לראותם כגוף אחד ביחסים כלפי הבנק; וכי כך ראה זאת הבנק לנוכח ההתנהלות של גזונטהייט.
עוד טען הבנק, כי גזונטהייט פעל בשם החברה האירית ובקשר אליה, וחתם על דוחותיה הכספיים בהתייחס לחשבון KF ולמניות המוחזקות בו ( מניות ערד). לכן היו התובעים, גזונטהייט ו-KF, מודעים לכול; ולכן הם אינם יכולים להתנער מטעמי אי-ידיעה מהחשבון ומהחיובים שבו ( בצד הנכסים שבו, כמובן).
הבנק הוסיף וטען, כי גזונטהייט ו-KF אינם יכולים להתנער מאחריותם לחובות בחשבון KF, בטענה שאלו חובות של החברה האירית - כאשר הם הירשו לספיר לפעול בחשבון; לא ביטלו את הרשאתו בסמוך לאחר פרוץ הסכסוך ב-1999; והותירו אותה בתוקף אפילו כאשר ביטלו את סמכויותיו בחשבונות אחרים במכתב מיום 1.7.01.

41. הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני, וגלגול החוב לחשבונות קנטבוש ו-KF
ראשית, טען הבנק, כי החשבון השני לא היה חשבון " רדום" או " נסתר" מפני גזונטהייט, וכי גזונטהייט היה מודע לחשבון ולכל הפעילות שבו, הוא הסכים לכך, ואף פעל בחשבון בעצמו ( ולא רק באמצעות ספיר).
שנית, טען הבנק, שגזונטהייט הכיר את הצדדים השלישיים, הוא עצמו נתן להם ערבויות ובטחונות בעבר, והוא גם הסכים למתן הערבויות הבנקאיות לטובתם מהחשבון השני.
עוד טען הבנק, כי חלק מהערבויות לא נפרעו, וחלק כוסו ממקורות חיצוניים ללא קשר לתובעים, ושלא על חשבונם, כפי שגם התובעים אישרו בתביעתם.
הבנק הכחיש בכתב ההגנה את ההעברה הלא-מוסכמת של חובות הערבויות מהחשבון האישי לחשבונות קנטבוש ו-KF, וטען שכל פעילות שנעשתה בחשבונות הייתה בהסכמת גזונטהייט.
בנוסף מסר הבנק בהגנתו הכחשה כללית לכל טענות התביעה בהקשר זה; ואולם יש לציין, כי בהמשך המשפט צמצם הבנק את הכחשתו הכללית הזו.
הבנק הודה בסיכומיו, ששתיים מהערבויות ( בניאב ומטז) נפרעו מהחשבון האישי, וכי החוב הכולל בגינן ( בסך של כ-2.5 מיליון ₪) כוסה בהעברות מחשבונות קנטבוש ו-KF. אלא שהבנק הוסיף וטען בהקשר זה, שהתובעים לא הוכיחו שהחוב הזה אכן נותר בחשבונות קנטבוש ו-KF, ולא כוסה גם שם ממקורות חיצוניים.
מכל מקום, הבנק נותר בטענתו שהכול היה בהסכמת גזונטהייט.

42. השעבוד בחשבון האישי, וקבוצת גזונטהייט
הבנק טען בהגנתו, שהשעבוד נעשה כדין, בידיעת גזונטהייט ובהסכמתו, ובהרשאה מפורשת שנתן לשם כך לספיר.

לטענת הבנק, השעבוד נעשה כחלק מהתנהלות כוללת של גזונטהייט ושל קבוצת החברות שלו, כאשר הוא ערב לחברות אלה והעמיד בטחונות להתחייבויותיהן, וכי גם החברות בקבוצה העמידו בטוחות זו לזו. לטענת הבנק, כל המובטחים בשעבוד היו קשורים לגזונטהייט - כך מלכתחילה, וכך גם כאשר השעבוד הורחב בהמשך כדי להבטיח גם את ספנדקס.
הבנק הוסיף וטען, כי הסמכתו המפורשת של ספיר לעשות את השעבוד נמסרה לבנק – ולכן היה הבנק רשאי להסתמך על כך, כמו גם על התנהלותו של גזונטהייט בקבוצה.
הבנק הכחיש כל ידיעה על הפרת אמון מצד ספיר, כמו גם את עצם הפרת האמון הנטענת. כן הכחיש הבנק כל ניגוד אינטרסים והפרת חובה מצד הבנק.
הבנק הוסיף וטען, כי ביטול חלק מהשעבוד ביום 6.6.01 לפי דרישת ב"כ גזונטהייט אינו מעיד על הודאת הבנק בטענותיו של גזונטהייט – ואולם עניין זה מהווה דווקא אשרור מצד גזונטהייט לתוקפו של השעבוד ביחס ל-KF, משום שביקש לבטלו רק ביחס לחלק מהמובטחים בו ולא ביחס ל-KF.
בעניין מימוש השעבוד טען הבנק, כי ניתנה לתובעים האפשרות לפרוע את החוב המובטח בשעבוד, אך משבחרו שלא לעשות כן – לא נותר לבנק אלא לממש את השעבוד, שהוא שעבוד תקף וטוב, ע"י מכירת ני"ע מסויימים בחשבון האישי שהיו משועבדים מכוחו. לטענת הבנק, אין גם כל מניעה להמשיך במימושו של השעבוד, והוא אף הגיש תביעה למינוי כונס בדיוק לשם כך.
בעניין " קבוצת גזונטהייט" אשוב ואזכיר, כי הבנק אינו מבקש מבחינה אופרטיבית לחייב את גזונטהייט מכוח היותו " חלק מקבוצה", אלא רק לפי התחייבויות ובטוחות שנתן, ובפרט השעבוד האמור, והדברים אף נאמרו במפורש בכתב ההגנה. לכן, "הקבוצה" נותרה כסוגיה שניתן להתייחס אליה במשפט לצורך העניין האופרטיבי שבמחלוקת, קרי השעבוד, אך לא כעילת תביעה בפני עצמה.

43. רכישת מניות פליינט בחשבון KF
הבנק אישר בכתב ההגנה את עצם הפעילות של רכישת מניות פליינט בחשבון KF, אך הכחיש את הפרטים שנטענו, והכחיש כל בעייתיות בקשר לכך.
הבנק טען, כי אין מדובר בפעילות חריגה בחשבון; כי מבחינת הבנק, אין כל שוני בין ההחזקה של גזונטהייט ו-KF במניות פליינט לבין החזקתם במניות ערד ( אף בסכומים גבוהים בהרבה); כי בחלק מהזמנים הניבו מניות פליינט רווחים, כשם שבחלק מהזמנים הן הסבו הפסדים, וכי זה טיבן של השקעות בני"ע; כי אין בתביעה כל פירוט של ההפסדים הנטענים בגין מניות אלה; כי אין למעשה כל טענה אמיתית לגבי עצם הרכישה של מניות פליינט, אלא כנראה רק אכזבה מירידת הערך שלא-פורטה; כי הכול נעשה ע"י ספיר בסמכות ובידיעה של גזונטהייט; כי גם הבנק דיווח על כך לגזונטהייט; וכי לא נפל כל פגם בהתנהלות הבנק.

44. הריביות
הבנק הכחיש את הנטען בתביעה בעניין זה, וטען כי חייב את התובעים בריביות כנהוג וכמוסכם. ואולם בסיכומיו חזר בו הבנק מטענת ההסכמה, ואישר כי לא היה הסכם לגבי הריבית.
הבנק נותר לטעון בסיכומיו, כי מדובר בחיוב כדין וכנהוג, ובריביות סבירות ואף טובות.

45. החיוב בגין ספנדקס
הבנק הכחיש את הנטען בתביעה בעניין זה, למעט העובדה שגזונטהייט חתם על ערבויות ספציפיות אלה לספנדקס, כי הוא חב לפי אותן ערבויות, וכי המימוש היה כדין.
ואולם, הבנק הוסיף וטען, שגזונטהייט חייב לבנק בגין חובות ספנדקס לא רק מכוח הערבויות הספציפיות שנטענו, וכי אין בהן לגרוע מערבויות ובטוחות אחרות שנתן להבטחת חובות ספנדקס, ובפרט השעבוד נושא התביעה וערבות כללית משנת 1998 ( נזכרת בנספח להגנה).
הבנק הוסיף והכחיש כל זכות של גזונטהייט לקיזוז, וכן טען שגזונטהייט לא פירט בתביעה את החובות שאותם הוא ביקש לקזז.

(ה) שינוי והרחבת חזית שאין להתירם

46. ב"כ התובעים העלו במסגרת הסיכומים מספר סוגיות נוספות, אותן ביקשו להביא להכרעתי. מדובר בסוגיות שחורגות מגדרו של כתב התביעה. וב"כ הבנק התנגד לכך בסיכומיו.
כבר הקדמתי וציינתי, שאין להתיר שינוי והרחבת חזית כזו. אבקש להדגיש, כי שמיעת הראיות נעשתה תחת מחאה ותזכורת תמידית מצד הבנק שאין להרחיב חזית; ולא הייתה כל הסכמה לכל שינוי חזית, לא במפורש, לא מכללא ולא בשתיקה.
ב"כ הבנק התנגד לכל אורך הדרך לכל שינוי חזית; ואף ב"כ התובעים שב והצהיר בשלב ההוכחות, כי לא יחרוג מגדרם של כתבי הטענות. כפועל יוצא מהצהרות אלו לא נשמעו התנגדויות לכל שאלה ושאלה בחקירות, ו"היד הייתה חופשית" במהלך שמיעת העדויות – אך זאת לא כפתח לשינוי והרחבת חזית, אלא כדי לאפשר רצף, ולראות את התמונה במלואה.
לו סבר ב"כ התובעים, שבמהלך ההכנה להוכחות או מהעדויות עצמן עלו עניינים עובדתיים חדשים, שלא היו בידיעת התובעים בשעתו – צריך היה לבקש תיקון נוסף של התביעה. אין בכך לרמוז כמובן, כי אכן נודעו לתובעים עובדות חדשות כאלה בשלב זה, או כי הייתי מאפשר תיקון נוסף בשלב מאוחר זה. ואולם מכל מקום, לא ניתן לדלג על משוכה זו, ואין להרחיב את החזית כבדרך אגב, כאילו ניתנה הסכמה מכללא או הסכמה שבשתיקה.
להלן אסקור את הטענות החורגות מגדר התביעה, וכן את הטענות ש"נופלות" אף לנוכח כתב התביעה עצמו – וזאת, כדי להבהיר שלא בשל שיכחה כי אם במודע ובמכוון לא אתייחס אליהן בפסק דיני.

47. טענה אחת היא בעניין הקמתה של " קבוצת גזונטהייט-שפיצר" ע"י הבנק, כאשר מה שנטען בתביעה היה רק לעניין " קבוצת גזונטהייט".
כאן אסתייג, כי אפשר שלא הייתי שולל את ההרחבה בעניין זה של היקף הקבוצה וחבריה, משום שניתן אולי לקרוא זאת כפרשנות מרחיבה של הנטען בתביעה.
אלא שאינני צריך להכריע בעניין זה של " הרחבת החזית בהרחבת הקבוצה" - משום שכל עניין " הקבוצה", תהיה כזאת או אחרת, הוא עניין שאינו מקים כשלעצמו כל עילת תביעה, ואיננו בגדר חזית המריבה המחייבת הכרעה אופרטיבית, כפי שהסברתי לעיל. וכזכור, לא רק התביעה אינה עומדת על כך - אלא גם הבנק אינו טוען במשפט לחיובם של התובעים מכוח היותם " חברים בקבוצה", אלא רק מכוח התחייבויות שנתנו ובטוחות שהעמידו. לכן, אין לדון בטענה לביטול חיוב כלשהו מכוח " חברות בקבוצה", חיוב שכלל אינו נטען. ואמנם, סעד כזה אף לא נתבקש בתביעה כאמור לעיל.

48. טענה שניה היא בעניין ערבויות אישיות כלליות של גזונטהייט ( לא לספנדקס ולא ל-KF).
ב"כ התובעים תקפו ארוכות בסיכומיהם את חיובו של גזונטהייט מכוח ערבויות אישיות כלליות, מחוץ לחשבונות, שספיר חתם בשמו – כאשר ייפויי הכוח לספיר היו, לפי הנטען, רק לפעולות, לרבות התחייבויות, במסגרת חשבונות ספציפיים, ולא ייפוי-כוח כללי להתחייב בשם גזונטהייט מחוץ לחשבונותיו.
גם טענה זו אינה צריכה מענה, ואינה צריכה דיון במסגרת פסק הדין.
ראשית, גם עניין זה לא נטען בתביעה; לא התבקש לגביו כל סעד בתביעה; והוא מהווה שינוי חזית אסור.
ושנית, כמו בעניין " הקבוצה" - הבנק אינו טוען במשפט לחיובו של גזונטהייט כלפי הבנק מכוח ערבויות אישיות אלה, שנחתמו בידי ספיר מחוץ לחשבונותיו של גזונטהייט.
הבנק טוען במשפט לחיובו של גזונטהייט בחשבונותיו הפרטיים כבעל החשבון. הבנק טוען לחיוב החשבון האישי של גזונטהייט בחוב שבחשבון KF - מכוח השעבוד נושא התביעה; ומכוח ערבות אישית משנת 1989, שנחתמה בידי גזונטהייט עצמו ולא בידי ספיר, ולא נתקפה בתביעה. והבנק טוען לחיובו של גזונטהייט בחיובי ספנדקס מכוח הערבויות הספציפיות שנחתמו בידיו עצמו, ושאף הן אינן במחלוקת, בצד חיובו מכוח השעבוד ומכוח הערבות הכללית משנת 1998.
לכן, גם עניין הערבויות האישיות הכלליות שנחתמו בידי ספיר מחוץ לחשבונות, ותוקפן המחייב – הוא עניין שאינו צריך הכרעה במשפט.

אך יובהר, כי אמירתי זו אינה מתייחסת לשתי ערבויות אישיות כלליות, כאמור בפתיח לסעיף זה. האחת היא הערבות הכללית ל-KF משנת 1989 , שנחתמה בידי גזונטהייט עצמו, וממילא איננה בגדר התביעה, וגם לא ניתן היה לטעון לגביה דבר בתביעה. והשנייה היא הערבות הכללית לספנדקס משנת 1998 , שנחתמה בידי ספיר, ותידון במשפט.

49. טענה שלישית מתייחסת לשלוש ערבויות בנקאיות מחשבון KF.
ב"כ התובעים הפריד את הפרק הזה בסיכומיו מהפרק הדן בשאר הערבויות הבנקאיות וכינה אותו " פרשת הערבויות פרק ב'". ולא בכדי עשה כך ב"כ התובעים – משום שאין בכתב התביעה כל " פרק ב'" כזה, ואין בתביעה כל טענה ודרישה בגין הוצאת ערבויות מחשבון KF.
יתרה מכך. כל טיעון בגין הוצאת ערבויות בנקאיות מחשבון KF עומד בסתירה לכל הבסיס הרעיוני, העובדתי והמשפטי כאחד, שביסוד התביעה בעניין הערבויות הבנקאיות. הרי לב הטיעון בתביעה הוא, שהדברים נעשו בהסתר ובהיחבא ע"י שימוש בחשבון השני (" הרדום" בפי התובעים), משום שרק כך ניתן היה להעלים זאת מעיניו של גזונטהייט. ואולם כל הקונסטרוקציה הזו קורסת, אם מדובר בפעילות במסגרת חשבון KF, שלא רק שלא היה חשבון " רדום", אלא היה החשבון העסקי הפעיל של גזונטהייט ( כך גם לגישתו), ובו הוא אף החזיק נתח משמעותי מחלקו במניות השליטה בערד!

50. שלוש הערבויות בהן מדובר הן אלה: 4374 לטובת אינטרבילדינג ( אף שבתביעה נטען שהיא לטובת אינטרמני), 4673 לטובת אשקוגן, ו-4782 גם היא לטובת אשקוגן ( כאשר בתביעה נטען שהיא לטובת גורם לא ידוע).
אבהיר, כי שינוי החזית האסור ביחס לערבויות אלה מתייחס לפרט מהותי לתביעה, של זהות החשבון ממנו נמשכו ( חשבון KF ולא החשבון השני) – ולא לפרט של זהות הנערב ( למרות שבנסיבות אחרות יכלה להיות חשיבות רבה גם לפרט זה).
ואדגיש, כי אין בהפעלת הכלל האוסר שינוי חזית משום התעלמות טכנית ושרירותית מהעובדות " האמיתיות" שהוכחו בפניי. ההיפך הוא הנכון. אסביר זאת.
אכן הוכח בפניי, ששלוש הערבויות האלה הוצאו באמת מחשבון KF ולא מהחשבון השני. אך מה משמעות הדבר? שטענה מהותית ביותר לתביעה ( שהן הוצאו מהחשבון השני) הופרכה בהוכחות. לכן, אך נכון וצודק יהיה לדחות כל טענות שבתביעה ביחס לערבויות אלה - משום שלא מתקיים בהן הפסול או הפגם שנטען בתביעה ( שהן הוצאו ללא רשות, בחשאי ובהסתר, מהחשבון השני, "הרדום").

מצד שני, אין לשמוע לכל טענות פסול חדשות ביחס לאותן ערבויות. המשפט התנהל לפי חזית מריבה, שהוגדרה בכתבי הטענות ובקדמי המשפט. הפגם בקשר לערבויות, שהבנק היה צריך להתמודד איתו במשפט, הוא הפגם הנטען של פעילות בלתי-מורשית בחשבון השני, והשימוש שנעשה בחשבון זה כדי להסתיר זאת מגזונטהייט. אך חשבון KF איננו חשבון נסתר כזה, ולמעשה איננו נסתר בכלל. ולכן, משהוכח שפעילות מסוימת נעשתה בו, ולא בחשבון השני – עמד הבנק בכל הנדרש ממנו כדי להדוף את התביעה שהוגשה נגדו. אין לדרוש מהבנק להתמודד בדיעבד מול טענות עובדתיות חדשות ואף סותרות למה שנטען נגדו בתביעה.
לכן, אין להתיר שינוי חזית בסיכומים בעניין זה, ואין לשמוע לטיעון החורג מהתביעה, ואף סותר אותה.

51. בהתייחס לשתי ערבויות אשקוגן אבקש להוסיף, כי לפי הנטען בתביעה הן כלל לא נפרעו, התובעים לא חויבו בגינן, ולכן גם לא הייתה להם כל תביעה בשל כך. לכן, מלכתחילה לא היו שתי ערבויות אלה בגדר המחלוקת, ומלכתחילה לא נדרשתי להכריע בעניינן.
בסיכומיו אישר ב"כ התובעים, כי ערבות אשקוגן הראשונה 4673 אכן לא נפרעה. אך לטענתו, ערבות אשקוגן השנייה 4782 נפרעה, וחשבון KF חויב בגינה בשנת 2002.
גם טענה אחרונה זו מהווה שינוי חזית אסור, ואין לקבלה. ראשית, היא סותרת עובדתית את הנטען בתביעה לגבי ערבות זאת, והבנק אינו צריך להתמודד עם הפתעות כאלה. ושנית, התובעים יכלו לטעון זאת כאשר הגישו את התביעה שנה לאחר מכן ב-2003, ובוודאי שיכלו לתקן זאת בשני תיקוני התביעה, שהאחרון בהם היה ב-2007.

52. טענה רביעית מתייחסת לזהות הנערבת הראשונה בשעבוד נושא התביעה.
התובעים טענו בסיכומיהם, כי השעבוד מבטיח את חובות KF ואדוז, שהיא חברה שלישית, בין שהיא קיימת ובין שלא – ואיננה KF האנגלית ( התובעת 2) ואפילו לא KF האירית ( נתבעת 3). לכן הוסיפו התובעים וטענו, שהשעבוד כלל איננו חל על כל חובות בחשבון KF - בין שהם חובות של KF האנגלית, ובין שהם של KF האירית.
מדובר בטענה שכלל לא נטענה בתביעה, גם היא מהווה שינוי חזית שאין להתירו בהעדר תיקון של התביעה, ויש להתעלם ממנה.
לאיסור של שינוי החזית בעניין זה יש אף משנה תוקף מטעמי מניעות. שהרי הנושא של " ריבוי" חברות KF עלה במפורש במסגרת התיקון השני לתביעה – אך שם טענו התובעים רק לקיומה של KF האירית, ונמנעו מכל טיעון בדבר KF " השלישית" מוואדוז. זאת ועוד, הכתובת " וואדוז" נמצאת במסמכי השעבוד עצמם, שצורפו עוד לתביעה המקורית.

53. טענה חמישית מתייחסת לרכישת מניות פליינט.
ב"כ התובעים טענו בסיכומיהם, כי מדובר בכלל בפעילות של ספיר ל"חילוץ" מקורביו מהשקעות רעות שלהם, כאשר המחירים צנחו והשקעותיהם ירדו לטמיון, וכאשר ספיר רכש את המניות ממקורביו בשם ועל חשבון KF, ובמחירים היסטוריים הגבוהים משמעותית ממחירי השוק.
עוד טענו ב"כ התובעים בסיכומיהם, כי לספיר היו קשרים מיוחדים עם פליינט, הוא קיבל ממנה שכר, ואף הלווה לה כספים מחשבון KF. טענות אחרונות אלה נטענו בעלמא וללא בסיס ראייתי קביל, על יסוד " חקירה פרטית" שעו"ד מטעם התובעים ערכו לספיר במשרדם כשהם מבטיחים שלא לתבוע אותו, וכאשר הוא מכחיש את הדברים בעדותו בבית המשפט.
כל הטענות דלעיל מהוות שינוי חזית מובהק ואסור, משום שכלל לא נטענו בתביעה, ולא הונחה להן בתביעה כל תשתית עובדתית, ולו ברמז.
יתרה מכך, חלק מטענות אלה אף עומדות בסתירה לטענות העובדתיות הפוזיטיביות שנטענו בתביעה - שמדובר בהשקעות פרטיות של ספיר עצמו, ולא של אחרים.
לכן בצדק התנגד לכך ב"כ הבנק.

54. הטענה השישית, והיא הרחבת החזית הקיצונית ביותר לטעמי, היא הטענה להפטר של התובעים, גזונטהייט ו-KF, מכל חוב, בשל הפטרם של יורשי שפיצר מערבותם ומשעבודים שנתנו לחיובי גזונטהייט, KF וקנטבוש.
מדובר כאן בעילת תביעה חדשה לחלוטין, שאין לה זכר בתביעה, והיא איננה נובעת מאף אחת מעילות התביעה הקיימות.
בין אם עניין זה היה בידיעת התובעים בעת שהגישו את כתב התביעה המתוקן בשנית, בין אם עניין זה הובא לידיעתם לאחר מכן אך בטרם או במהלך ההוכחות, ובין אם עניין זה הגיע לידיעתם רק לאחר ההוכחות ולאחר הסיכומים הראשונים - אין להתיר זאת.
כפי שציינתי עוד בפתח הפרק הזה – אם סברו ב"כ התובעים, שיש כאן עניין חדש שלא היה בידיעתם ושצריך להביאו כעילת תביעה נוספת, אזי היה עליהם לבקש תיקון נוסף של התביעה. ואמנם, לכאורה, לא סביר ולא ראוי היה להתיר זאת בשלב מאוחר כזה. אך בוודאי שלא ניתן להתחמק מאתגר משפטי ועובדתי זה, להימנע מהבאת בקשה לתיקון, ולהשיג זאת כבדרך אגב ובדרך עוקפת, בסיכומים.
אוסיף ואדגיש, כי ההיתר להבאת הראיות הנוספות לא כלל בחובו אישור מכללא לתיקון התביעה. ההיתר ניתן רק לצורך השלמת התמונה שנשמעה כבר, והארתה מזווית אחרת. הדבר יכול היה לשמש לצורך ערעור מהימנות של מי מהעדים או להזמת עדותם. אבל בשום שלב לא הוסכם ולא הוחלט, כי ניתן להוסיף בדרך זו עילת תביעה נוספת.

במאמר מוסגר אציין, שהתובעים ידעו על כך אף קודם לכן, ולכל המאוחר ב-2013; אך הם נמנעו מלטעון זאת בשלב מוקדם, בשל החשש שיורשי שפיצר לא יהיו " קואופרטיביים" בעדותם, עקב סכסוך שלהם עם גזונטהייט; וראו עדות יקירביץ השנייה בעניין זה במסגרת הראיות הנוספות [ עמ' 1685-1683, 1700-1697]. דא עקא, ששיקול טקטי וציני זה של התובעים מוסיף טעם נוסף מדוע אין להתיר להם את שינוי החזית.

55. בשולי דברים אלו אציין, כי טענה זו אף עומדת בסתירה לוגית לטענה מרחיבת-חזית אחרת של התובעים, עליה עמדתי לעיל – שהבנק יצר שלא כדין את " קבוצת גזונטהייט שפיצר" ודינה להתבטל.
שהרי ממה נפשך? אם גזונטהייט טוען לביטול הקבוצה " המורחבת" הזו; ובסופו של יום הדבר אף נעשה בפועל, והקבוצה הזו " בוטלה", כאשר מצד אחד בוטל השעבוד שלו לטובת שפיצר, ומצד שני הופטר שפיצר מערבותו לטובת גזונטהייט - אז כיצד יכול גזונטהייט להיבנות מאותו הפטר?
הרי כשם שגזונטהייט טוען, שאין ולא היה כל מקום לערבות שלו לשפיצר – כך חייב הוא גם להסכים, שאין ולא היה כל מקום לערבות של שפיצר אליו. לפיכך, גזונטהייט אינו יכול לטעון לשחרור של עצמו מחובותיו שלו בשל ביטול ערבותו של שפיצר לאותם חובות, ערבות שכלל לא הייתה צריכה להתקיים! והכל, כאשר בשום שלב לא חויב גזונטהייט בחובות של שפיצר או בחובות ששפיצר יצרם!

עניינים דיוניים וראייתיים במהלך המשפט

56. בפרק זה אתייחס לשלושה עניינים דיוניים וראייתיים, שעלו והתרחשו במהלך המשפט, ואשר יש להם השלכה על בירור המשפט, או שלכל הפחות נטען כי יש להם השלכה כזו. מדובר בהסדר הדיוני בדבר פיצול המשפט, במשיכת תצהירו של גזונטהייט, ובפסק הדין שניתן נגד ספיר. אדון בהם לפי סדר זה.

( א) ההסדר הדיוני – פיצול המשפט

57. בהמשך לשאלתי מקדם המשפט הראשון שהתנהל בפניי ביום 8.3.11, הודיעו הצדדים תוך שבוע, בקדם המשפט השני מיום 16.3.11, כי הגיעו להסדר דיוני בדבר פיצול שמיעתו של המשפט.
עיקרו של ההסדר הוא בדחייתם של חישובי הריבית והסכומים הסופיים לשלב השני של המשפט. וההיגיון שעמד ביסודו של ההסדר היה לחסוך בהיקפו של שלב הראיות הראשון, ולייתר עניינים שיכול ולא יהיה בהם עוד צורך, בין משום שאפשר ויהפכו לתיאורטיים ובין משום שאפשר שיוסכמו.
ואולם אדגיש, כי רק חישובי הריבית נדחו לשלב השני, ולא עצם מתכונת הריבית ושיעוריה, שנותרו בשלב הראשון. וככל שנידרש לשלב השני במשפט – ייערכו חישובי הריבית וייקבעו הסכומים הסופיים על יסוד הקביעות בשלב הראשון, הן לעניין בסיס החוב והן לעניין מתכונת הריבית ושיעוריה.

58. למען הסר ספק אביא את הדברים כלשונם ( מעמ' 23 לפרוטוקול):
"אנו מסכימים שהמשפט יתנהל באופן מפוצל, כך ששאלת חישוב הריביות על היתרות לא ייעשה בשלב ראשון, משום שיש לקבוע תחילה את בסיס החוב ואת מתכונת הריבית, ורק אז לבצע את החישובים, וייתכן שבמקרה כזה לא יהיה צורך במומחים, משום שהבנק יערוך תחשיב ואולי הוא יהיה מקובל גם על הצד השני.
המומחים החשבונאים יתייצבו לחקירה למרות זאת, משום שתצהיריהם וחוות הדעת שלהם מתייחסים גם לעניינים של מדיניות ראויה ונהלים בנקאיים, וריביות מקובלות, אבל החקירות הנגדיות לא יכנסו לשאלת החישוב המפורט של הריביות משום שעניין זה יידחה לשלב ב'".
הסכמה זו נרשמה לפרוטוקול מפי ב"כ הצדדים, וקיבלה תוקף של החלטה. בהתאם לכך התנהל המשפט, וכעת אנו בסיומו של החלק הראשון שבו.
והנה, גם בדיעבד נראה, ולא רק מלכתחילה, כי אכן היה טעם רב בהסדר זה. טוב שכך סיכמו הצדדים, ותוצאת פסק דיני זה תוכיח.

(ב) אי-התייצבותו של גזונטהייט לעדות, ומשיכת תצהירו

59. מטבע הדברים שבתיק מסוג זה, כאשר התובע טוען למעשי מרמה והפרת אמונים ורשלנות שנעשו ע"י הנתבעים שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו – על התובע לתת תצהיר ולהעיד, ולו לעניין הידיעה וההסכמה שלו.
לכן, אך טבעי ומתבקש היה, שגזונטהייט ייתן תצהיר ויעיד במשפט זה. ואמנם, גזונטהייט הגיש תצהיר עדות ראשית בינואר 2010. אלא שכאשר באנו לקראת ההוכחות, הודיע ב"כ התובעים ברגע האחרון, במרץ 2011, כי הוא מושך את תצהירו של גזונטהייט לנוכח המלצת רופאיו שלא יעיד מטעמים בריאותיים.

60. עניין זה של הגשת התצהיר ומשיכתו, ומשמעות הדבר במשפט, מצא לו מקום נכבד בסיכומי ב"כ הצדדים.

ב"כ התובעים טען, שמדובר בעניין שאין לו כל השלכה ומשקל לעניין ההכרעה בתיק, וכי אין מדובר בהימנעות מעדות אלא באילוץ רפואי. לעניין זה הפנה ב"כ התובעים לשתי חוו"ד רפואיות של פרופ' צבעוני ( הקרדיולוג של גזונטהייט), ולוויתור של ב"כ הבנק לחקור את פרופ' צבעוני. לטענת ב"כ התובעים, מרשיו פעלו בתום לב, בעוד שטענות הבנק בעניין זה לא נטענו בתום לב.
ב"כ הבנק טען, לעומת זאת, כי מדובר בכשל ראייתי מכוון ומכריע לחובת התובעים, וזאת מכמה טעמים. כך לגישתו, גם בשל הימנעות מרצון של גזונטהייט ממתן עדות, ושלא מנימוק רפואי אמיתי. וכך לגישתו, גם בשל התנהלות חמורה מכך - " תרגיל" מכוון מלכתחילה של גזונטהייט, לפיו הוא הגיש תצהיר ביודעו שלא יעיד, אך זאת כדי לאלץ את הנתבעים ( הבנק וספיר) להגיש תצהירים מטעמם, כפי שאכן קרה. בהתייחס לחווה"ד הרפואיות טען ב"כ הבנק, שאין הן תומכות באיסור רפואי להעיד; שיש בהן תמיכה לטענת " התרגיל"; וכי הוויתור שלו על חקירת הרופא נעשתה רק כנגד התחייבותו של ב"כ התובעים שלא לטעון בשל כך לחובת הבנק.

61. לצורך ההכרעה במחלוקת האמורה, אין מנוס מלסקור בקצרה את מהלך הדברים בתיק, גם מבחינה כרונולוגית וגם מבחינה עניינית:
- בינואר 2010 הגיש גזונטהייט תצהיר עדות ראשית בתיק.
- ההוכחות נועדו להישמע במספר מועדים במרץ-אפריל 2011, אך שני המועדים הראשונים בוטלו ברגע האחרון מטעמים ענייניים.
- ביום 16.3.11 ( שהיה אחד המועדים הללו) הודיע ב"כ התובעים, כי הוא שוקל שלא להעיד את גזונטהייט מטעמים רפואיים, וכי יגיש חוו"ד לעניין זה; כאשר ב"כ הנתבעים מוחים, ושומרים על זכותם לחקור את הרופא; אך הוסכם שמבחינה צורנית, די יהא גם בתעודת רופא ואין צורך בחוו"ד כדין ( ומכאן אתייחס לכך כאל חוו"ד מומחה, אף שבפועל היה מדובר בתעודת רופא).
- ביום 23.3.11 ( כעבור שבוע) הודיע ב"כ התובעים, כי החליט שלא להעיד את גזונטהייט מטעמים רפואיים, ולכן הוא מושך את תצהירו. בתמיכה לכך הגיש ב"כ התובעים חוו"ד רפואית של הקרדיולוג המטפל פרופ' צבעוני מיום 3.3.11. לנוכח טענות ב"כ הנתבעים ולבקשת ב"כ התובעים, סוכם שב"כ התובעים יגיש חוו"ד משלימה לעניין המצב הרפואי בעת הגשת התצהיר של גזונטהייט ( וגם מאז ואילך, במידת האפשר), וב"כ הנתבעים ישמרו על זכותם לחקור.
- ימים ספורים לאחר מכן הגיש ב"כ התובעים את חווה"ד המשלימה, אף היא נושאת תאריך 3.3.11 כקודמתה. למעשה מדובר באותה חוו"ד מקורית, בתוספת פיסקה לעניין מצבו הרפואי של גזונטהייט בתקופה שבין שני ביקורים שלו אצל הרופא, ממאי 2009 ועד לביקור האחרון בנובמבר 2010.
- ממש בסמוך לאחר מכן נדחה המשפט לזמן רב מסיבות מצערות עליהן עמדתי בראשית פסק דיני ( מותו של ב"כ התובעים עו"ד קירש ז"ל, וחילופי עוה"ד בהמשך לכך).
- באוגוסט 2012, לאחר חידושו של המשפט וקביעתו להוכחות, ביקשו ב"כ הנתבעים לחקור את הרופא, פרופ' צבעוני.
- ביום 23.1.13, בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, הסכימו ב"כ הנתבעים שלא לחקור את הרופא; וזאת כנגד הסכמתו של ב"כ התובעים " שלא יטען לכל משמעות לחובת הנתבעים מהימנעותם מלחקור".

62. אקדים ואומר, כי צודק ב"כ הבנק באומרו, שב"כ התובעים אינו יכול לזקוף לחובת הבנק את הוויתור של ב"כ הבנק על חקירת הרופא פרופ' צבעוני – משום שכך התחייב ב"כ התובעים ביום 23.1.13.
מצד שני, צודק גם ב"כ התובעים באומרו, שבהעדר חקירה של הרופא ( גם ללא ייחוס כל משמעות שלילית לכך) ובהעדרה של חוו"ד לסתור – כל שיש לפני ביהמ"ש מהבחינה הראייתית לצורך השאלה הרפואית שבמחלוקת, הן אותן שתי חוו"ד של פרופ' צבעוני, הא ותו לא.
ומצד שלישי, המחלוקת איננה מתמצית בשאלה הרפואית, ולכן הראיות הרפואיות אינן חזות הכול; וישנם גם נתונים עובדתיים רלבנטיים בדבר ההתנהלות בהליך המשפטי, שאף הם בפניי.
אבחן, אפוא, את המחלוקת בין הצדדים לנוכח האמור מבחינה רפואית בשתי חווה"ד הרפואיות, ולנוכח הכרונולוגיה העובדתית בתיק בית המשפט עליה עמדתי לעיל.

63. השאלה הראשונה היא, האם היה גזונטהייט מנוע מבחינה רפואית מלהעיד ומלהיחקר בעת שפרקליטו משך את תצהירו במרץ 2011? או שמא בחר במכוון להימנע מכך?
לדידי, התשובה לשאלה זו היא חד-משמעית: אכן מצבו הרפואי של גזונטהייט הוא שמנע ממנו להעיד ולהיחקר בבית המשפט בעת שתצהירו נמשך במרץ 2011. ענייננו כאן הוא בנקודת זמן מוגדרת, ובשאלה רפואית מוגדרת, ולגביה ניתנה חוו"ד מומחה בזו הלשון:
"במצבו הנוכחי מר גזונטהייט אינו מסוגל להעיד ולעמוד בחקירה. ישנה סכנה של החמרה בתעוקה ואף ישנה סכנה להתפתחות של אירוע לבבי חריף כתוצאה ממצבי לחץ ומתח בעת החקירה".
אני מסכים עם טענת הבנק, שאם יש אמת בחווה"ד מיום 3.3.11, אזי צריך היה להציגה ולטעון לכך ביום 8.3.11, ולא שבוע או שבועיים לאחר מכן כפי שנעשה בפועל. ואולם אינני מסכים עם הטענה הנוספת של הבנק, כי משלא נעשה כן באותו מועד, אזי אין די בחווה"ד כדי לבסס את האיסור הרפואי להעיד. בכל הכבוד, מה למועד הטיעון ומה לשאלה הרפואית עצמה? בעניינים דיוניים או בעניינים משפטיים אחרים ניתן לפנות לעובדות ניהול התיק, אך בעניינים שברפואה יש לפנות לרופאים. ובענייננו ניתנה חוו"ד מומחה רפואי, הוא לא נחקר על כך, ולא הובאה בפניי כל ראיה רפואית לסתור.
אוסיף ואומר, כי אפילו היה מוכח בפניי באותות ובמופתים, שגזונטהייט לא רצה להעיד במועד זה של משיכת תצהירו, במרץ 2011 – אז כל שניתן לומר הוא, שרצונו תאם למציאות רפואית שנכפתה עליו. ועדיין, גם במקרה תיאורטי כזה הייתי קובע, שלא מבחירה אלא בשל אילוץ רפואי נמשך התצהיר.

64. השאלה השנייה היא, האם גזונטהייט תכנן מלכתחילה להימנע מלהעיד ומלהיחקר, והגיש את תצהירו בינואר 2010 בכוונה להונות את הנתבעים, לאלץ אותם להגיש תצהירים מטעמם, ואז למשוך את תצהירו.
והנה, בעניין זה דווקא הבנק הוא שמבקש להסתמך על פרופ' צבעוני ועל חווה"ד המשלימה שלו, שקובעת בזו הלשון:
"בין הביקור של ה-18.5.09 והביקור האחרון במרפאתי, ב-3.11.2010, לא חל שינוי מהותי במצבו".
ומה טוען ב"כ הבנק? כיוון שזו חווה"ד העדכנית ביחס לגזונטהייט, עליה הסתמך פרקליטו בעת משיכת התצהיר במרץ 2011; וכיוון שהיא מצביעה על העדר כל שינוי מהותי במצב הרפואי מאז מאי 2009; וכיוון שהתצהיר הוגש בתוך אותה תקופה, קרי בינואר 2010 – אזי מעיד הדבר, כך אליבא דב"כ הבנק, שהאילוץ הרפואי הידוע היום היה ידוע גם מלכתחילה בעת הגשת התצהיר.
ב"כ התובעים השיב לכך בהפניה לדברים שהצהיר קודמו, עו"ד קירש המנוח, לפרוטוקול יום 23.3.11 [ בעמ' 30] - שהוא לא ידע על כך דבר בעת הגשת התצהיר, וכי לא היה מגיש תצהיר ביודעו שהמצהיר לא ייחקר. כן ציין ב"כ התובעים, שבעת ההיא לא הייתה עדיין כל חוו"ד רפואית. עוד הוסיף ב"כ התובעים, כי גזונטהייט רצה בכל מאודו להעיד.

65. דומני, כי גם ב"כ הבנק לא התכוון באמת להטיח האשמות כה קשות באופן אישי בעו"ד קירש המנוח, שהיה מבכירי פרקליטי ישראל, פרקליט הגון וישר דרך. מכל מקום, אומר אני בלשון ברורה, כי ככל שטענה זו מופנית כלפי ב"כ התובעים דאז – הרי היא נסתרה בהצהרת הפרקליט המנוח לפרוטוקול, אין היא מבוססת, אין היא מקובלת עליי, ואני דוחה אותה מכל וכל.
ואולם מצד שני, קשה להתעלם מתחושת אי-הנוחות ביחס לידיעתו, למחשבותיו ולתוכניותיו של גזונטהייט עצמו. חזקה על גזונטהייט שידע כל העת מה מצבו הרפואי ומה הוא מאפשר לו – משום שלפי חווה"ד של פרופ' צבעוני, הוא היה בטיפולו באופן תמידי וממושך. וחזקה על גזונטהייט ומשפחתו, שידעו בעצמם מה ההשלכה של אותו מצב רפואי על הנדרש במשפט – משום שהם אלה שהביאו זאת מיוזמתם לפתחו של עו"ד קירש המנוח ממש ברגע האחרון, ערב ההוכחות המיועדות, ובטרם מתן חווה"ד.
אינני מתעלם מעדויותיהם של הבת, האשה ועוה"ד הפנימי ( יקירביץ), שגזונטהייט רצה בכל מאודו להעיד. ואולם קשה לקבל דברים אלה, במיוחד לנוכח המועד שנבחר " להצפת" הדברים בפני עו"ד קירש המנוח במרץ או בפברואר 2011; וזאת, כאשר לפי פרופ' צבעוני לא חל כל שינוי מהותי במצב הרפואי במשך קרוב לשנתיים קודם לכן, מאז הביקור אצל הרופא במאי 2009, ומאז הגשת התצהיר בינואר 2010.
קושי נוסף מתעורר בעניין זה לנוכח הגשת תצהיר העדות הראשית של עו"ד יקירביץ בד בבד עם הגשת תצהירו של גזונטהייט בינואר 2010, וזאת כאשר עו"ד יקירביץ כלל לא היה מעורב בפרשה בזמן אמת. ונשאלת השאלה, מדוע היה צורך מלכתחילה בכפילות התצהירים, במיוחד כשיקירביץ אינו יכול להעיד על הדברים מידיעה אישית? התשובה של יקירביץ בחקירתו [ עמ' 181], ש"הגיעו למסקנה" והעדיפו שהוא ולא גזונטהייט יציג את הדברים, רק מעצימה את הקושי בעניין זה.
אבקש להבהיר, כי בשונה מהשאלה הקודמת, בדבר המצב הרפואי בעת משיכת התצהיר – כאן מדובר בשאלת הידיעה והכוונה של גזונטהייט. הטענה היא לתכנון מראש בכוונת מכוון, ולניצול בחוסר תום לב של מצב רפואי נתון. ולכן, יש כאן חשיבות לעובדות הנוגעות לכרונולוגיה ולהתנהלות בתיק בית המשפט, ולא רק לחווה"ד הרפואיות.

66. יחד עם זאת, ועל אף " אי-הנוחות" המתוארת לעיל, אינני סבור שניתן לקבוע כממצא פוזיטיבי מחייב, שגזונטהייט תכנן מראש להגיש תצהיר, בידיעה ובכוונה שלא להעיד ולא להיחקר בהמשך ההליך בשל מצב רפואי נתון; וכי הכל נעשה מלכתחילה בתחבולה כדי לאלץ את הצד השני להגיש תצהירי עדות ראשית, שיכול ולא היו מגישים אותם בהעדר תצהיר של גזונטהייט.
האשמה כה חמורה מחייבת תשתית ראייתית ברף גבוה ובמשקל גבוה. דומה הדבר למידה הראייתית הנדרשת להוכחת מרמה. לעניין זה לא די ב"אי-נוחות" מהתנהלות הצד שכנגדו נטענת הטענה, לא די בהעדר הסברים חזקים מצידו, ואפילו לא בהסתברות שאכן כך היה. צריך יותר מכך.
לכן אינני מקבל את טענת " התרגיל", שהעלה הבנק כנגד התובעים, בקשר עם הגשת תצהירו של גזונטהייט ומשיכתו, ולו מחמת הספק ובשל נטל השכנוע הנדרש לעניין זה.

67. הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא, שאין לקבוע שגזונטהייט התחמק ונמנע במכוון ממתן עדות - לא בעת שמשך את תצהירו, ולא מלכתחילה בעת שהגישו. לכן, אין גם לייחס כל משקל ראייתי שלילי לחובת התביעה בשל " החוסר" בעדות זו.
מצד שני, אין גם להקל בשל כך על התביעה, ואין לשחרר אותה מנטלי השכנוע והבאת הראיות, רק משום שנבצר מגזונטהייט להעיד מסיבה רפואית. אין מדובר באשם של גזונטהייט, אך בוודאי שאין גם כל אשם לעניין זה מצד הבנק. לכן אין בכך כל הצדקה למתן כל יתרון דיוני וראייתי לגזונטהייט.
המשמעות היא, שהחוסר בעדותו של גזונטהייט יתפרש כעובדה נייטראלית. אך מקום שעדות זאת תהא חיונית והכרחית לתביעה – לא ניתן למחול על החוסר האמור מהטעמים הרפואיים שניתנו לאי-מתן העדות; ואין להקל בשל כך עם התביעה בקשר להבאת ראיות חליפיות או נוספות, שהיה עליה להביא במקום העדות החסרה.

(ג) פסק הדין נגד ספיר

68. מלכתחילה הוגשה התביעה נגד הבנק לבדו. בהמשך, במסגרת הראשון שבתיקוני התביעה, צורף ספיר כנתבע נוסף. מאותו שלב התנהלה התביעה כנגד הבנק וספיר ביחד.
אלא, כפי שציינתי לעיל, בשלב מסויים של ההוכחות, במהלך עדותו של ספיר, הגיעו התובעים וספיר להסכמות אופרטיביות. בהתאם לכך נתתי ביום 22.5.13 פסק דין כספי מוסכם נגד ספיר, לרבות הוראות מוסכמות לעניין דחיית מימושו עד למתן פסק דין בין התובעים לבין הבנק.
אך זאת לראות, כי פסק דין זה שבין התובעים לבין ספיר, אינו מעלה דבר ואינו מוריד דבר לעניין החזית שבין התובעים לבין הבנק.
מצד אחד, תביעתם של התובעים נגד הבנק עומדת על רגליה באופן עצמאי, בשל חלקו הנטען של הבנק בכל הפרשה, אף אם הוא קשור למעשיו של ספיר. ממילא ניתן היה לתבוע את הבנק לבדו, ולכן אין בסיום התביעה נגד ספיר כדי לגרוע מתביעה זו.
מצד שני, אין בפסק הדין המוסכם נגד ספיר כל ממצאים עובדתיים. ספיר אף סייג במפורש את הסכמתו לפסק הדין " מבלי שיש בכך הודאה בטענות מצידו" [עמ' 1475 לפרוטוקול]. ואפילו היו נקבעים ממצאים או היה ספיר מסכים ומודה בטענות – ממילא לא היה הדבר מחייב את הבנק, שאיננו חליפו של ספיר ואיננו קשור בהסכמותיו.

69. מעבר לעניין הפורמאלי האמור, שאין בפסק דין נגד ספיר כדי ליצור ממצא מחייב ביחסים שבין התובעים לבין הבנק, אבקש להוסיף הערה במישור המהותי, כדי להפיס את הדעת ולהדוף אינטואיציות וספקולציות לא-מבוססות גם בהיבט זה.
אכן, פסק הדין נגד ספיר יכול היה, בין היתר, להתיישב עם הטענות החמורות של מרמה והפרת אמונים, שהתובעים העלו בתביעה כנגד ספיר. ואולם פסק הדין מתיישב, בראש וראשונה, עם התחייבות כתובה ומפורשת של ספיר, לשלם לגזונטהייט כ-7.8 מיליון דולר, כסיכום התחשבנות עסקית ביניהם במסגרת חשבונות הבנק נושא התביעה.
מכתב ההתחייבות האמור הוגש במסגרת הראיות [ ת/127]. ספיר ניסה להתמודד עם התחייבותו האמורה בדרכים שונות וכושלות, לרבות טענות שווא כי " נסחט" לכתוב את המכתב. אך בסופו של יום נותרה ההתחייבות הכתובה הזו על כנה, והיא זו שהביאה את ספיר להסכים לפסק הדין נגדו.
אני ער לכך, שסכום החוב לפי המכתב עלה על הסכום בו חויב ספיר בפסק הדין. אך מה ההסבר לכך, ומה משמעות הדברים? התשובה מתחילה בסכום התביעה. סכום זה נקבע ע"י התובעים בשיעור נמוך יותר, משום שחלק מהחיובים טרם ניגבו בפועל מהתובעים ע"י הבנק, ולכן הם בחרו להסתפק בתביעה להצהרה על בטלותם, תוך חסכון באגרה. אלא שפסק הדין שיכול היה להינתן במשפט נגד ספיר, היה מוגבל במצוות הדין לסעד המבוקש בתביעה ( לפי הכלל של " אולטרה פטיציום"). לכן נקב ההסדר ונקב פסק הדין המוסכם בסכום התביעה, הנמוך מסכום החוב שספיר התחייב לפורעו. אך משמעות הדברים היא אך זאת, שהסדר זה היה הסדר " כדאי" לספיר.
וזאת ועוד. כחלק מההסכמה בין התובעים לבין ספיר, נדחה ביצועו של פסק הדין נגדו עד לאחר פסק הדין נגד הבנק; כאשר ברור שתוצאותיו של זה האחרון ישליכו גם על מימוש פסק הדין נגד ספיר – משום שאם חיובי התובעים יבוטלו, והבנק יחויב להשיב את הכסף, אז לא יהיה צורך במימוש של פסק הדין נגד ספיר.
לפיכך, בשל ההתחייבות הכתובה שלו לשלם, בשל סכומה הגבוה מסכום התביעה ומסכום פסק הדין, ובשל דחיית הביצוע והתנייתו בפסק הדין נגד הבנק - ולא בשל הודיה במרמה - הסכים ספיר למתן פסק הדין המוגבל נגדו.

התיישנות התביעה

(א) מבוא כללי

70. טענת ההגנה הראשונה של הבנק הייתה ועודנה שהתביעה התיישנה. בדרך כלל מתבררת טענה כזו בראשית המשפט, במסגרת בקשה לסילוק על הסף. אך פעמים רבות אין מנוס מדחיית ההכרעה בטענת ההתיישנות לסוף המשפט, לאחר שמיעת ההוכחות. כך נעשה גם בענייננו, ובצדק נעשה כך, משום ששאלת ההתיישנות בענייננו עוררה סוגיות עובדתיות שחייבו בירור מעמיק. בפרט היה מדובר בשאלת הידיעה של התובעים, שהיא תנאי מוקדם לתחילת מירוץ ההתיישנות או עילה מובהקת להשעיה ודחייה של התקופה.
אדגיש, כי אין בדחיית הבירור לשלב ההוכחות כדי לכרסם בטענת ההתיישנות, להחלישה או לייתרה. ואמנם כך אף הנחה בית המשפט העליון, שכאשר הדבר כרוך בשאלות עובדתיות ובראיות, יש להעדיף את דחיית הבירור לסוף המשפט, תוך שטענת ההתיישנות עומדת בעינה; וראו, למשל, ע"א 7589/13 אסטבלישמנט אדוקה נ' מכון ויצמן (8.6.15), ע"א 945/11 שאנקול נ' סומך חייקין (20.8.14); וכן ראו: חבקין, התיישנות, עמ' 87-86 (להלן: "חבקין").

71. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות" או " החוק") מורה, כי " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה"; וסעיף 5 לחוק קובע, כי בתביעה שאינה במקרקעין תעמוד תקופה זו על שבע שנים.
חוק ההתיישנות לא הגדיר מהי עילת תובענה ואימתי לידתה. ואולם ההלכה הפסוקה השלימה זאת וקבעה, שעילת התביעה לצורך זה היא מכלול העובדות שמזכות את התובע בסעד המבוקש; ומועד לידתה הוא בעת בו התגבשו העובדות המהותיות המהוות את העילה, כך שקמה לתובע הזכות לקבל את הסעד המבוקש; וראו, למשל, עניין אסטבלישמנט אדוקה הנ"ל.
כמובן שבצד עקרונות יסוד אלה ישנם גם תנאים נוספים או דרישות נוספות לצורך התיישנות תביעה, או הסדרים של השעיה ודחייה או הארכה של תקופת ההתיישנות - בין מכוח החוק, כגון ידיעת התובע על עילת התביעה שלו; בין מכוח חוקים אחרים, כגון ההסדר המיוחד שבנזיקין; ובין מכוח הפסיקה, כגון כוח קונקרטי בידי התובע להגשת תביעתו.
אך בטרם אפנה לברר טענות והגנות וסייגים כאלה ואחרים מפני טענת ההתיישנות, ראוי להקדים ולבחון את היסודות הראשוניים של טענת ההתיישנות בענייננו, ולראות אם בכלל יש בסיס לטענה זו.

(ב) האם התביעה התיישנה? פשוטם של דברים

72. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 27.7.03.
לפיכך, ולצורך בירור שאלת ההתיישנות, יש לבדוק האם הוגשה התביעה בחלוף שבע שנים מאז נולדה עילת התביעה? או בלשון אחרת, האם עילת התביעה נולדה לפני יום 27.7.96?
נקודת המוצא לענייננו היא, כמובן, התביעה; אך בשים לב לפלוגתאות שהתבררו - גם מה שהוכח ומה שנסתר לעניין זה בראיות.
כפי שהסברתי, התובעים עותרים בתביעה למספר סעדים בגין פעולות שלא-כדין של הבנק הנתבע, וזאת במספר עניינים והקשרים עובדתיים עליהם עמדתי לעיל. אבחן אותם כעת בהיבט הכרונולוגי של כל אחד ואחד מהם באופן פרטני, כדי לדעת אם התביעה בגינם התיישנה אם לאו.

(1) העברת חשבון KF לחברה האירית

73. פעולה זו נעשתה בראשית שנת 1993, בחודש פברואר או בסמוך לאחריו - כך לפי הנטען בתביעה וגם בהגנה, והדברים אף אושרו בהוכחות, ואינם במחלוקת.

אך העברה זו של החשבון – היא היא הפעולה המעוולת והבלתי-חוקית, בגינה טוענים התובעים לשחרורם מכל חיובים וחובות שבחשבון KF, ולביטול כל בטחונות וערבויות שניתנו לחשבון זה. לטענתם של התובעים, מרגע שהחשבון הועבר לחברה האירית, ובשל כך – אין יותר כל קשר וכל זיקה בין התובעים לבין החיובים שבחשבון. בזאת מתמצה הכול.
לשון אחר, עילת התביעה בעניין חשבון KF קמה והתגבשה במלואה בעת העברת החשבון לחברה האירית, כלומר למעלה מ-10 שנים בטרם הוגשה התביעה!
יתרה מכך. כל עניין העברת חשבון KF לחברה האירית עלה לראשונה רק בכתב התביעה המתוקן בשנית בשנת 2007, או לכל המוקדם בבקשה לתיקון התביעה בשנת 2006. יוצא מכך, שעילת התביעה בעניין זה נולדה כ-14 או 13 שנים בטרם הגשת התביעה המתוקנת או הבקשה לתקנה ( בהתאמה)!
לכן תביעה זו התיישנה.

74. למעלה מהנדרש אציין, כי מבחינה מהותית לא הייתה כאן באמת העברת חשבון בין שני גופים נפרדים, אף שכך נעשה מבחינה פורמאלית וטכנית.
לדעתי, ביחסים שבין הצדדים, ובמיוחד מבחינתו של הבעלים והשליט היחידי והאמיתי בשתי החברות, הלוא הוא גזונטהייט – יש לראות את KF ואת החברה האירית כגוף אחד, אף שמדובר בתאגידים בעלי אישיות משפטית נפרדת.
מדובר בשתי חברות שהן כ"תאומות זהות" (שם, בעלי מניות, ודירקטורים), שהוקמו השנייה בנעלי הראשונה, באופן שכאשר הוקמה השנייה או אז נזנחה הראשונה. והכל נעשה משיקולי מס של הבעלים, גזונטהייט, אשר קיבל ייעוץ בהתאם. לעניין שיקולי המס במעבר החברות של גזונטהייט לאירלנד, ראו העדויות של כהנא [ עמ' 393, 414] ושל יקירביץ [ עמ' 147-145].
מבחינתו העסקית של גזונטהייט יש לראות זאת כהמשך רציף, וכשינוי מקום התאגדות יותר מאשר כהפרדה תאגידית. ולראיה, גזונטהייט המשיך להחזיק ברכוש משמעותי ביותר שלו ( מניות השליטה בערד) באמצעות חברות אלה ללא הבחנה ביניהן, גם כאשר החברה האנגלית ננטשה ונמחקה במקביל להקמתה של החברה האירית. כל זאת ללא כל העברת רכוש בין החברות, ולו באופן פורמאלי ובדיווח לגורמים חיצוניים ( כמו הבורסה לניירות ערך). והכל כאשר גזונטהייט יודע ושותף למעבר לאירלנד, כלומר להקמת החברה האירית במקום האנגלית, כפי שקבע בענייננו בית המשפט העליון.

הטיעון להפרדה בין שתי החברות מודגם בענייננו באופן מקומם ואבסורדי. לגישת התובעים, כל הרכוש שנרכש ופעולות הזכות שנעשו בחשבון מאז 1993 ייזקפו לטובת KF, בעוד שכל ההתחייבויות ופעולות החובה בחשבון בגין אותן עסקאות ייזקפו לחברה האירית. כך למשל, אליבא דהתובעים - מניות פליינט שנרכשו יהיו שייכות ל-KF, בעוד שהתשלום לרכישתן יחייב את החברה האירית. על דרך הניגוד לכלל התלמודי – זה נהנה, וזה חסר.
לכן אני סבור, שגם גזונטהייט וגם שתי החברות מנועים מלטעון נגד צדדים שלישיים, כמו הבנק, להבחנה ולהפרדה בין שתי החברות באופן שישרת אותם ויפגע בצדדים השלישיים.

(2) הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני, והגלגול לחשבונות קנטבוש ו-KF

75. ב"כ התובעים הציגו בתביעה ובמשפט כולו את פרשת הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני כשורש הרע, כבסיס מעשי העוולה, וכמקור מרכזי של החוב נושא התביעה.
כעת, בבואנו לבחון את התיישנותה של תביעה זו, צריך לבחון במדויק במה מדובר. מה נטען, מה הוכח, מה הופרך, ומה נותר להכריע בו? ואימתי התרחשו הדברים ונולדה עילת התביעה בהתייחס למה שנותר להכריע בו?

76. התביעה דיברה, כזכור, בשבע ערבויות בנקאיות, שהוצאו לפי הנטען מהחשבון השני, ואשר החיוב בגינן " גולגל" לחשבונות קנטבוש ו-KF. אך כפי שהראיתי, חלק מהטענות " נפלו" עוד לפי הנטען בתביעה עצמה; חלקן הופרכו בהוכחות; ולא התרתי שינוי חזית כדי להקימן מעפר וללבוש חזות וחזית אחרת. אמנה אותן אחת לאחת, ונראה במה נותר לדון.

77. ערבויות אינטרמני הראשונה 4040 ומטז השניה 4126 סולקו ממקור חיצוני לגזונטהייט ולא על חשבונו, כך עוד לפי הנטען בתביעה. לכן אין כל תביעה בגינן.
ערבויות אשקוגן הראשונה 4673 והשנייה 4782 כלל לא נפרעו, והתובעים לא חויבו בגינן, כך עוד לפי הנטען בתביעה; ולא התרתי שינוי חזית בעניין זה לגבי הערבות השנייה. לכן וכבר מטעם זה, אין כל תביעה בגינן.
זאת ועוד. מההוכחות הסתבר, ואין חולק על כך היום, ששתי ערבויות אשקוגן הוצאו מחשבון KF ולא מהחשבון השני; ולא התרתי שינוי חזית לטיעון של פגמים אחרים וחדשים, בהסתבר המצב העובדתי האמור. לכן גם מטעם זה לא תעמוד כל תביעה בגין שתי ערבויות אלה.

ערבות אינטרבילדינג 4374 ( שכונתה בתביעה בטעות כערבות אינטרמני השנייה; וראו התיקון לעניין זה בעדות רו"ח כהנא מיום 10.2.13 עמ' 419) – הסתבר בהוכחות, וכך טוענים היום גם ב"כ התובעים בעצמם, שערבות זו הוצאה מחשבון KF ולא מהחשבון השני. אך כמו בערבויות אשקוגן, לא התרתי שינוי חזית לטיעון של פגמים אחרים וחדשים, בהסתבר המצב העובדתי האמור. לכן לא תעמוד כל תביעה גם בגין ערבות זאת.

78. נותרו אפוא רק שתי ערבויות בנקאיות שהוצאו מהחשבון השני, ועומדות ביסוד הפרק הזה שבתביעה: ערבות בניאב 4041, וערבות מטז הראשונה 4078.
הצדדים חלוקים במרבית העובדות הישירות ביחס לערבויות אלה – הן בשאלת היכרותו של גזונטהייט עם החברות הנערבות ובעליהן; הן בשאלת הסכמתו לתת להם ערבויות בנקאיות; הן בשאלת הרשאתו וסמכותו של ספיר לבקש זאת מהבנק בשם גזונטהייט; הן בשאלת המצגים שהציג גזונטהייט לבנק בקשר להסמכתו של ספיר, גם באופן כללי וגם באופן ספציפי לערבויות אלה; והן בשורה של סוגיות ושאלות נוספות שעלו במשפט זה.
ואולם דווקא בהתייחס לכרונולוגיה של משיכת הערבויות הללו מהחשבון השני, פירעונן תוך כדי חיוב החשבון, וכיסוי החובות בגינן ע"י העברתם לחשבונות קנטבוש ו-KF – דווקא בהתייחס לשאלות אלו, יש הסכמה עובדתית כמעט מלאה בין הצדדים ( והדבר אינו מפתיע, כיוון שמדובר בעניינים מתועדים דוקומנטרית).

79. הכרונולוגיה המוסכמת בעניין שתי הערבויות הרלבנטיות היא כדלקמן:
ערבות בניאב 4041 – הוצאה מהחשבון השני ביום 14.1.91; נפרעה ע"י הבנק וחייבה את החשבון השני ביום 15.1.93 בסך 1,815,842 ₪; חוב זה כוסה באותו יום בהעברה מחשבון קנטבוש; והחוב בקנטבוש ( לרבות הריביות שצבר) כוסה בהעברה מחשבון KF ביום 25.8.97.
ערבות מטז הראשונה 4078 – הוצאה מהחשבון השני ביום 19.4.91; נפרעה ע"י הבנק וחייבה את החשבון השני ביום 19.10.93 בסך 646,444 ₪; וחוב זה ( לרבות הריביות שצבר) כוסה בהעברה מחשבון KF.
בעניין אחרון זה, של מועד ההעברה מחשבון KF לחשבון השני בגין ערבות מטז הראשונה, נפלה אמנם מחלוקת בין הצדדים. התובעים טענו שהדבר נעשה בשנת 1997; ואילו הבנק טען שהדבר נעשה מייד, עוד בדצמבר 1993. רו"ח כהנא, שהעידה מטעם התובעים, הודתה תחילה שההעברה אכן הייתה מיידית, עוד בדצמבר 1993 [ עמ' 429]; אך בהמשך העידה, שהדבר נעשה רק בשנת 1997 [ עמ' 437-435]. אנשי הבנק וספיר לא עומתו בחקירותיהם בעניין זה. לדידי העניין נותר בערפל, כשהנטל הוא על התובעים, והם לא הרימו אותו. ואולם כפי שאראה בהמשך, בכל מקרה אין למועד זה כל חשיבות.

80. כעת אשוב לשאלת ההתיישנות של התביעה בעניין הערבויות הבנקאיות לנוכח הכרונולוגיה האמורה.
ערבות בניאב 4041 הוצאה 12.5 שנים לפני הגשת התביעה; נפרעה וחייבה את החשבון השני 10.5 שנים לפני הגשת התביעה; כוסתה בהעברה מחשבון קנטבוש גם כן 10.5 שנים לפני הגשת התביעה; והחוב בקנטבוש כוסה בהעברה מחשבון KF 6 שנים לפני הגשת התביעה.
ערבות מטז הראשונה 4078 הוצאה כ-12 שנים ו-3 חודשים לפני הגשת התביעה; נפרעה וחייבה את החשבון השני כ- 9 שנים ו-9 חודשים לפני הגשת התביעה; וכוסתה בהעברה מחשבון KF כ-9 שנים ו-7 חודשים לפני הגשת התביעה, או כ-6 שנים לפני הגשת התביעה.

81. לדעתי, התביעה בגין שתי הערבויות הבנקאיות הללו התיישנה.
מבחינת המועדים של יצירת הערבויות ושל חיוב החשבון השני – אין כל שאלה, משום שמדובר בלמעלה מ-12 שנים לפני הגשת התביעה או כ-10 שנים לפני כן, כלומר שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.
מבחינת הגלגול לחשבונות האחרים – יש שוני מסויים בין שתי הערבויות.
בערבות בניאב, הגלגול לקנטבוש היה 10.5 שנים לפני התביעה; ואולם הגלגול הנוסף ל-KF נעשה רק 6 שנים לפני התביעה.
ובערבות מטז היה רק גלגול אחד, ל-KF, אף שלא ברור אם נעשה כ-9.5 שנים או כ-6 שנים לפני הגשת התביעה.
ואולם, לדעתי אין במועדי הגלגול כדי לשנות דבר, כפי שאסביר להלן.

82. לטעמי, עניין הגלגול לחשבונות אחרים כלל אינו רלבנטי לשאלת ההתיישנות – משום שעילת התביעה התגבשה, נשלמה ונולדה כבר בעת הוצאת הערבויות, ולכל המאוחר בעת החיוב הראשון באחד מחשבונות התובעים ( במקרה זה בחשבון השני).
הטענה למעשי העוולה הבלתי-חוקיים בעניין זה נסבה על הוצאת הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני. כאן המרמה הנטענת, כאן הפרת האמונים הנטענת, כאן הרשלנות הנטענת. הא ותו לא. אלא שכבר בשלב זה של הוצאת הערבויות מהחשבון, וכבר בשל כך ועל יסוד זה – יכלו התובעים לתבוע את ביטול הערבויות הבנקאיות, או לתבוע את ביטול שיוכן לחשבון השני, או לתבוע הצהרה שאין לחייב את החשבון השני בגינן ואין לחייב את התובעים בגינן. ותביעה זו שקולה וזהה למעשה לתביעה דהיום, להצהיר על ביטול החיובים בגין הערבויות.
ואולם אף אם תמצי לומר, שעילת התביעה בעניין זה " נשלמה" רק בעת קרות " הנזק", דהיינו, בעת חיוב החשבון - הרי עדיין מדובר בחיוב שנגרם ע"י פירעון הערבויות, קרי החיוב הראשוני בחשבון הבנק ממנו נמשכו הערבויות, הלוא הוא החשבון השני. "הנזק בפועל" כתוצאה ממעשה העוולה הנטען בהוצאת הערבויות – נזק זה התרחש לכל המאוחר בעת חיוב החשבון השני, כמוסבר לעיל. וכל מה שנעשה לאחר מכן, קרי העברת החוב מחשבון לחשבון, איננו נחוץ ואיננו דרוש לביסוס העילה הנטענת בגין הערבויות.
יתרה מכך. לדעתי אין לשמוע מפי התובעים כל טיעון נגד ההתיישנות על יסוד גלגול החוב מהחשבון השני לחשבונות האחרים. כך, משום שגם אם גלגול חיובים כזה היה מתברר לגופו ללא מחסום ההתיישנות, והיה נפסל - אזי החוב היה נותר בחשבון השני, שאף הוא חשבון של גזונטהייט! אך הרי החיוב בחשבון השני בגין הערבויות נעשה לכל הדעות כ-10 שנים בטרם הגשת התביעה, וכל תביעה בגינו בוודאי שהתיישנה.

83. למען הסר ספק אבהיר, כי אינני מתייחס בשלב זה לשאלת ידיעתם של התובעים על עניין הערבויות הבנקאיות, ולשאלת המועד בו נודע להם על כך.
שאלת הידיעה ומועדה חורגת מהשאלה הראשונית, אימתי נולדה עילת התביעה והאם התיישנה. זוהי שאלה שבגדר התנאים הנוספים להתיישנות וההסדרים המיוחדים להשעיה ודחייה של תקופת ההתיישנות, ולכך אתייחס בנפרד בהמשך.

(3) השעבוד בחשבון האישי, וקבוצת גזונטהייט

84. כאן הסוגיה פשוטה וממוקדת יותר, וברור שהתביעה בעניין זה התיישנה.
השעבוד בחשבון השני נוצר בשנת 1992, ביום 13.9.92, כלומר קרוב ל-11 שנים לפני הגשת התביעה! לכן, וככל שיש לתובעים טענות כלשהן בקשר ליצירתו של שעבוד זה, והם עותרים בשל כך לביטולו – הרי שתביעתם הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות מהעת שבה התגבשה ונשלמה עילת התביעה בעניין זה.
יובהר, שאינני מתייחס בהקשר זה להרחבת השעבוד בשנת 2000 להבטחת חובות ספנדקס – משום שעניין זה יתברר כחלק מפרשת ספנדקס, עליה אעמוד בהמשך.

85. אינני מתעלם מכך, שהתביעה מדברת לא רק ביצירת השעבוד כי אם גם במימושו החלקי בשנת 2002, ולכן ישנה עתירה כספית להשבת הכספים שנגבו אז. כמו כן, אינני מתעלם מהסעד הנוסף המבוקש, למנוע מכאן ולהבא את מימוש השעבוד על יתרת הנכסים המשועבדים בגין יתרת החוב.
אלא שגם תביעה זו בעניין מימוש השעבוד התיישנה. מדובר ממש באותה עילת תביעה. הרי לפי הנטען בתביעה, לא נפל כל פגם במימוש השעבוד, למעט הנטען כנגד תקפותו של השעבוד. כלומר מדובר בפגמים שביצירתו של השעבוד בשנת 1992, ולא במימושו, לא בשנת 2002 ולא בעתיד לבוא. כשם שהיום נתבעים השבת כספי המימוש החלקי, כך ניתן היה בשעתו, בטרם המימוש החלקי, לעתור בתביעה לצו מניעה כנגד המימוש החלקי; והכל בשל אותם פסולים הנטענים כנגד יצירתו של השעבוד.
כך ביחס להשבת כספי המימוש החלקי, וכך גם ביחס למניעת המימוש על יתרת השעבוד. במובן מסויים, כאן הסעד אף ממש זהה למה שניתן היה לבקש בשעתו, בטרם המימוש החלקי - צו מניעה צופה פני עתיד.
אוסיף ואציין, כי העובדה שהבנק הגיש בקשה למינוי כונס נכסים שלושה ימים לפני הגשת התביעה שלפניי, אינה משנה דבר לעניין התגבשותה של עילת התביעה כאן ומועד לידתה לצורך ההתיישנות. בחירתו של הבנק לבקש בבית המשפט את מימוש השעבוד או לנקוט במימוש עצמי, איננה חלק מעילת התביעה של התובעים כאן. אופן המימוש שנבחר ע"י הבנק אינו מקנה לתובעים כאן כל זכות לסעד כלשהו כנגד המימוש, בין שמדובר בסעד הצהרתי, בין בסעד מניעתי, ובין בסעד כספי של השבה. העובדות היחידות שעל יסודן יכולים התובעים לטעון לסעד כלשהו בקשר לשעבוד, הן העובדות הקשורות ביצירתו בשנת 1992, הא ותו לא.
לכן גם מרכיב זה שבתביעה, המתייחס למימוש השעבוד, ולסעדים המבוקשים בגינו ( השבה וצו מניעה) – גם הוא התיישן.

86. בהתייחס ליצירתה של " קבוצת גזונטהייט" ע"י הבנק – הרי הסברתי כבר, שאין מדובר בטענה שמתבקש סעד בגינה או שיש תביעה בגינה. לכל היותר ניתן לטעון לכך כטענת רקע והסבר לטענת הפסול ביצירת השעבוד; דהיינו, שהשעבוד נוצר בעוולה, כחלק ממהלך קודם של הבנק, שייצר " קבוצה" עוד קודם לכן.
ואולם אפילו היה בעניין " הקבוצה" כדי לבסס עילת תביעה ( ולדעתי, אין זה המצב כמוסבר לעיל) - הרי שאף לפי הנטען, מדובר בקבוצה שנוצרה ע"י הבנק עוד בטרם יצירת השעבוד. לכן, גם אם הייתה עומדת תביעה בשל " הקבוצה" - היא הייתה מתיישנת.

87. למעלה מהנדרש אנצל מקום זה, כדי להציב סימן שאלה גדול לגבי עצם החשיבות הפרקטית של הדיון בשאלת השעבוד נושא התביעה.
לכאורה, חשיבותו של השעבוד היא ב"חיבור" בין גזונטהייט ורכושו הפרטי לבין KF וחובותיה. הרכוש המשועבד במסגרת השעבוד כולל את כל החזקותיו של גזונטהייט בחשבון האישי, ובכלל זה חלק ממניות השליטה בערד. והחוב המובטח בשעבוד כולל, בין היתר, את החוב בחשבון KF, ושם מצוי עיקר החוב נושא התביעה.
מצד שני, ובהתעלם משיקולי חדלות פרעון ( שאינם רלבנטיים בענייננו) – אזי ביחסים שבין גזונטהייט והבנק, אין כל רבותא בשעבוד האמור. כך, משום שבלאו הכי חייב גזונטהייט בכל חובות KF לבנק, מכוח ערבות אישית בלתי-מוגבלת, שגזונטהייט עצמו חתם ונתן בשנת 1989 , עוד קודם לשעבוד [ נספח 39 לתצהיר ברלך]. אך הלוא אין בתביעה כל טענה נגד תוקפה של ערבות אישית זאת; וגם לא יכולה להיות כל טענה כזו, משום שגזונטהייט עצמו הוא החותם!
אשר על כן, ולמעלה מכך שהתביעה בגין השעבוד התיישנה, אין גם כל טעם מעשי לבררה.

(4) רכישת מניות פליינט בחשבון KF

88. כבר מלכתחילה לא הייתה מחלוקת אמיתית, כי במהלך השנים 1997-1993 נרכשו בחשבון KF מניות פליינט בסכום כולל של כ-2.1 מיליון דולר; ולמעשה, גם התפלגות הרכישות לאורך השנים מוסכם כיום על הצדדים.
הרכישות החלו בשנת 1993 בסכום של כ-175 אלף דולר, והן נמשכו משנת 1995 ואילך בסכומים כדלקמן: כ-615 אלף דולר בשנת 1995, כ-691 אלף דולר בשנת 1996, וכ-677 אלף דולר בשנת 1997.
עוד מוסכם היום, שהרכישות נעשו ע"י ספיר בשם KF, כאשר הצדדים חלוקים בקשר לכך בשאלות הבאות: האם היה ספיר מוסמך לכך והאם פעל בניגוד להרשאה? והאם הבנק ידע על כך או שהיה עליו לדעת על כך?

89. הטענות בהקשר זה שנטענו בתביעה נגד הבנק ( במובחן מהטענות נגד ספיר) הן טענות של פזיזות ורשלנות בלבד ( ולא של מרמה) – בשל כך שהבנק איפשר לספיר לבצע את הפעילות האמורה, ולא התריע על כך בפני גזונטהייט.
אך זאת לראות, כי כל הטענות הללו נטענו בתביעה בהתייחס לרכישות האמורות ללא כל הבחנה מבדלת בין הרכישות השונות. לא נטענו כל טענות נפרדות ביחס לרכישה מאוחרת זו או אחרת. כל הטענות התייחסו להתנהגות פסולה שנעשתה, לפי הנטען, כבר מלכתחילה, בכל רכישה ורכישה.
אמת, בסיכומים ניסו ב"כ התובעים להרחיב ולשנות את החזית בעניין זה ע"י הוספת טענות עובדתיות נוספות, לגבי המטרה הפסולה של רכישות מסוימות. אלא שכאמור לעיל, לא התרתי את שינוי החזית האמור.
מכל מקום, לא נטען בתביעה כל נזק מסויים, ובפרט לא נטען כל נזק מיוחד כזה ביחס לרכישות ממחצית 1996 ואילך. יתרה מכך, התביעה בכלל לא דיברה בנזק ובהפסד, אלא רק במחיר הכולל של כל הרכישות. כל שנטען בתביעה היה לפסול ולפגם בעצם הרכישה הבלתי-מורשית, ולא לפגם בשל קניה או בשל הימנעות ממכירה לנוכח המחירים. בהתאם לכך, כל מה שהתבקש בתביעה בקשר למניות פליינט היה ביטול כל החיובים בחשבון KF בגין כל הרכישות ובמחירי הרכישות, ולא בגין הפסדים שנגרמו ( אם נגרמו) בשל שינוי במחירים.

90. משמעות הדברים היא, שלאור כל הטענות הפוזיטיביות שבתביעה בעניין מניות פליינט - מדובר בעילת תביעה אחת, שנולדה והתגבשה כבר בשנת 1993, עם תחילת הרכישות; ובוודאי שעמדה על רגליים מוצקות ומספיקות בשנת 1995, כאשר הרכישות היו משמעותיות וניכרות יותר. באופן משלים, ועל דרך השלילה - אין בתביעה כל טענה מבדלת וייחודית שמתייחסת לרכישה מסוימת כלשהי, ובפרט לרכישה כלשהי מאוגוסט 1996 ואילך.
רוצה לומר, כי כבר ב-1993, ולכל המאוחר ב-1995, יכלו התובעים לתבוע את כל התביעה בעניין רכישת מניות פליינט. הם יכלו כבר אז לתבוע את ביטול חיוביהם בגין רכישת מניות פליינט, לבקש צו האוסר על כל רכישות כאלה מחשבונם בעתיד, ולבקש צו המונע כל חיוב שלהם בגין רכישות כאלה בעתיד.
מדובר, אפוא, בתביעה שנולדה והתגבשה 10 שנים, או לכל הפחות 8 שנים, לפני הגשת התביעה ב-2003! אשר על כן, גם תביעה זו התיישנה.

91. במאמר מוסגר, אפילו אם הייתי קובע שהתביעה בגין מניות פליינט לא התיישנה ביחס לרכישות שנעשו לאחר יום 27.7.96 – אזי נכון היה לדחות תביעה זו לגופה.
ספיר היה דירקטור ומורשה חתימה ב-KF ובחשבון הבנק שלה [ נספח 11 לתצהיר ברלך]. ספיר פעל כל העת מכוח סמכויותיו אלה בחשבון KF. בהתאם לכך, ובוודאי מנקודת ראותו של הבנק, פעל ספיר בסמכות כאשר ביצע רכישות של מניות פליינט בחשבון KF.
מדובר בפעילות עסקית רגילה בחשבון זה. כך היה מלכתחילה בשנים 1993, 1995 ומחצית 1996 ( שלגביהן התביעה התיישנה בכל מקרה); וכך גם במחצית השנייה של 1996 ובשנת 1997; ודבר לא השתנה בעניין זה במהלך התקופה.
סכומי והיקפי הרכישות היו סבירים ולא חרגו מהנורמה, הן בהשוואה לרכישות 1995, הן ביחס לשווי תיק ניה"ע שבחשבון, ובמיוחד ביחס לשווי מניות ערד שבחשבון. כמו כן, רכישות של מניות פליינט נעשו גם בחשבונותיו האישיים של גזונטהייט באותה עת [ ספיר, עמ' 1570]. לכן לא הייתה לבנק כל סיבה לדאוג או לחשוש; לא היה כל מקום לדרוש מהבנק כל פעולה או התראה בפני גזונטהייט; ואין לייחס לבנק כל רשלנות בקשר לכך.
ואולם אדגיש, כי דברים אלה נאמרים למעלה מהנדרש, משום שלדידי כל תביעת פליינט התיישנה.

(5) הריביות

92. בסופו של דבר התרכזה המחלוקת בעניין הריביות, בהן חויבו חשבונות התובעים ( וחשבון קנטבוש), סביב השאלה הבאה: האם היו אלו ריביות מופרזות ושאינן לגיטימיות או ריביות ראויות ומקובלות? כך, משום ששני הצדדים הסכימו בסיכומיהם, שלא נעשה ביניהם כל הסכם לעניין הריבית, ולכן אין עוד כל שאלה של חריגה מהמוסכם.

ואולם ענייננו בשלב זה הוא בשאלת התיישנות התביעה. ובהקשר זה של הריביות - מדובר בעניין דינאמי בציר הזמן, שנבחן לפי התקופות השונות בגינן חלו הריביות ושיעוריהן המשתנים. אין כאן אירוע עובדתי ומשפטי מכונן, מוגדר ויחיד, כמו הסכם לעניין הריבית או כמו הוצאת ערבות או יצירת שעבוד. מדובר בעניין מתחדש מיום ליום מעצם טבעו. לכן המבחן הקובע לענייננו הוא ההתרחשות היומיומית בציר הזמן. ארחיב לעניין זה בהמשך, בתת-הפרק שידון בהתיישנות בנזיקין.
מכל מקום, התביעה הוגשה, כזכור, ביום 27.7.03; ותקופת ההתיישנות היא שבע שנים מיום היווצר העילה, קרי, מהמועדים בגינם חויבו הריביות.
אשר על כן, התביעה בעניין הריביות עד ליום 27.7.96 – התיישנה; בעוד שהתביעה בעניין הריביות מיום 27.7.96 ואילך – לא התיישנה, ויש לבררה לגופה.

(6) החיוב בגין ספנדקס

93. כאן לא יכולה להיות טענה של התיישנות, אפילו על פני הדברים.
הרי הכול מסכימים, שכניסתו של גזונטהייט לספנדקס והערבות הכללית שלו לספנדקס נעשו רק בשנת 1998, כלומר כחמש שנים לפני הגשת התביעה; שלוש הערבויות הספציפיות לספנדקס ניתנו רק בשנת 2000, כלומר כשלוש שנים בלבד לפני הגשת התביעה; וגם הרחבת השעבוד להבטחת חובות ספנדקס נעשתה רק בשנת 2000, כלומר כשלוש שנים בלבד לפני הגשת התביעה.
וביחס לקיזוז החוב הנותר – הקיזוז עצמו איננו תביעה, אלא פעולה משפטית שנעשתה במסגרתה, ולכן כלל אינו נתון להתיישנות; ואף התביעה להצהיר על תוקף הקיזוז לא התיישנה, משום שהקיזוז נעשה בתביעה עצמה.
אשר על כן, תביעה זו לא התיישנה, ויש לדון בה לגופה.

(7) סיכום ביניים

94. בחנתי את כל עילות התביעה שבפניי ואת מועדי התגבשותן, ביחס לתקופת ההתיישנות הבסיסית הקבועה בחוק, ומסקנתי היא כדלקמן:
התביעות בגין העברת חשבון KF לחברה האירית, הוצאת הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני וגלגולן לחשבונות אחרים, יצירת השעבוד בחשבון השני ומימושו, קבוצת גזונטהייט, רכישת מניות פליינט בחשבון KF, והריביות עד יום 27.7.96 – כולן התיישנו.
ואילו התביעות בגין הריביות מיום 27.7.96 ואילך, ובעניין חיובי גזונטהייט בגין חשבון ספנדקס – תביעות אלה לא התיישנו.

(ג) השעיה או דחייה של תקופת ההתיישנות לפי החוק – תרמית, ושלא-מדעת

(1) הדין

95. חוק ההתיישנות קובע מספר הסדרים שמתנים על הכלל, ומשעים או דוחים את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות שקבועה בחוק. שניים מהסדרים אלה שנטענו בענייננו, הם ההסדר בדבר תביעות שעילתן בתרמית ואונאה ( לפי סעיף 7 לחוק), וההסדר בדבר התיישנות שלא-מדעת ( לפי סעיף 8 לחוק).
תחילה אביא את הוראות החוק בעניין שני ההסדרים הללו, כפי שהיו בעת הגשת התביעה, ככתבן וכלשונן:

"7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה.
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

96. אדגיש, כי עניין לנו בשני הסדרים חריגים להסדר הכללי של תקופת ההתיישנות לפי החוק. לשני ההסדרים החריגים הללו יש רציונאל משותף: שתביעה אינה מתיישנת כל עוד התובע אינו יודע שיש לו תביעה. החוק קבע כאן זיקה חיונית, מעין קשר גורדי, בין תקופת ההתיישנות לבין ידיעת התובע את עובדות תביעתו.
יחד עם זאת יש לראות, כי ישנם גם הבדלים בין שני ההסדרים החריגים הללו – גם בהיקף תחולתם; וגם, כפועל יוצא מכך, במידת הידיעה הנדרשת.
ההסדר שבסעיף 7 לחוק הוא הסדר מיוחד ומצומצם יותר בתחולתו. הוא חל רק ביחס לתביעות שעילתן תרמית ואונאה, כלומר כאשר מיוחס לנתבע אשם מוסרי כבד במיוחד. לכן ההסדר הזה ממעט בהגנה על הנתבע, מקשה יותר על טיעון ההתיישנות שלו, ומקל יותר עם התובע. לפי הסדר זה, תקופת ההתיישנות תתחיל רק כאשר התובע מודע בפועל לעובדות תביעתו – ולא די בכך שהיה עליו לדעת על כך, כדי לכוף אותו להתיישנות מאותה עת.
ההסדר שבסעיף 8 לחוק הוא הסדר כללי יותר. אין הוא מצומצם לעילת תביעה מיוחדת ובעלת גוון חמור במיוחד. הוא חל ביחס לכל עילות התביעה האפשריות. לכן, אין גם כל הצדקה מוסרית בגדרו של הסדר זה " להעניש" את הנתבע ולהקשות עליו יתר על המידה.

ולכן, ההסדר שבסעיף 8 לחוק אינו מתנה את תחילת תקופת ההתיישנות רק בידיעה בפועל של התובע, וניתן להסתפק גם בידיעה בכוח כדי להתחיל במניין ההתיישנות. רוצה לומר, כי גם אם התובע לא ידע בפועל את עובדות תביעתו, אך בזהירות סבירה היה ביכולתו לדעת זאת – יחל מירוץ ההתיישנות את דרכו כבר אז. והסטנדרט לעניין זה הוא סטנדרט אובייקטיבי.

97. עוד אציין, כי הידיעה על העובדות המהוות את עילת התביעה, ידיעה אשר מתחילה את מירוץ ההתיישנות – איננה חייבת להיות ידיעה מלאה. לצורך זה מספיקה ראשית ידיעה, ודי ב"קצה חוט". הדברים נפסקו במפורש ע"י ביהמ"ש העליון, וראו למשל את שנפסק בעניין אדוקה הנזכר ( בסוף פסקה 8 לפסק הדין, בעמ' 15):
"אני נכון אפוא להניח כי לא כל המידע והדו"חות הכספיים של אדוקה היו בידיעת המערערים. אלא שלצורך התקיימות רכיב הידיעה, די " בקצה חוט". (ההדגשות שלי – ר.א).

98. ומה בדבר נטל ההוכחה?
באופן כללי רובץ נטל הראיה והשכנוע בטענת התיישנות על הנתבע, הטוען לכך. ואולם, הואיל ומדובר בחריגים להסדר ההתיישנות הכללי, ובטענה להשעייתה ולדחייתה של תקופת ההתיישנות הרגילה – אזי הנטל להוכחתם של חריגים אלה הוא על התובע, הטוען להם. כך, גם לעניין נטל השכנוע, וגם לעניין נטל הבאת הראיות.
הטיעון לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק הוא טיעון-תשובה של התובע, במענה לטענת ההתיישנות של הנתבע. לכן, כאשר רוצה התובע להדוף את טענת ההתיישנות הכללית, ולדחות את מירוץ ההתיישנות מכוח אחד החריגים הסטטוטוריים האמורים – עליו להוכיח, שהוא לא ידע את העובדות שמקימות את עילת התביעה שלו, וזאת ביחס לכל עילה ועילה בנפרד.
ככל שמדובר בחריג הכללי יותר, לפי סעיף 8 לחוק, חייב התובע לעמוד בשני תנאים ולהוכיח - גם שלא ידע בפועל את העובדות, וגם שלא היה עליו לדעתן. לעומת זאת, וככל שהתובע מבקש להסתפק בהוכחה של אי-ידיעה בפועל בלבד בגדר סעיף 7 לחוק – עליו להוסיף ולהוכיח, כי מעשי הנתבע עלו לכלל תרמית ( ובדין הנוהג כיום, כי עלו לכלל מעשים פסולים, כמוסבר בהערתי בסעיף הבא).
לעניין זה של נטלי הראיה והשכנוע בעניין סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, ראו למשל: רע"א 901/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (19.9.10) בסעיף 41; חבקין, עמ' 62-61.

99. בשולי דברים אלה אבקש לציין, כי כמו ב"כ הצדדים, כך אף אני התייחסתי לחוק ההתיישנות כנוסחו בעת הגשת התביעה.
עשיתי זאת אף שאני ער לתיקון החוק משנת 2015, כאשר הוראות סעיף 7 לחוק הורחבו לכלול מגוון רחב יותר של התנהגויות פסולות של הנתבע, לעומת הנוסח המקורי שדן בתרמית ואונאה בלבד.
ניתן היה לעורר שאלה בדבר הדין שיש להחילו בענייננו. מצד אחד, דין ההתיישנות הוא דין דיוני, ותחולתו בזמן מיידית, כלומר פרוספקטיבית אך לא רטרואקטיבית. מצד שני, נושא ההתיישנות הוא הגשת התביעה ולא פסק הדין. ומצד שלישי, אין בתיקון לחוק ההתיישנות כל הוראת מעבר מיוחדת. לכאורה נובע מכך, שהדין שצריך לחול לעניין התיישנות התביעה הוא הדין כפי שהיה בעת הגשתה.
ואולם בנסיבות התיק שבפניי, אינני צריך להכריע בסוגיה זו, מה גם שב"כ הצדדים לא טענו בעניין זה כל טענה. והטעם הפשוט והפרקטי לכך הוא, כפי שיוסבר בהמשך, שממילא מצויים אנו בתחום המשותף לשני החריגים – ידיעה בפועל של גזונטהייט.

(2) מהכלל אל הפרט

100. ההסדרים שבסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות וההבחנות ביניהם, יכלו להעלות בענייננו שאלות רבות - גם באופן כללי לעניין פרשנות הוראות החוק ותחולתן, כאמור לעיל; גם באופן פרטני לעניין סיווג העילות השונות בתביעה שבפניי; וגם לעניין מידת הידיעה ( אם בכלל) של התובעים על העובדות שביסוד כל אחת ואחת מהעילות.
אלא שאינני רואה צורך להיכנס ולברר את כל השאלות והדקויות האלה – משום שבלאו הכי מצויים התובעים ברף הגבוה ביותר של ידיעה בפועל.
לדידי הוכח במשפט, שהתובעים, גזונטהייט ו-KF, ידעו בפועל את כל העובדות המהותיות שביסוד כל אחת ואחת מעילות התביעה שהתיישנו, וזאת כבר בעת שעובדות אלה קרו ועילות התביעה התגבשו. ולכל הפחות, התובעים לא עמדו בנטל ולא הצליחו להוכיח שלא ידעו בפועל את העובדות האמורות בעת התרחשותן.
לכן הכול יוכרע לפי הידיעה בפועל של התובעים, ולא נידרש לשאלת ידיעתם בכוח.

101. תביעת התובעים עומדת, כמוסבר לעיל, על שש פרשות, על שש עילות תביעה – כאשר ארבע מתוכן, ועוד חלק מהחמישית, התיישנו כולן.
העילות שהתיישנו הן, כזכור: העברת חשבון KF לחברה האירית, הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני, השעבוד בחשבון השני, רכישות פליינט בחשבון KF, והריביות בכל החשבונות עד יולי 1996.
התיישנות התביעות הללו מבוססת על כך, שכל העילות האמורות התגבשו ונולדו לכל המאוחר בשנת 1996, כלומר לכל הפחות שבע שנים לפני הגשת התביעה ביולי 2003, ותקופת ההתיישנות שלהן חלפה בטרם הגשת התביעה.

102. התובעים ביקשו לחרוג מכך, ולדחות את תחילתה של תקופת ההתיישנות מכוח הוראות הסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
לטענתם, הם לא ידעו את העובדות המקימות את עילות התביעה האמורות בעת היווצרותן והתגבשותן של עילות אלה. אליבא דהתובעים, הם החלו להתוודע לעובדות רק לאחר ובעקבות דרישת התשלום הראשונה של הבנק, בפגישה עם מנהל הסניף ברלך בינואר 1999. חלק ניכר מהעובדות נודעו להם, לטענתם, רק לאחר מכן, במהלך הבירורים עד להגשת התביעה; וחלק נוסף אף לאחר הגשת התביעה ובמהלך המשפט.
ולגישת התובעים, כיוון שמועד ידיעתם המוקדם ביותר הוא 1999 – אזי התביעה שהוגשה בשנת 2003 לא התיישנה.

103. העדר המודעות של התובעים בזמן אמת לעובדות שביסוד תביעתם היא אבן הבריח לכל טיעוניהם במשפט.
הראיתי כיצד משמש הדבר כטיעון להדיפתה של טענת ההתיישנות. ואולם חשוב מכך – זהו מרכיב מרכזי וחיוני לעצם התביעה, בכל אחת מהפרשות והעילות נושא התביעה.
שהרי כל התביעה נגד ספיר מבוססת על הפעולות שעשה בחשאי, בשם התובעים אך שלא בהסכמתם, תוך שהוא מסתיר זאת מפניהם, ומנצל את אי-ידיעתם כדי למנוע מהם להתנגד לפעולותיו ולסכל אותן. וכל התביעה נגד הבנק מבוססת על כך שאיפשר לספיר לפעול בדרך ההסתרה בה נקט, בין שהבנק אחראי כשותף עימו למרמה, ובין שהבנק אחראי " רק" בשל הפרת אמונים או רשלנות.
משמעות הדברים היא, שהידיעה של התובעים את העובדות המקימות את תביעתם היא סוגיה קרדינאלית עבורם במשפט. היה עליהם לעשות כל מאמץ כדי להוכיח את אי-ידיעתם בזמן אמת - גם כדי להדוף את טענת ההתיישנות; וגם, ואף חשוב מכך, כדי להוכיח את התביעה לגופה.
ואולם מה עשו התובעים כדי לעמוד בנטל הזה?

(3) הערות מקדימות לבירור הראייתי

104. בטרם אכנס לעובי הקורה של הראיות " שהובאו ושלא-הובאו" לעניין ידיעת התובעים, אבקש להקדים הערה לעניין היחס בין ידיעתה של KF לבין ידיעתו של גזונטהייט וידיעתם של אחרים.
KF היא חברה פרטית בבעלותו הבלעדית של גזונטהייט. הוא שימש בה כדירקטור. הוא ראה ברכושה כרכושו העסקי. כלשונם של ב"כ התובעים, חשבון הבנק של KF היה " החשבון העסקי של גזונטהייט". הוא אף החזיק באמצעותה חלק ניכר מחלקו במניות השליטה של ערד. לכן, אך מובן שניתן לזהות בין ידיעתו בפועל של גזונטהייט לידיעתה בפועל של KF. ואמנם, גם ב"כ התובעים נקטו לאורך כל סיכומיהם בטרמינולוגיה של הסתרה מפני גזונטהייט, ידיעה של גזונטהייט, והסכמה של גזונטהייט – גם כשמדובר בידיעה ובהסכמה של החברה KF.
אין להתעלם גם מידיעתם של נותני שירותים מקצועיים ורלבנטיים, שנתנו את שירותיהם לחברה. בין אלה אמנה את רואי החשבון שטיפלו בענייני KF. יתרה מכך, ידיעתם של אנשי מקצוע אלה תחשב גם כידיעתו האישית של גזונטהייט, מקום שהם טיפלו גם בענייניו.
לעומת זאת, אין להתייחס בהקשר זה - לא לידיעתו של הנרי וייל ולא לידיעתו של ספיר.
הנרי וייל היה רשום כבעל מניות נוסף ודירקטור נוסף בזמנים הרלבנטיים. אך כפי שהסברתי לעיל, הדברים היו רישומיים וחסרי ערך. אין גם כל טענה של הבנק, שהנרי וייל ידע דבר כלשהו. לכן אין לשייך בין ידיעתו לבין ידיעת KF.
ספיר היה רשום גם הוא כדירקטור נוסף ב-KF, והוא בהחלט היה פעיל ומודע לכל ענייניה. אך כאשר התביעה היא גם ואולי בעיקר נגדו, ומיוחסת לו מרמה ומעילה באמון והסתרה מפני החברה - אין לייחס את ידיעתו לידיעתה בפועל של החברה, ואין להתבסס על כך כדי להדוף את טענתה של החברה לדחיית מירוץ ההתיישנות.
ביחס לקשר שבין ידיעתו של ספיר לידיעת החברה אציין במאמר מוסגר, כי שונים היו פני הדברים אילו היינו דנים בתנאי הנוסף שבגדרו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התנאי של ידיעה בכוח. כך, משום שכאשר מדובר בידיעה בכוח, ובזהירות סבירה בה ניתן היה למנוע אי-ידיעה, צריך היה לשקול את משמעות ההוראות המפורשות בכתב ובע"פ, שגזונטהייט נתן לבנק בשם KF - שלא להעביר אליו כל חומר כתוב אלא רק לספיר. אלא, שכאמור, איננו בוחנים את הידיעה בכוח, משום ששוכנעתי שגזונטהייט ו-KF ידעו בפועל את העובדות שביסוד תביעתם ( ולא על יסוד ידיעתו של ספיר).

105. ועוד אקדים לבירור הראיות " שהובאו ושלא-הובאו", מוסכמה עובדתית שלא ניתן עוד לחלוק עליה. עמדתי על כך בקצרה עוד בראשית הדברים.
ידיעתו של גזונטהייט, וממילא גם של KF ( האנגלית), על הקמתה ופעילותה של החברה KF האירית, אינה יכולה להיות עוד במחלוקת. כך, משום שנושא זה התברר והוכרע בביהמ"ש העליון במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין כתב תשובה בתיק זה.
ביהמ"ש העליון פסק לעניין זה ברע"א 3727/08 (7.6.09) מפי כב' השופטת נאור ( כתוארה אז) בסעיף 22( ב) לפסק הדין, בזו הלשון:
"הטענה כי התובע לא ידע אודות הקמת החברה האירית אינה יכולה לדור עם הטענה בכתב התביעה, כי הקים את החברה וכי הוא בעל המניות בה. בעניין זה, מקובלת עלי טענת המשיבים, לפיה בעל מניות בחברה, שהינו גם מנהלה, לא יכול לטעון באותה נשימה כי לא ידע על הקמתה. ניסיונם של המבקשים להיבנות מן המינוח בכתב התביעה, כי החברה " הוקמה", ולא כי גזונטהייט " הקים אותה", אין בה ממש, ובדין הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הטענות בעניין זה. אשר על כן, דין טענת המבקשים בעניין זה להידחות".

(4) הראיות

106. כעת אשוב לשאלת המוצא: מה עשו התובעים כדי לעמוד בנטל ולהוכיח שלא ידעו את העובדות שביסוד התביעה?
ותשובתי היא – לא הרבה ולא מספיק, כך בלשון המעטה.

107. כאשר בעל דין טוען " לא ידעתי", ושאלת ידיעתו אי אי-ידיעתו היא מרכיב חיוני בטיעון שלו, הן לעצם התביעה והן כמענה לטענת התיישנותה – אזי העדות הראשונה שנדרשת היא עדותו שלו. וכאשר גזונטהייט ו-KF טוענים " לא ידענו" – אזי העדות המתבקשת מאליה היא עדותו של גזונטהייט.
דא עקא, שגזונטהייט משך את תצהירו ולא העיד, בשל אילוץ רפואי.
ב"כ הבנק עט על כך כמוצא שלל רב, ואף הכתיר את אחד מפרקי סיכומיו בכותרת " גזונטהייט לא בא, גזונטהייט גם לא מטלפן".
ואולם כפי שציינתי בפרק הדיוני לעיל, אי-מתן העדות ע"י גזונטהייט תחשב כעובדה ניטרלית, שלא תיזקף לחובת התובעים. אך מצד שני, וכפי שכבר קבעתי שם – בוודאי שאי-מתן העדות של גזונטהייט לא תיזקף לזכות התובעים.

108. מה צריכים היו התובעים לעשות במצב זה, של העדר העדות הבסיסית והחיונית ביותר מטעמם לשאלת הידיעה של גזונטהייט, קרי עדותו של גזונטהייט עצמו?
בראש וראשונה, היה על התובעים להביא עדויות ממקור ראשון, של כל המעורבים מטעמם בעניין בזמן אמת – אלה שהיו אז בקשר עם גזונטהייט מצד אחד, ועם הבנק או עם ספיר מצד שני, ויכלו להעיד מה נודע להם, ומה נודע לגזונטהייט מפיהם או ממקורות אחרים.
ואולם התובעים בחרו להעיד את מי שלא היו מעורבים בזמן אמת, או שלא היו " באמת" מעורבים. ומצד שני בחרו התובעים שלא להעיד את אותם אלה שהיו מעורבים בזמן אמת. וזמן אמת לעניין זה הוא השנים בהן נעשו הפעולות נושא התביעה.
לעצם הבחירה הזו של התובעים יש משמעות ראייתית רבה לחובתם, עליה אעמוד בהמשך. ואולם מעבר לכך, גם העדים הלא-מעורבים שנבחרו להעיד, החלישו את הטענה הבלתי-מבוססת של התובעים, ש"גזונטהייט לא ידע".
להלן אסקור את שתי כיתות העדים: אלה הלא-מעורבים שהעידו, ואלה המעורבים שלא-העידו.

109. העדים הלא-מעורבים שהעידו
העדים הלא-מעורבים בזמן אמת, או שלא מעורבים " באמת", ואשר העידו במשפט, היו אלה: שושנה גזונטהייט ( התובעת, אלמנתו של גזונטהייט); רבקה בש ( בתו של גזונטהייט); עו"ד אלעזר יקירביץ ( עוה"ד הפנימי של גזונטהייט ושל החברות שלו); רו"ח בתיה כהנא; ורו"ח פלצמן.

שושנה גזונטהייט הצהירה שלא הייתה מעורבת בעסקיו של בעלה [ ס' 3 לתצהיר]. בעדותה אישרה שושנה, שחתמה על מסמכים כפי שבעלה אמר לה [ עמ' 255-254]. עוד הוסיפה, שכאשר היו מגיעים לארץ, בעלה נהג ללכת לבנק, ולעיתים היא התלוותה אליו; בביקורים בבנק היה בעלה נפגש עם מנהל הסניף ברלך ועם פקידים נוספים, ומקבל מהם מידע ומסמכים [ עמ' 258-256]. את דפי החשבון שקיבל היה בעלה מסדר במחסן שבבית, ומי שעזר לו בסידור החשבונות בבית היה רו"ח שומאכר [ עמ' 252]. שושנה הוסיפה, כי בעלה היה בודק את חשבונות הבנק שלו בכל מקום, גם בארץ [ עמ' 262].

רבקה בש הצהירה אף היא, שכלל לא הייתה מעורבת בעסקיו של אביה [ ס' 2 לתצהיר]. רבקה שימשה כדירקטורית בקנטבוש לבקשתו של אביה, וחתמה על מסמכים בעיקר לפי הוראות של אביה, לרבות בסכומים אדירים, וכן לפי הוראות של בעלה דני, ושל ספיר [ ס' 3 לתצהיר, וכן בעמ' 268-267, 275 לפרוטוקול]. כן אישרה, שבעלה דני " היה בעסקים יחד עם אבא" [עמ' 268]. עוד אישרה, ששטלברג היה רוה"ח של אביה [ עמ' 272].

עו"ד יקירביץ אישר, שהתחיל לטפל בעניינים ובחשבונות נושא התביעה רק בדיעבד, משנת 2001 ואילך, וכי לא היה מעורב בדברים בזמן אמת [ ס' 2 לתצהיר; עמ' 121, 130]. לעומת זאת אישר יקירביץ, שרו"ח שטלברג היה רואה החשבון של גזונטהייט, שטיפל בענייניו, לרבות מתן ייעוץ בעניין השימוש בחברות זרות [ עמ' 143-142, 147]. כן אישר יקירביץ, שרוה"ח האנגלי פול מוריס היה רואה החשבון של החברות הזרות של גזונטהייט, והוא טיפל עבור גזונטהייט בהקמת החברות הזרות [ עמ' 145-143]. בעדותו השנייה, במסגרת הראיות הנוספות, אישר יקירביץ, כי ראה דוחות של ארתורו, אף שבשלב מאוחר [ עמ' 1718]. יקירביץ אף אישר, שגזונטהייט אמר לו, שהיה לוקח איתו מסמכי בנק בנסיעותיו לשוויץ [ עמ' 139].

רו"ח כהנא אישרה, כי עבדה בשעתו במשרד רו"ח ולנשטיין, שטיפל בחלק מהחברות של גזונטהייט, אך לא ב-KF; ואולם, הרפרנט במשרד לענייני גזונטהייט בזמן אמת היה השותף רו"ח שטלברג, והוא זה שהיה מעורב בכול [ עמ' 392-390]. רק בשנת 2002, במסגרת ההכנה לתביעה, נקראה רו"ח כהנא לבדוק בדיעבד את החשבונות של גזונטהייט, קנטבוש ו-KF, וזאת לבקשתו של שטלברג עבור גזונטהייט, וכאשר לא עבדה כבר במשרדו של שטלברג [ עמ' 396-394]. עוד אישרה גב' כהנא, שרו"ח שומאכר, שעבד בחברת אקסטל של גזונטהייט, עבד עם גזונטהייט גם בעסקים ובעניינים אחרים [ עמ' 401-400].

(ה) רו"ח פלצמן אישר, שעבד עם גזונטהייט רק החל משנת 2006; מי שעבד עם גזונטהייט בפיקוח על חשבונותיו בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היה רו"ח שומאכר; ופלצמן ראה דו"חות אקסל ישנים ששומאכר ערך ביחס לחשבונות [ עמ' 382-381].

110. העדים המעורבים שלא העידו
העדים, שהיו מעורבים בזמן אמת בענייני חשבונות הבנק והעסקים של גזונטהייט והחברות שבשליטתו, ואשר לא זומנו לעדות ולא העידו בתיק זה מטעם התביעה, הם אלו: ארתורו אייפר ( פקיד הבנק שהועסק באופן פרטי ע"י גזונטהייט); רו"ח שומאכר; רו"ח שטלברג; רוה"ח האנגלי פול מוריס; ודניאל בש ( חתנו של גזונטהייט, ובעלה של רבקה).
כל העדים הללו נותרו כ"נעלמים ונסתרים", מאחורי מסך, שהרי את עדותם לא זכינו לשמוע בשל בחירת התובעים. אולם שמענו עדויות אחרות, שחלקן נזכרו לעיל, לגבי מעורבותם בעניינים נושא התביעה.
לפיכך, מתוך עדויות אחרות אלה נלמד, מה הייתה זיקתם של העדים " הנעלמים" הללו, והאם היה בידיהם, ולו לכאורה, לשפוך אור על ידיעתו ומעורבותו של גזונטהייט בענייני חשבונות הבנק ובשאר העניינים נושא התביעה.

(א) ארתורו אייפר היה עובד הבנק בתקופה הרלבנטית, אך במקביל לכך עבד גם עבור גזונטהייט, ששכר את שירותיו באופן פרטי, כדי להכין עבורו סקירות ודוחות מפורטים על כל חשבונותיו, וכדי לסייע לו בעיבוד הניירות וארגונם. העידו על כך גם ספיר [ ס' 69-68 לתצהירו, עמ' 1304, 1515-1514 לפרוטוקול], וגם ברלך [ עמ' 1244-1243].
אינני מתעלם מסתירות פנימיות בעדות ספיר - האם העביר ארתורו דפי חשבון או רק סקירות, והאם עשה זאת במישרין לגזונטהייט או רק דרך ספיר. ואולם העיקר הוא, ששני העדים, ספיר וברלך, קשרו את ארתורו לגזונטהייט בקשר עם סקירת החשבונות.

יקירביץ העיד בחקירתו הראשונה, כי שמע לראשונה את השם ארתורו מתצהירו של ספיר [ עמ' 143]. אלא שכאשר נחקר שוב בסוף המשפט, במסגרת הראיות הנוספות, הודה שראה במו עיניו דוחות של ארתורו, אמנם בשלב מאוחר [ עמ' 1718]. רוצה לומר, כי ארתורו איננו עוד בגדר " פנטזיה" של ברלך וספיר; ומסתבר שדוחות של ארתורו קיימים ונמצאים בידי גזונטהייט ( שהרי אחרת, כיצד הגיעו לידי יקירביץ?!).
בנסיבות אלה, ברור שארתורו הוא עד חשוב ביותר, שיכול היה להאיר בזרקור על ידיעתו ומעורבותו של גזונטהייט בפרטי חשבונותיו או על העדר כל ידיעה ומעורבות כאמור. וכיוון שלכאורה הביא ארתורו את הדברים לידיעתו של גזונטהייט – חייבים היו התובעים לזמנו לעדות כדי לשלול זאת.
ב"כ התובעים הציע, שהיה מנוע מלעשות כן לנוכח התנגדות הבנק לזימון עובדיו כעדים מטעם התובעים – אלא שהבנק הצהיר שארתורו חדל מלעבוד בבנק. למעלה מהנדרש, משהצהיר הבנק מיהם עובדי הבנק שיעידו, לא הייתה מניעה לזמן אחרים מטעם התובעים.

(ב) רו"ח שומאכר היה מנהל חשבונות בחברת אקסטל של גזונטהייט, אך מעבר לכך הוא גם עבד עם גזונטהייט " על כל מיני דברים" [כהנא, עמ' 400]. שומאכר פיקח בעת ההיא על חשבונות גזונטהייט, והכין ביחס אליהם דוחות אקסל [ פלצמן, עמ' 382-381]. שומכאר עזר אז לגזונטהייט בסידור החשבונות במשרדו הביתי [ שושנה גזונטהייט, עמ' 252].
בנוסף לעדויות אלו של עדי התביעה על תפקידו ומעמדו של שומאכר, קשר אותו גם ברלך לגזונטהייט ולחשבונותיו. לדברי ברלך, שומאכר קיבל באופן תדיר את החומר, גם של החשבונות האישיים של גזונטהייט, גם של KF וגם של החברות האחרות; הוא היה לוקח את החומר עבור גזונטהייט, היה עושה לו התאמות, ויושב איתו על כך [ עמ' 976, 1079, 1124, 1243, 1245, 1251, 1252].
גם ספיר העיד, שגזונטהייט נעזר בשומאכר מעבר לענייני אקסטל; כי שומאכר ידע פחות או יותר מה קורה אצל גזונטהייט; וכי שומאכר היה מעביר לספיר, בד"כ בעל-פה, הוראות ביצוע ביחס לחשבונות השונים, כולל חשבונות גזונטהייט בשוויץ [ עמ' 1561-1560].
בנסיבות אלו, הרי גם עדותו של שומאכר הייתה חיונית, ויכלה להשליך אור על ידיעתו ומעורבותו של גזונטהייט בחשבונותיו. ולנוכח העדויות על הפעילות האינטנסיבית והביקורתית שלו עבור ויחד עם גזונטהייט – הדבר מצביע לכאורה, כי גזונטהייט אכן היה מודע לדברים.
לכן ברור, שגם את שומאכר היו התובעים חייבים לזמן לעדות.

(ג) רו"ח שטלברג היה השותף שטיפל בענייני החברות של גזונטהייט ( למעט KF) במשרד רו"ח ולנשטיין, והיה הרפרנט של גזונטהייט בזמנים הרלבנטיים [ כהנא, עמ' 392-390].
שטלברג היה רוה"ח האישי של גזונטהייט, לא רק בענייני אקסטל אלא גם בנושאים אחרים, לרבות שימוש בחברות זרות ובמקלטי מס זרים [ יקירביץ, עמ' 143-142, 147; רבקה בש, 272].
בהשלמה לכך העיד ספיר, שהוא העביר מעת לעת מסמכים לידי שטלברג לפי בקשתו של זה [ עמ' 1560].
הנה, אפוא, אדם נוסף שטיפל בעסקיו של גזונטהייט בזמנים הרלבנטיים, ויכול היה ללמדנו על ידיעתו של גזונטהייט, גם בעניין חשבונותיו וגם בענייני השימוש שלו בחברות איריות ואחרות.
גם עד זה נעשה לעד חיוני מעת שגזונטהייט משך את תצהירו, ומשאין לפנינו עדים אחרים מזמן אמת על ידיעתו או אי-ידיעתו של גזונטהייט את העובדות שביסוד התביעה – וגם עד זה לא זומן ע"י התובעים, דבר שיש לו משמעות.

(ד) רו"ח פול מוריס הוא רו"ח אנגלי שהקים וטיפל בחברות הזרות עבור גזונטהייט ועבור ספיר [ יקירביץ, עמ' 144-143; וספיר, עמ' 1572]. בפרט העיד ספיר, שמוריס היה רוה"ח של KF האנגלית והאירית [ עמ' 1572]. עוד העיד ספיר, שהוא היה מעביר את החומר של KF לרו"ח מוריס [ עמ' 1304].
הוצגו בפניי תכתובת של רו"ח מוריס עם גזונטהייט ועם יקירביץ בעניין החברה האירית משנת 2002 [ נספח 57 לתצהיר ברלך; נ/10; נ/11]. ניירת זאת סותרת, כמובן, את טענת הכזב של גזונטהייט בבקשת תיקון התביעה בשנית, שלא ידע על החברה האירית עד 2006 [ וראו חקירת יקירביץ בעניין זה, בעמ' 210-199]. ואולם חשיבותה של ניירת זאת לענייננו היא כאינדיקציה נוספת, דוקומנטרית, למעורבות המתמדת של פול מוריס בעניין KF והחברה האירית.
ברור, אפוא, שרו"ח פול מוריס הוא עד חיוני לעניין ידיעתו או אי-ידיעתו של גזונטהייט, לפחות בעניין החברה האירית ובעניין חשבון KF.
והנה, ושלא במפתיע, גם עד זה לא הובא ע"י התובעים, אף שעליהם רובץ הנטל להוכיח את אי-ידיעתו של גזונטהייט.

דני בש הוא בעלה של רבקה בש וחתנו של גזונטהייט. דני בש היה מעורב בעסקיו של גזונטהייט. הוא נתן הוראות לאשתו רבקה, שהחזיקה בתפקידי דירקטור בחברות של גזונטהייט, והחתים אותה על מסמכים, לרבות מסמכים בנקאיים וכספיים, ובפרט בחברת קנטבוש [ רבקה בש, ס' 3 לתצהיר; עמ' 268-267]. גם ברלך העיד, שדני בש היה נציג החברות של גזונטהייט [ עמ' 1245].
כאשר נשלחו בתיק זה שאלונים לגזונטהייט, השיב להם דני בש. ובתשובה לשאלונים הצהיר דני בש, בין היתר, כי " מעבר להיותי חתנו של מר גזונטהיט, שימשתי בעבר ועודני משמש כיום כגורם המעורב והמטפל מטעם מר גזונטהייט בעסקים השונים בישראל"; וכי " תשובותיי בתצהיר זה נסמכות, בין היתר, על הידוע לי מידיעה אישית" [נ/6]. ונשאלת השאלה, מדוע התנדב דני בש להשיב לשאלון, אך נמנע ממתן תצהיר עדות ראשית בתיק?
במשפט אחר שניהל גזונטהייט במקביל למשפט זה, נגד שפיצר ובקשר לקנטבוש, נתן דני בש תצהיר עדות ראשית מטעמו של גזונטהייט; ולאותו תצהיר צורף חלק מהתכתובת של גזונטהייט עם רו"ח פול מוריס ביחס לחברה האירית [ ראו הדיון וההחלטה בעמ' 1711-1710]. ושוב נשאלת השאלה, מדוע הובא דני בש כעד מטעם גזונטהייט במשפט המקביל, ולא הובא כעד כאן?
בנסיבות אלה אכן מדובר בשאלות נוקבות ביותר. היכן נמצא העד החיוני הזה, החתן הקרוב, יד ימינו של גזונטהייט, זה שמטפל בעסקים, וזה שנמצא באולם ביהמ"ש במרבית הישיבות בתיק זה? האם הוא לא ידע על הנעשה בחשבונות? האם לא חלק זאת עם גזונטהייט? האם גזונטהייט לא ידע על כך? ומדוע " מסתירים" את דני בש, והוא איננו מעיד כאן מטעם התובעים, במיוחד כאשר גזונטהייט משך את תצהירו?

111. המשמעות הראייתית של בחירת התובעים את מי להעיד ואת מי לא
התובעים ביקשו לבסס את חריגי אי-הידיעה להתיישנות התביעה מכוח סעיפים 7 ו-8 לחוק. הנטל בעניין זה הוא עליהם, כפי שהסברתי לעיל.
העדות המתבקשת מאליה לעניין זה הייתה של התובע, גזונטהייט – שיבוא ויאמר " לא ידעתי", ויעמוד במבחנה של החקירה הנגדית.
גזונטהייט משך את תצהירו בשל אילוץ רפואי – ולכן חייבים היו התובעים להיערך ולהעיד את העדים שבמעגל הקרוב ביותר בקשר לעניינים נושא התביעה; את אלו שיכלו להאיר את עינינו בדבר ידיעתו או אי-ידיעתו של גזונטהייט על אודות החברה האירית, על חשבונות הבנק, על הפעילות בהם, ועל כל מה שנטען בתביעה.
אלא שהתובעים עשו בחירה אחרת, במודע ובמכוון. הם נמנעו מלזמן את כל המעורבים הישירים מזמן אמת - מהחתן הקרוב ועד לרואי-החשבון והפקיד " הפרטי" של גזונטהייט. ולעומת זאת הביאו התובעים לעדות את כל מי שלא היה מעורב בזמן אמת, ולא יכול להשיב מה ידע גזונטהייט ומתי.
במצב דברים זה, המסקנה המינימאלית המתבקשת היא, שהתובעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו את אי-הידיעה של גזונטהייט על אודות כל העובדות המהותיות לתביעה.

ואולם לדידי, המסקנה צריכה להיות נחרצת יותר, ולא רק בגדר נטלי הראייה והשכנוע. הבחירה האמורה של התובעים צריכה להתפרש כראיה פוזיטיבית לחובת התובעים בדבר ידיעתו בפועל של גזונטהייט את העובדות נושא התביעה בזמן אמת. כך, משום שהימנעות מכוונת מהבאת עדים כה חיוניים בנסיבות כאלה, מצביעה על המסקנה שיש לתובעים מה להסתיר; ושחקירה נגדית של עדים אלו הייתה חושפת את האמת העובדתית, שאינה נוחה לתובעים – שגזונטהייט ידע את העובדות נושא התביעה.

112. עדויות עדי ההגנה כראיות מסייעות לתביעה נגד טענת ההתיישנות?
ב"כ התובעים ביקשו להסתמך גם על העדויות של עדי ההגנה, ברלך וספיר, כתמיכה נוספת לטענתם ש"גזונטהייט לא ידע". האמנם הדבר אפשרי, והאם יש בכך תמיכה מספקת לטענה העובדתית הזו?
באופן עקרוני, אין מניעה שתובע יסתמך על עדויות הנתבע כדי " לבנות" או " לחזק" את גרסתו שלו. וכאשר התובע איננו מעיד בשל אילוץ שנכפה עליו – לעיתים אין לתובע מנוס מלהסתמך בעיקר על עדויות יריבו הנתבע.
דא עקא, וכפי שהראיתי לעיל, בענייננו היה בידי התובעים להביא עדים רלבנטיים מטעמם, והם אף היו חייבים לעשות כן לאור מה שיוחס לאותם עדים – אך הם נמנעו מכך. לכן ממילא פוחתת מידת ההסתמכות האפשרית על עדי ההגנה, ופוחת המשקל שניתן לתת לעדויות אלה.
אלא שגם לעצם העניין לא ראיתי בעדויות ברלך וספיר כל תמיכה וביסוס משמעותיים לטענת התובעים נגד ההתיישנות, דהיינו ש"גזונטהייט לא ידע".

113. ספיר אכן העיד, כי לא מסר לגזונטהייט את דפי החשבון של החשבון השני, וכי את החומר הבנקאי של KF הוא העביר לרו"ח פול מוריס.
ואולם בצד דברים אלה העיד ספיר, שהוא שוחח עם גזונטהייט רבות על הנעשה בכל חשבונותיו, לרבות KF, וכי גזונטהייט היה מעורב בדברים, ידע והסכים.
ב"כ התובעים טענו שספיר משקר ואינו מהימן. אני מוכן לקבל שקיימת בעיית מהימנות בעדויותיו של ספיר, במיוחד לנוכח האינטרס המובנה שלו כנתבע בתיק.
יחד עם זאת אציין, שהאינטרסים של ספיר יותר מורכבים מהרגיל – גם בשל היותו בין הפטיש לסדן ( גזונטהייט והבנק); וגם בשל כך, שפסק דין לחובת הבנק היה פוטר אותו פרקטית מכל תשלום לתובעים ( דבר שתואם גם את פסק הדין מותנה-המימוש, שניתן נגדו בהסכמה).

זאת ועוד, ספיר נתן כאן עדות כנתבע, בהיותו במצב רגיש ביותר, לאחר שבטרם המשפט נגבו ממנו הודעות בהליך " חקירה פרטית" בעייתית ביותר ( כך בלשון המעטה), במשרד עו"ד וינרוט מטעם גזונטהייט, כנגד הבטחת-שווא מטעה של גזונטהייט ועורכי דינו באותו הליך שלא יתבעו את ספיר. לעניין אחרון זה ראו את הנאמר בחקירת עו"ד אורי בר [ עמ' 83-79] ובחקירת יקירביץ [ עמ' 164-161].
אלא שבעיית המהימנות של ספיר פועלת לכל הכיוונים. לכן אינני רואה לתת משקל משמעותי לעדותו של ספיר כעדות יחידה, לא לטובת הבנק, אך גם לא לחובתו. ובוודאי שכך הוא בהעדר עדויות חיוניות מצד התובעים, לצורך תמיכה בטענותיהם נגד ההתיישנות, ש"גזונטהייט לא ידע".

114. באשר לעדותו של ברלך – שונים הדברים.
כשלעצמי, התרשמתי מברלך לחיוב, וכי הוא השתדל להעיד אמת כמיטב זכרונו.
ב"כ התובעים ביקרו את ברלך, כאשר תוכן דבריו לא היה נוח לתביעה, וכתבו בסיכומיהם, שהוא עד " שכל חפצו ללכת הביתה לאחר ארבעה ימי עדות" (סעיף 405 לסיכומי התביעה).
אם נעקר מדברים אלה את הנימה הצינית והלא-מכבדת, הרי שאף אני מסכים שהעדות הממושכת של מספר ימים ארוכים הקשתה על ברלך; וראו את דברי ברלך עצמו בעניין זה [ עמ' 1067-1066]. אזכיר, כי ברלך היה אדם מבוגר, פנסיונר, ולמרות זאת לא נרתע ממתן העדות, ולא משך את תצהירו. למרבה הצער נפטר גם מר ברלך, זמן לא רב לאחר השלמת עדותו.
עוד אציין, כי ברלך נחקר בחקירה דקדקנית לפרטי פרטים בעניינים שהתרחשו לפני זמן רב מאוד, עד 25 שנים בטרם מתן העדות בשנת 2013; וראו. את הערותיו של ברלך עצמו בעניין זה [ עמ' 1205, 1211, 1241]. אך זאת נזכור, כי לא ברלך ולא הבנק משכו את ההליכים, ולא הם תיקנו מספר פעמים את כתבי טענותיהם.
לכן אני מקבל בהבנה את העובדה שהיו מספר אי-דיוקים בעדותו של ברלך; שהיו דברים ששכח ונזכר בהם; שהיו דברים ששכח ולא נזכר בהם; ושהיו גם פרטים שהתבררו כשגויים; וכל זאת בין שהדבר היה לטובת הבנק ובין שלטובת גזונטהייט.
ואולם בצד הערות אלה, אני בהחלט מקבל את עיקרי הדברים שמסר ברלך בעדותו העקבית בכמה עניינים מרכזיים, אותם אמנה להלן.
העניין האחד הוא ( ועל כך סומכים ב"כ התובעים את ידם), שדפי החשבון ביחס לחשבונות נושא התביעה נמסרו באופן שוטף לספיר ולא לגזונטהייט. בהקשר זה יש לזכור, שברלך העיד, וחיזק את עצמו בתיעוד מתאים, שהדבר נעשה כך בהתאם להנחיות המפורשות של גזונטהייט בכתב ובעל-פה [ ס' 14, 20, 27 לתצהיר; נספח 10 לתצהיר; עמ' 1224]. ואולם, בצד זאת העיד ברלך, שמסר ניירת גם לידי גזונטהייט עצמו בביקוריו בסניף [ ס' 15 לתצהיר; עמ' 885, 976-975, 1124, 1244], וכן לשומאכר [ עמ' 1079, 1243, 1244, 1252].
והעניין השני הוא ( וזאת שלא כדעת ב"כ התובעים, אך זהו לדידי העניין החשוב), שגזונטהייט ידע הכל. בהקשר אחרון זה אפנה למספר דברים שאמר ברלך בעדותו ( ואני מאמין לו):
"אני אגיד לך משהו גזונטהייט ידע הכל מההתחלה, מגזונטהייט לא נסתר שום דבר... הוא ידע הכל לפרטי פרטים, ואתם עושים ממנו נעבעך שלא ידע כלום ולא שמע כלום" [עמ' 845]
"אני זיהיתי בוודאות שכל מה שהרי ספיר עשה בחשבונותיו אדון גזונטהייט ידע" [עמ' 1079]
"הוא ידע בדיוק מה קורה והוא נתן הוראות" [עמ' 1245]

115. מכל מקום, אשוב לשאלת המוצא לדיון זה, בדבר " תרומתם" של עדי ההגנה לעמדת התובעים.
ענייננו הוא בחריג להתיישנות, או בדחיית תקופת ההתיישנות, בשל אי-ידיעתו של התובע את העובדות. וכאן הדגש הוא על התובע וידיעתו – ולא על מקורות הידיעה.
אז נכון, שלצורך בירור התביעה עצמה, לצורך בירור אחריות הבנק, יש לברר: מה עשה הבנק? האם דיווח ללקוח? והאם מסר לו מסמכים?
ואולם לצורך דחיית מירוץ ההתיישנות צריך לברר: האם התובע ידע? האם גזונטהייט ידע? זהו המוקד.
לכן, גם אם היו ספיר וברלך מעידים, שלא מסרו לגזונטהייט כל מסמך וכל דיווח ( ולא זה המצב) – עדיין לא היה בכך מענה מספיק לשאלה, האם גזונטהייט לא ידע את העובדות ממקורותיו האחרים. וכך הוא במיוחד, כאשר הייתה הצבעה מפורשת בעדויות על מקורות ידיעה אחרים כאלה ( ארתורו, שומאכר, שטלברג, מוריס, ודני בש – כל אחד בתחומו, וחלקם בחופף).
אלא, שכאמור, גם ברלך וגם ספיר העידו ( והחשוב לענייננו הוא ברלך), שגזונטהייט ידע גם ידע את כל הנעשה בחשבונותיו.
לפיכך, עדי ההגנה לא רק שלא סייעו לטענת התובעים נגד ההתיישנות, אלא הם גם הוסיפו משקל ראייתי כנגדה.

116. ראיות נוספות המעידות על ידיעתו של גזונטהייט
למעלה מהנדרש אמנה כעת מספר ראיות נקודתיות נוספות, המצביעות פוזיטיבית על ידיעתו הקונקרטית של גזונטהייט בזמן אמת על עובדות מסוימות שביסוד תביעתו:

(א) גזונטהייט ידע על החברה האירית עוד בשנת 1993, משום שהוא זה שהקים אותה וחתם על מסמכיה, כפי שנקבע בביהמ"ש העליון [ זו למעשה איננה ראיה אלא פלוגתא פסוקה]. יתרה מכך, לפי מכתב חברת הנאמנויות מיס-פירסון, שרו"ח מוריס קשור בה, הדו"חות של החברה האירית נשלחו לגזונטהייט מאז הקמתה בשנת 1993 [ נ/1]; ועו"ד יקירביץ ( שקיבל מכתב זה במענה למכתב ששלח להם בשם גזונטהייט) לא יכול היה לפתור את הקושי הזה [ עמ' 210-206].

(ב) גזונטהייט ידע על החשבון השני, משום שפעל בו גם בעצמו, משך ממנו כספים, וקיבל ממנו העברות לחשבונות האחרים שלו ושל חברותיו, שאותם ניהל ובדק באופן שוטף; וכל זאת ממש באותם זמנים, בשנים הרלוונטיות [ מסמכים מתוך נספחים 20-18, 50 לתצהיר ברלך, שעותקים נפרדים שלהם צורפו לשם הנוחיות כנספחים 7-3 לסיכומי הבנק].

(ג) גזונטהייט הכיר את החברה הנערבת בניאב ובעליה, משום שהוא עצמו חתם לה על ערבויות ועל הוצאת ערבות בנקאית מחשבונותיו האישיים מספר שנים קודם לכן [ ס' 62, 64, 67 לתצהיר ברלך; נ/3; נ/4].

(ד) גזונטהייט ידע על החיוב בחשבון השני בגין ערבות בניאב, ועל גלגול החוב לחשבון קנטבוש. כך, משום שמרגע שחשבון קנטבוש חויב, והפעולה נרשמה בו – היא הייתה בידיעתו של גזונטהיט, משום שהוא שלט בכל הנעשה בחשבון קנטבוש [ עו"ד הרצברג בשלב הראיות הנוספות, עמ' 1666-1665]; הוא זה שנתן הוראות בעניין קנטבוש לבתו הדירקטורית [ רבקה בש, עמ' 268-267, 275]; ולא נטען אפילו בתביעה, שגזונטהייט לא קיבל דפי חשבון בקנטבוש.

(ה) גזונטהייט ידע על רכישת מניות פליינט, משום שלאחר שדן בעניין עם ספיר, והתייעץ עם קרובו טאוב, הוא קנה מניות כאלה גם בחשבונו האישי ובחשבונו שבבנק המזרחי, אשר לגביהם אין טענה של " היעלמות מהעין" [ספיר, עמ' 1570; ואי-העדתו של טאוב כדי לסתור זאת].

117. בשולי כל הדברים האלה, אשוב ואזכיר את מידת הידיעה הנדרשת מהתובע, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות: די ב"ראשית ידיעה", די " בקצה חוט".
לכן, גם אם יש בראיות כדי להצביע רק על ראשית ידיעה של גזונטהייט על העובדות שביסוד תביעתו – די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת אי-הידיעה שלו. וגם אם הוכח שגזונטהייט ידע רק חלק מהעובדות, ולא ידע על כולן או מרביתן – די בכך כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות, ודי בכך כדי להדוף את טענת התובעים להשעיה ולדחייה של תקופת ההתיישנות.
זאת ועוד. ההוכחה של " ראשית ידיעה" לעניין זה נלמדת בכמה אופנים: גם מהבחירה המכוונת להסתיר עדים חיוניים, גם מהוכחות פוזיטיביות על ידיעה כללית, וגם מהוכחות פוזיטיביות על ידיעת פרטים אלה ואחרים.
(5) המסקנה המשפטית לעניין סעיפים 7 ו-8 לחוק

118. כפי שהראיתי, הוכח בפניי שגזונטהייט ידע את העובדות שביסוד תביעתו; ולכל הפחות יש לומר, שהתובעים לא הצליחו להוכיח שלא ידע.
אך בין שכך הוא, ובין שכך - התוצאה המתחייבת היא, שהתובעים לא עמדו בנטל ולא שכנעו בקיום התנאים להשעייתה ולדחייתה של תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים 7 ו-8 לחוק.
לפיכך, מסקנתי בדבר התיישנות מרבית התביעה, בעינה עומדת.

(ד) ההסדר המיוחד לעניין התיישנות בפקודת הנזיקין

119. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע הסדר מיוחד להתיישנותן של תביעות שעילתן בעוולה; כאשר " עוולה" לעניין זה מתפרשת באופן מרחיב הכולל גם עוולות חיצוניות לפקודה.
התביעה נגד הבנק בענייננו מבוססת על עילות נטענות של רשלנות, מרמה והפרת אמונים, ולכן יש תחולה להסדר האמור מבחינת סיווגן של עילות התביעה.
ואולם מה תוכנו של ההסדר המיוחד שבסעיף 89 לפקודה? כיצד הוא משליך לענייננו? מה הוא מוסיף ומה הוא משנה לעניין התיישנות התביעה דכאן?

120. אפתח בהבאת לשונו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין:
"לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – " היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
מקום שעילת התובענה הוא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל.
מקום שעילת התובענה הוא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

121. ניתן אפוא לראות, כי ההסדר המיוחד האמור הוא הסדר משלים לדיני ההתיישנות הכלליים שקבועים בחוק ההתיישנות.
כל פועלו של ההסדר המיוחד שבסעיף 89 לפקודה הוא בקביעת " היום שנולדה עילת התובענה", הלוא הוא היום ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות. ההסדר האמור מגדיר את היום הקובע בתביעות שעילתן בעוולה, וכן קובע מנגנון של השעיה ודחייה בשל אי-ידיעה בסיטואציות מסוימות.
ועוד ניתן לראות, שההסדר המיוחד שבסעיף 89 לפקודה מבחין בין העוולות השונות לפי מרכיבי עילת התביעה. ס"ק 89(1) מדבר בעילות תביעה המבוססות על המעשה או המחדל כשלעצמו, גם אם נגרם נזק אך זה איננו מהווה את אחד ממרכיבי העילה. וס"ק 89(2) מדבר בעילות תביעה שהנזק הוא אחד ממרכיביהן, ורק בהתקיים הנזק קמה עילת התביעה.

122. התובעים טענו בסיכומיהם לתחולת ההסדר הראשון, מכוח ס"ק 89(1) לפקודה, הא ותו לא. לכן אתמקד בטענה זאת.
במאמר מוסגר אציין, כי לדידי נתפסו התובעים לכלל טעות. כך, משום שלכאורה ניתן היה להחיל גם את ההסדר שבס"ק 89(2), ולו ביחס לעוולת הרשלנות הנטענת, אשר הנזק הוא אחד ממרכיביה. לכן, ורק לשם שלמות התמונה, אתייחס גם לכך. ואולם הדבר נעשה למעלה מהנדרש, ואינו יכול להקים לתובעים כל טענת-נגד להתיישנות, אותה הם לא טענו.

123. ס"ק 89(1) לפקודה – עוולה מתמשכת
הייחוד שבס"ק 89(1) לפקודה, לעומת דין ההתיישנות הכללי, הוא בהתייחסות ל"עוולה מתמשכת". שהרי הוראת הבסיס בס"ק 89(1) זהה לדין הכללי – שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו אירע המעשה או המחדל שהקימו את עילת התביעה, הלוא הוא היום שבו נולדה עילת התביעה. ואולם לגבי מעשה או מחדל " נמשך" - לעניין זה נקבע בס"ק 89(1), שעילת התביעה נולדה ביום שבו " חדל" המעשה או המחדל " הנמשך".
עוולה " מתמשכת" יכולה להיות מורכבת מאוסף של עילות בודדות שחוזרות על עצמן כל יום ואינן ניתנות להפרדה – ואולם אין היא כוללת עוולה " מתחדשת", שבה רואים בכל מעשה או מחדל כעילה חדשה. כמו כן, אשם חד פעמי שהסתיים, לא ייצור עוולה " מתמשכת", גם אם הנזק שנגרם נמשך או שהיקפו גדל. וראו: חבקין בעמ' 305-300 והאסמכתאות המובאות שם.

124. אם נשוב לענייננו, ונבחן את התביעות שהתיישנו – וכזכור מדובר בארבע ועוד חלק מהחמישית מבין עילות התביעה – הרי שכולן עוסקות בעניינים נקודתיים ולא מתמשכים.
העברת חשבון KF לחברה האירית נעשתה במעשה אחד בראשית 1993, והכל נעשה ונשלם באותו רגע.
שתי הערבויות הבנקאיות שיש בגינן תביעה ( ערבות בניאב, וערבות מטז הראשונה) – הוצאו מהחשבון השני במועדים נקובים (14.1.91, 19.4.91, בהתאמה), וחויבו בחשבון השני במועדים נקובים (15.1.93, 19.10.93, בהתאמה); הכל במעשים חד-פעמיים ונקודתיים, ולא בתהליך מתמשך.

השעבוד בחשבון האישי נוצר גם הוא במעשה נקודתי אחד ובמועד נקוב אחד, ביום 13.9.92 – ולכן גם הוא איננו בגדר עוולה נמשכת. אוסיף ואזכיר בקשר לכך, שגם מימוש השעבוד היה באקט נקודתי בשנת 2002 – אלא שהמימוש כשלעצמו איננו מהווה חלק מעילת התביעה, ואין כל פגם ופסול שנטענו ביחס לעצם המימוש אלא רק ביחס ליצירת השעבוד.
רכישת מניות פליינט נעשתה אף היא במספר מעשים בודדים ונפרדים של רכישת מניות בתאריכים נקובים, ואין מדובר בעוולה מתמשכת. הרי כל מניה או כמות מניות נרכשות ע"י פקודת רכישה ספציפית וחד-פעמית. אין כאן " תהליך". אמת, טענת התביעה היא לגבי עצם הרכישה ללא הרשאה, ולעניין זה אין הבדל בין הרכישות הנקודתיות השונות. לכן כל הטענות התגבשו כבר בשנת 1993, או לכל המאוחר בשנת 1995 ( אם נראה ברכישות הראשונות ככאלו שאינן מספיקות להאיר את עיני הבנק). אבל עדיין מדובר במעשים בודדים, נקודתיים, מוגדרים ונפרדים זה מזה, ולכן אין מדובר בעוולה מתמשכת.
חיובי הריבית – גם אלה הם חיובים בודדים ונקודתיים, כשכל יום בגינו יש חיוב מקים עילה נפרדת שנולדת מחדש. אבקש להבהיר, כי אם לא היינו אומרים כך, אזי היינו מאפשרים ללווה שלקח הלוואה של 25 שנה, לשלם את הריבית באופן שוטף משך 25 שנים, ואז לבוא בשנה ה-31 ולטעון שהחיובים היו שגויים ולתבוע השבה של כל מה ששילם במשך למעלה מיובל שנים, ולא רק בגין השנה האחרונה שאחרי תקופת ההתיישנות. לכן דחיתי את טענת ההתיישנות בגין כל חיובי הריבית מיום 27.7.96 ואילך; אך מאותו טעם גם קיבלתי את טענת ההתיישנות ביחס לכל חיובי הריבית שקדמו ליום זה.

125. ס"ק 89(2) לפקודה – השעיית תקופת ההתיישנות בשל אי-ידיעה
כפי שציינתי לעיל, התובעים לא טענו כנגד ההתיישנות מכוח ההסדר שבס"ק 89(2) לפקודת הנזיקין. למרות זאת, ולמעלה מהנדרש, אתייחס גם לכך.
ס"ק 89(2) לפקודה חל על עוולות, שהנזק הוא אחד ממרכיבי עילתן. עוולת הרשלנות היא דוגמא מובהקת לכך, ולכן ניתן היה לטעון לתחולת ס"ק 89(2) בענייננו.
ואולם מה תוכנו ומה פועלו של ס"ק 89(2) האמור?
ברישא נקבע, כי עילת התביעה בעוולות-נזק תיוולד רק ביום בו אירע הנזק – ולא קודם לכן, ביום בו נעשה המעשה או המחדל שגרמו לנזק.
באמצע נקבע הסדר מקביל ומשלים לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, המסדיר את דחייתה של תקופת ההתיישנות בשל אי-ידיעת התובע; כאשר ס"ק 89(2) לפקודה מתייחס לידיעה על הנזק, בעוד שסעיף 8 לחוק נותר לחול ביחס לידיעה על המעשה או המחדל שגרמו לנזק.
והסיפא של ס"ק 89(2) מתייחסת להוראת האמצע, לסיטואציה של אי-ידיעה, אך מוסיפה ביחס אליה תקרת זמן של 10 שנים מקרות הנזק. רוצה לומר, שגם אם חלפו רק 5 שנים מגילוי הנזק, ואולם חלפו 10 שנים מקרות הנזק – תתיישן התביעה. ומצד שני, אם חלפו 7 שנים מגילוי הנזק, ו-8 שנים מקרות הנזק – גם אז תתיישן התביעה, ולא תעמוד לזכות התובע " תקרת 10 השנים", כי מדובר בתקרה ולא בהגדלה של תקופת ההתיישנות.
לעניין זה ראו פס"ד הוועדה לאנרגיה אטומית הנזכר, וכן חבקין בעמ' 302-301.

126. לפיכך, לאור תוכנו ופרשנותו של ס"ק 89(2) לפקודת הנזיקין, ולנוכח קביעותיי העובדתיות בעניין המועדים ובעניין הידיעה של גזונטהייט – לא היה בס"ק 89(2) כדי להושיע לתובעים, אפילו אם היו טוענים לתחולתו.
מרגע שקבעתי שגזונטהייט ידע, ולכל הפחות לא הוכיח שלא ידע, את יסודות תביעתו לפחות 7 שנים בטרם הגשת התביעה – הרי שהתביעה התיישנה, וגם תקרת 10 השנים אינה מוסיפה לכך דבר.
אדגיש, כי ביחס לכל העילות שהתיישנו, ידע גזונטהייט על כל המרכיבים המהותיים של התביעה, לרבות " הנזק", לפחות 7 שנים בטרם הגשת התביעה.
כך בעניין העברת חשבון KF לחברה האירית בשנת 1993 – משום שמבחינתו של גזונטהייט, "הנזק" הוא בעצם ההעברה של החשבון, לרבות של הנכסים שהיו בחשבון, ובעצם " הכפפתו" לחיובים עתידיים בחשבון. ואזכיר, כי לדידי לא הייתה כאן באמת העברה של חשבון בין שני גופים נפרדים.
כך גם בעניין הערבויות הבנקאיות, לרבות מועדי החיוב בחשבון השני – משום שחיוב זה הוא " הנזק" הנטען, שנעשה עוד בשנת 1993, וכבר אז היה ידוע לגזונטהייט, או שלא הוכח שלא היה ידוע לו.
כך גם בעניין השעבוד שנוצר והיה ידוע לגזונטהייט, או שלא הוכח שלא היה ידוע לו, עוד בשנת 1992.
אינני מתעלם מכך שמימוש השעבוד היה רק בשנת 2002, אלא שאינני רואה בכך את " קרות הנזק" ואת " גילוי הנזק". כאשר לראובן יש נכס, ושמעון רושם שלא-כדין שעבוד על אותו נכס – " הנזק" נגרם לראובן כבר אז. בהסתכלות חשבונאית, כבר אז יש לגרוע משווי הנכס את שווי החיוב המובטח בשעבוד. ובהסתכלות קניינית, כבר אז יש גריעה מהקניין המלא בנכס המשועבד. ולכן, כאשר ראובן יודע ששמעון רשם שלא-כדין את השעבוד על הנכס של ראובן ( ואני קבעתי, כאמור, שגזונטהייט ידע על כך, או שלא הוכיח שלא ידע) – העילה של ראובן לביטול השעבוד קמה כבר אז, ומירוץ ההתיישנות החל כבר אז, ואיננו נדחה עד למימוש השעבוד.
כך גם בעניין רכישת מניות פליינט – משום שמועדי הרכישה הם גם מועדי חיוב החשבון, כלומר " המעשה" ו"הנזק" מתלכדים בציר הזמן; ואלו נעשו משנת 1993, והיקפם היה ניכר לפי כל קנה מידה אובייקטיבי לכל המאוחר בשנת 1995; וכפי שקבעתי, גזונטהייט ידע הכל, או לכל הפחות לא הוכיח שלא ידע.
וכך, כמובן, גם בעניין הריביות עד ליום 27.7.96 – כאן " המעשה" ו"הנזק" לא רק מתלכדים אלא שהם זהים; מרגע שהחיובים היו כבר בחשבון, "הנזק" כבר נגרם; וגזונטהייט ידע על כך, או שלא הוכח שלא ידע.

127. לסיכום עניין ההסדר שבסעיף 89 לפקודת הנזיקין – אין הוא נותן בידי התובעים כל מענה להתיישנות התביעה. על כן, קביעתי לעניין התיישנות התביעה בעינה עומדת.

(ה) טענות מיוחדות למניעת או דחיית התיישנות בתביעות נגד בנקים

128. התובעים הוסיפו וטענו, כי אין לשמוע לטענות ההתיישנות של הבנק, וזאת מטעמים שמיוחדים לתביעות נגד בנקים.

129. ראשית, טענו התובעים, כי כעניין שבמדיניות, אין לאפשר לבנקים לטעון, או לכל הפחות יש להקשות עליהם לטעון, להתיישנות תביעות המוגשות נגדם – משום שהרציונאלים של דיני ההתיישנות אינם מתקיימים ביחס לבנקים, שחייבים מכוח הדין בחובות מוגברות של שמירת תיעוד ונתונים.
אינני מוצא כל אסמכתא מחייבת וגם לא כל הצדקה לטיעון זה. חוק ההתיישנות לא קבע כל חריג לתחולתו ביחס לבנקים, ואין ליצור חריג כזה יש מאין. אכן, יש על הבנקים חובות מוגברות לשמור תיעוד ונתונים – אך גם חובות אלה הן מידתיות, ואין הן נמשכות יובלות שנים. זאת ועוד, תיק זה יוכיח, שסוגיות רבות מחייבות התייחסות בעדות ולא רק במסמכים; והדרישה מפקידי בנק בפנסיה להעיד על מה שנעשה לפני 15 עד 25 שנים, מדגימה אף היא את הצורך לשים גבול.
כמו כן, הרציונאלים של ההתיישנות אינם מתמצים רק בקושי לשמור תיעוד. כך אזכיר, למשל, את השיקול הציבורי, לשחרר את בתי המשפט מהצורך להקדיש את זמנם לבירור פרשיות מהעבר הרחוק, על חשבון צרכים עדכניים יותר של הציבור בכללותו.
הגבולות המידתיים לעניין זה נקבעו בחוק ההתיישנות, לרבות הוראות מיוחדות להשעייתה ולדחייתה של תקופת ההתיישנות מטעמים מוצדקים של אי-ידיעת התובע והעלמת הדברים מפניו. טענות אלה לא התקיימו בענייננו, כפי שהראיתי לעיל. ואינני רואה כל הצדקה ללכת מעבר לכך, בוודאי שלא באופן גורף כפי שמציעים התובעים.

130. מבין השורות בסיכומי התובעים, ניתן לדלות טענה נוספת שלהם נגד ההתיישנות – שבתביעה של לקוח נגד בנק להצהיר על העדר חוב, לא יתחיל מירוץ ההתיישנות לפני דרישת הבנק מהלקוח לפרוע את החוב.
הדברים נטענו, כאמור, רק במשתמע, ולא הוצגה כל אסמכתא לטענה. ניתן היה לדחותה כבר מטעם זה. ואולם אף לגופה אין בה ממש.
נראה שהטיעון המשתמע האמור של התובעים " מתכתב" עם הלכת וויליאמס הידועה ( ד"נ 32/84), שקבעה סימטריה בין התביעות החוזיות של בנק נגד לקוח ושל לקוח נגד בנק לתשלום יתרת החוב או יתרת הזכות ( בהתאמה), כאשר היתרה צריכה להשתלם לפי החוזה עם דרישה, ולכן גם מירוץ ההתיישנות מתחיל עם הדרישה.
ענייננו שונה. בעניין וויליאמס היה מדובר בתביעה של יתרה כספית, בין זכות ובין חובה, לפי חוזה. בענייננו מדובר בתביעה שאינה חוזית, כאשר התובע חולק על תקפותם של חיובים בחשבון.
ברוח זאת פסק השופט עמית, בשבתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בת"א ( חי') 719/96 דיאב נ' בנק ערבי ישראלי (20.10.02), ואני מסכים עמו. שם תבע הלקוח את הבנק לביטול חיובים מסויימים, שחלקם נעשו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה; והתביעה בגין אותם חיובים נושנים נדחתה בשל התיישנות. וראו את דברי השופט עמית, שם, בסעיף 53 לפסק הדין:
"כאשר השאלה שבמחלוקת היא אם קיימת בכלל יתרת זכות (צ"ל חובה – ר.א.) ללקוח, בשל פעולות בחשבון שיש מחלוקת על תוקפן, המועד למירוץ התיישנות מתחיל עם ביצוע הפעולות, בכפוף להוראות המפסיקות את מירוץ ההתיישנות הקבועות בחוק ההתיישנות. ... קשה להלום, כי הלקוח יהיה זכאי " לשלוף" את דרישתו עשרים שנה לאחר ביצוע פעולות בחשבון, ומירוץ ההתיישנות יתחיל מאותו מועד. תוצאה זו נוגדת את הרציונלים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות, כפי שנזכרו בפרשת וויליאמס הנ"ל".
בשולי הדברים אציין, כי גם אמרת האגב של השופטת פרוקצ'יה בע"א 735/07 צמרות נ' בנק מזרחי טפחות (5.1.11) אינה מלמדת אחרת. שם אמרה השופטת פרוקצ'יה, כי היא " נוטה לחשוב" שהכוח הקונקרטי של הלקוח לתבוע את הבנק מתעורר רק כאשר הבנק דרש את התשלום. אך שם היה מדובר בהסכם ליווי ארוך שנים, שבוטל בד בבד עם דרישת התשלום. ולב טענת התובע שם הייתה בקשר לביטול הסכם הליווי, משום שכל עוד עמד ההסכם בתוקף, לא היה הלקוח חייב בתשלום מיידי. לפיכך ברור, שעילת התביעה שם נולדה רק במעשה ביטול ההסכם, שהתלכד עם דרישת התשלום, מה שאינו רלבנטי לענייננו.

(ו) סיכום בעניין ההתיישנות

131. לאחר שבחנתי את כל עילות התביעה שבפניי ומועדי התגבשותן לצורך ההתיישנות, ואת כל טענות הנגד השונות לעניין ההתיישנות, נותרה מסקנתי כמו בסיכום הביניים:
התביעות בגין העברת חשבון KF לחברה האירית, הוצאת הערבויות הבנקאיות מהחשבון השני וגלגולן לחשבונות אחרים, יצירת השעבוד בחשבון השני ומימושו, קבוצת גזונטהייט, רכישת מניות פליינט בחשבון KF, וחיובי הריבית עד יום 27.7.96 – כולן התיישנו.
ואילו התביעות בגין הריביות מיום 27.7.96 ואילך, ובעניין חיובי גזונטהייט בחובות ספנדקס – תביעות אלה לא התיישנו.

התביעות שלא התיישנו

(א) הריביות מיום 27.7.96 ואילך

132. כעת נפנה לברר לגופה את התביעה בעניין הריביות, ככל שזו לא התיישנה. רוצה לומר, הריביות בהן חויבו התובעים מסוף תקופת ההתיישנות, קרי מיום 27.7.96 ואילך.
נושא הריבית תפס מקום של כבוד בראיות שהוגשו ובעדויות שנשמעו במשפט, כמו גם בסיכומים שהוגשו. אלא שבסופו של יום הצטמצמו המחלוקות בעניין זה, ואינן עוד כפי שהיו מלכתחילה.

133. נקודות משמעותיות בציר הזמן
בטרם אכנס לברור המוסכמות והפלוגתאות, אבקש לעמוד על מספר נקודות משמעותיות בציר הזמן לטיעונים בעניין הריבית.
27.7.96 – זהו מועד סיומה של תקופת ההתיישנות של תביעת הריבית, ולפיכך רק ממנו ואילך יכולה לעמוד התביעה בעניין חיובי הריבית. זהו, אפוא, המועד הקובע, מועד התחילה, לכל ההתנהלות בעניין הריביות, אותה יש לבדוק לצורך פסק הדין.
27.7.03 – זהו מועד הגשת התביעה, אשר ממנו ואילך ברור שהצדדים מצויים בסכסוך. והבנק רואה במועד זה כמועד קריטי לעניין מתכונות הריבית והמעבר לריבית חריגה.
23.9.09 – זהו היום שבו דחה בית משפט זה ( השופטת שטמר) את בקשת התובעים לשחרר את מניות ערד המשועבדות כנגד הפקדה כספית של סכום החוב הרשום בספרי הבנק. אליבא דהתובעים, זהו המועד שממנו ואילך יש לשחררם מכל ריבית. למען הדיוק, בסיכומים שבכתב טענו התובעים, שהיום הנכון לעניין זה הוא יום 22.1.09, שאז פנו לבנק מחוץ לכתלי ביהמ"ש וביקשו את השחרור של מניות ערד; אך בהשלמת טיעונים בע"פ הסכימו התובעים, שהיום הרלבנטי הוא היום בו נדחתה בקשתם ע"י ביהמ"ש כאמור לעיל.

134. מוסכמות, וחזרה מטענות
הן בסיכומים שבכתב, והן בהשלמת טיעון בע"פ לאחר מכן, הגיעו הצדדים להסכמות עובדתיות מסוימות, וכן לצמצום או לחזרה מטענות מסוימות.
ראשית, כעת מוסכם על הצדדים שלא נעשה כל הסכם לעניין הריבית בין התובעים לבין הבנק ( למעט בעניין הערבויות הספציפיות לספנדקס, שעניינן יתברר בנפרד בהמשך).
בהקשר זה מעניין לציין אנומליה מסוימת, שכל אחד מהצדדים ניסה במהלך המשפט להוכיח טענה הפוכה לטענתו המקורית. התובעים טענו מלכתחילה להעדר כל הסכם לעניין הריבית, אך במהלך ההוכחות ביקשו להראות הסכמה לריבית מיטבית. ואילו הבנק טען מלכתחילה לחיוב " כמוסכם", כלומר לקיומו של הסכם אף שלא צירף כזה, אך בהוכחות ביקש להראות העדר כל הסכמה. אלא שהכול הפך כאמור לעניין תיאורטי, משום שבסופו של יום הסכימו הכול, כאמור, שלא היה כל הסכם לעניין הריבית.
שנית, כעת מוסכם כי שיעורי הריבית שחויבו בפועל בחשבונות התובעים ( לרבות בקנטבוש) עד לשנת 2009 היו על בסיס של ליבור בתוספת אחוזית; כאשר בדולרים היה מדובר בריבית של ליבור + 1% עד ליבור + 3%; ובליש"ט היה מדובר בליבור + 1% עד ליבור + 2% ( וממחצית 2003 אף נעשה חיוב בודד של ליבור + 6%). מוסכמה זאת נובעת מכך, שב"כ התובעים אימץ בסיכומיו את נתוני הריבית שמסר המצהיר מטעם הבנק, דוד כץ [ בנספח 2 לתצהירו]; והבנק כמובן לא חלק על נתונים אלה.
אך כפועל יוצא מכך עולה גם, שלא רק שמשך שנים עמדו הריביות על ליבור + 1%, גם בדולר וגם בליש"ט, אלא בפרט ששיעור הריבית ביום 27.7.96, היה ליבור + 1%, ורק בהמשך לכך עלו וירדו ועלו שוב שיעורי הריבית – משום שאלו הם הנתונים בנספח 2 לתצהיר כץ לגבי החיובים בפועל, שהוסכמו כאמור לעיל.
שלישית, התובעים חזרו בהם מטענתם לריבית מיטבית של ליבור + 0.5% , לפי הריבית שניתנה לטענתם ללקוח מסויים בבנק. טענתם הועמדה על זכות לריבית של ליבור +1% עד ליום 23.9.09, כאשר מאותו מועד הם טוענים לפטור מכל ריבית.
צמצום זה של טענות התובעים נעשה במסגרת השלמת טיעונים בע"פ, בישיבה האחרונה בתיק מיום 23.7.17, בהצהרה לפרוטוקול של ב"כ התובעים במענה לשאלתי [ עמ' 1739].
ב"כ הבנק נשאל אף הוא לעניין זה, והשיב בהודעה בכתב שבועיים לאחר מכן, ביום 6.8.17, כי הבנק טוען לריבית חריגה ממועד הגשת התביעה, קרי מיום 27.7.03. לכאורה ניתן היה להסיק מכך, כי גם הבנק מסכים לריבית של ליבור + 1% עד ליום 27.7.03. ואולם לנוכח אי-הוודאות בעניין זה, לא " ייתפס" הבנק בהסכמה כזו.
משמעות העניין מתמצית, אפוא, בצמצום מסויים בטענת התובעים לעניין שיעור הריבית, בעוד שהבנק נותר בעמדתו. אלא שלצמצום מסויים זה יש חשיבות רבה מבחינת היקף הדיון; ולטעמי זהו צמצום שנעשה ע"י התובעים בשום שכל לאור הראיות שנשמעו בעניין.

135. העמדות " הסופיות" של הצדדים
בשים לב לסיכומיהם, וכן למוסכמות המסוימות, ולחזרה החלקית מטענות כפי שפרטתי לעיל, הרי שהעמדות " הסופיות" של הצדדים הן כדלקמן:
התובעים טוענים, כי יש לחייבם בריבית ליבור + 1% עד יום 23.9.09 ( הוא יום דחיית בקשתם לשחרור מניות ערד); וכי מאותו מועד ואילך אין לחייבם בכל ריבית שהיא.
הבנק טוען, כי יש לחייב את התובעים בריביות בשיעורים משתנים כפי שהם חויבו בפועל, כך עד ליום 27.3.03 ( הוא יום הגשת התביעה); וכי מאותו מועד ואילך יש לחייבם בריבית חריגה.

136. הפלוגתאות שיש להכריע בהן
בשים לב לטיעוני הצדדים שבסיכומים, למוסכמות, ולעמדות " הסופיות" של הצדדים כמובא לעיל, הרי שגדר המחלוקת בעניין הריבית הצטמצם, והפלוגתאות שיש להכריע בהן נותרו כדלקמן:
מהי הריבית הרגילה שיש לחייב בה את התובעים? ליבור + 1%? או הריביות המשתנות כפי שחויבו בפועל לאורך כל הזמן?
האם יש לחייב את התובעים בריבית חריגה כלשהי? ואם כן, אז מאימתי? האם יש לעשות כך מיום 27.7.03 ( יום הגשת התביעה)? או אולי ממועד מאוחר יותר, כגון 23.9.09?
האם יש מקום לתת לתובעים פטור מריבית מיום 23.9.09 ( יום דחיית הבקשה לשחרור מניות ערד)?

(1) הריבית הרגילה

137. מהי הריבית הרגילה שיש לחייב בה את התובעים?
לדידי, מרבית הראיות שהוצגו ונשמעו במשפט בסוגיית הריבית אינן רלבנטיות עוד לפלוגתא האמורה. כך, לנוכח שתי המוסכמות: שבמועד הקובע, 27.7.96, חייב הבנק את התובעים בריבית של ליבור + 1%; ושבשום שלב לא היה כל הסכם בין התובעים לבין הבנק לעניין הריבית.
אכן, ריבית בנקאית איננה קבועה לעד. הבנק יכול לשנות אותה ולהעלות אותה מעת לעת, בין לפי הסכם מקורי בעניין, בין בהסכמה אד-הוק, ובין באופן חד-צדדי ( בהעדר הסכם). ואולם הכוח לשינוי חד-צדדי של הריבית בהעדר הסכם – כוח זה מותנה במתן הודעה מפורשת על כך ללקוח.
לעניין זה ראו: ע"א 1822/97 בנק המזרחי נ' יאיר ש. שיווק (11.11.99); ע"א 7162/96 אמנונים נ' הבנק הבינלאומי הראשון (9.11.98). אבקש להדגיש, כי הפרשנות שניתנה ע"י ב"כ הבנק לפסה"ד בעניין יאיר ש. שיווק איננה נכונה. לא נפסק שם באופן כללי, שניתן להעלות ריבית באופן חד-צדדי ללא הודעה - אלא שלאור הממצאים העובדתיים שנקבעו שם, ניתנה הודעה מספקת לפי ההסכם בין הצדדים, במיוחד כאשר מנהל המשיבה היה יום יום בבנק והיה מתעדכן ומעורה במצב. ולעומת זאת, בעניין אמנונים נפסק, שלא ניתנה שם הודעה מספיק ברורה, ולכן נפסלה שם העלאת הריבית למרות משלוח הודעות בעניין.

138. ואולם בענייננו אין מדובר בשאלת הלכה בלבד, והדברים מגובים בעדות חד-משמעית מטעם הבנק.

דוד כץ הוא הממונה על האשראי בבנק ומבכירי הבנק [ עמ' 524], והוא המצהיר היחידי מטעם הבנק לעניין הריבית. והנה, כץ אישר בחקירתו הנגדית את כל העובדות דלהלן, הן לעניין הנהוג והמחייב בבנק באופן כללי, והן במיוחד בעניינו של גזונטהייט [ עמ' 719-710]. ואלה הן העובדות, שכץ מסר בעדותו:
הבנק אינו רשאי להעלות ריבית ללא הסכמת הלקוח ותיאום עמו או ללא הודעה ללקוח.
העלאת ריבית חד-צדדית כזאת מחייבת החלטה של ועדת האשראי של הבנק, ואסמכתא לדבר.
בעניינו של גזונטהייט היו שינויי ריבית, לרבות העלאת ריבית, ואולם אין לכץ כל הסבר לכך, ואין לו גם אסמכתאות להחלטות הבנק בעניין.
גם בהנחה שדפי החשבון נמסרו לגזונטהייט או הגיעו לידיעתו, אין בהם כדי הודעה על העלאת הריבית – משום שכל שיש בדפי החשבון הן פעולות ויתרות, עם סכומים ותאריכים, ובכלל זה גם חיובי ריבית, אך אין בהם כל פירוט של שיעורי הריבית ואופן חישובה.

139. רק לשם ההדגמה והמיקוד אפנה לדברים בולטים שאמר כץ בחקירתו [ שם]:
"ש. ... הבנק יכול להעלות את הריבית בלי הסכם? בלי הסכמה או בלי לעדכן את הלקוח?
ת. לא. ...
ש. ... למה אין תיעוד שאומר, או איפה התיעוד שאומר, החלטנו להעלות את הריבית או להוריד את הריבית?
ת. ... לא התבקשתי להביא את התיעוד, אני התבקשתי לבדוק את המספרים.
ש. אז מי כן יכול? אתה מסכים שבלי תיעוד לא יכול להיות שעשו, אי אפשר לשנות את הריבית בלי הסכמה, נכון?
ת. נכון.
ש. לרעת הלקוח.
ת. כן. ...
ש. ... ואתה לא יכול להראות לי שום אסמכתא שזה מקובל עליו, הקפצת המרווח הזה פתאום ל-1.5%. על סמך מה עשיתם את זה? אתה לא יודע.
ת. לא חיפשתי את המסמך, ואני לא יודע".

140. אבקש להדגיש, כי הבנק לא טען בכתב ההגנה ולא בכל שלב אחר, שהוא הודיע לגזונטהייט על העלאת הריבית. הבנק גם לא הביא כל ראיה וכל אסמכתא לכל הודעה כזו, ובוודאי שלא למסירתה לגזונטהייט.
אלא שבעניין זה, ושלא כמו בעניין ידיעת התובע לצורך ההתיישנות – הנטל הוא על הבנק. שהרי אם הכלל המשפטי הוא, שבהעדר הסכם תמשיך הריבית הנוהגת לחול, אלא אם הודיע הבנק ללקוח על שינוי הריבית - אזי לצורך הוכחת החריג של שינוי הריבית בהודעה, צריך הטוען לשינוי כאמור להוכיח את מתן ההודעה.

141. למען הסר ספק, החיוב בריבית ליבור +1% היה צריך לחול בכל חשבונות התובעים ובחשבונות הקשורים להם, ובפרט בחשבון השני ובחשבון קנטבוש.
בעניין זה עובד טיעון " הקבוצה" לטובת התובעים. שהרי אם הבנק ראה בכל חשבונות " הקבוצה" כמכלול אחד, אזי בהיעדר שיקולים נקודתיים שמצדיקים לסטות מכך – צריכה הריבית להיות " מקיר לקיר".
אישר זאת מר כץ, במענה לשאלתי [ עמ' 605]:
"ש. אם בעצם בתוך הקבוצה, אם יש כיסוי מוחלט מלא, אז זה שקוף, נכון?
ת. כן, נכון.
ש. ולכן אני אמרתי לך גם קודם שגם הריבית צריכה להיות זהה, כי זה שקוף,
אלא אם הלקוח רוצה אחרת, אתה מסכים?
ת. כן, אמרתי לך לפעמים יש דברים אחרים".
אבקש לציין, כי החשבון השני הוא חשבון של גזונטהייט, שהוא אחד התובעים, ולכן זהו חשבון פחות " בעייתי" מבחינה דיונית. לעומת זאת, ביחס לחשבון קנטבוש, אני ער לכך שקנטבוש איננה תובעת בתיק זה. ואולם למרות זאת יש לבצע את החישוב האמור גם בחשבונה. מבחינה דיונית כך הוא, משום שבסופו של יום גולגל החיוב בקנטבוש לחשבונות האישי ו-KF, שהם חשבונות התובעים ושם נרשמו בסופו של יום פעולות חובה בשיעור אותן ריביות מחשבון קנטבוש. ומבחינה מהותית, היו חיובי הריבית צריכים להיות זהים בכל חשבונות ה"קבוצה", כמוסבר לעיל.

142. לסיכום עניין זה: הבנק היה רשאי לחייב את התובעים בריבית רגילה של ליבור +1%, כפי שעשה מלכתחילה; ולא היה רשאי לשנות מכך לאחר יום 27.7.96 ולחייבם בריבית רגילה גבוהה יותר, משום שלא הודיע להם על השינוי; כך בחשבונות שלהם, לרבות החשבון השני, וכך גם בחשבון קנטבוש.
כיוון שהתביעה בעניין הריבית נותרה עומדת רק מיום 27.7.96 ואילך ( מסוף תקופת ההתיישנות), אזי מה שיש לעשותו הוא: לחשב את הריבית על היתרות כפי שהיו ביום 27.7.96, ומאז ואילך, בהתחשב בכל חיובים וזיכויים נוספים שחלו מאז. וככל שמדובר בחשבון השני ובחשבון קנטבוש, יחול האמור לעיל מיום 27.7.96 ועד לסגירת החוב באותם חשבונות בהעברה מהחשבון האישי או מחשבון KF.
יחד עם זאת אדגיש, כי כל דבריי אלה מתייחסים לריבית רגילה, ולא לאפשרות לחייב בריבית חריגה או ריבית פיגורים. לכך אתייחס בהמשך.

(2) ריבית חריגה?

143. מבוא לדברים
האם היה מקום לחייב את התובעים בריבית חריגה? ואם כן, אז מאימתי?
הבנק טוען, כאמור, שהוא זכאי לחייב את התובעים בריבית חריגה החל מיום 27.7.03, הוא יום הגשת התביעה. טעמיו של הבנק הם, שלכל המאוחר מאותה עת " נשלפו הסכינים", והצדדים עברו לעימות רשמי ומוצהר. לפיכך, משלב זה אין עוד התובעים זכאים למסגרת אשראי, ואין הם זכאים לצפות למסגרת כזו. על התובעים לפרוע לאלתר את החוב כולו, כפי שנדרשו לעשות. ומשלא עשו כן, הרי הם בגדר חייבים בחריגה ( או חייבים בפיגור), ולכן עליהם לשלם ריבית חריגה ( או ריבית פיגורים).
טענה זו יכלה להיות טענה אפשרית וטובה - אלמלא פעל הבנק בדרך אחרת, וגילה את דעתו הברורה בזמן אמת, שהוא בוחר שלא לחייב את התובעים בריבית חריגה גם בזמן המשפט, כי אם בריבית הרגילה ( גם אם לא בשיעורים שקבעתי לעיל כריבית שהייתה מחייבת, אלא בשיעורים משתנים אחרים).
להלן אפרט את מהלך הדברים כולו, ואת הטעמים לעמדתי זו.

144. הרקע העובדתי
מסתבר, כי גם לאחר פרוץ הסכסוך בשנת 1999, וגם לאחר הגשת התביעה של התובעים ותביעת הכינוס המקבילה של הבנק בשנת 2003, המשיך הבנק לחייב בספריו את התובעים בריבית רגילה ולא בריבית חריגה.
אמת, אין מדובר בריבית של ליבור + 1%, שהייתה צריכה להמשיך ולחול בהעדר הסכמה או הודעה על שינוי, כפי שקבעתי לעיל. מדובר היה בריביות משתנות, מליבור + 1% ועד ליבור + 3% ( ובמקרה בודד אחד אף ליבור + 6% בליש"ט למשך זמן קצר, שיעור שגם כץ לא יכול היה להסבירו).
ואולם בכל מקרה, מדובר בריבית רגילה ולא בריבית חריגה.
בחקירתו הנגדית אישר כץ, כי כך אכן נעשה ונרשם בספרי הבנק. הדבר התבטא בדפי יתרות לסוף שנה עד לשנת 2008 [ ת/31], וכן באישורי יתרות החוב שמסר הבנק לתובעים ביום 15.9.08 ללא כל הסתייגויות [ ת/21], [עמ' 534-533, 541].
גם כאשר תיאר הבנק בדוחות הכספיים שלו את התביעה של התובעים ואת החוב נושא התביעה, מדובר היה בסדרי הגודל שמתאימים לחיובים בריבית הרגילה [ ת/20], [עמ' 528]. גם הדיווחים לבנק ישראל על אשראים וחייבים התייחסו לחובות התובעים על בסיס הריבית הרגילה [ עמ' 543].

יתרה מכך, בספטמבר 2003, כחודשיים לאחר הגשת התביעות ההדדיות, וכשהסכסוך כבר " להט", החליטה ועדת האשראי של הבנק לחייב את הלקוח ( גזונטהייט וחברותיו) בריבית של ליבור + 1.5% בלבד, וזאת מיולי 2003, שהוא מועד הגשת התביעות. אך כשנה לאחר מכן, בספטמבר 2004, התגלה לוועדת האשראי, שהלקוח חויב בפועל בריבית של ליבור + 3%, בניגוד להחלטה הקודמת. או אז החליטה ועדת האשראי בספטמבר 2004 לתקן את הדברים, ולזכות את הלקוח בעודף החיוב של 1.5%; וכל זאת, כאשר הצדדים מתכתשים בבית המשפט כבר למעלה משנה! [ת/29, נומרטור 105, 106], [ עמ' 728].
אבקש להבהיר, כי ההחלטות הפנימיות של הבנק על ריבית של ליבור + 1.5% לא הודעו ולא נמסרו לתובעים, ולכן שיעור הריבית שנקבע בהן אינו מחייב את התובעים כמוסבר בתת-הפרק הקודם – ואולם מבחינת הבנק, יש בכך אסמכתא חד-משמעית להחלטה ברורה שלא להחיל ריבית חריגה.

145. האם התנהלותו זו של הבנק " עושה שכל"? לדידי התשובה חיובית.
כזכור, מאז יולי 2003 התנהלה תביעת התובעים נגד הבנק, היא התביעה שבפניי, כאשר במקביל הוגשה תביעת הבנק למינוי כונס לשם מימוש השעבוד ( תביעה לא פעילה, שממתינה להכרעה בתביעת התובעים).
אלא שכל אותה עת החזיק הבנק בביטחון יקר ערך הנמצא בחשבון האישי ובחשבון KF ( וחלקו שבחשבון האישי אף משועבד בשעבוד נושא תביעה זו ונושא תביעת הכינוס) – מניות השליטה בערד. וכל אותה עת המשיך הבנק לחייב את חשבונות התובעים בריביות רגילות.
אשר על כן, מבחינה כלכלית ובנקאית אפשר להבין, מדוע לא ראה הבנק להחריף את הסכסוך ולחייב את התובעים בריבית חריגה. והטעם לדבר הוא, שאפילו בספטמבר 2008 עלה שווי מניות ערד באופן משמעותי על סך כל החובות של גזונטהייט והחברות שלו: כ-81 מיליון ₪ לעומת כ-33 מיליון ₪, לפי אישורי היתרות שהפיק הבנק עצמו [ ת/21].

146. ריבית חריגה רטרואקטיבית
מה נשתנה, ואימתי " נולדה" הריבית החריגה?
מסתבר כי מדובר במהלך רטרואקטיבי, שנעשה ע"י הבנק בשנת 2009, כחלק מטקטיקה משפטית, שנועדה להדוף את בקשת התובעים לשחרר לידיהם את מניות ערד, וכדי לחזק את תביעת הבנק למינוי כונס למימוש השעבוד.
לדעתי מדובר במהלך בלתי-לגיטימי ובלתי-חוקי, ודינו להיכשל.

147. בראשית 2009 נפל דבר, ומסתבר שזה היה " הטריגר" שהניע את הבנק לפעול ולעשות מעשה [ עמ' 635-634].
בינואר 2009 פנה ב"כ התובעים לב"כ הבנק בבקשה לשחרר לידי התובעים את מניות ערד כנגד הפקדה של סכום החוב שבספרים [ נספח 2 למוצג ת/22א].
בהמשך לכך, ומשלא נענו בחיוב, פנו התובעים לבית משפט זה במסגרת התביעה כאן, בבקשה לסעד זמני או סעד ביניים, של שחרור מניות ערד כנגד הפקדת סכום החוב הרשום בספרי הבנק ( חוב מוכחש מבחינת התובעים) [ת/22א].
הבנק התנגד לכך, והגיש תגובה בצירוף תצהיר תומך של כץ ( אותו כץ שהעיד בפניי במשפט העיקרי), המפרט את טעמי ההתנגדות [ ת/22].
שורש המחלוקת היה בדבר סכום החוב הרשום בספרי הבנק, אותו התבקשו התובעים להפקיד לצורך שחרור מניות ערד. התובעים טענו לחוב רשום של כ-33 מיליון ₪, בעוד שהבנק טען לחוב רשום של כ-45 מיליון ₪. ומניין נבע הפער האמור בין " רישומי הבנק" השונים? מהריבית החריגה.
בקשת התובעים לשחרור מניות ערד נדחתה ביום 23.9.09, ובקשת רשות ערעור על כך ( רע"א 8715/09) נדחתה ביום 25.11.09. הטעם לדבר היה, שלא ניתן להכריע במסגרת צו ביניים במחלוקת העובדתית מהו הרישום " הנכון" בספרי הבנק, ויש לברר את העניין במשפט עצמו. ואמנם, בשלב זה עוד לא ניתן היה ללמוד ולהבין כיצד בדיוק " נולדה" הריבית החריגה וכיצד התבטאה בספרים. דברים אלה נחשפו רק במשפט העיקרי שבפניי.

148. התמונה האמיתית התגלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של כץ בשלב ההוכחות.
אדגיש, כי צריך היה ממש " לחלוב" את הדברים, במשך שלוש ישיבות, כאשר מישיבה לישיבה " התעשרנו" בפרטים נוספים מפיו של כץ, ואולם גם אז לא קיבלנו מכץ כל תיעוד ואסמכתאות לדבריו ( למרות הוראות שניתנו לו להביא מסמכים אלו).
העמודים הרלבנטיים בפרוטוקול הם אלה: 537-534, 543-541, 549, 556-554, 635-630, 728-724. ועיקרי הדברים הם כדלקמן:
מיד בעקבות פניית ב"כ התובעים לב"כ הבנק בינואר 2009, התכנס " פורום בכיר" בבנק, שכלל בין היתר את הסמנכ"ל מר גרטן, את כץ עצמו ( הממונה על האשראי), ואת היועצים המשפטיים ( כנראה הפנימיים, כיוון שב"כ הבנק הצהיר שלא היה שם). היו משתתפים נוספים בפורום האמור, אך הם נותרו עלומים.
הפורום הבכיר נוכח, כי הסכום בו מבקשים התובעים לפדות את מניות ערד, שהוא סכום החוב לפי ספרי הבנק, מבוסס על ריבית רגילה – ואינו תואם את הנטען בתביעת הכינוס של הבנק, שהבנק זכאי לריבית חריגה מעת תביעתו.
או אז, ולאחר התייעצות, החליט הפורום הבכיר לחייב את התובעים בריבית חריגה.
החיוב בריבית החריגה נעשה בשני שלבים – הראשון במרץ 2009 (29.3.09), שאז נעשה החיוב העיקרי בריבית החריגה; והשני ביוני 2009 (25.6.09), שאז נוספו הפרשי ריבית דריבית.

הפעולות האמורות של חיוב החשבונות בריבית חריגה לא נעשו בדרך של תיקון ושינוי ספרי הבנק בשנים שמאז 2003 ואילך, ע"י הוספת חיוב שוטף בכל שנה ושנה בנפרד – אלא ע"י הזרמת חיוב כולל בשנת 2009 בגין כל השנים הללו במצטבר ( חיוב אחד של ריבית חריגה, וחיוב שני של הפרשי ריבית דריבית).
מי שביצע את שתי פעולות החיוב האמורות בשנת 2009 היה פקיד אלמוני ממחלקתו של כץ, ששמו אינו זכור לכץ, ולא הומצאה לנו האסמכתא לביצוע הפעולות.
מי שהורה לפקיד לבצע את הפעולות האמורות בשנת 2009 היה כץ עצמו, ואין כל תיעוד ואסמכתא להוראתו.
אף להחלטת הפורום הבכיר לחייב את התובעים בריבית חריגה באופן רטרואקטיבי - אין כל תיעוד, ואין כל אסמכתא.
המניע לחיוב הרטרואקטיבי בריבית החריגה היה כפול: להתאים את החוב שבספרים לנטען ע"י הבנק בבקשת הכינוס; ולהדוף את בקשת התובעים לשחרר את מניות ערד כנגד הפקדת סכום החוב שבספרים.
כץ הסביר את החיוב בריבית רגילה משך כל השנים במספר הסברים, חלקם סותרים זה את זה: מצד אחד, טעות של הבנק; ומצד שני, שיקולים בנקאיים מושכלים של הערכת סיכויי גבייה, הימנעות מהצגת תוצאות טובות מהמצופה, ואופן הדיווח לבנק ישראל. כץ דחה את ההסבר של חסכון במס, למרות שאישר את התוצאה המעשית של דחיית המס על הריבית החריגה.
כץ השיב, שלא הטעה את בית המשפט בהליך הביניים בעניין שחרור מניות ערד, כאשר לא ציין שחיוב הריבית הוא רטרואקטיבי, וכאשר הציג את ספרי הבנק של 2009 לאחר הזרמת הריבית החריגה מבלי לציין שהיא מתייחסת לעבר. לגישתו של כץ, "האירוע" של החיוב בריבית נעשה ב-2009, אף שהתייחס לעבר, ולכן הוא לא רטרואקטיבי!
כץ אישר, כי מבחינתו " החוב האמיתי הוא לא זה שכתוב בספרים אלא הוא יותר גבוה", וכי " ספרי הבנק לא משקפים את מצב החשבון" [עמ' 534] – אמירה בעייתית ביותר בעיני, שצריכה לצרום ולהדליק אורות אדומים לכל בנק ולכל בנקאי.

149. עמדתי היא, כי הבנק עשה מעשה שלא יעשה בעניין החיוב הרטרואקטיבי בריבית החריגה, ויש לשלול את טענתו ודרישתו לחיוב כזה. לעמדתי זאת יש השלכה גם לעניין החיוב בריבית חריגה שאינו רטרואקטיבי, מיום 23.9.09 ואילך, ואולם לכך אתייחס בהמשך.
ראשית, זכאים התובעים, ככל לקוח בנק, להסתמך על ספרי הבנק, בין שהיו בידיהם ובידיעתם ובין שלא. ספרי הבנק משקפים את הצהרתו והתחייבותו הקבועה של הבנק, שאלו הם פני הדברים, וזהו מצב הזכויות והחובות בין הבנק ללקוח. הרי מובן שהבנק רשאי להסתמך על ספריו, אך בה במידה זכאי גם הלקוח להסתמך עליהם.
כמובן שלא מדובר ב"ספרי קודש", וניתן לתקן טעויות בספרי הבנק - ואולם בענייננו לא נפלה בהם כל טעות. הבנק החליט, באמצעות הגוף המוסמך שלו, ועדת האשראי, להמשיך ולחייב את הלקוח בריבית רגילה גם אחרי פרוץ הסכסוך – וההחלטה מספטמבר 2004, לזכות את הלקוח בגין גביית יתר של ריבית, רק תוכיח זאת.
"הפורום הבכיר" איננו מוגדר ואיננו ידוע. שמענו עליו " לשיעורין" מפי כץ. תחילה היה מדובר בסמנכ"ל, אח"כ הסתבר שגם כץ השתתף בו, ואז הסתבר שהיו יועצים משפטיים שזהותם לא פורטה, וכן אנשים נוספים לא ידועים.
אין כל תיעוד לכינוסו ולהחלטתו של הפורום, כמו גם להסמכתו. אין כל דרך לבקר את החלטתו, אם אמנם ניתנה, ואם אמנם היא תואמת את שנעשה. לא ברור גם כלום ידע הפורום הזה על ההחלטה הסותרת של האורגן המוסמך של הבנק לעניין זה, הלוא היא ועדת האשראי.
כמו כן, חיוב רטרואקטיבי מהווה פגיעה בזכות היסוד לקניין, הוא מנוגד לכל משפטנו הפרטי והחוקתי, ובוודאי שאין להתירו שלא מטעם מוצדק ומידתי.

150. בנוסף לכך, אני סבור כי יש למנוע מהבנק את הטיעון לחיוב בריבית חריגה באופן רטרואקטיבי גם מטעמים דיוניים, של שימוש לרעה בהליך משפטי.
הבנק הטעה את בית המשפט ואת התובעים במסגרת הליך הביניים בבקשת התובעים לשחרור מניות ערד. הבנק הציג בפני בית המשפט ובפני התובעים מצג של חיוב תקין ורגיל בריבית חריגה ולא של חיוב רטרואקטיבי. ההסבר שהציע כץ בפניי, שהחיוב נעשה כולו בשנת 2009 עובר לדיון בבקשה ולכן לא היה רטרואקטיבי, הוא תירוץ רע, שמוטב היה אלמלא ניתן. הרי החיוב בשנת 2009 נעשה בגין כל שנות העבר! ואולם אפילו הסבר קלוקל זה לא נטען בתשובה לבקשה בשנת 2009.
קראתי את תצהירו של כץ במענה לבקשת הביניים [ ת/22], ואלמלא הדברים שהסתברו לאחר חקירתו המאומצת כעת, לא היה עולה על דעתי שמדובר בחיוב רטרואקטיבי. כל שנעשה אז הוא, שכץ הצהיר על יתרת החוב המוגדלת כיתרה שרשומה בספרים, ואמר שהפער בין הרישומים נובע מהריבית החריגה. ואולם לא נאמר אז דבר לעניין השינוי במתכונת הריבית, וכי המעבר לריבית חריגה נעשה רק בשנת 2009, באופן רטרואקטיבי, ובניגוד להחלטות קודמות של הבנק. נתונים אלה הוסתרו ע"י כץ והבנק.
כך נמנע מבית המשפט לשקול אז, גם בהליך כאן וגם בהליך הרשות לערעור בביהמ"ש העליון, כי מדובר בתוספת רטרואקטיבית; וכי לכן יש לאפשר לתובעים את שחרור מניות ערד כנגד הפקדת החוב לפי ספרי הבנק האמיתיים; דהיינו, החוב המבוסס על הריבית הרגילה בה חייב הבנק את התובעים בזמן אמת, ולא החוב המנופח רטרואקטיבית בריבית חריגה.

שימוש לרעה בהליכי משפט הוא טעם שניתן למנוע בשלו כל טיעון וטענה בהליך המשפטי. כך מאז ומתמיד, מכוח חובת תום הלב הדיונית. עיקרון זה אף קיבל תיקוף סטטוטורי בתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, שאף שכניסתן לתוקף היא רק בעוד כמה חודשים, הרי הן יכולות להוות כבר עתה מקור השראה נוספת לעניין זה.

151. ריבית חריגה פרוספקטיבית
מן המקובץ עולה, כי אין להתיר לבנק את חיוב חשבונות התובעים בריבית חריגה באופן רטרואקטיבי, משנת 2003 ( הגשת התביעה) ועד לשנת 2009 ( החיוב בפועל של הריבית החריגה).
ואולם האם זכאי הבנק לריבית חריגה צופה פני עתיד, מאז שהחליט לחייב בריבית כזו בשנת 2009? בין אם ממועדי הזנת הריבית החריגה לספרי הבנק במרץ וביוני 2009? ובין אם מהמועד הקונקרטי שכל הצדדים התייחסו אליו, 23.9.09, הוא היום בו נדחתה בקשת התובעים לשחרור מניות ערד?
הטענה לריבית חריגה משנת 2009 ואילך לא נטענה בפניי במפורש ע"י ב"כ הבנק, משום שהוא התרכז בסיכומיו בטיעון לחיוב כזה מיולי 2003. ואולם ברור שהטיעון של הבנק הוא, בראש וראשונה, טיעון עקרוני בדבר הזכות לחייב בריבית חריגה בעת סכסוך מוצהר ולנוכח אי-פירעון מתמשך של החוב. לכן, גם אם המועד המוצע של 2003 נפסל משיקולים של רטרואקטיביות, יש לבחון מועד חלופי מאוחר יותר בגדר אותה טענה עקרונית.
ואמנם, לכאורה מצויים הצדדים בסכסוך מוצהר, התובעים אינם פורעים את חובם הרשום ( אף ללא ריבית חריגה רטרואקטיבית), והבנק הצהיר בשנת 2009 כי החליט לחייבם בריבית חריגה – אז מדוע לא לאפשר זאת?

152. אלא שבנסיבות העניין שוכנעתי, שאין להתיר לבנק לחייב את התובעים בריבית חריגה פרוספקטיבית, לא מאז שנת 2009 ואף לא מהיום, אלא רק ממתן פסק הדין הסופי בתיק.
להלן אנמק את עמדתי.
השיקולים הפוסלים ריבית רטרואקטיבית אינם רלבנטיים, כמובן, לעניין זה. ואולם אופן התנהלותו של הבנק בשנת 2009 בקשר לבקשת התובעים לשחרר את מניות ערד, הוא זה שמחייב לדידי את התוצאה האמורה.
אלמלא נהג הבנק בחוסר תום לב והסתיר מביהמ"ש ומהתובעים את ההחלה הרטרואקטיבית של הריבית החריגה – קיים סיכוי רב שביהמ"ש היה נעתר לבקשת התובעים; משחרר להם את מניות ערד כנגד הפקדת החוב הרשום בריבית הרגילה; ומונע כל התניה של הדבר בתוספת הריבית הרטרואקטיבית, כשם שאני פסלתי זאת כעת.
כמובן שגם אז היה המשפט ממשיך להתנהל, ממש כשם שהתנהל בפניי. התובעים היו טוענים את כל טענותיהם כנגד חבותם וכנגד חיוביהם. והבנק היה טוען את כל טענות ההגנה שלו, לרבות ההתיישנות.
ואולם במצב דברים כזה, לא היה כל בסיס ולא הייתה כל הצדקה לחיוב בריבית חריגה מאותו שלב ועד תום המשפט. כך, משום שעם שחרור מניות ערד, היה סכום החוב הרשום מופקד בידי הבנק; החוב היה " נעצר מלכת"; ולא היו כל חריגה ופיגור.
מצב דברים זה נמנע, כאמור, בשל עמידתו של הבנק על חוב לא נכון, בשל דרישתו לריבית חריגה רטרואקטיבית.
פסלתי, כאמור, את הדרישה האמורה של הבנק; אך יש להשלים את המלאכה ולשלול את תוצאותיה ונזקיה של דרישה פסולה זו. דומה הדבר לעקרון של השבת המצב לקדמותו בעקבות ביטול חוזה בשל הפרתו. אנו מנסים לחזור למצב בו היינו אלמלא ההפרה. ובענייננו עלינו לנסות ולשוב למצב בו היינו אלמלא הדרישה הפסולה של הבנק לריבית חריגה, ואלמלא הטעייתו את ביהמ"ש ואת התובעים.
טעם נוסף לשלילת הריבית החריגה, גם משנת 2009 וגם מהיום ואילך, הוא הטעם הדיוני של שימוש לרעה בהליכי משפט. בהקשר זה דומים הדברים לטיעון בעניין הריבית הרטרואקטיבית – אין לאפשר למי שנוהג כך בהליכי משפט לזכות בפירות התנהלות זו. אמנם ריבית חריגה איננה סעד שביושר – ואולם הבקשה להחלתה כפופה לעקרונות האמורים של תום לב דיוני ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט.

153. טענת הבנק לשינוי חזית
בשולי הדברים אתייחס לטענה נוספת של הבנק, שכל ההתנגדות של התובעים לריבית החריגה, היא בגדר שינוי חזית.
גם טענה זו דינה להידחות, וטוב היה אלמלא נטענה.
אכן, שינוי הריבית נעשה ע"י הבנק רק בשנת 2009, לאחר הגשת התביעה, ולאחר תיקוניה.
ואולם אין בכך לתמוך בטענת הבנק.
ראשית, הרי גם הבנק לא טען במפורש בהגנתו, לא המקורית ולא המתוקנת, לריבית החריגה; ואף הוא עשה זאת תוך שינוי מחזית הטיעון הרשמית בתיק זה, במובחן מזו שבתביעת הכינוס. לכן מה לו לבנק להלין על התובעים בעניין שינוי חזית?
שנית, הבנק הסתיר את הרטרואקטיביות של הריבית החריגה, ובכך אף מנע מהתובעים לבקש תיקון נוסף של תביעתם. לכן, וגם מטעם דיוני זה של מניעות, חוסר תום לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי משפט, יש לדחות את טענת הבנק לשינוי חזית בעניין זה.
ושלישית, הרי כבר בתביעה המקורית וגם בזו המתוקנת והעדכנית, טענו התובעים להגבלת חיובי הריבית לשיעורים של ריבית רגילה ואף מיטבית. מלכתחילה טענו התובעים לריבית של ליבור + 0.5%, ובהמשך צמצמו את טענתם לליבור + 1%. אך מרגע שטענו התובעים לריבית כזו – שמע מינה, שהם התנגדו לכל ריבית גבוהה יותר שהבנק טוען לה, בין ריבית רגילה בשיעור גבוה יותר, ובין ריבית חריגה.
לכן רשאים היו התובעים להתנגד לריבית החריגה שהבנק טוען לה, בין רטרואקטיבית, ובין משנת 2009 ואילך.

(3) פטור מריבית רגילה?

154. כל אחד מהצדדים בחר להקצין עמדות בתיק זה.
כשם שהבנק ביקש להחיל ריבית חריגה רטרואקטיבית, כך גם התובעים ביקשו לפטור אותם מכל ריבית שהיא החל מיום 23.9.09.

155. התובעים טענו בסיכומיהם, בחצי פה, כי אין לחייבם בכל ריבית שהיא מיום 22.1.09, ובהשלמת הסיכומים בעל-פה העמידו זאת כאמור על יום 23.9.09 – וכל זאת משום שהבנק מנע מהם באותם מועדים בשנת 2009 לשלם את חובם הרשום בספרים, וכך מנע מהם להקטין את נזקי הריבית.
טיעון זה " מתכתב" עם הדברים שכתבתי לעיל, בעניין שלילת הריבית החריגה גם באופן פרוספקטיבי משנת 2009 ואילך.
אלא שריבית חריגה לחוד, וריבית רגילה לחוד.
156. הריבית החריגה מהווה סנקציה על אי-פירעון במועד ושלא כדין; ורק בשל התנהלותו הפסולה של הבנק בעניין הבקשה לשחרור מניות ערד, מנעתי זאת מהבנק.
ואולם ריבית רגילה איננה סנקציה. ריבית רגילה משקפת את מחיר הכסף. ולכן לא מדובר ב"נזק" שנגרם ע"י התנהלותו הפסולה של הבנק בעניין הבקשה לשחרור המניות.
יתרה מכך, גם אילו שוחררו המניות – היה הדבר נעשה כנגד הפקדת סכום החוב הרשום שבספרים. ואולם משמעות הדבר, שהתובעים היו צריכים ללוות את הסכום האמור או " להביאו מהבית". ולכן ממילא הם היו נושאים בריבית הרגילה בגינו – בין כתשלום ריבית למי שהיה מלווה להם, ובין כאובדן ריבית שיכלו לקבל על אותו כסף שממקורותיהם העצמיים. אינני משלה את עצמי, שהריבית שגובה הבנק על אשראי היא כריבית שיכלו התובעים לקבל בפיקדון. ואולם לא הובאו כל ראיות, ולא נשמע אפילו כל טיעון לעניין הפערים בין ריביות אלה; מה גם, שבסופו של יום זכו התובעים מהבנק לריבית טובה מאוד של ליבור + 1%.

157. השורה התחתונה היא, שאין לקבל את טיעונם של התובעים. אין לפטור אותם מכל ריבית משנת 2009 ואילך. ויש להמשיך ולחייבם בריבית הרגילה של ליבור + 1%, כפי שקבעתי לעיל, עד לפסק הדין הסופי בתיק.

(ב) החיוב בגין ספנדקס

(1) גדר המחלוקת

158. היקף הטיעון של ב"כ הצדדים בסיכומיהם לעניין ספנדקס היה שולי למדי – במיוחד לנוכח שוויו הכספי של נושא זה, וחלקו היחסי המשמעותי ביחס לכלל התביעה.
נראה שהדבר נובע מכך, שבבסיס הדברים אין מחלוקת על חובה של ספנדקס עצמה, ואף בדבר חוב מסויים של גזונטהייט בגין חובות אלה; ומשום שהמחלוקות שנותרו להכרעה הן מחלוקות נקודתיות ומצומצמות באופן יחסי.

159. אזכיר, כי ספנדקס הייתה חברה שנוסדה בידי טרכטנברג וספיר, ורק כעבור מספר שנים הצטרף גזונטהייט כשותף וכמשקיע. ספנדקס כשלה בעסקיה, חובותיה התרבו, והיא נכנסה להליכי פירוק.
התביעה שלפניי עוסקת בחבותו של גזונטהייט בגין חובותיה של ספנדקס.
גזונטהייט ערב לספנדקס בערבויות ספציפיות ומוגבלות בסכום ובריבית, והוא מודה בחוב נקוב ומוגבל מכוח ערבויות אלה.
ואולם המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת אחריותו של גזונטהייט לכלל חובותיה של ספנדקס, מכוח ההרחבה של השעבוד נושא התביעה, ומכוח הערבות הכללית שניתנה בשמו – ובכך יש להכריע.
עוד עלתה מחלוקת שולית, בעניין בקשתו של גזונטהייט לקזז את חובו המוגבל, בו הוא מודה, כנגד חובות נטענים של הבנק כלפיו.
אבחן את הסוגיות הללו לפי סדרן.

(2) החיוב מכוח הערבויות הספציפיות

160. אפתח בסוגיית החיוב של גזונטהייט בגין חובות ספנדקס מכוח הערבויות הספציפיות, אף שאינו חוב שנוי במחלוקת – משום שהדבר חיוני להבנת שאר הסוגיות.

161. ביולי ובאוגוסט 2000 חתם גזונטהייט על שלוש ערבויות ספציפיות, מוגבלות בסכום ובריבית, להבטחת הלוואות שספנדקס נטלה מהבנק.
שתי הערבויות הראשונות הוגבלו לתקרה של 3 מיליון דולר ביחד. הערבות השלישית הוגבלה לתקרה של 1.3 מיליון מרק גרמני. סכום התקרה הכולל של שלוש הערבויות עמד על כ-3.6 מיליון דולר. בכל שלוש הערבויות הוסכם, כי הן תהיינה בריבית של ליבור +1%. מוסכם על הצדדים, שהערבויות הספציפיות הללו, לרבות כל תנאיהן, תקפות ומחייבות. שלוש הערבויות הוגשו כראיה [ ת/46], וייקראו להלן: "הערבויות הספציפיות".

162. משתפחו חובותיה של ספנדקס, וגזונטהייט היה כבר בסכסוך עם הבנק ולא פרע אותם, כמו גם חובות שלו ושל KF, פנה הבנק למימוש הביטחונות שלו.
בפברואר ובמרץ 2002 מימש הבנק ני"ע בחשבונו האישי של גזונטהייט ובחשבון נוסף שלו, והעביר חלק מתמורתם לחשבון ספנדקס, לשם כיסוי חלקי של חובותיה.
סה"כ ההעברות מהמימושים לחשבון ספנדקס הסתכמו בכ-2.07 מיליון דולר. פירוט סכומי ומועדי ההעברות ניתן בנספח 1 לתצהיר פלצמן, ולא היה במחלוקת.

163. גזונטהייט הודה, שהבנק היה זכאי לגבות ממנו את הכספים האמורים מכוח הערבויות הספציפיות; ואף הבנק לא חלק, שהגבייה נעשתה מכוח הערבויות הספציפיות. משמעות הדברים היא, שתקרת החוב לפי הערבויות הספציפיות פחתה בהתאם.
ב"כ התובעים צירף בנספח 5 לסיכומיו תחשיב של חברת שגיא, המפרט את סכומי התקרה של הערבויות הספציפיות, בתוספת הריבית המוסכמת מיום עשיית כל אחת מהערבויות; בניכוי סכומי המימושים שהועברו לחשבון ספנדקס, בתוספת אותה ריבית ממועדי ההעברות; וכשהכול מעודכן ליום הגשת התביעה, 27.7.03. וגזונטהייט אישר, כי נותר חייב את השורה התחתונה לפי אותו תחשיב, נכון ליום 27.7.03.
ב"כ הבנק לא חלק בסיכומיו על התחשיב האמור, ובצדק עשה כך.
אשר על כן ניתן לקבוע כמוסכמה, שגזונטהייט נותר חייב לבנק מכוח הערבויות הספציפיות סכום מדויק של 1,953,715 דולר נכון ליום 27.7.03, בתוספת ריבית של ליבור + 1% מאותו יום ואילך.

(3) החיוב מכוח הרחבת השעבוד

164. השעבוד נושא התביעה נעשה, כזכור, בשנת 1992, והתביעה בגינו התיישנה.
אך כפי שציינתי בפרק שדן בהתיישנות, כל הדיון שם לא התייחס להרחבת השעבוד בקשר לספנדקס בשנת 2000, והתביעה בעניין זה של הרחבת השעבוד לא התיישנה.
הגיע הזמן לדון בתביעה זו לגופה.
165. באוקטובר 2000 " הורחב" השעבוד בחשבון האישי של גזונטהייט, כך שהוא הבטיח מאותה עת גם את חובות ספנדקס לבנק, וזאת ללא כל הגבלת סכום.
כזכור, השעבוד " תפס" את כל ניה"ע שבחשבון האישי, ובכלל זה חלק נכבד ממניות השליטה בערד. והמשמעות הפרקטית של נתון זה היא, שבהנחה שהשעבוד " המורחב" תקף – יהא הבנק מובטח כדי כיסוי כל או מרבית החוב העדכני של ספנדקס, וגזונטהייט יישא בדרך זו במלוא החוב או במרביתו.
מכך ניתן כבר להבין, כי המחלוקת שנפלה בין הצדדים בנושא זה התמקדה בשאלת התוקף של הרחבת השעבוד.

166. כיצד " הורחב" השעבוד?
הדבר נעשה במסמכי הרחבת השעבוד מיום 4.10.00, לפיהם נוספה ספנדקס כחייבת נוספת, שחיוביה מובטחים בשעבוד הקיים בחשבונו האישי של גזונטהייט [ ת/54].
לא בכדי נקטתי בלשון " פסיבית", משום שגזונטהייט עצמו לא היה " פעיל" באותה הרחבה, ולא חתם על כל מסמך בקשר לכך. מי שחתם על המסמכים היה ספיר – גם בשם ספנדקס ( ועניין זה אינו בעייתי); אך גם, וזה העיקר, בשם גזונטהייט.
בנסיבות אלה מתבקש הבירור – האם היה ספיר מוסמך לעשות כן בשם גזונטהייט? האם סמכותו בוטלה או הוגבלה? ומה ידע על כך הבנק?

167. אפתח בשאלת סמכותו האמיתית והמוצהרת של ספיר מלכתחילה; ולדידי, היה ספיר מוסמך לפעול כך בשם גזונטהייט.
כבר עם פתיחת החשבון האישי בשנת 1985, חתם גזונטהייט על ייפוי כוח המופנה אל הבנק, נושא את מספר החשבון, ומייפה את כוחו של ספיר לפעול בשמו של גזונטהייט [ ת/35]. והנה, בסעיף ( c) של ייפוי הכוח האמור, הוסמך ספיר לפעול בשמו של גזונטהייט, ובכלל זה לשעבד ני"ע שבחשבון לטובת חובות ואשראים של אחרים:

" to pledge or charge any securities stocks shares debentures … as security for payment or discharge of … overdrafts loans and credits and as cover for any other liabilities... we or others may have towards you at the present time or at any time in the future"
(ההדגשות שלי – ר.א.).

168. אלא שלאחר פרוץ הסכסוך בינואר 1999, הסתייג גזונטהייט ממצב הדברים האמור, ושלח לבנק שני מכתבים.

במכתב מיום 12.1.99 [ ת/67, עמ' 1] הורה גזונטהייט לבנק ( בסעיף 3):

"I notify you that any new pledge of assets or any additional credit granted to any of accounts, be done only wity my personal written confirmation".
(ההדגשות שלי – ר.א.).

ובמכתב מיום 16.7.00 [ ת/67, עמ' 2] הורה גזונטהייט לבנק ( בפיסקה הראשונה):

"I'd like to confirm what was said at my visit to the bank today, and to stress once again that there must be no transactions in my accounts without my explicit authorization"
(ההדגשה במקור – ר.א.)

מדובר בהוראות ברורות ביותר שגזונטהייט נתן לבנק, והאוסרות על מתן כל שעבוד ואשראי ועל ביצוע כל עסקאות בחשבונותיו ללא הסכמתו המפורשת ואישורו בכתב.
ומה עשה הבנק לנוכח כל זאת? פשוט התעלם באופן בוטה מהוראות חד-משמעיות אלה. ואמנם, ביום 4.10.00 החתים הבנק את ספיר " בשם" גזונטהייט על הרחבת השעבוד, ללא כל הסכמה מפורשת וללא כל אישור בכתב של גזונטהייט, כאילו כלום לא נאמר ולא נאסר בעניין זה ע"י גזונטהייט!

169. ב"כ הבנק ניסה להתמודד בסיכומיו עם הקושי האמור. לטענתו, המכתב מיום 12.1.99 התייחס רק לשעבוד חדש ( "any new pledge" ), ולא להרחבת שעבוד קיים.
מוטב היה לה לטענה זו משלא נטענה.
גזונטהייט לא התייחס במכתבו האמור להיבטים הצורניים של שעבודים עתידיים, אלא פשוט רצה לוודא שלא ייעשה כל שינוי מהותי במצב השעבודים שלו ללא הסכמתו. ומבחינה מהותית, ברור ש"ההרחבה" של השעבוד המקורי, היא יצירת שעבוד " חדש" להבטחת חובות חדשים של חייב חדש, שלא הובטח עד כה בשעבוד המקורי. לדידי, כך היה המצב, אפילו היה מדובר רק בהגדלת סכום החוב של חייב קיים המובטח בשעבוד ( אם הייתה הגבלה כזו על הסכום). אבל בוודאי שכך הוא, כאשר מדובר בחייב חדש. ואין כל חשיבות לשאלה, האם השעבוד החדש הזה נעשה כשעבוד נפרד מהקיים או כהרחבה או תוספת לקיים.
מכל מקום, ב"כ הבנק לא נתן כל תשובה לעניין ההוראה השנייה של גזונטהייט מיום 16.7.00, שאסרה במפורש על כל עסקאות ללא הסמכה מפורשת של גזונטהייט עצמו. ולא יכולה להיות מחלוקת, שגם יצירת שעבוד וגם הרחבת שעבוד הן עסקאות לכל דבר ועניין.

170. ב"כ הבנק הוסיף וטען, כי גזונטהייט אישרר את הרחבת השעבוד, בכך שלא ביקש את הסרתה של ספנדקס מרשימת החייבים המובטחים בשעבוד, כשם שביקש את הסרתם של חייבים אחרים.
טענה זו עלתה כבר בכתב ההגנה, אמנם ביחס לכלל החייבים שנותרו מובטחים בשעבוד. עד כה לא נדרשתי אליה, והגיעה העת לעשות כן ולדחות אותה מכל וכל.
כל הטענה מבוססת על כך, שביום 6.6.01 הודיע הבנק לגזונטהייט, כי החליט להסיר מרשימת החייבים המובטחים בשעבוד את " השפיצרים" ועוד שלוש חברות [ מסמך מתוך נספח 14 לתצהיר ברלך]. ולטענת ב"כ הבנק, בכך נעתר הבנק לבקשתו של גזונטהייט למחוק מהשעבוד את אותם חייבים, ולא חייבים אחרים, ובהם ספנדקס.
לא דובים ולא יער. הבנק לא הראה כל בקשה סלקטיבית כזו של גזונטהייט, שנענתה כביכול בהחלטה האמורה של הבנק. לעומתו, ציטט ב"כ התובעים בסיכומיו, מכל ארבעת המכתבים בעניין השעבוד, שגזונטהייט ויקירביץ כתבו לבנק מראשית 2001, ואשר קדמו למכתב הבנק מיום 6.6.01 [ אף הם בנספח 14 לתצהיר ברלך]. והנה, בכל אותם מכתבים אין כל בקשה סלקטיבית להסרת חייבים מסויימים מהשעבוד, כי אם טענות נגד השעבוד בכללותו, בשל העדר ייפוי כוח והרשאה לספיר לעשותו.
למען הסר ספק, אין לשמוע מכך, כאילו מקובל עליי, שגזונטהייט הופתע מהשעבוד בשנת 2001, ולא ידע עליו בזמן אמת בראשית שנות ה-90. הרי קבעתי כבר, שגזונטהייט לא הרים את הנטל ולא הוכיח שלא ידע; ואף קבעתי פוזיטיבית שהוא ידע על כך. ואולם אין ידיעה על השעבוד המקורי בשנות ה-90, כידיעה על הרחבתו שלא בהסכמה ומאחורי גבו בשנת 2000, אחרי פרוץ הסכסוך. וזאת, כשם שאין במתן ייפוי כוח מלכתחילה כדי לשלול את ביטולו בהמשך.

171. אינני מתעלם מטענות הבנק, שגזונטהייט היה מעורב ומושקע בספנדקס, ואף אמר לברלך " אני זה ספנדקס"[עמ' 1074, 1084].
אינני מתעלם מהטענות, שגזונטהייט נתן לספנדקס את שלוש הערבויות הספציפיות [/46], ואפילו פיקדון פמל"ה בחשבון של חברת " רסיבה" שלו בסך 21 מיליון דולר לצורך מתן אשראי לספנדקס [ מכתב הבנק מיום 6.9.01, אליו מצורפים מסמכי הפיקדון בחתימת ידו של גזונטהייט, והמהווים כולם חלק מנספח 14 לתצהיר ברלך].
ואולם אין בכל הפעילות האמורה של גזונטהייט במסגרת ספנדקס ולטובתה, כדי לשנות מההוראות המפורשות שנתן לבנק כאמור לעיל, שאין לפעול בחשבונותיו ואין לתת שעבודים בחשבונותיו שלא באישורו האישי!
יתרה מכך, דווקא התנהלותו האמורה של גזונטהייט בקשר לספנדקס באותה תקופה מעידה על כך, שהוא בחר לפעול בעצמו ולא באמצעות מיופה-כוחו ספיר. מדוע אם כן, בחר הבנק לפעול בעניין הרחבת השעבוד בניגוד לדפוס הפעולה הזה של גזונטהייט? מדוע בחר הבנק להימנע מלערב בעניין את גזונטהייט עצמו? ומדוע לא ניצל הבנק את אחד מביקוריו השוטפים של גזונטהייט, כדי להחתים אותו עצמו על הרחבת השעבוד? ברלך נשאל לעניין זה, ולא יכול היה לתת תשובה [ עמ' 1084].

אוסיף ואזכיר, כי הבנק וגזונטהייט היו כבר בסכסוך, אף שעדיין לא בתביעות, מינואר 1999, כשנה ותשעה חודשים בטרם הרחבת השעבוד. אך האם במצב דברים זה לא מתבקשת מהבנק זהירות יתרה ביצירת שעבוד שלא בחתימת ידו של גזונטהייט ובניגוד להוראותיו?

172. לסיכום עניין זה – הרחבת השעבוד בשנת 2000 להבטחת חובות ספנדקס נעשתה שלא כדין. גזונטהייט לא חתם על הרחבת השעבוד. ספיר חתם " בשמו" של גזונטהייט בהעדר סמכות באותה עת, ובניגוד להוראות מפורשות של גזונהטייט. והכל נעשה כשהבנק יודע זאת היטב!
לפיכך יש להורות, כי הרחבת השעבוד בשנת 2000 בטלה; אין לממש את השעבוד בשל חובות ספנדקס; ואין לחייב את גזונטהייט ואת החשבון האישי שלו בחובות ספנדקס מכוח השעבוד האמור.

(4) החיוב מכוח הערבות הכללית

173. ביום 18.2.98 " נעשתה ונחתמה" ערבות כללית ובלתי-מוגבלת-בסכום של גזונטהייט לחובות ספנדקס כלפי הבנק; וערבות זאת תיקרא להלן: "הערבות הכללית" [ת/37].
ושוב, לא בכדי נקטתי בלשון " פסיבית", משום שכמו בהרחבת השעבוד, כך גם הערבות הכללית לא נחתמה בידי גזונטהייט, כי אם בידי ספיר כמיופה כוחו.

174. הצדדים חלוקים בדבר תוקפה של הערבות הכללית האמורה; ואולם הטענות שונות מאלו שנטענו בעניין הרחבת השעבוד. כך בעיקר, משום שבשונה מעניין הרחבת השעבוד – כאן מדובר בערבות ש"נעשתה" עוד בראשית 1998. כלומר, מצד אחד, בטרם פרוץ הסכסוך, ומבלי שהייתה כל הוראה של גזונטהייט השוללת את חיובו בכל התחייבות ללא אישורו האישי; ומצד שני, אף בטרם " נכנס" גזונטהייט לספנדקס כמשקיע פעיל ודומיננטי.
אבחן, אפוא, את טענות הצדדים בהתייחס לערבות הכללית.

175. הטענה הראשונה של גזונטהייט היא, שספיר לא היה מוסמך לחתום בשמו של גזונטהייט על ערבות כללית כזו, משום שלא היה לו ( לספיר) כל ייפוי כוח כללי המסמיך אותו לעשות פעולות כאלה.
הבנק טען לעומת זאת, כי ספיר החזיק בייפוי-כוח כללי שכזה [ ת/35], הוא אותו ייפוי הכוח שנזכר לעיל בקשר לשעבוד; וכי סעיף ( d) לאותו ייפוי כוח הסמיך אותו במפורש לערוב בשם גזונטהייט בערבות בלתי-מוגבלת לחובות של צדדים שלישיים.

176. בחנתי את הדברים לגופם.
אכן, סעיף ( d) בייפוי הכוח מנוסח באופן רחב, המסמיך לכאורה את מיופה הכוח ספיר לחתום בשם מייפה הכוח גזונטהייט על ערבויות לצדדים שלישיים כלפי הבנק הנערב.

"To sign and execute in our name any guarantee and/or letters of indemnity securing all our and or others obligations and liabilities towards you"
(ההדגשות שלי – ר.א.).

ואולם זאת לראות, כי מדובר במספר ייפויי כוח זהים שחתם גזונטהייט, אשר צורפו והוגשו באותו מוצג [ ת/35]. ובכל אחד ואחד מייפויי הכוח הללו נרשם מספר חשבון הבנק במסגרתו הוא ניתן. רוצה לומר, כי לא מדובר בייפויי כוח כלליים ללא כל הגבלה, אלא בייפויי כוח שניתנו במסגרת חשבונות בנק מסויימים, ולכן הם מוגבלים לאותם חשבונות.

177. מה פשר הדבר? וכיצד יש ליישב בין הכלליות של ייפוי הכוח לבין השיוך שלו לחשבון בנק מסויים?
לדידי, הפתרון הפרשני פשוט למדי. אין מדובר כאן בייפוי כוח כללי לכל פעולה ובכל הקשר, אלא בייפוי כוח שבמסגרת בנקאית מסויימת.
כך למשל, כבר על פני המסמך ברור, שייפוי הכוח מוגבל רק ליחסים שבין גזונטהייט לבין הבנק המכותב בו. רוצה לומר, שספיר הוסמך לערוב בשם גזונטהייט לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק, אך לא כלפי צדדים רביעיים.
וכך בדומה, יש לראות את ייפוי הכוח כמוגבל לכספים ולנכסים שבחשבון הבנק במסגרתו הוא ניתן. לפיכך, ספיר הוסמך לערוב בשם גזונטהייט לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק, כאשר הבנק יכול להיפרע מגזונטהייט רק מכספים ומנכסים שבאותו חשבון בו ניתן ייפוי הכוח. ומה אם לא ייוותרו כספים ונכסים באותו חשבון? במקרה כזה יוכל הבנק לחייב את החשבון, ולתבוע את גזונטהייט בגין יתרת החוב שבאותו חשבון. אך כל ההסכמות והתנאים שבאותו חשבון יחייבו גם בהתייחס לתביעה כזו, ולא ניתן יהיה " לעקוף" זאת ע"י תביעה לפי הערבות, בשונה מתביעה ליתרת חוב שבחשבון.
במאמר מוסגר אציין, כי גם איש הבנק הבכיר שהעיד בתיק זה, כץ, סבר שכך יש לפרש את ייפוי הכוח [ עמ' 666]; וכך סבר גם מנהל הסניף ברלך [ עמ' 1012, 1136].

178. כעת יש לבחון את הערבות הכללית, שספיר חתם בשם גזונטהייט מכוח ייפוי הכוח האמור.
הערבות הכללית היא אמנם לטובת הבנק המכותב בייפוי הכוח, ובכך היא תואמת את הגבלות ייפוי הכוח. ואולם אין בערבות הכללית הזאת כל רזרבציה, כל הסתייגות, שהיא מוגבלת לכספים ולנכסים שבחשבון האישי, שבו ניתן ייפוי הכוח. יתרה מזאת, אין בערבות הכללית כל אזכור, לא לעצם החשבון שבו ניתן ייפוי הכוח, ולא להגבלה שבייפוי הכוח ולשיוך שלו לאותו חשבון ( החשבון האישי).
אבקש להבהיר זאת על דרך ההנגדה לאופן בו נוסחה ונעשתה הרחבת השעבוד מכוח אותו ייפוי כוח. שם נעשה השעבוד על ניה"ע שבחשבון, כלומר שההגבלה בייפוי הכוח מצאה את ביטויה במסמך שנעשה מכוחו. ואמנם, הפגם בהרחבת השעבוד לא היה בחוסר הרשאה לעשייתה מלכתחילה, אלא רק בביטול של אותה הרשאה.
במצב דברים זה קיים קושי לא מבוטל לגבי הערבות הכללית כפי שנוסחה, ולגבי תוקפה המחייב לאור האמור לעיל. אישר זאת מנהל הסניף ברלך [ עמ' 1013]. אישר זאת גם בכיר הבנק כץ [ עמ' 666, אמנם בקשר לערבות לקנטבוש, אבל בנוסח זהה].

179. מכל מקום, בין שמשמעות הדברים היא, שהערבות הכללית נחתמה ע"י ספיר בחריגה מייפוי הכוח שלו; ובין שניתן לפרש את הערבות הכללית באופן מקיים, דהיינו ע"י צמצום שלה לגבולות ייפוי הכוח – היה הדבר צריך להדליק אורות אדומים אצל הבנק.
כך, משום שגם ייפוי הכוח וגם הערבות הכללית היו בידי הבנק, שניהם טפסים של הבנק – והיה על הבנק להסס, בטרם הסתמך על חתימתו של ספיר בשם גזונטהייט.
כך במיוחד, כאשר באותה עת גזונטהייט לא נכנס עדיין להשקעה המסיבית בספנדקס. בכך שונים הדברים, למשל, מערבות דומה, שגזונטהייט נתן לחברת קנטבוש, כאשר הוא היה אז הבעלים והשליט גם בקנטבוש.
כך במיוחד, כאשר כפי שרשום בערבות עצמה, ספנדקס הייתה אז ביתרת חוב של כ-800 אלף ₪, שהם חריגה של כ-400 אלף ₪ ממסגרת האשראי שלה; כאשר הבנק לא החזיק אז בבטחונות טובים לחוב האמור של ספנדקס; וכאשר הערבות הכללית הזאת של גזונטהייט שיפרה משמעותית את מצבו של הבנק [ ברלך, עמ' 1013, 1070, 1073; כץ, עמ' 670].
במצב כזה, צריך היה הבנק להודיע על כך לגזונטהייט אישית [ כץ, עמ' 669]; ואולם הבנק לא עשה זאת [ ברלך, עמ' 1014]. זאת ועוד. בהינתן כל האמור לעיל נשאלת שוב השאלה – מדוע לא טרח הבנק להחתים את גזונטהייט בעצמו על הערבות הכללית הזאת באחד מביקוריו בבנק? וכאמור, ברלך לא הצליח לתת לכך תשובה מניחה את הדעת [ עמ' 1084].

180. קושי נוסף בעניין הערבות הכללית עולה דווקא בשל ולנוכח החתמתו של גזונטהייט בעצמו על שלוש הערבויות הספציפיות קרוב לשנתיים לאחר מכן.
מדוע צריך היה להחתים את גזונטהייט על ערבויות ספציפיות, מוגבלות בסכום ובריבית, ביולי ובאוגוסט 2000, כאשר הוא חתום כבר ממילא על ערבות כללית בלתי-מוגבלת בסכום מאז אוקטובר 1998? מה באו הערבויות הספציפיות להוסיף?
ברלך ניסה לדלות מזיכרונו הסברים לכך, והציע ששלוש הערבויות הספציפיות היו בכלל פיקדונות פמל"ה – ולא היא [ עמ' 942-934].
לטעמי, אף עניין זה של החתמת גזונטהייט על הערבויות הספציפיות, מעיד על כך, שבאותה עת הבין גם הבנק, שהערבות הכללית אינה מחייבת, או שלכל הפחות היא " בעייתית".

181. עמדתי היא, שהבנק כשל בעניין זה של הערבות הכללית לספנדקס. ואף שאינני סבור שמדובר במעשה מרמה מכוון, כפי שטען ב"כ התובעים ללא כל בסיס בראיות, הרי מדובר ברשלנות.
יפים לכך דברים שאמר ברלך ( אמנם בהקשר אחר), לגבי אופן ההתנהלות לאחר שנים בהן הכיר את הלקוח [ עמ' 1007]:
"אתה יודע, זה כמו שמכונית מתחילה לנסוע, בהתחלה זהירים, בהתחלה נכנסים לשוונג, נכנסים למסלול, ובמשך השנים שהכל נראה בסדר, הכל נראה תקין, איש לא מתלונן, מקפידים פחות... מפסיקים להיות זהירים. יכול להיות, כן, בהחלט. גם בנהיגה זה נכון".

182. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי נפל פגם בעשייתה של הערבות הכללית, וכי אין לאפשר לבנק להיפרע מגזונטהייט את חובות ספנדקס מכוחה של הערבות הכללית, לא בחשבונו האישי ולא בכלל.

(5) הקיזוז

183. כפי שציינתי לעיל, גזונטהייט מודה בחוב אישי שלו בסך של כ-1.9 מיליון דולר בגין חובות ספנדקס, וזאת מכוח הערבויות הספציפיות. אלא שלטענתו, הוא זכאי לקזז חוב זה כנגד חובות הבנק כלפיו; הוא קיזז את החובות כאמור בעצם התביעה; ובית המשפט התבקש בתביעה להצהיר על תוקפו של הקיזוז.
בסיכומי התביעה הבהיר ב"כ התובעים, כי חובות הבנק שכנגדם מתבקש הקיזוז, הם הכספים שאת השבתם מבקשים התובעים, קרי הכספים שהבנק גבה בפועל ע"י המימוש החלקי של השעבוד על ני"ע בחשבון האישי.

184. הבנק הכחיש בהגנתו את עצם זכות הקיזוז של גזונטהייט, וכן טען שאין לאפשר קיזוז כאשר המקזז אינו מפרט את החובות שכנגדם הוא מקזז.
בסיכומיו זנח הבנק את טענותיו אלה, וכלל לא התייחס לשאלת הקיזוז ככזו.
לכן אין עוד צורך לברר סוגיה זו של דיני הקיזוז, הן מבחינה מהותית והן מבחינה דיונית.

185. ואולם התביעה לקיזוז צריכה להידחות לגופה, משום שלא הוכח כל חוב של הבנק כלפי גזונטהייט, שכנגדו הוא מבקש לקזז את חובו שלו בגין ספנדקס.
דין התביעה בעניין השעבוד להידחות בשל התיישנות, כפי שפסקתי לעיל. ודחיית התביעה בעניין זה היא על כל הסעדים המבוקשים בקשר לכך – גם ההצהרה על בטלות השעבוד, גם צו המניעה שהתבקש נגד המשך מימושו, וגם הסעד הכספי להשבת כספים שנגבו במסגרת המימוש החלקי.
לפיכך, הבנק אינו חייב להשיב לגזונטהייט כל כספים, שהבנק גבה בגדר המימוש החלקי של השעבוד. אך אלו הם " החובות", שגזונטהייט ביקש לקזז כנגדם את חובו. ולכן, אין כנגד מה לקזז.
למעלה מהנדרש אוסיף, שהתוצאה הסופית של המשפט היא, שהתובעים יוותרו חייבים לבנק סכומים רבים, גם אם בשלב זה של המשפט עוד לא נקבעו שיעוריהם המדוייקים. שהרי התביעה התקבלה בחלקה בלבד - רק בעניין חישובי הריבית מיום 27.7.96 ואילך, ורק בעניין חיובי ספנדקס החורגים מתקרת הערבויות הספציפיות. ואולם הבנק טרם נפרע מהתובעים אפילו את קרן החוב הבסיסית ( לא כולל ריביות, ולא כולל ספנדקס)! לכן, אין גם חובות אחרים שניתן לקזז נגדם.

סוף דבר, והמשך הדרך

186. התוצאה הסופית מכל האמור בפסק דיני זה לעיל היא, אפוא, כדלקמן:

התביעה כולה, למעט בעניין הריביות מיום 27.7.96 ובעניין ספנדקס, נדחית מחמת התיישנות.

התביעה בעניין הריביות מיום 27.7.96 ואילך מתקבלת בחלקה, במובן זה, שכל יתרות החוב בחשבון האישי ובחשבון KF נכון ליום 27.7.96 יישאו מאותו יום ואילך ריבית של ליבור + 1%; ובחשבון השני ובחשבון קנטבוש, הן יישאו ריבית כזו מיום 27.7.96 ועד לסגירת החוב בהעברות מהחשבון האישי או מחשבון KF

התביעה בעניין ספנדקס מתקבלת בחלקה, במובן זה שאין לחייב את גזונטהייט ואין לממש את השעבוד בגין חובות ספנדקס העולים על יתרת החוב לפי הערבויות הספציפיות, העומדת על סך של 1,953,715 דולר נכון ליום 27.7.03, בתוספת ריבית של ליבור + 1% מאותו יום.
התביעה לקיזוז החוב בגין ספנדקס – נדחית.

187. כפי שצוין בראשית הדברים, הצדדים הגיעו להסדר דיוני של פיצול המשפט, כאשר ההמשך יהיה לפי תוצאות המשפט בשלב הראשון.
לפיכך, ניתנות בזאת הוראות אופרטיביות לשני הצדדים, בהתאם לפסק הדין החלקי דלעיל ולהסדר הדיוני, וזאת לצורך ולקראת השלב השני של המשפט:

הבנק יכין תחשיב מפורט של החוב העדכני המגיע לבנק מהתובעים בחשבון האישי ובחשבון KF, כאשר הבסיס לתחשיב יהא יתרות החוב נכון ליום 27.7.96, וכאשר לסכום הבסיס, ולכל פעולות זכות וחובה שהיו מאז ( ואשר אינן פעולות זכות וחובה של ריבית, שהוזנו בשעתו לחשבונות אלה), תתווסף ריבית בשיעור ליבור + 1%. הריבית תצטבר על בסיס רבעוני, כפי שנעשה כל השנים.
בנספח לאותו תחשיב יבוצע תחשיב מקביל ביחס לחשבון השני ולחשבון קנטבוש מיום 27.7.96 ועד למועדי איפוס החשבון השני וחשבון קנטבוש בהעברות שנעשו מהחשבון האישי ומחשבון KF אחרי יום 27.7.96. על יסוד התחשיב המקביל האמור יתוקנו חיובי האיפוס האמורים בחשבון האישי ובחשבון KF, ויועמדו על הסכומים של יתרות החוב הנכונות בחשבון השני ובחשבון קנטבוש.

הבנק יכין תחשיב מפורט של החוב העדכני של גזונטהייט בגין חובות ספנדקס, כאשר הבסיס לתחשיב יהיה סך של 1,953,715 דולר נכון ליום 27.7.03, וכאשר לסכום זה תתווסף ריבית בשיעור ליבור + 1% מאותו יום במתכונת רבעונית כאמור לעיל.

ב"כ הבנק יעביר את שני התחשיבים האמורים לידי ב"כ התובעים ולביהמ"ש עד יום 1.5.19.

ב"כ התובעים יודיע עד יום 16.6.19 לב"כ הבנק ולביהמ"ש, האם שני התחשיבים מקובלים על התובעים ( מבלי שיש בכך הסכמה לממצאים ולתוצאות של פסק הדין החלקי, ומבלי לגרוע מזכותם להשיג על כך בערעור).

ככל שהתשובה שלילית, בין ביחס לשני התחשיבים ובין ביחס לאחד מהם, יגיש ב"כ התובעים לב"כ הבנק ולביהמ"ש עד לאותו מועד, תחשיב-שכנגד מפורט ביחס לכל אחד מהתחשיבים עליו חולקים התובעים.

ככל שהתובעים לא יחלקו על שני התחשיבים או על אחד מהם – יינתן פסק דין סופי או חלקי, לפי העניין, ביחס לתחשיבים או לתחשיב שאינם במחלוקת.

ככל שתהיה מחלוקת ביחס לתחשיבים או לאחד מהם, ייקבע התיק להמשך.

התיק יובא לעיוני ביום 18.6.19.

188. נותרה שאלת הוצאות המשפט.
הכלל במשפטנו הוא של " הוצאות לפי התוצאות", על בסיס של הוצאות ריאליות וסבירות.
בסופו של יום נדחתה התביעה ברובה והתקבלה בחלקה, אלא שלא מספר הסעדים הוא הקובע כי אם השווי הכספי שלהם. השיעורים המדויקים של החיובים הסופיים אינם ידועים עדיין, ואלה יוסכמו או שיוכרעו בשלב השני של המשפט. ואולם כבר עתה ניתן לומר בהערכה גסה, על יסוד נתוני בסיס שלא היו במחלוקת בתיק, כי הכף נוטה לטובת הבנק, במובן זה שזכייתו גדולה מזכיית התובעים.
יחד עם זאת, ולנוכח הזכייה של כל צד בחלק מטענותיו, יש למתן את פסיקת ההוצאות.
כן יש להביא בחשבון שהמשפט עדיין לא הסתיים, וישנו עוד שלב שני לפנינו.
עוד אציין, שיריעת המחלוקת בתיק זה היא בסדרי גודל כספיים של עשרות מיליוני ₪; וברור שהצדדים נדרשו במשך השנים להשקעת עמל רב מאוד, ולהוצאות משפטיות ואחרות רבות ביותר.
לפיכך, בשוקלי את כל האמור לעיל, החלטתי לחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לבנק, לידי בא כוחו, תוך 30 יום מהיום, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ט, 11 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

רמי אמיר , שופט