הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 19777-05-14

בפני
כבוד ה שופטת ריקי שמולביץ

התובעת

בלורן יבוא ושיווק פירזול בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רותם שור

נגד

הנתבע

היי - סיין בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יונתן מוגל

פסק דין

לפני תביעה לתשלום סך של 2,876,158 ₪ שהגישה בלורן יבוא ושיווק פרזול בע"מ ( להלן: "התובעת") נגד דניאל חורי ( להלן: "הנתבע") והיי סיין בע"מ ( להלן: "הנתבעת"). לטענת התובעת ערבו כלפיה הנתבעים לתשלום חובותיה של חברת ספייס תעשיות רהיטים בע"מ (מקודם היי סיין - ריהוטים בע"מ) (להלן: "ספייס"), שנקלעה לקשיים.
לטענת התובעת במועדים שונים רכשה ממנה ספייס מוצרי פרזול מבלי ששילמה לה את מלוא תמורתם ולפיכך הוגשה התביעה נגד הערבים.
מלכתחילה הוגשה התביעה על סך של 3,225,068 ₪.
בעקבות החזר מע"מ בסך של 496,817 ₪ שקיבלה התובעת, הועמד סכום התביעה על סך 2,876,158 ₪ כאמור.
הנתבע לא התגונן נגד התביעה וביום 23.6.2014 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. מאחר יותר הוכרז הנתבע פושט רגל ( פש"ר 34728-10-14).
הצדדים
התובעת- חברה פרטית העוסקת באספקת מוצרי פרזול.
הנתבעת- חברה פרטית שהתאגדה בשנת 1988 עוסקת בייצור שלטים.
ממועד רישומה ועד שנת 2012 הנתבע היה רשום כבעל מניות ודירקטור יחיד בנתבעת.
בשנת 2012 העביר הנתבע את כל מניותיו לחתנו- יגאל בן חמו ( להלן: "יגאל").
ספייס עסקה בייצור מטבחים עבור טופז אמנות המטבח בע"מ ( להלן: "טופז"), שעסקה בשיווקם. הנתבע היה בעל מניות ומנהל גם בספייס.
ביום 17.12.2013 הוגשה בקשת הפירוק נגד טופז. ביום 28.1.2014 הוגשה בקשת הפירוק נגד ספייס. ביום 3.3.2014 ניתן צו פירוק זמני נגד החברות ומונה להן מפרק זמני.
ביום 7.9.2014 הורה בית המשפט על מתן צו פירוק קבוע לחברות ומינה את עו"ד גיסין מנהל מיוחד.
תמצית טענות ההגנה של הנתבעת
יש לדחות את התביעה. הנתבעת לא נתנה ערבויות לספקים של ספייס אלא לבנקים בלבד.
הנתבע לא היה מוסמך לחתום בשם הנתבעת על כתב הערבות לספייס. במועד החתימה הנטען, 15.9.2010, היה הנתבע בעל מניות מיעוט בנתבעת.
התובעת ומנהלה- עופר עמיר ( להלן: "עופר"), ידעו כי יגאל הוא שמנהל את הנתבעת, הנתבע אינו בעל הבית בנתבעת, אינו מוסמך לקבל החלטות בשמה ואינו מוסמך לחתום בשמה על מסמכים או כתבי ערבות.
חתימת הנתבע על הערבות ללא הרשאה אינה מחייבת את הנתבעת.
כתב הערבות מיום 15.9.2010 בוטל משהוחלף בכתב ערבות מעודכן שעליו חתם הנתבע ביום 18.5.2011.
בסיור שנערך בסמוך לחודש אפריל 2012 במפעלה של הנתבעת הודיעו יגאל והנתבע לעופר כי הם נפרדו ולנתבע אין עוד חלק בנתבעת. עופר אמר כי רק הנתבע ערב לחובות ספייס ואין לו כל עניין עם הנתבעת. התנהלות התובעת מלמדת כי היא מעולם לא ראתה בנתבעת כמי שערבה לחובות ספייס.
פעולות התובעת גרמו לביטול כתב הערבות.
התובעת סיפקה לספייס מוצרים בתנאי תשלום של שוטף + 90.
במצב דברים זה הנתבעת לא יכולה הייתה לצפות כי הערבות תחול על סכום גבוה מהיקף פעילות שנצבר בפרק זמן זה ובגין החודשים שקדמו לו. מתן האפשרות לספייס להגדיל את החוב מעבר לכך לסכום של מעל ל-3 מיליון ₪ מהווה קיום חוזה הערבות ( ככל שהוא תקף) שלא בתום לב.
התובעת לא הודיעה לנתבעת כי ספייס אינה עומדת בתשלומים. התובעת לא עמדה על פירעון החוב במועדי התשלום שנקבעו בינה לבין ספייס. חרף העובדה שספייס לא עמדה בתשלומים, התובעת לאורך כל התקופה לא פנתה לנתבעת בדרישה לפרוע את החוב.
התובעת לא הודיעה לנתבעת על הסדרים לפריסת חוב שאליהם הגיעה עם ספייס וכי ספייס אינה עומדת בהם.
התנהלות התובעת הייתה תמיד ישירות מול ספייס והנתבע.
לראשונה פנתה התובעת לנתבעת בעניין הערבות בשנת 2013.
בהתנהלותה האמורה גרמה התובעת לנתבעת נזקים כבדים והיא זכאית לקזז נזקים אלה מכל סכום שלטענת התובעת עליה לשלם לה.
פורמיליין תעשיות בע"מ ( להלן: "פורמיליין") שבעל מניותיה הוא אבי בניון- חתנו של הנתבע ( להלן: "בניון"), עסקה בייצור חזיתות למטבחים, פעלה מתוך שטח מפעלה של ספייס והייתה בפועל חלק ממערך הייצור של ספייס אשר נוהל ונשלט על ידי הנתבע.
התובעת אשר ראתה בפורמיליין חברה שתחומי פעילותה משלימים את פעילותה שלה, הביעה עניין רב ברכישת פורמיליין.
לאחר שהתברר לתובעת כי ספייס הגיעה למצב בלתי הפיך והיא לא תוכל לגבות את החוב, רכשה התובעת באמצעות חברת בת שלה בשם אינבוקס יבוא ושיווק בע"מ ( להלן: "אינבוקס")את פעילות פורמיליין.
לצרכי העסקה נקבע בין מנהל התובעת - עופר לבין מנהל ספייס - הנתבע, כי חובה של ספייס לתובעת הוא בסך של 3.2 מיליון ₪.
סוכם כי התובעת תפנה לרשויות המס ותצהיר על חובה של ספייס כלפיה כחוב אבוד כדי לקבל בחזרה את סכום המע"מ ששילמה בגינו, 488,000 ש"ח.
הנתבעת טוענת כי לא ניתן להצהיר על החוב כאבוד לפני שהתובעת פעלה לממש את הערבות. ההכרה בחוב כחוב אבוד מלמדת כי התובעת סברה שאין בידיה ערבות תקפה.
בנסיבות אלה, מנועה התובעת ומושתקת לתבוע מכוח הערבות.
סוכם כי בגין פעילות פורמיליין תזוכה הנתבעת בסך של 2,200,000 ₪.
לגבי היתרה בסך של 500,000 ₪, סוכם כי הנתבעת תספק לתובעת מוצרי שילוט כחלק מפרויקט שילוט רחב היקף שתעביר התובעת לביצוע הנתבעת.
התובעת, ספייס ופורמיליין סיכמו כי יציגו לנושים ולבית המשפט מצג שלפיו פורמיליין נמכרת לאינבוקס תמורת סך של 600,000 ₪. הסכום לא ישולם בפועל אלא אם תהיה חובה לעשות זאת. ככל שהתובעת תידרש לשלם את הסכום האמור, תחזיר ספייס לעופר במזומן מחצית ממנו.
בהתאם לכרטסת שניהלה התובעת, מאז הסדר הפריסה הראשון של חובות ספייס, משך פחות משנה, היא סיפקה לספייס מוצרים בשווי של 5 מיליון ₪. אין לתת אמון בכרטסת ובכך שהתובעת סיפקה מוצרים בהיקף זה.
הנתבעת רשאית לקזז את שווי המוצרים שסופקו לאחר מתן צו הפירוק נגד טופז.
הכרעה
ביום 15.9.2010 חתמה הנתבעת על הערבות נושא התביעה. מדובר בערבות בלתי מוגבלת בסכום ובזמן.
עסקת פורמיליין
במרכזו של ההליך טענת הנתבעת כי נכרתה ובוצעה עסקה נוספת שבמסגרתה רכשה התובעת באמצעות חברת אינבוקס את חברת פורמיליין ולמעשה קיבלה תמורה בהיקף של מיליונים רבים אשר איפסו את חובה של ספייס כלפיה ולמצער הופטרו במסגרתה הנתבע והנתבעת מהערבות ( להלן: "העסקה הנוספת" או "ההסכמה הנוספת")
לביסוס טענתה מבקשת הנתבעת להסתמך במידה רבה על שיחה שהתקיימה בפגישה בנוכחות הנתבע, עופר וחיים ברקוביץ- בעל מניות נוסף בתובעת ( להלן: "ברקוביץ"), שהוקלטה ע"י הנתבע ( להלן: "השיחה").
העסקה הנוספת
מהשיחה עולה כי הצדדים סכמו על עסקת חבילה באשר לתנאים להסדרת חובה של ספייס לתובעת, כך שהתובעת תקבל את חברת פורמיליין ללא תשלום וכן תקבל חזקה בנכס שבו פעלה פורמיליין מבלי שיהיה עליה לשלם דמי שכירות. נראה כי הצדדים העריכו את ההסכמות האמורות בסך של כ- 2 – 2.2 מיליון ₪. בנוסף סוכם כי הנתבעת תספק לתובעת, ללא תמורה, שלטים בשווי של כ-500,000 ₪, וכי התובעת תפעל לקבל החזר של מע"מ בגין חובה של ספייס אשר יוכר כחוב אבוד. בכפוף לקבלת כל רכיבי התמורה האמורים אמורה הייתה התובעת לוותר על חובה של ספייס.
הצדדים חלוקים ביניהם לגבי השאלה האם ההסכמה האמורה התגבשה לכדי הסכם מחייב.
מהשיחה ניתן ללמוד כי הצדדים גמרו בדעתם באשר לתנאי הסדרת חובה של ספייס לתובעת. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שעופר כתב את תוכן העסקה על דף שנותר ברשותו ואשר העתקו היה גם ברשות הנתבע ( עמ' 89 ש' 22 וכן התכתיב עמ' 80 ש' 10 -14).
הנתבע ומישל אביטל ( להלן: "אביטל"), שניהל את פורמיליין, תיארו בתצהיריהם ( סעיפים 40 – 52 לתצהיר אביטל, סעיפים 105 – 116 לתצהיר הנתבע) את הסתרת ההסכמה האמורה מבית המשפט של פירוק.
לטענתם, ההסכם מיום 10.2.2014 שהוצג לבית המשפט, שבמסגרתו רכשה אינבוקס את הציוד והמלאי של פורמיליין תמורת סך של 600,000 ש"ח בצירוף מע"מ נחתם בפגישה שבה השתתפו עופר, ברקוביץ ועורכי הדין בלומנפלד ושור מטעם התובעת, אביטל עצמו וכן הנתבע ובניון מטעם הנתבעת, כאשר לכל הנוגעים בדבר היה ברור כי ההסכם אינו אמיתי ומטרתו האחת הייתה להסתיר מפני נושי ספייס את התשלום האמיתי שמשלמת התובעת עבור פורמיליין.
התובעת לא זימנה לעדות את ברקוביץ או את מי מעורכי הדין הנ"ל.
הימנעותה מקימה חזקה שבעובדה כי עדותם הייתה פועלת לחובתה בעניין זה.
תנאי העסקה הנוספת לא קוימו
מהראיות שהוצגו לי שוכנעתי כי תנאי העסקה הנוספת לא קוימו בשלמות והתובעת לא ויתרה על חובה של ספייס.
בעקבות פעולות עו"ד גיסין, נדרשה התובעת לשלם לקופת הפירוק סך של 650,000 ₪ עבור מכונות ומלאי של פורמיליין ( ההסכם מיום 10.2.2014 ולאחר מכן, החלטת בית משפט של פירוק מחודש אפריל 2014, שבמסגרתה אושרה הסכמת עו"ד גיסין ואינבוקס שלפיה תשלם האחרונה סכום נוסף של 50,000 ₪ עבור שני פרטי ציוד שהיו שייכים לספייס ואשר אינבוקס טענה כי הם בבעלותה). בנוסף נדרשה התובעת לשלם דמי שכירות בגין הנכס שמומש על ידי כונס נכסים מטעם הבנק ונמכר לצד שלישי ( הסכם שכירות מיום 1.4.2014).
למעשה חלקים משמעותיים מעסקת החבילה נגרעו ממנה ולא ניתן היה עוד לקיימה במתכונתה המקורית.
בעקבות התפתחויות אלה התקיימה השיחה האמורה, שבמסגרתה שב והדגיש עופר כי בהתאם להסכמה המקורית של הצדדים, התובעת לא הייתה אמורה לשלם תשלום כלשהו. בעקבות הליכי הפירוק, נדרשה התובעת לשלם סכומים משמעותיים בדגש על הסכום עבור המכונות והמלאי. עופר הבהיר כי אם הנתבע או הנתבעת, שערבה לחובות ספייס, לא ישפו את התובעת בגין הסכומים שיצאו מכיסה ובאופן מידי ישלמו לה סך של 500,000 או 550,000 ₪, תגיש התובעת תביעה בגין כל החוב- סך של 3,300,000 ₪.
אין מחלוקת כי התובעת נדרשה לשלם ושילמה בפועל תשלומים בגין מכונות פורמיליין ובגין שכירות המבנה. אין גם מחלוקת כי הנתבעת לא סיפקה לתובעת שלטים כלשהם ללא תמורה בהתאם לתנאי ההסכמה.
בשיחה אמר עופר כי העסקה המקורית להסדרת חובות ספייס לא התבצעה והיא כבר לא רלוונטית, כי העסקה המקורית " התפרקה לחלוטין" ואין כל עסקה בין הצדדים ( עמ' 20 – 21, 26 לתכתיב), וכי ההסכמה שהתובעת תקבל שנתיים שכירות כבר אינה רלוונטית ( עמ' 30 לתכתיב).
בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי " העסקה לא התקיימה" (עמ' 48 ש' 29).
מהשיחה עלה כי ההסכמה המקורית שאליה הגיעו הצדדים אשר במסגרתה אמורה הייתה התובעת לקבל נכסים וזכויות ללא תשלום בפועל אלא כנגד מחילה על חובה של ספייס, לא יצאה לפועל, ולמעשה, בהעדר אפשרות לבצעה, בוטלה ע"י הצדדים.
יש לשים לב כי במהלך השיחה, ניהלו עופר והנתבע מו"מ בניסיון להגיע להסכמות חדשות אך הדבר לא צלח.
יצוין כי גם אם תנאי העסקה המקורית היו מתקיימים, קיים ספק ממשי באשר לכשרותה נוכח חשש מהעדפת נושים פסולה ( סילוק חוב ספייס לתובעת תוך הסתרה מכוונת של עובדה זו מבית המשפט ומעו"ד גיסין).
האם, כטענת הנתבעת, העסקה הנוספת כללה את הפעילות והמוניטין של פורמיליין?
הנתבעת טענה כי במסגרת העסקה הנוספת רכשה התובעת גם את הפעילות המלאה של פורמיליין ולא רק מכונות ומלאי, בפועל היא קיבלה את הפעילות וכי יש להפחית את שווי הפעילות מהחוב.
התובעת טענה כי הצעתו המקורית של הנתבע כללה גם את פעילות פורמיליין אלא שבפועל, לאחר שהתברר כי מצגים שהציג הנתבע לגבי רכיבי ההסכמה התבררו כבלתי נכונים, לא כך נעשה. כפי שנקבע בהסכם מיום 10.2.2014 אינבוקס רכשה ציוד ומלאי בלבד ויתירה מכך, כפי שעולה מהדו"ח הכספי המבוקר ליום 31.12.2013 ( נספח יב לתצהיר הנתבע) פעילותה של פורמיליין הייתה הפסדית ( סעיף 72 לסיכומי התובעת).
הנטל להוכחת הטענה שהתובעת רכשה וקיבלה את פעילות פורמיליין בנוסף לציוד ולהוכחת שוויה של הפעילות או המוניטין מוטל על הנתבעת.
לאחר בחינת הראיות שהוצגו לי, דעתי היא כי הנתבעת לא הרימה את הנטל.
בשיחה שאל הנתבע את עופר אם במקרה שיגיש תביעה הוא לוקח בחשבון " את כל הדברים" שכן " השלושה מיליון לא יהיו לעולם שלושה מיליון" משום שהוא קנה " מפעל של פורמיליין". עופר השיב כי שילם לכונס. הנתבע אמר: "אתה שילמת לכונס, בסדר, אבל אנחנו לנו יש דברים אחרים". בהמשך אמר: "... כי אתה קנית רק מכונות, אז תעזוב אותך, יש שמה לא רק מכונות" (עמ' 75-74 לתכתיב).
הנתבע הצביע על הקושי הצפוי לתובעת אם ייחשף תוכנה האמיתי של עסקת פורמיליין. עופר השיב כי אין לו ברירה ולא ניתן לחלק את התביעה.
כאמור, עופר רשם את פרטי העסקה על דף שהעתקו היה בידי הנתבע ( תכתיב עמ' 79 ש' 27-24, עמ' 80 ש' 18-1). הנתבע- היחיד מהנוכחים שידע כי השיחה מוקלטת, הדגיש בשיחה כי כל פרטי העסקה פורטו בדף המדובר ( עמ' 80 ש' 13-12, 17).
מדברי עופר והנתבע בשיחה עולה כי נכון למועדה החזיק כל אחד מהם, בהתאמה, במסמך ובהעתקו.
לכאורה, מה פשוט היה מאשר להציג את המסמך אשר אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותו להוכחת טענת הנתבעת. הנתבעת לא עשתה כן מטעמיה.
הנתבע נשאל על כך בחקירתו והשיב כי המסמך נמצא אצל עופר. בהמשך אישר כי גם לו היה העתק אלא שלדבריו " דקה אחרי", הוא לא מצא אותו ( עמ' 40 ש' 29-24).
איני נותנת אמון בעדות הנתבע בעניין זה. הדברים אינם מתיישבים עם דבריו לעופר בשיחה כי לפני שהגיע לפגישה הוא הסתכל על הדף ( עמ' 80 ש' 5-1). הימנעות הנתבעת מהצגת המסמך פועלת לחובתה.
למען הסר ספק, לא התעלמתי מהעובדה שגם התובעת לא הציגה את המסמך. ניסיונו של עופר בחקירתו להסביר זאת בכך שהמסמך אבד במעבר התובעת למשרדים החדשים בפברואר 2014 לא הניח את דעתי, שכן הוא אינו מתיישב עם דבריו בשיחה, שנערכה לאחר המעבר, שבמסגרתה אמר כי המסמך נמצא אצלו בבית.
הסברו בחקירתו לסתירה שהתגלתה, כי בשיחה שיקר לנתבע, היה מביך.
אין בכך כדי לסייע לנתבעת שכן כאמור נטל ההוכחה מוטל עליה.
בהמשך לטענתה כי במסגרת העסקה הנוספת קיבלה התובעת גם את הפעילות של פורמיליין, טוענת הנתבעת כי כרטסת החוב של ספייס שהציגה התובעת אינה משקפת את החוב שכן אין בה ביטוי חשבונאי לתמורה המלאה שקיבלה התובעת בעסקה הנוספת שכאמור, כללה גם את הפעילות והמוניטין של פורמיליין וכן אין בה ביטוי למחילת סך של מיליון ₪ מהחוב שמחלה התובעת במסגרת העסקה.
הנתבעת טוענת כי יש להפחית מהחוב את שווי הפעילות של פורמיליין, בין אם עמד על סך של 2.1 מיליון ₪ ( לפי הסיכום בין עופר לבין הנתבע), ובין אם ייקבע כי הוא עומד על סך 3.8 מיליון ₪ כפי שדרש עו"ד גיסין בתביעה שהגיש. בנוסף יש להפחית את הסכום האמור של מיליון ₪, סך של 91,000 ₪ ששולמו עבור משכורות עובדי פורמיליין אשר עברו לעבוד אצל התובעת, סך של 109,000 ₪ ששולמו במזומן, וכן סך של 236,000 ₪ ששילם הנתבע לקופת הפירוק.
איני מקבלת את טענות הנתבעת.
כאמור, הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת רכשה גם את פעילות פורמיליין.
הנתבעת גם לא הוכיחה את שווי הפעילות, אם בכלל.
כזכור, מהשיחה עלה כי הצדדים העריכו את העסקה בסכום של כ-2- 2.2 מיליון ₪ אשר כלל גם שכירות של המבנה לתקופה של שנתיים.
מהשיחה עצמה ובהיעדר ראיה מספקת אחרת, לא ניתן לקבוע במדויק מה היו כל מרכיבי ההסכמה המקורית ומה היה השווי של כל אחד מהם. בשיחה נקב עופר בסכומים שונים בגין החברה: 1.4 מיליון ₪, 1.6 מיליון ₪ ומיליון ₪ ( עמ' 21, 25, 26, 27, 44, 45 ו-47). עופר והנתבע נקבו בסכומים שונים בגין השכירות ( עמ' 25 –73).
אני רואה להבהיר כי לא התעלמתי מהעובדה, שבכל מקרה, הסכומים שנקב בהם עופר בגין החברה גבוהים מהסך של 650,000 ₪ ששילמה התובעת עבור מכונות ומלאי ( סכום העולה בקנה אחד עם הערכת השמאי זגול מעודכנת לינואר 2014 עבור כונסת הנכסים) ואולם בהפרש זה כשלעצמו אין הוכחה מספקת כי בהסכמה המקורית נלקח בחשבון גם שווי הפעילות וודאי שאין בכך משום הוכחה מספקת באשר לשווי הפעילות.
יש לשים לב כי לא דובר בעסקה רגילה ממוכר מרצון לקונה מרצון אלא כאמור בעסקת חבילה שנראה כי נרקמה בין הצדדים בחשאי במטרה להקטין את נזקה של התובעת נוכח קריסתה של ספייס ולצמצם במירב את חשיפתה של הנתבעת בגין ערבותה לחובה של ספייס.
איני מקבלת את ניסיונה של הנתבעת להסתמך על דברי עופר בשיחה לביסוס טענתה כי יש להפחית סך של מיליון ₪ מהחוב בגין " המפעל" (תכתיב עמ' 54 ש' 11). עוד קודם בשיחה פירט עופר את הצעתו במסגרת המו"מ לוותר על מיליון ₪ כחלק מהצעת הסדר מעודכנת ( עמ' 53). לא ניתן לאמץ מרכיב אחד ולהתעלם משאר מרכיבי ההצעה. כבר צוין לעייל, כי בשיחה נקב עופר בסכומים שונים בגין החברה.
לא הונח בסיס עובדתי או משפטי לטענה כי יש להפחית מחובה של ספייס לתובעת סכומים ששולמו לעובדי פורמיליין, ככל ששולמו, וכן את הסכום ששילם הנתבע לקופת הפירוק.
הסכם פורמיליין נחתם ביום 10.2.2014.
מהודעת כונסת הנכסים לבית המשפט עולה כי לפחות עד ליום 26.2.2014 לא בוצעה כל פעילות במתחם, ודאי שלא בוצעה עבודה במכונות ופעילות לגבי המלאי ( ת/3).
הסכומים 109,000 ₪ ו- 91,000 ₪ שולמו עבור משכורות ינואר ( עמ' 55 לתכתיב, עמ' 47 - 48 לפרוטוקול).
נראה כי החובה לשלם את הסכומים האמורים חלה על פורמיליין ולא על התובעת.
אין בסיס להפחית מחובה של ספייס לתובעת סכומים שנמשכו במזומן מחשבון פורמיליין
ושולמו לעובדים על ידי פורמיליין או מי מטעמה.
לא ברור מדוע יש להפחית מהחוב את הסכום ששילם הנתבע לקופת הפירוק אשר לא התקבל ע"י התובעת ( בשיחה אמר הנתבע כי התשלום האמור הוא בעיה שלו ולא של התובעת- עמ' 30 לתכתיב).
סכום החוב בכרטסת תואם את סכום החוב הכולל שציינו עופר והנתבע בשיחה. שוכנעתי כי הרישום בכרטסת משקף נכונה את סכום החוב ( לפני החזרת סכום המע"מ).
טענת הנתבעת בדבר הברחת רכוש
שלושת העדים מטעם הנתבעת, הנתבע, אביטל ויגאל הצהירו כי במסגרת עסקת פורמיליין פעלה התובעת להברחת הרכוש של ספייס וטופז.
בחקירתו לא הצליח הנתבע להסביר מה הוברח והשיב " אין לי תשובה" (עמ' 43 ש' 2).
אביטל אמר בחקירתו כי לא היתה לו שום כוונה להצהיר כך והוא לא שם לב לסעיף זה בתצהירו ( עמ' 22 ש' 29 – 32).
נראה כי עדותו של יגאל לא היתה מידיעה אישית ( עמ' 56).
הנתבעת אשר הנטל בעניין זה מוטל עליה, לא הוכיחה כי במסגרת עסקת פורמיליין הבריחה התובעת רכוש של ספייס וטופז.
יצוין כי לאחר עדותו בהליך דנן, הגיש עו"ד גיסין תביעה נגד התובעת והמעורבים הנוספים בפרשה בטענה כי הגרסה שאותה מסרו הנתבעים שם בפני בית משפט של פירוק ובפניו, הייתה גרסה שקרית שנועדה לאפשר את הברחת הפעילות והמוניטין בתחום ייצור דלתות וחזיתות למטבחים השייכים לספייס באמצעות פורמיליין לתובעת ו/או אינבוקס ( ת"א 38561-03-17 מיום 19.3.2017).
בשלב מאוחר בהליך זה התקבל כראיה כתב ההגנה שהגישה הנתבעת נגד תביעתו האמורה של עו"ד גיסין. מעיון בכתב ההגנה ( ובסיכומים המשלימים מטעם הצדדים לרבות ההתייחסות לתיקון כתב ההגנה), אין בו כדי לשנות את המסקנות שהגעתי אליהן כאמור לעייל.
טענת הנתבעת כי הנתבע לא היה מוסמך להתחייב בשמה על מתן שלטים
בכתב הגנתה, התצהיר שתמך בבקשת הרשות להגן, טענה הנתבעת כי הנתבע לא היה מוסמך להתחייב בשמה למתן שלטים ( סעיף 171). טענה זו אינה מתיישבת עם הסתמכות הנתבעת על הסכמות הנתבע בשמה במסגרת העסקה הנוספת לגבי פורמיליין וטענתה כי היא תקפה ואף קוימה כדין. יש לשים לב כי בסיכומיה לא חזרה הנתבעת על טענה זו אלא טענה כי ביצוע השלטים לא יצא לפועל משום שעופר לא אישר זאת ( סעיף 45).
אני דוחה את הטענה.
לסיכום נושא עסקת פורמיליין
ההסכמה למחיקת החוב היתה בכפוף לקבלת התמורה המוסכמת על כל רכיביה. התובעת לא הסכימה למחיקת החוב ללא תנאי. משלא ניתנה התמורה על כל רכיביה, התובעת לא הסכימה למחוק את חובה של ספייס. מו"מ על תנאים חדשים, שניהלו עופר והנתבע בשיחה, לא צלח ולמעשה העסקה בוטלה.
בהתאם להסכם מיום 10.2.2014 בוצעה עסקה של רכישת ציוד ומלאי של פורמיליין שאושרה ע"י בית משפט של פירוק.
מהשיחה עולה כי עופר והנתבע ראו בנתבעת אחראית לחובה של ספייס. דרישותיה הכספיות של התובעת הופנו כלפי הנתבעת. עופר והנתבע לא חשבו כי ערבות הנתבעת בטלה.
לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה כי התובעת ויתרה על חובה של ספייס והפטירה אותה מערבותה ( סעיף 57 לסיכומיה).
האם החזר המע"מ מלמד על ביטול הערבות?
לטענת הנתבעת, מחקה התובעת את חובה של ספייס מספריה וקיבלה החזר של סכום המע"מ בגינו מרשויות המס, פעולה שיש בה הודאה כי אין לתובעת ערבות של הנתבעת לחובה של ספייס. רשויות מע"מ לא היו מאשרות את מחיקת החוב, אם התובעת הייתה מביאה לידיעתן כי יש טענה לקיום ערבות של הנתבעת. הבקשה למחיקת החוב מהווה הודאה נוספת של התובעת בביטול ערבות הנתבעת.
הנתבעת לא הוכיחה כי פעולות התובעת לקבל בחזרה את סכום המע"מ לאחר פירוק ספייס וטופז מלמדות על ויתורה על הערבות במערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעת.
החזר המע"מ התקבל לאחר הגשת התביעה. מדובר ביחסים בין התובעת לבין רשויות מע"מ. השאלה אם ההחזר התבקש ובוצע כדין למרות קיומה של הערבות אמורה להתברר במסגרת היחסים שם, היא אינה גורעת מעצם תוקפה של ערבות הנתבעת כלפי התובעת.
לנוכח האמור, אני דוחה את הטענה.
האם סוכם בין הצדדים על ביטול ערבות הנתבעת בביקורו של עופר במפעל הנתבעת?
לטענת הנתבעת, בפגישה בנוכחות עופר, הנתבע ויגאל במפעל הנתבעת, לאחר אפריל 2012, הוסכם כי ערבות הנתבעת כלפי התובעת בטלה וכי נותרה בתוקף ערבות הנתבע בלבד ( סעיפים 52 – 58 לתצהיר הנתבע, סעיפים 77 – 85 לתצהיר יגאל).
בתצהירו ( סעיף 39) התייחס עופר לטענה זו, והכחיש אותה. לטענתו, רק לאחר הגשת התביעה התחוור לו כי לכאורה, בפברואר 2012, התפטר הנתבע מתפקידו כדירקטור בנתבעת וחודשיים לאחר מכן, באפריל 2012, העביר את כל מניותיו ליגאל.
לטענת הנתבעים, לנוכח דבריו בחקירתו כי הוא לא קרא את תצהיריהם, לא ניתן לקבל את הצהרתו האמורה.
בחקירתו אצל עו"ד גיסין אמר הנתבע כי מתחילת 2012 כף רגלו לא דרכה במפעל הנתבעת. דברים ברורים אלה אינם מתיישבים עם גרסתו בדבר פגישה הנטענת במפעל הנתבעת לאחר אפריל 2012 ( ת/1 עמ' 36).
בתצהירו הצהיר הנתבע כי בפגישה האמורה אמר עופר שהנתבעת לא מעניינת אותו כי הוא עובד מול הנתבע והוסיף: " עופר אמר משהו כמו " אני עובד מול דני חורי, רק דני ערב לי, ודני הוא שישלם לי" (סעיף 56).
יגאל אמר בחקירתו כי באותה פגישה אמר לו עופר " אתה לא מעניין אותי, מי שמעניין אותי זה דני" (עמ' 53).
אין בדברים אלה ויתור מפורש על ערבות הנתבעת.
ערבות הנתבעת ניתנה ע"י הנתבע בשם הנתבעת כאשר הנתבע היה רשום כבעל מניות ומנהל יחיד בנתבעת ולכן מובן מדוע ראה בו עופר כתובת לטענותיו. לא ניתן ללמוד מדבריו האמורים, ככל שנאמרו, אם בכלל, כי התובעת ויתרה על ערבות הנתבעת.
מהשיחה ומעדויות הצדדים עולה כי התובעת הסכימה להגדיל את מסגרת האשראי ולהמשיך לספק לספייס סחורה על סמך ערבות הנתבעת אשר היה לה דירוג אשראי גבוה וכי לולא אותה ערבות לא הייתה מאפשרת את הגדלת מסגרת האשראי לספייס.
לו אכן התובעת הייתה מוותרת על הערבות, מצופה היה שתחזיר אותה לנתבעת וככל שלא עשתה כן, מצופה היה שהנתבעת תפנה לתובעת ותדרוש זאת. התובעת לא החזירה את כתב הערבות. הנתבעת לא דרשה את החזרתו בזמן אמת. בכל מקרה, לא הוצגה ראיה לכך.
במצב דברים זה, אני מעדיפה את גרסת התובעת שלפיה היא לא הסכימה לוותר על הערבות על פני גרסת עדי הנתבעת.
הגם שדברי עופר בחקירתו כי הוא לא קרא את תצהירי הנתבעים מעוררים תמיהה במיוחד לנוכח הפנייתו לתצהיריהם, אין בהם כדי לשמוט את הקרקע מתחת להצהרותיו בתצהירו באופן גורף.
הסעיף בתצהיר מפרט את הטענה המוכחשת. לא מדובר בהפניה סתמית או בהפניה שיש בה כדי לפגוע במהימנות ההצהרה. עופר הסביר כי עורכי הדין שאלו אותו שאלות וערכו את התצהיר יחד אתו. על פני הדברים, אין מניעה שעורכי הדין יקראו את תצהירי הנתבעים באזני עופר, יסבירו את הטענות, יקבלו את התייחסותו ויכתבו אותה. בסופו של דבר המצהיר החותם על התצהיר הוא האחראי לאמיתות תוכנו לאחר שאישר אותה.
מתן ערבות לספקים
אני דוחה את טענת הנתבעת כי העובדה שהיא לא ערבה לאף אחד מהספקים של ספייס וטופז אלא אך ורק לבנקים ולחברת מימונית מלמדת שלא הסכימה לערוב לחוב ספייס לתובעת.
מדובר בטענה כללית בעוד שבתביעה שלפני יש לבחון את המקרה הספציפי.
התובעת הציגה כתב ערבות שניתן לה על ידי הנתבעת. ביחס לטענה זו, די בכך.
האם חתימת הנתבע על כתב הערבות בשמה של הנתבעת מחייבת אותה?
הנתבעת טוענת כי הנתבע חתם על כתב הערבות ללא סמכות ובהעדר הרשאה, מבלי שהתובעת קיבלה אישור רואה חשבון או עורך דין של הנתבעת לגבי זכויות החתימה בשם הנתבעת, ולכן חתימתו אינה מחייבת אותה.
עוד טוענת הנתבעת כי הנתבע לא היה בעל מניות יחיד בנתבעת. בעלי מניות נוספים בנתבעת- יגאל ויוסף בן חמו- לא חתמו על כתב הערבות ולא נתנו לנתבע הרשאה לחתום עליו. שיעור האחזקות של הנתבע בנתבעת באותו מועד עמד על אחוזים בודדים בלבד.
במועד החתימה על כתב הערבות- 15.9.2010- הנתבע היה רשום במרשם רשם החברות כבעל מניות ודירקטור יחיד בנתבעת.
התובעת הציגה ראיות לכך שהנתבע היה בעל זכויות חתימה בשם הנתבעת ( ת/8- פרוטוקול החברה מיום 15.8.2002, הסמכה והרשאה בחשבון הבנק מיום 12.5.2003, החלטת החברה מחודש דצמבר 2005 לרכישת משאית תוך נטילת הלוואה, שהתקבלה על ידי הנתבע לבדו, החלטה של החברה מחודש פברואר 2007 המסמיכה את הנתבע לחתום על ערבות ללא הגבלה בסכום לחובות ספייס לבנק מזרחי והחלטה נוספת של החברה מחודש אוגוסט 2007 המסמיכה את הנתבע לחתום על ערבות לספייס לבנק).
לתצהירי הנתבעת צורף פרוטוקול הנתבעת מיום 10.10.2001 שלפיו הנתבע הוא בעל זכויות החתימה בחברה ( נספח ב לתצהיר הנתבע, נספח ה לתצהיר יגאל), שעליו חתומים גם יגאל ויוסף בן חמו ( לטענתם, בעלי זכויות לא רשומות בחברה).
למעשה הנתבע היה הפנים של החברה לאורך השנים והיחיד שנחזה להיות מוסמך לפעול בשמה בפני כולי עלמא. הנתבע היה בעל זכויות החתימה היחיד בשם הנתבעת. בעלי המניות האחרים לא היו רשומים ולא הייתה סיבה להניח כי לאדם אחר כלשהו מלבד הנתבע יש זכויות חתימה בשם הנתבעת. בהקשר זה יש להדגיש, כי הראיה היחידה שהנתבעת הציגה לביסוס הטענה שהנתבע חדל להיות בעל שליטה בנתבעת הוא הדיווח לרשם החברות. לא הוצגה כל ראיה לגבי פעולה/ות של גורם אחר בשם החברה לאחר השינוי הנטען.
בטענת הנתבעת כי לאורך השנים דוללו זכויות הנתבע או כי היה בעל מניות מיעוט בלבד ( בניגוד לרישום הפורמאלי) אין כדי לשנות מצב זה. בפועל, לא הוצג פרוטוקול של החברה שלפיו בוטלו זכויות החתימה של הנתבע בשם החברה עובר למועד חתימת הערבות. בעדותו בפני עו"ד גיסין אמר הנתבע כי הסמכויות הועברו רק בשנת 2012 ( ת/1 בעמוד 36). יש לשים לב כי גם הדיווחים לרשם החברות נעשו חודשים לאחר המועד הנטען.
במועד החתימה על הערבות היה הנתבע מורשה חתימה בשם הנתבעת. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי הוא לא היה מוסמך לחתום על הערבות בשמה.
האם הערבות מיום 18.5.2011 החליפה וביטלה את הערבות מיום 15.9.2010?
לטענת הנתבעת בכתב הגנתה ( תצהירו של יגאל אשר תמך בבקשת הרשות להגן), כתב הערבות מיום 18.5.2011, שעליו חתם הנתבע באופן אישי, החליף וביטל את ערבות הנתבעת מיום 15.9.2010.
בסיכומיה ( סעיף 115) טענה הנתבעת כי ביום 16.5.2011, כאשר החוב הגיע לסך של 881,298 ₪, ביקש עופר להחליף את ערבותה בערבות הנתבע. לאחר שהנתבע חתם על ערבות אישית, הגיע החוב לסכום של כ-3.3 מיליון ₪. דבר המעיד לטענתה כי התובעת התבססה על ערבותו האישית של הנתבע ולא על ערבות הנתבעת.
איני מקבלת טענה זו. התיאור האמור אינו עולה בקנה אחד עם טענת הנתבע בתצהירו, שלפיה, היוזמה להחלפת הערבות הייתה שלו ולא של עופר. בנוסף, מהשיחה ניתן ללמוד כי התובעת ראתה בנתבעת גורם דומיננטי בעל איתנות פיננסית. הערבות האישית באה להוסיף על הבטוחה הקיימת ולא להחליף אותה. מנקודת מבטה של התובעת לא הייתה כל הצדקה לוותר על ערבות הנתבעת. מהשיחה עלה באופן ברור כי הצדדים הבינו שלתובעת דרישה כספית מהנתבעת המבוססת על הערבות. זו הייתה נקודת המוצא שעל בסיסה ניסו הצדדים להגיע להסדר לסילוק חובה של ספייס. הנתבעת הייתה מוכנה לספק לתובעת שלטים בסכום של מאות אלפי שקלים ללא תשלום בפועל. ההסבר היחיד לכך יכול להיות ידיעתה והבנתה כי הערבות שנתנה בתוקף ולא הוחלפה על ידי ערבותו של הנתבע. לא בכדי לא הוחזר כתב הערבות המקורי לנתבעת.
מתן הודעה לערבה על אי עמידת ספייס בתשלומים
התביעה הוגשה ביום 13.5.2014, בגין חשבוניות שהוצאו בין אפריל לאוקטובר 2013 (1,239,180 ₪) ושיקים דחויים שנמסרו בגין מוצרים שסופקו בין החודשים ספטמבר 2012- יולי 2013 וחוללו (1,987,490 ₪).
לטענת הנתבעת, בהתאם לתנאי התשלום של ספייס שהיו שוטף + 90, היא יכלה לצפות שסכום החוב לא יעלה על מחיר המוצרים שסופקו במשך תקופה זו.
סכום החוב - יותר מ -3 מיליון ₪ חורג באופן ניכר מסכום הפעילות במשך תקופה זו.
כבר בשלב מוקדם של מערכת היחסים בין התובעת לבין ספייס החלה ספייס מפגרת בתשלומים לתובעת. בגין הפיגורים ביצעה התובעת שלושה הסדרי פריסה שונים של החוב. למרות זאת במשך תקופה ארוכה התובעת לא הודיעה לנתבעת שספייס מפגרת בתשלומים, לא הודיעה לה על הסדרי פריסה של החוב שביצעה עמה, לא הודיעה לה שספייס אינה עומדת בהסדרים אלה וכי מדובר בסכומים ניכרים. יתירה מכך, התובעת המשיכה לספק לספייס מוצרים. מאז הסדר הפריסה הראשון סיפקה התובעת לספייס סחורה בסך של 5 מיליון ₪ ( סעיף 163 לבקשת הרשות להתגונן).
במצב שבו ספייס לא עמדה בתשלומים, התובעת לא הייתה רשאית להמשיך לתת לה ארכות לפירעון החוב, במקביל, להמשיך לספק לה סחורה, ולהגדיל את החוב לסכום גבוה ביותר מבלי להודיע על כך לנתבעת.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת לא פנתה אליה בהתראה בדבר מימוש הערבות טרם הגשת התביעה. למרות שמכתב ההתראה היחיד מיום 16.12.2013 מוען לשלושה נמענים, הוא נשלח בפקסימיליה לנתבע בלבד. התובעת לא הציגה אישור כי המכתב הגיע לנתבעת.
לטענת הנתבעת, התובעת המחוברת למערכת המידע של דן אנד ברד סטריט, ידעה בזמן אמת על העברת המניות בנתבעת מהנתבע ליגאל.
הימנעות התובעת משליחת הודעה לנתבעת על הפיגור בתשלומים ופריסות החוב מהווה קיום החוזה בחוסר תום לב.
בעניין זה מפנה הנתבעת לרע"א 2443/98 מאיר ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט ואח', פ"ד נג(4) 804 (1999) שם נקבע כי על הנושה מוטלת חובה להודיע לערבים תוך זמן סביר, על ארכות שניתנו לחייב העיקרי.
לטענת הנתבעת אי מתן הודעה במקרה זה מנע ממנה את האפשרות לעצור את המשך אספקת המוצרים לספייס וכן את האפשרות לעמוד על כך שספייס תפרע את חובותיה כתנאי לאספקת מוצרים נוספים.
אי מתן ההודעה גרם לנתבעת נזקים כבדים שאותם זכאית היא לקזז מכל סכום שנכלל בתביעה.
לנוכח האמור טוענת הנתבעת כי יש לפטור אותה מתשלום חובות ספייס מכוח הערבות.
לטענת התובעת, יש לדחות את הטענה האמורה, שכן פירושה הוא שהנתבע כבעלי הנתבעת לא ידע כביכול מה נעשה כאשר פעל בשם ספייס. התובעת טוענת כי בשל הקשרים ההדוקים בין הנתבעת לבין ספייס היא לא הייתה מחויבת לתת לנתבעת הודעה נפרדת. הנתבעת וספייס היוו חלק מהותי מפעילותו של הנתבע. בין החברות התקיים שיתוף פעולה הדוק. עשרות מיליוני ₪ הועברו בין החברות הלוך ושוב. הנתבעת נטלה הלוואה בסך של 4 מיליון ₪ עבור ספייס ושימשה פלטפורמה וצינור להעברת עשרות מיליוני ₪ לספייס. הנתבעת לא הייתה צד מרוחק מהנתבע. רק ביום 3.9.2012 דווח לרשם החברות כי ביום 4.4.2012 העביר הנתבע את כל מניותיו בחברה ליגאל וכי מיום 9.2.2012 חדל להיות דירקטור. למרות זאת, גם ביום 29.8.2012 חתם הנתבע על טופס הדיווח על העברת המניות ( מש/8) בשם הנתבעת כבעל מניות וכמנהל.
בעניין העדר חובה למסור הודעה לערב בנסיבות כאלה הפנתה התובעת לת"א 1384/92 יוסף שטינמן נ' בנק הפועלים (1993) ולת"א 103527/98 בנק אוצר החייל בע"מ נ' סקס ( ליפשיץ) טובה (2002).
בכתב הערבות נקבע כי הערבות לא תפגע על ידי מתן ארכה או הנחה ללקוח. כלומר, בעצם הסכמת התובעת לתת לספייס ארכה בהסדר התשלומים אין כדי לפגום בתוקפה של הערבות. נכון הוא כי הדבר אינו גורע מחובת הנושה להודיע לערב על מתן ארכה לתשלום או על הגדלת החוב אלא שלטענת התובעת מבחינתה הנתבע היה הבעלים של הנתבעת ולמעשה פעל בשם הנתבעת.
בחקירתו נשאל עופר אם התובעת הודיעה לנתבעת על הסדר החוב שעשתה ב-24.3.2013 והשיב: " מבחינתי היי סיין ביקשה את הסדר החוב הזה. הוא מנכ"ל ובעלי היי סיין. למי הייתי צריך להודיע, הוא ביקש את זה". עופר נשאל אם הוציא הודעה בכתב, והשיב: " לא. כי אני מדבר עם זה שביקש את הפריסה הוא הבעלים של החברה" (עמ' 99 ש' 17-10). תשובותיו בעניין זה היו נאמנות עלי.
בנסיבות המקרה דנן, כאשר מהראיות התברר כי במערכת הקשרים העסקיים שהתנהלה בין הצדדים משך פרק זמן לא מבוטל, הנתבע היה המוציא והמביא בספייס ובנתבעת, דעתי היא כי יש לראות את ידיעתו כידיעת הנתבעת ולפיכך מוחזקת הנתבעת כמי שידעה בזמן אמת כי ספייס מפגרת בתשלומים, כי התובעת גיבשה עמה הסדרי פריסה של החוב וכי ספייס לא עמדה בהם.
לא התעלמתי מטענת הנתבעת שלפיה בעקבות הפגישה במפעלה באפריל 2012, ידעה התובעת כי החל משנת 2012 חדל הנתבע להיות בעל מניות ומנהל בנתבעת.
כזכור, עופר הכחיש את הטענה.
הנתבעת לא הביאה כל ראיה חיצונית אובייקטיבית לביסוסה.
נטל הוכחת הטענה שלפיה ידעה התובעת על פרישת הנתבע מהנתבעת כבר ב-2012, מוטל על הנתבעת. מהראיות שהוצגו לי אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה.
הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי כי הודיעה לתובעת על השינוי המהותי הנטען שחל בשליטה בה גם לאחר מכן. לא סביר בעיני שהתובעת הייתה ממשיכה לתת אשראי לספייס ללא דרישה להגדלת/שינוי הביטחונות לו אכן הייתה מודעת בזמן אמת לפרישתו של הנתבע מהנתבעת. סביר בעיני והדבר עולה גם מהשיחה שהתובעת לא הייתה מודעת לשינוי ומבחינתה הנתבע היה ונותר הבעלים של הנתבעת שעל חוסנה הכלכלי סמכה.
בין הצדדים התקיימו קשרים מסחריים אינטנסיביים לאורך תקופה ממושכת שבה הנתבע בלבד פעל מול התובעת בשם ספייס ובשם הנתבעת. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת ידעה כי הנתבע חדל להיות בעל שליטה בה. טענת התובעת כי הסדרי החוב נעשו מול הנתבע לא נסתרה. במצב דברים זה אך סביר שהתובעת ראתה את ידיעתו של הנתבע בדבר אי עמידת ספייס בחובותיה כלפיה כידיעת הנתבעת. כאמור, תשובות עופר בחקירתו בעניין זה מקובלות עלי. בנסיבות העניין לא חלה חובה לשלוח הודעה נוספת.

האם יכולה הייתה הנתבעת לפעול להקטנת החוב לו ידעה שספייס אינה עומדת בהתחייבויותיה?
לטענת הנתבעת, לו הודיעה לה התובעת כי ספייס מאחרת בביצוע תשלומים היא הייתה יכולה לנקוט בצעדים כדלקמן:
כספים בסכום מצטבר של 14,419,880 ₪, שהעבירה לספייס ולטופז הייתה מעבירה לתובעת לפירעון החוב -
בסיכומיה מפנה התובעת לתביעות החוב שהגישה הנתבעת- האחת- נגד ספייס, על סך של כ-2 מיליון ₪ והשנייה - נגד טופז, על סך העולה על 12 מיליון ₪ המעידות לטענתה כי למרות שספייס וטופז היו חייבות לנתבעת סכום כה גבוה היא לא פעלה לגבותו.
מדברי יגאל בחקירתו עלה כי הסיבה להימנעות הנתבעת מלפעול לגביית החוב הייתה מודעותה למצב הכלכלי הקשה של ספייס.
לנוכח האמור ספק בעיני אם הנתבעת הייתה נמנעת מהעברת הכספים לו ידעה שספייס מפגרת בתשלומים גם לתובעת.
קיזוז כספים שהתקבלו ממשרד הביטחון – במסגרת ההסכמה בין המפרק עו"ד גיסין לבין הנתבעת סוכם כי הנתבעת תעביר לקופת הפירוק את כל הזכויות בהתאם לחוזה עם משרד הביטחון. הנתבעת הצהירה כי אין לה טענה לזכות כלשהי בפעילות יצור הכיסאות עבור משרד הביטחון. בנסיבות אלה, ספק בעיני אם אכן הייתה הנתבעת יכולה לפעול לצמצום החוב באמצעות קיזוז מהכספים שקיבלה ממשרד הביטחון – שהיו שייכים לספייס ( נספח ל לתצהיר יגאל). לנוכח העובדה שהנתבעת לא קיזזה את שאר חובות ספייס מהכספים שהתקבלו ממשרד הביטחון אין סיבה להניח כי הייתה מקזזת את החובות לתובעת.
הנתבעת לא הייתה מסכימה להגדיל את השעבוד של מפעל ספייס לטובת בנק דיסקונט בגין חובות טופז. הנכס היה בבעלות נשותיהם של הנתבע (52%), יגאל (24%) ויוסף בן חמו (24%). לו ידעה הנתבעת שספייס אינה עומדת בתשלומים לתובעת, היא הייתה יכולה למנוע את שעבוד הנכס לבנק או לחילופין לגרום לכך שהאשראי שהתקבל מבנק דיסקונט יכסה את החוב לתובעת- כאמור, הנכס לא היה בבעלות הנתבעת אלא בבעלות נשותיהם של הנתבע, יגאל ויוסף בן חמו. בנסיבות אלה הנכס או הכספים שהתקבלו משעבודו לא היו בשליטת הנתבעת אלא בשליטת אחרים. בכל מקרה, כפי ששאר חובות ספייס וטופז לנתבעת לא מנעו את שעבוד הנכס אין סיבה להניח שדווקא החוב לתובעת ( שהיה קטן משמעותית), היה מונע זאת.
הנתבעת יכלה לכסות את החוב מתוך הלוואה בסך 4,000,000 ₪ שנטלה בפברואר 2011 שהועברה כולה לספייס- הנתבעת יכולה הייתה לדאוג שהכספים ישמשו לפירעון החוב או סילוק הערבות- איני מקבלת טענה זו. הסכום התקבל והועבר כאשר הנתבע ניהל את הנתבעת. התובעת הייתה מודעת היטב למצבה של ספייס באותו זמן ובחרה לא להתנות את העברת הסכום לספייס בפירעון החוב לתובעת.
הנתבעת החזיקה בקופת גמל לשכירים של הנתבע שכללה פיצויים בסכום של כ-540,000 ₪, ששוחרר לנתבע. הנתבעת יכלה לדאוג לכך שהכספים יועברו לפירעון החוב או לסילוק הערבות- אני דוחה את הטענה. הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי לביסוסה.
הנתבעת הייתה יכולה לנקוט נגד הנתבע בהליך משפטי לפני שהפך פושט רגל- מהשיחה ומהעובדה שהנתבע לא התנגד למתן פסק דין נגדו ניתן ללמוד כי מדובר בעניין תיאורטי בלבד ללא משמעות מעשית כלשהי.
לסיכום:
התמונה החלקית שנחשפה בפני בהליך זה, עגומה ומטרידה. קשה להפריז בחומרת המעשים שפירטו עדי הנתבעת בתצהיריהם לגבי מצגים שהוצגו לבית משפט של פירוק ו למותר לציין את השפעת הצהרותיהם על אמינותם. הקושי שעוררו ההצהרות האמורות גבר עוד יותר לנוכח דברי עופר והנתבע בשיחה בנוגע לעסקת החבילה ואופן ניהול העסקים . התרשמתי כי שני הצדדים גילו טפח וכיסו טפחיים, כל אחד מטעמיו הוא.
כאמור לעייל, הנטל להוכחת טענות הנתבעת נגד התביעה מוטל עליה.
לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו לי הגעתי למסקנה כי הנתבעת כשלה בהוכחת טענותיה.
לפיכך, מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,876,158 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
בנסיבות האמורות לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ח, 19 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.