הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 18142-11-13

מספר בקשה:5
בפני
כבוד ה שופט רמי אמיר

מבקש - נתבע

אלי נברייב

נגד

משיבות - תובעות

  1. נייקי ישראל בע"מ
  2. NIKE INTERNATIONAL LTD.

החלטה

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה ביום 30/1/14, בתביעה שהגישו התובעות נגד הנתבע בשל הפרת זכויות קניין רוחני שלהן. בפסק הדין ניתנו צווי מניעה ועשה נגד הנתבע, וכן הוטלו עליו חיובים כספיים בגין פיצויים והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
ביום 5/3/14, כחודש לאחר מתן פסק הדין, התייצב הנתבע באולמי, הציג מכתב מעוה"ד של התובעות לפיו הוא מוזמן לדיון, וטען כי אינו יודע שניתן נגדו פסק דין, כי לא קיבל כל הודעה על כך, וכי בעת הנטענת למסירת התביעה לידי אמו הוא לא גר אצלה (בשונה מהעת בה התייצב לפניי בבית המשפט כאמור , שאז שב לדבריו לגור אצלה).
מסרתי את פסק הדין לידי הנתבע. הבהרתי לו כי פסק הדין בתוקף וניתן לביצוע בהוצאה לפועל, וכי יש בו, בין היתר, הוראות האוסרות עליו למכור מוצרים מזוייפים. עוד הסברתי לנתבע, כי אם ברצונו לעשות דבר מה בקשר לפסק הדין – עליו להגיש בקשה לביטולו, וכי מו צע ומומלץ לו לקחת ייצוג משפטי. אציין, כי כל הדברים האמורים נרשמו בפרוטוקול בית המשפט מאותו יו ם, שנמסר בתום הדיון לידי הנתבע.
מאז חלפו כארבע ורבע שנים, עד שביום 13/6/18 הגיש הנתבע, באמצעות עורך דינו, את הבקשה שלפניי לביטול פסק הדין. אציין, כי ייפוי הכוח של עורך הדין נחתם בידי הנתבע ביום 1/6/18, וכך גם התצהיר המתיימר לתמוך בבקשה, דהיינו 13 יום לפני הגשת הבקשה.
התובעות השיבו לבקשה ביום 17/7/18, והן מתנגדות לה.
הוריתי כי הנתבע רשאי להשיב לתשובה עד יום 17/7/18, ואולם הוא לא עשה כן. חלף זאת, ביום 17/7/18 הגיש הנתבע לתיק כתב הגנה, ללא קבלת רשות לכך.

בחנתי את הבקשה לגופה, ונחה דעתי כי יש לדחותה.
ראשית, לא ראיתי כל טעם מבורר לאיחור של ארבע ורבע שנים (!) בהגשת הבקשה מהמועד הוודאי בו נמסר פסק הדין לידי הנתבע, באולם בית המשפט. הנתבע טען אמנם בסעיף 7 לבקשה, כי "מיד לאחר הדיון" הוא נעצר, ולאחר מכן ריצה מאסר ממושך , והשתחרר "רק לאחרונה". אך לא ניתנו כל מועדים מדויקים לדבר, לא הוצגה כל אסמכתא לכך, ואין גם תצהיר כדין לתמוך בטענה זו – כל שהוגש הוא תצהיר "בג"צי", המציין שכל האמור בבקשה הוא אמת ומידיעתו האישית של הנתבע (המצהיר). אדגיש, כי לו ראיתי בבקשה כל עובדות מפורטות לעניין זה, ולא רק אמירה מעורפלת – הייתי מאפשר לנתבע לתקן את החסר בתצהיר כדין, ע"י ארכה להגשת תצהיר מפורט. אלא שכאמור, אין לפניי אפילו טע נות מפורטות, ולכן אין במה לתמוך. ובעניין זה אין להקל ראש, כיון שמדובר באיחור עצום של ארבע ורבע שנים, וכאשר הנתבע מיוצג בעת הגשת הבקשה, וכאשר עברו גם 13 ימים מאז חתימת ייפוי הכוח והתצהיר ועד להגשה לבית המשפט, והיה די והותר זמן בידי עורך הדין לבקש מלקוחו הנתבע לספק פרטים מינימליים הכרחיים כנדרש.
שנית, הנתבע טען לביטול מחובת הצדק בשל "פגם בהליך" (ללא כל פירוט), ומהטעם שהוא סבר שעליו להמתין לקדם המשפט שנקבע ולא לעשות כל פעולה נוספת – אך בכל הכבוד, אין אלו עילות לביטול מחמת הצדק. למרות הטיעון האמור, לא התעלמתי מטענה עובדתית נוספת שנטענה בבקשה, ואשר יכולה הייתה להיות רלבנטית לעניין ביטול מחובת הצדק. בסעיף 9 לבקשה נטען, כי "ככל וכתב ההגנה נמסר למי מבני משפחתו יצהיר הנתבע כי הינו מסוכסך עם בני משפחתו שכן ככל נמסר למי מאלו לא יחשב כמסירה, הואיל וחזר לביתו רק לאחר מכן" (השגיאות במקור). אלא שאפילו כאן אין הבהרה ממתי לא גר הנתבע בביתו, והאם מדובר בבית אמו שם בוצעה המסירה, ועם מי היה מסוכסך, וכל פרטים מינימליים נוספים הדרושים לשם כך. למותר לציין, כי גם לאמירה סתמית ומעורפלת זאת אין כל אימות בתצהיר מפורט כדין.
נטענה בבקשה גם טענה לביטול שבשיקול דעת. לעניין זה טען הנתבע, בסעיף 8, כי "מעולם לא מכר ביגוד בעל סימני מסחר מזוייפים וכי איננו יודע כלל במה דובר שכן הנתבע נחקר במשטרה, שוחרר ואף התיק שכנגדו נסגר". אלא שבצד הטענה לאי ידיעה במה מדובר, הוסיף הנתבע וגילה דווקא בקיאות במיוחס לו. בסעיפים 2- 4 ל בקשה טען הנתבע, כי לא היה בדוכן בעת התפיסה המשטר תית, כי מסר את הדוכנים למנהל השוק כדי שיעבירם לאחר, וכי הוא לא הפעיל ולא השכיר את הדוכנים באותה עת. לא רק שהטענות סותרות זו את זו (לעניין הידיעה), אלא שאין כל אסמכתא לנטען בטענות הספציפיות. בפרט אדגיש, כי המינימום המתבקש היה לציין את שמו של האדם לו מסר הנתבע לפי הנטען את הדוכנים, ומה הייתה הסחורה בדוכנים אותם מסר. כמו כן, וכמו בהתייחס לכל הבקשה – לא צורף לה תצהיר כ דין.
מכל מקום, בהתייחס לעילת הביטול שבשיקול הדעת, הרי שלא ניתן גם כל הסבר מספיק ומבוסס ומניח את הדעת למחדל של אי הגשת ההגנה (למעט הטענה הסתמית שלא ידע כי עליו לעשות כל מעשה לבד מהתייצבות לקדם המשפט) ולאיחור העצום של ארבע ורבע שנים בהגשת בקשת הביטול.

על יסוד כל האמור לעיל, אינני רואה כל בסיס והצדקה לבקשה לביטול פסק הדין, ואני דוחה אותה.
הנתבע ישלם לתובעות את הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ בלבד, וזאת בשים לב לכך שאף שהתובעות נדרשו לתגובה הרי שנחסך מהן דיון. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום מהיום, כשהפגרה במניין, לידי ב"כ התובעות.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ שני הצדדים.

ניתנה היום, י"ט אב תשע"ח, 31 יולי 2018, בהעדר הצדדים.