הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 16939-09-17

בפני
כבוד ה שופטת הלית סילש

התובעת

א.א. מודל אומנות (1972) בע"מ

נגד

הנתבעות

1.F.I.L.A S.p.A
2.Canson SAS
3.Daler-Rowney Limited.

התובעות שכנגד 1. Daler-Rowney Limited.
2. Brideshore SRL

נגד

הנתבעת שכנגד

א.א. מודל אומנות (1972) בע"מ

פסק דין
תביעה זו, עניינה סיום יחסי ספק-משווק, לאחר פעילות משותפת, ארוכת שנים.
במסגרת כתב התביעה עתרה התובעת למתן סעד הצהרתי באשר לבטלותה של הודעת סיום ההתקשרות בין התובעים למי מהנתבעות. לחילופין, עתרה התובעת לחיוב הנתבעות לשלם לה סך של 5,550,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה עקב מעשי ומחדלי הנתבעות.
התובעות שכנגד, עתרו במסגרת התביעה שכנגד לחיוב התובעת להוסיף ולשלם לידיהן סך של 108,507.53 ₪ לתובעת שכנגד 1, וסך של 23,542.66 ₪ לתובעת שכנגד 2, וזאת בגין יתרת חוב לתשלום עבור סחורה שסופקה ותמורתה לא הועברה.
הצדדים להליך:
התובעת והנתבעת שכנגד – א.א. מודל אומנות (1972) בע"מ ( להלן: "התובעת") הינה חברה רשומה בישראל, אשר עסקה, בתקופה הרלבנטית לתביעה, בייבוא, שיווק והפצה בישראל של מוצרים בתחום ה- "Fine Arts" (להלן: "תחום הפעילות").
הנתבעת 1 – F.I.L.A S.p.A ( להלן: "פילה" או " הנתבעת 1 ") הינה חברה זרה אשר משרדיה הראשיים מצויים באיטליה, נסחרת בבורסה האיטלקית, ועוסקת במגוון פעילויות לרבות מכירה ויצוא של מוצרים בתחום הפעילות. הנתבעת 1 רכשה את פעילותן של הנתבעות 2 ו- 3 בתחילת שנת 2016.
הנתבעת 2 – Canson SAS ( להלן: "קנסון" או " הנתבעת 2 ") הינה חברה צרפתית, יצרנית של מוצרים בתחום הפעילות.
הנתבעת 3 והתובעת שכנגד – Daler –Rowney Limited ( להלן: "הנתבעת 3" או " DR") הינה חברה אנגלית, יצרנית של מוצרים בתחום הפעילות.
התובעת שכנגד 2 – Brideshore SRL (להלן: "חב' בריידשור" או " התובעת שכנגד 2 ") הינה חברה מהרפובליקה הדומיניקית שהינה חברת בת של DR, המצויה בשליטתה המלאה.
התביעה הוגשה במקור כנגד נתבעת נוספת - סופרקיט שיווק (1995) בע"מ (להלן: " סופרקיט"). במסגרת הסדר דיוני, נדחתה התביעה נגדה, ללא צו להוצאות ( ראה פס"ד חלקי מיום 25.1.2018).
תמצית טענות התובעת בכתב התביעה
בכתב התביעה נטען כי התובעת שימשה במשך כשלושים וארבע שנים כיבואן, מפיץ ומשווק בלעדי של מוצרי הנתבעות 2 ו- 3 בישראל, וזאת גם לאחר שהנתבעת 1 רכשה את פעילותן של הנתבעות 2-3, בתחילת שנת 2016.
לטענת התובעת, במהלך השנים היא פעלה לבניית מוניטין הנתבעות 2 ו- 3 בישראל, כמו גם קידום מותגים של הנתבעות 2 ו- 3 ושמותיהן המסחריים. כל זאת נעשה תוך השקעה של משאבים רבים, ו הסתמכות על הבלעדיות ארוכת השנים אשר ניתנה לה. מוצרי הנתבעות 2 ו- 3 היוו חלק משמעותי מאוד מפעילות התובעת.
לקראת סוף שנת 2016, הודיעו הנתבעות 1-3 לתובעת על ביטול ההתקשרות עמה וכוונתן להתחיל ולפעול באמצעות מפיץ חלופי, המתחרה בפעילות התובעת. בהחלטה זו היה כדי להסב לתובעת נזקים עצומים ופגיעה בלתי הפיכה ביכולתה להמשיך ולהשיא רווחים מעבודתה הקשה משך השנים.
לשיטת התובעת, הנתבעות לא היו זכאיות לבטל באופן חד צדדי את מערכת היחסים שבין הצדדים, נוכח זכויותיה הקנייניות או לכל הפחות המעיין קנייניות של התובעת, וזאת בשים לב לטיבה, טבעה, משכה והיקפה של מערכת היחסים בין הצדדים והעובדה כי התובעת היא זו אשר בנתה את השוק למוצרי הנתבעות 2-3 בישראל.
משכך עתרה התובעת למתן הצהרה בדבר בטלותה של הודעת הביטול.
לחילופין עתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה כתוצאה מביטול ההסכם והשבת טובות ההנאה אשר צמחו לנתבעות מעבודתה הקשה משך השנים.
תמצית טענות הנתבעות בכתב ההגנה
לטענת הנתבעות, סיום מערכת היחסים העסקית שבין הצדדים נעשתה כדין, ואף לפנים משורת הדין, תוך מתן הודעה מוקדמת של תשעה חודשים וחצי, טרם סיום היחסים העסקיים בין הצדדים.
לטענת הנתבעות, מקום בו מערכת היחסים בין הצדדים לא הושתתה על חוזה בכתב אלא אך על הזמנת מוצרים מעת לעת; עת כי לא נקבעה בהסכמה תקופת זמן מוגדרת להמשך ההתקשרות, ולא נקבעו סייגים לסיומה של מערכת יחסי הצדדים, לא הייתה מוטלת על הנתבעים, או מי מהם , חובה כ לשהי לתת לתובעת הודעה מוקדמת קודם לסיום ההתקשרות.
הוסיפו הנתבעות והכחישו את קיומו או היקפו של הנזק הנטען, כמו גם חבות מי מהנתבעות לשאת בו.
תמצית טענות התובעות שכנגד בכתב התביעה שכנגד
הנתבעת 3 וחב' בריידשור, אשר לא הייתה צד לתביעה המקורית, הגישו תביעה שכנגד כנגד התובעת. לטענתן, נותרה לתובעת יתרת חוב בגין מוצרים שהוזמנו והתקבלו אך תמורתם לא שולמה.
התובעות שכנגד הוסיפו וטענו כי התובעת טענה טענת קיזוז, כנגד הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה בשל שינוי תנאי התשלום וביטול ההתקשרות העסקית בין הצדדים, וכי יש לראות בטענה זו, משום "הודאה והדחה" ביחס לחוב.

תמצית טענות התובעת בכתב ההגנה שכנגד
במסגרת כתב ההגנה שכנגד חזרה התובעת על האמור בכתב התביעה העיקרי וטענה כי היא זו אשר זכאית לקבל מהנתבעת 3, סכומים העולים עשרות מונים על מלוא סכום התביעה שכנגד, וכי התביעה שכנגד נועדה להסיט את הדיון בתביעה העיקרית מהמוקד.
בנוסף נטען על ידי התובעת כי שינוי תנאי התשלום על ידי הנתבעות באופן רטרואקטיבי וחד צדדי, ובניגוד גמור לתנאים על פיהם בוצעו ההזמנות הקודמות של התובעת מן הנתבעות, עמד בניגוד ברור למערך הזכויות שבין הצדדים, לרבות זכויותיה הקנייניות או המעיין קנייניות של התובעת, וביטל למעשה את ההודעה המוקדמת אשר ניתנה לה לעניין ביטול ההתקשרות, וזאת מקום בו לא התאפשר לה להמשיך ולבצע הזמנות באופן סדור ובהתאם לצרכיה, כפי שהיה משך כל תקופת ההתקשרות.
דיון והכרעה:
לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בפרוטוקולים ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל באופן חלקי . טעמי להלן.
לצורך הכרעה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות כמו גם שאלת זכאותה של התובעת לקבלת הסעדים כספיים, נתתי דעתי לסוגיות המרכזיות הבאות:
האם ביטול ההתקשרות בין הנתבעות לתובעת נעשה כדין.
קיומה של חובה למתן הודעה מוקדמת, טרם סיום ההתקשרות בין הצדדים, והיקפה.
ככל וימצא כי ביטול ההתקשרות נעשה שלא כדין – זכאות התובעת לפיצוי ושיעורו.
זכאות התובעת לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
קיומו של חוב של התובעת כלפי התובעות שכנגד, וזכות הקיזוז ביחס לאותו חוב.

מהות זכותה של התובעת
אין בין הצדדים מחלוקת כי התובעת שימשה כמפיצה של מוצרי הנתבעות 2 ו- 3 משך תקופה של כ- 34 שנים.
מהראיות עלה, כי על אף היעדרו של הסכם בכתב הכולל בחובו סעיף בלעדיות להפצת המוצרים, ניתנה לתובעת בפועל, בלעדיות ב הפצתם של חלק ממוצרי הנתבעות. ( לעניין זה ראה עדות מר קולומבו בעמוד 57 שורות 11-13 ו- 22-30 , עמוד 64 שורות 1-2 ועמוד 73 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון; עדות מר מבה בעמוד 45 שורות 22-27 לפרוטוקול הדיון ועדות מר רונן בעמוד 10 שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון).
התובעת טענה כי יש לראות בזכויות ההפצה של מוצרי הנתבעות על ידה, כזכויות קנייניות או מעין קנייניות, וזאת בשים לב בין היתר, לטיבה, טבעה, משכה והיקפה של מערכת היחסים בין הצדדים, כמו גם העובדה כי התובעת בנתה למעשה את השוק למוצרי הנתבעות – כל זאת, על רקע מאפייניו הייחודיים של שוק ה-"פיין ארט" בישראל והנורמות המקובלות בו מזה עשרות שנים ( ר' סעיף 25 לסיכומי התובעת).
בהקשר זה העיד מר מבה:
"... אני כן יכול לומר, שלאורך כל השנים בהתנהגות ארוכת הדרך נותנת לי את האפשרות לומר שזה קניין שלי. לכן אנו כאן, כי אנו לא מסכימים. זה קניין שלי. לשאלת ביהמ"ש – מה הקניין שלך? אני משיב – סוג של קניין, זה שהמשיכו איתי לאורך כל הדרך וסמכו עליי והתנהגות והתנהלות לאורך כל כך הרבה שנים, זו זכות שלי...אני מפיץ בלעדי שלו במשך 34 שנה" (ראה עמוד 42 שורות 9-16 לפרוטוקול הדיון).
מר מבה אף הוסיף וטען לקיומו של נוהג בשוק הישראלי, על פיו לא מחליפים משווק, אלא בנסיבות קיצוניות, כאשר באותם מקרים קיצוניים בהם מועברת פעילות, הדבר נעשה כנגד פיצוי משמעותי.
מצאתי את נקודת מוצא זו של התובעת, על פיה עומדות לה זכויות קנייניות במוצרים או במכירתם, כשגויה. למעלה מכך, נמצא כי אותה תפיסה שגויה, הובילה את התובעת להסקת מסקנות מוטעות נוספות לעניין היקף חובות הנתבעות כלפיה, יכולתן וזכאותן להביא לסיום ההתקשרות בין הצדדים, ואופן הסיום.
בע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מב(3) 661, 681-682, דן כב' בית המשפט העליון בקשר שבין מפיץ ליצרן, תוך שהוא קובע כדלקמן:
"... כמו בסוכנות כך גם בהפצה ( בלעדית או אחרת) זכות קניין אינה מתיישבת עם טיב הקשר של המפיץ עם היצרן. הקשר אינו יוצר זכויות הפצה קנייניות אלא זכויות חוזיות. אם להסכם נקצב זמן, הוא מסתיים בתומו, אלא אם הוארך הזמן במפורש או על-ידי התנהגות הצדדים. לא נקצב זמן, ניתן להביא את ההסכם לסיום על-ידי מתן הודעה סבירה. הקשר בנוי על יחסי אמון. מפאת יחסים אלה לא ניתן לאוכפו. טענה, שזכות השיווק של המפיץ היא רכושו הקנייני, נוגדת את חובתו כמפיץ כלפי היצרן לקדם את עניינו של היצרן... אילו היתה זו זכות קניינית, כטענת המערערות, היתה קמה להן עילה לדרוש שתמשיך להתקיים בידם. עילה כזאת לכל הדעות אין להן. כל שהן יכולות לדרוש הוא פיצויים על הפסקת הקשר החוזי".
גישה זו של כב' בית המשפט העליון קיבלה ביטוי גם בפסקי דין נוספים ( ראה לדוגמא ע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה ( שווק) 1981 בע"מ ( פורסם; 20.3.2007); ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נ"ד (1) 625, 632-633; תא ( חי') 762/03 שחר שמואל נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (פורסם; 25.9.2008); ת.א ( ת"א) 22479/03 עמירה אברהם נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (פורסם; 2.9.2007); תק ( י-ם) 4603/04 כהן יצחק נ' אקאם עימנואל ( פורסם; 31.1.2005).
לא ניתן אפוא לומר, כי זכויותיה של התובעת להפצת מוצרי הנתבעת היו זכויות קנייניות או מעין קנייניות, אלא מדובר, בזכויות חוזיות, ויש לבחון אותן ככאלה, על רקע המערכת ההסכמית ששררה בין הצדדים ה פרטניים.
עוד יובהר, כי גם אם התובעת, הרחיבה והיטיבה באמצעות שירותיה את המוניטין של מוצרי הנתבעות, לרבות המותג והשם המסחרי בישראל, כפי הנטען על ידה, אין בכך כדי להקנות לה זכויות קנייניות במוניטין של אותם המוצרים, אשר ליצירתו היא תרמה.
כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, מקום בו אדם או חברה, מנהלים את עסקם דרך סוכן, חלק מוצהר מתפקידו של אותו סוכן, הוא להשיג לקוחות ולבנות את השוק למוצרים המשווקים על ידו, כאשר בגין כך, הוא מקבל למעשה את שכרו. בכך אין כדי להקנות לו זכויות קנייניות במוניטין אשר קם למוצר, השייך ליצרן אשר המוצר מזוהה עמו ( ראה ע"א 687/76 בלייויס נ' פיק ואח', פ"ד לב(2) 721; ע"א 442/85 לעיל).
המערכת ההסכמית שבין הצדדים
מהראיות עלה , כי בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב.
מר מבה העיד כי הוא לא פנה במהלך השנים, אל קנסון או אל DR , בבקשה לעגן את היחסים בין הצדדים בהסכם, וכי גם הנתבעות לא פנו מצדן. (ראה עמוד 35 שורה 32 – עמוד 36 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).
עוד עלה מחקירתו הנגדית כי בחירתו, שלא להתקשר בהסכם, הייתה בחירה מודעת ותאמה את המדיניות של רשת קרביץ ( אליה השתייכה התובעת בעבר) במשך השנים:
"... זה היה עניין של מילת כבוד וכך זה נמשך עד עצם היום הזה. זאת אומרת שאם מישהו רצה, וזה קרה גם לנו, כאשר חברה מסוימת... רצתה איזה שהוא חוזה... שלחנו אותן לחברות הגדולות האחרות וביקשנו שיקבלו עלינו חוו"ד. אם אנו טובים, נעבוד ביחד. אם יש בנו רבב, לא נעבוד ולא נחתום על שום חוזה. המשכנו כאן מסורת של המשפחה והיא לא זזה בכהוא זה. אני בחברת מודל אומנות לא חתום בשום חברה, לא עם השניים עליהן שאלת, ולא בשום חברה" (עמוד 30 שורות 17-22 לפרוטוקול הדיון)
וכן הוא העיד:
"ידוע שבשנים האחרונות... כל חברה שאתה מנסה להסדיר או חדשה או קיימת, ברגע שאתה מעלה את העניין הזה זו הזדמנות לאנשים להעביר חלופת הסכמים, אני רוצה כך אני מתנה לך כך וכך זמן אני רוצה שתעמוד ביעדים האלה, כל אחד מכסה את עצמו. למה להיכנס למבוך הזה אם לא הייתי בו מקדמת דנא". (עמוד 41 שורות 19-22 לפרוטוקול הדיון).
גם מר אלון רונן, מנכ"ל רשת קרביץ, העיד כי מספר החוזים הכתובים של הרשת עם סוכנויות, מוגבל מאוד ( עמוד 14 שורות 24-25 לפרוטוקול הדיון).
הנתבעות מצדן, טענו כי נוכח החילופים הרבים במצבת כוח האדם שלהן, במשך השנים, הן אינן יודעות אם מערכת היחסים בין הצדדים הושתתה על הסכם בכתב.
עם זאת, במסגרת הליך גילוי המסמכים, אותר על ידן הסכם ישן בין DR לרשת קרביץ, משנת 1984, כאשר בהתאם להסכם זה תקופת ההתקשרות הראשונית הינה ל- 5 שנים, ומתחדשת לאחר מכן מדי שנה, וסיום ההתקשרות, לאחר תום התקופה הראשונית, כרוך במתן הודעה מוקדמת של 6 חודשים ( ראה סעיפים 9-11 ונספח 1 לתצהיר מר קולומבו וסעיף 6 לסיכומי הנתבעות).
מר מבה העיד כי הסכם זה, לא היה ולא נברא ולא נחתם על ידי הצדדים ( ראה עמוד 30 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון).
מקום בו מדובר בטיוטת הסכם לא חתומה, אשר איש מן העדים לא אישר כי ערך אותה, היה צד לה, קיבל אותה, או שלח אותה, לא מצאתי לנכון לייחס לטיוטה זו משקל ראייתי משמעותי, אלא יש להסיק שמערכת היחסים בין הצדדים התבססה על הסכמות שבעל פה וביצוע הזמנות בפועל , לרבות דיון על תנאי התשלום ואספקה ( ראה גם עדות מר מבה בעמוד 36 שורות 5-10 לפרוטוקול הדיון).
מאידך גיסא, לעובדה כי התובעת בחרה, באופן מודע, שלא לפעול לצורך התקשרות הצדדים בהסכם בכתב המגדיר את חובות וזכויות כל צד, לרבות לעניין משך תקופת ההתקשרות, חייב שתהא משמעות, וזאת הן לעניין עצם זכאותן של הנתבעות להודיע על ביטול ההתקשרות, והן לעניין תקופת ההודעה המוקדמת, כפי שתידון בהמשך.
לעניין זה אדגיש כי לא מצאתי לקבל את טענות התובעת על פיהן הוכח דבר קיומו של נוהג שלא לחתום על הסכמים בכתב בשוק המוצרים נושא הדיון (סעיף 15 לסיכומים), אלא כי מעדויות התביעה עלה כי הייתה זו בחירה של התובעת, על יתרונותיה וחסרונותיה.
לא זו אף זו, גם ככל והיה מוכח כי קיים נוהג זה או אחר, וכאמור כזה לא הוכח, לא היה בכך כדי לייצר זכויות יש מאין.
האם הנתבעות היו רשאיות לבטל את ההתקשרות עם התובעת?
בסעיף 26 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג – 1973, נקבע כדלהלן:
" פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".
בין הצדדים להליך לא התקיים " נוהג" קודם של מתן הודעה על סיום היחסים עסקיים.
התובעת טענה, כי בהינתן נתוניו הספציפיים של שוק ה-"פיין ארט" בישראל, שהינו שוק קטן ונישתי, קיימים נוהג ונורמות מקובלות, לפיהן לא מחליפים משווק, אלא בנסיבות קיצוניות וכי במקרים אלו, קיימת מחויבות למתן פיצוי משמעותי .
טענה זו של התובעת, נתמכה גם על ידי עדויותיהם של מר מגנזי ומר רונן ( ראה עדות מר מגנזי בסעיף 43 לתצהירו וכן בעמוד 26 שורות 24-26 לפרוטוקול הדיון ועדות מר רונן בסעיפים 17-18 לתצהירו).
עם זאת, מעדויותיהם של מר מגנזי ומר רונן, וכן מעדותו של מר מבה עצמו, עלה, כי על אף שהמקרים של החלפת סוכנים בשוק ה-"פיין ארט" הינם מועטים, הם קיימים.
מר מגנזי העיד כי הוא עצמו מכיר שתי דוגמאות של החלפת סוכנים בתחום הפעילות ( תוך מתן פיצוי) (עמוד 26 שורות 24-28 לפרוטוקול הדיון).
מר רונן אישר בחקירתו כי המותג " קלר פון טן" אשר נמכר בעבר על ידי חברה אחרת, הועבר לחברה של קרביץ בשם " פיינטלי", העוסקת אף היא בתחום הפעילות ( ראה עמוד 11 שורה 34; עמוד 12 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).
כן עלה מעדותו, כי הסוכנות המרכזית עמה עובדת " פיינטלי" - " רויאל טאלנס" הועברה אליה עוד לפני שנים רבות, כתוצאה מחילופי בעלים. על אף עדותו כי בקשר עם העברת הסוכנות שולם כסף גדול, הוא לא ידע להשיב כמה שולם ( ראה עמוד 9 שורות 8-19 ועמוד 15 שורות 26-29 לפרוטוקול הדיון).
יתרה מכך, מעדותו של מר מבה עלה, כי הנתבעת 1 בעצמה, העבירה בעבר מותג שבבעלותה, בשם " Maimeri ", מידיו של יבואן ישראלי מסוים לידיה של חב' סופרקיט ( סעיף 12 לתצהירו).
משכך, וגם אם תתקבל גרסת התובעת על פיה אין המדובר באירוע שכיח, אין בכך כדי להקים מניעות למי מהצדדים להחליט כי אינו מעונין עוד להמשך ולהתקשר עם הצד שכנגד.
באותה מידה, יכולה הייתה התובעת להחליט כי אינה מעוניינת להוסיף ולשווק את מוצרי הנתבעות, ככל והיה מתברר כי ייטב לה, כלכלית, לשווק מוצרים שונים לגמרי.
זאת ועוד, יש קושי בקביעה לעניין קיומו של "נוהג" שעה שזה מתייחס למספר כה מצומצם של "שחקנים", כאשר גם התובעת מגדירה את התחום כתחום "נישתי".
אין המדובר בקיומו של נוהג המתייחס לכלל ההסכמים שבין יצרנים ומשווקים בישראל, כל ההסכמים ש נערכו בין יצרנים מחו"ל ומשווקים בישראל, או אפילו בין כלל היצרנים של מוצרי כלי הכתיבה מחו"ל אל מול המפיצים שלהם בארץ.
מיעוט המשתתפים מקשה, באופן מובנה, על הסקתן של מסקנות בדבר קיומו של "נוהג".
למעלה מכך, גם ככל וקיים נוהג או התנהלות במסגרתה אין יצרנים ממהרים לפעול להפסקת התקשרותם עם משווקים בישראל, אין בכך כדי לאיין את יכולתם לעשות כן, על פי דין.
נהיר כי לעניין זה, ככל והייתה מתקבלת עמדת התובעת, משמעותה בפועל הינה העדר כל יכולת של הנתבעות או מי מהן להביא את ההסכם לכלל סיום , אין הוראות הדין או פסיקתו של כב' בית המשפט העליון תומכות בכך.
לעניין זה יש לזכור כי בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, חוזה, לרבות חוזה הפצה בין יצרן למשווק, אשר לא נקבע במסגרתו מועד לסיומו, ניתן לביטול על דרך של מתן הודעה תוך תקופת זמן סבירה.
במסגרת ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מב(3) 661 נקבע על ידי כב' בית המשפט העליון מפי השופטת נתניהו כדלהלן :
"ואכן, בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסים שבין יצרן ( או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו אינה אפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול".
גישה זו של כב' בית המשפט העליון, עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970, הקובעת כי לא יינתן סעד של אכיפה מקום בו אכיפת החוזה היא כפייה לעשות או לקבל עבודה אישית או שירות אישי.
בהינתן הוראות הדין, העדרה של הסכמה מפורשת אחרת בין הצדדים הפרטניים וקיומה של אפשרות לסיום ההתקשרות בין הצדדים גם בתחום בו עוסקת התובעת, יש להורות כי עמדה לנתבעות האפשרות להודיע על ביטול ההתקשרות בין הצדדים וזאת בכפוף למתן הודעה מפורשת, וזמן סביר מראש.

הודעת הנתבעות על סיום ההתקשרות
לטענת הנתבעות ניתנה לתובעת הודעה פורמאלית בעל פה, על סיום ההתקשרות, במסגרת פגישה אשר התקיימה בין מר מבה לבין מר קולומבו ביום 7.11.2016 ( ראה סעיף 16 לתצהיר מר קולומבו).
מר מבה, מצידו, העיד כי הודעה כאמור לא ניתנה במסגרת אותה פגישה ( ראה עמוד 47 שורות 33-34 לפרוטוקול הדיון).
ביום 15.11.2016, נשלחה למר מבה הודעת דוא"ל ממר קרניק, מנהל הייצוא של חברת DR ( נספח 2 לתצהיר מר קולומבו). מן ההודעה עולה, כי היא באה לתת ביטוי פורמאלי לדברים אשר נאמרו במסגרת הפגישה בין מר מבה למר קולומבו, ביום 7.11.2016, ובין היתר נכתב בה כדלקמן:
"As a direct consequence of our FILA Group policy of distributing Group products through our own distribution subsidiaries and/ or partners, I am writing to inform you that Daker-Rowney wishes to confirm that it will only supply your company with our goods until 31st August 2017 ".
בסוף ההודעה אף הודה מר קורניק למר מבה, על כל מה שהוא והתובעת עשו עבור DR בשוק הישראלי.
ביום 16.11.2016 נשלחה למר מבה הודעת דוא"ל ע"י גב' ואלרי רופין, מנהלת פיננסית ואדמיניסטרטיבית בחב' קנסון ( נספח 3 לתצהיר מר קולומבו). גם מהודעה זו עולה כי היא ניתנה בהמשך להודעתו של מר קולומבו, ובין היתר נכתב בה כדלקמן:
"Following the integration of Canson into Fila Group and as Giovanni Colombo informed you, we hereby declare that we will change our commercial organization in Israel in a near future. As discussed with as Giovanni Colombo we confirm that our current sales organization in Israel will be valid till the end of August 2017".
לטענת הנתבעות יש לראות בהודעות אלה, אשר ניתנו בחודש נובמבר 2016, משום הודעה פורמאלית על סיום היחסים המסחריים, החל מיום 31.8.2017.
התובעת מצידה, טענה כי אין לראות במכתבים אלו הודעה על סיום ההתקשרות, זאת, בין היתר, נוכח אופן סיום מכתבה של קנסון ע"י גב' רופין, ובו תקווה להמשך יחסים עסקיים מוצלחים בשנים הבאות. (ראה גם עדות מר מבה בעמוד 48 שורות 18-22 לפרוטוקול הדיון).
מר קולומבו נשאל על האמור במכתבה של גב' רופין בחקירתו, והעיד כי הנתבעות לא פסלו שיתוף פעולה עתידי עם מר מבה והתובעת, אולם קודם לכן הם העדיפו לסיים את היחסים הקיימים:
"... שאתה הולך להקים חברת בת אתה לא יכול לעשות זאת עד שאתה לא מפסיק את ההתקשרות הקודמת. זה קצת כמו שאתה לא יכול להגיד שאתה חופשי כל עוד לא התגרשת"
(עמוד 63 שורות 26-28 ושורה 15 וכן ראה כלל עדותו בעמוד 62 שורה 23 – עמוד 64 שורה 21 לפרוטוקול הדיון).
מר מבה אישר בחקירתו כי שבוע לאחר הפגישה שהתקיימה עם מר קולומבו ( כאמור ביום 7.11.2016), הוא קיבל מכתבים פורמאליים בדבר סיום ההתקשרות ( ראה עמוד 48 שורות 13-14 לפרוטוקול הדיון).
מתצהירו של מר מבה עלה, באופן ברור, כי התובעת אכן ראתה במכתבים נספחים 2 ו- 3 לתצהיר מר קולומבו הודעה רשמית על סיום ההתקשרות. כך העיד מר מבה:
"לאכזבתה ולתדהמתה של התובעת, לקראת סופה של שנת 2016, בחודש נובמבר 2016, הודיעו הנתבעות 1-3 לתובעת כי הן מבטלות את מערכת היחסים בין הצדדים..."
(ראה סעיף 25 לתצהיר מר מבה).
אציין כי לא הוצגה בפני תשובה של התובעת להודעות הנתבעות (נספחים 2-3 לתצהירו של מר קולומבו).
כן יצוין כי אף אם בחודש נובמבר 2016 היה ספק כלשהו ביחס לכוונותיהן של הנתבעות, הרי שביום 9.1.2017, נשלחה למר מבה הודעת דוא"ל נוספת, ע"י מר קולומבו, במסגרתה נכתב, בין היתר, כדלקמן:
"… As you have been informed we had duly sent to your attention the termination' letter about Canson and Delar Rowney with fixed notice period.
Model Art will be working till the end of August 2017 as it has used to work for the last years. What is new is that the business will be fully moved to Superkit to create much more commercial synergies between Maimeri, Canson & Daler".
בהקשר למכתב זה העיד מר מבה במסגרת סעיף 37 לתצהירו:
"... בתכתובת מיום 9/1/2017, יצא המרצע מן השק, והנתבעות 1-3 הודו במפורש, כי בכוונתן להעביר את הפעילות שבוצעה באמצעות התובעת לידי סופרקיט..." (ההדגשה במקור – ה.ס.).
מהראיות עלה כי להודעתן זו של הנתבעות לא ניתן מענה על ידי התובעת, ובזמן אמת, התובעת לא הביעה הסתייגות מהנקוב בו (ראה עדות מר מבה מעמ' 51 שורות 8-11 לפרוטוקול הדיון).
בתחילת חודש פברואר 2017, במסגרת תערוכה שנערכה בפרנקפורט, נפגש מר מבה עם מר קואגליה, מנהל הייצוא בחב' פילה, כאשר במסגרת פגישה זו, ביקש מר מבה להאריך את תקופת סיום ההתקשרות. כך העיד מר מבה במסגרת סעיף 44 לתצהירו:
"... בפגישה מתוכננת מראש שנערכה ביני לבין נציגי הנתבעות בפרנקפורט בשלהי חודש ינואר 2017, נדונה שאלת ההארכה האמורה. אנו ביקשנו, כמעט בתחינה, לתת לנו ארכה סבירה לסיום מערכת היחסים, כשאנו דיברנו והאמנו שמדובר יהיה בהארכה בת מספר שנים לפחות, תוך שהבהרנו שאותם " כביכול" תשעה חודשים הם אינם ארכה כלל. באותה ישיבה הובטח לי על-ידי נציגי הנתבעות כי הן תשקולנה את העניין ברצינות. ואולם, מייד לאחר מכן, נתקבלה תשובתן השלילית..." (ההדגשות לא במקור – ה.ס.).

ואכן, בהודעת מייל שנשלחה למר מבה ע"י מר קוואגליה, ביום 2.2.2017, הובהר, על ידו כי אין בכוונת הנתבעות להאריך את תקופת תום ההתקשרות:

"following our meeting during the Frankfurt Fair and after discussing the matter with FILA management, we would like to inform you that it is not our intention to extend the notice period for both the brands, Canson & Daler Rawney. Therefore we confirm the attached Letters already sent in November, setting the end of the notice period at August 31st, 2017".
בניגוד לנטען על ידי התובעת, איני סבורה כי יש בעובדה כי הנתבעות שקלו את בקשת התובעת ליתן לה ארכה, בחודש ינואר 2017
, ומצאו לסרב לה, כדי לגרוע מהודעות ביטול ההסכם אשר ניתנו קודם לכן, או כדי לעצור את מרוץ הזמן, בעת בחינת סבירות תקופת ההודעה המוקדמת.
ההודעה ניתנה, התובעת עתרה לאחר מכן ב בקשה מסוימת , והתשובה ביחס לכך לא איחרה לבוא.
נוכח כלל הנתונים והראיות כפי שהוצגו לעיל, באתי לכלל מסקנה על פיה יש לראות בתובעת כמי שניתנה לה התראה בכתב בדבר סיום ה התקשרות המסחרית בין הצדדים , עוד בחודש נובמבר 2016, תשעה וחצי חודשים טרם סיום ההתקשרות.
לכל הפחות, ואף אם היה מקום לקבל את טענות התובעת בדבר חוסר בהירות או היקף הוודאות הנלמדת מתוך אותן הודעות (ולא זו הייתה התרשמותי), נהיר כי לתובעת היה ברור, לכל המאוחר, מחודש ינואר 2017, כי תקופת ההתקשרות בין הצדדים עתידה להסתיים.
מבלי לגרוע ממשמעות הנקוב לעיל, ואך על מנת שתושלם התמונה העובדתית יוסף כי מתוך עדותו של מר מבה עלה כי שמועות לעניין אפשרות לסיום ההתקשרות בין הצדדים, גונבו לאוזניו עוד בתחילת שנת 2016 , וזמן רב קודם מתן ההודעה בכתב.
עוד עלה מעדותו כי בהמשך, בחודש מאי 2016, נעשתה על ידו פנייה ל-DR לצורך הבהרת השמועות המתייחסות להעברת הפעילות לחברת סופרקיט. על אף שהן מר קואגליה והן מר קולומבו, הכחישו את השמועות באותה עת, מר מבה אישר בחקירתו כי תשובותיהם לא הרגיעו אותו ( ראה עדותו בעמוד 45 שורות 1-17 ושורות 28-35 ועמוד 36 לפרוטוקול הדיון).
מה מבה נשאל במסגרת חקירתו הנגדית האם פעל בדרך כלשהי ביחס לשמועות אלו, והשיב כי לא עשה דבר. (ראה עדותו בעמוד 48 שורות 23-30 ובעמוד 49 שורות 9-21 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך, העיד מר מבה כדלהלן:
"לשאלת ביהמ"ש מדוע לא עשיתי פעולות מנע אני משיב שכבר הסברתי. ההתנהלות של נציגי פילה והנתבעות האחרות התקבלה וזו סיטואציה קיימת ואין עוררין עליה" (עמוד 54 שורות 24-25 לפרוטוקול הדיון).
תמוהה העובדה כי על אף החששות שהועלו עוד בתחילת השנה, השמועות בדבר אפשרות העברת הפעילות לצד שלישי, ולבסוף גם מתן ההודעה בדבר הכוונה להפסקת הפעילות המשותפת בעבור מספר חודשים, לא מצאה התובעת לנכון לנקוט בצעדים כלשהם אשר יכול והיה בהם כדי לשנות את עמדת הנתבעות לערוך התאמות בהתקשרות בין הצדדים , או לכל הפחות, להגיב בזמן אמת להודעות שניתנו לה בדבר הפסקת ההתקשרות.

בנסיבות אלו, ומקום בו התנהלותה של התובעת לשנות את "רוע הגזירה" נמצאה כמינורית מאוד, קיים קושי באימוץ גרסתה, לרבות באשר למשמעות ששני הצדדים ייחסו לקשר החוזי והכלכלי ביניהם, ולכל הפחות היה מקום להוסיף ולהידרש למשמעות שיש לכך, ככל והיה נמצא לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין נזקי התובעת.
סבירות היקף תקופת זמן ההודעה המוקדמת
עת נמצא כי לתובעת ניתנה הודעה מוקדמת של כתשעה חודשים וחצי טרם הפסקת ההתקשרות, נדרשתי להוסיף ול בחון האם יש לראות בפרק הזמן של תקופת ההודעה המוקדמת, כפרק זמן סביר, וזאת בנסיבותיו של תיק זה.
פרק הזמן אותו ייראו כ-"סביר" לצורך מתן הודעה המוקדמת בדבר הכוונה להביא לסיום התקשרות חוזית של יצרן ומפיץ , הוא תלוי מקרה ונסיבות, ונקבע, בין היתר, בשים לב למטרה העומדת ביסוד אותה הודעה מוקדמת (לעניין זה ראה לדוגמא ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429).
עיון בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון מלמד כי בבואו של בית המשפט לבחון את אותה סבירות של אורך התקופה, הוא נדרש בין היתר לבחון סוגיות הנוגעות למשך זמן ההתקשרות, היקף הוצאותיו של המפיץ ביחס למוצרים נשוא ההסכם, שאלת כיסוי הוצאותיו של המפיץ, יכולתו של המפיץ להפיק רווח במהלך אותה תקופת התקשרות, אומד דעתם של הצדדים, טיב המוצר, התקופה שנדרשה לצורך החדרתו לשוק, האמצעים שננקטו על מנת ל-"שמר את מעמדו" בשוק אל מול מוצרים אחרים, יכולתו של המפיץ להיערך לצורך שיווק מוצרים חלופיים, פרק הזמן שניתן למפיץ להפיק הנאה כלכלית מפרי עמלו, עלויות הפצה/שיווק, עלויות רישוי והתאמה לתקן, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ, הצורך בהשלמת עסקאות קיימות, פוטנציאל הנזק לצדדים שלישיים, חשיבות ההודעה המוקדמת בהינתן המועד הפרטני בו ניתנה וכיוצא באלו. (ראה ע"א 442/85 לעיל; ע"א 47/88 לעיל).
ומן הכלל אל הפרט ;
בענייננו התובעת עבדה עם הנתבעות במשך תקופה של כ- 34 שנים, במהלכן היא סייעה רבות להחדרת מוצרי הנתבעות לשוק, ולשיטתה היא זו אשר בנתה והרחיבה את השם והמוניטין של הנתבעות, אשר לא היו מוכרים קודם לכן בישראל.
מתוך הראיות עלה כי הנתבעות או מי מהן, אשר פעלו במשך שנים מול התובעת ובעליה, היו שבעי רצון מההתקשרות ומהשירות שניתן להן.
מר מבה הרחיב בעדותו הראשית, אודות היחסים הטובים אשר שררו בין הצדדים והערכת הנתבעות כלפי התובעת ( ראה לדוגמא סעיפים 13-19 לתצהירו), וגם מעדותו של מר רונן עלתה התרשמות דומה (ראה עדות מר רונן בעמוד 10 שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון).
חיזוק נוסף לשביעות הרצון של הנתבעות, ניתן למצוא במכתב ביטול ההתקשרות מטעם חברת DR, במסגרתו מצא מר קרניק לנכון להודות למר מבה ולתובעת על פעילותן עבור חברת DR בשוק הישראלי ( ראה נספח 2 לתצהיר מר קולומבו). מר קולומבו אישר כי נוסח המכתב הועבר אליו טרם המשלוח ואושר על ידו ( ראה עמוד 64 שורות 4-8 לפרוטוקול הדיון).

מר קולומבו הוסיף והעיד כי הוא ומר קואגליה מצאו לנכון להגיע לארץ ולהיפגש עם מר מבה בחודש נובמבר 2016, על מנת להסביר לתובעת מדוע החליטו לנקוט באסטרטגיה עסקית שונה, וזאת: " על בסיס הכבוד שייחסנו להתנהלות התובעת בעבר" (ראה עדותו בעמוד 65 שורות 34-35 לפרוטוקול הדיון).
כל זאת, הגם כי בעניינו של סוכן אחר של הנתבעת בישראל, ניתנה על ידם הודעה בכתב על הפסקת ההתקשרות, מבלי שנערכה עם אותו סוכן פגישה דומה לזו שנערכה עם מנהל התובעת ( ראה עמוד 64 שורות 25-30 לפרוטוקול הדיון).
על האמור יש להוסיף ולהזכיר כי על אף היעדרו של הסכם בכתב המקנה לתובעת בלעדיות להפצה ומכירה של מוצרי הנתבעת, הוקנתה לה אותה בלעדיות, ביחס לחלק מהמוצרים, בפועל. מעדויות התביעה עלה כי במהלך השנים הפיקה התובעת רווח מכוחה של אותה פעילות משותפת.
במסגרת התביעה נטען כי שיווק ומכירת מוצרי הנתבעות היווה את נתח הפעילות המרכזי והמשמעותי ביותר של התובעת ( ר' סעיף 46 לכתב התביעה).
מר מבה העיד כי:
"קנסון ומכירותיה בישראל היו מצוינים" (ראה עמוד 55 שורה 12 לפרוטוקול הדיון).
מעדותו עלה כי פעילות התובעת עם הנתבעות, היא זו אשר הניבה לתובעת את הרווחים ואת האפשרות להמשך אחזקת התובעת בצורה ראויה, עד כי הפסקת ההתקשרות בין הצדדים הביאה לקריסת פעילותה הכוללת של התובעת, או כדבריו:
"... אני רואה שהפעילות בלי 2 חברות הייבוא שמניבות לי גם את הרווח וגם את אחזקת החברה בצורה נאותה, אין לי פתרון אחר. גם עם מה שהיה לי בנוסף, זה גדע לי את העסק" (עמוד 53 שורות 26-28 לפרוטוקול הדיון).
מעדותו של מר מבה עלה, כי התובעת אינה זו אשר יצרה את ההתקשרות עם הנתבעות והביאה אותן ארצה:
" אפתיע אותך – את קנסון הביאו לארץ עוד הרבה לפני שאסנת ואני הבאנו את מוצרי האמנות לארץ. זאת על ידי חברת קרביץ ירושלים... זאת היתה ההתחלה בארץ של קנסון. משקמה חברת האמנות, הכנסנו את שאר הדברים... לעניין DR – את הקשר הראשוני עשה שותף של חמי שהיה השותף שלו בקרביץ חיפה ואשתו דורית, הם קיבלו לארץ לקרביץ את הייצוג של DR. ההסכם היה שהם מביאים את הסחורה עבור החנויות שלהם לחיפה ואסנת מטפלת בשאר החנויות בארץ בתל אביב בייבוא משותף... אז אני לא הייתי צריך לנסוע לחו"ל. ומשם זה התחיל. משם זה המשיך" (ראה עדותו בעמ' 34 שורות 33-34 ועמוד 35 שורות 1-3 וכן בעמוד 32 שורות 24-30 לפרוטוקול הדיון).
לנתון זה יכול ותהא משמעות שעה שבית המשפט נדרש, בין היתר, לבחון את סוגיית השקעותיו של מפיץ, ועלות הבאת המוצרים או המותגים לארץ.
באשר להוצאות השיווק והפרסום עלה מתוך עדויות התביעה כי התובעת לא השקיעה בשנים שקדמו לסיום ההתקשרות בין הצדדים בפרסום או שיווק , לא הפיקה קטלוגים או תערוכות, עבדה עם סוכן שטח בודד (מעבר לבעלי השליטה), ולא ניסתה לשווק עצמה ( ראה עמוד 48 שורה 31 – עמוד 49 ש' 21 ושורות 32-34 לפרוטוקול הדיון).
כן עלה מעדותו של מר מבה כי משך השנים, בין שנת 1985 ועד שנת 2015, לא חל כמעט, כל שינוי בפעילות התובעת, למעט התווספותן של כ-שלוש סוכנויות, החל משנת 2007 ואילך ( ראה עמוד 32 שורה 33 – עמוד 33 שורה 10 לפרוטוקול הדיון).
מאותה עדות עלה כי התובעת לא ניסתה להרחיב את תחומי פעילותה, להתקשר עם סוכנויות נוספות וכיוצא באלו, אלא הסתפקה " במה שיש" (ראה עדות מר מבה בעמודים 39-40 לפרוטוקול הדיון).
מעדותו של רואה החשבון של התובעת, רו"ח סומך, בהסתמך על הדוחות הכספיים, עלה כי לתובעת לא היו כלל הוצאות פרסום בשנים 2015, 2016 ו- 2017 (ראה עדותו בעמוד 19 שורות 20-22 ובעמוד 20 שורות 22-23 לפרוטוקול הדיון).
רו"ח סומך לא יכול היה לבודד מתוך הדוחות הכספיים את הוצאות השיווק של התובעת, אך מעדותו עלה, כי מרבית הוצאותיה נבעו משכר עבודה והוצאות נלוות, אחזקת רכב, דמי שכירות ואחזקה של מחסן ומשרדים וייעוץ מקצועי ( ראה עדותו בעמוד 19 שורה 31 – עמוד 20 שורה 14 לפרוטוקול הדיון).
כן עלה מעדותו כי בין השנים 2015 ל- 2016 חלה ירידה של כ-20% ברווחיות התובעת ( ראה עמוד 18 שורות 11-15 לפרוטוקול הדיון).
מר קולומבו, המצהיר מטעם הנתבעות, העיד כי לנתבעות הייתה צפייה לביצוען של השקעות לקידום ושיפור המותג, להצגתה של תכנית עסקית למספר שנים, ולגידול במוצרים שייובאו לארץ ( לא רק מבחינת היקף המכירות אלא אף מבחינת סוג המוצרים הנמכרים) - אך כל אלו לא התרחשו (רעה עמוד 62 שורות 1-9 לפרוטוקול הדיון).

עוד עלה מכלל העדויות כי לאחר העברת הפעילות לחברת סופרקיט, אשר מצאה לנכון לנקוט בטקטיקת שיווק שונה, לרבות הפקת קטלוגים ותערוכות, פרסום והפעלת כמות גדולה יותר של סוכנים בשטח, גדל היקף המכירות של הנתבעות בארץ באופן משמעותי ( ראה עדות מר קולומבו בעמוד 73 שורות 12-14 ועדות מר מבה במסגרת סעיפים 12 ו- 65-67 לתצהירו).
באשר לאפשרות התובעת להיערך, מבעוד מועד, לסיום ההתקשרות בין הצדדים, מצאתי להבחין בין שניים;
אפשרות נקיטתן של פעולות קודם לקבלת ההודעה בדבר סיום ההתקשרות.
נקיטתן של פעולות, לאחר קבלת הודעת הנתבעות בדבר הכוונה לסיים את ההתקשרות החוזית.
מכלל הראיות עלה כי גם מקום בו צלצלו "פעמוני האזהרה" בקולות רמים, כדוגמת חברה אחרת בתחום הפעילות שפשטה את הרגל, ניסיון של חברה מתחרה לנכס לעצמה את זכויות ההפצה של מוצרי הנתבעות, או שמועות שהחלו לצוץ בתחילת שנת 2016, בדבר כוונתן של הנתבעות להעביר את פעילותן מהתובעת לספק אחר, המשיכה התובעת בפעילותה הרגילה, לא נקטה פעולות כלשהן, ולא מצאה לנכון לנסות ולחפש אלטרנטיבה אחרת, לפעילותה עם הנתבעות. (ראה עדות מר מבה בעמוד 39 שורות 12-20 ובעמוד 40 שורות 29-35 לפרוטוקול הדיון).
באשר לתקופה שלאחר קבלת ההודעה הרשמית על החלטת הנתבעות להפסקת ההתקשרות - הוכח כי גם לאחר אותו מועד, לא שינתה התובעת את התנהלותה באופן מהותי.
התובעת לא מצאה לנכון להשיב, בזמן אמת, למכתבי הנתבעת ולא חלקה על החלטה של פילה להעביר את עסקיה למפיץ אחר.
למעשה, למעט ניסיונו של מנהל התובעת להפעיל קשרים עם אנשים בענף לצורך מניעת ביטול ההחלטה בדבר סיום ההתקשרות לא נעשה דבר, וביחס לפנייתו לאותם אנשים בענף, הגיע מנהל התובעת למסקנה כי מדובר במבוי סתום. (ראה עמוד 41 שורה 29 - ע' 42 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
יקשה עלי לראות בהתנהלות זו, כניסיון של ממש להביא לשינוי רוע הגזירה, ולו על דרך של המשך פעילות בתחומים מקבילים, מוצרים נוספים או שונים.
עוד עלה כי התובעת לא השיבה להצעתה של פילה, לרכוש ממנה את המלאי הקיים, ולא עשתה כל ניסיון לשווק עצמה לפילה. בהקשר זה העיד מר מבה:
"... לשאלת ביהמ"ש מדוע או האם ניסיתי לשווק את עצמי בפני פילה אני משיב שלא ניסיתי, אני גם לא מכיר את האנשים האלה. סופר קיט ישראל מכירים אותו מהרבה שנים. אני לא מכירים אותי. הוא מכיר אותם. אני לא. אני המשכתי בדרכי" (עמוד 49 שורות 19-21 לפרוטוקול הדיון)
מעדותו של מר קולומבו עלה, כי בשלבים הראשונים, הייתה מחשבה ונכונות של הנתבעות להמשיך ולבחון אופציה לשיתוף פעולה עתידי עם התובעת, במסגרת חברת הבת שהיה בכוונתן להקים בישראל, אולם לשיטתו, התנהלותה של התובעת, מנעה אפשרות זו בפועל ( ר' עמוד 62 שורה 31 – עמוד 63 שורה 6, עמוד 64 שורות 30-33, עמוד 65 שורות 15-20, עמוד 67 שורות 17-20 ועמוד 68 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
התמונה העובדתית הכוללת אליה נחשפתי הינה זו של מערכת יחסים חוזית, ארוכת שנים, במסגרתה פעלה התובעת, כמיטב יכולתה, לשיווק ומכירת מוצרי הנתבעות.
השירות שניתן ללקוחות התובעת היה שירות איכותי, וזאת באמצעות אנשי מקצוע אשר צברו ידע וניסיון רב ביחס למוצרים הפרטניים אותם מכרו.
אוסיף כי התרשמותי הבלתי אמצעית ממנהל התובעת הייתה של אדם נעים הליכות, ישר ויסודי, אשר אוהב את עבודתו, ואת יכולתו ליתן שירות אישי ומיטבי ללקוחותיו.
עם זאת, התובעת נותרה לשקוט על שמריה.
התובעת לא ביקשה במהלך השנים להרחיב את פעילותה, לא נקטה בצעדים ממשיים אשר מטרתם שיווק המוצרים, הגדלת השוק, הרחבת מעגל הסוכנים או צירוף מוצרים משלימים/אחרים. כל זאת, שעה שהשווקים והחברות האחרות, התנהלו ככך הנראה באופן שונה.
ה"מגע" בין נציגי התובעת ללקוחות נותר אישי, אך לא התפתח מעבר לזה שהיה קיים במשך עשרות שנים קודם לכן.
אני ערה לטענות מנהל התובעת על פיהן מדובר בשוק המכיל בחובו היקף מוצרים מוגבל, כמו גם היקף חברות מצומצם. עם זאת, עובדתית, לא הוכח בפני כי לא ניתן היה לפעול ביחס לאותו שוק קיים לצורך הגדלת היקף המכירות, ולא הוכח כי אכן לא ניתן היה להגדיל את אותו שוק, על דרך של צירוף מוצרים נוספים, ולו מ וצרים משלימים.
לא הוכח כי התובעת נדרשה בשנים האחרונות להוצאות מיוחדות בגין שיווק, מכירות, רישיונות, אישורי רשויות וכיוצא באלו, וכי סכומי הוצאות אלו טרם הושבו לידיה;
כלל הנתונים והראיות הרלוונטיות לרבות:
היעדר קיומו של הסכם בכתב בין הצדדים;
נתח פעילות התובעת אשר יוחס למוצרי הנתבעות;
פרק הזמן הארוך בו שימשה התובעת בפועל כמפיצה בלעדית של מוצרי הנתבעות;
קיומה של ציפייה לגיטימית מצד התובעת להמשך קיום היחסים המסחריים, אל מול זכותן של הנתבעות לשינוי מערכי השיווק או זהו ת נותני שירותי השיווק;
עשרות השנים במהלכן ניתנה לתובעת האפשרות להפיק הנאה מפירות השקעתה;
היקף השקעות התובעת במשך השנים בבניית השוק של מוצרי הנתבעות;
היקף הפעולות בהן נקטה התובעת לצורך פיתוח השוק והגדלת היקפו;
החלופות העומדות לנתבעות לצורך שיווק ומכירה על ידי צדדים שלישיים ;
נתוני שוק ה"פיין ארט" הישראלי והטענות בדבר הקושי בהתקשרות עם סוכנות אחרת ומציאת חלופה שוות ערך למוצרי הנתבעות, אותה ניתן יהיה לשווק ולהפיץ בישראל;
התנהלות הצדדים, הן לפני והן לאחר מתן ההודעה על הפסקת הפעילות;
בהינתן כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי פרק זמן ההודעה המוקדמת אשר ניתן לתובעת, הוא סביר בנסיבותיו של תיק זה.
למעלה מהצורך אוסיף ואציין כי בהינתן התנהלות התובעת לאחר קבלת ההודעה בדבר הכוונה להביא לסיום ההתקשרות, ממילא ספק בעיני באם היה במתן ארכה של מספר חודשים נוספים כדי לשנות או להועיל.
פיצוי התובעת על סיום ההתקשרות
נוכח המסקנה על פיה עומדת לנתבעות הזכות להחליט שלא להמשיך בהתקשרות עם התובעת וכי פרק זמן כפי שזה שניתן בפועל, הוא סביר, מתייתר הצורך בבחינת טענות התובעת באשר להיקף נזקיה.
ואולם על מנת שלא ימצא פסק הדין כחסר, מצאתי להוסיף ולהתייחס לטענות הצדדים באשר למהותו והיקפו של הנזק.
מכלל הראיות עולה כי גם מקום בו הייתה התובעת מוכיחה כי ביטול ההתקשרות עמה נעשה שלא כדין, או כי משך זמן ההודעה המוקדמת צריך היה לעמוד על תקופה ארוכה יותר מזו אשר ניתנה בפועל, לא היה מקום לפסיקתו של הפיצוי לו עתרה התובעת , וזאת בהינתן הכרסום הראייתי בראיות המתייחסות לנזק ושיעורו, ואפרט;
התובעת צירפה את חוות דעתו של המומחה מטעמה - רו"ח סומך, במסגרתה התייחס רואה החשבון סומך לרווחי החברה בשנים 2015 ו- 2016. על בסיס נתונים אלו של רואה החשבון עתרה התובעת לפסיקתו של פיצוי בסך של 2,450,000 ₪, בגין הפסד רווחים למשך תקופה של 5 שנים.
אלא שמחקירתו של מר סומך עלה, כי על אף שלתובעת הייתה פעילות מעבר למכירת מוצרי הנתבעות ( ראה עמוד 18 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון), נתוני הרווחיות של החברה, כפי שהובאו בחוות דעתו, התייחסו לכלל פעילותה של החברה, ללא כל הבחנה בין רווחים הנובעים ממכירת מוצרי הנתבעות לבין רווחים שמקורם אחר, ורו"ח סומך אף הבהיר כי הוא אינו יכול לבודד מתוך הדוחות, את הנתונים הנוגעים למכירת מוצרי הנתבעות בשנים 2015 ו- 2016 (ראה עמוד 17 שורות 29-31 ועמוד 19 שורות 12-19 לפרוטוקול הדיון).
זה המקום לציין כי אני ערה לעובדה כי ככל הנראה, חלק הארי של הכנסות התובעת נבע ממכירת מוצרי הנתבעות. כן אני ערה לתוצאה הסופית, המצערת של הפסקת הפעילות בין הצדדים. עם זאת, מקום בו עותר בעל דין לפיצוי בגין אובדן רווחים, היה מקום להבחין בין מקורות הפעילות והרווח.
מחקירתו של מר סומך עלה, כי בין שנת 2015 לשנת 2016 חלה ירידה של כ- 20% ברווחיות התובעת, כאשר לא ברור מה הרקע לירידה כה חדה ברווחיותה והאם מדובר במגמה מתמשכת ( ראה עמוד 18 שורות 11-15 לפרוטוקול הדיון).
בנסיבות אלה, גם אם התובעת היתה זכאית לקבלת פיצוי על נזקיה ( וכאמור – לא זהו המצב), הרי שלא הוכח היקף הנזק שנגרם לה ושיעור הפיצוי המגיע בגינו.
זאת ועוד; התובעת טענה כי הפיצוי לו היא זכאית צריך שישקף תקופה של חמש שנים לצורך איתורה של חלופה לפעילות מול הנתבעות.
לעניין זה לא הוצגו ראיות כלשהן, מכוחן ניתן היה להסיק כי פרק הזמן הנדרש לצורך איתור חלופה הינו של חמש שנים, או אף בקירוב לכך.
התובעת לא הציגה ראיות של ממש לכך שפרק הזמן שננקב על ידה הוא זה שהוגדר במסגרת הסכמות חוזיות של חברות דומות, או כי זה פרק הזמן שניתן לחברות מקבילות בשוק.
התובעת גם לא הציגה כל פסיקה של כב' בית המשפט העליון , או אפילו של בתי המשפט המחוזיים, העומד ת בקנה אחד עם טענותיה באשר לפרק הזמן הסביר לצורך איתור חלופות להסכמי השיווק והמכירה, וזאת תוך מתן הדעת לנתונים העובדתיים הפרטניים בהם עסקינן.
מהותית, עיון בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון כמו גם פסיקה של בתי המשפט המחוזיים מלמד כי התקופה הנזכרת על ידי התובעת, אינה סבירה.
תקופה של חמש שנים היא תקופה ארוכה מאוד, וודאי מקום בו מדובר בשוק חופשי, ובמערך יחסים רצוני שבין יצרן ומשווק.
כשם שלא ניתן היה לחייב את התובעת להמשיך ולמכור את מוצרי הנתבעות למשך אותו פרק זמן, כך לא ניתן לחייב את הנתבעות או מי מהן, להמשיך בהתקשרותן עם התובעת.
למעלה מכך, כפי שהובהר והוצג לעיל, התנהלותה של התובעת בפועל, בחודשים שלפני ואחרי קבלת ההודעה על הפסקת ההתקשרות מלמדת כי ספק רב באם היה במתן אורכה של מספר חודשים, אפילו לא מבוטל, כדי להביא להתקשרות התובעת עם יצרנים חלופיים.

מקום בו מדובר במשווק אשר במשך השנים אינו פועל לצורך גידול והרחבת הפעילות , אינו פונה לחברות נוספות או אחרות ואינו נוקט בצעדים מהותיים לצורך שינוי ההחלטה בדבר ביטול ההתקשרות , ישנו קושי ממשי בקבלת הטענה בדבר ההצדקה בפיצוי חלף מתן אותה ארכה.
עשיית עושר ולא במשפט
התובעת תבעה סך של 3,000,000 ₪ בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ( על פי הערכה של 600,000 ₪ לשנה למשך תקופה של 5 שנים), וזאת בגין טובת ההנאה אשר לשיטתה צמחה לנתבעות מהפסקת הפעילות עמה.
לשיטתה מקום בו הנתבעות תמשכנה להשיא לעצמן רווחים, שמקורם בעבודתה הקשה של התובעת משך השנים, יש לראות ברווחים אלה, כרווחים שהתקבלו שלא כדין ויש להורות על השבתם.
בהתאם לפסיקת כב' בית המשפט העליון, אין מניעה להכיר בקיומה של עילת תביעה מעין חוזית, מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט, גם מקום בו קיימת עילת תביעה חוזית ( ראה ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221).
סעיף 1( א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979 ( להלן: "חוק עשיית עושר") קובע כדלקמן:
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר ( להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
בענייננו, דומה כי אין חולק כי לנתבעות צמחה טובת הנאה מעבודתה של התובעת משך השנים. התובעת שימשה כמפיצה של מוצרי הנתבעות משך תקופה של 34 שנים ובנתה שוק למוצריהן בארץ, אשר ממנו הן תוספנה להנות.
השאלה המהותית יותר, אותה יש להוסיף ולשאול, הינה האם אותה טובת הנאה שקיבלו הנתבעות - אותה "התעשרות" - הינה על פי זכות שבדין אם לאו.
חוק עשיית עושר, אינו מספק רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת לבחון כל מקרה לגופו, זאת בין היתר, בשים לב לתכלית החקיקה, אשר נועדה למנוע את אותה התעשרות בלתי צודקת.
לעניין זה על בית המשפט להביא במניין שיקוליו, מספר רב של סוגיות, לרבות עוצמת זכותו של התובע, אופי הפגיעה באינטרס שלו, התנהגות הצדדים וטיב הפעילות מכוחה זכה הנתבע ברווח. עוד במסגרת ד"נ 20/82 שנזכר לעיל קבע כב' בית המשפט העליון כי מקום בו תחושת הצדק וההגינות - הנבחנת בעיניים אובייקטיביות של כלל הציבור בישראל, מחייבת השבה, יש לקבוע כי ההתעשרות הינה שלא כדין.
בהקשר זה יצוין כי גם פגיעה אשר אינה קניינית, לרבות פגיעה באינטרס או בציפייה, עשויה לזכות בהשבה על פי החוק ( ד"נ 20/82 דלעיל בעמ' 276; ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מא(1) 577, 585; ע"א 442/85 לעיל, בעמ' 693).
בע"א 442/85 דלעיל, נדרש כב' בית המשפט העליון לשאלת קיומה של עילת תביעה על פי חוק עשיית עושר, מקום בו יצרן מבקש לבטל הסכם לתקופה בלתי קצובה שנחתם בינו לבין מפיץ, על ידי מתן הודעה על הפסקת ההתקשרות.
היה זה כב' השופט ברק אשר התייחס לשאלה זו תוך שהוא קובע, בין היתר, כדלקמן:
"לעיתים, מה שנראה כהתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים, אינו אלא סיכון שהצדדים לחוזה נטלו על עצמם, ועל-כן " התעשרותו" של אותו צד הינה " כדין". טול, למשל, חוזה סוכנות לתקופה קצובה, שבא לסיומו עם סיום התקופה. יש להניח, כי בדרך כלל, ובהיעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על-ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תימשך תקופת זמן קצובה, "והסיכון" של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על ידיהם בחשבון השיקולים". (ראה עמוד 704 לפסה"ד).
בענייננו, לא מצאתי כי תחושת הצדק וההגינות, מחייבות מתן פיצוי לתובעת, מקום בו ההתקשרות עמה בוטלה כדין, בחלוף שנים של הפקת תועלת כלכלית, הדדית, ותוך מתן התראה סבירה מראש.
אין בעצם עשיית הרווח על ידי הנתבעות משום פעולה שהיא בניגוד להוראות הדין, או משום עשיית רווח שלא כדין או על חשבונה של התובעת.
העובדה כי התובעת לא הפרה את חיוביה, אינה מקימה לה זכות מובנת לפיצוי מקום בו הצד שכנגד בוחר להביא את אותה התקשרות לכלל סיום, ולו מטעמים כלכליים גרידא.
אין מקום לקביעה אינהרנטית על פיה בכל מקום בו פעל משווק לראשונה באזור מוגדר או היה אחראי להחדרת קו מוצרים מסוים, הוא יהא זכאי לקבל את רווחי היצרן, אך בשל העובדה כי זה בחר להביא את ההתקשרות בין הצדדים, לכלל סיום.
ההתקשרות החוזית נשוא תיק זה, בת עשרות השנים, הציבה בפני כל אחד מהצדדים חיובים וזכויות.
התובעת פעלה לבניית השוק, הפצה ומכירה של מוצרי הנתבעות, תוך השקעת זמן, כסף ומשאבים, ואילו הנתבעות מצדן סיפקו את המוצרים בהתאם להסכמות, והעבירו לידי התובעת את התמורה המוסכמת בגין פעילותה.
התמונה הראייתית מלמד כי אין המדובר במצב של ניצול, או שימוש שלא כדין בזכות חוקית, אלא בשיקול דעת עסקי כלכלי (טוב יותר או פחות), מכוחו קיבל היצרן החלטה.
נכונה אני לקבל את הטענה על פיה פעילותה של התובעת לאורך השנים הקנתה לה ציפייה סבירה, כי מערכת היחסים המסחריים בינה לבין הנתבעות, או מי מהן, תמשיך להתקיים. ואולם, לא הייתה לה זכות קנויה לכך, וממילא גם צפייה סבירה אינה יכולה להביא לחיוב הצד שכנגד להמשך התקשרות באופן בלתי מוגבל.
לעניין זה יש לזכור כי בין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב, וזאת מתוך בחירה מודעת של התובעת. בחירה זו טמנה בחובה יתרונות וחסרונות לשני הצדדים.
כפי שהעיד מנהל התובעת היה באי הצגתה של דרישה לחתימה על הסכם הפצה כדי למנוע העלאת דרישות חדשות מצד הנתבעות, כגון עמידה ביעדים כאלה ואחרים, היקף רכישות מינימלי, העמדת בטחונות וכיוצ"ב ( ראה עדות מר מבה בעמוד 41 שורות 15-24 ועדות מר מגנזי בעמוד 25 שורות 23-24 לפרוטוקול הדיון).
מאידך גיסא - בהעדרו של הסכם הכולל בחובו הוראה מפורשת לעניין תקופת ההסכם או פרק הזמן של ההודעה המוקדמת, היה כדי להביא למסקנה על פיה עומדת לכל כל אחד מהצדדים, האפשרות להודיע למשנהו על רצונו להביא לסיום ההתקשרות, וזאת כנגד מתן הודעה סבירה מראש.
מקום בו לא הוכח כי הנתבעות פעלו תוך הפרת התחייבותן החוזית, ושעה שלא מצאתי כי יש לראות בהחלטתן להביא את מערכת יחסי הצדדים לכלל סיום כהתנהלות חסרת תום לב או כזו העומדת בניגוד להוראות הדין, לא עומדת לתובעת הזכות לקבלת פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט, ואין לראות בעשיית הרווח משום התעשרות שלא כדין.
בפגיעה בציפייה המסחרית של התובעת, הגם אם זו לגיטימית, אין כדי להפוך את עשיית הרווח ממכירת המוצרים בישראל, לזו המזכה את התובעת בקבלת מלוא אותה טובה הנאה.
חובת הקטנת הנזק
גם אילו היה נמצא כי נגרם לתובעת נזק אשר מקורו בהפרת ההתחייבויות של הנתבעת כלפי התובעת, או בהפרת הוראות חוקיות אחרות, היה על התובעת להוסיף ולהניח מצע ראייתי ממנו ניתן היה ללמוד כי פעלה לצורך מניעת או צמצום נזקיה.
עובדתית, לא זו המסקנה אליה ניתן להגיע, על בסיס כלל הראיות המונחות בתיק.
המצהיר מטעם הנתבעות, מר קולומבו העיד כי על אף שהנתבעות ביקשו לסיים את מערכת היחסים הנוכחית עם התובעת, הייתה להן כוונה ראשונית, להמשיך ולשתף פעולה עמה, במסגרת פעילותה של חברת הבת שהיה בכוונתן להקים בישראל והיה להן רצון להמשיך ולהשתמש בידע ובניסיון של התובעת ובהיכרותה את השוק. (ראה עדותו בעמוד 62 שורה 31 – עמוד 63 שורה 6, עמוד 64 שורות 30-33 ועמוד 68 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
עדות זו של מר קולומבו קיבלה חיזוק גם בעדותו של מר מבה עצמו, שהעיד כי בפגישה אשר התקיימה בינו לבין מר קולומבו, עלתה אפשרות של הקמת חברת בת משותפת, אשר התובעת תוכל לקבל בה מניות עד לשיעור של 49% ( ראה סעיף 73 לתצהירו).
ואולם מתוך הראיות עלה כי התובעת, לא השכילה לבחון לעומק את הצעתן של הנתבעות ואת המשך ההתקשרות מולן והתנתה גם שיתוף פעולה עתידי כאמור לעיל, בקבלת פיצוי הולם ( סעיף 73 לתצהירו).
יתרה מכך, כפי שכבר הובהר לעיל, התובעת כלל לא טרחה להשיב למכתבי הנתבעות, לא ניסתה לשווק עצמה בפני פילה ואף נמנעה מתשלום בגין מוצרים שהוזמנו על ידה.
לא ניתן ללמוד מדרך התנהלות זו על רצון לצמצם את הנזק, או ניסיון למנוע אותו.
התביעה שכנגד
במסגרת כתב התביעה שכנגד נטען, כי לאחר מתן ההודעה על סיום ההתקשרות, מחודש נובמבר 2016, התובעת המשיכה לרכוש מוצרים מן הנתבעות בהתאם להזמנות שבוצעו על ידה מעת לעת, ואולם חלק מתמורת אותם מוצרים לא שולמה, והיא עומדת, נכון למועד הגשת התביעה, על סך בשקלים השווה ל- 22,752 ליש"ט ל- DR, וסך של 6,069.01 דולר ארה"ב לחב' בריידשור, בהתאם לחשבוניות אשר פורטו וצורפו לתביעה.
לטענת התובעת, החוב של חברת DR כלפיה, הנובע מהנזק שנגרם לה עקב ביטול ההתקשרות שלא כדין, גבוה בעשרות מונים מסכום התביעה שכנגד ומשכך יש לקזזו.
עוד נטען על ידי התובעת כי שינוי תנאי התשלום אשר היו נהוגים עמה משך השנים, באופן חד צדדי ורטרואקטיבי, עמד בסתירה לזכויותיה הקנייניות, והיה בו, למעשה, כדי לשלול את ההודעה המוקדמת אשר ניתנה לה, מאחר ולא התאפשר לה לבצע התקשרויות באופן סדיר ובהתאם לצרכיה, כפי שעשתה במשך כל השנים.
כאמור לעיל, לא נמצא כי לתובעת זכויות קנייניות הנובעות מיחסיה המסחריים עם הנתבעות או כי ביטול ההתקשרות עמה נעשה שלא כדין. על בסיס אלו גם לא נמצא כי הנתבעות חבות לתובעת תשלום סכומים כלשהם בשל ביטול ההתקשרות.
בנסיבות אלה, ממילא אין לתובעת זכות לקזז סכומים כלשהם, אותם היא לכאורה חייבת.
באשר לעצם קיומו של חוב, הוצגו ראיות מכוחן נלמד כי התובעת אכן ביצעה הזמנות וקיבלה מוצרים אשר תמורתם לא שולמה.
היה זה מר מבה, אשר בתום לב, אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי הסחורה מושא החשבוניות אשר צורפו לכתב התביעה, התקבלה ע"י התובעת וכי תמורתה לא שולמה ( ראה עדותו בעמוד 36 שורות 15-28 לפרוטוקול הדיון).
כך גם ביחס לחשבונית מוצג נ/8 (ראה עדותו בעמוד 38 שורות 8-9 ועמוד 43 שורה 25 – עמוד 44 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).
באשר לטענת התובעת לשינוי תנאי התשלום הוכח בפני כי אכן נעשה שינוי כזה על ידי התובעות שכנגד.
עם זאת לא הוכח כי התובעת הביעה התנגדות בזמן אמת לאותו שינוי, ולמעשה נמצא כי התובעת כלל לא הגיבה, בזמן אמת, להודעת הנתבעות מיום 20.1.2017 אודות שינוי תנאי התשלום ( נספח 7 לתצהיר התובעת).
התייחסותה הראשונה בכתב של התובעת לסוגיה זו נעשתה בדיעבד, באמצעות באי כוחה, במכתב מיום 27.6.2017, ורק לאחר קבלת מכתב דרישה מן הנתבעות לתשלום יתרת החוב.
למעלה מכך, אין בעובדה כי התובעות שכנגד שינו את תנאי התשלום הנהוגים עמן, באופן חד צדדי, כדי לגרוע מחובתה של התובעת לשלם בגין מוצרים שהוזמנו על ידה.
כמו כן, לא היה בכך כדי לאיין את ההודעה המוקדמת אשר ניתנה לתובעת אודות סיום ההתקשרות, ומקל וחומר מקום בו התובעת המשיכה בפועל להזמין ולרכוש סחורות מן הנתבעות.
בנסיבות אלה אני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בתשלום מלוא החוב לתובעות שכנגד, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד לתשלום בפועל.
טענות נוספות
טרם סיום, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענות התובעת הנוגעות להיעדר מהימנות לכאורה של מר קולומבו - העד היחיד אשר הופיע מטעם הנתבעות, והצורך להחיל בעניינו את ההלכה אשר נפסקה בע"א 765/18 חיון נ' חיון ואח' ( פורסם בנבו; 1.5.2019), על פיה שקרים של בעל דין המצויים בלבת המחלוקת - לבדם - צריכים לשמש בסיס לדחיית התביעה ללא צורך בראיות נוספות ( להלן: "הלכת חיון").
לא מצאתי כי יש מקום להחלת ההלכה האמורה בענייננו.
אכן, קיימת לכאורה סתירה בין האמור במכתבו של מר קולומבו במכתבו מיום 10.5.2016 במסגרתו הוא הודיע כי אין בכוונתו להעתיק את פעילות הנתבעות מהתובעת אל סופרקיט, לבין האמור במכתבו מיום 9.1.2017 בו הוא הודיע על העתקת הפעילות כאמור.
עם זאת, וכפי שכבר צוין לעיל, הן מעדותו של מר קולומבו והן מעדותו של מר מבה עלה, כי בשלבים הראשונים, עלתה אפשרות לשיתוף פעולה בין הנתבעות, סופרקיט והתובעת, אלא שבסופו של דבר, זו לא קרמה עור וגידים, כאשר גם להתנהלות התובעת הייתה תרומה לכך. (ראה עמוד 67 שורות 13-20 ועמוד 68 שורות 6-17 לפרוטוקול הדיון).
מעבר לכך, קיים פער מהותי בין תכתובת בין צדדים לבין תצהיר או עדות.
כן קיים פער בין תכתובת אשר קדמה במספר חודשים להליכים בתיק זה, לבין טענה לעדות שקר של בעל דין בעניין מהותי בהליך.
גם אם היה נמצא לקבל את טענות התובעת כי היה בכוונת הנתבעות או מי מהן להביא לסיום מערכת היחסים העסקית בין הצדדים עוד במועד בו נשלחה התכתובת הנוגדת עמדה זו, אין הדבר מהווה עדות שקר בבית המשפט.
התובעת הוסיפה וטענה כי אין מקום לקבוע ממצאים על סמך עדותו של מר קולומבו כבעל דין יחיד, מבלי שניתן לה סיוע.
לעניין זה יובהר כי ההכרעה בתיק זה נעשתה על בסיס כלל הראיות אשר הונחו בתיק, לרבות אלו שהוצגו על ידי התובעת ומטעמה.
עוד יודגש כי ביחס לחלק לא מבוטל מהטענות העובדתיות, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, וזאת הגם המחלוקות התהומיות באשר לפרשנות המשפטית שיש לתת לאותן עובדות ומשמעותן.
סוף דבר
התביעה העיקרית נדחית.
התביעה שכנגד מתקבלת.
התובעת תשלם לתובעות שכנגד את מלוא סכום התביעה ( סך של 108,507.53 ₪ ל DR וסך של 23,542.66 ₪ לבריידשור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעות 1-3, והתובעת שכנגד 2 בסכום כולל של 55,000 ₪. הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
זכות ערעור לכב' בית המשפט העליון בתוך 45 יום.
המזכירות תתבקש להמציא את העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' תמוז תשע"ט, 04 יולי 2019, בהעדר הצדדים.