הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 11317-01-16

לפני
כבוד השופט מיכאל תמיר

תובעים

  1. יהודית שירי
  2. אור שירי
  3. תומר יעקב שירי

באמצעות ב"כ עו"ד שרגא צייגר

נגד

נתבע
ציון חיון
באמצעות ב"כ עו"ד ליאור פרי

ובעניין התביעה שכנגד

התובעים שכנגד

  1. ציון חיון
  2. צ.י.ע בוחנים לכלי רכב בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד ליאור פרי

נגד

הנתבעים שכנגד

  1. יהודית שירי
  2. אור שירי
  3. תומר יעקב שירי

באמצעות ב"כ עו"ד שרגא צייגר

פסק דין

לפניי תביעה שהגישו יהודית שירי, אור שירי ותומר יעקב שירי (שלושתם יחד להלן "שירי") נגד מר ציון חיון (להלן "ציון") ותביעה שכנגד שהגישו ציון וצ.י.ע בוחנים לכלי רכב בע"מ (להלן " החברה") נגד שירי. בכתב התביעה המתוקן שהוגש מטעם שירי התבקש בית המשפט להצהיר כי שירי זכאים לבעלות במחצית ממניות החברה, לתת סעדים שונים הקשורים להשתתפותם של שירי בניהול החברה וכן לחייב את ציון לשלם לשירי סך של 3,500,000 ₪. בתביעה שכנגד התבקש בית המשפט לחייב את שירי לשלם לתובעים שכנגד סך 1,324,168 ₪.

בתביעה העיקרית המקורית של שירי התבקש בית המשפט לתת כמה סעדים, כמפורט בסעיפים א' עד ו', ובסעיף ז' צוין כי "לחלופין, ורק למען הזהירות מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע כי על הנתבע לפצות את התובעים בגין הפרתו של הסכם המניות שנחתם עם מר דוד שירי ז"ל, בסכום של לא פחות מהסך של 3,500,000 ₪". הסעדים המבוקשים המפורטים בסעיפים א' עד ו' לכתב התביעה המקורי מופיעים גם בכתב התביעה המתוקן (למעט סעיף ב' שבו צומצם מספר בעלי המניות מטעם שירי). להלן הסעדים המבוקשים:

"א. להוציא צו המצהיר כי התובעים 1 ו-3 זכאים להירשם כבעלים של מחצית מהון המניות המונפק של צ.י.ע בוחנים לכלי רכב בע"מ, ח.פ. 514819671 (להלן: "החברה"), שהוקמה לצורך פעילותם המשותפת של הנתבע ומר דוד שירי ז"ל, המפעילה מזה כשלוש שנים מאז ספטמבר 2012, את "מכון הרישוי אמיתי", בנתניה, בעבור משרד התחבורה, מכוח היותם יורשיו של מר דוד שירי ז"ל.

ב. להוציא צו לרשם החברות לרשום את התובעים 1 ו-3 כבעלים של מחצית מהון המניות המונפק של צ.י.ע בוחנים לכלי רכב בע"מ, ח.פ. 514819671.

ג. להורות כי נציג מטעם התובעים ימונה כדירקטור בחברה בהתאם להוראות ההסכם כאשר במהלך אוגוסט 2011 נחתם הסכם למכירת המניות בין מר דוד שירי ז"ל לבין המשיב (להלן: "הסכם המניות"). הסכם המניות מצ"ב כנספח א'.

ד. להורות כי התובע 2 יהיה מנהל משותף בחברה מטעמם של התובעים, ויהיה שותף מלא לניהול ענייני החברה בהתאם להוראותיו של הסכם המניות הקובע ניהול במשותף עם משפחת שירי.

ה. בית המשפט הנכבד מתבקש להורות, כי לזכויות החתימה הקיימות תתווסף זכות חתימה של התובע 2 או התובע 3 שתהווה תנאי לביצוע תשלומים על ידי החברה בהתאם להוראותיו של הסכם המניות הקובע ניהול במשותף עם דוד שירי.

ו. להורות כי התובעים 2-3, יושבו למצבת כוח האדם של החברה ויוחזר להם מעמדם כבוחנים של משרד התחבורה בהתאם להוראותיו של הסכם המניות הקובע ניהול במשותף עם דוד שירי".

להלן עיקרי הטענות בכתב התביעה המתוקן:

תובעת 1, גב' יהודית שירי (להלן "יהודית"), היא רעייתו של מר דוד שירי ז"ל (להלן "דוד") שהלך לעולמו ביום 3.11.15. תובע 2, מר אור שירי (להלן "אור"), הוא בנו הבכור של דוד והיה גם מנהלו של ציון ומעסיקו כמפורט בכתב התביעה. תובע 3, מר תומר יעקב שירי (להלן "תומר"), הוא בנו הצעיר של דוד שעבד עמו במכוני רישוי.

דוד היה הבעלים של 50% מהחברה, בעל מוניטין רב בתחום תעשיית הרכב באזור נתניה והשרון והיה בעברו בעלים ומפעיל של כמה מכוני רישוי בנתניה, אור עקיבא ובאר שבע.

החברה הוקמה לצורך פעילותם המשותפת של ציון ודוד, ובאמצעותה הפעילו מזה כשלוש שנים מאז ספטמבר 2012 את "מכון הרישוי אמיתי", המיועד לתושבי נתניה, בעבור משרד התחבורה. דוד לא השלים את העברת המניות של החברה על שמו לנוכח מצבו הרפואי ועקב ביטחונו המוחלט בשותפו ציון.

בחודש אוגוסט 2012 נחתם הסכם המניות שבו התחייב ציון להעביר לדוד מחצית ממניות החברה ללא תמורה.

חברת מ. אמיתי בע"מ (להלן "מ. אמיתי") היא בעלת כתב הרשאה ממשרד התחבורה להפעלת מכון רישוי בנתניה, המשרד הממונה על מתן כתבי הרשאה למכוני רישוי והבעלים הפורמאליים של מכון הרישוי. ביום 1.9.12 חתמה מ. אמיתי על הסכם הפעלה של מכון הרישוי אמיתי (להלן: "הסכם ההפעלה").

בקליפת אגוז, בכתב התביעה המתוקן נטען כי יורשיו של דוד נכנסו לנעליו, ועל כן יש לתת את כל הסעדים שנתבעו בכתב התביעה המתוקן, ובין היתר לרשום את שירי כבעלים של מחצית מהון המניות המונפק של החברה, ואגב זאת לממש את שווי המניות באופן שבו ציון יחויב לשלם את הסכום הכספי שנתבע.

ביום 14.5.17 התקיים דיון לפני המותב הקודם שדן בתיק, כב' השופט בנימין ארנון, שבמהלכו הגיעו הצדדים להסדר דיוני שניתן לו תוקף של פסק דין חלקי.

בית המשפט ציין כי מעיון בכתבי הטענות עולה שציון מסכים כי דוד היה בעל 50% ממניות החברה, ואין מניעה מצדו לתת פסק דין שלפיו שירי ייכנסו לנעליו של דוד בהתאם לצו ירושה שיינתן לגבי עיזבונו. עוד ציין בית המשפט כי בכתבי הטענות ציון מתנה את הסכמתו בכך ששירי יחתמו על כתב ערבות בנקאית להלוואות ואשראים שהחברה קיבלה בבנקים או מצדדים שלישיים, ולכן ב"כ ציון התבקש להבהיר האם הוא עומד על קיומו של תנאי זה לפני מתן פסק הדין החלקי המצהיר על היותו של דוד בעל 50% מהון המניות המוקצה של החברה. בעקבות זאת הודיע ב"כ ציון כי הוא אינו עומד על התנאי שהציג מלכתחילה, מסכים שיינתן לאלתר פסק דין המצהיר על דוד כבעל מחצית מכלל המניות בחברה ומסכים שכל מניותיו של דוד יעברו לבעלות יורשיו החוקיים, כפי שייקבע על פי צו ירושה או צו קיום צוואה שיינתנו לגבי עיזבונו. לאחר מכן הבהיר ב"כ ציון כי "הסכמותינו המפורטות לעיל ניתנות בזאת מבלי להודות בנכונות טענות התובעים המפורטות בכתב התביעה. כן אין בהסכמתנו הנ"ל כדי לפגוע בזכות כלשהי המוקנית לנו או לחברה כלפי המנוח דוד שירי ז"ל או כלפי יורשיו החוקיים לפי כל הסכם או על פי כל דין".

ב"כ שירי הודיע כי הוא מסכים להצעת חברו והבהיר כי אין בהסכמה זו כדי לפגוע בזכות כלשהי שהייתה מוקנית לדוד ושמוקנית היום ליורשיו החוקיים לפי כל הסכם או לפי כל דין. כן צוין כי אין בהסכמה הנ"ל כדי לפגוע בזכויות או בטענות נוספות, אם קיימות כאלה כלפי ציון, בגין נזקים שגרם לשירי.

לפיכך ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסדר שלפיו הוצהר כי דוד הוא בעל מחצית מכלל המניות בחברה וכל מניותיו יעברו לבעלות יורשיו החוקיים, כפי שייקבע על פי צו ירושה או צו קיום צוואה שיינתנו לגבי עיזבונו. כמו-כן נקבע כי תיוותר על כנה התביעה שכנגד - תביעה כספית שהגיש ציון נגד שירי שכורכת את נושא ההתחשבנות הכספית בין הצדדים.

מיד לאחר מתן פסק הדין החלקי הודיע ב"כ שירי כי בכוונתו להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה שתשקף את הסטטוס של שירי כזכאים ל-50% ממניות החברה ותכלול תביעות כספיות ונזיקיות שיש לשירי נגד ציון. ב"כ ציון התנגד לכך וטען כי לא ניתן להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה של שירי לאחר שציון הגיש בקשה למתן פסק דין שלפיו יינתנו לשירי כל הסעדים המבוקשים באופן שלא נדרש יותר לפסוק את הסעד החלופי. עוד נטען כי ההסכמה של ציון למתן הסעדים שהתבקשו בסעיפים א' – ו' לכתב התביעה של שירי ניתנה על בסיס הנחת המוצא שלפיה במצב זה יש לתת פסק דין ללא כל שיקול דעת, כיוון שהסעד הנתבע בסעיף ז' לכתב התביעה הוגדר במפורש כסעד חלופי בלבד אך ורק לצרכי זהירות.

למרות זאת, כב' השופט ארנון שדן בתיק באותה עת קבע בדיון הנ"ל ששירי רשאים להגיש בקשה מנומקת לתיקון כתב התביעה מטעמם.

ביום 14.6.17 הוגשה לתיק הודעה מטעם שירי שלפיה ניתן צו ירושה בעניין עיזבונו של דוד. מההודעה עולה כי בנו הבכור של דוד, אור (תובע 2), הסתלק מחלקו בעיזבון לטובת בת הזוג של המנוח, יהודית (תובעת 1), ולכן יורשיו של דוד לפי דין הם יהודית, שהיא בעלת שלושה רבעים מכלל העיזבון, ובנו הצעיר של המנוח, תומר (תובע 3) שהוא בעל רבע מכלל העיזבון.

ביום 26.6.17 הגישו שירי בקשה לתיקון כתב התביעה שבה ביקשו, בין היתר, להסיר את המילים "לחלופין ולמען הזהירות" מסעיף ז' לרשימת הסעדים שבכתב התביעה, "כך שלא ישתמע כי ייתכן שאיזשהו סעד מהסעדים מייתר את הסעד הכספי, מאחר והמילים התווספו כטעות סופר בלבד".

ציון הגיש תשובה לבקשה לתיקון כתב התביעה שבה נטען כי אין לקבל את הבקשה, בין היתר כיוון שהוגשה רק לאחר שציון הסכים למתן פסק דין בעת שהסעד הכספי היה חלופי בלבד.

ביום 2.7.17 ניתנה החלטה של כב' השופט ארנון שבה הותר לשירי לתקן את כתב התביעה המקורי בהתאם למבוקש בבקשה, ו נקבע כי עליהם להגיש כתב תביעה מתוקן, וזאת תוך חיוב שירי בתשלום שכר טרחת עו"ד לציון. בהתאם לכך הוגש כתב התביעה המתוקן לתיק.

הגם שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה לאחר שניתנה הסכמתו של ציון למתן פסק דין חלקי, כפי שתואר לעיל, לא הוגשה מטעם ציון בקשה לביטול פסק הדין החלקי, ולכן הוא עומד על כנו. עם זאת, חלק בלתי נפרד מפסק הדין החלקי הוא ההבהרה כי ציון איננו מודה בנכונות טענותיהם של שירי שפורטו בכתב התביעה, וכי אין בפסק הדין החלקי כדי לפגוע בזכות כלשהי המוקנית לציון או לחברה כלפי דוד או כלפי יורשיו החוקיים לפי כל הסכם או לפי כל דין.

עוד ביום 23.8.16, בטרם תיקון כתב התביעה ובטרם מתן פסק הדין החלקי, מונה מומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אריה רפפורט, לקביעת שווי החברה ולביצוע התחשבנות כספית בין שירי לציון במחלוקות החשבונאיות נושא התובענה. המומחה הגיש שתי חוות דעת: האחת מיום 22.1.17 והשנייה מיום 19.3.17.

קרוב לשנה לאחר הגשת חוות הדעת הנ"ל הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם שירי - תצהיריהם של יהודית, תומר, אור ושל גב' נורית קאודר (אחותה של יהודית). כמו-כן צורפה לתצהירים מטעם שירי חוות דעת מומחה של רואה חשבון סלובודיאנסקי, אך בהמשך הוחלט בהסכמת הצדדים להוציא מהתיק את חוות הדעת מטעם שירי הנ"ל (ראו פרוטוקול הדיון מיום 29.3.18). לאחר הגשת תצהיריהם של שירי הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם ציון והחברה - תצהיריהם של ציון, מר אלי אמיתי ורו"ח שלמה גרינפלד.

בישיבת ההוכחות הראשונה נחקרו המצהירים מטעם שירי. בישיבת ההוכחות השנייה נחקרו עדים נוספים מטעם שירי בחקירה ראשית ולאחר מכן בחקירה נגדית: מר גיל גרינבאום, מר אללה אבו זמירו, מר נדיר מאסרי, מר יהונתן אריאל וגב' שירה עטיה. בהמשך נחקרו המצהירים מטעם ציון והחברה.

לאחר תום דיוני ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון

בסיכומים מטעם שירי התבקש בית המשפט "ליתן פסק דין המקבל את התובענה בשלמותה", אך למעשה, שירי זנחו בסיכומיהם את הסעדים שהתבקשו בסעיפים ב' עד ו' לכתב התביעה המתוקן אשר נוגעים לרישום הבעלות של שירי במחצית ממניות החברה ולהשתלבות של שירי בניהול החברה. במקום זאת, שירי טענו לראשונה בסיכומיהם כי " הסעד הראוי בענייננו הוא סעד של רכישה כפויה של מניות התובעים על ידי הנתבע..." (סעיף 3 לסיכומים) וביקשו לחייב את ציון לשלם להם "את השווי של מחצית מניות החברה" בהתאם לשווי החברה שקבע המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו השנייה – 6,132,382 ₪ (סעיף 181 לסיכומים). כמו-כן ביקשו שירי בסיכומיהם " ליתן סעדים שיתקנו וישקפו את הקיפוח ממנו סבלו התובעים החל מיום הגשת התובענה" (סעיף 183). בעניין זה יש התייחסות לפעולות שלטענת שירי ביצע ציון בחוסר תום לב לאחר הגשת כתב התביעה המקורי ולפני הגשת כתב התביעה המתוקן (סעיפים 63-38 לסיכומים).

ואולם, סעד של הסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן "חוק החברות") יכול להינתן רק לבעלי מניות בחברה, ואין חולק כי שירי לא נרשמו ואף אינם מעוניינים להירשם כבעלי מניות בחברה בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן.

יתרה מכך, בכתב התביעה המתוקן של שירי לא הועלו טענות כלשהן בנוגע לקיפוח שממנו סבלו לטענתם, ואף לא התבקש סעד של הסרת הקיפוח או של רכישה כפויה של מניות החברה. כל שביקשו שירי בכתב התביעה המתוקן (פרט לסעדים שנזנחו בסיכומים כאמור) הוא "לקבוע כי על הנתבע לפצות את התובעים בגין הפרתו של הסכם המניות שנחתם עם מר דוד שירי ז"ל, בסכום של לא פחות מהסך של 3,500,000 ₪" (סעיפים ז' ו- 65 לכתב התביעה המתוקן). שירי טענו בסיכומיהם כי בית המשפט רשאי לתת סעד של רכישה כפויה גם מיוזמתו. בעניין זה הפנו שירי בסיכומיהם לע"א 8712/13 אמיר אדלר נ' שי לבנת מיום 1.9.15 , ש ם נדון ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז שהורה על ביצוע התמחרות לצורך " הפרדת כוחות", על אף שלא התבקש סעד כזה. כמו-כן הפנו שירי בסיכומי התשובה לפסק דין של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 38465-04-15 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ מיום 18.1.15 , שם קבעה כב' השופטת קרת כי הסעד הראוי ה וא רכישה כפויה של מניות אשר לא נתבע בכתב התביעה. אלא שבמקרה שנדון בפסקי הדין הנ"ל הועלו במפורש טענות לקיפוח בעלי מניות והתבקשו סעדים מכוח סעיף 191 לחוק החברות (ראו סעיף 6 בע"א 8712/13 ועמ' 5 בת"א 38465-04-15), ואילו בענייננו לא הועלו בכתב התביעה המתוקן טענות עובדתיות או משפטיות כלשהן הנוגעות לקיפוח של שירי .

שירי מפנים בסיכומיהם לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 9.2.17 שבו הביע ב"כ ציון נכונות להיעתר להצעתו של כב' השופט ארנון להסדר בדרך של ביצוע התמחרות, ובעקבות זאת ניתנה החלטה שלפיה הצדדים יקבעו במשותף את תנאי ההתמחרות ויודיעו תוך 15 ימים האם עלה בידיהם להגיע להסכמה בדבר תנאי ההתמחרות. ואולם בסופו של דבר, הצדדים לא הגיעו להסכמות בנוגע לביצוע ההתמחרות, וכאמור לעיל, בדיון שהתקיים ביום 14.5.17 הגיעו להסכמות אחרות שניתן להן תוקף של פסק דין חלקי, ובהמשך הוגש ברשות בית המשפט כתב תביעה מתוקן מטעם שירי והתנהל דיון הוכחות . בנסיבות אלה, ברי כי אין עוד כל תוקף להחלטת הביניים שניתנה ביום 9.2.17 בעניין ביצוע התמחרות.

לאור כל האמור לעיל, היות שהעילה היחידה בכתב התביעה המתוקן של שירי היא ההפרה הנטענת של הסכם המניות, ומשהתנגד ציון במפורש ובהרחבה להרחבת החזית בסיכומיו , אזי כל הטענות שאינן נוגעות לעילה של הפרת הסכם המניות, לרבות טענות לקיפוח יורשיו של דוד ובקשה למתן סעדים מכוח חוק החברות כגון רכישה כפויה של מניות, הן בגדר הרחבת חזית אסורה ואין להידרש אליהן.

שירי מתייחסים בסיכומיהם להודעת בא כוחו של ציון דאז, עו"ד ארז דר לולו, מיום 2.12.15 שבה לטענת שירי ניסה ציון לבטל "רטרואקטיבית" את הסכם המניות בינו לבין דוד. שירי טוענים כי במועד זה הבינו ש"גורשו" מזכויותיהם ופתחו בהליך המשפטי. לעומת זאת, בסיכומים של ציון מתואר בהרחבה כיצד דוד הוא זה שהפר את הסכם המניות, ולכן בסמוך לאחר פטירתו הודיע ב"כ ציון על ביטול ההסכם.

ציון טוען כי דוד התחייב, בין היתר, להירשם ברשם החברות כבעל מניות ומנהל בחברה, להירשם כבעל מניות גם במרשמים רלוונטיים אחרים לרבות רשויות המס, להיות בעל זכות חתימה בחשבון החברה יחד עם ציון, לערוב אישית יחד עם ציון לכל התחייבויות החברה, לרבות חובותיה לבנק , ולהעניק לחברה הלוואות בעלים ככל שיידרש. לכל הפחות חלק מהתחייבויות אלה נקבעו במפורש בהסכם המניות , ואף אם ההתחייבויות הנוגעות לערבויות ולהלוואות לחברה לא נוסחו באופן חד משמעי, ברור ממכלול הוראות ההסכם כי שני הצדדים התחייבו לשאת בנטל של ניהול החברה ומימון פעילותה (ראו למשל סעיפים 4-2, סעיף 6 וסעיף 9 להסכם). בפועל, לטענת ציון, דוד לא קיים אף אחת מההתחייבויות דלעיל.

אין חולק כי דוד לא נרשם כבעל מניות ברשם החברות וביתר המרשמים שנדרש להירשם בהם, ולטענת ציון, דוד הסביר כי לא עשה זאת בשל חובות מהותיים שיש לו לנושים שונים והחשש שנושים אלה יטילו עיקולים על המניות. כמו-כן אין חולק כי הבנק לא קיבל את דוד כבעל זכות חתימה וערב לחשבון החברה, וגם זאת לטענת ציון לנוכח חובותיו הכבדים והיותו לקוח מוגבל בבנקים. ראו לעניין זה עדותה של יהודית שלפיה דוד לא נרשם כבעל מניות או כדירקטור בחברה ולא חתם על ערבות לבנק ולספקים, בין היתר בגלל החובות שהיו לו (עמ' 56 ש' 33-22, עמ' 57 ש' 16-8, עמ' 58 ש' 11-8, ועמ' 58 ש' 30 עד עמ' 59 ש' 1). כן ראו עדותו של תומר כי בדיעבד גילו שדוד לא היה יכול להירשם כערב בשל חובותיו לצדדי ג', תיקי הוצל"פ נגדו וכיו"ב (עמ' 98 ש' 18-10). אל מול זאת, בניגוד לדוד, ציון העמיד לחברה הלוואת בעלים והיה ערב להלוואת מדינה כדי לשלם את חובותיה של החברה לספקיה ולעובדיה. בהקשר ראו בין היתר סעיף 48-47 ונספח 9 לתצהירו של ציון, עדותו בעמ' 299 ש' 34-30 ובעמ' 307 החל מש' 29 וסעיף 3 לתצהירו של רו"ח גרינפלד).

שירי הצהירו כי דוד היה בעל מוניטין וקשרים בכל תעשיית הרכב, והביא את כל לקוחותיו למכון הרישוי שהפך בין לילה למכון הרישוי המצליח באזור השרון (ראו למשל סעיף 69 תצהירה של יהודית). ואולם, לא הובאו ראיות כלשהן לביסוס טענות אלה, לרבות עדויות של לקוחות , וביניהם לקוחות מוסדיים וקבועים שלטענת שירי בחרו לבצע את הבדיקות במכון אמיתי בשל המוניטין של דוד. יהודית לא הציגה כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שלא ביקשו להזמין לעדות נציגים של לקוחות כלשהם שנטען כי דוד הביא לחברה (ראו עדותה בעמ' 74 ש' 30 עד עמ' 75 ש' 32). גם תומר ואור נשאלו בחקירתם הנגדית מדוע לא הובאה עדות ולו של לקוח אחד של החברה לביסוס הטענה בעניין המוניטין של דוד בתחום בדיקות הרכב, ושניהם העידו כי אין להם תשובה לכך (ראו עדותו של תומר בעמ' 109 ש' 2 עד עמ' 110 ש' 18 ועדותו של אור בעמ' 150 ש' 22-20).

ציון טוען כי לאחר חתימת הסכם המניות התברר לו שדוד הטעה אותו בקשר למצבו הכלכלי והמשפטי, אך ציון הסכים לא לבטל את ההסכם עם דוד, ובלבד שבהמשך יתוקן מצב הדברים ודוד יפעל לקידום החברה כפי שהתחייב בהסכם המניות. לטענת ציון, עם הזמן התברר לו כי דוד הולך ושוקע בחובות כבדים יותר, וכך עולה גם מהעדויות ומהראיות בתיק. תומר העיד, בין היתר, כי בתחילת שנת 2012 הוא ואחיו הבינו שהמצב הכלכלי של אביהם דוד לא טוב (עמ' 100, ש' 28-27) ובהמשך העיד תומר כי אביו לא היה יכול לקיים חלק מהתחייבויותיו החוזיות בשל מצבו הכלכלי (עמ' 139 ש' 13-10). יהודית אישרה כי בשנת 2013 ניתן פסק דין שחייב את חברת לב השרון בע"מ שהייתה בבעלותו של דוד וכן את יהודית ודוד אישית לשלם לבנק הפועלים 700,000 ₪ (עמ' 52 ש' 7-1), ובאפריל 2014 הוגשה בקשת פירוק נגד חברת לב השרון בע"מ (עמ' 48 ש' 33-31). בהמשך העידה יהודית כי שירי לא התייחסו לעובדות אלה בתצהיריהם מכיוון שלטענתה הן לא רלוונטיות (תחילת עמ' 56). אור העיד כי החוב על סך 700,000 ₪ נפרע בין היתר באמצעות כספים של החברה (עמ' 154 ש' 6-4). מר יהונתן אריאל שלפי עדותו כי היה חבר טוב מאוד של דוד ושותפו העסקי בעבר העיד כי הלווה לדוד כספים וכי " זה היה יכול לעבור גם את המאות אלפים" (עמ' 213 ש' 25-20). גם גב' עטיה שהעידה כי עבדה בחברה וכן בחברות קודמות של דוד העידה כי למיטב ידיעתה היו לדוד בעיות כלכליות ויש סיכוי שהיו צריכים להעביר לו כסף במזומן כיוון שהיה לו קושי למשוך כסף מהבנק (עמ' 239 ש' 19-16). קודם לכן העידה גב' עטיה כי היא זוכרת לפחות פעם אחת שבה ביקרה את דוד בבית החולים והעבירה לו מעטפה סגורה, ככל הנראה עם כסף מזומן (עמ' 221 ש' 19-26). ציון הצהיר כי מעת לעת קיבלה החברה צווי עיקול על משכורתו של דוד מההוצאה לפועל (ראו סעיף 40 ונספח 7 לתצהירו של חיון ועדותו בעמ' 294 ש' 11) ובתוך כך גם בריאותו של דוד הידרדרה (סעיף 42 לתצהירו של חיון).

לא הוכח, ולו לכאורה, כי דוד העמיד הלוואות כלשהן לחברה. שירי הצהירו כי דוד השקיע בחברה הון עצמי בסך של 400,000 ₪ וכן הצהירו כי הושקעו סכומים נוספים בשיפוץ מכון הבדיקות, אך בחקירותיהם הנגדיות הציגו גרסאות שונות וסותרות בעניין זה. אור העיד כי הסך של 400,000 ₪ הושקע מכספים של חברה אחרת של אביו שאור היה בעל המניות בה, וכשנשאל אור האם למעשה הוא ואביו השקיעו יחד את הסך של 400,000 ₪ השיב "כן, נגיד" (עמ' 169 ש' 33-23) מבלי להציג כל אסמכתה על כך. לעומת זאת, כשתומר נשאל "אז אבא שלך לא הכניס שקל לחברה?" הוא השיב "לא שידוע לי" (עמ' 117 ש' 30-29) ויהודית העידה במפורש בחקירתה הנגדית כי דוד כלל לא השקיע מכספו בחברה אלא רק הביא את יהונתן אריאל שייתן הלוואה לחברה (עמ' 86 ש' 20 עד עמ' 87 ש' 16). ראו לעניין זה גם עדותו של מר אריאל שלפיה כ- 5-4 שנים לפני מועד הדיון, כלומר בשנת 2014 לערך, הוא העמיד לחברה הלוואה בסך של 400 או 500 אלף ₪ (שם, ש' 33-27). מנגד, כאמור לעיל, עולה מהראיות בתיק כי ציון ערב לבדו לכל החובות וההתחייבויות של החברה, לרבות ערבות להלוואה של המדינה, ואף העמיד לחברה הלוואת בעלים.

ציון הצהיר כי בשל הידידות רבת השנים בינו לבין דוד, הוא לא רצה להפנות לו עורף, ולכן הסכים בלית ברירה לביצוע משיכות חורגות של דוד, נענה לבקשתו של דוד להעביר שיקים דחויים לנושיו ואפשר לדוד לבני משפחתו ליטול לעצמם שלוש מכוניות של החברה (ראו סעיפים 56-42 לתצהירו של ציון) . כל אלה באים לידי ביטוי בין היתר גם בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (בפרק ד' לחוות הדעת). כמו-כן הצהיר ציון כי דאג שהחברה תמשיך לשלם לדוד משכורת מלאה גם כאשר לא היה ביכולתו לעבוד באופן סדיר וגם בחודשי חייו האחרונים שבהם לא הגיע לעבודה כלל (ראו סעיפים 65-63 לתצהירו).

מכאן שלטענתו של ציון, כבר מתחילת הדרך המשותפת שלו ושל דוד הוא נאלץ לשאת בכל נטל ההתחייבויות והניהול של החברה לבדו, בעוד שדוד לא קיים את התחייבויותיו בהסכם ורק רוקן את קופת החברה. עוד נטען בסיכומיו של ציון כי לאור נאמנותו וידידותו עם דוד ומצבו הבריאותי הקשה של דוד, החליט ציון כי לא יפעל לשינוי המצב כל עוד דוד בחיים , ורק לאחר שדוד הלך לעולמו החליט לבטל את הסכם המניות. עוד העיד ציון בחקירתו הנגדית כי אילו היה נכנס למאבקים משפטיים בתקופה שבה דוד היה חולה אך החברה עדיין הייתה פעילה, היה בכך כדי לגרום לקריס תה של החברה (עמ' 289).

אין חולק כי לאחר פטירתו של דוד נפגש ב"כ ציון עם שירי, ובהמשך שלח להם מכתב ובו הודעה על ביטול ההסכם ושירי כלל לא השיבו למכתב זה. כל שטענו שירי בסיכומי התשובה בעניין מכתב הביטול הוא כי אין לו תוקף משפטי כיוון שלא נשלח תוך זמן סביר. ואולם, שירי אינם מכחישים כי לא שלחו תשובה כלשהי בכתב להודעת הביטול, לא הוכיחו כי טענו בסמוך לאחר קבלת המכתב שהביטול נעשה שלא כדין כיוון שנשלח לאחר זמן רב, ואף לא הכחישו כי דוד לא קיים את התחייבויותיו כלפי ציון והחברה. כמו-כן יש לקבל את טענתו של ציון כי היות שדוד היה במצב בריאותי קשה ונאבק על חייו, ההחלטה לדחות את מועד מתן הודעת הביטול של הסכם המניות הייתה סבירה בנסיבות העניין.

שירי טוענים בסיכומיהם כי עוד במועד החתימה על הסכם המניות ידע ציון על מצבו הכלכלי והבריאותי של דוד, אך טענה זו לא הוכחה כנדרש. בסעיף 51 לתצהירה של יהודית הועלתה טענה בעלמה שלפיה גיסתו של ציון שעובדת כפקידת הוצל"פ הייתה בקשר עם דוד באמצעות ציון, ולכן ציון ידע על הליכים המתנהלים נגד דוד. טענה זו אינה מוזכרת בכתב התביעה המתוקן ויהודית לא פירטה בתצהירה איזה מידע העבירה לטענתה הגיסה לציון ומתי. מכל מקום, מדובר בעדות מפי השמועה שאין לייחס לה כל משקל בהיעדר תצהיר עדות ראשית או חקירה של אותה עובדת, ומשהכחיש ציון כי גיסתו העבירה לו או באמצעותו מידע כלשהו על תיקי ההוצל"פ של דוד (עמ' 283 ש' 18-7). תומר העיד כי הוא לא מאמין שאביו היה חותם על הסכם שידע שלא יוכל לעמוד מאחוריו (עמ' 102 ש' 12-4) ויהודית העידה כי דוד התכוון להסדיר את חובותיו ולקיים את ההתחייבויות שלו (עמ' 57 החל מש' 8). לפי עדותה של יהודית, "הוא לא נרשם באופן זמני, עד שהדברים יסתדרו" (שם ש' 32). ציון העיד בעניין זה כי "הוא פנה אליי ואמר שאני אסדר את זה, לא ידעתי עד כמה החובות שלו כבדים, עד כמה הוא חולה. הוא הסתיר את זה" (עמ' 282 ש' 30-29). לא נסתרה גרסתו של ציון כי בעת החתימה על הסכם המניות הוא לא ידע מה היקף חובותיו של דוד, לא ידע מה חומרת מצבו הבריאותי, והאמין לדבריו של דוד שבהמשך יוכל לקיים את התחייבויותיו, כפי שעולה גם מהעדויות של שירי.

בסיכומי התשובה של שירי נטען תוך הפניה לפסיקה כי לא התקיימו התנאים לביטול ההסכם עקב טעות בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים או עקב הטעיה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים, אך טענות אלה לא פורטו ולא בוססו כנדרש, תוך הפניה לעדויות ולראיות רלוונטיות בתיק. יתר על כן, ההסכם לא בוטל בשל טעות או הטעיה אלא עקב הפרה יסודית של ההסכם. אמנם במכתב מיום 2.12.15 ששלח ב"כ ציון לשירי (נספח 15 לתצהירו של ציון) נכתב בין היתר כי עמדה לציון זכות לבטל את ההסכם בסמוך לאחר כריתתו מחמת הטעיה (סעיף 7), אך בהמשך המכתב הובהר כי ההסכם לא בוטל וכי ניתנה לדוד הזדמנות לעמוד בהתחייבויותיו. כמו-כן הובהר במכתב כי דוד לא תיקן את מחדליו, הפר את התחייבויותיו בהסכם ואף יצר חובות כלפי החברה, כמפורט שם בהרחבה (בסעיפים 18-10), ולכן הודיע ב"כ ציון לשירי על ביטול ההסכם בשל הפרתו היסודית (סעיף 20 למכתב).

שירי כלל לא מתייחסים בסיכומיהם לטענותיו של ציון כי דוד לא קיים את התחייבויותיו כלפי ציון והחברה, בין היתר בכך שלא נרשם ברשם החברות כבעל מניות ומנהל בחברה, לא נרשם כבעל מניות במרשמים נוספים, לא ערב לחשבון החברה בבנק ולא חתם על ערבויות להתחייבויות ולהלוואות של החבר ה. כמו-כן עולה כי דוד משך מהחברה כספים ביתר ויצר חובות אישיים כלפי החברה, בעוד שציון נאלץ לשאת לבדו בעיקר הנטל הנדרש לצורך מימון פעילותה השוטפת של החברה , לרבות ערבות לחובותיה ולהתחייבויותיה.

לאור כל האמור לעיל אני מקבל את טענתו של ציון כי הסכם המני ות בוטל כדין בשל הפרתו היסודית של דוד ודוחה את טענתם של שירי כי ציון הוא שהפר את ההסכם.

משנדחתה טענתם של שירי כי ציון הפר את ההסכם, הרי שהם אינם זכאים גם לסעד של פיצויים בגין הפרת ההסכם שנתבע בסעיף ז' לכתב התביעה - "לקבוע כי על הנתבע לפצות את התובעים בגין הפרתו של הסכם המניות שנחתם עם מר דוד שירי ז"ל, בסכום של לא פחות מהסך של 3,500,000 ₪". כמו-כן, משנקבע כי הטענות של שירי בעניין קיפוח הן בגדר הרחבת חזית אסורה, שירי אף אינם זכאים לקבלת פיצוי בגין קיפוח בשווי חלקו של דוד במניות החברה , בין בדרך של מכירה כפויה ובין בדרך אחרת.

מעבר לנדרש אציין כי גם אילו היה מקום לקבוע כי יורשיו של דוד זכאים לקבל מחצית משווי החברה, לא היה בכך כדי לסייע לשירי, שכן כפי שיפורט להלן, המועד הקובע להערכת שווי החברה הוא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ואין לפני בית המשפט חוות דעת כלשהי לגבי שווי החברה באותו מועד.

אין לקבל את טענתם של שירי כי "המועד הקובע" להערכת שווי החברה הוא הוא יום 26.11.15 שבו הפגיש ציון את שירי עם בא כוחו דאז עו"ד ארז דר לולו והודיע על ביטול ההסכם עם דוד. במועד זה לא הייתה כל קביעה שלפיה יורשיו של דוד זכאים למחצית ממניות החברה ואף לא הוגשה כל תביעה בנוגע לכך. רק בפסק הדין החלקי מיום 14.5.17 נקבע כי יורשיו של דוד יהיו זכאים לקבל מחצית מהמניות, אך גם קביעה זו התבססה על הסכמת הצדדים , ללא דיון והכרעה בטענות של שירי בכתב התביעה, ובעת שלא הייתה לפני בית המשפט תביעה כספית של שירי כסעד עיקרי. הסעד הכספי התבקש בכתב התביעה המקורי "לחלופין ולמען הזהירות בלבד", ורק בכתב התביעה המתוקן התבקש לראשונה כסעד עיקרי. שירי מפנים בסיכומיהם להחלטה של כב' השופט ארנון מיום 2.7.17 כי יש ממש בטענה שלפיה הסעד הכספי הוגדר בכתב התביעה המקורי כסעד חלופי מתוך טעות, אך מדובר בקביעה בהחלטת ביניים שניתנה לפני שמיעת הוכחות ושאינה מחייבת את המותב דנן. לאחר התרשמות מכל העדויות ועיון במכלול הראיות בתיק, נראה כי לא מדובר בטעות, וכי בעת ניסוח כתב התביעה המקורי רצו שירי לקבל את חלקו של דוד במניות החברה וסברו שיוכלו להשתלב בפעילותה של החברה וליהנות מרווחיה. רק בשלב מאוחר יותר כאשר הבינו שירי כי החברה הפסיקה את פעילותה, תיקנו את כתב התביעה והפכו את הסעד הכספי לעיקרי, וכאמור, אף בכתב התביעה המתוקן לא העלו טענות בעניין קיפוח והברחת נכסים של החברה.

נכון ליום מתן פסק הדין החלקי ובטרם תיקון כתב התביעה, הסתיימו כל המחלוקות בתביעה המקורית של שירי, משהסכים ציון לכל הסעדים אשר מפורטים בסעיפים א' – ו' לכתב התביעה, כך שלא היה עוד מקום לדון בסעד הכספי החלופי שבסעיף ז' לכתב התביעה. על כן אין לקבל גם את הטענה החלופית של שירי בסיכומיהם כי מועד מתן פסק הדין החלקי הוא ה" מועד הקובע" לצורך הערכת שווי החברה, וזאת במיוחד לאור הסתייגותו המפורשת של ב"כ ציון שנרשמה בפרוטוקול שלפיה ציון הסכים למתן פסק הדין החלקי "מבלי להודות בנכונות טענות התובעים המפורטות בכתב התביעה" ולאחר שהובהר כי "אין בהסכמתנו הנ"ל כדי לפגוע בזכות כלשהי המוקנית לנו או לחברה כלפי המנוח דוד שירי ז"ל או כלפי יורשיו החוקיים לפי כל הסכם או על פי כל דין ".

שירי עצמם הפנו בסיכומיהם לפסק דין של המחלקה הכלכלית הבית המשפט המחוזי בת"א בה"פ 66750-06-16 שי בן-ארי נ' רם שכטר מיום 20.7.17 שבו קבע ה כב' השופטת רות רונן כי המועד הקובע להערכת שווי חברה הוא מועד הגשת כתב התביעה. במאמר מוסגר יצוין כי במקרה שנדון שם הועלו בכתב התביעה טענות לקיפוח של בעל מניות בהתבסס על סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 והתבקש סעד של הסרת הקיפוח, ובכלל זה רכישה כפויה של המניות (ראו סעיף 7 לפסק הדין), בעוד שבענייננו לא הועלו בכתב התביעה טענות כלשהן הנוגעות לקיפוח ונטען להפרת ההסכם בלבד. בפסק הדין הנ"ל קבעה כב' השופטת רונן כי היא סבורה שיש להעריך את שווי החברה נכון למועד הגשת התביעה ולא במועד שבו חדל המבקש שם לעבוד בחברה, וזאת כדי שהמשיב שם לא יינזק מירידת שווי החברה אם הייתה כזו בין מועד הגשת התביעה למועד מתן ההחלטה. בענייננו, שירי הגישו את כתב התביעה המקורי שכלל סעד כספי חלופי בלבד ביום 12.1.16, ורק ביום 2.7.17 הגישו את כתב התביעה המתוקן שבו נכלל הסעד הכספי כסעד עיקרי.

בחוות דעתו האחרונה של המומחה מטעם בית המשפט, רו"ח אריה רפפורט, מיום 19.3.17 הוערך שווי החברה נכון ליום 31.12.15 בלבד. כתב התביעה המתוקן הוגש רק ביום 2.7.17, לאחר הגשת חוות הדעת הנ"ל, ולכן ברי כי אין בחוות הדעת התייחסות לשווי החברה במועד הגשת כתב התביעה המתוקן. יתר על כן, לטענתם של שירי עצמם, עוד ביום 1.3.17, החברה "היא כבר שלד ריק ללא שווי וללא פעילות", ומכאן שנכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן לא היה כל ערך ממשי למניות החברה.

ציון טוען כי הסיבה המרכזית לכך שהחברה הפסיקה את פעילותה היא ההנחיה החדשה של משרד התחבורה שנכנסה לתוקפה ביום 1.1.16 שבה נאסר על הפעלת מכוני רישוי באמצעות חברה שאינה בעלת כתב הרשאה. לפיכך, החלה מהמועד הנ"ל החברה לא הייתה עוד רשאית להמשיך לנהל את הפעילות של מכון הרישוי. ציון התייחס בתצהירו למסמך מדיניות שהוציא משרד התחבורה ביום 24.6.15 שבו נקבע כי פרק ב' של המסמך (ובו סעיפים הנוגעים לניהול מכון רישוי בידי בעל כתב הרשאה בלבד) ייושם וייאכף החל מיום 1.1.16. העתק ממסמך יישום המדיניות צורף לתצהירו של ציון בנספח 17. בהקשר זה הצהיר ציון כי החל מיום 1.1.16 היה על מכון הרישוי להפעיל את תחנת הבדיקה בידי בעל כתב ההרשאה בלבד, והיה על החברה לחדול מלהעניק למכון הרישוי את שירותי ההפעלה. לפיכך הוצהר כי החל מהמועד שבו הוצא מסמך המדיניות ביוני 2015, עוד בטרם פטירתו של דוד ולפני הגשת כתב התביעה המקורי של שירי, היה ידוע לכל כי ימיה של החברה ספורים וכי בשל הוראות משרד התחבורה נגדעה פעילות ה של החברה והיא הפכה להיות ריקה מתוכן.

ציון אף הצהיר כי במהלך שנת 2016 התגלה למשרד התחבורה שמכון הרישוי המשיך להיות מופעל באמצעות החברה, ובעקבות זאת, ביום 21.8.16 הוזמן יחד עם מר אלי אמיתי, בעל הרשאה מטעם מכון הרישוי, לשימוע לפני משרד התחבורה. עוד עולה מהתצהיר כי בהמשך לכך ניתנה ביום 15.3.17 החלטה של משרד התחבורה שלפיה יש להתיר למכון הרישוי לבצע "אמצעי תיקון" הכוללים בין היתר, סגירת שעריו למשך שלושה חודשים בפועל והתליית רישיון הבוחן של הנתבע למשך 45 ימים. כן ראו עדותה של גב' שירה עטיה שנשאלה האם היא יודעת מדוע ננקטו הליכים משמעתיים נגד המכון ומדוע הוצא לו צו סגירה והעידה כי בנוסף לכמה תקלות קטנות ולא מהותיות "היה את העניין המשמעותי שזה עבודה של להפעיל מכון רישוי תחת חברת הפעלה ולא תחת החברה המקורית, שהיא בעצם החברה שקיבלה את ההרשאה להפעיל את המכון" (עמ' 225 ש' 31-29).

שירי לא הציגו ראיות הסותרות את טענתו של ציון בעניין הוראות משרד התחבורה. תומר אף אישר בעדותו כי אין כיום אפשרות לבצע בדיקות רישוי רכב באמצעות חברות תפעול, וכי ההנחיות של משרד התחבורה בעניין זה הוצאו עוד בשנת 2014 (ראו עדותו בעמ' 102 ש' 13 עד עמ' 104 ש' 22). אור העיד כי נכון למועד עדותו (ביוני 2018) אין מכוני רישוי שעובדים באמצעות חברות תפעול, והמכון היחיד פרט למכון אמיתי שעבד באמצעות צד ג' הפסיק לעשות זאת כשנתיים לפני מועד הדיון, דהיינו בשנת 2016 לערך (ראו עדותו של אור בעמ' 164 ש' 7-3). אמנם לאחר מכן העיד אור לראשונה כי לדעתו ההנחיה של משרד התחבורה חלה רק על מכונים חדשים ולא על מכונים שהיו קיימים במועד שהוצאה ההנחיה , לרבות מכון אמיתי (עמ' 166 ש' 10-8), אך לא הציג מסמך כלשהו התומך בטענה זו, ובהמשך אישר כי משרד התחבורה לא עשה טעות כשנקט הליכים נגד מכון אמיתי (סוף עמ' 166 ותחילת עמ' 167).

על רקע האמור לעיל, בסיכומי ציון נטען כי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט חסרת כל משקל, שכן מדובר בהערכת שווי של חברה שלא זו בלבד שהפסיקה את פעילותה, אלא שהיא מנועה מלהפעיל את מכון הרישוי שהוא בעל כתב ההרשאה. בהקשר זה הפנה ב"כ ציון לדבריו של רו"ח אריה רפפורט שאישר בחוות דעתו כי לו היה יודע על החלטת משרד התחבורה לעניין שלילת הפעלת מכון הרישוי באמצעות החברה, אזי הוא היה מעדכן את חוות הדעת בכל הנוגע לשווי החברה. לטענת ב"כ ציון, משביטל משרד התחבורה את הסכם ההפעלה, לא יכול להיות שווי כלשהו לחברה ואין צורך במומחה כדי להעיד על כך, ועל כל נפים, לאור קביעת המומחה בעניין הצורך בחוות דעת עדכנית, אין כל נפקות לקביעה בחוות דעת המומחה בנוגע לשווי החברה (סך של 6,132,382 ₪ נכון ליום 31.12.15), והקביעה היחידה בחוות הדעת שהיא בעלת נפקות היא זו העוסקת בהתחשבנות הכספית בין הצדדים .

המומחה התייחס בסעיף 24 לחוות דעתו האחרונה לטענות בעניין הנחיות חדשות של משרד התחבורה, ובין היתר לטענה כי לאור ההנחיה המחייבת הפעלה ישירה של מכוני הרישוי (ולא באמצעות קבלן משנה), דינה של החברה להפסיק את פעילותה לחלוטין. בהקשר זה קבע המומחה בסעיף 25 לחוות דעתו כי "לדעת החתום מטה, לטענות המשפטיות של ב"כ הנתבע השלכות מהותיות ביותר על הערכת השווי של החברה. בחוות הדעת של החתום מטה, להלן לא הובאו לביטוי מלא השלכות אלו (אלא באופן חלקי ועקיף בלבד). ככל שבית המשפט יקבל את טענות ב"כ הנתבע לעניין זה, ייתכן ותידרש חוות דעת מעודכנת".

גם אם היה לחברה שווי כלשהו נכון ליום 31.12.15, היה על המומחה לבחון מה שוויה לאור טענתו המבוססת של ציון שלא הוכחשה בסיכומי שירי ולא נסתרה שלפיה החל מ- 1.1.16 החברה לא הייתה רשאית להמשיך ולבצע בדיקות רישוי. שירי טוענים כי אף לאחר שההנחיה של משרד התחבורה נכנסה לתוקפה, החברה הייתה יכולה להמשיך ללא הפרעה וללא מגבלות את פעילותה בתחום בדיקות הרכבים לפני קנייה, בעוד שלטענת ציון, כלל לא הייתה אפשרות לבצע באותו מכון הפרדה בין החברה שמבצעת בדיקות רישוי ולבין חברה אחרת שמבצעת בדיקות לפני קנייה (ראו עדותו בעמ' 304-303). כך או כך, המומחה ביסס את הערכת שווי החברה על ההנחה שאינה נכונה שלפיה החברה הייתה רשאית להמשיך לבצע את אותה פעילות שביצעה קודם לכן, כלומר הן בדיקות לפני קנייה והן בדיקות רישוי, גם לאחר 1.1.16. לפיכך, ומשלא הוגשה חוות דעת מעודכנת ומתוקנת המביאה לידי ביטוי מלא את ההשלכות של הנחיות משרד התחבורה שהן לדברי המומחה "מהותיות ביותר", הרי שאין לייחס כל משקל להערכה בחוות הדעת בנוגע לשווי החברה נכון ליום 31.12.15.

הטענה המרכזית בסיכומי שירי היא כי בתחילת שנת 2017 ציון בשיתוף פעולה עם מר אלי אמיתי הבריח מהחברה את כלל נכסיה. לטענת שירי, כל פעילותה של החברה הן בתחום מבחני הרישוי והן בתחום בדיקות הרכבים לפני קנייה הועברה הלכה למעשה למכון רישוי אמיתי נתניה בע"מ (להלן "אמיתי נתניה") שמר אמיתי הוא בעל 100% מהמניות שלה ושציון הוא המנהל ובעל זכות החתימה בה. שירי מתייחסים בין היתר לכך שאמיתי נתניה מעסיקה את אותם עובדים שהועסקו בחברה, ועובדת עם את אותו עו"ד ו עם אותו רואה חשבון. לטענת שירי , מבחני הרישוי מבוצעים באמצעות אמיתי נתניה על אף שמשרד הרישוי מעולם לא נתן אישור מיוחד לכך שאמיתי נתניה תיכנס בנעליה של מ. אמיתי כמחזיקת כתב ההרשאה. עוד נטען כי חלק נוסף מהפעילות של החברה הועברה לחברה אחרת שבבעלות ציון .

אלא שכפי שנקבע לעיל, הטענות הנוגעות להברחת נכסי החברה לא הועלו בכתב התביעה המתוקן, וציון התנגד במפורש להרחבת החזית. אוסיף ואציין בהקשר זה כי אילו רצו שירי לקבל סעד בגין הברחה נטענת של נכסי החברה לחברות אחרות, לרבות חברות שבבעלותו של מר אלי אמיתי, היה עליה להגיש תביעה נגד חברות אלה ונגד מר אמיתי , אך שירי לא עשו זאת , והגישו תביעה נגד ציון בלבד.

במאמר מוסגר יצוין כי גם לגופו של עניין התובעים שכנגד מכחישים בסיכומיהם את הטענות בעניין הברחת הפעילות של החברה. בין היתר נטען כי מכון אמיתי ביצע בדיקות רישוי ובדיקות לפני קנייה שנים רבות לפני הקמת החברה (כעולה בין היתר מהסכם ההפעלה - נספח 2 לתצהירו של ציון, עדותו של ציון בעמ' 288 ש' 15-11 ועדותו של מר אמיתי בעמ' 270 ש' 31-30), והחברה רק חידשה את הפעילות של בדיקות לפני קנייה שהמפעילים הקודמים לא קידמו אותה (ראו עדותו של ציון בעמ' 286 ועדותו של מר אמיתי בעמ' עמ' 280 ש' 33-32). עוד נטען כי אמיתי נתניה שמפעילה את מכון הרישוי היא בבעלותו של מר אמיתי בלבד וציון הוא עובד שכיר בחברה בלבד (ראו עדותו של ציון בעמ' 300 ש' 9-6 ובעמ' 305 ש' 30-27 ועדותו של מר אמיתי בעמ' 267 ש' 31 עד עמ' 268 ש' 13). כמו-כן הוכחש כי העסקה של אותם עובדים מלמדת על הברחת פעילות, ונטען כי טבעי שחלק מהעובדים שעבדו במכון הרישוי באמצעות החברה ימשיכו לעבוד בו גם לאחר הפסקת פעילותה של החברה. ראו לעניין זה בין היתר עדותה של גב' עטיה שלפיה בעקבות סגירתה של החברה , חלק מהעובדים בחרו לעזוב את המכון וחלק הוחתמו על חוזה להעסקתם במכון באמצעות החברה החדשה של אלי אמיתי (עמ' 230 ש' 31 עד עמ' 231 ש' 18). אשר לטענה בסיכומי שירי כי חלק מפעילותה של החברה הועברה לחברה אחרת שבבעלות ציון - "ציון בוחנים לרכב וציוד צמ"ה בע"מ", נטען כי החברה של ציון עוסקת בתחום פעילות אחר לחלוטין שהחברה לא עסקה בה - פיקוח על טיפול ברכבים של משרד הביטחון (ראו עדותו של ציון בעמ' 300 ש' 25-12 ועדותה של גב' עטיה בעמ' 235-233 שלפיהן החברה של ציון החלה בפעילות הפיקוח באפריל 2018 בעקבות זכייתה במכרז, ומבצעת אותה במוסכים של צה"ל באמצעות פרילנסרים ולא באמצעות עובדים של מכון אמיתי).

ואולם, כאמור, אינני נדרש לדון ולהכריע בטענות הנוגעות להברחת נכסים של החברה שהן בגדר הרחבת חזית אסורה ולכן דינן להידחות .

לסיכום כל האמור לעיל, אני מקבל את טענתו של ציון כי הסכם המניות בוטל כדין בשל הפרתו היסודית של דוד, דוחה את טענתם של שירי כי ציון הוא שהפר את ההסכם, דוחה את טענתם של שירי כי הם זכאים לשווי מחצית ממניות החברה לפי ערכה במועד שקדם למתן פסק הדין החלקי ולהגשת כתב התביעה המתוקן, קובע כי אין לייחס משקל של ממש לחוות דעתו המומחה לעניין שווי החברה נכון ליום 31.12.15 וכן קובע כי בהיעדר טענות בכתב התביעה המתוקן בעניין קיפוח והברחת נכסים של החברה, שירי אינם זכאים לסעד של רכישה כפויה של מניותיהם או לסעד אחר של הסרת קיפוח.

לפיכך, התביעה העיקרית של שירי נגד ציון מתקבלת בחלקה רק בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן בהסכמה, וכל יתר התביעות של שירי נגד ציון נדחות.

נותר אפוא לדון ולהכריע בתביעה שכנגד שהגישו ציון והחברה נגד שירי - תביעה כספית על סך 1,324,168 ₪. תביעה זו מורכבת מהתביעות הבאות: משיכות יתר של דוד מקופת החברה בסך של 617,668 ₪; שיקים דחויים של החברה בסך של 386,800 ₪ שהעביר דוד במישרין לנושיו ושהחברה חשופה לתביעות או לניסיונות גבייה בגינם; וכן עלותם של שלושה כלי רכב של החברה בסך של 319,700 ₪ שנמצאים כיום בידי שירי.

בכתב ההגנה שכנגד נטען כדלקמן: אשר לטענה בדבר משיכת יתר, נטען כי ציון אינו מאפשר לרואה החשבון מטעם שירי גישה למערכת החשבונאית כדי שיוכל להציג את הדברים כהווייתם; לעניין התביעה בגין השיקים הדחויים, הוכחש החוב ונטען כי מדובר בהתנהלות חשבונאית מול אדם שהעמיד מימון גם לציון בעסקים האחרים שלו והתנהלות זו קיימת מול אותו אדם גם במועד הגשת כתב ההגנה. לטענת שירי, מדובר בשקר מפגיע של ציון שבאופן לא ראוי מנסה לייצר אווירה עבריינית סביב דוד; לעניין התביעה בדבר הרכבים, הטענה הוכחשה ונטען כי לא ברור כיצד אדם שאין לו זכות חתימה במועד הרלוונטי ונעדר גישה למערכות הפיננסיות של החברה "נוטל" לעצמו שלוש מכוניות.

בכתב התשובה לכתב ההגנה שכנגד נטען, בין השאר, כי הטענות של שירי בנוגע למשיכות היתר של דוד הן טענות בעל פה שאין להן תימוכין ושעומדות בסתירה חזיתית לבדיקת רואה חשבון שלפיה דוד משך כספים ביתר בעת שהיה חייב לציון סכומי עתק.

המומחה מטעם בית המשפט קבע בסעיף 61 לחוות דעתו כי יתרת החוב של יורשי דוד לחברה עמדה על סך של 330,048 נכון ליום 31.12.16. כמו-כן קבע המומחה כי " לסכום זה יש להוסיף את התשלומים אשר העבירה החברה לגב' שירי יהודית בהתאם להוראות בית המשפט". התשלומים ליהודית שאליהם התייחס המומחה הוסדרו בהחלטת בית המשפט מיום 5.5.16 שבה נקבע בסעיף 7 כי ייערך הסדר ביניים שלפיו החברה תלווה ליהודית הלוואה חד פעמית בסך של 10,000 ₪ וכן תלווה לה מדי חודש סך נוסף של 5,000 ₪. עוד נקבע בהחלטה כי "כספי ההלוואות האלה יקוזזו מכל יתרה שתיזקף לטובת משפחת שירי בתום ההתחשבנות שבין הצדדים לתובענה זו". בהחלטה שניתנה לאחר מכן, ביום 3.7.17, נקבע בסעיף 5 כי התשלום החודשי על סך 5,000 ₪ שמשלמת החברה ליהודית ייפסק החל ממועד מתן ההחלטה.

בסיכומים של ציון והחברה נטען בנוגע לתביעה שכנגד כי לאור ההסכמות שהתגבשו בין הצדדים תוך כדי ההליך ולאור קביעת המומחה מטעם בית המשפט עומד חובם של שירי על הסכומים הבאים: (1) סך של 330,048 ₪ בגין חוב של דוד לחברה; (2) סך של 76,000 ₪ בגין הלוואה שהעמידה החברה ולמעשה ציון ליהודית בהתאם להחלטת בית המשפט; ו- (3) הסכום ששילמה החברה מכיסו של ציון עבור התשלומים לרכישת הרכבים שבהם שירי עשו שימוש מינואר 2016 ועד למועד שבו רכשו שירי את הרכבים.

לא צוין בסיכומים של ציון והחברה מהו הסכום שהם זכאים לקבל לטענתם בגין התשלומים עבור הרכבים ששירי עשו בהם שימוש , ולכן הלכה למעשה הועמדה התביעה שכנגד על סך כולל של 406,048 ₪ בלבד (330,048 ₪ + 76,000 ₪).

בסיכומי התשובה של שירי יש הפניה לקביעת המומחה מטעם בית המשפט שלפיה חובם של יורשי דוד לחברה עומד על סך של 330,048 ₪ . חוות הדעת של רואה החשבון מטעם שירי הוצאה כאמור מהתיק (בהתאם להסכמות הצדדים ולהחלטה מיום 29.3.18) , ובסעיף 116 לסיכומי התשובה של שירי נטען במפורש כי יש לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולקזז את סכום החוב של יורשי דוד הנ"ל מהסכום ש הם זכאים לקבל לטענתם בגין השווי של מחצית מניות החברה (טענה שנדחתה כאמור).

בסיכומי התשובה של שירי אין כל התייחסות לקביעת המומחה כי יש להוסיף לחוב של יורשי דוד על סך 330,048 ₪ את תשלומי ההלוואה שהעבירה החברה ליהודית ואף אין התייחסות לתביעה על סך 76,000 ₪ בגין תשלומים אלה.

אשר לתשלומים בגין המכוניות שבחזקת שירי, נטען כי ההתחשבנות בעניין זה הוסדרה במלואה בהחלטות בית המשפט שאפשרו לשירי לרכוש המכוניות, תוך הפניה לסעיפים 6-4 להחלטתו של כב' השופט ארנון מיום 23.11.17. כמו-כן הפנו שירי בסיכומיהם לקטע מעדותו של ציון שבו נשאל על ההתחשבנות שבוצעה לגבי המכוניות ואישר כי העניין "סגור" (עמ' 285 לפרוטוקול ש' 17-26).

מטענות הצדדים בסיכומיהם עולה אפוא כי אין מחלוקת ביניהם בנוגע לקביעת המומחה שלפיה קיים חוב של יורשי דוד לחברה שעמד על סך של 330,048 ₪ נכון ליום 31.12.16. יצוין כי אמנם עולה לכאורה מהעדויות בתיק כי חלק מהפעולות בכספי החברה בוצעו במזומן - "בשחור" (ראו למשל עדותו של תומר בעמ' 148-143 ועדותו של אור בעמ' 159-158), ולכן ייתכן כי הנתונים שבחן המומחה מטעם בית המשפט לא היו מלאים ומדויקים , אך הצדדים הם אלו שבחרו אילו נתונים להציג למומחה, ואף אחד מהם לא העלה בסיכומיו טענות כלשהן לגבי התחשיבים שערך בחוות דעתו בכל הנוגע להתחשבנות בין הצדדים .

לגבי התביעה על סך 76,000 ₪ בגין הלוואות של החברה ליהודית, אין פירוט לגבי סכום זה, אך מהחלטת בית המשפט מיום 5.5.16 עולה כאמור כי היה על החברה להעמיד ליהודית הלוואה שתועבר בתשלום חד פעמי בסך 10,000 ₪ ובתשלומים חודשיים בסך של 5,000 ₪ - תשלומים אשר נקבע כי ייפסקו החל מיום 3.7.17, כך שמדובר בתשלומים לתקופה של כ- 14 חודשים המסתכמים יחד עם התשלום החד פעמי בסך כולל של כ- 80,000 ₪. לאור זאת, בהתאם להחלטות בית המשפט הנ"ל ולקביעת המומחה בסעיף 61 לחוות דעתו, ובהיעדר הכחשה מפורשת של שירי כי הועברו ליהודית תשלומים בסך כולל של 76,000 ₪, יש להוסיף סכום זה לחובם של יורשי דוד לחברה.

משנקבע בחוות דעת המומחה כי קיים חוב של יורשי דוד לחברה ולא לציון, ובהיעדר טענה מפורשת ומבוססת של ציון שלפיה מדובר בסכומים ששירי חייבים לו באופן אישי, הרי שיש לחייב את יורשי דוד לשלם את הסכומים לחברה.

אשר לתביעה בגין הרכבים, לנוכח ההסדר שהציע בית המשפט בעניין רכישת הרכבים שניתן לו תוקף של החלטה מחייבת ביום 23.11.17, משהעיד ציון כי ההתחשבנות בעניין זה הסתיימה ובהיעדר טענה מפורטת ומבוססת בסיכומים של ציון והחברה שלפיה נותר חוב כלשהו של שירי בהתאם להסדר הנ"ל, אין לחייב את שירי בנוסף כלשהו בגין הרכבים.

לאור כל האמור לעיל, התביעה שכנגד של ציון והחברה מתקבלת בחלקה, כך שעל יהודית ותומר שירי (יורשי דוד) לשלם לחברה סך כולל של 406,0 48 ₪ (330,048 ₪ + 76,000 ₪). בהיעדר פירוט של הצדדים לעניין הפרשי הצמדה וריבית, הסכום הנ"ל ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל.

לנוכח קבלת התביעה העיקרית של שירי בחלקה בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן בהסכמה ודחיית כל יתר התביעה של שירי לרבות תביעתה הכספית על סך 3,500,000 ₪, ישלמו שירי לציון סך של 25,000 ₪ בלבד בגין שכר טרחת עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לנוכח קבלת התביעה שכנגד בחלקה, ישלמו שירי לציון ולחברה סך של 1 5,000 ₪ בגין הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל וכן סך של 25,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק של פסק הדין לצדדים.

מיכאל תמיר, שופט
ניתן היום, י' טבת תש"פ, 7 בינואר 2020, בהעדר הצדדים.