הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד רע"א 56572-06-18

בפני
כבוד ה שופטת בלהה טולקובסקי

המבקשת
מדינת ישראל
על-ידי ב"כ עוה"ד ט' דיין לוי
מפרקליטות מחוז מרכז (אזרחי)

נגד

המשיב
בועז רייטר (המנוח)
(באמצעות אלמנתו, אורה רייטר)
על-ידי ב"כ עוה"ד ע' קנר ואח'

פסק דין
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט א' ברגנר), מיום 23.5.2018, לפיה התקבלה בקשת המשיב לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק").

רקע עובדתי
2. ביום 28.11.2016, הגישה התובעת, מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המבקשת" או "המדינה"), תביעה נגד הנתבע, בועז רייטר ז"ל, בגין בניה לא חוקית ושימושים חורגים במקרקעין הידועים כגוש 6449 חלקות 68, 69, 70 ו - 203 בגני עם, הוד השרון (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין רשומים בבעלות קרן קיימת לישראל ומנוהלים על-ידי המבקשת.

3. המשיב, באמצעות אלמנתו, גב' אורה רייטר (להלן: "המשיב"), הגיש בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה נוכח קיום סעיף בוררות בהסכם בין הצדדים.

4. ההסכם הוא חוזה חכירה שנחתם בשנת 1935 בין קרן קיימת לישראל בע"מ (להלן: "קק"ל"), לבין יעקב וזלדה לוי, אשר המשיב בא בנעליהם מכוח ירושה (להלן: "ההסכם" או "חוזה החכירה").

בסעיף 43 להסכם נקבע כדלקמן: "... אם יפול סכסוך בין הקרן לבין החוכר כתוצאה מהחוזה הזה - יכריע בדבר משפט בוררים. מלבד הענינים שבעבורם נקבעו סעיפים מיוחדים בחוזה הזה ומלבד במקרה שהסכסוך נפל בגלל תביעת תשלום דמי חכירה ומסים הצריכים להשתלם ע"י החוכר. משפט הבוררים יהיה מורכב מבא כח אחד של הקרן. בא כח אחר של החוכר ואיש שלישי אל צדדי שימונה על ידי הועד הלאומי של כנסת ישראל בארץ ישראל או המוסד העליון של הישוב היהודי בארץ ישראל שיבוא במקומו. משפט בוררים זה יסודר, ידון ויחליט בהתאם לפקודת הבוררות משנת 1926 או חוק אחר שיבוא במקומה. כמו כן הוא צריך לדון ולהחליט בהתאם לתקנות החוזה הנוכחי ובהתאם למנהגים השוררים בארץ ישראל בקשר עם חכירה העוברת בירושה של אדמת הקרן" (להלן: "תניית הבוררות").

5. המבקשת התנגדה לבקשה לעיכוב הליכים וטענה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, כי המשיב אינו צד לחוזה החכירה, כי תקופת החכירה על פי ההסכם הסתיימה, וכי בשל שינוי העתים תניית הבוררות שבהסכם אינה רלבנטית. כן נטען כי לא ראוי להפנות את המחלוקת לבוררות בשל היות המבקשת רשות ציבורית האמונה על ניהול כלל מקרקעי ישראל, על כן, מטעמים של שוויון ואחידות מתקיים טעם מיוחד שלא להעביר את הדיון לבוררות.

בנוסף ציינה המבקשת כי על פי "הנחיית היועץ המשפטי לממשלה (משפט אזרחי - יישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט, יישוב סכסוכים שהמדינה צד להם באמצעות בוררות)", הנחיה מס' 6.1205 מיום 12.10.2009 (להלן: "הנחיית היועמ"ש"), תניית בוררות שנכללה בהסכם שהמדינה צד לו מבלי שניתן לכך אישור היועץ המשפטי לממשלה, אינה תקפה.
בתגובה לטענה זו טען המשיב כי מדובר בהנחיה מאוחרת למועד בו נחתם ההסכם בין הצדדים, וכי הנחיית היועמ"ש אינה בעלת תחולה רטרואקטיבית.
לאור טענה זו ביקש בית משפט קמא את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה האם הנחיית היועמ"ש חלה למפרע גם על הסכמים שנחתמו טרם פרסומה.
על פי עמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה לבית משפט קמא, הנחיית היועמ"ש אינה חלה על הסכמים שנחתמו עובר לפרסומה. עם זאת, טען היועץ המשפטי לממשלה כי נוכח פקיעת חוזה החכירה המקורי ולאור העובדה שהשיקולים שהיו רלבנטיים במועד עריכתו אינם רלבנטיים, יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים (ראו עמדת היועץ המשפטי לממשלה, נספח 6 לבקשה, להלן: "עמדת היועמ"ש").

החלטת בית משפט קמא
6. בית משפט קמא קיבל את הבקשה לעיכוב הליכים וקבע כי: "לאור לשונה של ההוראה החוזית ומשנמצא כי התובעת (המבקשת - ב.ט.) מיסדת את זכותה לקבלת הסעדים המבוקשים נגד הנתבע בין היתר על חוזה החכירה, ובשים לב למתכונת בה הוגשה התביעה כתביעה אזרחית הנובעת מהפרות נטענות של החוזה, ברי כי תניית הבוררות כמובנה חלה על הסכסוך נשוא התביעה " (סעיף 13 להחלטה).
הטענה כי המשיב, לא כל שכן אלמנתו, אינם צד לחוזה החכירה ולפיכך תניית הבוררות אינה חלה, נדחתה נוכח הוראות סעיף 4 לחוק הבוררות הקובע כי הסכם בוררות חל גם לגבי חליפיהם של הצדדים לחוזה, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן החוזה.
הטענה כי שינוי העתים מחייב יישוב הסכסוך בבית המשפט שכן מדובר בתביעה שהוגשה על-ידי רשות ציבורית האמונה על ניהול כלל מקרקעי ישראל, נדחתה. נקבע כי לא נמצא בנימוקי המבקשת והיועץ המשפטי לממשלה טעם המצדיק סטייה מהכלל הקבוע בסעיף 4 לחוק הבוררות וההלכה בדבר כיבוד הסכמי בוררות.
אשר למנגנון מינוי הבורר - העובדה כי המנגנון שנקבע בהסכם אינו ישים ואינו רלבנטי אינה מהווה נימוק לדחיית הבקשה שכן חלה בעניין זה הוראת סעיף 8(א) לחוק הבוררות, מכוחו בית המשפט רשאי למנות את הבורר כאשר המנגנון המוסכם למינוי הבורר אינו ניתן להפעלה.
משכך, קיבל בית משפט קמא את הבקשה לעיכוב הליכים והורה לצדדים להגיש הודעה משותפת בה יעדכנו בדבר זהותם של הבוררים, והאם הושגה הסכמה בדבר זהות הבורר השלישי שאם לא כן - ימונה זה על-ידי בית המשפט.

תמצית טענות המבקשת
7. שגה בית משפט קמא עת לא התייחס בהחלטתו לחוסר הרלבנטיות של תניית הבוררות בחוזה החכירה שנחתם בשנת 1935. מדובר בחוזה חכירה ישן שנחתם טרם קום המדינה, אשר תקופת החכירה לפיו הסתיימה בשנת 1984, ולא הוגשה על-ידי החוכרים או מי מטעמם בקשה מתאימה לחידושו.
במועד עריכת ההסכם, טרם קום המדינה, ביקשו עורכי ההסכם, ככל הנראה, להימנע מלפנות לערכאות המשפט המנדטוריות, ולברר מחלוקות הנוגעות לזכויות קק"ל, שפעלה לגאולת הקרקע בארץ ישראל וקידום ההתיישבות היהודית, בדרך של בוררות מוסכמת שהרי שיקולי ההתיישבות של הגופים הציוניים נגדו לחלוטין את שיקולי ההתיישבות של הריבון באותה תקופה (המנדט הבריטי). שיקולים אלה, שהיו נכונים וחשובים טרם קום המדינה, אינם רלבנטיים לימינו.

כיום, מדינת ישראל היא הריבון, הוקם מינהל מקרקעי ישראל האמון על ניהול מקרקעי ישראל, ומועצת מקרקעי ישראל היא שהוסמכה על פי חוק לגבש ולעצב את המדיניות בכל הנוגע להחכרת קרקע חקלאית במקרקעי ישראל. מדיניות מועצת מקרקעי ישראל נאכפת על-ידי בתי המשפט להוציא מקרים חריגים בהם הוסכם, לאחר קבלת אישור היועץ המשפטי לממשלה, לקיים בוררות.

היעדר הרלבנטיות של תניית הבוררות עולה מלשון ההסכם שכן הגוף שאמור לדון בבוררות מורכב מב"כ הצדדים וכן נציג "שימונה על-ידי הוועד הלאומי של כנסת ישראל בארץ ישראל, או המוסד העליון של הישוב היהודי בארץ ישראל שיבוא במקומו" - לא ניתן לקבוע מיהו אותו גוף שימנה נציג לקיום הבוררות.

תקופת חוזה החכירה הסתיימה בשנת 1984 ולא הוגשה על-ידי החוכרים או מי מטעמם בקשה מתאימה לחידושו. לחוכרים זכות לחדש את החוזה באותם תנאים, אך יש לקרוא את סעיפיו השונים של החוזה בראי התקופה הנוכחית ולא בהתאם למצב ששרר בעת חתימת ההסכם. ככל שיתבצע חידוש הסכם החכירה, תניית הבוררות המופיעה בהסכם המקורי, לא תחול.

בשנת 1974 נחתם חוזה חכירה נוסף (משלים) בין המבקשת להוריו של המשיב ביחס לחלק אחר של הנחלה, במסגרת "השלמת נחלה". הסכם זה אינו כולל מנגנון של בוררות, ללמדך כי תניית הבוררות אינה רלבנטית עוד.

נושא הסכסוך מצריך הפעלת סמכות שלטונית בידי הרשות, מה שמהווה טעם מיוחד לפי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, שלא לברר את הסכסוך בבוררות. מדובר בסוגיות של בניה לא חוקית ושימושים חורגים במקרקעין, שהן סוגיות בעלות חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים שכן מדובר במשאב קרקע לאומי שהוא רכוש הכלל. לפיכך, יש לקיים את ההליך בבית המשפט אשר מחויב לדין המהותי, לסדרי הדין והראיות, והדיון בו יתקיים באופן שקוף תוך שמירת עקרון פומביות הדיון וביקורת שיפוטית.

תמצית טענות המשיב
8. השאלה המרכזית העומדת לדיון היא האם המדינה צריכה לכבד הסכמים שנכרתו בינה לבין הפרט או שמא יכולה היא, לאחר חתימת ההסכם, לחזור בה מתנאי ההסכם לאור שיקולי מדיניות שנקבעו לאחר חתימת ההסכם. התשובה לכך שלילית, וצדק בית משפט קמא בקביעתו כי הסכמים יש לקיים.

מדובר בהסכם שנכרת בין רשות של המדינה לבין האזרח. בהסכם נקבע באופן ברור ומפורש כי כל סכסוך הנוגע לשימוש בקרקע, ללא סייג וללא החרגה, יתברר בדרך של בוררות. זה היה אומד דעתם של הצדדים בעת חתימת ההסכם. לא ניתן להחליט באופן חד צדדי כי הוראה כזו או אחרת בהסכם "אינה רלבנטית" שכן גמירות דעת הצדדים ואומד דעתם אינם נבחנים בדיעבד לאור שינויים במדיניות של אחד הצדדים להסכם.

המדיניות הציבורית הקיימת לפיה המדינה מנועה מלהתדיין בבוררות קיבלה ביטוי רק במסגרת הנחיית היועץ המשפטי לממשלה משנת 1969. חוזה החכירה נכרת בשנת 1935, טרם כניסת ההנחיה לתוקף. לפיכך, ההנחיה אינה חלה על ההסכם באופן רטרואקטיבי, מה גם שיש בכך כדי לפגוע בפרט שהסתמך ופעל בהתאם להסכם ומתוך ציפייה שגם הרשות השלטונית תכבד אותו. מדובר בהסכם שנכרת בין הרשות לפרט אשר הרשות מחויבת לעמוד בו ולא להתנער ממנו.

יש לדחות את טענות המבקשת כי התביעה אינה מכוח ההסכם אלא מכוח זכותה לפעול כנגד מפרי חוק במסגרת הפעלת סמכותה השלטונית, שכן מנוסח כתב התביעה עולה במפורש שמדובר בתביעה מכוח הסכם החכירה.

לא מתקיימים טעמים מיוחדים שלא לברר את הסכסוך בבוררות. מדובר בסכסוך פשוט שאינו מעלה כל סוגיה חוקתית מיוחדת ואינו מערב עניינים רוחביים יוצאי דופן. את הדאגה לפומביות הדיון ניתן לפתור באופן פשוט והמשיב מודיע בהקשר זה כי הוא אינו מתנגד לפומביות הליכי הבוררות.

ההסכם המאוחר שנחתם עם הוריו של המשיב, בשנת 1974, במסגרתו לא נקבעה תניית בוררות, אינו נוגע למקרקעין נושא ההסכם או לנושא התביעה, ואינו רלבנטי.

מטעמיו של בית משפט קמא ומהטעמים המפורטים בתגובה יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה
9. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובטענות ב"כ הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור, זאת מהטעמים שיפורטו להלן.

10. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, תינתן במשורה במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת בעניינם של הצדדים למחלוקת (רע"א 3680/00 גמליאל נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 615 (2004), רע"א 8113/09 אלייד סוכנויות לביטוח (1975) בע"מ נ' מוניות ישיר סוכנות לביטוח 2001 בע"מ (2.11.2010). עוד נפסק כי רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטה של הערכאה הדיונית בדבר עיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות (רע"א 454/12 אלבקס וידאו בע"מ נ' מגאסון ישראל בע"מ (23.5.2012) (והאסמכתאות המאוזכרות שם, פסקה 13).

11. בענייננו, מתעוררות שתי שאלות בעלות חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. האחת - שאלת תוקפה של תניית בוררות שנכללה בחוזה חכירה שנכרת בין קק"ל לבין חוכרי מקרקעין טרם קום המדינה, מקום בו חוזה החכירה לא חודש בתום תקופת החכירה. והשנייה - שאלת קיומם של טעמים מיוחדים שלא לברר סכסוך בבוררות מקום בו מדובר בתביעה שעניינה בניה בלתי חוקית ושימוש חורג במקרקעין, המוגשת על-ידי רמ"י - הרשות המנהלת את מקרקעי ישראל, כנגד בעל זכויות החכירה. לפיכך ראיתי ליתן רשות ערעור בשאלות אלה ולדון בהן כבערעור.

12. בפתח הדברים יוער כי יש לתמוה על הגשת התביעה נגד המשיב - בועז רייטר ז"ל שנפטר בשנת 2010, ולא כנגד האישיות המשפטית המתאימה. עם זאת, משהבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על-ידי המשיב באמצעות אלמנתו והצדדים לא עוררו שאלה זו, ומשהובהר מפי ב"כ המשיב כי גם לאחר תיקון שם המשיב, ככל שיתבקש, יעמדו חליפיו של המשיב על טענת עיכוב ההליכים מכוח תניית הבוררות שבהסכם, ראיתי לדון בבקשה לגופה.

המסגרת הנורמטיבית
13. סעיף 5 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לעכב הליכים בתובענה שחל לגבי ההסכם בוררות בין הצדדים, וזו לשונו:
"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

14. כאמור, בענייננו מתעוררת שאלת קיומה של תניית בוררות תקפה ושאלת קיומם של טעמים מיוחדים שהסכסוך לא יידון בבוררות.

קיומה של תניית בוררות
15. הנטל להוכחת התקיימות התנאים לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, שהראשון שבהם הוא קיומו של הסכם בוררות, מוטל על המשיב כמי שמבקש לעכב את ההליכים (ע"א 286/83 קמר נ' רובינסון - ליפסקי, פ"ד לז(4) 245 (1983).

16. אין חולק כי חוזה החכירה נחתם בין קק"ל לחוכרים - ה"ה יעקב וזלדה לוי (להלן: "החוכרים המקוריים"), והמשיב (ויורשיו), באים בנעליהם של החוכרים המקוריים מכוח ירושה.
בהסכם נקבע כי תקופת החכירה היא למשך 49 שנים, החל מיום 1 אפריל 1935, ועד ליום 31 מארס 1984 (סעיף 1 להסכם).
תקופת החכירה על פי ההסכם, הסתיימה. חוזה החכירה לא חודש, והמשיב או מי מטעמו לא הגישו בקשה לחידושו.

17. המבקשת ציינה אמנם כי לחוכרים או מי מטעמם עומדת זכות לחדש את חוזה החכירה באותם תנאים. עם זאת, צוין בעמדת היועמ"ש שהוגשה לבית משפט קמא כי ככל שחוזה החכירה יחודש, תניית הבוררות המופיעה בהסכם המקורי לא תחול. לתמיכה בטענה כי בהסכמי חכירה עדכניים לא נכללת תניית בוררות, הפנתה המבקשת לחוזה חכירה שנחתם עם הוריו של המשיב בשנת 1974, ביחס לחלק אחר בנחלה ואשר אינו כולל תניית בוררות.

18. המבקשת הוסיפה ועמדה על סמכותה של רמ"י לעדכן את חוזי החכירה בהתאם לתנאים המשתנים והפנתה לפסה"ד בע"א 8325/12 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' מהדרין בע"מ (5.6.2014), שם עמד בית המשפט העליון על מאפייניו של חוזה החכירה כ"חוזה רשות". כדברי השופט (כתוארו אז) רובינשטיין: "יש לפרש את המצב המשפטי שבפנינו כמקנה גמישות זו; בודאי כך מקום שנחתם הסכם מהדרין כאשר היתה המדינה בחיתוליה, ולא ניתן היה לִצְפּוֹת כיצד ייראו פניה בעתיד – לא הקרוב, ודאי לא הרחוק – ואילו שינויים מהותיים יידרשו בחוזי החכירה. בעבר ציינתי, כי "הדברים שאנחנו עוסקים בהם כיום, כל הדיבורים על שינוי היעוד בקרקע חקלאית וכיוצא בהם, האפשר היה להעלות אותם על הדעת לפני עשרים ושלושים שנה?" ... סבורני, כי הגבלת תנאי החכירה, כך שיקפאו על שמריהם למשך כמעט מאה שנים מאותן שנים ראשונות, אינה מתיישבת גם עם ההיגיון" (פסקה נה).

19. כאשר מדובר בחוזה חכירה שנחתם לפני קום המדינה ותקופת החכירה על פיו הסתיימה בשנת 1984, מבלי שהחוכרים או הבאים בנעליהם פעלו לחידוש חוזה החכירה לתקופת חכירה נוספת, לא ניתן לקבל את הטענה בדבר כיבוד "הסכמת הצדדים" לפתור מחלוקות בבוררות, משל לא קרה דבר מאז חתימת חוזה החכירה ועד ימנו אלה.
ההסכם נכרת לפני קום המדינה כך שלו באופן פורמלי לא ניתן לקבל טענה כי מדובר ב"הסכם שנכרת בין המדינה לבין אזרח שלה" (סעיף 5 לתגובת המשיב). בנסיבות אלה, ברי וסביר כי האינטרסים והשיקולים שעמדו לנגד עיני קק"ל , כגוף מיישב בתקופה שטרם קום המדינה, אינם אותם שיקולים של מדיניות שלטונית וציבורית העומדים ביסוד המדיניות הקרקעית המותווית על-ידי מדינת ישראל כמדינה ריבונית באמצעות מועצת מקרקעי ישראל כגוף המופקד על הגשמת התכלית החוקתית העומדת ביסוד חוק יסוד: מקרקעי ישראל, ובאמצעות רמ"י, המופקדת על ניהול מקרקעי ישראל (להרחבה ראו פס"ד מהדרין").

20. מכל מקום, כאשר החוכרים או מי מטעמם, לא פעלו לחידוש חוזה החכירה לאחר תום תקופת החכירה, ונוכח העובדה כי בשנת 1974, נחתם בין רמ"י להוריו של המשיב חוזה חכירה ביחס לחלק אחר של הנחלה והסכם זה אינו כולל תניית בוררות, אין בידי המשיב לסתור את עמדת היועמ"ש כפי שהובאה בפני בית משפט קמא כי ככל שיתבצע חידוש של חוזה החכירה, תניית הבוררות המופיעה בחוזה החכירה המקורי - לא תחול.

21. בנסיבות אלה, נוכח עמדת היועמ"ש כי תניית הבוררות אינה רלבנטית למציאות המשפטית הקיימת וככל שיתבצע חידוש של חוזה החכירה - תניית הבוררות לא תחול, ובהתחשב בכך שהמשיב או הבאים בנעליו לא פעלו לחידוש חוזה החכירה, אין בידם להוכיח קיומה של תניית בוררות תקפה ביחסים שבינם לבין המבקשת, ראו לעניין זה החלטת כב' הנשיא גורן בבש"א 15494/66 (מחוזי תל-אביב - יפו) אבולעפיה נ' קרן קיימת לישראל (7.3.2007).

קיומם של טעמים מיוחדים שלא לברר את הסכסוך בבוררות
22. מעבר לשאלת קיומה של תניית בוררות תקפה, סבורה אני כי בנסיבות העניין קיים טעם מיוחד כמשמעו בסעיף 5(ג) לחוק, שלא לברר את הסכסוך בבוררות.

23. על פי הנטען בתביעה "השימוש החורג במקרקעין הינו שימוש המנוגד למטרת החכירה שנקבעה כאמור בחוזה החכירה, ונעשה ללא הסכמתה ו/או רשותה של התובעת וללא היתר כדין מרשויות התכנון. המבנים שנבנו במקרקעין כמו גם השימוש הנעשה בהם נעשו ללא הסכמתה ו/או רשותה של התובעת, אף הם ללא היתר כדין מרשויות התכנון ובניגוד לחוזה החכירה" (סעיף 8 לכתב התביעה).
בהתאמה התבקש סעד של צו שיאסור על המשיב שימוש חורג במקרקעין וצו המורה על פינוי השימוש החורג והריסת כל מבנה או מתקן שנבנו או הוצבו שלא כדין (סעיף 13 לתביעה).
מהדברים האמורים עולה כי עניינה של התביעה בהפעלת סמכויותיה השלטוניות של המבקשת כרשות המופקדת על ניהול מקרקעי ישראל, למניעת שימושים חורגים ובניה בלתי חוקית במקרקעין.

24. הפסיקה הכירה בקיומן של נסיבות בהן האינטרס הציבורי של ברור המחלוקת באופן פומבי בבית המשפט, כאשר מדובר בהליך שהשלכותיו חורגות מעניינם הפרטי של הצדדים, עשוי לגבור על תניית בוררות עליה הסכימו הצדדים (רע"א 1817/08 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' Pronauron Biotechnologies Inc. (11.10.2009), רע"א 3331/14 Siemens AG נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (13.8.2014) , ס. אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת (2005), שם בעמ' 289-293).

25. ומן הכלל אל הפרט, בענייננו מדובר בתביעה שעניינה הפעלת סמכויות שלטוניות הנוגעות לשמירה על המקרקעין, מניעת שימושים חורגים ובניה בלתי חוקית.
מדובר בשאלות בעלות חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. לצורך הבטחת אכיפה שוויונית ואחידה ביחסים שבין המבקשת לחוכרי מקרקעין, יש להעניק משקל לאינטרס הציבורי הדורש כי דיון הנוגע לשימוש במקרקעי ישראל המנוהלים על-ידי המבקשת, יתקיים בבית המשפט תוך הבטחת פומביות הדיון ו קיומה של ביקורת שיפוטית בהתאם לדין המהותי (רע"א 5114/05 מנהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (23.8.2005); ה"פ (מחוזי תל-אביב יפו) 250/06 יורשי המנוח יהודה זר ז"ל נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (10.12.2007) (פסקה 17).

סיכום
26. מהטעמים המפורטים סבורה אני כי אין מקום לעיכוב ההליכים בתביעה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות.

לפיכך ראיתי לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא.

התיק יוחזר לבית משפט קמא לדיון בתביעה לגופה.

למותר לציין כי כל טענות הצדדים (לרבות הטענה כי התביעה הוגשה מכוח חוזה החכירה), שמורות להם לדיון בפני בית המשפט קמא.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

בלהה טולקובסקי, שופטת