הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד רע"א 53730-04-18

בפני
כבוד ה שופטת ורדה פלאוט

מבקשת

א.ש.י. פרשקובסקי חברה לבנין בע"מ

נגד

משיב
שם רז ברנס

החלטה

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 22.03.18 (כב' סגנית הנשיאה, השופטת יעל טויסטר ישראלי) אשר דחה את בקשת המבקשת למתן הוראות למומחה.

רקע והחלטת בימ"ש קמא-

2. ברקע הדברים, תביעה כספית שהגיש המשיב כנגד המבקשת, חברה קבלנית, לתשלום פיצוי בגין שינוי תכנית הבנייה והקמת בריכת שחיה מעל דירתו .

עוד טרם הוגש כתב הגנה, הניחו הצדדים על שולחנו של בית משפט קמא הסכם גישור ובקשה לתת להסכם זה תוקף של פסק דין . ביום 12.09.17 נתן בית המשפט קמא להסכם תוקף של פסק והורה על השבת מלוא סכום האגרה לתובע- הוא המשיב והתיק נסגר .
במסגרת הסכם הגישור נקבע, בין היתר, כי הצדדים מינו את השמאי מ. מלוכנא כ "שמאי מכריע" להכריע "במחלוקת השמאית נשוא תיק זה ביניהם וכפי שהעלו בחוו"ד הצדדים שהוגשו בתיק זה" (סעיף 1 להסכם).
נקבע כי חוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים יועברו לעיון השמאי המכריע (סע' 3 להסכם).
בהמשך הוסכם כי הכרעת השמאי מקובלת על הצדדים מראש.
ביום 01.01.18 הומצאה חוות הדעת לצדדים.

המבקשת טענה כי בחוות הדעת נפלו פגמים בשל כך שהמומחה חרג מסמכותו עת קבע בחוות דעתו פיצוי למשיב בגין נזק לא ממוני אף שלא הוסמך לעשות כן. בנוסף נטען כי המומחה חרג מכללי הצדק הטבעי. על כן הגישה המבקשת בקשה במסגרת תיק התביעה (שהסתיים כאמור עם מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור), למתן הוראות למומחה לתקן את חוות דעתו ולהגישה מחדש, והפעם בפני בית המשפט , תוך מתן אפשרות למבקשת ל הפנות למומחה שאלות הבהרה ולאפשר את חקירתו. לטענת המבקשת, הגם שניתן בתיק פסק דין, מאחר שמדובר בחריגה מסמכותו של השמאי, יש לבית המשפט סמכות לדון בבקשה.

המשיב טען כי עם מתן פסק דין סיים בית המשפט את מלאכתו וקם מכ יסאו. לגופן של טענות המבקשת, טען המשיב כי המומחה לא חרג מסמכותו שעה שחוות הדעת מתארת את שינוי התכנית המקורית, שינוי שהוליד את הפגיעה.

בית משפט קמא דחה את הבקשה.

תחילה נקבע כי עם מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור והשבת האגרה בהתאם לתקנות באו לכאורה כל מחלוקות הצדדים לסיומן וביהמ"ש סיים את מלאכתו.

בית משפט קמא דן בשאלה האם בסמכותו לדון במחלוקת שהתעוררה לאחר שהמומחה שמינו הצדדים הגיש את חוות דעתו בהתאם להסכם הגישור. נקבע כי הצדדים בחרו להעביר את הסמכות להכרעת שמאי מכריע שהכרעתו תהייה סופית ומחייבת. הסכמה זו שוללת מהצדדים את האפשרות להעלות טענות נגד חוות הדעת, שכן הסכמתם היתה שהכרעת השמאי תהייה "סוף פסוק" ולא ניתן יהיה להשיג עליה בשום אופן. לפיכך, אם תתקבל הבקשה יהיה בכך משום שינוי ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין.

בית המשפט מצא להידרש "למעלה מן הצורך" גם לטענות המבקשת לגופן ודחה אותן אחת לאחת: באשר לטענה כי השמאי חרג מסמכותו, לא מצא בית המשפט לסטות מפסיקה הקובעת כי התערבות בית המשפט בחוות דעת מומחה הינה מצומצמת ביותר, ולא מצא כי עניין זה נכלל בחריגים המהווים עילות להתערבות כאמור. בפני המומחה הובאו להכרעה שני נושאים: הנמכת תקרת המרפסת לצורך התקנת בריכת שחיה בקומה שמעל דירת המשיב וביצוע ההנמכה בניגוד לתכנית המקורית של הבנייה. המומחה קבע כי מדובר בנזק משולב של בניית בריכת השחייה וחדר המכונות מעל דירת המשיב ביחד עם נזק בתכנונו האישי של המשיב שאינם תואמים את התכנית המקורית והחתומה. בהתאם נקבע הפיצוי. בכך, כאמור, לא מצא בית המשפט להתערב.

תמצית טענות הצדדים-

3. לטענת המבקשת המומחה חרג מסמכותו עת העריך נזק שאינו ממוני (עוגמת נפש) על אף שהסמכתו כללה הערכת שווי נזק ממוני בלבד. משכך, ונוכח הסכמה נוספת לפיה הוסכם כי המשיב יפוצה ב 15 אחוז מסכום הפיצוי שיקבע , התוצאה היא כי המבקשת חוייבה בכפל פיצוי.

כן טענה המבקשת כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אך המדובר בהסכם שאיננו הסכם גישור ובמקרה כזה אין לומר שבית המשפט איבד מסמכותו לשוב ולדון בתיק ולהתערב בהכרעת השמאי. המבקשת הפנתה לרע"א 1992/15 מ.ע.ג.ן יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' אלירם ליפה , מיום 06.08.15 (להלן "רע"א 1992/15") שם נקבע כי חרף העובדה שלכאורה ניתן פסק דין שבמסגרתו מונה מומחה מוסכם, ואף אם נקבע כי חוות הדעת תהא סופית, הרי שאין מדובר בהליך שנסתיים הלכה למעשה . לפיכך, טענה, כי מי שנפגע מחוות הדעת עדיין עומדת לו הזכות לקבל את יומו בבית המשפט.

עוד טענה המבקשת כי שגה בית משפט בקביעתו לפיה המומחה לא חרג מ סמכותו והתעלם מהסתירות בחוות הדעת.

4. לטענת המשיב, לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא. מדובר בהסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין. האגרה הושבה לו ובית משפט סיים את מלאכתו.

דיון והכרעה-

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

6. בראש ובראשונה יש לדחות את טענת המבקשת לפיה אין מדובר ב"הסכם גישור". טענה זו עומדת כמובן בסתירה לכותרת המסמך עליו חתמו הצדדים הנושאת כותרת לאמור "הודעה על הסכם גישור ובקשה למתן פסק דין".
כך גם בפתיח למסמך נאמר (שוב) כי הצדדים הגיעו להסכמות "במסגרת גישור".
כותרת המסמך ומהותו מדבר ים בעד עצמ ם והמבקשת מנועה לטעון בניגוד לאמור במסמך בחתימתה.

אם אין די בכך, הרי בסעיף 12 למסמך, מבוקש להורות על השבת האגרה במלואה בהתאם לתקנות לאחר ש"לא התקיים כל דיון בתובענה וטרם הוגש כתב הגנה". השבת האגרה בנסיבות אלו אפשרית רק בהליך של הגשת בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם גישור ( ר' תקנה 6(ב)(4) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007).

7. דין הטענה כי לבית המשפט סמכות לשוב ולהידרש למחלוקת על אף קיומו של הסכם גישור והשבת האגרה, אף היא דינה להידחות.

לא מצאתי כי בהחלטה שניתנה ברע"א 1992/15 יש לכדי להגיע למסקנה שונה. ודוק, ברע"א 1992/15 נדונה מערכת עובדות שונה מזו שבפנינו: באותה פרשה ניתן תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו הצדדים, לפיה ינתן צו פינוי כנגד תשלום שווי זכויות הדיירים, ו שווי זה יקבע ע"י "שמאי בית המשפט". בית המשפט החליט בדבר זהות השמאי, ובהחלטה שניתנה לבקשת מי מהצדדים לאחר מכן נקבע, בין היתר, כי ההסכם הוסבר היטב לצדדים. כן יש לציין כי באותו עניין בוטל מינוי המומחה הראשון ומונה מומחה אחר "כמומחה מטעם בית המשפט".

בעניינינו, כאמור, לא היה מדובר בהסכם פשרה שהושג בין כתלי בית המשפט כאשר בית המשפט מסביר את תכנו "היטב" לצדדים, אלא בהסכם גישור שנערך מחוץ לבית המשפט. כך המדובר במומחה שמונה על ידי הצדדים עצמם ולא על ידי בית המשפט. כן יש להדגיש את העובדה כי הליך הגישור בענייננו נערך בתחילת ההליכים ולפני הגשת כתב הגנה.

8. במערכת העובדות שנפרסה ברע"א 1992/15, השונה כאמור מהעובדות שבענייננו, נקבע, כי מדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט (סעיף 10 להחלטה) וכי מכל מקום, לכאורה , פסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים מסיים את ההתדיינויות בין הצדדים ואינו משאיר פתח לבחינת חוות הדעת ע"י ביהמ"ש, וזאת כאשר מוסכם ע"י הצדדים כי חוות הדעת תהיה סופית ותחייב את הצדדים (סעיף 12 להחלטה) . היינו זה הכלל.

מוסיף בית המשפט העליון וקובע כי אמנם ב רע"א 6976/14 טייכמן נ' סובול (25.01.15) הוחזר הדיון לערכאה המבררת, אך צויין שם כי אם הצדדים היו מציינים במסגרת הסכמתם כי חוות הדעת הינה סופית ומוחלטת כי אז לא ניתן היה להשיג עליה בשום אופן ולא ניתן היה להעלות טענות כנגד חוות הדעת.
עוד קבע בית המשפט ברע"א 1992/15 כי אין מדובר ב"כלל ברזל" לפיו לעולם לא ניתן יהיה לחזור ולפנות לבית המשפט בהליך שבו ניתן להסכם הצדדים תוקף של פסק דין, וקיימת דעה כי עניין זה אפשרי רק "בנסיבות מאד יוצאות דופן". זהו היוצא מן הכלל.

9. הנה כי כן, הכלל הוא שאם ניתן תוקף של פסק דין להסכם אליו הגיעו הצדדים בין כתלי בית המשפט, בית המשפט הסביר את ההסכם לצדדים ובית המשפט הוא שמינה את המומחה, הרי אם הסכימו הצדדים שחוות הדעת תהא סופית - לא יחזור בית המשפט וידון בטענות כלפי המומחה אלא במקרים חריגים ביותר.

ענייננו הוא בבחינת קל וחומר, שהרי הצדדים הגיעו להסכם מחוץ לבית המשפט בשלב מוקדם של הדיון , הם שבחרו את המומחה (המומחה לא מונה על ידי בית המשפט) ו הם התחייבו שחוות דעתו תהא מכרעת. הם הודיעו על ההסכם לבית המשפט, הגדירו אותו כהסכם גישור, ביקשו לתת להסכם תוקף של פסק דין וביקשו את החזר מלוא האגרה. בוודאי שאין במקרה זה לאפשר את "פתיחת" ההסכם/ פסק הדין, כאשר מתגלעות מחלוקות ביחס לחוות דעת השמאי המכריע. במקרה זה בית המשפט סיים את מלאכתו ואין כל אפשרות לשוב ולפנות אליו במסגרת ההליך שהסתיים.

10. אין מניעה לפנות לערכאה המוסמכת בהליך חדש מתאים: בתביעה לביטול ההסכם או אכיפתו, או בתביעה אחרת כבעניין שנדון ברע"א 1992/15.

11. משזוהי התוצאה, אין מקום להוסיף ולדון בשאלה האם חרג המומחה מסמכותו. אפשר וניתן להביא שאלה זו להכרעת בית המשפט, בדרך כזו או אחרת, אך לא ניתן לעשות כן במסגרת הליך שהסתיים.

12. התוצאה היא, כאמור, כי הבקשה נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ₪ אשר יש ולמו מתוך העירבון שהפקידה.
הסך הנ"ל יועבר למשיב באמצעות ב"כ. יתרת העירבון תוחזר למבקשת באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ט, 26 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.