הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד רע"א 50588-02-16

בפני
כבוד ה שופטת ורדה פלאוט

מבקשת

מועצה מקומית אלקנה
ע"י ב"כ עו"ד אשר דל

נגד

משיבה

עמותת בית כנסת רמב"ם אלקנה
ע"י ב"כ עו"ד צוריאל חזי

פסק דין

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 26.01.16 (כב' השופטת מ' כפיר) אשר קבע כי הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה שהוגשה ע"י המשיבה מסורה לבית משפט השלום בפתח תקווה.

2. רקע והחלטת בית משפט קמא –

כעולה מהבקשה, המשיבה הינה עמותה רשומה בישראל. לטענת המשיבה, היא קיבלה מטעם המבקשת היתר בניה לבניית בית כנסת באלקנה, אך לטענתה, המבקשת מונעת ממנה את בניית בית הכנסת. לפיכך הגישה תביעה לבימ"ש השלום בפתח תקווה כנגד המבקשת. במסגרת התביעה עתרה לחיוב המבקשת בסעד כספי בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממניעת הבניה וזאת בסך של 184,000 ₪ וכן עתרה למתן צו מניעה האוסר על המבקשת "את הפרעת עבודות הבניה".

בדיון שנערך ביום 26.01.16 בבית משפט קמא נדונה שאלת סמכות ו המקומית והעניינית של בית משפט קמא לדון בתביעה שבפניו. בתום הדיון נקבע כי הן הסמכות המקומית והן הסמכות העניינית מסורה לבית משפט השלום בפתח תקווה, ובימ"ש קמא דחה את בקשת המבקשת להעברת הדיון משני נימוקים עיקריים – האחד: ס וגיית העברת הדיון לבימ"ש בירושלים הועלתה לראשונה בדיון, בחוסר בתום לב, כאשר כל המעורבים במחלוקת הינם תושבי אלקנה וכי הישוב אלקנה נמצא בקרבת מקום לבימ"ש קמא, ובימ"ש רשאי להעביר דיון בגין סמכות מקומית אך לא חייב לעשות כן;
השני – הסמכות העניינית נקבעת בהתאם לסעד המבוקש, כאשר בתביעה עתרו לצו מניעה ותביעה כספית שהינם במסגרת סמכותו של בימ"ש שלום.

3. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

4. תמצית טענות המבקשת –

המבקשת חוזרת על טענותיה בבימ"ש קמא ומוסיפה כי הסמכות המקומית לדון בתביעה נושא הבר"ע שלפני מסורה לבית משפט בירושלים, שכן אלקנה נמצאת בשטחי יהודה ושומרון ובהתאם לתקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי הסמכות המקומית השיורית נתונה לבית משפט בירושלים; המבקשת העלתה טענה זו בבימ"ש קמא בהזדמנות הראשונה ועוד טרם שהתקיים הדיון; העובדה כי אלקנה נמצאת בסמיכות לפתח תקווה אין בה כדי להקנות סמכות מקומית לבימ"ש בפ"ת; עיקר התביעה הינ ו הקצאת מקרקעין ללא תמורה, כאשר עניין זה אינו בסמכותו של בימ"ש שלום; הסעד המבוקש בתביעה הינו להורות למבקשת לאפשר למשיבה להקים מבנה קבע לשימושה במקרקעי המבקשת, ולטענתה יש לבחון תחילה את הקצאת המקרקעין – עניין המסור לערכאת בימ"ש מחוזי או בימ"ש לעניינים מנהליים; שגה בימ"ש קמא שקבע כי המדובר בסעד של "שימוש והחזקה", אלא המדובר בתביעה בעניין הקצאת מקרקעין ללא תמורה.

5. תמצית טענות המשיבה –

בקשת רשות הערעור הוגשה בחוסר תום לב, תוך משיכת זמנים והטרדת בימ"ש והמשיבה לשווא; כנגד המבקשת התנהלו הליכים רבים בבתי משפט באזורים השונים בארץ מבלי שנטענה טענת הסמכות המקומית; המבקשת לא פעלה בבקשתה להעברת התביעה למקום שיפוט אחר אלא עתרה לדחיית התביעה בגין העדר סמכות; לבימ"ש קמא לא היתה חובה להעביר את התביעה לבימ"ש אחר; אין לייחס משמעות מופרזת לעניין הסמכות המקומית, ובפרט ליישוב אלקנה שאינו מופיע ברשימת הי ישובים בתחום סמכות ; עדיף לצדדים לנהל את התביעה בבימ"ש הסמוך ליישוב אלקנה; התביעה הינה תביעה כספית וצו מניעה עפ"י היתר בניה שקיבלה המשיבה ולבימ"ש שלום סמכות לדון בתביעה.

6. דיון והכרעה –

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה ולכן ניתנת רשות ערעור והבקשה תידון כערעור. יחד עם זאת, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

כאמור, בהחלטת בימ"ש קמא נקבע כי הן הסמכות המקומית והן הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבימ"ש קמא. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה כי דין הערעור להידחות והכל כפי שיפורט להלן.

7. הטענה בדבר העדר סמכות עניינית לדון בתביעה –

ההלכה היא כי בבוא בית המשפט לבחון את סיווג התביעה שבפניו, המבחן המכריע הינו מבחן הסעד, היינו יש לבחון את כתב התביעה שהגיש התובע עם פתיחתו של ההליך ולבדוק את הסעדים שנתבעו בכתב התביעה.
ר' ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נ"ט (3) 529, (2004).

מעיון בכתב התביעה נושא בקשת רשות הערעור שבפני (צורף נספח 2 לבר"ע, להלן "כתב התביעה") עולה כי המשיבה עתרה לשני סעדים – האחד סעד כספי בסך של 184,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה כטענ תה עקב התנהלות המבקשת; והשני סעד למתן צו מניעה "האוסר על הנתבעת את הפרעת עבודות הבניה".
בכתב תביעתה טענה המשיבה כי היא קיבלה היתר בניה לבניית בית כנסת (נספח 2א לבר"ע) ובהתאם להיתר היא ביקשה להתחיל את עבודות הבניה, כאשר לטענתה, המבקשת מפריעה לה וגורמת לה נזקים. מנגד , טענה המבקשת כי חרף קבלת ההיתר (שאף טענה שניתן שלא כ דין) טרם בוצע הליך הקצאת המקרקעין ללא תמורה כדין ובשלב זה, וטרם הקצאת המקרקעין, לא ניתן לבנות על הקרקע, ולא ניתן ליתן כל צו מניעה כנגדה ו לחייבה בפיצוי כספי בשעה שטרם בוצע הליך הקצאת המקרקעין.

8. מעיון בכתב התביעה עולה כי הסעדים ל הם עותרת המשיבה בכתב תביעתה מצו יים בגדר סמכותו של בימ"ש שלום.
ודוק, בהתאם לסעיף 51 (א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, הסעד הכספי לו עותרת המשיבה בתביעתה בסך של 184,000 ₪ הינו סעד כספי המצוי בסמכותו של בימ"ש שלום;
כך גם הסעד למתן צו מניעה האוסר על המבקשת מלהפריע למשיבה לעשות שימוש וחזקה במקרקעין הינו בגדר סמכותו של בימ"ש שלום לאור סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, הקובע כי שאלת שימוש וחזקה במקרקעין יידונו בבימ"ש שלום. הסעד ל ו עותרת המשיבה למתן צו מניעה כנגד המבקשת נועד למנוע מהמבקשת את הפרעות הבניה וכי המשיבה תוכל לפעול מכוח היתר הבניה שקיבלה. לפיכך סעד זה של צו המניעה הינו סעד המתייחס, כביכול, לחזקה ושימוש במקרקעין.

לא נעלמה מעיני מחלוקת הצדדים באשר לסוגית הקצאת המקרקעין שלטענת המשיבה (בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, צורף כנספח 4 לבר"ע) המקרקעין הוקצו לה כדין, בעוד שלטענ ת המבקשת, המקרקעין טרם הוקצו למשיבה, ואף אני סבורה שסוגי ית ההקצאות הינה ליבת הסכסוך. ואולם, מאחר שלא מונחת בפני בית המשפט תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר הקצאת המקרקעין ו/או תביעה לחיוב המבקשת לחתום על הסכם הקצאה, יש לבחון את התביעה נושא בקשת רשות הערעור בהתאם לסעדים שנתבעו בה בלבד.

יתכן כי במסגרת בירור תביעת המשיבה, תידון סוגיית ההקצאות ותידרש הכרעה בה, אך התביעה כפי שנוסחה וכפי הסעדים שפורטו בה, הינה תביעה הנמצאת בסמכותו של בימ"ש שלום.

9. זאת ועוד, המשיבה עתרה למתן צו המניעה וב יססה את טענותיה מ כח היתר הבנייה שניתן לה ולאחר ש" עמדה בכל התנאים המוקדמים שהציבו בפניה הוועדה המיוחדת לתכנון ובניה וכן מחלקה ההנדסה ברשות המקומית" (סעיף 2 לכתב התביעה). בתביעתה, המשיבה ביססה את מקור זכויותיה לבניית בית הכנסת מכח היתר הבנייה שניתן לה, ומכוחו עותרת למניעת הפרעת בניית בית הכנסת וסעד כספי בגין הנזקים שנגרמו לה. למעשה, וכאמור לעיל, המשיבה עותרת לסעד של "שימוש וחזקה במקרקעין" מכח אותו היתר בנייה שניתן לה. ברי לכל כי במסגרת התביעה יש לבחון את מקור הזכות של המשיבה לבנות בית כנסת, האם היתר הבניה מקנה לה זכות לבניית בית כנסת אם לאו, והאם נדרשים הליכים נוספים בטרם בניית המבנה. אך אין בעניין זה, כדי לקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט אחר, שכן הסעד הנתבע – שעל פיו בוחנים את מהות התביעה – הינו הסעד הנמצא בסמכותו של בימ"ש שלום.

10. מכל האמור לעיל עולה כי הסעדים שנתבעו בכתב התביעה הינם סעדים בסמכותו של בימ"ש שלום ולפיכך הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבימ"ש שלום.

11. הטענה בדבר העדר סמכות מקומית לדון בתביעה -

המועצה המקומית אלקנה איננה נמצאת ברשימת הישובים בתחומי סמכותו של בימ"ש במחוז מרכז, אלא אלקנה הינה מועצה מקומית הנמצאת ביהודה ושמרון, שלא נקבע לגביה מקום שיפוט.

תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת כי " תובענה שאין מקום שיפוט המתאים לה לפי תקנות אלה או לפי כל דין אחר, תוגש לבית משפט בירושלים שבסמכותו הענינית לדון בה, אולם רשאי בית המשפט בירושלים להורות הוראה אחרת, אם ראה שלפי נסיבות הענין יהיה הדיון בבית משפט אחר נוח יותר לבעלי הדין".

מכאן, כי מאחר ואין לגבי מועצה מקומית אלקנה מקום שיפוט בתקנות, הרי שהסמכות המקומית השיוריות לדון בתביעה כנגד המועצה ה מקומית אלקנה מסורה לבימ"ש השלום בירושלים. אציין כי על המועצה אף חל תקנון המועצות המקומית (יהודה ושומרון) תשמ"א-1981 המסדיר הקמת בתי משפט לעניינים מקומיים לדון בתביעות שפורטו בתקנון ובצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892) תשמ"א-1981, אך העניין שלפני איננו נמנה בגדר העניינים שהוסדרו בתקנון ובצו.

12. לפיכך, נראה כי יש ממש בטענות המבקשת לפיהן הסמכות המקומית לדון בתביעה אינה נתונה לבימ"ש השלום בפתח תקווה.
העובדה כי המועצה המקומית אלקנה "קרובה" לבימ"ש קמא אין בה כדי לקבוע את מקום השיפוט שנקבע בתקנות, ואין בה כדי להקנות סמכות מקומית, ובפרט כאשר אחד הצדדים העלה את טענתו בדבר העדר סמכות מקומית לדון בתביעה בהזדמנות הראשונה. המבקשת הגישה לבימ"ש קמא בקשה לדחיית התביעה על הסף, הן מחמת העדר סמכות עניינית והן מחמת העדר סמכות מקומית, טענה בבקשתה כי בימ"ש השלום בפ"ת נעדר סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה (נספח 3 לבר"ע) , ובקשתה זו נקבעה לדיון ליום 26.01.16. מכאן כי טענתה של המבקשת בדבר העדר סמכותו מקומית לדון בתביעה הועלתה בהזדמנות הראשונה (לציין כי רק בדיון טען ב"כ המבקשת כי יש להעביר את התביעה לבימ"ש בירושלים, אך עוד טרם הדיון ובבקשתו לדחיית התביעה, טען כי בימ"ש בפ"ת נעדר סמכות לדון).

13. יוצא אפוא כי מלכתחילה, אכן הסמכות המקומית לדון בתביעה הינה לבית משפט בירושלים.

14. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, אני סבורה כי ההחלטה בעניין העברת הדיון לבימ"ש אחר נוכח טענת הסמכות המקומית שהועלתה ע"י המבקשת, מצוי ה ב מסגרת שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית , ו ע"כ אין להתערב בהכרעתה. הדבר עולה מנוסח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 קובע כי "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר.. ." (הדגשות שלי –ו.פ).

ר' דברי כב' השופט דנציגר בעע"מ 6848/10 איתן ארז נ' עיריית גבעתיים (פורסם בנבו 30.05.12):

"כידוע, סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט אינו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן לפי שיקול דעתו. בדרך כלל יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו, אך ישנן נסיבות בהן ימצא בית המשפט כי אין מקום להעביר את הדיון בתיק [ראו: ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י) פ"ד נג (1) 673, 678 )1999), יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 89 (מהדורה שביעית, 1995] "

בענייננו, בימ"ש קמא החל לדון לגופה של התביעה: התקיימו שני דיונים בתביעה ו נקבע קדם משפט נוסף; ניתן צו לגילוי ועיון במסמכים ומשלוח שאלונים; ניתן צו למנהל האזרחי לגלות את כל המסמכים הר לוונטים לקרקע הנדונה; וניתנה החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. בנסיבות אלה לא מצאתי להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, ומכאן כי יש להותיר את הדיון בתביעה בבימ"ש השלום בפתח תקווה, שכאמור החל לדון בה.

14. עוד אוסיף כי המגמה הרווחת בפסיקה כיום הינה שלא "לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהמרחקים בין מרבית הערים בארצנו אינם גדולים ועל כן אין ליתן משקל רב לנתון באשר למיקומו של בית המשפט" (ר' רע"א 11556/05 קמור רכב (בע"מ) נ' חימו, פורסם בנבו 27.02.06), וכן ר' א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שתים עשרה -2015), עמ' 63. בנסיבות שפורטו ותוארו לעיל, אני סבורה, כאמור, שיש להמשיך ולנהל את התביעה בבימ"ש השלום בפתח תקווה.

15. לפיכך, בנסיבות העניין אני מורה על דחיית הערעור.
אין צו להוצאות.
ככל שהופקד עירבון הוא יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, י' אייר תשע"ו, 18 מאי 2016, בהעדר הצדדים.