הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד רע"א 47810-10-15

בפני
כבוד ה שופט, סגן נשיא יעקב שינמן

מבקשים

ועדה מקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה
ע"י ב"כ עו"ד יעקב ברכה ממשרד עו"ד שרה פריש ואח'

נגד

משיבים

1.נחום פרידמן
2.צביה חיה רוזנברג
3.רות גרוסמן
4.עליזה לבנון
5.נחמה וורצל
6.צבי חיים פרידמן
7.יעקב פרידמן
8.מלכה פרידמן
9.רוחמה כהן
10.אסתר לופטגלס
11.יוסף חיים פרידמן
12.אלה פרידמן
ע"י ב"כ עו"ד חדוה אגור

פסק דין

זהו ערעור על החלטת כב' השופט נחום שטרנליכט, בבית משפט השלום בפתח תקווה בת.א. 22359-07-15 מיום 18.10. 2015, לפיו נמחקה תובענה שהוגשה נגד עיריית פתח תקווה, בשל העדר יריבות, אך נותרה בעינה התובענה נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, לאחר שבקשתה לדחיית התביעה על הסף כנגדה נדחתה (להלן: "ההחלטה").

רקע
המשיבים (להלן: "המשיבים" או "התובעים" בהתאמה) הגישו תביעה, נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה (להלן: "הוועדה המקומית" או "המערערת" בהתאמה), ונגד עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה").

התובענה שהוגשה הינה תובענה כספית בסך 341,545 ₪ להשבת סכומים שגבו הנתבעות מהתובעים שלא כדין, לטענתם במסווה של ריבית על חוב והיטל השבחה.

התובעים טענו כי ביום 17.6.2008 הוציאה העירייה שובר לתשלום בסך של 1,898,720 ₪ בגין היטל השבחה (להלן: " הדרישה").

לטענת התובעים, אופן חישוב החיוב לא פורט ובפגישה שנערכה עם התובעים במשרדי העירייה, נמסר לתובעים כי סכום החיוב כולל ריבית.

בשל העובדה שהתשלום היווה תנאי להוצאת היתר הבנייה , שולם מלוא סכום החיוב בהתאם לדרישת העירייה.

למעלה מ-7 שנים לאחר קבלת הדרישה, הגישו התובעים את התובענה נשוא ההחלטה.

טענות העירייה והוועדה המקומית בבית משפט השלום, בבקשה לסילוק התביעה על הסף
העירייה והוועדה המקומית (להלן ביחד: "הנתבעות") עתרו לסילוק התביעה על הסף, מחמת היעדר יריבות, העדר סמכות, התיישנות והעדר עילה.
הנתבעות טענו, כי אין כל יריבות בין התובעים ובין העירייה, היות והיטל ההשבחה הוטל על ידי הוועדה המקומית ולא על ידי העירייה, וכי מדובר בשני גופים סטטוטוריים נפרדים.
עוד טענו הנתבעות, כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה, שכן הדרך היחידה לתקיפת גובה החיוב בהיטל השבחה היא באמצעות הליכי ערר, הקבועים בהוראות התוספת השלישית ל חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: " התוספת" או "חוק התו"ב", בהתאמה).
משלא נקטו התובעים בהליכי ערר, הם מנועים עתה מלתבוע את השבת הכספים ששילמו בהתאם לחיוב שהושת עליהם על ידי הוועדה.
בנוסף טענו, כי התביעה התיישנה, שכן שובר התשלום הופק לתובעים ביום 17.6. 2008 והתביעה הוגשה רק ביום 12.7.2015, משמע למעלה משבע שנים לאחר מכן.
עוד טענו הנתבעות, כי לא קיימת עילת תביעה נגדן, שכן התובעים אינם מפרטים בכתב תביעתם, את המועד בו דיווחו לוועדה על מימוש זכויותיהם במקרקעין, מימוש בגינו חויבו בהיטל ולא בכדי. שומת היטל ההשבחה הוזמנה על ידי התובעים רק ביום 13.8.2006, כמה שנים לאחר שנחתם הסכם הקומבינציה במסגרתו מימשו התובעים את זכויותיהם במקרקעין.

טענות התובעים (המשיבים כאן) בבית משפט השלום, במענה לבקשה לסילוק על הסף
הנתבעות מנועות, לאחר שנים שהן התעלמו מפניות התובעים, מלבקש את חסימת שערי בית המשפט בפני התובעים. עוד טענו, כי העניין הועבר לבדיקת היועץ המשפטי של העירייה, ובכל השנים מאז, לא ניתנה לצדדים תשובה לגופו של עניין.
באשר לטענת היעדר יריבות - לטענת התובעים, אגף הכנסות העירייה הוא המופקד על גביית ההיטל וחישוב הריבית נעשו על ידו ולכן קיימת עילה נגד העירייה.
באשר לטענת העדר סמכות ומניעות כתוצאה מאי נקיטת הליכי ערר – טענו התובעים, כי במקרה שכאן לא היה מקום לנקוט בהליכי ערר. אין מדובר בתקיפה של עצם החיוב בהיטל ההשבחה או גובה החיוב שהוטל. התובעים לא חולקים על עצם החיוב, ולכן לא היה מקום להגשת הערר. התובעים חולקים רק על סכום הריבית בו חויבו ואותו שילמו תחת מחאה והם עותרים להשבת הסכום בתובענה זו ולכן תובענה זו מצויה בסמכותו של בית המשפט ולא בסמכותה של וועדת הערר.
באשר לטענת ההתיישנות – טענו התובעים כי היות ומדובר בתביעת השבה, העילה התגבשה במועד ביצוע התשלום ומאחר וממועד ביצוע התשלום לא חלפה תקופת ההתיישנות, דין טענת ההתיישנות להידחות.
באשר לטענת העדר עילה הנובעת משאלת דיווח על עסקת המכר – זו אינה שאלה שיש בה כדי להביא לסילוק התביעה על הסף ויש לדון בה במסגרת ניהול ההליכים בתיק.

החלטת בית משפט קמא:

באשר לטענת ההתיישנות –
בית משפט קמא דחה טענה זו, שכן לטעמו מדובר בתביעת השבה והעילה להגשת התביעה התגבשה עם ביצוע התשלום אותו מבקשים להשיב, עקב אי החוקיות הנטענת שבהטלת החיוב באותו תשלום. לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות, קבע בית המשפט, כי יש צורך לקיים בירור עובדתי הנוגע למועד ביצוע של אותו תשלום שממנו והלאה מתחיל מרוץ ההתיישנות ונתון עובדתי זה לא הונח בפניו ולכן לא ניתן לסלק את התביעה על הסף בטרם היא תידון מחמת טענה מקדמית זו. לפיכך, טענת ההתיישנות כטענת סף, נדחתה.
באשר לטענת העדר עילה נגד העירייה –
קבע בית המשפט, כי גם התובעים אינם חולקים על כך שהחיוב הוטל על ידי הוועדה והתשלום עצמו בוצע לידי הוועדה, בהתאם להוראות סעיף 196א לחוק התו"ב. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין יריבות בין העירייה ובין התובעים ודין התביעה נגד העירייה להיות מסולקת על הסף.
באשר להעדר עילה נגד הוועדה המקומית מן הטעם שעסקת המכר לא דווחה במועד –
קבע בית המשפט, כי אכן מדובר בתביעה להשבת דמי הריבית, ויתכן ויהיה מקום לברר לצורך בחינת החיוב באותה הריבית, את שאלת פרק הזמן שחלף מאז מימוש הזכויות במקרקעין על ידי התובעים ועד למועד הפנייה לוועדה, לצורך קבלת שומת היטל השבחה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי אין מקום לומר שבהעדר ציון פרק זמן זה בכתב התביעה, אין כתב התביעה מגלה עילה. בית המשפט קבע כי שאלה זו תידון ותתברר במהלך בירור הסכסוך שבין הצדדים בתיק זה, כאשר לצורך הוכחת תביעתם, יצטרכו התובעים להראות שפרק הזמן שחלף ממועד מימוש הזכות – האירוע המקיים את חיוב היטל ההשבחה – ועד לתשלום ההיטל אינו מצדיק חיוב בריבית בה חויבו התובעים. לפיכך, נדחתה הטענה המקדמית.
באשר לשאלת הסמכות העניינית -
א. בית המשפט מסכים בקביעתו, כי הדרך הבלעדית לתקיפת עצם החיוב בהיטל השבחה, ובכלל זה תקיפת סכום החיוב, היא הדרך הנקובה בסעיף 14 לתוספת השלישית, ובעניין זה אין זה משנה, אם מדובר בתקיפת החיוב, טרם שולם ההיטל או בתביעת השבה של סכום ששולם בגין ההיטל ובעניינים אלו לא ניתן לפי קביעת בית המשפט, לעקוף את הדרך הקבועה בחוק - בתוספת השלישית, באמצעות הגשת תביעה אזרחית רגילה.
ב. מכאן עובר בית המשפט ושואל עצמו, האם נכונים הדברים גם כאשר מבקשים לתקוף את החיוב בריבית פיגורים בגין אי תשלום היטל ההשבחה במועד, ולאחר סקירת הפסיקה בעניין זה, מגיע בית המשפט למסקנה כי טרם נקבעה הלכה פסוקה בעניין זה ולטעמו יש להשיב לשאלה זו בשלילה.
ג. בית המשפט מפנה ל סעיף 14(ג) לתוספת השלישית (בנוסחו לפני תיקון 84) על פיו:
על חיוב בהיטל השבחה ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד לבית המשפט השלום באזור שיפוטו הנמצאים המקרקעין תוך 45 יום מהיום שבו הודע על ההחלטה עליה מערערים.
כמו כן, מצטט בית המשפט את סעיף 15 לתוספת השלישית לפיו:
על תשלום ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה לתשלומי חובה) תש"ם – 1980 (להלן: " חוק הרשויות המקומיות - ריבית"),
ואת סעיף 16 לתוספת השלישית לפיו:
משנדחה ערעור על חיוב בהיטל כולו ומקצתו, רשאי בית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו , להפחית את תשלומי הפיגורים שבעל המקרקעין חייב בהם לפי הוראות חוק ההצמדה.
ד. בנתחו את סדר הופעת סעיפי התוספת השלישית ונוסחם - שצוטטו לעיל, קובע בית המשפט, כי האופן הבלעדי שקבע המחוקק, לתקיפת החיוב בהיטל השבחה, או לתקיפת גובה החיוב, אינו כולל בחובו, עניינים של ריבית הפיגורים המוטלת על החייב בהיטל השבחה.
לטעמו, המחוקק בחר להבחין בין תקיפת עצם החיוב וגובה החיוב לבין תקיפת ריבית הפיגורים בגין אותו חיוב.
את המסקנה האמורה מסיק בית המשפט כבר מנוסחו של סעיף 14(ג), כאשר המחוקק נוקט בפתח הסעיף בלשון: "החיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף (ב)...".
רק לאחר שסיים המחוקק לעסוק באופן ההשגה והערעור על היטל ההשבחה, הוא פונה לטעמו של בית משפט קמא, לעסוק בסעיף 15 בעניין הריבית ומחיל עליה את חוק הרשויות המקומיות ריבית.
ובהמשך, בהתייחסו לסעיף 16 לתוספת השלישית, קובע בית המשפט כי המחוקק לאחר שדן בשאלת החיוב בריבית הוא מקנה לטריבונל הדן בערעור על חיוב בהיטל השבחה את הסכמות להפחית ריבית פיגורים, אך זאת רק במקרה שהערעור שהוגש בהתאם להוראות סעיף 14(ג) נדחה.
בית המשפט קובע חד משמעית, כי הוראות סעיף 14(ג) אינן נוגעות לערעור או השגה על חיוב בריבית הפיגורים.
לאור כל האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה, כי דין התביעה נגד העירייה להימחק ומנגד, הבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הוועדה המקומית - נדחתה.

הערעור

טענות המערערת:

הועדה המקומית ביקשה לחלוק על החלטת ביהמ"ש קמא, הגישה בר"ע שהפכה לערעור.
המערערת חולקת על קביעת בית המשפט קמא ששם דגש על "לשון" התוספת השלישית והפרדה הקיימת לכאורה בסעיף 14 לסעיף 16 לתוספת. לטענתה, בית משפט קמא התעלם משורה ארוכה של פסיקות במסגרת ערעורי היטל השבחה שהוגשו על ידי נישומים אך ורק בסוגיית הריבית (גם כשלא הייתה מחלוקת כלל לעניין הקרן). הועדה המקומית מפנה לפסק הדין בעניין ת"א 158348/08 בקר עדי ועמירם נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א יפו (להלן: " עניין בקר")] (פורסם בנבו, 24.6.08), לפיו: " ההחלטה עליה מערערים במקרה שבפניי נושאה בדרך ובשיטת חישוב ריבית הפיגורים על תשלום היטל ההשבחה, דהיינו, על חלק בלתי נפרד מעצם החיוב".
דהיינו, בית המשפט ראה את הריבית המוטלת על קרן החוב של ההיטל השבחה, כחלק בלתי נפרד מעצם החיוב שהסמכות לדון בו היא במסגרת ערעור היטל השבחה על פי סעיף 14 לתוספת השלישית.
המערערת טוענת כי בדרך של שגרה, בתי המשפט דחו על הסף תביעות השבה של ריבית בגין חיוב היטל השבחה, מקום שבו לא ננקטו על ידי הנישום ההליכים בהתאם לתוספת השלישית, אפילו במקרים בהם הייתה המחלוקת אך ורק בנושא הריבית.
המערערת מפנה בעניין זה לפסק הדין בעניין ת.א. 33759-04-10 נוב-אחזקות אור יהודה 1989 בע"מ נ' החברה לפיתוח פתח תקווה (פורסם בנבו, 30.1.12) וכן לת"א 4782-12-09 סגל נ' עיריית גבעתיים (מפי כב' השופטת עינת רביד, פורסם בנבו, 3.10.109).
לטענתה, נראה כי בית משפט קמא סבר: שסעיף 16 מהווה הסדר שלילי לסעיף 14 לתוספת השלישית, דהיינו, שסמכות בית המשפט, במסגרת ערעור היטל השבחה , לדון ולהפחית בגובה הריבית הייתה מוגבלת אך ורק למקום שבו הוגש ערעור על עצם החיוב והוא נדחה. אולם, זו אינה הפרשנות האפשרית היחידה: פרשנות אפשרית נוספת היא: מאחר וחיוב הריבית הינו נלווה לקרן החיוב כי אז סמכותו של בית המשפט הדן בערעור השבחה על ה"חיוב" כוללת גם את הסמכות לדון בנושא הריבית.
על פי פרשנות זו, סעיף 16 אינו ממעיט מסעיף 14 אלא משלים ומרחיב אותו.
טענה נוספת של המערערת נוגעת לתקיפה "עקיפה" של החלטה מנהלית - בחלק מהפסיקה נקבע, כי ככלל, ניתן לתקוף את המעשה המנהלי כתקיפה עקיפה רק בטענה הגורמת לבטלות המעשה מלכתחילה (VOID), ולא בטענות אחרות שתוצאות המעשה המנהלי רק ניתנות לביטול (VOIDABLE).
בענייננו, גם לא מתקיימים אף אחד מהמקרים "המיוחדים והחריגים", בהם נקבע כי לבית המשפט עשויה לקום סמכות מקבילה לדון בסוגיה שלה נקבעו דרכי תקיפה ספציפיים ומיוחדים ואין מדובר בדרישת חיוב שנעשתה בחוסר סמכות.
בנוגע לטענת המשיבים כי יש להבחין בין "קביעת העקרונות" לעניין הריבית, לבין קביעת "סעד כספי" הנתבע בעקבות אותם העקרונות אינו נכון. המשיבים הפנו לאמירת אגב בפסק הדין ע"ר 7/09 יורוקל השקעות ופיתוח בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה (מפי כב' השופט (בדימוס) שאול מנהיים, פורסם בנבו ב-30.5.2010) (להלן: " עניין יורוקל")]. לפיה, גם גישה מרחיבה בהיבט הדיוני (לפיו בית המשפט מוסמך לדון בהיטל השבחה על ריבית), אינה מאפשרת מתן סעד כספי ישיר של חיוב צד לשלם או להשיב סכום מוגדר אלא רק לתת סעד שקביעת העקרונות על פיהם ראוי לחשב את הריבית או לקבוע פטור מחבות לשלם ריבית.
מדובר בסמנטיקה דיונית, שכן המשמעות האופרטיבית של קביעת בית המשפט בעניין יורוקל הייתה ביצוע התחשבנות כספית בין הצדדים שכמו בכל מקרה אחר, בו בית המשפט קובע במסגרת ערעור היטל השבחה, מה יהיה גובה החיוב של ההיטל ובעקבות כך נערכת התחשבנות בין הצדדים. אף פעם בית המשפט אינו מורה לרשות באופן אופרטיבי להשאיר את העודף המצוי בידה אלא רק קובע את העקרונות והליך ההתחשבנות מוסדר בסעיף 17 לתוספת השלישית בו נקבע "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו, יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול".
בית המשפט בעניין יורוקל אמנם ציין, כי מקום שנדרש בירור עובדתי באמצעות הבאת ראיות אין מנוס מבירור שאלת הריבית בדרך של תביעה אזרחית. אמירה זו נאמרה אגב אורחא, מבלי שבית המשפט נדרש לשלל הפסיקה הנרחבת בסוגיה זו. בירור עובדתי יכול להידרש במקום בו ישנה מחלוקת על עצם קרן החיוב ועדיין הדין קובע דרך ייחודית את תקיפת החיוב דרך ערר בהתאם לתוספת השלישית ולא במסגרת תביעה אזרחית.
זאת ועוד, המשיבים הפנו את בית המשפט להליכים המתנהלים במסגרת תובענה ייצוגית שהוגשה נגד רשויות שונות בגין גביית ריבית פיגורים. טענה זו גם היא לא רלוונטית למקרה דנן, שכן על פי פסיקת בית המשפט שם, התביעה הוגשה לנוכח הסמכה מפורשת בחוק תובענות ייצוגיות.
תימוכין נוספים מוצאת המערערת באנלוגיה מדיני מיסים אחרים שגם שם קיימת דרך ייחודית להשגה וערעור על החיוב. לא יעלה על הדעת שנישום שלא פעל בדרך שנקבעה בחוק להשיג על השומה, ישלם את השומה שנדרשה ממנו ולאחר שנים יגיש תביעת השבה לבית המשפט האזרחי בין אם מדובר ביחס לקרן ובין אם מדובר בריבית.

בנוסף, טוענת הועדה כי אין חולק שבענייננו חלפו 7 שנים ממועד קבלת דרישת החיוב ועד הגשת התביעה וכי לא חלפו 7 שנים ממועד התשלום ועד הגשת התביעה. בית משפט קמא קבע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התשלום ולא ממועד דרישת החיוב.
יתר על כן, לטענת הועדה, דיני ההתיישנות חלים גם על הרשות באופן זה שעל דרישת התשלום לצאת בתוך 7 שנים מ"מועד המימוש" (או בתוך 7 שנים מהמועד שבו נודע לרשות על המימוש) ולכן עיקרון השוויון מחייב שגם תביעת השבה, גם אם ניתן להגישה, תוגש בתוך תקופה שלא תעלה על 7 שנים מהמועד בו קיבל הנישום את דרישת התשלום ואין זה משנה מתי שילם אותה בפועל. לא רק שזה היגיון הדברים אלא שגם בפסיקת בית המשפט בת"א 54389-08-10 שולמית בן ישי הראל נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו , 31.8.2014) נקבע כי עת עסקינן בתביעה להשבה כספית שייסודה בטענת היעדר סמכות שבדין להטיל אגרה או היטל, הרי שעילת ההשבה מתחילה מרגע המצאת הדרישה הראשונה שכן אז ניתן לעמוד על הטענות שיש לנישום כנגד החיוב ואין מניעה מצדו כבר אז להיוועץ במומחה שיאיר את עיניו בעניין החיוב שנעשה שלא כדין.

טענות המשיבים בערעור:

המשיבים לא חלקו על עצם ה"חיוב בהיטל" לפי הניסוח בסעיף 14(ג) הנזכר, משמע, לא חלקו על עצם חיובם בהיטל השבחה, לא חלקו על גובה היטל ההשבחה כפי שנקבע בשומה המוסכמת ואף לא חלקו על המועד הקובע לחיוב בהיטל השבחה. המשיבים טוענים כי תביעתם לא הייתה גם ב"נקודה משפטית". טענתם היא כי נגבתה מהם ריבית יתר שיש להשיבה. משכך, לא היה מקום כי ינקטו בהליך של ערעור היטל השבחה.

תביעת המשיבים להשבת ריבית פיגורים שנגבתה ביתר אינה חוסה תחת סעיף 14 לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה (כנוסחו קודם לתיקון 84) שמתייחס רק ל- "ערעור על חיוב בהיטל השבחה ועל הכרעת שמאי מכריע בנקודה משפטית בלבד".
ניתן ללמוד מניסוח ומבנה סעיפי התוספת, כי דיון המתייחס אך ורק לנושא הריבית אינו קשור לערעור שלפי סעיף 14. סעיף 14 דן בהליכי ערעור על ההיטל. סעיף 15 קובע הוראה כללית כי על ההיטל יחול חוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי חובה). לאחריו, סעיף 16 מתייחס למצב בו נדחה הערעור, כולו או חלקו, וקובע שבסמכות בית המשפט שלערעור להפחת ריבית מטעמים מיוחדים שיירשמו. ומכאן, שאם הדיון בשאלת הריבית חוסה תחת סעיף 14, ללא תלות בדיון בהיטל גופו, לא היה צריך לחוקק את סעיף 16 [ראה: עניין הימנותא וכן עניין יורוקל].

יש להבחין בין דיון בריבית בהיבט המשפטי לבין דיון בהיבט העובדתי. בהיבט המשפטי- במסגרת ערעורי היטל השבחה, שבהם נדונה סוגיית הריבית, נדון הנושא רק בהקשר המשפטי [ראה: ת"א 154/06 גרינשטיין ואח' נ' הועדה המקומית נתניה (פורסם בנבו, 30.7.07) ובש"א בעניין בקר]. בית המשפט התווה בהם את העקרונות ביחס למועדי החיוב בריבית בפרשו את הוראות החקיקה הרלבנטיות בהתחשב בתכלית החקיקה והכוונה שיש לייחס למחוקק. לעומת זאת, בהיבט העובדתי- יש לבדוק את יישום העקרונות המשפטיים במקרה ספציפי. כך גם במקרה דנן.
בית המשפט נכון היה לדון בעניין יורוקל בערעור שומה בשאלת הריבית, בהיותה חיוב נלווה להיטל השבחה, אך הדגיש שהדיון במסגרת זו יכול להיות רק במישור המשפטי, היינו קביעת העקרונות לחישוב או לפטור מריבית על פי החוק והפרשנות הראויה לו. אולם אין בהליך שכזה בכדי לאפשר מתן סעד כספי ישיר של חיוב צד לשלם או להשיב סכום מוגדר וכי על מי שמבקש סעד אופרטיבי להגיש תביעה אזרחית שכן רק במסגרת תביעה אזרחית, ניתן יהיה לערוך בירור עובדתי ולקבוע ממצאים עובדתיים כדי להכריע בשאלת הריבית. יש לדחות את הניסיון של המערערת לרוקן מתוכן הבחנה זו של בית המשפט בהיותה אמירת אגב.
משמעות עמדת המערערת היא שעל כל נישום שחויב בריבית פיגורים ביתר להגיש תחילה ערעור שבו למעשה בית המשפט יאלץ לשוב על אותם עקרונות, כפי שכבר נקבעו בפסיקה באשר למישור המשפטי. בבש"א (ת"א) 170317/08 אייזנברג נ' הועדה המקומית לתו"ב ת"א – יפו (פורסם בנבו, 20.4.09), נוכחנו כי כב' השופט דן מור נזף במשיבה שלא פעלה לפי העקרונות שנקבעו על ידו בעניין בקר, מה שלכאורה היה מייתר את הליך הערעור.

אין חולק כי משנקבע בחוק הליך ייחודי להשגה או ערר יש ללכת בדרך זו הגם שבפסיקה נקבע לא אחת כי ישנם מצבים חריגים שבהם עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון במחלוקת ולהכריע בה וזאת כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת. אם כך, כשעסקינן בטענות שמקומן במסלולי ההתדיינות הייחודיים, מקל וחומר משמדובר בטענות שאינן חוסות תחת הסעיף הקובע הליך ייחודי ובתי משפט הכירו בכך שבמקרה כזה האזרח רשאי להגיש תביעה כנגד הרשות.
בכל מקרה כאמור, יש לבחון את הוראות החוק הרלוונטיות ואת הפרשנות הראויה להן ובמסגרת זו להבחין בין הסדר פוזיטיבי השולל פניה לעקרון הכללי לבין הסדר נקודתי שאינו שולל פניה כאמור. פרופ' דניאל פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב', מהדורה שניה, 1998), בעמ' 881-884 עמד על כך, כי הגם שבמקרים לא מעטים גברה בפסיקה מגמת הסופיות ומשכך, פורשו ההליכים הקבועים בחוק לא פעם כך שעל האזרח לנקוט לתקיפת החלטה, עם זאת יש לעמוד על גבולות הדברים האמורים וה " תשובה לשאלה אם זכאי אזרח שלא תקף את השומה, להסתמך במישרין על סעיף ההשבה שבחוק (או לתבוע במישרין מכוח דיני עשיית עושר), מותנית בלשון החוק הנוגע בדבר ובפרשנותו...כמו כן, עשויה להתעורר שאלה אם החוק ביקש לשלול את כל עילות ההשבה האפשריות או שנותרו עילות תביעה הממשיכות להתקיים מחוץ למסגרתו (למשל, חוק הקובע הליך ערר על החלטה בנקודה מסוימת, איננו שולל בהכרח אפשרות תביעה רגילה להשבה המושתת על תשלום יתר בנקודה אחרת)...".

באשר לטענה כי עסקינן בתקיפת החלטה מתחום המשפט המנהלי הרי שהפסיקה הבחינה בין תקיפת של דרישת תשלום שהוציאה רשות מקומית לבין מקרה שבו הסכום הנדרש שולם לרשות המנהלית והמשלם עתר להשבתו [ראה: רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר, פ"ד נט(5) 473]. נקבע שהמבחן הקובע הוא מבחן הסעד ואם הסעד המבוקש הינו כספי (להבדיל מבקשה לסעד של ביטול או שינוי החלטה מנהלית), הרי שגם אם עילת התביעה נולדה בתחום המשפט המנהלי ואף אם לשם כך על בית המשפט לדון בשאלות מתחום המשפט המנהלי, הרי שמדובר עדיין בתביעה אזרחית ובית המשפט האזרחי רשאי להעניק לפלוני סעד כספי בגין מעשה עוולה שבוצע ע"י רשות ציבורית.
באשר לטענת ההתיישנות, טוענים המשיבים, כי הגשת התביעה הייתה והינה הליך ראוי לאור הנימוקים האמורים לעיל ולכן אין רלבנטיות למניין 45 הימים שממועד קבלת הודעת החיוב להתיישנות, כטענת המערערת.

בנוסף, גם הטענה של המערערת לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות שבהתאם לחוק ההתיישנות, ממעוד דרישת החיוב, ראויה להידחות. בהתאם לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ותקופת ההתיישנות בתביעות כספיות היא 7 שנים. המועד הקובע לעניין התיישנות להגשת תבעה להשבת מס ששולם ביתר היא ממועד התשלום בפועל. מאחר וגם במקרה דנן עסקינן בתביעת השבה, הרי שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממעוד התשלום שאת השבתו תובעים המשיבים ולא ממועד השומה או דרישת החיוב.

הכרעה:

אני סבור כי דין הערעור להתקבל משני טעמים:
א. התביעה התיישנה;
ב. בית המשפט אינו מוסמך לדון בתובענה דנא שהוגשה על ידי המשיבים.

כפי שיפורט בהמשך, אני סבור כי התביעה התיישנה, שכן את מניין תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד הדרישה, ולא ממועד התשלום בפועל (כפי שקבע בית המשפט השלום בהחלטתו).

משהגעתי למסקנה שהתביעה התיישנה, מתייתר הצורך לדון בשאלת הסמכות, אך אני מוצא לנכון לקבוע, להסרת כל ספק אפשר י, שבית המשפט אינו הפורום הנכון והמוסמך לדון בתביעה שהגישו המשיבים, שכן הדרך היחידה, לתקיפת גובה החיוב בהיטל השבחה, ובין היתר בגין רכיב הריבית הכלול בו, היא באמצעות הליכי ערר, הקבועים בהוראות בתוספת השלישית ל חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965.

ההתיישנות:

אין חולק כי במקרה דנן, חלפו 7 שנים ממועד קבלת דרישת החיוב ועד הגשת התביעה.
המשיבים טענו כי לא חלפו 7 שנים ממועד התשלום בפועל, ועד הגשת התביעה ובית המשפט קמא, קיבל טענתם זו.

אם כך, הלכה למעשה, השאלה בענייננו היא, האם תקופת ההתיישנות החלה ממועד קבלת דרישת החיוב או שמא מיום מועד התשלום.

בהתאם לס' 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"): "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

תקופת ההתיישנות מתחילה, למחרת היום שבו נולדה עילת התביעה [ראה: טל חבקין, התיישנות, 2014] ועילת התביעה נוצרת "בעת שמתגבש בידיו של התובע כוח להגיש תובענה ולהצליח בה".

אם כך, במקרה דנן, נולדה עילת התביעה כבר מעת דרישת החיוב, שכן מרגע זה, היה בידם של המשיבים, להשיג, בדרך הקבועה בדין (ולצורך כך, אין זה חשוב אם ההליך הנכון צריך להיות הגשת ערר או בדרך הגשת תובענה לבית משפט) על הדרישה "הלא חוקית" של הריבית, כטענתם.

בענייננו, עסקינן בתביעת השבה, הנוגעת לחיוב סטטוטורי שקם לפי הדין , מ המועד החוקי שיש לשלמו, בעת מימוש הזכות (שהיא חלה הרבה קודם ליום הדרישה-17.6.08, שכן שומת היטל ההשבחה הוזמנה על ידי התובעים רק ביום 13.8.2006, כמה שנים לאחר שנחתם הסכם הקומבינציה במסגרתו מימשו התובעים את זכויותיהם במקרקעין).

משמע החיוב הסטטורי קם למשיבים לתשלום ההיטל, מיום ביצוע עיסקת הקומבינציה כנראה למעלה מ- 10 שנים קודם להגשת התובענה.

מאחר ואין לי נתונים מדויקים מתי בוצעה עסקת הקומבינמציה וכיוון שהתובענה עוסקת בעניין הריבית, את ייחס ליום הדרישה, כיום שבו נולדה עילת התביעה, למרות שיתכן ומניין הזמן עולה אף על זה, שנמנה מיום הדרישה.

עילת התביעה כאן, היא הדרישה "הלא חוקית" (כביכול) של הריבית.
עילה נטענת זו, הייתה ידועה לנישום כבר למצער, מעת שקיבל את הדרישה לידיו ולפיכך תימנה תקופת ההתיישנות ממועד זה, וממועד זה חלפו למעלה מ- 7 שנים עד למועד בו הוגשה התובענה.

אם נקבל את טענת המשיבים ואת קביעת בית משפט קמא - שקיבל את טענת המשיבים, שתקופת ההתיישנות תחל ממועד התשלום בפועל של הדרישה , הרי שהלכה למעשה, תקופת ההתיישנות תימנה, לפי רצון הנישום, כשמועד התשלום בפועל נתון כל כולו בידיו, והתקופה יכולה להתארך לעשרות שנים.

בהתאם לקביעה, שמרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל עם התשלום בפועל, נישום יכול להשתהות עם התשלום "בפועל" משך תקופה ארוכה (ובאופן תיאורטי גם שנים רבות), ורק ממועד בו יחליט לשלם בפועל את החיוב שנדרש ממנו, תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות, לצורך הגשת תביעת השבה.

אפשרות שכזו, נותנת בידיו של הנישום את הכוח להחליט, באופן שרירותי וחד צדדי, אימתי לשלם בפועל את דרישת החיוב, כשהוא יודע שמניין תקופת ההתיישנות לתביעת ההשבה, תחל רק מאותו מועד, ובמצב הדברים האמור, החייב/הנישום יכול להחליט על הגשת תביעתו גם עשרות שנים לאחר קבלת דרישת החוב.

זו תוצאה שאינה הגיונית, אינה מתקבלת על הדעת, ואינה רצויה, כלל, ובפרט מקום בו הנתבעת הינה רשות ציבורית, הבונה ומכלכלת הוצאותיה הכספיות ותקציביה משנה לשנה, והיא אינה אמורה להיות מופתעת מרצונות הנישום מתי לשלם את החוב, או מתי להגיש תביעתו.

כבר נפסק בהקשר זה כי: "לגורם הזמן שעבר בין התשלום ובין דרישת ההשבה נודעת, לדעתי, חשיבות רבה, כי במרוצת הזמן עשויה להיווצר מעין מניעות נגד האזרח. עניניה הכספיים של רשות ציבורית מתנהלים בדרך כלל במסגרת קבועה של תקציבים ומאזנים, והיא רשאית להניח שהאזרח לא יבוא נגדה אחרי עבור זמן ניכר בדרישה להשבת הכסף, שנכנס לקופתה והוצא בינתיים לשם סיפוק צרכי הציבור" (ע"א 415/59 דוידוב נ' עירית תל אביב – יפו, פ"ד טז 648, 655 (1962). עוד נאמר כי "קושי זה אף גובר במקרים שבהם המשלם היה יכול לעמוד על זכויותיו בשלב קודם, ועל אחת כמה וכמה כאשר עמדו לרשותו דרכים לתקיפת הגבייה שנעשתה לשיטתו שלא כדין."
(פרופ' דפנה ברק ארז בספרה משפט מינהלי כרך ד', 2017, עמ' 136 – 137) .

הכוונה היא לא רק לכך שחלוף הזמן עלול לפגוע בהסתמכותה של הרשות על הגבייה, אלא גם לכך שהגשתה של תביעת השבה עוקפת לעתים את ההליכים המיוחדים שנקבעו בדין לתקיפת החלטות על תשלומי חובה מסוימים (שם, הערת שוליים 40, בהתייחס לדוגמא של דיני ארנונה).

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע, את הכלל לפיו: "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה והיא אינה במקרקעין, מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים", וכאמור סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה מיום שנולדה העילה.

בהתבסס על הוראות שני סעיפים אלו, נקבע הכלל בדבר התיישנותה של תביעה לאחר חלוף 7 שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה ( לכלל זה חריגים, כמו זה המצוין בס' 8 לחוק ההתיישנות, אך כיוון שהוא לא נטען ואינו רלבנטי לענייננו, לא אדון בכך).

בד"נ 32/84, עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank, פד"י מד(2)265, 282 קבע בית המשפט את שלושת אבני היסוד על בסיסן נקבעו עקרונות ההתיישנות:
"מדיניות זו מבוססת על שלושה טעמים הקשורים בבעלי הדין עצמם:
ראשית, טעם ראייתי הקשור בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה. ההגינות כלפי החייב דורשת, כי חייב להגיע זמן, שבו הוא יוכל לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. 'אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים...' (ע"א 165/83, בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558);
שנית, טעם הקשור במהירות התנועה והחיים של תקופתנו, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו;
שלישית, טעם הקשור בעצם עבור הזמן, אשר משתמעים ממנו ויתור או מחילה".
בית המשפט העליון, כשדן ובחן מה משלושת הטעמים הנ"ל הוא מהותי ומה דיוני, הוסיף וקבע גם בע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה פד"י נז(1)289, 300 – 301:
"ההתיישנות של עילות תביעה הינה עיקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו בצורות שונות בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו. ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביעה על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. ... שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על-פיו ובכך לשנות את מצבו".
(ההדגשות בקו אינן במקור, י.ש).

מהמקובץ לעיל עולה המסקנה, שתביעת המשיבים שהוגשה למעלה מ- 7 שנים מיום שנולדה עילת התביעה, התיישנה ורק מטעם זה דינה להידחות.

למעלה מן הצורך, וכפי שיפרט עוד בהמשך, יש להאיר כבר עתה, בשולי ההכרעה בעניין ההתיישנות, שתקופת ההתיישנות לתקיפת חיוב היטל ההשבחה, אינה 7 שנים לפי חוק ההתיישנות, אלא 45 ימים, מכוח סעיף 14 לתוספת השלישית (בכפוף לסמכות שר הפנים להאריך את המועד מנימוקים מיוחדים , על פי בקשה שמגיש בעל הקרקע להאריך תקופה זו , כשבקשה כזו לא הוגשה ע"י המשיבים).

סמכות עניינית:

מבלי לגרוע מהאמור, אני סבור כי דין הערעור להתקבל גם מבחינה מהותית, שהרי הדרך המשפטית לתקיפת חיוב בריבית פיגורים בגין אי תשלום היטל השבחה היא הגשת "ערעור היטל השבחה" כאמור בסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה (בנוסחו לפני תיקון 84 לחוק התכנון והבניה).

סעיף 14(ג) בנוסחו לפני תיקון 84 קבע:

"על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן [ב] ניתן לערור בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני שמאי מכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים".

מכאן, שנישום שלא הגיש ערעור כאמור, בדרך הקבועה בחוק ומעבר למועד שנקבע בחוק, אינו רשאי להגיש כנגד הרשות "תביעת השבה" ביחס לאותם חיובי ריבית בהם הוא חויב, במסגרת "תביעה אזרחית".

במילים אחרות, לא ניתן לעקוף את המתווה הדיוני שנקבע בתוספת השלישית.

לעקרון האמור, הסכים גם בית המשפט קמא, אלא שמקביעתו עולה השאלה העקרונית שמתעוררת במקרה זה, האם כלל זה נכון גם לנישום, שמלין אך ורק על היקף חיובו בריבית על היטל השבחה ולא על עצם החיוב בהיטל השבחה ובית המשפט קובע שבעניין זה טרם נקבעה הלכה פסוקה, ולטעמו יש להשיב לשאלה זו בשלילה .

דעתי בעניין זה שונה מזו של בית המשפט קמא.

כאשר המחוקק מתווה דרך ספציפית, ישנה תכלית ומטרה למתווה שנקבע, וישנה חשיבה והנמקה, מדוע שלא לאפשר ומדוע יש לדחות הליך, שלא הוגש בדרך שנקבעה.

השאלה הממוקדת לענייננו בנושא זה הינה: האם במצב דברים זה, בו חולק הנישום רק על הריבית שחויב בגין היטל ההשבחה, ההליך הנכון והיחיד בו עליו לנקוט הוא במסגרת הליך ערעור מכוח סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, כנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה דנן (קודם לתיקון מס' 84), או שניתן לנקוט בהליך של תביעה אזרחית כנגד חיוב זה.

סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה שלפניו, נבחנת ככלל, לפי הסעד המבוקש בתובענה.

במקרה שלפנינו, מבקשים המשיבים להשיב להם סכומים שנגבו, לטענתם שלא כדין, בגין ריבית על חוב היטל השבחה, וכך נכתב במבוא לתביעת ההשבה (ע"ס 341,545 ₪) שהוגשה על ידם:
"מוגשת בזאת לבית המשפט הנכבד תביעה להשבת סכומים שגבו הנתבעות מהתובעים שלא כדין, במסווה של כביכול גבית ריבית על חוב ביטל השבחה", או בפתיח לס' 16 לכתב התביעה נאמר: "עמדת התובעים, הינה כי לא היה מקום לחייבם בריבית על התקופה שעד להוצאת השומה המוסכמת וזאת לאור פסה"ד בעניין גרינשטיין".

מעיון בכתב התביעה, עולה המסקנה שעילת תביעתם של המשיבים, הלכה למעשה, מתבססת על הטענה כי הדרישה לתשלום הריבית הייתה בלתי חוקית, ולכן הם זכאים לבקש השבה של הריבית הבלתי חוקית שנגבתה מהם, בדרך של תביעה השבה.

בפסקי דין רבים נקבע כי מקום בו נקבעו בחוק ספציפי הליכים להשגה ולערר, הנישום לא יכול לפנות לבית המשפט בתביעה אזרחית רגילה [ראה: ע"א 175/77 מדינת ישראל נ' רמאדן פ"ד לב(2)673, ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון פנחס פ"ד לג(1) 496, ע"א 1130/90 חב' מצות ישראל בע"מ נ' עירית פתח תקווה פ"ד מו(4) 778, בג"ץ 7129/00 עידו דון יחיא ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד נ"ד(5) 218, ת"א 33759-04-10 נוב-אחזקות אור יהודה (1989) בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח פתח תקווה בע"מ ואח'].

כך נפסק גם ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, ביחס להליכי ערר כי: "(ג) התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאות מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים. לתכליות אלה תוצאות פרשניות בתחומים האלה:
(1) סמכות גופי הערר לדון בעניינים שהחוק הפקיד בידם הוכרה כמצדיקה בדרך-כלל הימנעות בתי-המשפט מלדון באותם עניינים, בבחינת קיומו של סעד חלופי.
(2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקימים אותם."
ובהמשך: "וכך, מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה...על רקע תפיסה זו דחה בית-המשפט הגבוה לצדק לא אחת עתירות שונות בעניינים שבהם נמצא לעותר סעד חלופי בדרך של השגה וערר...".
(ראה גם: פרופ' דפנה ברק ארז בספרה משפט מינהלי, כרך ד', 2017, עמ' 214).

ההלכה לפיה יש ללכת אך ורק בדרך ובמתווה שנקבעו בדין, יושמה בפסיקה על ידי בתי המשפט. אני סבור, כי אם תתאפשר עקיפת המתווה שנקבע בדין, תהפוך הוראת החוק הקובעת את הדרך והמתווה להשגה או לערעור , לאות מתה, ועקיפתה בדרך של תביעת השבה, כשהדבר נוח לנישום, תהווה תמריץ, כדי להתגבר על מחסומים ומכשלות שנצבים בפניו, לו נקט בהליך שנקבע לכך בדין.

כך למשל בענייננו, המחוקק בחר בדרך ערעור ספציפית המאפשרת לנישום לחלוק על עצם הטלת החיוב או על שיעורו, לרבות עניין הריבית, כאשר לפי ס' 14, מניין הימים הוא 45 ימים. משמועד זה נקבע בחוק, הרי שבית המשפט אינו יכול לקנות סמכות במקום ועדת הערר ובלאו הכי אינו יכול בנסיבות שכאלו, להאריך מועדים לכ- 2,500 יום (360 X ימים 7 שנים) תוך התעלמות מהוראות ספציפיות שבדין, גם לעניין הפורום המתאים וגם לעניין המועדים.
לא נעלמה מעיני טענת המשיבים כי קיימים הליכים המתנהלים במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשויות שונות בגין גביית ריבית פיגורים, אולם טענה זו אינה תומכת במסקנת המשיבים, שכן בחוק תובענות ייצוגיות, הותר בפרט 11 לתוספת השנייה להגיש: " תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". כלומר, לגבי תובענות ייצוגיות חל דין מיוחד וספציפי המתיר הגשת תביעה נגד הרשות וזאת ביחס ל-24 חודשים בלבד ממועד החיוב ובענייננו מדובר בתביעות השבה הנוגעות לסכומים שנגבו 7 שנים לפני הגשת התביעה ובלאו הכי לפני למעלה מ-24 חודשים. אין מדובר בתביעה ייצוגית ולכן אין קשר בין המקרים.

פרשנות "לשון" החוק - אני סבור כי אין לפרש את לשון החוק, כפי שעשה בית משפט קמא הנכבד. לדעתו של בית משפט קמא, סעיף 14 יוצר הסדר שלילי, דהיינו, שסמכות בית המשפט במסגרת ערעור היטל השבחה לדון ולהפחית את גובה ריבית הפיגורים הייתה מוגבלת, אך ורק למקום שהוגש ערעור על עצם החיוב והוא נדחה.

אני סבור, שחיוב בהיטל כולל בחובו גם את רכיב קרן חוב ההיטל, וגם את רכיב החיוב בהצמדה וריבית הפיגורים.

"ההחלטה עליה מערערים במקרה שבפני, נושאה בדרך ובשיטת חישוב ריבית פיגורים על תשלום היטל ההשבחה, דהיינו על חלק בלתי נפרד מעצם החיוב" (עניין בקר הנ"ל).

בתי המשפט וועדות הערר לעניין היטל השבחה, נתנו במהלך השנים החלטות רבות, רק בענייני הריבית או שהביעו דעתן וקבעו שהמסלול הנכון להשיג גם על חיוב הריבית, הינו בהתאם למתווה הערר שנקבע בתוספת השלישית וכי המסלול של תביעות השבה אינו מסלול עוקף (ראה למשל : ת.א 2389/91 הבנק הבינ"ל הראשון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הדרים, פ"ד נ(4)97, בג"צ 7129/00 עידו דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתו"ב ירושליים, פ"ד נד(5)218, ע"א 2688/99 דנצינגר אריה נ' הועדה המקומית לתו"ב יהוד).
והדוגמא הבולטת היא החלטה שניתנה בימים אלו ע"י ועדת הערר דנה ופסקה אך ורק בעניין החיוב בריבית והפרשי הצמדה על ההיטל (ערר 7071-16-48 ענית מלכה נ' הועדה לתו"ב פ"ת מיום 7.6.17).

אני סבור כי יש לפרש את התיבה "על חיוב בהיטל" המצויה בסעיף 14(ג) פרשנות רחבה, כך שהליך זה מתייחס, גם לשאלת הריבית על ההיטל. בעניין יורוקל הנ"ל, נקבע, כי ניתן ואף נכון לפרש את המסגרת הדיונית של ערעור היטל השבחה פירוש מרחיב. הסיבה היא שניתן להסתכל על ריבית כחיוב משני או טפל לחיוב העיקרי. ומשכך, גם כאשר המחלוקת נוגעת לריבית על ההיטל, הדרך לתקוף את רכיב זה, היא דרך הערר, כשם שהדרך לתקוף חיוב בהיטל השבחה היא דרך הליך הערר.

משמע, נישום יכול להגיש ערר היטל השבחה אך ורק על עצם החיוב בריבית פיגורים, גם מקום שבו הוא אינו חולק על קרן החוב, לפי סעיף 14 לתוספת השלישית.

בנוסף, מקום שבו נדחה ערעור על "קרן החוב", עדיין שמורה לבית המשפט הסמכות להפחית את הריבית, לפי סעיף 16 לתוספת השלישית, אך זאת כאשר הוא דחה את הערעור על עצם החיוב, אך מצא כי יש טעמים מיוחדים לפיהם, למרות שהערעור נדחה - נסיבות המקרה מצדיקות את הפחתת הריבית.

בית משפט קמא הנכבד סבר, כי ניתן ללמוד מאופן סידורם של הסעיפים לתוספת השלישית ומנוסחם, שהאופן הבלעדי שנקבע על ידי המחוקק לתקיפת חיוב בהיטל השבחה ותקיפת גובה החיוב, אינו כולל בחובו את עניין ריבית הפיגורים המוטלת על החייב בהיטל השבחה.
בית משפט קמא סבר, שלנוכח קיומו של סעיף 16, אין סעיף 14(ג) כולל אפשרות לתקוף חיוב בריבית. לטעמו, עניין הריבית אינו נכלל בגדר העניינים אותם ניתן לתקוף בהתאם להוראות סעיף 14(ג).לדעתו, אם נקבע אחרת, מדוע יש צורך בקביעת סמכות נוספת, הקבועה בס' 16.

אני סבור, כי אין בקיומו של סעיף 16 כדי להצביע על כך שהמחוקק לא התכוון שהוראות סעיף 14(ג) יחולו גם על ריבית פיגורים. לעניות דעתי, סעיף 14 משלים ומרחיב את סעיף 16. דהיינו, בהתאם לסעיף 14(ג), נישום יכול להגיש ערעור היטל השבחה (כאמור כבר), אך ורק על החיוב בריבית פיגורים, גם מקום שבו הוא לא כפר ב"קרן החוב", מכיוון שהחיוב בריבית מהווה חלק בלתי נפרד מהחיוב עצמו. בהתאם לסעיף 16, מקום בו נדחה הערעור שהוגש על קרן החיוב, עדיין שמורה לבית המשפט הסמכות להפחית את הריבית. למשל, ביחס לתקופה שבה נידון הערעור בפני בית המשפט, ובית המשפט סבור שלא יהיה זה צודק להטיל "ריבית פיגורים" על הנישום במהלך תקופה זו שבה שררה "מחלוקת אמיתית" בין הצדדים לעניין קרן החוב.

סוף דבר

לאור הנימוקים שפורטו לעיל, דין הערעור להתקבל.

התוצאה האופרטיבית של קבלת הערעור הינה, שדין תביעת ההשבה שהגישו המשיבים בבית משפט קמא להידחות על הסף, מכל אחד מהטעמים המפורטים לעיל (התיישנות וחוסר סמכות).

בנסיבות המיוחדות של המקרה כאן, כאשר גם בית המשפט קמא סבר שבמחלוקת לא קיימת הלכה, ובכל מקרה נראה שהוראות החוק הותירו ספק מסוים (לעניין הסמכות), אני סבור שזה המקרה בו יש לחרוג מהכלל, לפיו יש להשית הוצאות על הצד המפסיד, ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ז, 07 יולי 2017, בהעדר הצדדים.