הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד רע"א 35196-07-20

בפני
כבוד ה שופטת ורדה פלאוט

מבקשת

ארמה מהנדסים יועצים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ארז קריטי

נגד

משיבה
גימור מתכות ופלסטיק (1998) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד ששון

פסק דין

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 7.7.20 , אשר דחה את בקשת המשיבה למחוק כתב הגנתה של המבקשת במסגרת תביעה שכנגד שהגישה המשיבה כנגד המבקשת, אך חייב את המבקשת "להבהיר באופן מדוייק וקונקרטי את טענתה (של המבקשת) באשר ליציבות המבנה נושא התובענה ולהשיב על השאלה הממוקדת האם לגרסתה מדובר במבנה מסוכן תוך 10 ימים ". כך, חוייבה המבקשת בהוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪.

השאלה שעל הפרק הינה- האם מוסמך בית משפט להורות את אשר הורה, כמפורט לעיל, במסגרת תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן "תק סד"א").

2. ברקע הדברים, וכעולה מהחלטת בית משפט קמא, תב יעה שכנגד שהגישה המשיבה גם כנגד המבקשת (שהינה הנתבעת שכנגד מס' 5) נוכח היותה של המבקשת עורכת תכנית בנייה ומפקחת על הבנייה, כאשר את המבנה בנתה התובעת בתביעה העיקרית (חב' עלי סעדי שהינה הנתבעת שכנגד מס' 1).

כבר ביום 18.5.14 הוגשה בקשה (מס' 13) להורות למבקשת להודות בעובדה כי המבנה מסוכן . הבקשה הועלתה בשנית בדיון שנערך ביום 10.5.20, אז טען ב"כ המבקשת כי הבקשה לא הומצאה לו וכי ישיב באופן מסודר לאחר שהבקשה תומצא לידיו כדין.

בבקשה למחיקת כתב הגנה טען ב"כ המשיבה כי העביר את הדרישה כדין אך זו, שוב, לא נענתה. ב"כ המבקשת טען כי הבקשה לא הומצאה לו.

נקבע כי לא ניתן לקבוע כי הדרישה הומצאה למבקשת, והדיון נערך מלכתחילה בבקשה למחיקת כתב הגנה.
נדחתה טענת המבקשת כי הגוף היחיד המוסמך לקבוע כי מבנה מסויים הינו "מבנה מסוכן" הוא העירייה הרלוונטית, בהתאם לסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש], וכי אין קשר בין סעיף זה בפקודת העיריות לבין הדרישה להודאה בעובדות, וכי בפועל, המבקשת לא הבהירה האם הכחשתה את מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, אשר כללה קביעות שונות באשר לליקויים קונסטרוקטיביים במבנה ובאשר לאחריות המבקשת לקיומם, נובעת בהתאם לעמדתה של המבקשת כי המבנה אינו מסוכן או נוגעת רק לאחריותה לליקויים או לחלק מהם.
בנסיבות אלו, כך נקבע, קיים קושי לקבוע מהן המחלוקות המדוייקות בין הצדדים וכפועל יוצא מכך קיים קושי למקד את בירור התובענה.
בית המשפט התרשם כי המבקשת מתחמקת ומיתממת בגדר הכחשתה הכללית והבלתי מפורטת בכתב ההגנה, ו כי היא מכבידה ביודעין על בירור התביעה.
משכך, ניתנה ההחלטה נושא הבר"ע שבפני.

תמצית טענות המבקשת-

3. בהחלטתו, חרג בית משפט מהסמכות הנתונה לו בתקנה 103 לתקסד"א. בהתאם לתקנה זו מוסמך בית המשפט, לכל היותר, לחייב בהוצאות בעל דין שאינו מודה בעובדה; הגדרת "מבנה מסוכן" אינה עניין שבעובדה אלא עניין שבמומחיות; ההכחשה בכתב ההגנה אינה כללית אלא מפורטת עד כמה שניתן.

תמצית טענות המשיבה-

4. ההחלטה נכונה ואין להתערב בה. החלטה זהה ניתנה כבר ביום 10.5.20 והמבקשת לא השיגה עליה. לא ניתן כעת להשיג על החלטה שניתנה כאמור ביום 10.5.20 מבלי שתוגש בקשה להארכת מועד; מדובר בהחלטה דיונית אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה; המבקשת מנועה מלערער על החלטה שניתנה לטובתה, שהרי הבקשה למחיקת כתב הגנה לא התקבלה; לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין הוצאות משפט; ממילא על המבקשת למסור פרטים נוספים גם אם היא מסרבת להודות בעובדות.

הכרעה-

5. מצאתי כי יש ממש בבקשה ועל כן ניתנת רשות ערעור.
הבקשה תידון כערעור. הערעור מתקבל כמפורט להלן.

6. יש לדחות את הטענה לפיה החלטה זהה ניתנה כבר ביום 10.5.20 וע"כ היה על המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע על ההחלטה הנוכחית מיום 7.7.20. מעיון בהחלטה מיום 10.5.20 עולה כי ההחלטה מתייחסת דווקא למשיבה ומורה לה (ולא למבקשת) להגיש בקשה בעניין עמדתה העובד תית של המבקשת בתוך 7 ימים (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 5.5.20, שורות 9-11), וזאת בהמשך לטענת ב"כ המבקשת כי לא קיבל דרישה להשיב לשאלה האם המבנה יציב ותשובת ב"כ המשיבה "אשלח היום" (פרוטוקול מיום 5.5.20 , עמ' 27, שורות 28-35). מכל מקום, גם בימ"ש קמא בהחלטתו נושא הבר"ע שבפני קבע כי "לא ניתן לקבוע כי הדרישה הומצאה כדין למשיבה..." (עמ' 2 להחלטה מיום 7.7.20), וע"כ לא ניתן לקבל את הטענה כי למרות שהדרישה לא התקבלה אצל המבקשת, היא חוייבה להשיב לשאלת מסוכנות המבנה כבר בהחלטה מיום 10.5.20.

7. כן נדחית הטענה כי מדובר בהחלטה דיונית שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה.
אכן, זהו הכלל- ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות. אלא שלכלל זה חריג: היינו, ערכאת הערעור תתערב ב החלטות של הערכאה הדיונית במקרים חריגים בהם "ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן". ר' רע"א 8179/18 פלונית נ מד"י, מיום 22.11.18 (החלטה זו מתייחסת אמנם לגילוי מסמכים, אך כוחה יפה גם לעניינינו) . כך העניין שבפני, כפי שיפורט בהמשך.

8. כן נדחית הטענה לפיה המבקשת אינה יכולה לערער על החלטה שהיא לטובתה. על פי כל קנה מידה, החלטה שמחייבת את המבקשת להודות בעובדה ומחייבת אותה בהוצאות, הינה החלטה לחובתה של המבקשת ולא לזכותה, ואין די בכך שחלק מבקשת המשיבה- היינו למחוק את כתב ההגנה- נדח ה, כדי למנוע מהמבקשת להגיש בקשת רשות ערעור.

9. לגופו של עניין, אני סבורה כי יש ממש בטענתה העיקרית של המבקשת לפיה תקנה 103 לתקסד"א אינה מאפשרת חיוב המבקשת "להשיב על השאלה הממוקדת האם לגרסתה מדובר במבנה מסוכן", כפי שקבע בימ"ש קמא בהחלטתו.

אביא להלן את נוסח תקנה 103 לתקסד"א:

"דרישה להודות בעובדה או במסמך
103(א) בעל דין רשאי, בכתב... לדרוש מבעל הדין שכנגד להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות; ההודיה תהיה לטובת בעל הדין שמסר את הדרישה ולעניין אותה תובענה בלבד.
(ב)...
(ג) סירב בעל דין להודות בעובדה או לא הודה בה תוך 7 ימים מיום שהוצגה לו הדרישה , או תוך זמן נוסף שהתיר לו בית המשפט... או סירב להודות או לא הודה במסמך... ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה או המסמך, יהיו הוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית המשפט או הרשם אחרת.
(ד)..." (ההדגשה שלי ו.פ)

היינו, הסנקציה כלפי מי שמסרב להודות בעובדה, הינה חיובו בתשלום ההוצאות הכרוכ ות בהוכחת העובדה. חיוב בעל הדין בהודיה המתבקשת, אינו נכלל בסמכויות בית משפט ע"פ תקנה זו, ונראה כי אכן בית משפט אינו מוסמך להורות כן.
ר', למשל, ת"א (י-ם) 28148-02-12 נוהא חמאד נ' מד"י, מיום 8.2.13, שם בפיסקה 22: "בהליך הדרישה להודות בעובדות אין חובה כלל להשיב על הדרישה, ואין סנקציה של ממש שניתן להטילה על המסרב להודות (למעט הסיכון כי ככל שתוכח העובדה שבמחלוקת, יאלץ אותו צד לשאת בהוצאות הוכחתה, ללא קשר לתוצאות ההליך – שהיא כשלעצמה סנקציה קשה להוכחה ולהפעלה)..".
וכן ראו ת"א (מרכז) 21538-01-17 פסטו הראל שמש בע"מ נ' Google Ireland Ltd , מיום 17.2.19 (פיסקה 9 להחלטה) .

10. מצאתי ממש גם בטענת המבקשת לפיה שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה כתב ההגנה מנוסח באופן בלתי מפורט המכביד ביודעין על בירור התביעה. מעיון בכתב ההגנה המתוקן לתביעה שכנגד המתוקנת (נספח 13 לבר"ע), נמצא כי הפירוט הינו סביר - וראו למשל סע' 31 לכתב ההגנה המתוקן, שם טוענת המבקשת במפורש כי היא ביצעה את תפקידה במקצועיות רבה ללא כל דופי או התרשלות; וכן בטענה כי היא עומדת על חקירת המומחה מטעם בית המשפט- יש בה כדי לראותה כמי שכופרת בטענות המשיבה בשלב מוקדם זה של הדיון.

מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם הודייה בשאלה אם מבנה כלשהו הינו מבנה מסוכן הינה שאלה שבעובדה או שאלה שבמומחיות, כאשר אני נוטה לסבור כי אכן, לכאורה, המדובר בשאלה שבמומחיות, הרי שדרישות המשיבה לפרטים נוספים יורדות לרזולוציות שמקומן בשלב הראיות ולא בשלב קדם המשפט.

לסיכום, החלטת בית המשפט קמא מרחיקת לכת, אינה בסמכות בית משפט קמא, ואף יש בה כדי לשנות את מצבה של המבקשת לרעה, ללא הצדקה, בשלב זה של המשפט

11. התוצאה היא כי הערעור מתקבל.

החלטת בית משפט קמא מבוטלת במלואה, לרבות ההחלטה בעניין ההוצאות הכלולה בה ואינה נפרדת ממנה (וע"כ צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט-2009, אינו חל).

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ₪.

העירבון שהפקידה המבקשת יוחזר לה באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.