הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד פש"ר 4290-09-11

לפני כבוד השופט רמי חיימוביץ

בעניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
ובעניין:

המבקש:

בנק מזרחי טפחות בע"מ

נגד

המשיבים:
1.כונס נכסים רשמי תל אביב
2.יניב משה אינסול (נאמן)
3. דורי דוד כהן (החייב)
4. רונית כהן

ב"כ המבקש: עו"ד עופר שטריקר
ב"כ כנ"ר: עו"ד נעמה גור מס
ב"כ הנאמן: בעצמו
ב"כ המשיבה 4: עו"ד מירב לוי

החלטה

הלוואה בסך 103,250 ₪ שנלקחה מבנק מזרחי טפחות לצורך רכישת דירה צמחה לחוב של 1,461,940 ₪, משום שהבנק לא רשם משכנתא. תביעת הבנק למימוש הדירה נדחתה (רע"א 4501/98 טפחות נ' כהן (24/9/ 98) וכן נדחתה תביעה כספית שהגיש (ע"א (ת"א) 3055/05 בנק המזרחי נ' כהן (30/4/08)).
ב-2011 פנה החייב להליך פש"ר וב-2014 – שנתיים וחצי אחר תחילת הליך הפש"ר – הגיש הבנק המרצת פתיחה במסגרתה הגיע להסכם פשרה עם החייב והמשיבה לפיו תרשם משכנתא על שם הבנק. הדירה נמכרה במסגרת הליך הפש"ר ו עתה דורש הבנק לקבל את מלוא הכספים שהתקבלו מן המכירה, כך ש יתר הנושים לא יקבלו דבר. הנאמן וכנ"ר מתנגדים לדרישתו וטוענים כי הואיל והמשכנתא לא נרשמה לפני מתן צו הכינוס על הבנק להגיש תביעת חוב ולקבל את חלקו היחסי בדיבידנד. בקשה קודמת של הבנק נמחקה אך בית-המשפט העליון קיבל את ערעורו והשיב את ההליך לבית-משפט זה על מנת שיכריע "ביחס למחלוקת המהותית שבין הצדדים – האם היה על הבנק להגיש תביעת חוב, אם לאו" (רע"א 493/18 ‏ בנק מזרחי נ' אינסל (19/2/18)). מכאן ההליך שלפני.
אעיר כי מחצית תמורת הדירה שייכת ממילא למשיבה 4 (פרודת החייב) שאינה צד להליך הפש"ר . לכן הוצע כי הבנק יברר את המחלוקת מול המשיבה בנפרד בהתאם להסכם שביניהם ואילו בתיק הפש"ר יקבל דיבידנד יחסי כיתר הנושים. הבנק סירב ו לכן אין מנוס מהכרעה.
הצדדים וההליכים הקודמים שנקט הבנק
ב-1989 נטלו החייב והמשיבה, מבנק טפחות, שלימים מוזג לבנק המזרחי, הלוואה בסך 103,250 ₪ לצורך רכישת דירה. תקופת הפירעון עמדה על 20 שנה (עד 2009) והסכום המצטבר לתשלום, כולל קרן וריביות, היה כ-455,596 ₪.
הבנק לא רשם משכנתא לטובתו, והזכויות בדירה נותרו רשומות על שם המוכרים (ה"ה נתן ודינה שרעבי).
החייב והמשיבה פרעו את ההלוואה בחלקה ושילמו סכום של 76,743 ₪, אך ב-1994 נקלעו לקשיים כלכליים בשל קריסת עסקיו של החייב והחלו מפגרים בתשלומי ההלוואה.
הבנק ביקש לפנות את החייב והמשיבה מן הדירה ולממשה. תביעתו התקבלה בהוצאה לפועל (01-XX205-96-2), אך בית-המשפט ביטל את ההחלטה וקבע כי הואיל והבנק לא רשם משכנתא החייב והמשיבה הם דיירים מוגנים בנכס (בר"ע (מחוזי ת"א) 1480/98 כהן נ' טפחות (11/6/98)) . בקשת רשות ערעור שהגיש הבנק לבית-המשפט העליון נדחתה (רע"א 4501/98 טפחות נ' כהן ( 24/9/98)).
ב-2003 הגיש הבנק תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של 697,464 ₪ אך תביעתו נדחתה משום שהתיישנה (ת.א (שלום ת"א) 30458/03 בנק המזרחי נ' כהן (24/7/05) ). ערעורו של הבנק נדחה תוך שבית-המשפט מעיר על התנהלותו. "[]עסקינן בבנק שחזקה עליו כי עומדים לרשותו יועצים משפטיים המיידעים אותו בדבר זכויותיו וחובותיו המשפטיות ...[] מסיום ההליכים בביהמ"ש העליון ועד לסיום תקופת ההתיישנות עמדו לבנק עוד כ-3 שנים בהם יכול היה להגיש את התביעה הכספית ותמוה מדוע לא עשה כן ... מדובר בבנק, המודע היטב לזכויותיו ולחובותיו כולל לנושא ההתיישנות, לו היה מגיש הבנק את התביעה הכספית מיד לאחר סיום ההליכים של מימוש המשכון בהחלטה של ביהמ"ש העליון ב-98, עדיין היה לו די זמן והותר להגיש תביעה כספית בלא שהיא תתיישן ובלא שיהיו הליכים מקבילים, אך הבנק באופן תמוה בחר לא לעשות כן ואין לו להלין אלא על עצמו" (ע"א (מחוזי ת"א) 3055/05 בנק המזרחי נ' כהן (30/4/08)) .
עוד הליכים
ב-14/12/11 ניתן צו כינוס לנכסי החייב ובמסגרתו צו המורה על עיכוב ההליכים נגדו.
הבנק לא הגיש תביעת חוב בגין ההלוואה, אך ב-10/6/14 – כשנתיים וחצי אחרי צו הכינוס – הגיש המרצת פתיחה בה ביקש לרשום משכנתא על הדירה אגב מתן עדיפות על פני הערות אזהרה ועיקולים של נושי החייב (ה"פ (מרכז) 18686-06-14 בנק מזרחי טפחות נ' שרעבי).
תובענה זו הוגשה כנגד החייב למרות צו עיכוב ההליכים ומבלי שניתן אישורו של בית-המשפט של הפש"ר להגשתה.
ב-23/10/14 התקיים דיון ובו הגיעו החייב, המשיבה והבנק לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ולפיה: "תירשם משכנתא לטובת הבנק ... הבנק לא יפעל למימוש המשכנתא עד ליום 23/10/15. אולם אם צד שלישי יבקש למכור את הנכס, הבנק יגבה את המגיע לו מתוך התמורה. מוסכם כי הריבית החלה על החוב המקורי היא הריבית החוזית שבהסכם ההלוואה ולא ריבית חריגה או כל ריבית אחרת...". הנאמן, שהיה משיב פורמאלי לתובענה, לא נכח בדיון ולא היה שותף לפשרה זו.
ב-17/11/14 הגיש הבנק בקשה לצרפו כצד בהליך זה וצירף עותק מפסק הדין, אך לא הוגשו בקשות כלשהן. הבנק גם לא פעל למימוש הנכס בהתאם למשכנתא.
ב-10/2/16 הגיש הנאמן פסיקתא להעברת הרישום ממשפחת שרעבי למשפחת כהן לצורך מימוש הנכס. רק אז הוגשה בקשה מטעם הבנק "לתיקון טעות בפסיקתא" ובה טען כי בעקבות פסק הדין קיימת לו משכנתא על הדירה (אף שזו עדיין לא נרשמה). ב-15/2/16 השיב הנאמן כי אינו מתנגד לרישום המשכנתא אך אין בהסכמה זו כדי להוות הסכמה לסכום החוב הנטען.
בהמשך פעל הנאמן למכירת הדירה וזו נמכרה לצד שלישי תמורת 1,160,000 ₪ המצויים כיום בקופת הפש"ר. מחצית התמורה מוקנית לחייב ומחציתה שייכת למשיבה 4.
ב-20/3/17 חתם בית-המשפט על צו הפטר אשר פטר את החייב מחובותיו נושא צו הכינוס. בכך בא עניינו של החייב לכדי סיום ומאז אין לו עוד עניין בהליך העוסק בחלוקת הכספים לנושים .
המחלוקת שבין הצדדים
ב-5/9/17 הגיש הבנק בקשה למתן הוראות לנאמן בה טען כי הואיל ונרשמה משכנתא על שמו יש לראות בו נושה מובטח ולהעביר לו את מלוא התמורה שכן החוב עומד על סך של 1,461,490 ₪ . לטענת הבנק, בהתאם לפסק הדין בהמרצת הפתיחה, את החוב יש לחשב לפי הריבית ההסכמית בגין כל התקופה, מלקיחת ההלוואה ב-1989 ועד ליום התשלום.
הנאמן השיב כי ראה בדרישת הבנק כתביעת חוב והכריע בה. לגישת הנאמן, הואיל והבנק לא רשם משכנתא הוא אינו נושה מובטח אלא נושה רגיל. פועל יוצא הוא שהחוב כלפיו התגבש ב-2009 (מועד פירעון ההלוואה) בהתאם להלוואה המקורית. ממועד זה לא חלה הריבית ההסכמית אלא הריבית החוקית הרלבנטית להליכי פש"ר, ובניכוי הסכומים ששולמו בגין ההלוואה והוצאות שנפסקו לטובת החייב בהליכים הקודמים ולא שולמו על ידי הבנק מגיע החוב לסכום של 345,833 ₪ בלבד .
בית-המשפט קיבל את עמדת הנאמן ומחק את בקשת הבנק. הבנק ביקש לעיין בהחלטה זו מחדש ובית-המשפט הורה לבנק להגיש תביעת חוב חדשה או ערעור על ההכרעה בתביעת החוב. על כך ערער הבנק וכאמור לעיל, בית-המשפט העליון קיבל את ערעורו והשיב את הדיון בית-משפט זה על מנת שיכריע "ביחס למחלוקת המהותית שבין הצדדים – האם היה על הבנק להגיש תביעת חוב, אם לאו" (רע"א 493/18 ‏ בנק מזרחי נ' אינסל (19/2/18)).
דיון והכרעה
אין חולק כי אם הבנק היה רושם משכנתא לפני שניתן צו כינוס הוא יכול היה לממש את הדירה אף ללא צורך בהגשת תביעת חוב ( סעיף 84 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. אך זה אינו המצב שלפנינו. הבנק לא רשם משכנתא ואף הפסיד בשני הליכים משפטיים, ועתה הוא מבקש עדיפות על פני נושיו האחרים של החייב. דומה כי די בעובדה שהתרשלותו של הבנק במשך השנים היא שגרמה למצב שנוצר ואף הביאה לצמיחת החוב באופן ניכר כדי לאיין את זכותו.
הערת אזהרה: הבנק טוען כי התחייבותם של החייב והמשיבה בהסכם ההלוואה לאפשר לו לרשום משכנתא על הנכס בצירוף רישומה של הערת אזהרה לטובתו מזכות אותו בתמורת הנכס גם ללא צורך בהגשת תביעת חוב. טענה זו מסתמכת על סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 לפיו: "נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין או על הזכות במקרקעין נשוא ההערה, או שניתן צו לקבלת נכסים בפשיטת רגל או צו פירוק נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, או שנתמנה כונס נכסים על רכושו, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה, ובלבד שטענה לביטול העסקה מחמת פשיטת הרגל או הפירוק שהיתה עומדת אילו בוצעה העסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה". הטענה נדחית.
עיסקת משכנתא נעשית בשני שלבים – בשלב הראשון נוצרת ההתחייבות לרשום משכנתא, ואילו בשלב השני מושלמת העיסקה על-ידי הרישום. כל עוד לא נרשמה העיסקה מדובר רק בהתחייבות לעיסקה שהיא בעלת אופי חוזי ביסודה (ע"א 261/88 בנק המזרחי נ' רוזובסקי, פ"ד מח(2) 102 (1994)). הערת אזהרה אינה תחליף לרישום משכנתא, ואף ש סעיף 127(ב) מקנה עדיפות לבעל ההערה גם בהליכי פש"ר הוא אינו מאפשר מימוש הנכס בדומה למשכנתא ופועלו העיקרי במניעת עסקאות סותרות. "עדיפותו של הזכאי על פני יתר הנושים במצבי פשיטת רגל של החייב מתבטאת במניעת האפשרות לביצוע עסקאות בנכס גם במצבים אלו וביצירת מעין מחסום פרוצדוראלי לגביהן. הערת אזהרה שלילית אמנם אינה מאפשרת לנושים אחרים 'לשים ידם' על הנכס, ואולם דומה כי אין היא מאפשרת זאת גם לזכאי, שהרי תוכן ההתחייבות שניתנה לו אך חוסמת העברת הנכס לצדדים אחרים, כאשר תוצאת חסימה זו הינה קיומה של סטגנציה לגבי הנכס ... במקרה של הערת אזהרה שלילית, אכיפת ההערה בערכאות המשפטיות על ידי בעל ההערה משמעותה הגנה על הזכות הגלומה בה, דהיינו, מניעת ביצוען של עסקאות במקרקעין ולא הקניית הנכס בדרך כלשהי לבעל ההערה או אכיפת התחייבות אחרת מן הסוג החיובי כאינטרס ישיר של הזכאי עצמו בנכס" (ה"פ (מרכז) 16702-03-16 רז נ' הבנק הבינלאומי (19/6/17); עש"א (מרכז) 39739-05-17 טמיר נ' ליבנה (27/11/18)). לשלמות התמונה יצוין כי גם רישום משכון אינו מקנה לבנק אפשרות למימוש הנכס שכן "כדי לתת למשכון תוקף כלפי צדדים שלישיים נדרשות פעולות נוספות. לגבי משכנתה על נכס מקרקעין הפעולה הנוספת הנדרשת היא רישום המשכנתה במרשם המקרקעין... מכאן, כי עד  לרישום המשכנתה יהיה תוקפו של המשכון על המקרקעין כשל משכון בהסכם גרידא, כלומר הוא לא יכבול נושים אחרים של החייב" (רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן, פ"ד נו(5) 593 (2002)). ואכן, לא בכדי הבנק לא הסתפק בהערת האזהרה אלא פנה לבית המשפט בהמרצת פתיחה בה ביקש כי תירשם משכנתא על שמו. חזקה כי אילו סבר שדי בהערת האזהרה לא היה נדרש להליך זה אלא פונה לנאמן או לבית-המשפט של הפש"ר ומבקש לממש הנכס.
הערת האזהרה ומשכון אינם מקנ ים לבנק עדיפות על הנושים האחרים ואינ ם מקנ ים לו משכנתא על הנכס .

ה"פ 18686-06-14הסכם הפשרה שבין הבנק לבין החייב : ב-2014, שנתיים וחצי אחרי מתן צו הכינוס, הגיש הבנק תובענה כנגד החייב, המשיבה ומשפחת שרעבי (מוכרי הדירה ב-1989). במהלך הדיון בתובענה זו – שהנאמן לא נכח בו – הגיעו החייב והמשיבה להסכם עם הבנק לפיו "תירשם משכנתא לטובת הבנק ... הבנק לא יפעל למימוש המשכנתא עד ליום 23/10/15. אולם אם צד שלישי יבקש למכור את הנכס, הבנק יגבה את המגיע לו מתוך התמורה". בהמשך, ב-15/2/16 נעתר בית-משפט זה לבקשת הבנק ואישר פסיקתא במסגרתה נרשמה המשכנתא לטובת הבנק.
הבנק טוען כי הסכם פשרה זה, שהסתיים ברישום משכנתא לטובתו, מחייב כי מלוא כספי התמורה יועברו לידיו ללא צורך בהגשת תביעת חוב. הטענה נדחית שכן החייב שהיה בהליכי כינוס כלל לא יכול היה להגיע להסכם פשרה במסגרתו הקנה לבנק נכסים זכויות כלשהם . משעה שניתן צו כינוס לנכסי החייב מועברים נכסיו לידי בעל התפקיד (סעיף 42 לפקודה) ובמועד הדיון ב-2014 זכויותיו של החייב בדירה, כמו יתר נכסיו, כבר הוקנו לנאמן. מכאן שהחייב לא יכול היה להסכים לרישום המשכנתא על חלקו בנכס (המצב שונה לגבי המשיבה 4 שלא הייתה בהליכי חדלות פירעון, ולכן הוצע לבנק לברר את המחלוקת מולה בנפרד). יתרה מכך, הואיל וצו הכינוס כלל צו הקפאת הליכים נגד החייב הבנק כלל לא יכול היה לפתוח בהליך נגדו ללא אישורו של בית-המשפט של הפש"ר – ואין חולק כי הבנק פתח בהליך אף שהיה מודע היטב לעובדה שהחייב נמצא בהליכי כינוס אך לא פנה לקבלת אישורו של בית-משפט הפש"ר לקבלת היתר וממילא אישור שכזה לא ניתן מעולם. די בכך כדי לשלול את תחולת ההסכם שעשה בנק עם החייב בהליך האחר על ההליך הנוכחי ואף להשליך על תום לי בו של הבנק (שכאמור גם ערכאות קודמות העירו עליו). הבנק מודע לקשיים א לו וטענתו העיקרית היא כי צירף את הנאמן כמשיב פורמאלי לתובענה אך הנאמן לא הגיש תשובה להמרצת הפתיחה ולא התייצב לדיון, ולכן הוא מושתק מלהעלות טענות בנוגע להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. אלא שצירופו של הנאמן לתובענה אינה מאיינת את חובת הבנק לפנות לקבלת היתר לניהול הליך בהתאם לדין. בוודאי כאשר הנאמן שצורף כמשיב פורמאלי, וככזה עמדתו לא נשמעה והוא לא נדרש להשיב להמרצת הפתיחה או להתייצב לדיון. אמנם, ראוי היה כי הנאמן ינהג משנה זהירות וישמיע עמדתו בתובענה , ברם גם אם שגה לא ניתן היה להגיע להסכמות המעבירות את רכוש החייב לבנק ללא קבלת עמדתו בנוגע להסכמות אלו. אוסיף כי בית-המשפט שאישר את הסכם הפשרה לא התבקש על ידי הצדדים להידרש להליך הפש"ר וממילא לא קבע קביעות כלשהן בעניין.
טענה נוספת שמעלה הבנק היא כי ב-15/2/16 נעתר בית-המשפט זה לבקשת הנאמן ואישר פ סיקתא שאפשרה לבנק לרשום משכנתא על הדירה. הבנק סבור כי אישור זה מלמד כי בית-המשפט קיבל את טענותיו ומהווה מעשה בית-דין . גם טענה זו נדחית. ראשית, הפסיקתא אושרה בהסתייגויות והובהר בבקשת הנאמן כי אין בהסכמתו לרישום משכנתא לטובת הבנק כדי להוות הסכמה לסכום החוב הנטען . עוד עולה ממנה כי הסכמת הנאמן נובעת, בין השאר, מן הצורך להשלים את רישום הדירה על שם החייב והמשיבה כדי להשלים מכירתה בהמשך. שנית, עצם רישום המשכנתא בדיעבד אינו מקים לבנק זכות קניינית הגוברת על זכויות הנושים האחרים שנקנו טרם רישום המשכנתא. שלישית, הצורך ברישום המשכנתא נועד, בין השאר, לחלקה של המשיבה שאינה צד להליך הפש"ר ולכן ממילא היה מקום לביצוע הרישום . בנסיבות אלו, והואיל ובית-המשפט רק אישר פסיקתא לבקשת הנאמן בלא שהתקיים דיון לגוף הדברים ברי כי לא נוצר בעצם החתימה מעשה בית-דין לטובת הבנק.
הסכם הפשרה אליו הגיעו החייב והבנק אינו מחייב בהליך הנוכחי, והסכמת החייב לבדה אינה יכולה להעביר לבנק נכסים השייכים לכלל הנושים.
התנהלות הבנק: המחלוקת כולה לא הייתה באה לעולם אם הבנק היה פועל כראוי ולא מ תרשל בכל אחת מן הצמתים שעמדו בפניו משנת 1989 ואילך . הבנק לא רשם משכנתא כנדרש, גם לאחר שתביעת הפינוי הראשונה נדחתה (ב-1998) . הבנק פעל בשיהוי ורב ולא הגיש תביעה כספית עד שתביעתו התיישנה. גם לאחר פסק הדין מ-2008 שהעיר לבנק על התנהלותו בחר הבנק שלא לעשות דבר . ב-2011 החייב פנה להליכי פשיטת רגל אך הבנק לא הגיש תביעת חוב ולא פנה לבעל התפקיד בהליך. רק ב-2014 פעל לראשונה והגיש הליך משפטי, ללא קבלת אישורו של בית-משפט זה, אף שידע כי החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל. אין כל הסבר מדוע פנה בהמרצת פתיחה רק ב-2014 ולא ב-1998. כל אותה עת נסמך הבנק על העובדה שהריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה המקורי ממשיכה לתפוח עד שהגיעה לסכום של 1,461,940 ₪ - 1,400% מן ההלוואה המקורית (שנפרעה בחלקה). מימוש בטוחות במסגרת הליכי חדלות פירעון כפוף לעקרונות תום הלב ואמור להיעשות תוך זמן סביר, כאשר בית-המשפט מתרשם כי הבטוחה אינה ממומשת בזמן סביר באופן הפוגע בנושים האחרים – והתנהלות הבנק במקרה הנוכחי נופלת לגדר מקרים אלו – הדבר עשוי לפגוע בפיצוי שיקבל הנושה המובטח ולהוות הצדקה להפחתת הריבית שנצברה (השוו: ע"א 8506/13 זאבי נ' בנק הפועלים (23/8/15)). מקל וחומר כאשר הבנק לא היה נושה מובטח, אפשר לריבית להצטבר במשך כל השנים, ואז דורש בדיעבד כי יתר הנושים לא יקבלו דבר.
התנהלות הבנק במשך השנים פגעה ביתר הנושים ויש קושי לקבל דרישתו להכיר בו בדיעבד כנושה מובטח ולהותיר את הנושים האחרים ללא דיבידנד כלשהו .
משנמצאו כל אלו נשוב אפוא לשאלה בגינה השיב בית-המשפט העליון את הדיון ונגיע למסקנה כי לבנק אין משכנתא ראשונה על חלקו של החייב בנכס, אין לו כל זכות עודפת על זכותם של הנושים האחרים, ומכאן שהיה עליו להגיש תביעת חוב ככל נושה בהליך.
משזו המסקנה אוסיף כי לכאורה הבנק אחר את המועד להגיש תביעת חוב, ברם הנאמן בירר את בקשתו כתביעת חוב והכריעה בה, כאשר הדרך להשיג על תביעת חוב זו הייתה בערעור כפי שקבע בית-המשפט ב-14/12/17. לשלמות התמונה, והואיל ו במסגרת הליך זה הגישו שני הצדדים את חישוביהם בנוגע לגובה החוב, אציין, בזהירות הנדרשת, כי נוכח הקביעה שהבנק אינו נושה מובטח הכרעת החוב של הנאמן לפיה החוב לבנק (כולל ניכויים וקיזוזים) הוא כ-345,833 ₪ תואמת את החישובים הקשורים להליך זה .

סוף דבר
עמדת הנאמן וכנ"ר מתקבלת ואילו עמדת הבנק נדחית, ונקבע כי היה על הבנק להגיש תביעת חוב כיתר הנושים.
הבנק יישא בהוצאות המשיבים כדלקמן: הנאמן – 35,000 ₪; כנ"ר 15,000 ₪; המשיבה 4 – 10,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 ימים. אציין כי בנסיבות העניין, והואיל והתנהלות הבנק מעכבת את חלוקת הדיבידנד לנושים מספר שנים היה מקום לשקול חיוב הבנק לטובת הקופה והנו שים האחרים, ברם לא הועלו טענות בעניין.

ניתנה היום, י"א שבט תש"פ, 06 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.