הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד פש"ר 13095-03-15

מספר בקשה:7

בעניין: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
ובעניין: מלכה מגן, ת.ז XXXX493 (להלן: "החייבת")

המבקש:

עו"ד יניב אינסל (נאמן)

נגד

המשיבים:

1.מלכה מגן
2.גדליה מגן
ע"י ב"כ עו"ד איל בר לב

3. כונס הנכסים הרשמי תל-אביב
ע"י ב"כ עו"ד שרון קשפיץ

פסק דין

לפני בקשה למתן הוראות במסגרתה עתר הנאמן לקבלת סעדים כמפורט להלן:
ליתן סעד הצהרתי במסגרתו ייקבע כי החייבת הינה בעלת מחצית הזכויות במשק 10 במושב משמרת, הידוע גם כגוש 8277 חלקה 11 ( חלקה א') וכגוש 8278 חלק מחלקה 23 ( חלקה ב') (להלן: ביחד: "המשק" או " המקרקעין") וזאת מכח הלכת השיתוף.

לקבוע כי זכויותיה של החייבת במקרקעין מוקנות לנאמן.

כפועל יוצא מן הסעדים המפורטים לעיל - לאפשר לנאמן לפעול למימוש זכויות החייבת במקרקעין, על כל המשתמע מכך, ולהורות לרשות מקרקעי ישראל ( להלן: "רמ"י") לרשום בספריה את מינויו של הנאמן ביחס לזכויות החייבת במקרקעין.
רקע עובדתי
ביום 5.3.2015 הגישו נושים ( בני משפחתה של החייבת) בקשה למתן צו כינוס כנגד החייבת ולהכרזתה כפושטת רגל, וזאת על יסוד פסק דין חלוט במסגרתו היא חויבה לשלם להם סך של כ- 1.7 מיליון ₪.
ביום 14.6.2015 ניתן צו כינוס לחייבת ועו"ד יניב אינסל מונה כמנהל מיוחד.
ביום 20.12.2015 הוכרזה החייבת כפושטת רגל ועו"ד יניב אינסל מונה כנאמן לנכסיה.
כנגד החייבת הוגשו שלוש תביעות חוב בסכום כולל של כ- 8.1 מיליון ₪, כמפורט להלן:
תביעת חוב מטעם בעלה של החייבת – המשיב לבקשה ( להלן: "המשיב") , בסך של 2,451,730 ₪ – נדחתה ע"י הנאמן בהחלטתו מיום 7.3.2019.
תביעת חוב מטעם בתה של החייבת ובעלה – ליאת ואלי קטרי ( להלן: "הבת"), בסך של 4,000,000 ₪ - נדחתה ע"י הנאמן בהחלטתו מיום 7.3.2019. על החלטה זו הוגש ערעור אשר עודנו תלוי ועומד.
תביעת חוב מטעם יוזמי ההליך ע"ס של 1,744,184 ₪ - אושרה ע"י עו"ד דורון ערוסי, אשר מונה לצורך בדיקתה בסך 1,646,062 ₪.
המקרקעין נושא הבקשה מהווים נחלה אשר זכויות החכירה בה רשומות בספרי רמ"י על שם המשיב.
על המקרקעין מצוי בית המגורים של החייבת והמשיב, בו הם מתגוררים מזה כ- 51 שנים וכן בית מגורים נוסף בו מתגוררים הבת ובני משפחתה.
המקרקעין והבנוי עליהם, הוערכו על ידי השמאי מר גיל קנטרוביץ, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בסך כולל של 8.7 מיליון ₪ ( נכון לחודש ספטמבר 2016).
כן הוגשה ביחס למקרקעין חוו"ד נגדית של השמאי מר מישל אלבז, מטעם החייבת והמשיב, אשר העריך את שווי המקרקעין בסך כולל של 7.5 מיליון ₪ ( נכון לחודש נובמבר 2016).
על המקרקעין מוטל משכון מיום 8.8.2007 לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר נכון ליום 27.8.2015 עמדה יתרתו לסילוק על סך של 714,610 ₪. כן רובץ עליהם משכון נוסף, מיום 17.2.2014, לטובת הבת. לטענת החייבת, משכון זה נרשם כבטוחה להשבת כספי הלוואה שנתנה הבת לחייבת ולמשיב בסך של כ-3 מיליון ₪.
תמצית טענות הנאמן
החייבת והמשיב מתגוררים בנחלה הנמצאת על המקרקעין מזה כ- 51 שנים.
שם נולדו וגדלו חמשת ילדיהם המשותפים ושם גם ניהלו החייבת והמשיב עסקים משותפים. בנסיבות אלה, ומאחר והחייבת והמשיב נישאו לפני יום 1.1.1974, יש לקבוע כי החייבת הינה בעלת מחצית הזכויות במקרקעין וזאת מכח הלכת השיתוף החלה על היחסים שבין בני הזוג.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו החייבת עצמה הודתה כי היעדר רישום שמה כבעלת זכויות במקרקעין נעשה מטעמים פורמאליים הקשורים לרמ"י ולנהלים הקיימים אצלה, ולא בשל היעדר כוונה ליצור שיתוף במקרקעין.
תמצית טענות החייבת והמשיב
הזכויות במקרקעין נרכשו על ידי המשיב עוד בטרם הנישואין, במימון הוריו, ונרשמו על שמו, בעוד שלחייבת זכויות הרשומות על שמה במשק במושב חרות מכוח ירושת אימה ( להלן: "המשק במושב חרות").
חרף מגוריהם המשותפים של בני הזוג בבית המצוי על המקרקעין, לא הייתה כל כוונה של הצדדים לשיתוף במקרקעין, להבדיל מהמחוברים לקרקע, לגביהם אין מחלוקת כי הם רכוש משותף.
הנאמן טעה עת קבע כי היעדר הרישום על שמה של החייבת נבע מטעמים פורמאליים ואיסור מצד רמ"י להיות חוכר של שני משקים. בפועל, לא הייתה כל כוונה של החייבת או של המשיב, לשתף זה את זה בנכס שהתקבל על ידי החייבת בירושה או בנכס אשר נרכש על ידי המשיב, טרם הנישואין.
חיי נישואין תקינים אינם יוצרים זכות שיתוף בנכס חיצוני. שיתוף כזה היה על הנאמן להוכיח והוא לא עמד בנטל ההוכחה.
בנוסף העלו החייבת והמשיב טענות ביחס להיעדר סמכות של בית משפט זה לדון בבקשה.
טענות אלה נדחו על ידי במסגרת החלטתי מיום 26.4.2017.
בר"ע שהגישו החייבת והמשיב לבית המשפט העליון בשאלת הסמכות, נדחתה אף היא בהחלטת בית המשפט העליון מיום 29.6.2017.
כן הועלו על ידם טענות ביחס להיעדר צירופם של הנושים המובטחים להליך וכן להיעדר התועלת בניהול ההליך. לשיטתם, גם אם ייקבע כי החייבת בעלת זכויות בבית המצוי במקרקעין, הרי שחובותיה כלפי הנושים המובטחים ( אשר מעולם לא ויתרו על זכויותיהם) גבוהים משווי נכסיה, וממילא לא יוותר מאומה לנושים הרגילים.
עמדת הכנ"ר
עמדת הכנ"ר מצדדת בזו של הנאמן על פיה, בנסיבות העניין, יש לקבוע כי החייבת הינה בעלת מחצית הזכויות במקרקעין.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מהטעמים הבאים:-
חזקת השיתוף
החייבת והמשיב נישאו בשנת 1964 ומכאן שהמשטר הרכושי החל עליהם אינו הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג- 1973, אלא הלכת השיתוף בנכסים כפי שפותחה ע"י בית המשפט העליון, ואשר לאורה יש לבחון את טענות הצדדים.
בהתאם להלכה זו, חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר על ידם במהלך שנות נישואיהם מצוי בבעלותם המשותפת, וזאת אף אם הוא רשום על שם אחד מבני הזוג או מצוי בחזקתו הבלעדית.
יפים לעניין זה דברי הנשיא שמגר במסגרת ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מח(3) 885, 692:
" בנסיבות כגון אלה שלפנינו, היינו נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על-ידי עבודה בבית ובין על-ידי עבודת חוץ, מיטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים. חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא היא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר".
כך גם בע"א 253/65 זהבה בריקר נ' ישראל בריקר, פ"ד כ(1) 589, 597:
"... אכן, ברוב המקרים - כך יש להניח - נרכשים הנכסים, בלי שקיים כל הסכם מפורש בין בני הזוג, המסדיר את שאלת הבעלות של השניים באותם הנכסים ובלי שהם אפילו נתנו את דעתם על שאלה זו בזמן הרכישה. כאשר העובדות במקרים כאלה מצביעות על אורח חיי נישואין במשך תקופה ניכרת, לפיו לא הבדילו בני הזוג בין ההכנסות שכל אחד קיבל ממקורות שונים אלא כלל ההכנסות נתמזגו ונכנסו - ולו גם מבחינה רעיונית בלבד - לקופה משותפת אחת, שמתוכה הוצאו הכספים לרכישת הנכסים, כך שניתן לומר שהיה משום " איחוד-המשאבים" והיה חסר " קו הפרדה ברור בין הרכוש של כל אחד מהם", כי אז מן הדין לייחס להם את הכוונה לשותפות בחלקים שווים...".
(ראה בנוסף ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561; רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח' (13.12.2006)).
בפסיקת בית המשפט העליון נעשתה הבחנה לעניין החלתה של חזקת השיתוף, בין נכסים משפחתיים מובהקים ובהם דירת המגורים של בני הזוג, לבין יתר הנכסים.
כך נקבע כי ביחס לנכסים משפחתיים מובהקים מתגבש השיתוף, בהתמלא התנאים בדבר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף ( כאשר די בחיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד של ממש, כדי להצביע על אורח חיים תקין).
בכך אין כדי למנוע את החלתה של חזקת השיתוף גם ביחס לנכסים שאינם נכסים משפחתיים מובהקים, או ביחס לנכסים עסקיים והכל תלוי בנסיבות העניין ( ע"א 122/83 129/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287; ע"א 3563/92 עזבון המנוח מאיר גיטלר נ' דבורה גיטלר, פ"ד מח(5) 495).
כן נקבע בפסיקה כי אין מניעה להחלתה של חזקת השיתוף גם על נכסים חיצוניים, אשר נרכשו טרם הנישואין. במקרה כזה, הלכת השיתוף לא תחול באופן " אוטומטי" ועל המבקש להחילה מוטל הנטל להוכיח את כוונת השיתוף, בהינתן נסיבות המקרה הספציפי ובשים לב, בין היתר לטיב היחסים של בני הזוג, משך הנישואין, טיב הנכס מושא המחלוקת וכן עיתוי ונסיבות נפילתו בחלקו של אחד מן הצדדים בלבד ( ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709, 716).
הלכת השיתוף מקימה, איפוא, חזקה הניתנת לסתירה, בדבר השיתוף בזכויות, כמו גם בחובות.
נטל ההוכחה לסתירת החזקה מוטל על הטוען לאי התקיימותה ( רע"א 8791/00 לעיל; ע"א 806/93 לעיל).
מדובר בשאלה עובדתית, אותה יש לבחון בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו.
מן הכלל אל הפרט;
כאמור, החייבת והמשיב נישאו בשנת 1964.
מאז נישואיהם ועד היום, משך למעלה מ- 50 שנה, התגוררו בני הזוג יחדיו במושב משמרת, גידלו שם את חמשת ילדיהם וניהלו משק בית משותף. (ת/1 וכן עדות החייבת עמ' 15 שו' 7-11, עדות המשיב עמ' 21 שו' 18-23 ועדות חבר המשפחה - מר אסף נמרוד, עמ' 14 שו' 16-21).
החייבת עצמה העידה, כי יש לה חלק וזכויות בבית ובכלל המבנים שנבנו על גבי המקרקעין, וזאת להבדיל ( לשיטתה) מהזכויות במשק עצמו: ""יש הבדל בין משק לבית. לי היה חלק בבית ובכל המבנים מעל, האדמה והכל ההורים של בעלי קנו קודם לפני החתונה ומעולם לא היה לי חלק מהמשק החקלאי. נטעו עצים, בנו מחסן פה ושם. כשההורים של בעלי קנו את המשק לא היה שום דבר, ובמהלך החיים המשותפים שלנו נבנו מבנים נוספים על השטח הזה בהם אני חייבת להיות שותפה" (עמ' 15 שו' 15-18).
מן הראיות אשר הובאו בפני עלה כי החשבונות הנוגעים לתשלומים שוטפים הכרוכים באחזקת הבית כגון: דמי ועד המושב, ארנונה, מים וגז, נרשמו על שם החייבת והמשיב במשותף ושולמו על ידם ( ת/6, ת/7, ת/8 ות/9 וכן עדות החייבת עמ' 17 שו' 22-27).
כן עולה מעדותו של המשיב כי לחייבת ולו היה חשבון בנק פרטי משותף, אשר הסכומים שבו שימשו לכלכלתם של בני הזוג ולהוצאותיהם המשותפות ( ת/12 ו- ת/13 ועדותו, עמ' 23 שו' 19-25).
בנוסף הוכח כי במהלך השנים, החייבת והמשיב משכנו לבנק לאומי ולבנק הפועלים, יחדיו, כספים, קופות גמל ונכסים נוספים. החייבת אשר נשאלה על כך בחקירתה, לא נתנה לכך כל הסבר, אלא אך העידה: "בעלי עשה את זה. הוא אמר לי תחתמי וחתמתי. אני אפילו לא יודעת איך נראה הבנק מבפנים ומבחוץ" (עדותה עמ' 20 שו' 3-8).
אין חולק כי במהלך השנים החייבת והמשיב הקימו עסק משותף – מרכז הדרכה שתופעל באמצעות חברה שהוקמה לצורך כך ע"י החייבת והמשיב- חברת יום בכפר בע"מ ( להלן: "העסק" או " החברה") (עדות החייבת עמ' 20 שו' 13-14).
פעילותו של העסק המשותף התקיימה במשק נושא הבקשה. החייבת עצמה הדריכה והייתה אחראית על התחום הדידקטי והפדגוגי במרכז ההדרכה ( עדות החייבת עמ' 20 שו' 15-19 ועדות המשיב עמ' 24 שו' 1-2).
החייבת הייתה בעלת מניות בחברה ומשכה ממנה משכורות וכך גם המשיב ( עדות החייבת בעמ' 20 שו' 20-25 ועדות המשיב עמ' 24 שו' 5-8).
החייבת העידה כי מעבר לעבודתה בחברה, היא נאלצה לעבוד בנוסף, במשרה חלקית, על מנת לתרום לכלכלת המשפחה ( סעיף 10 לתצהירה, עדותה עמ' 19 שו' 23-24). המשיב העיד כי את המשכורת אותה קיבלה החייבת מהחברה להגנת הטבע, היא תרמה לצורך מימון הוצאות החברה וכיסוי הוצאות הכלכלה השוטפות ( סעיף 5 לתצהירו).
מעדותה של החייבת עולה כי נוכח ההפסדים והחובות אותם צברה החברה, הם נאלצו לקחת הלוואות, לצורך המשך תפעולה ועל מנת שיהיה להם ממה להתפרנס ( עמ' 15 שו' 24-28).
לא למותר לציין כי החייבת ראתה את חובות החברה כחובותיה שלה ( יחד עם המשיב) (עדות החייבת עמ' 16 שו' 29-30 וכן ס' 5 לבקשה למתן הפטר ( ת/10)).
לצורך נטילת ההלוואות, משכנו החייבת והמשיב את הזכויות במקרקעין הן לטובת בנק לאומי והן לטובת בתם, אשר לטענתם נתנה להם הלוואות לצורך כיסוי החובות.
ממסמכי המשכון ( ת/4 ו- ת/5) עולה כי החייבת ( יחד עם המשיב), משכנה את זכויותיה במקרקעין כבעלת הזכויות בהם.
החייבת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע היא חתמה על מסמכי המשכון כבעלת הזכויות במקרקעין, כאשר לטענתה אין לה כל זכויות בהם, וטענה כי נדרשה לעשות כן ע"י הבנק וע"י עוה"ד של הבת, מתוקף היותה בעלת מניות בחברה ( עדותה עמ' 15 שו' 29 - עמ' 16 שו' 4 ועמ' 17 שו' 6-13 ושו' 17-18 וכן עדות המשיב בעמ' 22 שו' 4-8). אין בכך שההלוואות ניתנו לצורך העסק בו הייתה החייבת שותפה, כדי להסביר את העובדה שהחייבת משכנה נכס אשר לטענתה אין לה כל זכויות בו.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו הנושה הינה הבת, אשר אמורה לדעת את מצב הזכויות במקרקעין, לרבות את העובדה כי החייבת, לכאורה, אינה בעלת זכויות בהם.
יתרה מכך, מן הראיות עולה, כי החייבת והמשיב משכנו, כבעלי זכויות במשותף, לא רק את המקרקעין נושא תיק זה, אלא גם את המשק במושב חירות אותו ירשה החייבת מאמה המנוחה. זאת על אף טענותיה ועדותה של החייבת בדבר ההפרדה בנכסים, אשר לכאורה הייתה נהוגה בינה לבין המשיב, כמו גם טענתה כי למשיב לא היו כל זכויות במשק זה ( ת/11 לעומת סעיפים 7 ו- 8 לתצהירה של החייבת).
החייבת וכן המשיב לא ידעו להסביר מדוע המשיב חתום, אף הוא, על מסמכי המשכון ביחס למשק במושב חירות, על אף שלכאורה לא היו לו כל זכויות בו ( עדות החייבת עמ' 19 שו' 12-13 ועדות המשיב עמ' 22 שו' 22 - עמ' 23 שו' 11).
דומה כי במסגרת הבקשה למתן הפטר, יצא המרצע מן השק והחייבת חשפה את המניע האמיתי לאי רישום הזכויות בנכס על שמה:
""לפני נישואי לבעלי גדליה מגן, רכשו הוריו עבורו משק חקלאי מספר 10 במושב משמרת. המשק רשום עד היום בחכירתו הבלעדית של בעלי. אני במתכוון לא ביקשתי להירשם כבעלת זכות החכירה במשק של בעלי, משום שידעתי שאקבל בירושה את המשק של אמי במושב חרות. לנוכח מדיניות מנהל מקרקעי ישראל, לא ניתן שלאדם אחד יהיו שני משקים. לכן על מנת שאוכל לקבל את הזכויות במשק אמי, הקפדתי על ההפרדה ואי רישומי כבעלת הזכויות בקרקע המשק של בעלי. אמנם כל מה שנבנה במשק לאחר נישואי לבעלי הוא רכוש משותף..." (הדגשה שלי - ע.ו.נ)
מכל האמור לעיל עולה כי החייבת והמשיב ניהלו אורח חיים תקין משך תקופה של למעלה מ- 50 שנה, תוך שכל אחד מהם תורם למאמץ המשותף. החייבת והמשיב התגוררו יחדיו בבית שעל המקרקעין וגידלו בו את חמשת ילדיהם. החייבת והמשיב ניהלו עסק משותף במקרקעין. החייבת הייתה פעילה בעסק המשותף ואף תרמה והשקיעה בו כספים. דומה כי בני הזוג נהגו בנכסיהם באופן שיתופי, לרבות במקרקעין נושא הבקשה ובמשק במושב חרות, ובמהלך השנים הם אף שעבדו אותם יחדיו, כבעלי זכויות משותפים, לצורך הבטחת השבתן של הלוואות אשר ניתנו להם בקשר עם חובותיהם העסקיים.
למעשה, החייבת והמשיב אינם חולקים על היותה של החייבת שותפה מלאה בכל הבנוי על המקרקעין, וטוענים להיעדר שותפות שלה בקרקע עצמה בלבד. אלא שמהדינמיקה הכלכלית שאפיינה את חייהם של החייבת והמשיב, כמתואר לעיל, כמו גם הצהרתה של החייבת במסגרת הבקשה למתן הפטר, עולה כוונת שיתוף מלאה, בכלל הנכסים, אשר יש בה כדי לגבור על הרישום בפועל.
בנסיבות אלה, שוכנעתי כי אין בסיס לטענת החייבת והמשיב לפיה זכויותיה של החייבת במקרקעין מתמקדות במחוברים בלבד ונאמדות בכ- 8% בלבד מערך המשק ( בגין המבנים בלבד) ואני קובעת כי זכויותיה במקרקעין הן בשיעור של 50%.
החייבת והמשיב העלו גם טענות ביחס להיעדר תועלת במימוש המקרקעין, מקום בו שווי זכויותיה של החייבת במקרקעין נמוך מסכום חובותיה לנושים המובטחים ( ככל שלבת יש נשיה מובטחת, נושא התלוי ועומד בערעור), כך שממילא לא יוותר לנושים הרגילים ( יוזמי ההליך) דבר.
לאור העובדה כי הסעד המבוקש בהליך זה הינו למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי לחייבת מחצית הזכויות במקרקעין ומאחר ולצורך מימוש הזכויות יהא על הנאמן להגיש בקשה לפירוק שיתוף, לא מצאתי כי יש לבחון טענה זו בשלב זה, והצדדים יוכלו להעלותה בשלב מאוחר יותר, עת יידון פירוק השיתוף במקרקעין.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי החייבת הינה בעלת מחצית הזכויות במקרקעין, מכוח הלכת השיתוף וכי זכויותיה של החייבת מוקנות לנאמן.
אני מורה לרמ"י לרשום בספריה הערה בדבר מינויו של הנאמן, כנאמן על זכויותיה של החייבת במקרקעין.
לצורך מימוש המקרקעין, הנאמן יגיש בקשה לפירוק שיתוף תוך 30 יום מהיום.
ימי הפגרה במניין הימים.
בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ט, 31 יולי 2019, בהעדר הצדדים.