הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עפמ"ק 44445-01-21

בפני
כבוד ה שופט עידו דרויאן-גמליאל

מערערת

מדינת ישראל

נגד

משיבה
איזבלה אובורין

ב"כ המערערת – עוה"ד ענבר דבי ו אודליה יוסוביץ
ב"כ המשיבה – עו"ד שי פרטוש

פסק דין

לפני ערעור המדינה על הכרעת דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה , מפי כב' הש' עודד מורנו , שניתנה ביום 10.12.20 ב תיק חע"מ 53805-04-19, ועניינה קניסת המשיבה בגין פתיחת מרכול שבבעלותה ביום שבת, בניגוד לחוק עזר עירוני.
בהכרעה זו הורה בית המשפט קמא הנכבד על "ביטול האישומים כנגד הנאשמת מחמת קבלת הטענה להגנה מן הצדק", לאחר שקיבל את טענות המשיבה, לאכיפה בררנית ולפעולת הרשות ללא מדיניות ברורה ומפורסמת.
רקע ועיקרי ההליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים:
למשיבה מרכול ברחוב שטמפפר 13 בפתח תקווה, המורשה למכור משקאות אלכוהוליים.
נגד המשיבה הוגש ביום 29.4.19 כתב אישום, המונה 3 אישומים, בגין עבירה של פתיחת עסק ביום מנוחה, לפי סעיף 4 (א) לחוק עזר לפתח תקווה (פתיחת עסקים וסגירתם) תשכ"ד – 1963 וסעיף 254 לפקודת העיריות.
העבירה המיוחסת למשיבה היא מסוג ברירת משפט. אין מחלוקת שהמשיבה שילמה את הקנס נשוא האישום השני, כך שההליך המשפטי מתרכז בשני האישומים שנותרו.
ביום 12.9.19, מועד ישיבת ההקראה, העלה הסנגור המלומד, טענה מקדמית של הגנה מן הצדק מסוג אפליה, בגין אכיפה בררנית של קניסת המשיבה, בעוד עס קים אחרים ודומים פתוחים אף-הם בשבת ופטורים-לכאורה מאכיפה.
ביום 2.10.19, בהמשך לטענת ההגנה בדבר קיומה של אכיפה בררנית, הגיש הסנגור בקשה להמצאת מסמכים לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. לאחר דיון בעניין הועברה לידיו רשימת כל כתבי האישום שהוגשו בין השנים 2017-2019 בשל פתיחת עסקים ביום המנוחה לפי סעיף 4 (א) לחוק העזר וכן רישומי הקנסות בגין עבירות על חוק העזר בין התאריכים 16.6.18-16.7.18.
ביום 23.1.20, במהלך הדיון ביקשו הצדדים למצות את ההדברות ביניהם והוחלט שבאם לא יגיעו להבנות יועלו טיעוני האכיפה הבררנית, להם טענה ההגנה, על הכתב ולאחריהם תוגש תשובת התביעה אף היא בכתב.
ביום 9.7.20, במהלך הדיון, חזרו הצדדים על בקשתם למתן דחיה לצורך הידברות ביניהם. באותו מועד ציינה המערערת שהמשיבה ממשיכה לפתוח את העסק בשבת ואף הציגה את "כמות" הדוחות שנרשמו לה.
ביום 6.8.20 הודה הסנגור, בשם מרשתו – שלא נכחה בדיון – כי אין מחלוקת שהעסק היה פתוח במועדים המיוחסים למשיבה בכתב האישום וכי את הקנס, נשוא האישום השני, שילמה. עוה"ד חזר וביקש לבטל את שני האישומים הנותרים מחמת קיומה של הגנה מן הצדק. טיעוניו בדבר אכיפה בררנית לא הועלו על הכתב והתיק נקבע להוכחות.
ביום 19.10.20 התקיימה ישיבת ההוכחות, אליה לא התייצבה המשיבה, בה הובאו ראיות הצדדים. המערערת הגישה, בין שאר מוצגיה, מסמך מיום 13.1.20 שסומן כ-ת/6. המסמך שנושא את חתימתה של "עיריית פתח תקווה" מביא לידי ביטוי את מדיניות האכיפה של הרשות, בימי מנוחה.
המערערת טענה כי לא מתבצעת אכיפה בררנית מצד העירייה בפתיחת עסקים בשבת באזור מרכז העיר וכי נרשמים דוחות בעקבות קריאות מוקד. לטענתה קיימת מדיניות ברורה וידועה הנוהגת מזה שנים רבות וידועה לכל. אף שני פקחים, ממלין ואהרוני, שהעידו במסגרת פרשת התביעה, מבססים לטעמה עמדה זו. בניגוד לכך טענה המשיבה שאזורי האכיפה אינם ברורים ואף מסמך ת/6 אינו מפורט דיו. בהתייחסו לעדותו של הפקח אהרוני אשר הצהיר שהתדרוך שקיבל מנחה אותו לבצע אכיפה בארבעה רחובות בלבד במרכז העיר, טען הסנגור שלא ברור על סמך אילו פרמטרים נקבעו רחובות אלו כמרכז העיר, מה גם שמחומר החקירה שבידו עולה תמונה של רחובות נוספים בהם מתבצעת אכיפה. לפיכך, עמדה ההגנה על זיכוי המשיבה.
ביום 10.12.20 ניתנה הכרעת הדין, בה בוטלו כאמור שני האישומים שנותרו בכתב האישום, וערעור זה הוגש בגינה ביום 24.01.21.
הכרעתו של בית משפט קמא הנכבד :
בהחלטתו התייחס בית משפט קמא ליישומה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" ומצא כי נפגעה זכותה של המשיבה להליך הוגן בשל אכיפה בררנית מצד המערערת, ללא כל הסמכה בדין, וזאת מהנימוקים הבאים:
אין חולק על זכותה של העיריה לקבוע באופן סלקטיבי שאזורים מסוימים בשטח שיפוטה יפעלו בשבת וזאת בניגוד לחוק העזר, אך הדבר צריך להתבצע בחקיקה שתאושר על ידי מועצת העיר ותפורסם ברבים לאחר אישור של שר הפנים, כך יוכל כל אזרח לכוון את התנהגותו. העיריה במקרה זה לא הפנימה את פסיקת בית המשפט העליון שניתנה לפני מספר שנים, בעניין התאחדות הסוחרים ואת שינוי החקיקה שבא בעקבותיו. הדוחות עצמם ניתנו כחצי שנה לאחר פרסום התיקון לחוק ההסמכה ברשומות, משמע היה די זמן להפנים וליישם את המצב החדש;
מסמך ת/6 הוצא לאחר מועד ביצוע העבירות ולא פורסם בפומבי כמחויב. הפקחים אינם מכירים את ההנחיה ומסתפקים בתדרוך בעל פה מהממונה עליהם טרם יציאתם לעבודה, התנהלות זו אינה מקיימת סדרי מנהל תקינים;
על פי דברי המערערת והעד הפקח ממלין יש עסקים במרכז העיר שפתוחים בשבת ולא מתבצעת אכיפה נגדם, דוגמת בית קפה וגלידריה. מצב זה, ללא נימוק ענייני והסדר בחקיקת משנה, עולה כדי אכיפה בררנית;
הפגמים שנפלו בהליך, במנותק משאלת האשמה או החפות, הינם בעוצמה גבוהה במיוחד ופוגעים בתחושת הצדק וההגינות, זאת בשים לב למידת האשם הרובצת על כתפי הרשות;
טענות המערערת:
המשיבה פתחה את המרכול במרכז העיר פתח תקווה ביום מנוחה בהיותה מודעת לעובדה שהיא עוברת על הוראות החוק. המשיבה אף שילמה את הקנס השני שהוטל עליה ובכך למעשה הודתה באשמה ונשאה את עונשה.
המשיבה ביכרה שלא להעיד ולחשוף עצמה לחקירה נגדית, מחשש שבעדותה תיאלץ להודות כי פעלה בחוסר תום-לב ובידיעה ברורה כי היא עוברת על החוק.
מכל-מקום, מזה שנים שהמשיבה נוהגת להפעיל את עסקה בימי שבת, אף שכבר נרשמו (ונרשמים) לחובתה קנסות רבים, מתוך שיקול כלכלי של העדפת תשלומי קנסות על ההפסד שבהימנעות מהפעלת העסק בשבתות.
המשיבה לא הרימה את הנטל הנדרש ולא ביססה את טענתה לקיום הגנה מן הצדק.
שגה בית משפט קמא שלא העניק את המשקל הראוי לעדותם של שני הפקחים, עדי התביעה. ההגנה העידה עד הגנה יחיד מטעמה, מר אהד, חבר אופוזיציה במועצת העיר פתח תקווה, אשר נעדר ידיעה אישית אודות המקרה הנדון, כך שעדותו ממילא אינה רלוונטית לבירור המקרה.
לבקשת ההגנה הועברו לידיה רישומי הקנסות וכתבי האישום שהוגשו בגין ביצוע עבירה זהה, על ידי עסקים אחרים, בתקופות שנדרשו על ידה. אלו לא הוגשו על ידה לעיונו של בית המשפט. ברי כי לו היה בדוחות כדי לתמוך בטענתה היתה ההגנה מגישה את הדוחות בעת הדיון.
בהליך בבית משפט קמא נקבע ביום 23.1.20 מפורשות כי באם לא יגיעו הצדדים להסכמות יהיה על ב"כ המשיבה להגיש טיעונים בכתב בדבר הטענה לאכיפה בררנית ולאחריו תשלח המערערת טיעוניה. המשיבה בחרה להתעלם מהחלטה זו ולא העלתה על הכתב את טיעוניה בדבר אכיפה בררנית. מהתנהלותה זו ניתן היה ללמוד על ויתור מצדה להעלאת טענת "הגנה מן הצדק".
המדיניות הנהוגה בעיר פתח תקווה ברורה וידועה מכוח חוק העזר והסטטוס קוו הקיים בעיר: חוק העזר מבחין בין "בית עסק" ל"בית אוכל", כשבמסגרת אבחנה זו "בתי אוכל" מאושרים לפתיחה בשעות מסוימות בשבת, בניגו ד לבית עסק דוגמת מרכול. בנוסף, יש אבחנה על פי מיקום. באזור התעשיה לא ניתנים דוחות ואילו במרכז העיר קיימת אכיפה ומתן דוחות כנגד כל עסק הדומה באופיו למרכול שבבעלות המשיבה.
הסיבה לאבחנה באכיפה נעוצה בהיות מרכז העיר אזור מעורב של מגורים ומסחר בימי חול, הכולל רחובות רבים בהם מתגוררים תושבים המבכרים את השבתת המסחר בשבת, כך שפתיחתם של בתי עסק - במובחן מבתי אוכל - בניגוד לחוק העזר פוגעת באיכות חייהם ובצביונם המסורתי. מדיניות זו נוהגת הלכה למעשה שנים רבות ומאזנת באופן הנכון וברגישות המתבקשת בין צרכי האוכלוסייה המגוונת בעיר. אין המדובר באימוץ הסדר חדש, כי אם במימושו של הסדר ישן, הידוע לכל ואף למשיבה בכלל זה.
החלטת בית משפט קמא מבטלת במשיכת קולמוס הסדר הנוהג בעיר מזה שנים באופן שמתיר פתיחת עסקים בניגוד לחוק.
כל עסק חדש שנפתח מתעדכן באגף רישוי עסקים באשר למיקום המותר לפתיחת העסק בימי המנוחה. המדיניות מתגבשת ואינה כתובה. מדובר בהליכים בירוקרטיים להם התווספה החלפה של ראשי הערים. נכון להיום, לאור הערת בית משפט קמא, הועלתה החלוקה לאזורים על הכתב.
טענות המשיבה:
המשיבה מודה בעבירה אך טוענת לאכיפה בררנית, מפלה ופסולה, אותה הוכיחה מעבר לספק סביר; לא התנהלה תביעה לאכיפת החוק או לביטולו במסגרת עתירה מנהלית; המשיבה נפגעת ביחס לעסקים אחרים שאין אכיפה לשם סגירתם.
המערערת היתה מודעת לטענות בדבר אכיפה בררנית ויכלה להגיש את הדוחות שניתנו לעסקים השונים מטעמה, במסגרת פרשת התביעה.
האכיפה המתבצעת על ידי עירית פתח תקווה סלקטיבית. לא מבוצעת אכיפה באזורים לגביהם נטען שהם ממוקמים בסמיכות למקום מגורים, עובדה העולה מעדויותיהם של הפקחים. כך למשל ב"אם המושבות" שהיא מרכז מגורים, מותרת פתיחתן של 'סושיה' וגלידריה. מדובר בבתי אוכל שאמורים להיות סגורים אף הם; קיימת אפליה בין אזור התעשיה לבין אזור המרכז וכן בתוך אזור התעשיה עצמו ובתוך אזור המרכז עצמו.
אכיפה נכונה, המונעת אפליה, צריכה להתבצע באמצעות חקיקה ולא באמצעות מסמך מדיניות שלא פורסם, כך שהתושבים אינם יודעים היכן מותר לפתוח והיכן אסור; אם מדובר במדיניות עליה לבוא לידי ביטוי בתיקון של חוק העזר;
המסגרת הנורמטיבית:
פקודת העיריות כמקור סמכות :
סעיף 249(20) מעגן את סמכותה של העיריה "להסדיר פתיחתם וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה, מסעדות בתי קפה... ולקבוע...שעות פתיחתם וסגירתם...".
סעיף 258 א (א) לפקודה מגדיר את המונח "עסקים" כמוסדות או מקומות כאמור בסעיף 249(20) למעט מסעדות, בתי תה, בתי משקה וכל מקום אחר שבו מכינים או מגישים מאכלים או משקאות לצריכה במקום...".
על פי סעיף 249(21) לפקודה רשאית העיריה "להפעיל את סמכותה על פי סעיף (20) בתחום שיפוטה או בחלק ממנו מתוך התחשבות בטעמים שבמסורת דתית.
סעיף 4 לחוק עזר לפתח תקוה (פתיחת עסקים וסגירתם), תשכ"ד – 1963 קובע:
בימי מנוחה לא יפתח אדם ולא ירשה בעל לפתוח בית עסק או בית עינוג.
...
לא יפתח אדם ולא ירשה בעל לפתוח בית אוכל בשעות שבין 22:00 לבין 08:00 ובשעות שבין 15:00 לבין סוף יום המנוחה, ובלבד שבשעות שפתיחת בית האוכל מותרת לא יגיש בו אדם אוכל או משקה בליווי שעשועים, נגינה או כיוצא באלה, ולא ימכור בו ולא יגיש ולא ירשה בעל למכור או להגיש משקה או אוכל אלא בתוך כתלי בית האוכל ולא דרך החלון או באורח אחר בחוץ או אל החוץ".
דיון ומסקנות:
הגנה מן הצדק - אכיפה בררנית:
הסנגור, כפי שפורט מעלה, טען נחרצות לקיומה של אכיפה בררנית כלפי מרשתו, דא עקא, שחרף טיעוניו אלה לא הוצגה על ידו כל תשתית ראייתית התומכת בטיעוניו. הפסיקה שבה ומדגישה כי על הטוען לאכיפה בררנית, מוטל הנטל להוכיח כי לקה ביחס שונה משל אחרים הדומים לו שכן משמעותו של שוויון הינו יחס שווה לבני אדם אשר לא קיימים בהם הבדלים של ממש.
בתיק דנן עסקינן במשפט פלילי בו הודתה המשיבה בביצוע העבירות המיוחסות לה. באם סברה המשיבה כי מדיניות העירייה נגועה באפליה ואיננה ס בירה, דרך המלך היא תקיפה ישירה שבעתירה מנהלית.
הן מילות החוק והפסיקה והן השכל הישר מלמדים אודות ההצדקה שיש לרשות מקומית להשתמש בסמכותה ולהורות כי חוק עזר מסוים יחול בשטח מסוים ובאחר לא יחול. כך ראוי כל עוד ההחלטה מבוססת ומנומקת ואינה נגועה בשיקולים זרים.
מהפסיקה נלמד כי מדיניותה של רשות מקומית חייבת לבטא את האינטרסים של תושבי אותה רשות [בג"צ 6741/99 ארנן יקותיאלי נ' שר הפנים (2001)]; אכיפה חלקית בתחומי הרשות אינה בהכרח אכיפה פסולה [בג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עיריית ב"ש (1999), ע"פ (י-ם) 34878-02-17 ראיד בייבוח נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים (2017)]; בידי העיריה הסמכות להורות על אכיפתו של חוק העזר באזור מסוים בעיר ולא לעמוד על אכיפתו באזור אחר [דנג"צ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאיים הכללית נ' שר הפנים (2017), ב"ש 97/08 מ"י - עיריית גבעתיים נ' טיב טעם דיילי (2008)]. משמע, לענייננו, יחס שונה לעסקים שונים או שמיקומם שונה, אינו מקים כשלעצמו טענה לאכיפה בררנית.
רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית מחזקת התקינות. מי שמעלה נגד הרשות טענה של אכיפה בררנית, ובכך מבקש לפסול את החלטתה עליו הנטל להפריך חזקה זו. רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך טענה זו שכן לרב תופעל הסמכות על יסוד שיקולים ענייניים לאור מטרת החוק [ בג"צ זקין]. המשיבה לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה ולא הפריכה את החזקה ממנה נהנית הרשות המקומית.
המערערת הבהירה את ההצדקה באבחנה בין פתיחת עסקים מסוימים ואיסור פתיחה לגבי אחרים ביום השבת, תוך הסתמכות על חוק העזר ועל הסטטוס קוו הקיים בעיר מזה שנים ארוכות. על העיריה לאזן בין צרכי האוכלוסייה הדתית שכבוד השבת יקר ללבה וחלקה מתגורר ברחובות מרכז העיר, לבין הדרישה של ציבור, שאינו שומר שבת, לפתיחת בתי העסק. לפיכך, אושר לפתוח את בתי העסק באזור התעשיה ולא במרכז העיר. אכן לא בנקל ניתן להגיע לאיזון שקט, אף אם באופן יחסי, בין האוכלוסיות המגוונות בעיר. עריכת האיזון נתונה בידי העיריה, זו עוסקת בצרכי האוכלוסייה, מודעת להם ולצורך לאזן בין הדרישות השונות, ואף אמונה על הוצאת החלטותיה לפועל.
המדיניות המופעלת על ידי עיריית פתח תקווה בעניין פתיחת בתי העסק בשבת והאיזון שנערך על ידה בין התושבים שומרי המסורת לתושבים שאינם שומרי שבת הגיעה לפתחו של בית המשפט אשר אישר, כבר לפני שנים רבות, את מדיניות העיריה [ראו למשל ב"ש (מנהלי פ"ת) 1003/04 טיב רשתות בע"מ נ' מ"י (2004)].
סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי מעגן את דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". זו נדונה בהרחבה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (2005). בפס"ד נקבעו שלושה שלבי מיון - זיהוי הפגמים, פגיעה בתחושת הצדק וריפוי הפגם, באם קיים, באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום. המשיבה לא הוכיחה במקרה דנן כל פגם בהתנהגות הרשות כלפיה, ומשכך היא אינה עומדת בתנאים הנדרשים.
ההגנה לא הביאה ראיות להוכחת טענתה בדבר אכיפה בררנית, לא בעדים ולא במסמכים. בהתחשב בהיפוך הנטלים, הורה בית משפט קמא להגנה, טרם קביעת התיק להוכחות, להגיש סיכומיה בעניין טענתה המקדמית או אז תגיב להם התביעה, אך הדבר לא בוצע. למעשה לא מוקד הדיון לצורך הבאת טיעוני הצדדים לנושא ההגנה מן הצדק ונמצאנו דנים בעיקר במתן הדו"ח על ידי הפקחים. לא די בכך כדי לבסס טענות ממין אלה שמעלה הסנגור. זאת ועוד, לאחר דיון לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, הועבר חומר רב מאת המערערת לידי המשיבה , לרבות דוחות וכתבי אישום רבים אותם ביקשה ההגנה, מן הסתם, לצורך ביסוס עמדתה. דבר מדוחות אלו ומכתבי האישום שניתנו בעת הרלוונטית על ידי הרשות לבעלי העסקים שפעלו בשבת, לא הוגש על ידי ההגנה כתמיכה לטענותיה. הדעת נותנת שלו היה במסמכים אלו כדי לתמוך בגרסתה היתה המשיבה חשה להגישם. יש לראות במסמכים אלו, המדגימים שחור על גבי לבן איזה עסק "זכה" לכתב אישום/דו"ח ואיזה לא, שלל יקר ערך. על אף שזה היה מצוי בידי המשיבה בחרה זו שלא לעשות בו כל שימוש. אין זאת אלא שלא מצאה בו את אשר ייחלה למצוא.
מדיניות הרשות ופרסומה:
המדינה העידה מטעמה שני פקחים. הראשון מר אהרוני, שרשם את הדו"ח נשוא האישום השלישי. אהרוני העיד כי רחוב שטמפפר, בו מצוי המרכול הנדון, נקבע על פי מדיניות העיריה כרחוב הממוקם במרכז העיר. בסך הכל מנה אהרוני 4 רחובות אותם מיקם במרכז העיר. הוא ידע על כך שכן בהתאם למדיניות זו הודרך, הגם שלא ראה מסמך כתוב. עוד אמר שהעסקים קיבלו דוחות כתוצאה מ"תלונות מוקד". הפקח השני, מר ממלין, כתב את הדו"ח נשוא האישום הראשון. ממלין העיד כי הסיורים מבוצעים לרב במרכז העיר כי שם יש תלונות על אלימות. המרכול דנן היה פתוח "העסק מוכר אלכוהול, מוצרי מזון, אנשים באים קונים ויוצאים". אף הוא ידע כי האכיפה ממוקדת לעסקים שפתוחים בשבת במרכז העיר. בחקירתו הנגדית אישר ממלין שעסקים מסוימים, בשמם נקב הסנגור, עובדים בשבת אך אינם מקבלים דוחות.
הסנגור תמך טענותיו לאכיפה בררנית על דברי ממלין, אך לא הוכיח כלל מהם אותם עסקים, אשר בשמם נקט, והאם מיקומם הוא באזור מרכז העיר או באזור התעשיה. המערערת הצהירה באותו הדיון: "מוסכם כי באזורי תעשייה ברחבי בעיר וגם ברחוב אבשלום גיסין, אשר צמוד לאזורי תעשייה, יש עסקים שפתוחים בשבת ולא נאכף נגדם". לא ניתן להיתלות בדברי ממלין להוכחת אפליה שכן מדיניותה המוצהרת של העיריה מלכתחילה הינה לאכיפה שאינה אחידה בשטחי העיר השונים.
מטעם ההגנה העיד עו"ד אורי אהד, חבר מועצת העיר פתח תקווה מטעם האופוזיציה. בין שאר תפקידיו בעבר ציין כי שימש כראש עיר. לדבריו, מדיניות העיריה מעולם לא אושרה במועצת העיר, שזה הפורום הנכון לקביעת מדיניות ומשכך חסרה העירייה מדיניות רשמית, ותחתיה יש החלטות מקומיות של העירייה. לטעמו יש לאכוף את החוק באופן שווה לכל, במידה שווה. בשנתיים האחרונות יש איפה ואיפה ומנוהלת אכיפה סלקטיבית ולא רק בתחום זה. עולה אפוא כי טיעוניו של העד לאכיפה שוויונית מחייבים סגירה לכל או פתיחה לכל, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם לשון החוק והפסיקה.
ת/6 הוא מסמך בו העלתה עיריית פתח תקווה על הכתב את "מדיניות האכיפה – פתיחת עסקים בימי מנוחה". המערערת ציינה בפני בימ"ש קמא כי נערכה ישיבה עם ראש העיר, מנהלי האגפים, רישוי עסקים, היועמ"ש והשיטור העירוני לצורך הגשת מסמך כתוב. מסמך זה נכתב רק ביום 13.1.20, קרי לאחר ביצוע העבירות על ידי המשיבה. משכך לא יכול המסמך להוות תמיכה לטיעוני המערערת אודות קיומה של מדיניות כתובה בנושא בעת ביצוע העבירות. בית המשפט קמא קבע כי תיקון לחוק העזר היה צריך להתבצע בחקיקה שתאושר על ידי מועצת העיר ותפורסם ברבים לאחר אישורו של שר הפנים. אלא שבניגוד לכך יפים הדברים שנאמרו בעפ"א (ת"א) 27649-02-16 רוזנברג נ' עיריית תל אביב (2016) שם נקבע: "המערער טען בפני כי המסמך דנן הינו תקנה בת פועל תחיקתי והמשיבה צריכה היתה לפרסמו הן ברשומות והן בעיתון. אני דוחה טענה זו מכל וכל. לא כל מסמך של המשיבה הינו תקנה בת פועל תחיקתי. כפי שטענה ב"כ המשיבה מדובר במסמך פנימי המופנה לפקחים באגף הפיקוח בעירייה. המסמך דנן אינו מבטל את הוראות חוק העזר או כל חיקוק אחר. מעיון בנוסח המסמך שוכנעתי כי אין המדובר בתקנות או בחיקוק כלשהו, כנטען על ידי המערער". גם בעניין זה טען ב"כ המשיבה טענותיו בלא שהביא להן תימוכין.
חלוקת אזורי האכיפה נוהגת בעיר פתח תקווה שנים ארוכות. לא היה בהעדרו של נוהל כתוב כדי לתרום להטעיית המשיבה. זו ידעה היטב על המדיניות הנהוגה. גם עתה לא טענה אחרת. בבג"צ זקין נאמר כי: "... אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מנהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק". אף כי רצוי שהנחיות העירייה יועלו על הכתב, אין בהעדר מס מך כתוב כדי לבטלן באופן אוטומטי, וכך גם בענייננו, כשמדובר במדיניות סבירה, ותיקה וידועה.
סוף דבר:
הכרעת הדין נושא הערעור – מבוטלת.
המשיבה מורשעת לפי הודאתה במיוחס לה באישומים הראשון והשלישי שבכתב האישום.
עותק פסק הדין יועבר לבית המשפט קמא הנכבד, שיזמן הצדדים לטעון לעונש ויגזור את הדין.

עותקים לב"כ הצדדים.

ניתן היום, א' ניסן תשפ"א , 14 מרץ 2021 , בהעדר הצדדים.