הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עפ"ג 12923-08-16

לפני:
כב' הנשיא אברהם טל – אב"ד
כב' השופטת זהבה בוסתן
כב' השופט ד"ר שמואל בורנשטין

המערער
ולדימיר מיכאלוב ת.ז. XXXXXX279
נגד

המשיבה
מדינת ישראל

<#2#>
נוכחים:
המערער ובא כוחו עו"ד זוהר ברזילי
ב"כ המשיבה עו"ד אור ממון

פרוטוקול

ב"כ המערער: חוזר על הודעת הערעור ועל הבקשה להוסיף ראיות נוספות.
ביקשתי לזמן את המתלוננים ובית המשפט הורה לזמן אותם.

ב"כ המשיבה: שוחחנו עם המתלוננים ויש לנו את עמדותיהם.

ב"כ המערער: הוגשה בקשה לביטול פסק הדין בעקבות העדר סמכות עניינית. הדבר נודע לי רק לאחר שקראתי את הכרעת הדין. בסעיף 115 להכרעת הדין בית המשפט כתב שבעניינו של המערער הזה, על אף שהוראת החיקוק בכתב האישום היא על 335(א)2) לוק העונשין, נראה כי חל אף סעיף 335(א)(1).

ב"כ המשיבה: 335 זה עבירה עם עונש של 3 שנים. לגבי המערער יש גם נשק קר ולכן אפשר להרשיע אותו בשתי החלופות אבל עדיין מדובר באותה סמכות.

ב"כ המערער: החלופה השנייה, 335(א)(1) היא לא בסמכות בית משפט השלום.
הבקשה להוספת ראיות היא למעשה פיתוח של תמונות. יש דיסק, ת/5, שהוא לב התיק, שאנו כמובן חולקים על הזיהוי של המערער כמי שעשה את המעשים המיוחסים לו.
בית המשפט אומר שיש בעיה בסרטון לזהות את תווי הפנים של המערער. בחקירות שלו ושל חברתו שהייתה עדת תביעה בתיק, ושל אמו יוליאנה, אין מחלוקת שיש זיהוי אבל לא בזמן שמיוחס לו האירוע. אין מחלוקת שהוא היה באירוע. השאלה היא מה הוא עשה באירוע. הציגו לו תמונות משעה שונה. למערער לא היה שום קשר עם הקרש. עם הקרש הוא נתן מכות למתלונן 3. האמא אמרה שהיא לא יכולה לזהות בצורה טובה. בית משפט קמא לא התייחס לכך.
אנו פיתחנו את התמונות. אורכו של כל הסרטון הוא 3 דקות. לקחנו את עיקר הדברים שאליהם מתייחס בית המשפט, כדי להראות שזה לא נכון. יש תמונות שהמערער פיתח ואני וידאתי שהם נעשו מתוך הסרטון ת/5.
לאחר פסק הדין נגזר דינם של שני הנאשמים הנוספים בתיק בפני מותב אחר. הדבר לא נכתב בהודעת הערעור כיוון שאז לא ידעתי על כך. חברי מחזיק את התסקירים ואת הפרוטוקולים. האחד מהם נשפט למאסר על תנאי בלבד. אחד מהם היה עד תביעה בתיק הזה. השני נשפט לעבודות שירות.
בהודעת הערעור התייחסתי לשאלת הביצוע בצוותא. כיצד יכול להיות שהשופטת נותנת למערער שנה מאסר בפועל, כאשר הוא נאשם 4 בתיק, כאשר הוא נדקר באירוע.
אין נושא של מהימנות כי יש סרטון. השאלה היא מה רואים בסרטון. מה שאומרת השופטת קמא, שהיא ראתה, זה לא נכון. מדובר בטעות בזיהוי ובקביעת הממצאים.
נאשמים 2 ו-5 הודו. העניין שלהם המתין עד שיוכרע דינם של הנאשמים האלה וייגזר דינם. הערעור היה אמור להישמע לפני כחודש והפרקליטות הסכימה לדחות את הדיון כיוון שאמרה שמדובר באירוע אחד, בנאשמים באותם גילאים.
בתיקון 113 כתוב שניהול הוכחות לא צריך להיזקף לחובתם של המערערים.
נאשם נוסף שנשפט עם המערער, נשפט גם לעבודות שירות.
הכרעת הדין מתחילה רק באירוע השני. האירוע הראשון לא מעניין. הרי המערער הגיע בסוף האירוע, לאחר שהחברים שלו לכאורה מעורבים בתגרה. המערער שהגיע בסוף קיבל שנה בבית הסוהר כאשר האחרים קיבלו עונשים קלים יותר.
מפנה לעמ' 337-338 לפסק הדין. רק אז מתחיל למעשה לב העניין (מצטט).
התובע שטען לפרוטוקול במהלך ניהול התיק, הסכים ואמר שלא ניתן לזהות את הדמויות בתוך הסרטון.
בית משפט קמא מחליט שהוא קובע ממצאים עובדתיים בצורה של הסקת מסקנות.
בתיק הזה לא נעשו מסדרי זיהוי. בית המשפט אמר שאם היו נעשים מסדרי זיהוי, היה מזוהה המערער. אי אפשר להגיד אם. אנו במשפט פלילי. אומר בית משפט קמא שאם היו בודקים את עשרות הממצאים שנתפסו, כולל הקרשים בזירה, אז הט"א והדי.אנ.אי היו של המערער.
השופטת קמא אומרת בעמ' 382 לפסק הדין כי המתלונן 3, שקשור לכאורה למערער, יכול היה לזהות ולא עשו מסדר זיהוי. נכתב שהתאורה הייתה חלשה, איכות הסרט גרועה.
דריה נחקרה בבית המשפט וגם אמו של המערער לגבי איך היה הזיהוי, כולל השוטר שערך את הסרטון. דריה הייתה בת 17 ולא זכתה לייעוץ או לעו"ד. הפעילו עליה לחץ. בית המשפט דחה את טענותיה.
אין תיעוד של הזיהוי, איך זיהו את המערער. יש הודעה שבה כתוב שמזהים בתמונות את המערער כמי שנטל חלק באירוע. אני לא חולק על כך שהוא לא היה באירוע.
העדויות של דריה במשטרה לא הוגשו. היא לא אישרה את מה שאמרה במשטרה.
בעמ' 154 לפרוטוקול אומרת העדה לגבי הזיהוי שגם בהודעות וגם כאשר הצביעו לה על הסרטון, היא הריצה את הסרט אחורה וקדימה כדי לזהות (מצטט).
השוטר אמר שיכול להיות שרק לאחר שהריצו את הסרט אחורה וקדימה, אפשר היה לזהות את המערער. הדברים האלה לא באו לידי ביטוי בפסק הדין של בית משפט קמא.
העובדה שהמערער היה במקום, אין על כך מחלוקת.
מפנה לדו"ח הפעולה. כאשר הגיעו השוטרים למקום, אמרה דריה שמערער 3 הוא זה שדקר אותו. מתלונן 3 ישב בבית הסוהר.
השאלה היא האם המערער 4, בדקה הספציפית, כאשר השופטת אמרה שהיא רואה אותו לוקח קרש ומכה, האם זה באמת הוא.
מפנה לעמ' 156 לפרוטוקול. התובע אמר שהם לא יכולים לזהות את האנשים בסרטון כי האיכות לא טובה.
מפנה לסעיף 29 להודעת הערעור. השוטר אישר את הדברים.
מפנה לסעיף ז' להודעת הערעור. העדה אמרה בבית המשפט וגם בחקירה שקשה לה לזהות, הסרט לא נראה במצב טוב, הבן שלה היה שיכור. היא נתנה הודעה ביום 25.6.13, עמ' 4, שורה 39, שהסרט לא נראה במצב טוב וקשה לה לזהות. גם בבית המשפט היא חזרה על הדברים ואז הציגו לה תמונה ושאלו אותה מה היא רואה בתמונה, והיא אמרה שזה הבן שלה. אין מחלוקת שהוא היה באירוע, אבל השאלה היא האם הוא זה שהיכה את מתלונן 3 בקרש והשתתף בהכאה של מתלונן 2.
המערער אמר בחקירה הראשונה שלא היה קרש. בחקירה השנייה אמר שהיה קרש אבל הוא לא עשה בו שימוש. בבית המשפט הוא אמר שלא היה קרש. גם אם היה קרש, צריך להוכיח שבקרש הזה נעשה שימוש במה שמיוחס לו בכתב האישום, דהיינו, שהוא היכה את מתלונן 3.
המערער לא צריך להוכיח. התביעה צריכה להוכיח מעל לכל ספק סביר. המערער טוען שלא היה קרש. התביעה צריכה להוכיח שהמערער 4 החזיק קרש והיכה את המתלונן 3. השאלה היא האם זה נכון או לא נכון.
מפנה לע"פ 1160/09 אזולאי נ' מ"י, שם דובר בתיק אלימות עם תגרה רבת משתתפים. מפנה לסעיף 82 לפסק הדין. בית המשפט קובעים בסעיפים 82-86 שלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים מעל כל ספק סביר על סמך העדות של מי שזיהו את המערער כמי שהיכה.
בית המשפט המחוזי, שהיה צריך להתמודד עם סרטון ועם הקבילות שלו, בע"פ 50717-07-12 בית המשפט זיכה שוטרים וכתב מה הוא חושב על קבילותו של הסרטון.
אם אני רואה כמו בית המשפט, לא הייתי מגיש ערעור על הכרעת הדין.
העדים לא אומרים שהמערער היכה את המתלונן 3 עם קרש.
אי אפשר לפספס את המתלונן 3 מרביץ למישהו על הרצפה ואז מאחורה מגיע מישהו ומכה אותו עם קרש – את המתלונן 3.
כשמתלונן 3 מכה מישהו על הרצפה דריה נמצא שם – אין מחלוקת. השאלה אם זה אותו אדם שהיכה אותו מאחוריה עם קרש עם המערער. אנו טוענים שלא.

ב"כ המשיבה:
הוא בא, נותן לו מכה עם מקל, המתלונן אומר אני רואה אדם עם מקל מולי, אני משכיב אותו על הרצפה.

ב"כ המערער:
אני רוצה להראות לבית המשפט את הסרטון. אומר המתלונן 3 – מר בוקובסקי, מי שהיכה אותי עם קרש לבש חולצה לבנה. והוא לבש חולצה שחורה עם כיתוב צבעוני (מציג תמונה).
טעויות נוספות היו לבית משפט קמא:
מפנה לעמ' 56 לפרוטוקול בית משפט קמא, לעמ' 147 לפרוטוקול - התנגדתי להגשת דוח הצפייה.
בית המשפט מקבל למרות ההתנגדות את דוח הצפייה. אם נראה את דוח הצפייה נראה כמה טעויות יש גם לשוטר שאמור לזהות את האנשים באירוע.
בוא נראה מה התמונות שהוצגו להם בסרטון, מאיזו דקה ואיזו שניה. זה 2 דקות לאחר האירוע שמתלונן 3 קשור אליו.
מפנה להודעה של לוליאנה מיכאלוב. המונה שהיא מזהה 43:56: 43:58 כשהאירוע עצמו קרה בכלל בזמן אחר. ההודעה נגבתה ב-25.6.13. הציגו לה את הסרט באותה הודעה.
כל העדים שהגיעו לבית המשפט – דריה, יוליאנה, הנאשם 5 שנשפט אח"כ לעבודות שירות בתיק הזה, השופטת משום מה לגבי דריה מחליטה שעדותה בבית המשפט לא נראית לה ומעדיפה את הודעותיה במשטרה. במהלך ניהול התיק, התביעה רצתה להכריז עליה עדה עוינת, להגיש את ההודעות שלה. השופטת לא נתנה. היא אמרה היא לא עדה עוינת ולא הודעות. יחד עם זאת ממשיכה ואומרת דריה אני לא אמרתי. הדברים לא הוצגו וקביעות ממצאי מהימנות על דריה, אגב היא לא ראתה אותו מכה את מתלונן 3 אלא שהוא מחזיק קרש.
היו כ"כ הרבה אנשים באירוע, לא סתם זוכה נאשם 1. אומרת השופטת אני מאמינה שהוא היה באירוע.
הנאשם 5 שהיה עד תביעה – השופטת עשתה טעות משפטית, אומרת אני לוקחת את ההודעה שלו בתיק שלו (מפנה לת/42). בית המשפט בקביעת הממצאים של המהימנות לגביו, עמ' 364 לפסק הדין, מחליט לראות בין יתר הדברים, למה לא להאמין לו בבית המשפט.
בעניין הזה אני מגיש את ע"פ 4541/90 אליהו סלע נ' מדינת ישראל. שם אומר בית המשפט העליון חד משמעית שראייה/הודאה של נאשם בתיק נפרד לעולם לא יכולה להיות ראייה לחובת נאשם אחר בתיק. מפנה לסעיף 6 לפסק הדין שהגשתי.
השופטת שקובעת מממצאי מהימנות כותבת דברים בהכרעת הדין שעליהם אני ערערתי. היא צריכה לנמק בצורה משפטית כדי שהיא תתקבל על ידי המשפטנים או בית המשפט.
כשהיא כותבת בגלל שהוא הודה בתיק אחר, באירוע – מפנה לעמ' 365 ל הכרעת הדין שורות 24 – 26 (מצטט). זה אומר בית המשפט קובע ממצאים נגדו כשהוא פוסל את נאשם 5 בהסתמך על ת/42 וזה מנוגד להלכת סלע. הטעויות המשפטיות עולים בהודעת הערעור לא פעם אחת. הנושא של הסקת מסקנות עולה על ידי בית משפט לא פעם אחת.
הנושא של ביצוע בצוותא – סעיף יג' להודעת הערעור.
מפנה לע"פ 39640-10-11 אבו רביע נ' מדינת ישראל, בע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (בית המשפט העליון). בסוף פסק הדין אומר בית המשפט כיוון שאני מחליט שהוא היה במקום ואני קובע מעל כל ספק סביר שהוא עשה את מה שעשה, האחריות שלו צריכה להיות גם לאירוע שקרה לפני שהגיע בכלל. המתלונן 1 בתיק נפגע על ידי מישהו אחר. הוא הורשע בחלק שלו גם לגבי המתלונן 1 מכח ביצוע בצוותא והעונש נגזר גם מהעניין הזה.
באירוע פלילי 2638/10 של בית המשפט העליון אומר כך: "בנסיבות המיוחדות של המקרה..." (מצטט). המירו לו את זה לסיוע בהריגה. את החלק שלו אומר בית המשפט העליון צריך להוכיח.
אין מחלוקת שהאירוע שלנו היה ספונטני, אף אחד לא תכנן.
מפנה לפסק הדין אבו רביע ומצטט. אני אומר שזה מקרה יותר גרוע. המקרה שלנו נקבע על ידי בית משפט קמא שהמערער הזה הגיע בסוף האירוע הראשון. המתלונן 1 נפגע באירוע הראשון.
מפנה לגזר הדין. תיקון 113 – מפנה לע"פ 772/13 יחיא נ' מדינת ישראל, בית המשפט קבע איך צריך להחיל את תיקון 113. מעב ר לטענת האפליה והשוויון ולמה הוא צריך לקבל שנה וכולם הולכים לעבודות שירות ומאסר על תנאי – בית המשפט אמר שהיה באותו פסק דין טעות מהותית בגזר הדין, המקרה מצדיק התערבות (מצטט).
מגיש לאסמכתאות בנושא עבירות אלימות.
בית המשפט בגזר הדין החמיר איתו יתר על המידה ולא קיבל את המלצות שירות המבחן.
שירות המבחן פירט את הנסיבות האישיות היוצאות דופן במקרה שלו.
אף אחד מכל האנשים האחרים לא "זכה" למתנה כ"כ יפה – דקירה (מציג תמונה).
אני מצפה מבית המשפט לראות אותו נסיבה לקולא ולהקל איתו. זה לא זכה להתייחסות שציפיתי כמו שהפסיקה קובעת.
לגבי הנושא של צוק איתן – הוא מסיע טנקים במשאית. מדובר באדם שהוא לא פרזיט, הוא נהג משאית (מציג אישור מהמעביד).
הוא שירת שירות חובה מלא, בתפקיד מוביל ציוד כבד, נהג משאית, הציג מסמכים (מצטט מתסקיר שירות המבחן).
הערכת הסיכון וסיכויי השיקום – מצטט מתסקיר שירות המבחן. מדברים על 3.5 שנים מאז האירוע כאשר מזה שנתיים וחצי לא נפתחו נגדו תיקים.
מפנה לסעיף 85 להודעת הערעור. כל הנושא של מבצע בצוותא משנת 85 עד 89 זכה לייחוס יתר. הביצוע בצוותא לטעמנו צריך לזכות אותו מהנושא של האחריות שלו המשפטית למה שמתלונן 1 קיבל. בית המשפט אמר "הכאת מתלונן 1 בקרש עם מסמרים". ואומר בית המשפט לא שהוא היכה אותו אבל אני לוקח אותו כאחראי כמבצע בצוותא.
בית המשפט קמא אומר לגבי המתלוננים 3 ו-2 לא הוצגו תעודות רפואיות על חבלות.
אומר בית המשפט בסעיף 87 לערעור כי המערער המשיך לתקוף כשאמו עדת התביעה לוליאנה מנסה לעצור. ממצא זה לא כתוב בכתב האישום.
זו לא עובדה שהוכחה ובית המשפט רואה בזה כנסיבה לחומרה.
הגשתי את רע"פ 8556/13 בעניין אלימות קשה בצוותא. בית המשפט העליון קובע מתחום של 6 – 16. המתחם שקבע בית המשפט בתיק הזה – 6 – 24.
את התרומה לחברה אנו רואים.
גם ברע"פ 8566/13 בית המשפט בגלל השיקום וההתקדמות מבטל עונש מאסר. גם בע"פ 9910/97 מבטל עונש מאסר.
מפנה לסעיף 23 לטבלה שהצגתי (מצטט). אין ספק שהנזקים הרבה יותר חמורים.
(מפנה לפסיקה ומצטט). מפנה לעניין אמסלם נ' מדינת ישראל – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
מפנה לבית משפט מחוזי לוד ת"פ 3370-03-14.

אנו מקבלים את המלצת בית המשפט לפיה המערער יחזור בו מהערעור על הכרעת הדין והערעור מתרכז בעונש המאסר בלבד.

לגבי נאשם 2 שהורשע לאחר גזר הדין, יש לו עבר פלילי באלימות.

ב"כ המשיבה:
האירוע הראשון קורה הרבה קודם, זה המניע לתקיפה. ואז רואים את ה-3 מתלוננים הולכים בניחותא עם תיקים על גביו, ואז רואים 3 אנשים רצים ואז בסמוך אליו המערער. המערער כבר שרץ והוא עם המקל ביד הם לא הגיעו אפילו. הוא ניסה לטעון במסגרת הטענות שלו שהוא ירד ביחד עם אמא שלו, מה שהתברר לא נכון, ראה את חבריו הולכים מכות ואז רץ לסייע להם.
בזמן התקיפה של המתלונן 1 הוא כבר בריצת עמוק מספר מטרים אחריהם ופוגע במתלונן 3.
האירוע מסתיים כך שהמתלוננים יוצאים לדרכם ואז מתחיל האירוע השני.
כל החבורה רצה במרחק אמנם של 5 מטר אבל זה לא אירוע שקורה ואז הם מגיעים.
רואים באירוע 3 רצים יותר קדימה. המתלוננים עומדים, הם הולכים ואז בריצת עמוק רצים אליהם בריצת עמוק 3 של אנשים. כשרואים אותו כבר רץ עם המקל, עדיין הנאשם 1 עוד לא פוגע במתלונן 1.
המתלונן 1 נפגע בזמן שהנאשם בריצת עמוק במרחק של 5 מטרים אבל כבר בריצה. מיד אחריו המתלונן 1 נפגע, המתלונן 3 מסתובב ואז בסוף הריצה נותן לו מכה. המתלונן 3 מסתובב אליו קופץ עליו ואחרי זה הנאשם הזה למרות שחברה שלו מנסה להפריד ואז הולכת ובאה בצד, הולך ועם אחד אחר מרביץ למתלונן 2. ואמא שלו מגיעה ומנסה לקחת ממנו והוא ממשיך וממשיך. הוא היה בעמוק.

לגבי האחרים - מגיש את גזרי הדין של נאשמים 2 ו-5.
השניים האחרים הודו, לא ניהלו הליך.
ההבדלים בין הנאשמים השונים: נאשם 3 ניהל הוכחות ביחד עם הנאשם הזה. נידון ל-6 חודשי עבודות שירות שכל המעורבות שלו היתה שהוא היכה באמצעות ידיו את נאשם 2.
המערער הזה גם הורשע בתקיפתו של המתלונן 2. מפנה לסעיף ו' ומצטט.
היחיד שמיוחסים לו בכתב האישום שני אירועים אקטיביים זה הוא.
נאשם 2 הודה במסגרת הסדר טיעון.
התסקיר המליץ על של"צ. עבר פלילי היה לו אירוע אחד בהיותו נער שהסתיים בלי הרשעה ונידון ל-4 חודשי עבודות שירות.
נאשם 3 שהוא ניהל הוכחות, אין לו עבר פלילי בכלל. למערער שלנו יש הרשעה בתקיפת שוטר.
תסקיר המליץ על מאסר על תנאי וקנס. כל מה שמיוחס לו זה הכאה של המתלונן 2.
נאשם 3 קיבל 3 חודשי עבודות שירות. אין לו תקיפה עם קרש.
נאשם 5 הצטייד במקל אך לא היכה איתו. ורק מואשם בזה שהיכה את מתלונן 2 – כמו המערער הזה. הוא נעדר עבר פלילי. התסקיר המליץ על אי הרשעה ובית המשפט הרשיע ונתן לו מאסר על תנאי ופיצוי. אבל זה הבדל משמעותי. בית המשפט גם היה מודע לגזר הדין הזה והלך ובחן את כל הדברים לפי איך שהם היו.
נאשם 2 צירף תיק נוסף בגין התנגדות למעצר והעלבת שוטר. העמדה מלכתחילה היתה מאסר על תנאי לגבי אותו תיק. מדובר באירוע שקרה לאחר האירוע נושא כתב האישום.
הקנס והפיצוי לא שולמו לפי מיטב ידיעתי. הוא שלל התערבות טיפולית בתסקיר. יש שם אירוע שגם חברתו ואמו מנסות לגרור אותו מהניצים והוא ממשיך לבצע.
ב"כ המערער:
המערער שילם את הפיצוי והקנס. מציג קבלה.

ב"כ המשיבה:
אם משווים אותו לנאשם 3 שחלקו יותר מינורי, לא תקף עם קרש – מדובר באדם שמגיע בריצת עמוק עם קרש וחובט באדם אחר. אמו וחברתו בסביבה וזה לא מונע אותו, הוא ממשיך ותוקף אחרי זה עוד מתלונן.

ב"כ הנאשם:
השופט היימן בגזר דינו אומר "מדובר בחבורה אחת שהחלה באופן ספונטני מבלי תכנון מוקדם..." (מצטט).

לאחר הפסקה

<#6#>
פסק דין

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בת"פ 5106-07-13 (בית משפט השלום בראשל"צ) בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335א(2) ביחד עם 334 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
המערער נידון ל-12 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין ופיצוי לשני מתלוננים בסכום כולל של 7,000 ₪ ששולם ותשלום קנס בסך 2,000 ₪ ששולם.

מלכתחילה היה הערעור מכוון כלפי הרשעת המערער ובא כוחו ביקש לקבל כראיה נוספת תמונות שהפיק המערער מסרט עליו הסתמך בית משפט קמא במחלוקת בדבר היותו התוקף של המתלונן השלישי.

לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיון, במוצגים שהוגשו לבית משפט קמא, בהודעת הערעור על נספחיה ושמענו טיעונים מפי ב"כ המערער, קיבל המערער, באמצעות בא כוחו, את המלצת בית המשפט וחזר בו מהערעור כלפי הכרעת הדין, למעט הקביעה שתקיפת המתלוננים נעשתה על ידו בצוותא עם הנאשמים האחרים.

באשר לעונש – טען המערער שטעה בית משפט קמא כאשר זקף לחובת המערער את הפגיעה במתלונן הראשון, שאין מחלוקת שלא בוצעה על ידו, ולטענתו המערער גם לא היה נוכח בזמן שהמתלונן 1 נפגע על ידי אחר, שזהותו לא ידועה, ואשר יוחסה מלכתחילה לנאשם 1 אך הוא זוכה ממנה.

ב"כ המערער טוען כי שגה בית משפט קמא כאשר הפלה את המערער לרעה לעומת המעורבים האחרים באירוע השני נושא הכרעת הדין, כאשר הנאשם 3 נידון ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות ועונשים נלווים, הנאשמים 2 ו-5, שהודו בפציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 וסעיף 335א(2) לחוק העונשין, נידונו על ידי מותב אחר של בית משפט קמא ל-4 חודשי מאסר בעבודות שירות ועונשים נלווים (נאשם 2) ול-5 חודשי מאסר על תנאי ועונשים נלווים (נאשם 5).
עוד טוען ב"כ המערער כי בית משפט קמא לא התחשב במידה הראויה בפציעתו החמורה של המערער כתוצאה מפגיעתו במהלך האירוע, כפי שבאה לביטוי במסמכים הרפואיים שהוצגו בפני בית משפט קמא.

ב"כ המשיבה עומד על חומרת התנהגותו של המערער, אשר יחד עם אחרים תקף את המתלונן 3 והיה חלק מתקיפתו של המתלונן 1 בתחילת האירוע השני כפי שתואר בהכרעת הדין.

ב"כ המערער טוען כי בית משפט קמא לא התחשב בעברו הנקי של המערער, בשירותו הסדיר בצה"ל, לרבות כנהג משאית ומוביל טנקים במבצע צוק איתן ובהמלצת שירות המבחן.

אף אנו, כמו בית משפט קמא, איננו מתעלמים מחומרת התנהגותו האלימה של המערער כלפי המתלונן 3 ולנזק הגופני שגרם לו. כך אנו איננו מתעלמים מהיותו של המערער חלק מהאירוע כולו, גם אם הצטרף בסופו של אותו חלק מהאירוע במהלכו נפצע המתלונן 1 על ידי אחר, אך לקולא נאמר כי ודאי הוא שהמערער לא פגע במתלונן 1.
חרף האמור, איננו מקבלים את טענת ב"כ המערער לפיה המערער לא ביצע בצוותא עם הנאשמים האחרים את מעשי האלימות נושא הכרעת הדין כלפי המתלוננים 1 ו-3, גם אם לא תקף ישירות את המתלונן 1 וגם אם מעשי התקיפה לא היו מתוכננים מראש (ראה ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פד"י נג(5) 747).

בית משפט קמא לא התעלם מפציעתו של המערער במהלך האירוע נושא גזר הדין אך מטבע הדברים לא התחשב בעונשים הקלים שהוטלו על הנאשמים 2 ו-5, שכן אלה ניתנו לאחר מתן גזר הדין נושא הערעור.

אף אנו בדעה שאין להשוות את המערער לאותם נאשמים, ולו בגלל העובדה שהם הודו וחסכו את עדויות המתלוננים ועדי התביעה האחרים אך נראה לנו כי פער הענישה בין אותם נאשמים לבין המערער ופער הענישה בין הנאשם 3 לבין המערער מחייבים הקלת מה בעונש המאסר שהוטל על המערער, גם אם לא על ידי מתן אפשרות לרצותו בעבודות שירות.
לקולת העונש אנו זוקפים את נטילת האחריות המאוחרת, אמנם, על ידי המערער כאשר קיבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מהערעור כלפי הכרעת הדין למרות שלטענתו מדובר בקשיים ראייתיים שנצפו בפני בית משפט קמא שהרשיע אותו.

לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור כלפי גזר הדין וקובעים כי המערער ירצה 9 חודשי מאסר בניכוי תקופת מעצרו.

יתר חלקי גזר הדין בת"פ 5106-07-13 (בית משפט השלום בראשל"צ) יעמדו בתוקפם.

המערער יתייצב לריצוי מאסרו בבית סוהר הדרים, ביום 14.3.17 עד השעה 10:00, או על פי החל טת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות ופסק דין זה.
על ב"כ המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-XXXX377, 08-XXXX336.
התנאים שנקבעו לעיכוב ביצוע עונש המאסר יעמדו בתוקפם עד להתייצבות המערער לריצוי עונשו.

#3#>
ניתן והודע היום כ"ו טבת תשע"ז, 24/1/2017 במעמד ב"כ הצדדים והמערער.

אברהם טל, נשיא
אב"ד

זהבה בוסתן, שופטת

שמואל בורנשטיין, שופט