הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 27754-06-18

לפני:
כבוד ה שופטת מיכל נד"ב – אב" ד
כבוד השופטת אילן ש' שילה
כבוד השופטת עירית כהן

המערער:

אסף נמרוד

נגד

המשיבים:

1.עדה חריטן
2.שרון חריטן
3.אריה חריטן

פסק דין

לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין בערעור זה הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.
מדובר בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה ( השופטת ס' קולנדר אברמוביץ), אשר נעתר לבקשת המשיבים והורה על דחייתה על הסף של תובענה שהגיש המערער נגד המשיבים, שבה ביקש להצהיר כי חוב שחב להם על פי פסק בוררות נפרע במלואו. דחיית התובענה נומקה בטעמים אחדים: מעשה בית דין, התיישנות וחוסר סמכות.
רקע
המערער, שהיה עו"ד, ייצג בשעתו את האגודה השיתופית - " חניאל" מושב העובדים להתיישבות שיתופית בע"מ ( להלן: "המושב" או " האגודה"). מלכתחילה, בשנת 1981, ייצג המערער את המושב, ובענייננו בתביעה שהגיש בשם המושב נגד בני משפחת חריטן והמשיבות, בין השאר גם במעמדן כיורשות של מר יעקב חריטן ז"ל ( להלן: "המנוח").
כיוון שעיקר פסק דינו של בית משפט קמא עוסק בדחיית התובענה עקב מעשה בית דין, סקר בית המשפט את ההליכים הרבים שניהל המערער נגד המשיבים. דומה שאין טוב מלשוב ולהביא להלן את פירוט אותם הליכים ונעשה זאת על פי פירוט הדברים שבאחד מההליכים האמורים דהיינו בהחלטתו של השופט י' שינמן מיום 29.10.15 ( ע"א 29327-01-15).

ת"א 1459/81 בבית המשפט המחוזי בתל אביב
המערער, בשם המושב, הגיש נגד המנוח, שהיה חבר האגודה, תביעה כספית בגין חוב שחב למושב. המנוח לא התגונן וחויב לשלם למושב סך של 210,875 שקל ישן שמתוכם ל- 150,625 שקל ישן נוספו הצמדה למדד וריבית מיום 20/06/81, וכן חויב בשכ"ט עו"ד בסך של 9,000 שקל ישן.
תיק הוצאה לפועל בנתניה 3538/81
משלא שולם פסק הדין הנ"ל, הוגשה על ידי המערער, בשם האגודה, ביום 29/11/81 בקשה לביצוע פסק הדין והסכום שהוגש בביצוע פסק הדין עמד על סך של 296,543 שקל ישן.
הסדר הפשרה משנת 1984
בעקבות פתיחת תיק ההוצאה לפועל, התנהלו מגעים בין הצדדים וסוכם כי ביתו של המנוח במושב יימכר והאגודה תעמיד לו דיור חלוף של בית מגורים אחר במושב.
בהסדר הפשרה הוסכמו עיקרי הדברים הבאים, הרלוונטיים לענייננו:
א. המנוח מתחייב למכור את המשק החקלאי והוא יוכל לעשות כן עד ליום 30/07/84.
ב. לא יימכר המשק עד ליום 30/07/84 על ידי המנוח הרי שהמערער מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר שניתן לו, ימכור את המשק במחיר ברוטו שלא יפחת בשקלים מסך השווה ל-75,000 דולר ארה"ב בשער יציג.
ג. לסכום התמורה שיתקבל, ישלם המערער את חיובי מס השבח, דמי הסכמה למינהל, וכן חובות הרובצים על המשק, ויתרת התמורה נטו תועבר למנוח.
לצורך ביצוע האמור, יתמנה המערער בלשכת ההוצאה לפועל ככונס נכסים או נאמן.
ד. המושב יעמיד לרשות המנוח " דיור חלוף של בית מגורים במושב חניאל, בו יוכל החייב לגור עד אחרית ימיו כבר רשות בתנאים המקובלים במושב לגבי תושבים מאותו סוג".
ה. המנוח ורעייתו הגב' עדה חריטן חתמו על הסכם הפשרה.
מכירת המשק
משלא נמכר המשק במועד על ידי המנוח, מונה ביום 30/10/84 המערער בהתאם למוסכם, ככונס נכסים למכירת המשק.
בחודש פברואר 1985 הגיש המערער ליו"ר ההוצאה לפועל בקשה למתן הוראות ולאישור חוזה המכירה. בבקשתו ציין: "שבהתאם להסכם שהוצג בתיק ההוצאה הפועל, יתחייב הזוכה לתת לחייב ואשתו דיור חלופי במסגרת המושב." ועוד ציין שעד לתאריך מסירת החזקה במשק לקונים, יהיה סיפק גם לסיים את " בניית הדיור החלופי" שתימשך יותר משנה.
יו"ר ההוצאה לפועל אישר את המכירה.
המערער מכר את יחידת המשק בסכום השווה לכ- 83,000 $. מתוך סכום זה העביר המערער,
במישרין או באמצעות הקונים סכום השווה לכ-32,000 $ המהווים כ-38.5% מסכום המכירה )לקופת ההוצאה לפועל להלן: "הסכום המופקד").
המושב, בהתאם לחובתו על פי הסכם הפשרה, העמיד לרשות המנוח את מבנה - " דיור החלוף", לא המבנה שהועמד אמנם היה מיועד למגורים, אך בפועל לא היה ראוי למגורים והיה צורך לשפצו. האגודה לא שיפצה את הבית והמנוח טען כי האגודה אינה עומדת בהתחייבותה.
בתחילה, קבע יו"ר ההוצאה לפועל, כי מלוא הסכום שהופקד בתיק ההוצאה לפועל (32,000$) ישמש את משפחת חריטן לשיפוץ בית המגורים, אך במסגרת ערעור שהגיש המערער על החלטה זו, הוסכם כי באותו שלב, מתוך הכספים שהופקדו בלשכת ההוצאה לפועל, יועבר למנוח רק סך של 26,000 דולר לצורך השיפוץ ( להלן: "סכום השיפוץ").
הסכום הועבר למנוח והבית אכן שופץ.
הבוררות
בשנת 1994, לאחר פטירת המנוח, הגישו המשיבות ( יחד עם שאר יורשי המנוח) תביעה נגד המערער לקבלת יתרת התמורה ממכירת המשק, שכן, לטענתם, המערער לא העביר להם אותה.
הצדדים הסכימו לפנות לבורר השופט בדימוס יעקב שמעוני ( להלן: "הבורר") שידון בשאלה: האם נותרו בידי המערער כספים ממכירת המשק שהיה עליו להעבירם למנוח? לצורך כך, הסכימו הצדדים כי על הבורר להכריע בשאלה:
"...מי היה צריך לשאת בתשלום הסך של 26,000 דולר עבור בניית דיור חלופי למנוח שנקבעה על ידי כב' השופט לויט מיום 01/06/88: המושב או המנוח והאם כונס הנכסים היה רשאי וצריך לנקות את הסכום של 26,000 דולר מן הסכום ששולם עבור המשק על ידי הרוכשים, בני הזוג כהנא".

פסק הבוררות
ביום 13/01/05, ניתן פסק דין בבוררות שבו נקבע כי נטל הדיור החלופי חל על האגודה ולא על המנוח. עוד נקבע כי המערער ניהל את מכירת המשק שלא כיאות ושלא על פי חובותיו כנאמן והשתמש בכספי התמורה שלא כדין, כאשר העביר לאגודה רק 11,333 שקלים ישנים, ומכאן, שלא העביר למנוח את היתרה שהייתה בידו, והשתמש, בין היתר, בכספים שהיו בידו כדי למלא חובותיה של האגודה, על חשבון המנוח, שלא על פי ההסכם, שבו הותנה כי על האגודה לדאוג למנוח לדיור החלופי על חשבונה.
לפיכך, חייב הבורר את המערער להשיב ליורשי המנוח את היתרה בסך של 63,088 ש"ח צמודים למדד ליום 14/07/87.
ה"פ 323/05, בבית המשפט המחוזי בתל אביב הבקשה לביטול פסק הבוררות –
המערער הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, בקשתו נדחתה על ידי השופטת רות שטיינברג אליעז ביום 15/05/05.
בר"ע 5780/05 הערעור לבית המשפט העליון –
המערער לא השלים עם פסיקת בית המשפט המחוזי והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדחתה ביום 07/11/06.
ת"א 1249/06 התביעה בבית משפט השלום בראשון לציון –
המערער לא השלים לא עם פסק הבורר ולא עם החלטת בית המשפט המחוזי והעליון והגיש תביעה נגד המשיבות ( ובנוסף, נגד חריטן שרון וחריטן אריה ונגד המושב).
בתביעה זו, העלה המערער טענות שונות לעניין הברחת נכסי העיזבון על ידי הנתבעים, בכך שהאגודה נתנה לפלונית, הרשאה לחכירת המגרש, עליו עומד בית המגורים החליפי ששופץ על ידי חריטן. לטענת המערער, בפסק הבוררות הטיל עליו הבורר לפעול ככונס נכסים, להחזיר את הגלגל לאחור ולגבות את הכספים שיושקעו בבניית בית המגורים כדי לשלמם לחריטן, ולצורך זה, יש למכור את בית המגורים והמגרש או לזקוף את ערכם כנגד הסכום שעל המערער לשלם לחריטן, שכן , חריטן התעשרו שלא כדין על חשבונו ואם ישולם פסק הבוררות, ישולם להם כפל תשלום.
ביום 27/08/07, קיבל השופט יחזקאל קינר, סגן נשיא, את בקשת משפחת חריטן לסילוק תביעת המערער על הסף מטעמים של מעשה בית דין והיעדר עילה.
בהחלטת השופט קינר נכתב בין היתר, כי פסק הבוררות הכריע באופן ברור במחלוקת שבין המשיב לבין משפחת חריטן וכי אין שחר לטענה כאילו משפחת חריטן קיבלה פעמיים ביתר את עלות שיפוץ הבית, שכן על האגודה לממן מכספיה שלה את עלות הדיור החלוף, וחריטן היו זכאים לקבל את התמורה של מכירת הבית, ללא קיזוז נוסף.
ת"א 8829/07 התביעה בבית משפט השלום בפתח תקווה -
משנדחתה תביעת המערער בפסק דינו של כב' השופט קינר, הגיש המערער תביעה נוספת לבית משפט השלום בפתח תקווה הפעם נגד משפחת חריטן ונגד האגודה. בתביעה זו, טען כי הנתבעים התעשרו מספר פעמים כאשר נהנו מדיור חלופי, משופץ, שעבר על שמם, מחמת שסכום יתרת התמורה הופחת להם מחובם אצל האגודה, ומחמת שנפסק לטובתם בפסק הבוררות שעל המערער להשיב להם סכום זה.
ביום 13/11/08, קיבלה השופטת דפנה בלטמן את בקשת משפחת חריטן ודחתה את התביעה נגדה ( אך הותירה את התביעה נגד האגודה), וקבעה כי פסק הבורר חלוט שלא ניתן לשנותו וכי קיים מעשה בית דין והשתק פלוגתא המביא לדחיית התביעה נגד משפחת חריטן על הסף.
הסכם הפשרה בין המערער לאגודה
תביעת המערער נגד האגודה נמשכה וביום 22/12/08 הגיעו המערער והמושב להסכם פשרה לפיו יינתן פסק דין נגד האגודה בסכום התביעה לטובת המערער:
סכום שאותו יוכל המערער לפרוע רק מכספים שחייבים בני משפחת חריטן לאגודה, ככל שקיים לחריטן חוב לאגודה אצל המשקם, לכן " מכל חוב אחר שחבים הנתבעים 1-4 כדין לאגודה בגין בניית בית המגורים במגרש 467 וזאת בלבד".
פסק המשקם
ביום 14/12/11 ניתנה החלטת המשקם – עו"ד אריה הרמלין, בבקשת משפחת חריטן לביטול פסק משקם קודם שניתן בעניינם. המשקם קיבל את טענת משפחת חריטן, כי כתב התביעה לא נמסר בזמנו למשפחת חריטן כדין או למנוח וכי המשיבות לא ידעו על פסק הדין החלקי. לגופו של עניין, קבע המשקם כי דף החשבון שצירפה האגודה כתמיכה לקביעתה, אינו משקף את ההתחשבנות שבין האגודה לבין המשיבות חריטן. בפועל, נקבע בפסק דין המשקם כי: "המבקשות ו/או מי מבני משפחת חריטן אינם חייבים כלשהו לאגודה" (סעיף 24.2 לפסק המשקם).

ה"פ 50277-01-12 ערעור המערער על פסק המשקם -
המערער הגיש עתירה לביטול החלטת המשקם. ביום 02/05/12, דחתה השופטת יהודית שבח בית המשפט המחוזי בת"א את בקשת המערער לביטול פסק המשקם.
רע"א 4252/12 ערעור המערער לבית המשפט העליון -
גם על החלטה זו, השיג המערער, בבר"ע שהגיש לבית המשפט העליון. בהחלטה מיום 11/07/12 דחה השופט יורם דנצינגר את הבקשה על הסף.
ת"א 27083-10-13 תביעה נוספת שהגיש המערער
המערער הגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שיקבע כי המשיבות חריטן חייבות לאשר את קיזוז החוב שהן תובעות מהמערער בתיק הוצאה לפועל, בהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל בתיק 01-XX898-75-02.
לחלופין, ביקש המערער לקבוע, כי על המשיבות לשלם לו, במקום לאגודה, את ערך בניית הבית, הזהה לחובו של המערער הנתבע ממנו בתיק ההוצאה לפועל.
כמו כן עתר המערער לצו מניעה זמני נגד המשיבות האוסר עליהן, או על מי מטעמן, לפעול לגביית החוב בתיק ההוצאה לפועל עד להכרעה בשאלת קיזוז החיובים. ביום 27/05/14 תיקן המערער את כתב התביעה באופן שזו הפכה גם לתביעה כספית בסך 300,000 ₪. בסעיף 23 לכתב התביעה המתוקן כתב המערער:
"להבדיל מההליכים הקודמים, התביעה הנוכחית אינה תביעה של הנתבע מכוח היריבות האישית בלבד, אלא כאן מצטברת תביעת האגודה ( שהתובע נכנס בנעליה מכוח המחאת הזכות הנ"ל), לתשלום עלות בניית בית המגורים שהנתבעת 2 רכשה מהאגודה".
בדיון שהתקיים בבית משפט השלום, ביום 01/12/14, הבהיר המערער למניעת ספק את עילת התביעה, וטען כי בזמן רכישת בית המגורים והמגרש על ידי נינה חריטן, קוזז ערך שיפוץ הבית שנתבע ממנו ולפיכך, לטענתו, לא הייתה עילה לתבוע ממנו את הכספים, אשר הועברו על ידו להוצאה לפועל באמצעותם שיפוץ הבית ( סעיף 17 לפסק הדין). עוד הוסיף התובע באותו דיון, לשאלת בית המשפט, כי אין לו עילת תביעה לביטול פסק הבורר מחמת תרמית.
השופטת חנה קיציס שדנה בתביעה מצאה כי יש לדחותה על הסף מחמת מעשה בית דין והשתק פלוגתא.
ע"א 29327-01-15 הערעור לפני השופט י' שינמן -
המערער טען כי יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך קבלת כתב הגנה מטעם המשיבה 2 שם, שיהיה תואם את האינטרס שלה.
נוסף על כך טען המערער כי בהליכים הקודמים לא היה מעשה בית דין בשום קביעה שיפוטית בשאלה אם בעת רכישת בית המגורים בידי המשיבה 2, הופחת ערך התשלום שהושקע, באמצעות הכסף שהעביר המערער לבנייתו ושיפוצו של הבית, או שנותר חוב של ערך זה עקב אי תשלום ללא תמורה.
המערער טען עוד כי פירעון החוב לפי פסקי הבורר והמשקם אינם מהווים מעשה בית דין.
הערעור נדחה.
רע"א 8014/15 בית המשפט העליון, מפי מ"מ הנשיא, השופט אליקים רובינשטיין, דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המערער.
דיון
את תביעתו הנוכחית השתית המערער על פירוש החלטת המשקם. לטענתו, החלטת המשקם היא כי את כל הזיכוי ברוטו היה צריך לזקוף לזכות המשיבים בחשבונם באגודה, וזיכוי זה איפס את כל חוב המשיבים לאגודה. המשקם לא קבע שלמשיבים יתרת זכות, כתוצאה מזקיפת מלוא ערך המשק לכרטיסם באגודה משום שהיה ער לכך שמה שנותר ממכירת המשק היה רק סכום של 63,000 ₪ לפי פסק הבורר. על כן באיפוס זה התמלא התנאי שקבע רשם ההוצאה לפועל, כי חובו של המערער למשיבים נפרע. התנאי התמלא ברגע שהזיכוי של מלוא ערך המשק שנמכר, שכלל את יתרת הערך, שנפסק בפסק הבורר, נרשם בספרי האגודה.
על פי פסק הבורר על המערער לשלם למשיבים סכום של 63,000 ₪ . פסק הבורר הוא חלוט.
המערער עתר בבקשה לראש ההוצאה לפועל בתיק 01-XX898-75-2 שנפתח נגדו בעקבות פסק הבורר, וביקש לקזז את חובו למשיבים מהחוב של המשיבים למושב. טענת הקיזוז מבוססת על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.12.08 לפיו המחה המושב למערער את חובה של עדה חריטן למושב.
בהחלטה מיום 16.6.09 קיבל ראש ההוצאה לפועל את טענת המערער לעניין הקיזוז אלא שבהחלטתו מיום 14.12.11 קיבל המשקם את בקשת המשיבים לביטול פסק המשקם שניתן בעניינם וקבע כי המשיבים אינם חייבים סכום כלשהו למושב.
משנקבע שאין חוב למושב, אין חוב אותו ניתן לקזז בהתאם להחלטה מיום 16.6.09. אלא שהמערער חוזר ומנסה, הפעם באמצעות החלטת המשקם, לתקוף את פסק הבוררות ואת חובו למשיבים. המערער אינו טוען עוד לקיזוז, שהרי לחריטן אין חוב, אולם טוען כי קביעת המשקם כשהיא לעצמה מהווה פירעון של פסק הבוררות.
טענת המערער אינה נובעת מהחלטת ראש ההוצאה לפועל ואינה מתיישבת עם האמור בה.
נוסיף כי המשקם עצמו חוזר בהחלטתו על חיוב המערער (( ס' 20.3) ואף מציין במפורש כי " סכום מחיר הבית עלה על חוב המבקשת לאגודה" (ס' 21), כך שגם לגופו של עניין אין ממש בטענות המערער כי באיפוס שקבע המשקם התמלא התנאי שקבע רשם ההוצאה לפועל, כי חובו של המערער למשיבים נפרע
כפי שכתב השופט יעקב שינמן, "התחכמויות ושינויי נוסח לא יכולים להועיל לתובע שתביעתו נדחתה כבר פעם אחר פעם והעיקרון הינו, כי מעשה בית דין חל על כל תשתית בסיסית של עילות תביעה בהליכים השונים, אפילו אם בתביעה השניה שונה הנוסח או נכללו פרטים השונים במעט מהתובענה הקודמת".
נציין כי גם בשל מיצוי העילה בתביעותיו השונות של המערער יש כדי לדחות את תביעתו הנוכחית שיכול היה להביאה במסגרת תביעותיו הקודמות, שהרי כאמור בתביעה נושא הערעור עותר המערער לפרשנות החלטה של ראש ההוצאה לפועל משנת 2009 ולפרשנות החלטת המשקם משנת 2011.
כפי שנפסק:
"ביסוד דוקטרינת השתק העילה עומדת התפיסה של מיצוי העילה: צד שהיה לו את יומו בבית המשפט ביחס לעילת התביעה, וזאת בין אם מימש אותה הלכה למעשה ובין אם היה צריך לממשה, אינו יכול לנהל הליך משפטי נוסף באותה עילה ( ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 593 (1968) (להלן: "עניין קלוז'נר"); ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 24 (5.10.2011); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 30-29 (1991) ( להלן: "זלצמן, מעשה בית דין"))" ( ע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ (18.12.18)).
לאור המסקנה שאליה הגענו אין אנו נדרשים לדחיית התביעה עקב התיישנות.
בסיום שמיעת תשובתו של המערער ביקשנו ממנו לנמק מדוע לא יחויב בהוצאות לטובת המדינה, כשהוא ממשיך להגיש תובענות שאין להן יסוד. המערער השיב שיש לקבל את ערעורו.

סוף דבר
הערעור נדחה.
המערער יישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסכום של 40,000 ₪ ובהוצאות לטובת המדינה בסכום של 10,000 ₪. בפסיקת ההוצאות הבאנו בחשבון, את העובדה שהמערער שהיה עו"ד במקצועו חוזר ומגיש תביעות נגד המשיבות פעם אחר פעם, בטענות שמלכתחילה אין להן יסוד. הבאנו בחשבון ההוצאות גם את ההטרדה שמטריד המערער לא רק את המשיבות אלא גם את בתי המשפט פעמים כה רבות בטענות שלא באו אלא כדי לרפות ידיהן של המשיבות מלגבות את הכסף המגיע להן.
הגזברות תעביר את העירבון שהפקיד המערער לידי המשיבים על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ט, 08 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

מיכל נד"ב, שופטת
אב"ד

אילן ש' שילה, שופט

עירית כהן, שופטת