הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 27701-01-14

בפני
כבוד ה שופט שכיב סרחאן

המערער
דורון טמיר
על-ידי ב"כ עוה"ד איל רוזין
(על פי מינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי)

נגד

המשיב
יצחק עצמון
על-ידי ב"כ עוה"ד אמיר עצמון

החלטה

לפניי בקשת המערער לביטול פסק דינו של כב' הרשם (כתוארו דאז) צבי ויצמן (להלן: " הרשם") מיום 2.7.2014 לפיו נדחה הערעור עקב אי-הפקדת עירבון (להלן: " פסק הדין"; יוער כי פסק הדין הוכתר כ"החלטה"), לפי הוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות").

אקדמות מלין

1. ביום 15.5.2009 היה שיח ושיג בין בעלי הדין בסופר מרקט המצוי בע יר נתניה, סביב שימוש בעגלת סופר לשירות עצמי. במעמד זה, תקף המערער את המשיב, שהוא יליד 1929, וגרם לו חבלה חמורה. המערער הובא לדין פלילי לפני בית משפט השלום בנתניה במסגרת ת"פ 30 162-02-10 בעבירה של תקיפת זקן הגורמת חבלה חמורה, לפי סעיף 368ו'(ב) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
המערער / הנאשם דשם כפר בעובדות כתב האישום. בית משפט השלום בנתניה (כב' סגנית הנשיאה שירית בן שלמה), הרשיע את המערער / הנאשם דשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ,לאחר ששמע ראיות התביעה וההגנה, והשית עליו עונשים של מאסר על-תנאי, מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות ופיצוי למתלונן / המשיב כאן בסך של 30,000 ₪ (להלן: "פסק הדין הפלילי").

2. המערער לא השלים עם פסק הדין הפלילי. הוא הגיש ,בזמנו, ערעור לבית משפט זה על פסק הדין הפלילי, וערעורו היה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין (ע"פ 17581-08-11) (להלן: " הערעור הפלילי").

בית המשפט (כב' השופטת רות לורך (אב"ד), כב' השופטת זהבה בוסתן וכב' השופט צבי ויצמן) דחה ,בהסכמת המערער, את הערעור הפלילי על הכרעת הדין ו קיבלו, באופן חלקי, ביחס לגזר הדין, בכל הקשור לרכיב המאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.
בית המשפט האמור קבע, לענייננו-שלנו, כי:

"באשר לגזר הדין, לרכיב עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, שנקבע 6 חודשים ולאחר חזרת המערער מהערעור על הכרעת הדין, העובדה כי מדובר באירוע קצר, רגעי, ספונטני ובלתי מתוכנן, הצער שהביע המערער על תוצאות האירוע, נסיבותיו האישיות של המערער ועמדתה של המשיבה [המדינה - ש.ס], אנו מקבלים את הערעור וקובעים, כי המערער ירצה 3 חודשים מאסר בפועל בעבודות שירות במאיר פנים...".

לית מאן דפליג כי פסק הדין הפלילי הפך לחלוט ביום 18.3.2012.

3. המשיב הגיש לבית משפט השלום בנתניה כנגד המערער תביעה אזרחית נגררת להרשעת בפלילים (ת"א 29544-03-12), מכוח הוראת סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן: "התביעה האזרחית").
בתביעה האזרחית, טען המשיב ובין השאר , כי כתוצאה מתקיפתו על ידי המערער נגרמו לו נזקי גוף. המערער נושא באחריות לאירוע התקיפה ולנזקיו, וזאת ובין השאר מכוח הוראת סעיף 42ד' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1974 (להלן: " פקודת הראיות").

4. בית משפט השלום בנתניה (כב' סגנית הנשיאה חנה שניצר - זאגא), קיבל את התביעה האזרחית, לאחר ששמע ראיות בעלי הדין, וחייב את המערער / הנתבע דשם לשלם למשיב / התובע דשם סכום כולל בסך 110,000 ₪ (50,000 ₪ בגין הוצאות ועזרת צד ג', ו - 60,000 ₪ בגין כאב וסבל), בתוספת הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ (להלן: "פסק הדין האזרחי").

5. בעלי הדין לא השלימו עם פסק הדין האזרחי, איש איש והשגותיו הוא. זה בוכה וזה בוכה. הם השיגו עליו במסגרת הערעור והערעור שכנגד דנן. המערער תוקף, בשצף קצף, את הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות שבפסק הדין האזרחי. לדידו, נפל פגם דיוני מהותי בניהול התביעה האזרחי ת על-ידי בית המשפט קמא. בית המשפט קמא לא אפשר לו להציג את מכלול ראיותיו, וכן לחקור, חקירת שתי וערב, הן את המשיב על תצהיר עדותו הראשית והן את המומחה הרפואי מטעם המשיב על חוות דעתו הרפואי ת שהוגשה כראיה בתביעה האזרחית. וכן ואליבא דמערער, בית משפט קמא טעה הן בתיחום הנזק והן בשומת הפיצויים להם זכאי המשיב עקב מעשה התקיפה.

6. המשיב הגיש ערעור שכנגד על פסק הדין האזרחי. לדידו, פסק הדין האזרחי טעון שינויים, בין השאר, בכל הקשור לתיחום הנזק ושומת הפיצויים.

7. לאחר שהוגש הערעור, קבע בית המשפט (ביום 14.1.2014), כי על המערער להפקיד עירבון בסך של 15,000 ₪ להבטחת הוצאותיו של המשיב.
ביום 30.6.2014 דחה כב' הרשם את בקשת המערער למתן פטור מהפקדת העירבון, זאת לאחר בחינת מצבו הכלכלי וסיכויי הערעור. יחד עם זאת, הפחית כב' הרשם את סכום העירבון לסך של 5,000 ₪ אותם היה על המערער להפקיד עד ליום 30.5.2014. המערער לא הפקיד במועד את העירבון חרף שלוש אורכות שניתנו לו. בסופו של יום ומאחר והעירבון לא הופקד במועד, ניתן פסק הדין.
לשלמות התמונה נציין, כי לפי הרישומים בתיק בית המשפט, פסק הדין לא הומצא כדין למערער, ובא-כוחו, עו"ד איל רוזין, צפה בו רק ביום 14.9.2016. וכן, הערעור שכנגד קבוע לשמיעה ליום 7.12.2016 לפני כב' השופטת מיכל נד"ב.
מכאן הבקשה.

טענות הצדדים

8. המערער טוען, בקליפת אגוז, כי הוא לא הפקיד את העירבון במועד מחמת מצוקה כספית. בית המשפט עיכב את ההל יכים בתיק מחמת צו כינוס על נכסיו שניתן ביום 25.8.2014 במסגרת תיק פש"ר 32389-07-14 של בית משפט ז ה (להלן: להלן: "ההחלטה על עיכוב ההליכים"). כתוצאה מהחלטת עיכוב ההליכים הוא סבר, מתוך טעות כנה ובתום לב, כי "יש לו את הזמן להפקיד את העירבון".
ההחלטה על עיכוב ההליכים בוטלה לאחרונה.
היה מיוצג על-ידי עורך דין מטעם הלשכה לסיוע המשפטי. לאחרונה, הוא החליף את הייצוג. דהיום, הוא מיוצג על-ידי עורך דין איל רוזין מטעם הלשכה לסיוע משפטי. רק לאחרונה נודע לו על קיום פסק הדין. כעת, הוא יכול להפקיד את סכום ה עירבון "מיד ולא לתר", וזאת בסיועה הכספי של בתו. לא ייגרם נזק למשיב מ"החייאת" הערעור. פסק הדין האזרחי גרם לו עוול גדול. סיכויי הערעור טובים.

9. המשיב מתנגד נחרצות לבקשה וטוען, כי דינה להידחות. פסק הדין דחה את הערעור . המדובר בפסק דין חלוט. הבקשה הוגשה בחוסר תום לב. המערער היה מיוצג בהליך הערעור. לא הוגש ערעור על פסק הדין.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית

10. דין הוא, כי בהליך אזרחי חייב המערער לערוב את הוצאות המשיב (תקנה 427 לתקנות). העירבון משמר, למעשה, את האיזון האופטימלי בין זכויותיהם החוקתיות של בעלי הדין: זכות הגישה לערכאות משפטיות של המערער מחד גיסא, וזכות הקניין של המשיב מאידך גיסא. למערער זכות חוקתית להשיג על פ סק דין שניתן בעניינו על-ידי בית משפט מוסמך. וכן, זכותו של המשיב שלא ייצא נפסד במידה ויידחה הערעור, ולהבטיח, כי יוכל לגבות ההוצאות שייפסקו לטובתו במידה והערעור יידחה (בש"א 10064/03 זריפי נ' כהן, פ"ד נח(4) 97, 99 (2004); בש"א 9397/11 מועב שירותי מזון בע"מ נ' נוב [פורסם בנבו] (5.2.2012)).
בית המשפט העליון אף הוסיף וקבע, כי:

"הגיון הדרישה שבבסיס העירבון הוא, כאמור, בראש ובראשונה להבטיח את החזר העלויות שנגרמו למשיב בעטיו של הערעור, אם הערעור יידחה. בדרך זו פועלת הדרישה להפקדת העירבון עוד בטרם קוים הדיון כדי למנוע הטרדת שווא של המשיבים ולמנוע הליכי סרק..."
(בש"א 4735/91 מוצרי הדר ישראליים בע"מ נ' יפוס מוצרי הדר בע"מ בכינוס נכסים, פ"ד מה(5) 867, 870 (1998)).

11. סמכותו של רשם בית משפט של ערעור לקבוע את סכום העירבון שעל המערער להפקיד להבטחת הוצאותיו של המשיב ואת המועד להפקדתו מצויה בתקנה 428 לתקנות. לרשם מוקנית סמכות להאריך את המועד שקבע בהחלטתו להפקדת העירבון, ללא קיומו של טעם מיוחד ובלבד שהמערער נתן "הסבר מתקבל על הדעת" לצורך הארכת המועד (א' גורן, סוגיות בסדרי דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה), 607). ברם, אין די ב" טעות או רשלנות סתם" (ע"א 1718/99 לין נ' זולטן [פורסם בנבו] (1.12.1999), והפסיקה המצוטטת שם). כמו כן, הרשם מוסמך לדחות את הערעור מחמת אי-הפקדת העירבון במועד (תקנה 431 לתקנות).

12. ויודגש: הגם שתקנה 431 לתקנות מדברת אמנם ב"דחיית" ערעור מחמת אי-הפקדת עירבון, קבעה ההלכה הפסוקה, כי התקנה דנן מקימה סמכות גם למחוק את הערעור (רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ [פורסם בנבו] (4.6.2012); רע"א 8908/15 אליאב נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו] (1.6.2016)). דרך המלך להשיג על פסק דין על פי צד אחד, המוחק או דוחה את הערעור מחמת אי-הפקדת ה עירבון, היא על ידי הגשת בקשה לביטול פסק הדין לפי תקנה 201 לתקנות (בש"א 5822/05 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' אלמלם [פורסם בנבו] (28.6.2006) (להלן: " עניין לה נסיונל").

13. כאמור, לסמכותו של בית המשפט או הרשם שנתן ההחלטה על פי צד אחד לבטלה מצויה בתקנה 201 לתקנות (להלן: "התקנה") הקובעת, כהאי לישנא, כי:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שכנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

בתקנה, לא קבע מחוקק המשנה במפורש את גדרי שיקול דעתו של בית המשפט ואת השיקולים שעליו לשקול בבואו להחליט בבקשה לביטול החלטה על פי צד אחד. במקרה מעין דא, שומה על בית המשפט להפעיל את סמכותו בסבירות ולשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטתו, כפי שאלו נגזרים, הן מהתכלית הספציפית של התקנה והן מהתכלית הכללית שלה. וכן, שומה עליו לאזן, באופן סביר, בין שיקולים אלה, תוך מתן משקל יחסי הולם לכל אחד ואחד מהשיקולים. ויודגש: שיקולי בית המשפט הנגזרים מתכליתה הסובייקטיבית והאובייקטיבית של התקנה נסבים סביב האינטרס ים והערכים של בעלי הדין (התובע / המערער והנתבע / המשיב), והאינטרס הציבורי הכללי.

14. ההלכה הפסוקה קבעה את העקרונות והעילות האפשרויות לביטול החלטה על פי צד אחד. נפסק ,כי:
"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט. מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו...
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט; ובבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה..."
(ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830, 835 - 836 (1994)).

בעניין אחר, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, כי:

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את 'יומו בבית המשפט'. מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון. מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו, או שבשל תקלה אחרת הוא מוזמן לדיון בהליך מסוים, א ליו הוא נערך, ומתברר כי עקב טעות שוררת הנחה שגויה בקרב מי מבעלי הדין ואולי אף בית המשפט כי מדובר בהליך אחר אשר אליו לא התכונן בעל הדין ואשר בהקשר אליו לא מיצה את ראיותיו וטיעוניו, כי אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה. מבחינה זו קימת אנלוגיה בין מצב בו בעל דין לא הוזמן כלל לדיון שנתקיים בהעדרו לבין מצב בו הוא הוזמן והופיע לדיון מתוך הנחה כנה ובתום לב כי מדובר בדיון שבמסגרתו, טיבו ומטרתו הינם שונים מכפי שהובן על ידי הערכאה השיפוטית הדנה, ואולי אף על ידי בעל הדין האחר"
(רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29.10.2010)).

15. לענייננו-שלנו וכמבואר, מחוקק המשנה לא קבע ,במפורש, בתקנה את גדרי שיקול דעתו של בית המשפט ואת השיקולים שעליו לשקול בבואו לבטל פסק דין על פי צד אחד הדוחה / מוחק ערעור בגין אי-הפקדת ה עירבון שנקבע בהחלטת בית המשפט. במקרה מעין דא, שומה על בית המשפט להפעיל את סמכותו בסבירות ולשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטתו, כפי שאלו נגזרים מתכלית התקנה, וכן, שומה עליו לאזן, באופן סביר, בין שיקולים אלה, תוך מתן משקל יחסי הולם לכ ל אחד ואחד מהשיקולים. לית מאן דפליג, כי שיקולי בית המשפט הנגזרים מתכליתה הספציפית והכללית של התקנה נסבים סביב האינטרסים והערכים של המערער, המשיב והאינטרס הציבורי הכללי. ראשית, יש לשקול את זכויותיו של המערער, בעיקר זכותו לפנות לערכאות המשפטיות ולהעלות טענותיו, זכות המשתרעת גם על הזכות לערעור, וזכותו לקניין. שנית, יש לשקול את זכויותיו של המשיב, בעיקר זכותו לקניין, קרי - זכותו לגביית הוצאותיו מהמערער, במידה והערעור יידחה וייפסקו לטובתו הוצאות משפט, וכן שלא יוטרד הטרדת שווא על-ידי המערער. שלישית, יש לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי הכללי, בעיקר - שלטון החוק, במיוחד כיבוד החלטות שיפוטיות; סופיות הדיון, מניעת הליכי ערעור סרק וקיום הליך שיפוטית תקין ובגדרי הדין.

16. זכות הערעור היא זכות מהותית וחשובה עד למאוד בשיטתנו המשפטית. היא מוענקת בגזירת החוק. היא קשורה בטבורה לזכות הגישה לערכאת משפטיות וחוסה תחת כנפיה. מתחזקת הדעה לפיה זכות הערעור היא זכות חוקתית ( רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג ,פ"ד נו (6) 918,921 (2002); רע"א פרץ נ' שטיין [פורסם בנבו] (15.4.2002); ש' לוין "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים" הפרקליט מב (תשנ"ה-תשנ"ו) 451 (להלן : לוין - חוק יסוד); ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסו ד (תשנ"ט) ,בעמ' 30-33 (להלן: לוין-תורת הפרוצדורה).זכות הגישה לערכאות משפטיות, היא זכות חוקתית על חוקית.
(רע"א 544/89 אויקטל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647, 650 (1990); ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ(4) 549 (1996); בה"נ 6875/00א רוטה נ' נצבטייב, פ"ד נד(4) 707, 714 - 713 (2002); דנ"א 5698/11 מדינת ישראל נ' דיראני [פורסם בנבו] (15.1.2015); י' רבין , זכות הגישה לערכאות משפטיות כזכות חוקתית (1998), עמ' 25 ואילך; לוין –חוק יסוד, בעמ'451, 454 - 45 5; לוין -תורת הפרוצדורה ,עמ' 26). זכות זו נעלה על זכות-יסוד וקיומה הוא תנאי הכרחי לקיומן של שאר זכויות היסוד במשפטנו. (רע"א733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997)). היא זכות יסוד שאינה כתובה עלי ספר (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין ואח', פ"ד מח(2), 862, 874 (1994); ע"א 79/90 רוזין ואח' נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738 - 742 (1992); מ' קשת , הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה (מהדרוה 14, 2004), 1203).
אכן, זכות הגישה לערכאות משפטיות, כשאר הזכויות החוקתיות, אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית היא. בתנאים מסוימים, ניתן גם לפגוע בה, דרך שלילתה או הגבלתה בתנאים מסוימים. זכות זו, במובנה הרחב, נסוגה מפני מגבלות ההתיישנות. סעיף 2 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, קובע כי: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". וכן, זכות הגישה לערכאות משפטיות מוגבלת בזמן. היא תיסוג מפני השיהוי או השתק (בג"צ 619/75 קלר נ' קיבוץ פרוד, ל(2) 457, 462 (1974) ; בג"צ 10464/04 וליאני זורז' נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (17.4.2005); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003); רע"א 2413/02 לוקרנו חברה להשקעות בע"מ נ' קבוצת כנרת-אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח', נח(2), 889 (2004); ע"א 6912/98 רבאח ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד נח(2) 870 (2004); רע"א 7634/05 שלמה השקעות ואח' בע"מ נ' ארז [פורסם בנבו] (8.11.2005).
הוא הדין לגבי בעל דין שהחמיץ מועד או זמן שנקבע על-ידי המחוקק או בית המשפט לעשיית דבר שבסדרי הדין או שבנוהג. וכן, דין הוא, כי בית המשפט לא ייזקק לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה (תקנה 2 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח 1987). זכות הגישה לערכאת הערעור משפטיות מותנית היא בהמצאת ערובה להוצאות (תקנות 404, 405, 427- 433 לתקנות). וכן, לבית המשפט מוקנית סמכות טבועה לשלול זכות הפנייה לערכאות משפטיות , דרך סילוק תובענה על הסף אם בדחייתה או במחיקתה, מקום שבו עשה בעל דין שימוש לרעה בהליכי משפט (ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577,583 (2004) (להלן: "עניין אורן").
ויובהר: לנוכח משקלה הסגולי הכב ד של זכות הגישה לערכאות משפטיות, נקבעה בפסיקה על דרך העיקרון נוסחת איזון מחמירה, שלפיה אין פוגעים (דרך שלילה לחלוטין או הגבלה בתנאים) בזכות הגישה לערכאות משפטיות אלא במקרים שבהם יש טעמים כבדי משקל המצדיקים את הפגיעה (עניין אורן, בעמ' 584; רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב, פ"ד (נד(2) 845, 848 (2000)).

17. להשקפתי, זכות הערעור מכוחו של דין על פסק דין כספי היא זכות בעלת ערך כלכלי-רכושי ,ובתור שכזו היא זכות קניין הראויה להגנה חוקתית. גם טובת הנאה כלכלי-רכושית עלולה לצמוח מזכות ערעור על פסק דין כספי . זכות הקניין במקומותינו היא זכ ות חוקתית על חוקית (סעיף 3 לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו ,תשנ"ב- 1992 (להלן :" חוק יסוד"); (בג"צ 6792/10 די.בי.אס שרותי לווין (1998) בע"מ נ' כנסת ישראל [פורסם בנבו] (20.7.2014)). כידוע, זכויות האדם החוקתיות מקרינות עצמן לכל ענפי המשפט (בג"צ 3267/97 אמנון רובינשטיין ואח' נ' שר הבטחון, פ"ד נב(5) 481, 522 (1998)). זכות הקניין, כמשמעותה בחוק יסוד, אינה מוגבלת לזכויות חפציות דווקא. היא כוללת "את זכויות המקרקעין, המיטלטלין, החיובים, זכויות ראויות וכל אינטרס בעל ערך כלכלי" (רע"א 3145/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חזן ואח', פ"ד נז(5), 385, 398 (2003); ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מט(4), 221, 431 (1995); י' ויסמן " הגנה חוקתית לקניין", הפרקליט מב (תשנ"ה - תשנ"ו) 259, 267; א' יורן "היקף ההגנה החוקתית על הקניין וההתערבות השיפוטית בחקיקה כלכלית" משפטים כח (תשנ"ד) 443, 447; בג"צ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר ואח', פ"ד נב(2) 193, 200 (1997)).
זכות הקניין אינה זכות מוחלטת. (ע"א 3937/96, 3901 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ואח' נ' הורוויץ ואח', פ"ד נו(4) 913, 939 - 936 (2003); דנ"א 1332/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289 (2004)).
זכויות האדם שבחוק יסוד, מכוונות כנגד השלטון (ס' 11 לחוק יסוד). רשות שלטונית רשאית לפגוע בזכויות אלה, בתנאים הקבועים ב"פיסקת ההגבלה" - בסעיף 8 לחוק-יסוד. זכויות אלה, אינן מעניקות, הן כשלעצמן ובמישרין, זכויות לפרט כנגד פרט אחר (ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' סע ר ואח', נ"ד(3), 850,860 (2000)).

18. האינטרס הציבורי: הצדק המהותי והיעיל, הוא תכלית המשפט. בחברה המודרנית, אשר חרטה על דגלה את הדמוקרטיה המהותית-חוקתית כצורת שלטון וממשל, משמעותו של הצדק המשפטי הוא ,בעיקר, השאת ההגנה על זכויות האדם וביצורן, והשמירה על החוקה וערכיה. גישה ראויה, יעילה ומלאה למערכת השיפוטית כדי לאפשר לאזרח לממש את זכויות יו השונות, היא הערובה היחידה לחוק ולשלטון החוק ("באין דיין אין דין"), לפיתוח המשפט, לדמוקרטיה בכלל ולקיום חברה אנושית בת-תרבות.
עקרונות היסוד וערכי היסוד של השיטה המשפטית מהווים "המטריה הנורמטיבית" של דבר החקיקה (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993)), והנשמה היתרה שלה.
לענייננו, רלוונטיים עקרונות וערכים אתיים , כגון צדק, הגינות, תום לב וזכויות אדם, ומטרות חברתיות, בעיקר – קיום שלטון החוק והליך שיפוטי תקין , הגנה על זכויות אדם ,מניעת הליך משפטי סרק וכיוצא באלה.

19. בהלכה הפסוקה נקבעו קווים מנחים (Guide lines) להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט ולשיקולים אותם רשאי הוא לשקול לשם הכרעה בבקשה לביטול פסק דין על פי צד אחד הדוחה / מוחק ערעור עקב אי-הפקדת עירבון. אין המדובר ברשימה סגורה. בעניין לה נסיונל נפסק, כי:
"לדעתי יש לקבל בקשה מסוג זה (ו'להחיות' את הערעור) מקום בו מתברר שלמחדליו של המבקש יש הסבר מניח אתת הדעת: מצד אחד, אין די בטענת המבקש על 'קשיים כלכליים' שנטענת בעלמא, ללא הסבר ומבלי שפורט מדוע היה בקשיים אלה כדי למנוע את הפקדת הערבון במועד. מצד שני, אין די בטענת המשיבים על 'הסתמכות' על החלטת הדחייה, כל עוד המשיבים אינם מצביעים על 'אינטרס בעל משמעות לסתור, לבד מהאינטרס להכשיל את תובענתו של המערער, ללא כל טעם של ממש' ( ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב (2) 706, 712א), כגון שינוי מצב לרעה או נקיטת פעולות מכבידות. מבלי כוונה למצות את השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון, ראוי לדעתי ליתן משקל כבד לחלוף הזמן מאז המצאת החלטת הרשם המורה על דחיית הערעור ועד שננקטו צעדים לביטולה. לדעתי, ככלל, יש להגיש בקשה כזו תוך שלושים יום כנדרש לגבי פסק דין שניתן במעמד צד אחד. כאמור, היום השלושים הוא קו פרשת המים. ככל שחולף זמן רב יותר - ייטה בית המשפט לדחות בקשה כזו. ככל שחולף זמן רב יותר, מתחזק אינטרס ההסתמכות של הצד האחר. כמו כן, יש ליתן את הדעת לחומרת הפגיעה במבקש את "החייאת הערעור" אם תידחה בקשתו, לסיכויי הערעור לגופו ולטעם שניתן לאיחור בהפקדת ה ערבון"
(עניין לה נסיונל, פסקה 22 . ההדגשה במקור).

בעניין אחר נפסק, כי:

"סכסוכים בין בעלי-הדין צריכים להיות מוכרעים לגופו של דבר. הפעלת סמכויות דחייה או מחיקה בשל מחדלים דיוניים אינה צריכה לשמש קיצור דרך או תחליף לדיון הממשי...
דחיית ההליך בשל אי-הפקדת עירבון או מחיקתו מחמת חוסר מעש אינן סמכויות שגרתיות..."
(ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865, 868 (2002).

מהתם להכא- האיזון בין השיקולים הנוגדים

20. אפתח ואומר, כי אין ולא צריכה להיות מחלוקת שפסק הדין ניתן על-ידי כב' הרשם בסמכות ובגדרי הדין (ת' 431 לתקנות), ולא נפל פגם כלשהו בהליך נתינתו. על-כן, אין עילה בדין לביטול ו מתוך חובת הצדק. נשאלת הש אלה, האם קיימת עילה בדין לביטול פסק הדין מכוח שיקול דעתו של בית המשפט.
משלי אני אומר, כי לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ונתתי להם משקל ראוי, ואף איזנתי ביניהם כדין ולפי מיטב הבנתי, התשובה היא בחיוב. אכן, נקודת המוצא היא, כי הפגם שדבק במחדלו של המערער עקב אי-הפקדת ה עירבון במועד אינו פגם של מה בכך. יחד עם זאת, המערער נתן הסבר סביר ומניח את הדעת למחדלו דנן. הוא מוכר כנכה צה"ל ומתפרנס מקצבה המשולמת לו על-ידי משרד הביטחון בסך של 1,450 ₪ לחודש. אין לו מקורות פרנסה אחרים. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אין לומר, כי סברתו המוטעית, לפיה ההחלטה על עיכוב ההליכים "מקפיאה" למעשה גם את ההחלטה על הפקדת ה עירבון, אינה סבירה ומשוללת כל היגיון. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור את הסברו של המערער למחדלו האמור.

21. וכן, לא הוכח בפניי כדין, כי המשיב הסתמך, בפועל, על פסק הדין ושינה את מצבו לרעה, או שביטול פסק הדין יגרום לו עיוות דין או נזק שלא ניתן לתיקון. הסכסוך שבין בעלי הדין טרם הסתיים, והערעור שכנגד קבוע לשמיעה ליום 7.12.2012. בנסיבות אלה דומה ,כי השיקול בדבר בזבוז משאבי בית המשפט והצדדים נוטה דווקא לטובת ביטול פסק הדין.

22. כמו כן, עיון בתיק בית המשפט מראה ,כי פסק הדין לא הומצא למערער או לבא-כוחו. ב"כ המערער צפה בפסק הדין רק ביום 14.9.2016, הבקשה הוגשה ביום 22.9.2016, במועד הקבוע לכך בתקנה. לא חלף זמן רב מאז "המצאת" פסק הדין למערער ועד להגשת הבקשה דנן לביטולו.

23. זאת ועוד, עיינתי במסמכים שבתיק ובכלל זה פסק הדין האזרחי. בחנתי א ת סיכויי הערעור בזהירות הראויה .מבלי לקבוע מסמרות בעניין אומר ,כי אין המדובר בערעור סרק שאין לו כל סיכוי, או שסיכוייו קלושים המה.

24. אלא בכך לא סגי, שלילת זכות הערעור עלולה לגרום למערער נזק ועיוות דין חמורים. מוכן אני להניח, כי ככלל עוצמת ההגנה על זכות הגישה לערכאות שיפוטיות - דיוניות (זכות התובענה) גבוהה יחסית בהשוואה להגנה על זכות הגישה לערכאת הערעור (זכות הערעור) (בש"מ 5133/15 המרכז לאקונומיה בישראל (חל"צ) נ' עיריית רחובות [פורסם בנבו] (13.10.2015)). ברם, במקרה דנן ולהשקפתי, האיזון בין זכות הערעור, האינטרסים של המשיב, במיוחד שלא יוטרד בהליכי סרק והבטחת הוצאותיו, והאינטרס הציבורי בדבר סופיות הדיון, ההגנה על זכויות אדם ובכלל זה זכות הגישה לערכאות משפטיות , שלטון החוק וכיבוד החלטות שיפוטיות, הצדק, התנהגות בתום לב וכיוצא באלה, הרף נוטה לטובת ביטול פסק הדין.
במקרה דנן, זכות הערעור אינה פוגעת מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של המשיב. היא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.

התוצאה

25. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לבקשה ומבטל בזאת את פסק הדין, וזאת בתנאים הבאים:

א. המערער יפקיד את העירבון, בסך של 5,000 ₪, תוך 14 יום. ימי הפגרה יבואו במניין הימים, שאם לא כן יידחה הערעור ללא התראה נוספת.

ב. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 2,000 ₪.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים ותביא את התיק לפני כב' השופטת מיכל נד"ב לקביעתה באשר לדרך שמיעת הערעור.

החלטה זו ניתנת בסמכותי כרשם.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשע"ז, 14 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.