הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 9443-01-15

בפני
כבוד ה שופטת הלית סילש

מבקשים

1.יהודה פריגוזין
2.רחלי פריגוז'ין
4.עירית לוי

נגד

משיבים

1.נתיבי ישראל החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ
2.שר התחבורה, תשתיות לאומיות והבטיחות בדרכים-מ"י
3.חברת א ש ע מבצעי עבודות עפר וכבישים בע"מ

פסק דין

המרצת פתיחה זו עניינה עתירת המבקשים כי בית המשפט יורה למשיבים 1-2 לפצות אותם בגין הנזק שנגרם להם עקב הפקעת 25% הראשונים מהמקרקעין הידועים כגוש 4581 חלקה 12 ( להלן: "המקרקעין" או " החלקה"), אשר שטחם הכולל הינו 9,212 מ"ר.
היקף השטח שהופקע עומד על כ- 2,360 מ"ר.
בנוסף, עתרו המבקשים כי בית המשפט יורה למשיבים 1-2 לפצותם בגין הנזק שנגרם ליתרת החלקה אשר לא הופקעה.
ההסכמות הדיוניות
בעת ניהול ההליך הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות כמפורט להלן:
העתירה לפיצוי בגין יתרת החלקה שלא הופקעה, תדחה.
שיעור הפיצוי, ככל שימצא כי קיים מקום לפסיקתו, ייקבע בהתאם לשומה שנערכה בעבר עבור ישראל כץ ז"ל בשיעור של 75 ₪ למ"ר.
להסכמות אלו של הצדדים ניתן תוקף של החלטה. ראה עמוד 15 שורה 29 – עמוד 16 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).

רקע עובדתי
המבקשים הינם חלק מהבעלים הרשומים ( במושע) של המקרקעין, אשר שטחם הכולל הינו 9,212 מ"ר.
חלקו של כל אחד מהמבקשים במקרקעין, הינו כדלהלן:
למבקש 1 – 1,000/9,212 חלקים במקרקעין.
למבקשת 2 - 1,000/9,212 חלקים במקרקעין.
למבקשת 3 – 1,000/9,212 חלקים במקרקעין ( כאשר המבקשת 3 רשומה כבעלים של 500/9,212 חלקים במקרקעין וזכאית להירשם כבעלים של 500/9,212 חלקים נוספים) .
המבקש 1 ואחיו – מר ראובן פריגוז'ין ז"ל רכשו את זכויותיהם במקרקעין על פי הסכם מכר מיום 20.9.1976 והן נרשמו על שמם בלשכת רישום המקרקעין ביום 2.1.2003.
יצוין כי במהלך ניהול ההליך, נפטר מר ראובן פריגוז'ין ז"ל, ואשתו, הגב' פריגוז'ין רחלי, נכנסה לנעליו בכל הנוגע לניהול ההליך מכוח היותה יורשת של המנוח ( על פי החלטה מיום 31.1.2019).
(המבקשים 1 ו- 2 יקראו להלן ביחד: "המבקשים 1-2 " או " פריגוז'ין").
המבקשת 3 ובעלה המנוח, יואב לוי ז"ל, רכשו את זכויותיהם במקרקעין מיורשי המנוח סלמן אייזיק ז"ל, על פי הסכם מכר מיום 15.8.2005 וזכויותיהם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 21.2.2006.
המבקשת 3 הינה היורשת של זכויות בעלה המנוח, על פי צו ירושה מיום 9.1.2013.
המשיבה 3 – חב' א.ש.ע מבצעי עבודות עפר בע"מ ( להלן: "חב' אשע") – הינה הבעלים הרשום ( במושע) של 2,000/9,212 חלקים במקרקעין. זכויותיה של חב' אשע במקרקעין נרשמו ביום 28.10.2001.
זה המקום לציין כי במסגרת המרצת הפתיחה המקורית לא נכללה חב' אשע כבעלת דין. ביום 29.9.2016 צורפה חב' אשע להליך, על פי בקשת המשיבה 2 ובהעדר התנגדות הצדדים.

המקרקעין נשוא המרצת הפתיחה מהווים חלקת קרקע חקלאית, המצויה בתחומי המועצה האזורית גדרה, ובסמיכות לאיזור מגורים.
בין השנים 1998 ל- 2001, בוצעה הפקעת שטח של כ-2,360 מ"ר מתוך המקרקעין. ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין בוצעו בשתי פעימות:
ביום 23.4.1998 הופקע שטח של 1,500 מ"ר המהווה כ- 16.28% מהחלקה, בהתאם לצו הכרזה אשר פורסם לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל ( הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: "פקודת הדרכים") בק.ת. 5893.
ביום 26.3.2001 הופקע שטח נוסף של 860 מ"ר, המהווה כ- 9.33% משטח החלקה, בהתאם לתמ"א 31/ א/6 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 17.3.1996 בי.פ. 4392, ולהודעות רכישה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות ( רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") אשר פורסמה ביום 26.3.2001 בי.פ. 4975.
בחודש ספטמבר 2002, נחתם הסכם שיתוף במקרקעין בין חב' אשע, מר מתיתיהו קריטי ומר משה ארזי ( בעלים נוספים בחלקה אשר אינם צד להליך – להלן: "קריטי וארזי"), מר שמואל כץ ז"ל ( להלן: "כץ ז"ל"), המבקשים 1-2 ויורשי המנוח סלמן אייזיק ז"ל ( אשר מהם רכשו המבקשת 3 ובעלה ז"ל את זכויותיהם במקרקעין; להלן: "יורשי אייזק") (להלן: "הסכם השיתוף").
מכוח אותו הסכם שיתוף, חילקו הצדדים לו את החזקה והשימוש במקרקעין, מצפון לדרום, כמפורט להלן:
לחב' אשע – החלק הצפוני ביותר, בשטח 2,000 מ"ר – המסומן במפה A.
לארז וקריטי – שטח של 1,000 מ"ר, הגובל מדרום לשטח המסומן A ומסומן B.
לכץ ז"ל – שטח של 2,000 מ"ר, הגובל מדרום לשטח המסומן B ומסומן C.
למבקשים 1-2 – פריגוז'ין – שטח של 2,000 מ"ר, הגובל מדרום לשטח המסומן C ומסומן D.
ליורשי אייזק - שטח של 2,212 מ"ר – הדרומי ביותר בחלקה ומסומן E.
להסכם השיתוף צורפה מפה עליה סומנו חמשת החלקים תוך הבהרה כי סימון החלקים נעשה לצורך האינדיקציה בלבד ואין בו כדי להוות נתוני מדידה מדויקים ( סעיף 2 ב' להסכם השיתוף).
הסכם השיתוף קיבל תוקף של פסק דין ביום 23.3.2003 , במסגרת הליך אשר התנהל בין כץ ז"ל וחב' אשע לבין יורשי אייזק ז"ל, במסגרת ת.א. (שלום-רחובות) 1091/03.
בשים לב להסכם השיתוף, ההפקעה נושא תיק זה, אשר בוצעה בחלקה הצפוני של החלקה, בוצעה לכאורה באופן בו 2,000 מ"ר מתוך השטח שהופקע נלקחו מהחלק אשר סומן A ( אשר החזקה בו נמסרה לחב' אשע) ו- 380 מ"ר נוספים נלקחו מתוך השטח אשר סומן B ( ואשר החזקה בו נמסרה לכאורה לידי ארז וקריטי).
ביום 28.10.2014, שולמו לכץ ז"ל ולחב' אשע, פיצויים מן החסד בסך כולל של 100,000 ₪ בגין הפקעה של 25% הראשונים מהמקרקעין, וזאת בהתאם להחלטת שר התחבורה מיום 8.10.2003.
ביום 25.8.2014 פנו המבקשים לשר התחבורה לקבלת פיצוי מהמטר הראשון בגין הפקעת המקרקעין. בהיעדר החלטה, הוגשה התביעה שבפני ( ביום 8.1.2015).
ביום 19.1.2016, ולאחר שההליכים בתיק זה כבר היו בעיצומם, התקיימה ישיבה של הוועדה המכרעת, במסגרתה נקבע כי המבקשים אינם זכאים לקבלת פיצוי, נוכח הסכם השיתוף, לרבות העובדה כי ההפקעה בפועל, לא בוצעה מתוך השטח המיוחס למבקשים על פי ההסכם, ולאחר שנמצא כי שולמו פיצויים לבעלים.
ביום 1.3.2016 התקבלה החלטת השר, אשר אימץ את המלצות הועדה המכרעת, ודחה את הבקשה לתשלום פיצוי, מנימוקי הועדה.
תשלום פיצויים מן החסד – מהלכה למעשה
זכות הקניין הוכרה כזכות יסוד חוקתית, אשר הפגיעה בה צריך שתיעשה מכוח הוראות הדין ובמידה אשר אינה עולה על הנדרש ( ראה סעיפים 3 ו- 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).
הפקעת מקרקעין על ידי רשות, על אף היותה הכרחית, והגם כי יש בה כדי להועיל לפרט, מהווה פגיעה בזכות הקניין של הפרט.
האיזון בין אינטרס הפרט, להגנה על קניינו, לבין האינטרס הציבורי והצורך בביצוע הפקעה לטובת הציבור , מושג לרוב באמצעות תשלום פיצויים.
סעיפים 7 ו- 8 לפקודת הדרכים, מאפשרים הפקעת חלק ממקרקעין, לצרכי ציבור, מבלי שייפסק פיצוי וזאת עד להיקף של 25% משטח החלקה. לצד הקניית זכות זו, ניתנה לנציב העליון ( אשר שר התחבורה בא כיום בנעליו), הסמכות להוסיף ולשלם פיצויי הפקעה בגין אותם 25% ראשונים , אם הוכח כי לבעל החלקה נגרם " סבל" כתוצאה מאי תשלום אותם פיצויים.
תיקון פקודת הקרקעות ( רכישה לצרכי ציבור) ( מס' 3) התשס"ו – 2006 ( להלן: "תיקון מס' 3"), אשר התקבל על ידי המחוקק ביום 8.2.2010, הביא לרפורמה כוללת בתחום דיני ההפקעות, ובין היתר ביטל את פקודת הדרכים ( סעיף 22 לתיקון מס' 3) וכן את סמכותה של הרשות המפקיעה מכוח פקודת הקרקעות, שלא לשלם פיצוי בגין חלק מהשטח המופקע על ידה ( וזאת בכפוף לסוגיות הנוגעות להפקעה מכוח הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 ( להלן: "חוק התכנון והבניה")).
עם זאת, המחוקק הוסיף וקבע, כי בכל הנוגע לתשלום פיצויים בגין הפקעות אשר בוצעו מכוח פקודת הדרכים, קודם למועד כניסתו של תיקון מס' 3 לתוקף, ימשיך לחול הדין הקודם.
דהיינו, בכל הנוגע לאותן הפקעות שקדמו לתיקון מס' 3 , היה מקום להוסיף ולבחון האם הוכח כי לבעל החלקה נגרם " סבל" כהגדרתו של זה בפקודה, לצורך פסיקתו של פיצוי.
במסגרת ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית בישראל בע"מ ( פורסם באתרים המשפטיים; 14.5.2012), נדרש כב' בית המשפט העליון להכריע, בין היתר, בשאלה אימתי יש לראות את בעל המקרקעין כזה אשר נגרם לו אותו "סבל" המזכה בפיצוי, וליתר דיוק האם די בעובדה כי ההפקעה לא השביחה את יתרת המקרקעין, על מנת שבעל הזכויות יוכר כזה אשר " סבלו" מזכה אותו בפיצוי מכח פקודת הדרכים.
בעניין זה קבע כב' בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, כי נטילת מקרקעין או חלק מהם, מכח פקודת הדרכים ללא פיצוי מלא, מקום בו החלק שנותר בידי בעל המקרקעין לא הושבח, מהווה פגיעה בלתי מידתית, הגורמת " סבל" לבעל המקרקעין, כמשמעותו בסעיף 7 סיפא לפק' הדרכים, ומקימה חובה לשר התחבורה לעשות שימוש בסמכותו ולשלם לבעל המקרקעין פיצוי בגין אותה הפקעה ( להלן: "הלכת רוטמן").
במסגרת פסק הדין בעניין רוטמן, הוסיף כב' בית המשפט העליון והתווה, את המסלול הדיוני הראוי לתביעת פיצוי על ידי בעלי המקרקעין המופקעים.
פסק הדין בעניין רוטמן, אשר ניתן ביום 14.5.2012, לא כלל בחובו התייחסות לשאלת תחולתה של ההלכה (אשר נקבעה במסגרתו), על הפקעות שנעשו בשנים עברו. דהיינו, במסגרת פסק דין רוטמן, לא נקבע האם מדובר בהלכה הצופה פני עתיד בלבד, ממועד קביעתה ואילך, או שמא תחולתה הינה רטרוספקטיבית.
בעקבות פסה"ד בעניין רוטמן, הוקמה וועדה מכרעת אשר קבעה קריטריונים לעניין יישום סמכותו של שר התחבורה למתן פיצויים מן החסד, וזאת מכוח הוראות פסק הדין ( להלן: "הקריטריונים").
במסגרת סעיף 5 לקריטריונים נקבע כדלקמן:
"ככל שמדובר בהפקעות שבהן תפיסת הקרקע נעשתה בתוך תקופה של שבע שנים שעד למועד מתן פס"ד רוטמן, תמליץ הוועדה המכרעת על תשלום פיצויים מן החסד ( להלן: הכלל המנחה) אלא אם כן מצאה כי נתקיימו סייגים דלקמן:
יתרת הקרקע שתוותר בידי הנפקע הושבחה, באופן עקיף או ישיר בשל תכנון הדרך המופקעת או בשל סלילת הדרך. נטל ההוכחה כי הקרקע הושבחה כאמור לעיל יחול על הגוף המפקיע. ככל שמצאה הוועדה המכרעת כי הקרקע הנותרת הושבחה, תשקול באם להמליץ על תשלום ההפרש שבין ערך השטח שהופקע לגובה ההשבחה, ככל שקיים הפרש, כולו או מקצתו.
הנפקע הפיק עושר בשל אי פינוי במועד של הקרקע המופקעת; ככלל הוועדה תמליץ על ניכוי העושר מסך הפיצויים מן החסד".
כן נקבע בסעיף 7 לקריטריונים:
"על אף האמור בסעיף 5, היתה בקשה לפיצויי הפקעה כלשהם תלויה ועומדת בפני ערכאה כלשהי ( ובכלל זה שר התחבורה) בעת שניתן פס"ד רוטמן, תמליץ הוועדה על תשלום פיצויים מן החסד, בכפוף לסייגים הקבועים בס"ק 5 ( א) עד ( ב), מבלי שתוגבל לכלל המנחה".
דהיינו, על פי הקריטריונים אשר נקבעו על ידי המשיבה, תחולתה של הלכת רוטמן הינה פרוספקטיבית, אולם יש להחילה גם באופן רטרוספקטיבי, בהתייחס להפקעות שבוצעו בשבע השנים שקדמו למתן פסק הדין ( קרי: החל מיום 14.5.05 ועד ליום 14.5.12) וכן על בקשות לפיצוי אשר היו תלויות ועומדות בפני השר, במועד מתן פסק הדין.
זמן קצר לאחר מתן פסק הדין בעניין רוטמן, ביום 21.3.2013, ניתן על ידי כב' בית המשפט העליון פסק דין במסגרת דנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה ( פורסם באתרים המשפטיים; 21.3.2013) (להלן: פסק הדין בעניין " ארידור").
במסגרת פסק הדין בעניין ארידור דובר בהפקעה אשר בוצעה מכח פקודת הקרקעות ונדונה השאלה - מתי מתגבשת עילת התביעה וזאת לעניין התיישנות.
כב' בית המשפט העליון, קבע כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות, נוצרת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות את החזקה במקרקעין ( להלן: "הלכת ארידור").
נוכח צמצום זכות התביעה של הפרט, לעומת המצב המשפטי אשר קדם להלכת ארידור, ואשר על פיו לכאורה לא חלה התיישנות לגבי תביעות לפיצויי הפקעה על פי פקודת הקרקעות, כמו גם הסתמכות הציבור על הלכה זו, הוסיף כב' בית המשפט העליון וקבע כי מועד כניסתה של ההלכה החדשה לתוקף, יחול בחלוף שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין, קרי כי ההלכה לא תחול על תביעות תלויות ועומדות במועד מתן פסק הדין בעניין ארידור, ואף לא על תביעות אשר תוגשנה בתוך תקופה של שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין.
בשנת 2018 ניתן פסק דינו של כב' בית המשפט העליון בע"א 7896/16; 8116/16 שר התחבורה ואח' נ' אריה פארן ואח' ( פורסם במאגרים המשפטיים; 12.3.2018).
בפסק דין זה קובע כב' בית המשפט העליון כי סעיף 5 לקריטריונים, אינו קובע הוראת התיישנות, אלא הוראת תחולה בזמן, הבאה לתחום לאחור את התקופה בה תחול הלכת רוטמן ולהעמיד אותה על 7 שנים ומשכך הוא עומד על מכונו.
כן נקבע כי הלכת רוטמן לא תחול על דרישה לקבלת פיצויים בגין הפקעה שבוצעה בפרק הזמן שקדם ל- 7 שנים טרם מתן פסק הדין בעניין רוטמן, וכי דרישה כאמור תיבחן בהתאם לקריטריונים אשר קדמו להלכה זו ( להלן: "הלכת פארן").
עוד ראוי להזכיר את פסק הדין אשר ניתן לאחרונה על ידי כב' בית המשפט העליון במסגרת ע"א 6788/17; 6792/17; 6881/17; 6885/17; 7629/17; 7630/17; 2885/18; 2896/18; 5603/18 נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ ואח' נ' אורי צברי ואח' ( פורסם במאגרים המשפטיים; 24.3.2019), במסגרתו חזר כב' בית המשפט העליון ואישר את תחולתה של הלכת פארן.

תמצית טענות המבקשים
לטענת המבקשים, הם זכאים לקבל פיצוי גם בגין 25% הראשונים של המקרקעין שהופקעו, וזאת מקום בו המבקשים 1-2 היו זכאים להירשם כבעלים של המקרקעין במועד ההפקעה ואילו המבקשת 3 ( ובעלה המנוח) רכשו את זכויותיהם במקרקעין תוך שהזכות לקבלת הפיצוי הומחתה להם במסגרת הסכם הרכישה. לשיטת המבקשים, מקום בו בחלקות סמוכות או גובלות נמצא ליתן פיצוי, מקבלת עתירתם משנה תוקף.
המבקשים הוסיפו וטענו כי הם עומדים בקריטריונים אשר נקבעו לצורך מתן פיצוי, בהתאם לפסק הדין בעניין רוטמן, וזאת הן לעניין המועד והזכות להגשת התביעה לקבלת פיצוי והן בשל היעדר השבחה של יתרת החלקה שלא הופקעה.
לעמדת המבקשים, אין לקבל את טענת מי מהמשיבים בדבר היעדר תחולה של הלכת רוטמן על ההפקעה נושא תיק זה, וזאת מקום בו טענה זו כלל לא הועלתה ע"י המדינה או ע"י הוועדה המכרעת כנימוק לדחיית הבקשה.
בנוסף נטען כי שאלת תחולתו הרטרוספקטיבית של פס"ד רוטמן, כלל אינה רלבנטית, מקום בו לשיטתם, גם על פי הדין שקדם להלכה בעניין רוטמן, מגיע להם פיצוי בגין מלוא זכויותיהם במקרקעין שהופקעו.
באשר להסכם השיתוף נטען על ידי המבקשים כי זה אינו רלוונטי לצורך ההכרעה בשאלת זכאותם של המבקשים 1-2 לפיצוי, וזאת מקום בו זכויותיהם לקבלת פיצוי, התגבשו עוד בטרם נחתם הסכם השיתוף ( במועד ההפקעה) והמבקשים 1-2 מעולם לא ויתרו על זכויות אלה ולא המחו אותן.
עוד נטען כי הסכם השיתוף, אשר מעולם לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, מסדיר את זכויות החזקה והשימוש במקרקעין, אך אין בו כדי לשנות את זכויות הבעלות של הצדדים לו.
לשיטת המבקשים, הפיצוי אשר ניתן לכץ ז"ל ולחב' אשע ניתן בגין תביעותיהם של אלו בלבד ולא ביחס לכלל ההפקעה.
לבסוף נטען על ידי המבקשים כי החלטת הרשות שלא לאשר להם פיצוי נגועה באפליה, חוסר שוויון, חוסר תום לב וחוסר סבירות ומידתיות, והיא פוגעת באופן חמור, בזכויותיהם הקנייניות. באשר לטענת הש יהוי שהועלתה על ידי המשיבים, נטען כי אין לקבלה, מקום בו המשיבה 1 לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ראייתי או נזק אחר כלשהו.
תמצית טענות המשיבים 1-2
אקדים ואציין כי הגם שהוגשו כתבי תשובה נפרדים, חלק לא מבוטל מתשובות המשיבים 1 ו-2 טמן בחובו טענות דומות. ההתייחסות בשורות הבאות הינה לכלל הטענות, וכמפורט להלן;
לטענת המשיבים 1-2 ( שניהם ביחד להלן: "המשיבים"), המבקשים אינם זכאים לקבלת פיצוי, שכן במועד ביצוע ההפקעה, זכויותיהם במקרקעין טרם נרשמו.
עוד נטען כי אין מקום לפיצוי המבקשים, מקום בו בהתאם להוראות הסכם השיתוף, בוצעה חלוקה של המקרקעין תוך שנקבע כי כל אחד מהבעלים רשאי לנהוג בחלק אשר יועד לו, מנהג בעלים.
לשיטת המשיבים , זכויות החזקה במקרקעין וזכויות הבעלות בהם הופקעו מחב' אשע בלבד, שכן ההפקעה בוצעה בפועל מתוך החלק הצפוני של המקרקעין ( המגרשים אשר סומנו A ו- B) אשר למבקשים אין זכויות בהם, ולא מתוך המגרשים המוחזקים על ידי המבקשים ( מגרשים D ו- E).
כל זאת מקום בו שולם לבעלי החלקות המופקעות ( כץ ז"ל וחב' אשע) מלוא סכום הפיצוי המגיע בגין אותה ההפקעה.
באשר להיקפו של הפיצוי נטען כי זה שולם לכץ ז"ל ולחב' אשע ביחס לכלל החלקה, כאשר מע"צ שילמה בגין ההפקעה אשר בוצעה על ידה בשנת 1998, הנוגעת ל- 1,500 מ"ר מתוך שטח המקרקעין ואילו בגין ההפקעה שבוצעה בשנת 2001, חלה חובת הפיצוי על הועדה המקומית לתכנון ובנייה.
המשיבים הוסיפו וטענו כי יש לדחות את התביעה נוכח השיהוי הרב בהגשתה, מקום בו הפקעת המקרקעין נעשתה בשנת 2001 ואילו התובענה הוגשה לבית המשפט בשנת 2015, תוך גרימת נזק ראייתי רב למשיבים, בין היתר בהיעדר אפשרות לאתר את התיק והנתונים הרלבנטיים.
מן העבר השני נטען על ידי המשיבים כי המרצת הפתיחה הוגשה טרם זמנה באופן המאיין את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בה, וזאת מקום בו היא הוגשה בטרם ניתנה החלטת שר התחבורה בבקשת המבקשים למתן פיצוי.
הוסיפו המשיבים וטענו כי דין עתירת המבקשים להידחות בהינתן העובדה כי תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן הוגבלה בזמן, לתקופה של 7 שנים אשר קדמו למתן פסק הדין בעניין רוטמן, ואילו ההפקעה ותפיסת המקרקעין נשוא הדיון, בוצעו כ- 14 שנים טרם מתן פסק הדין בעניין רוטמן.
לטענת המשיבים, לא קיימת פרוצדורה של דחיית טענה אשר כלל לא עלתה לדיון בפני הוועדה, כאשר במקרה זה, שאלת תחולתה של הלכת רוטמן על הבקשה הספציפית כלל לא נדונה, בשל התשלום שבוצע לידי חב' אשע.
לפיכך, גם אם ייקבע כי התשלום אשר שולם לחב' אשע שולם שלא כדין, או כי יש לחלקו באופן שווה בין כלל הבעלים במקרקעין, הרי יש להחזיר את התיק לדיון בפני הוועדה והשר, על מנת שאלה ידונו ויחליטו בשאלת זכאותם של המבקשים לקבלת פיצוי בהתאם לקריטריונים שנקבעו.
לשיטת המשיבים, גם בהתאם לקריטריונים אשר קדמו לפסק הדין בעניין רוטמן לא היו המבקשים זכאים לקבלת פיצוי, שכן בעת רכישת המקרקעין הייתה להם, או לכל הפחות לחלקם, ידיעה על כך שבתוואי החלקה אמור לעבור כביש והייתה להם אפשרות להגיש תביעה לפיצוי בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה.
בנוסף נטען כי לא היה מקום לתקיפה מנהלית של החלטת השר, מקום בו היא כלל לא התקבלה על בסיס בחינה עניינית של עמידת המבקשים בקריטריונים למתן פיצוי, ומקום בו טענות המבקשים בעניין זה נטענו בעלמא.
לסיום נטען על ידי המשיבים כי מקום בו יקבע כי מגיע למבקשים פיצוי כלשהו, יש להורות כי הסכום ייקבע בהתאם לחוות הדעת של השמאי מטעם נת"י – מר יורם יפה.
תמצית טענות המשיבה 3
המשיבה 3 - חברת אשע, טענה כי להבנתה חלקה במקרקעין הועבר לבעלות המדינה, והיא קיבלה פיצוי בגין ההפקעה. זכאותה לפיצוי כפי ששולם לה, נבעה, בין היתר, מכוחו של הסכם השיתוף אשר קיבל תוקף של פסק דין.
זה המקום לציין כי מעורבות המשיבה 3 בהליך הייתה מוגבלת מאוד, והיא אף לא ביקשה לחקור את המצהירים .
לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשה, בתשובות ובתגובות וכן בפרוטוקול הדיון ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ככל שהיא נוגעת למבקשים 1-2 ולהידחות ככל שהיא מתייחסת למבקשת 3. טעמי להלן:
המועד הקובע לצורך תשלום פיצוי בגין הפקעה ומיהות הזכויות
סעיף 9 א לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד – 1964 קובע כי תשלום פיצויים אשר אינם שנויים במחלוקת, בגין הפקעת מקרקעין, צריך להינתן בתוך 90 ימים מיום קבלת החזקה בקרקע על ידי הרשות המפקיעה או מיום איתור בעל הזכויות – לפי המאוחר מבניהם.
בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון נקבע כי המועד הקובע לקביעת הזכות לפיצויים הינו מועד פרסומה של ההודעה על ההפקעה ( ראה בג"צ 124/55 יוסף חיים דוויק נ' שר האוצר ואח', פ"ד י 753, 757; ע"א 216/66 עירית ת"א יפו נ' חג' מחמד אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 532; ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 570; ע"א 977/91 הועדה המקומית לתו"ב ירושלים נ' נוסייבה , פ"ד מו(5) 758, 763).
גם המשיבים, לרבות חוות הדעת שהוגשו מטעמם, התייחסו למועד פרסומה של ההודעה על ההפקעה, כמועד הרלוונטי. (לעניין זה ראה לדוגמא סעיף 9.2 לחוות דעתו של מר יפה מטעם המשיבה 1).
מדובר אם כן ביום 23.4.1998 אשר ייקרא להלן: " המועד הקובע".
אין חולק כי במועד הקובע, טרם נרשמו זכויות הבעלות על שם המבקשים 1-2 . ביחס למבקשת 3, היא אף טרם רכשה את הזכויות במקרקעין באותה עת.
לטענת המשיבים, נוכח האמור לעיל, יש להורות כי המבקשים אינם זכאים לקבלת פיצוי בגין הפקעת המקרקעין.
מאידך, לשיטת המבקשים 1-2, די בעובדת רכישת הזכויות קודם למועד הקבוע על מנת לגבש את זכותם לפיצוי, ובעניינה של המבקשת 3 נטען כי הסכם הרכישה כלל המחאה של זכות המוכר לקבלת אותו פיצוי.

סעיף 17 לפקודת הקרקעות קובע כדלקמן:
"אם מתעוררת איזו שאלה בדבר זכות הקנין לכל קרקע העומדת להירכש עפ"י פקודה זו, הרי הבעלים הרשומים, או, כשהקרקע איננה רשומה, האנשים המחזיקים בה כבעליה בזמן רכישתה, יראו אותם כזכאים לאותה קרקע עפ"י החוק, אלא אם כן הוכח ההיפך מזה כדי הנחת דעתו של בית המשפט; והם וכל הצדדים התובעים מכוחם או מכוח החזקה שלהם יראו אותם כזכאים לתמורה או לכסף הפיצויים, אולם בלי לפגוע בכל הליכים משפטיים שלאחר מכן נגד אותם הצדדים עפ"י דרישת כל אדם הטוען כי זכותו לקרקע עדיפה משלהם:
בתנאי שאם טוענת ממשלת ישראל כי איזו קרקע בלתי רשומה היא קרקע ממשלתית פנויה, הרי חובת ההוכחה שהקרקע מוחזקת בבעלות פרטית מוחלטת או בחזקה חוקית של אדם תחול על האדם הטוען טענה זו".
סעיף 17 לפק' הקרקעות, קובע אפוא חזקה, לפיה הזכאי לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין הינו הבעלים הרשום של הקרקע. עם זאת, חזקה זו ניתנת לסתירה, והסעיף עצמו קובע הוראות לגבי הזכאות לפיצוי גם ביחס לקרקע שאינה רשומה. (ראה ע"א 261/84 רפאלי נ' חנניה, פ"ד מ(4) 561, 573).
המבקשים 1-2 רכשו את זכויותיהם במקרקעין עוד בשנת 1976, אולם רישומן בפועל נעשה רק בשנת 2003. משכך, במועד הקובע, הייתה למבקשים 1-2 זכות חוזית להירשם כבעלים והם היו המחזיקים בפועל של חלק מהמקרקעין.
מקום בו גם המשיבים לא חלקו על עצם רכישת הזכויות אלא אך לעניין מועד השלמת הרישום, ומקום בו לא קיימת מחלוקת או טענה של צד שלישי כלשהו לעניין עצם רכישת הזכויות במקרקעין (בנפרד מסוגית הסכם השיתוף), יש לראות במבקשים 1-2 כמי שלא נגרעת זכותם לקבלת הפיצוי אך בשל העובדה כי טרם הושלם הרישום.
אוסיף כי לצורך בחינת מתן הפיצוי, מהווה סוגית רישום זכות הבעלות במרשם, אמצעי להבטחת העברת התשלום לבעל הזכו ת לקבלת הפיצוי בפועל, ואינה מהווה מטרה בפני עצמה. בתיק זה, אין חולק כי נכון למועד מתן החלטתו של שר התחבורה, כבר היו זכויות המבקשים רשומות על שמם בלשכת רישום המקרקעין.
בנוסף, ניתן היה ללמוד, בבירור, כי שאלת השלמת רישום הזכויות על שם רוכש זה או אחר, לא היוותה שיקול של הוועדה המכרעת או מי מהמשיבים, קודם לפתיחתו של הליך זה, לרבות לעניין ההחלטה בשאלת הזכאות או אי הזכאות לקבלת פיצוי, ואפרט;
מפרוטוקול הועדה המכרעת ( נספח א' לתשובת המשיבה 2 לה"פ) עולה כי הועדה המכרעת עצמה, ראתה את המבקשים 1-2 כבעלי הזכויות במקרקעין במועד הקובע.
חשוב מכך, על אף טענות ה משיבים בדבר היעדר זכאות המבקשים לקבלת פיצוי עקב העובדה כי במועד הקובע זכויותיהם טרם נרשמו, המשיבים לא מצאו קושי בתשלום הפיצוי לחב' אשע ולמר כץ ז"ל, וזאת מקום בו עולה מתוך נסח הרישום, כי גם זכויותיהם של אלו במקרקעין טרם נרשמו במועד הקובע ( זכויותיה של חב' אשע במקרקעין נרשמו ביום 28.10.2001 ואילו זכויותיו של מר כץ ז"ל נרשמו ביום 2.1.2003).
בנסיבות אלו ניתן היה לצפות כי הרשות לא תעלה טענות אשר לא באו כלל במניין שיקוליה ביחס למקרקעין, וממילא יש באלו כדי ללמד כי אף המשיבים ראו במי שלרשותם הערת אזהרה ביחס למקרקעין, כמי שהינם בעלי הזכויות לכל דבר ועניין.
בבחינת למעלה מהצורך, והגם כי טענות המשיבים בעניין זה היו כלליות מאוד ובלתי מפורטות, אוסיף ואציין כי בהתאם לפסיקתו של כב' בית המשפט העליון כמו גם ספרות מלומדים, אין בהוראות חוק המקרקעין התשכ"ט 1969, כדי לגרוע מזכותו של בעל זכות חוזית/זכויות שביושר, מלקבל פיצוי מכוחם של דיני ההפקעות.
המלומד נמדר מתייחס לסוגייה זו בספרו תוך שהוא קובע כדלקמן:
"העולה מן האמור לעיל כי זכויות שביושר שהוכרו על ידי חוקים אחרים תקפים גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין. חוקי ההפקעות הן דוגמא בולטת לחוקים שקדמו לחוק המקרקעין המכירים בזכות שביושר. הסיבה לכך הינה שחוקים אלה באים לפצות בעבור לקיחה שלטונית של זכויות כלכליות מאת הפרט, ומה לי לענין הפגיעה בפרט בין זכות שביושר לבין זכות קנינית אחרת לענין הנזק הכלכלי שהוא סובל בגין ההפקעה. כך או כך, העובדה שדיני ההפקעות קדמו לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, מובילה למסקנה כי יש לפצות גם את הבעלים שביושר בגין הפגיעה בזכותו. בעלים שביושר שכזה יהיה בדרך כלל רוכש של מקרקעין שזכותו עדיין לא נרשמה בספרי האחוזה, למרות שהוא בעל הערת אזהרה ואפילו מחזיק בפועל של המקרקעין" (ראה א' נמדר, הפקעת מקרקעין, הוצ' חושן למשפט, תשע"א 2011, בעמוד 449).
כן ראה לדוגמא ע"א 309/54 נאמן נ' ראש העיר ת"א, פ"ד י 194; ע"א 977/91 הועדה המחוזית לתו"ב ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 764; הפ ( חי') 27638-06-13 סמיח מואסי נ' הועדה המקומית לתו"ב – עירון ( פורסם במאגרים המשפטיים; 28.4.2015)).
בהינתן האמור, נדחות טענות המשיבים ככל ועניינן אי רישום זכות הבעלות על שם המבקשים 1-2.
זכותה של המבקשת 3 לקבלת פיצוי במועד הקובע
בניגוד למבקשים 1-2 אשר רכשו את זכויותיהם במקרקעין טרם המועד הקובע, הרי שהמבקשת 3 ובעלה המנוח, רכשו את זכויותיהם במקרקעין רק בשנת 2005, דהיינו: לאחר המועד הקובע, ולאחר שבפנקסי המקרקעין כבר הייתה רשומה הערה אודות ההפקעה.
לכאורה ובהתאם לסעיף 17 לפק' הקרקעות, הבעלים הרשום של המקרקעין במועד הקובע, או יורשי אייזק ז"ל, מהם רכשו המבקשת 3 ובעלה המנוח את זכויותיהם במקרקעין, הם אלה אשר היו זכאי לקבלת הפיצוי בגין ההפקעה.
עם זאת, מקום בו רוכש הזכויות במקרקעין רכש את זכויותיו תוך ידיעה על ההפקעה, אין מניעה כי הצדדים יסכמו ביניהם, בעת עריכת הסכם המכר, על המחאת הזכות לקבלת פיצויי הפקעה.
מדובר בשאלה עובדתית אותה יש לבחון ביחס לכל מקרה לגופו ובשים לב להוראות ההסכם הספציפי.
כך גם נקבע בע"א 261/84 רפאלי נ' חננייה ואח' פ"ד מ(4) 561, קבע כב' בית המשפט העליון כדלהלן:
"במקרה של סעיף 17 לפקודה, אין זה משנה לחייב – שר האוצר – מי יהיה הנושה שלו, ובלבד שזיהויו יהיה פשוט ושלא יתחייב בתשלומי כפל. במקום בו קיים הסכם מפורש בין הצדדים, על פיו הזכות מומחית מהזכאי לה למישהו אחר, ובעיקר כאשר קיים פסק-דין, הנותן תוקף להסכם ומצהיר על הזכאי לפיצוי – הרי לא נגרמים כל נזק או אי-בהירות לשר האוצר, והוא יודע בדיוק מהי " הכתובת" לתשלום הפיצויים". (ההדגשה אינה במקור – ה.ס.).
בענייננו, מעיון בהסכם המכר ( נספח ג'3 להמרצת הפתיחה), עולה, כי על אף שבהסכם המכר מצוינת, מפורשות ,עובדת ההפקעה ( הן ב"והואיל" מס' 8 והן בסעיף 4 א להסכם), אין בו כל התייחסות, ולו ברמז, להמחאת הזכויות לקבלת הפיצויים בגין ההפקעה.
בנוסף, לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי הסכומים אשר שולמו, בקשר עם רכישת הזכויות, גילמו בחובם גם את רכישת הזכות לקבלת פיצויי ההפקעה, אם וכאשר יינתנו, וממילא לא הובאו כל ראיות על ידי מי מהצדדים, ביחס לשאלה אם מחיר הרכישה הושפע מעצם קיומה של ההפקעה, או מהזכות לקבלת פיצוי בגינה.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום בו במועד רכישת הקרקע, הקרקע המופקעת כבר נתפסה והיה ידוע כי ההפקעה בפועל, בוצעה מתוך חלק מסוים במקרקעין.
חשוב מכך, , מקום בו הזכאות לקבלת הפיצוי מתגבשת במועד הקובע, והמבקשת טרם רכשה באותו מועד את הקרקע, נקודת המוצא, בהעדר כל אינדיקציה אחרת, לא יכולה להיות כי המבקשת היא בהכרח זו הזכאית לקבל את הפיצוי בגין ההפקעה לידיה.
המבקשת 3 אישרה במסגרת סעיף 4א' להסכם המכר כי בדקה את המקרקעין ומצבם, לרבות לעניין ההפקעה וכי לא יועלו על ידה טענות כלשהן בנושא זה. ככל וכוונת הצדדים הייתה להמחות את הזכות לקבלת הפיצוי בגין ההפקעה לידיה, היה מקום לציין זאת במפורש במסגרת אותן הצהרות.
לעניין זה אוסיף כי בגוף המרצת הפתיחה ציינה המבקשת, כי למיטב ידיעתה , המוכרים לא קיבלו פיצוי בגין הפקעת הקרקע. אותה זהירות, היא נדבך נוסף בחוסר הוודאות באשר לזהות הגורם הזכאי לפיצוי.
בנסיבות אלה, בהן המבקשת 3 רכשה את זכויותיה במקרקעין לאחר המועד הקובע ומבלי שהזכויות לקבלת פיצויי הפקעה הומחו לה במפורש, לא ניתן להורות כי הזכאות לקבלת הפיצוי, נתונה בהכרח, לה או לבעלה המנוח.
אותה בהירות נדרשת הנזכרת בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון, אינה נלמדת מתוך הסכם המכר, ואף לא נלמדה מראיות אחרות. כל זאת, הגם כי המבקשת היתה מודעת, לכל אורך ההליך, לטענות המשיבים ביחס לכך.
בנסיבות אלו נמצא כי המבקשת לא הרימה את הנטל המונח לפתחה להוכיח דבר זכאותה לפיצוי, ודין המרצת הפתיחה, ככל וזו מתייחסת אליה, להידחות.
בשורות הבאות אתן דעתי ליתר טענות הצדדים, האחד כלפי משנהו.
אין בהתייחסותי לאלו כדי לאיין את המסקנה על פיה המבקשת 3 לא הרימה את הנטל הראייתי להוכיח זכאותה לקבלת הפיצוי, ומשכך כי עתירתה במסגרת המרצת פתיחה זו, נדחית.
הסכם השיתוף
המשיבים טענו כי אין מקום לפצות את המבקשים בגין ההפקעה מקום בו נוכח הוראות הסכם השיתוף שנחתם בין בעלי המקרקעין, ההפקעה בוצעה בפועל, מתוך החלק הצפוני של המקרקעין ולא מתוך החלקים אשר הוקנו למי מהמבקשים על פי הוראות אותו הסכם.
סוגיית קיומו והשלכותיו של הסכם השיתוף באה לידי ביטוי מפורש במסגרת תשובות המשיבים להמרצת הפתיחה. ביחס לכך נטען על ידי המבקשים כי להסכם זה אין כל רלוונטיות, בעת בחינת הזכאות לפיצוי בגין הפקעה וזאת שעה שאותו הסכם נחתם לאחר המועד הקובע, ומקום בו עניינו בהסדרת החזקה והשימוש במקרקעין, להבדיל מזכות הבעלות.
סעיף 29( א) לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:
"הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין ( להלן – הסכם שיתוף) ניתן לרישום, ומשנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר".
כעולה מנוסחו של סעיף 29( א), בהיעדר רישום של הסכם השיתוף, ממילא אין כוחו יפה – אלא בין הצדדים להסכם, בינם לבין עצמם ( ראה גם א' איזנשטיין, עו"ד, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, הוצאת בורסי ( להלן: "ספרו של איזנשטיין"), בעמוד 178; ע"א ( י-ם) 193/75 אשורי נ' לוי, פ"מ תשל"ח (1) 32).
בע"א 48/16 ציון דהאן נ' יגאל שמחון ( פורסם במאגרים המשפטיים; 28.2.2012) נדונה השאלה אם סעיף 29 לחוק המקרקעין מהווה הסדר שלילי, באופן בו רק הסכם שיתוף אשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין יהיה תקף כלפי צדדים שלישיים.
לעמדת כב' השופטת דפנה ברק ארז, קיימים מצבים בהם היעדר רישום לא ישלול את תוקף ההסכם כלפי צד שלישי, ככל חוזה אחר שלא קיבל מעמד קנייני.
כך למשל, כאשר מדובר בתחרות בין מי שרכש זכויות מכח הסכם שיתוף לבין קונה מאוחר יותר. מקום בו צד להסכם שיתוף נהג באופן אשר אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב, ולא דאג לרישום ההסכם תוך זמן סביר, תהיה לכך השלכה על מערכת האיזונים שבין הצדדים ויתכן כי הקונה השני בזמן יועדף, גם אם העסקה בה התקשר לא הושלמה ברישום.
דומה כי זהו אינו המצב בענייננו, וממילא לא נטען על ידי מי מן המשיבים להיעדר ידיעה אודות הסכם השיתוף שלא נרשם. נהפוך הוא; המשיבים הם-הם, המבקשים להסתמך על הסכם השיתוף.
חשוב מכך, המועד הקובע באשר לזכאות לקבלת הפיצוי הינו מועד פרסום ההודעה ברשומות על ההפקעה, קרי: יום ה- 23.4. 1998.
ואולם, הסכם השיתוף בין הבעלים במקרקעין נחתם רק בחודש ספטמבר 2002, דהיינו כארבע שנים וחצי לאחר המועד הקובע ולאחר שהמקרקעין כבר הופקעו ונתפסו בפועל. בהינתן מועדים אלו, אין מקום לקבלתה של הטענה על פיה הסכם השיתוף משליך על הזכות לקבלת הפיצויים.
זכותם של בעלי הזכויות במקרקעין לקבלת הפיצוי, ככל וזו עמדה להם, התגבשה זמן רב קודם לכן, במועד הקובע, וכל הסדר מאוחר אשר אינו כולל ויתור או הקנייה מפורשת של אותה זכות לפיצוי, אינו מאיין אותה.
עוד אציין כי עיון בהסכם השיתוף מלמד כי זה צופה פני עתיד, ולא נלמדת מתוכנו כוונה להחילו באופן רטרוספקטיבי.
לעניין זה יודגש כי לא נמצאה בהסכם השיתוף התייחסות לסוגיית הפיצויים המגיעים נוכח ההפקעה שבוצעה, או המחאת זכות ספציפית לקבלת אותם פיצויים (בין אם לחב' אשע ובין אם לכל גורם אחר) .
נהפוך הוא; בהסכם נקבע כי כל זכות או טובת הנאה שתינתן לחלקה, או כל חיוב שיחול עליה, יתחלקו בין הצדדים על פי חלקם היחסי במקרקעין ( סעיפים 5 ו- 6 להסכם).
מקום בו הסכם השיתוף נערך לאחר שכבר בוצעה הפקעה, וברור היה איזה חלק של המקרקעין נתפס בפועל, מתבקש היה כי הצדדים יתנו דעתם לסוגיית תשלום הפיצוי באופן מפורש, ככל שאכן הייתה כוונתם כי הפיצוי יוקנה לחלקם בלבד או לא ישקף את שיעור הזכויות במקרקעין.
זאת ועוד;
מקום בו מדובר בזכויות בעלות משותפות במקרקעין (לרבות זכות להירשם כבעלים) , הללו נחלקות בין כלל הבעלים, כפי חלקו של כל אחד מהם, וביחס לכל גרגיר וגרגיר במקרקעין.

במסגרת סעיף 27 לחוק המקרקעין נקבע:
"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם".
בתיק זה עלה מתוך הסכם השיתוף הוא נועד להסדיר את זכויות החזקה והשימוש במקרקעין, להבדיל מזכות הבעלות.
כך נקבע ב"והואיל מס' 2" להסכם השיתוף כי: "... הוסכם בין הצדדים, כי אף שרכשו את חלקיהם במגרש במושע, בכוונתם להגיע לכלל הסכמה בדבר השימוש והחזקה של כל צד בחלקה" (ההדגשה לא במקור – ה.ס.).
בסעיף 3 להסכם נקבע כי: "הצדדים מחלקים ביניהם את זכויות השימוש והחזקה במגרש...", ובמסגרת תתי הסעיף של סעיף 3 מובהר מי ישתמש ויחזיק בלעדית באיזה חלק של המקרקעין.
בסעיפים 4 ו- 7 להסכם נקבע כי כל צד יהא רשאי לנהוג בחלק המתוחם לו על פי התשריט – מנהג בעלים. ברי כי לא היה צורך בהבהרה מעין זו, לו דובר בחלוקה בפועל של זכויות הבעלות, להבדיל מחלוקה של זכויות החזקה והשימוש.
יצוין כי גם העובדה כי סימון החלקים על גבי התשריט נעשה לצורך האינדיקציה בלבד, ללא נתוני מדידה מדויקים, תומכת במסקנה כי לא דובר בחלוקה של זכויות קנייניות.
בע"א 269/74 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט(1) 243 נקבע כי אין מניעה כי במסגרת הסכם שיתוף, צדדים יחלקו ביניהם את החזקה במקרקעין שבבעלותם, באופן בו כל אחד מהם יחזיק בחלק מסוים של הקרקע, אולם חלוקה זו הינה בין הבעלים לבין עצמם בלבד, ואין בה כדי להשפיע על זכויותיהם הקנייניות של הבעלים בכלל המקרקעין המשותפים.
בהתייחסו לסוגיה זו קובע כב' השופט ח' כהן ( בעמוד 248 לפסה"ד), בין היתר, כדלקמן:
"... הסכם שיתוף אינו בגדר " עסקה במקרקעין" המקנה זכות קניינית... כי אם אך חוזה אובליגטורי בלבד. במקום לנהל את המקרקעין המשותפים כאמור בסעיפים 30 עד 36 לחוק... מסכימים הבעלים זה עם זה, ומתחייבים זה כלפי זה, שעל-אף כל זכויותיהם הקניניות הקבועות בחוק ינהגו במקרקעין בדרך המוסכמת ביניהם... יהא אשר יהא ההסדר אשר השותפים מסכימים עליו בהסכם-השיתוף לענין השימוש במקרקעין המשותפים, החזקתם וניהולם, ולענין " זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין" – זכויותיהם הקנייניות בעינן עומדות ואינן נפגעות.
... והיא הנותנת גם לענין סעיף 27 לחוק: הבעלות של כל אחד מן השותפים שכרתו ביניהם הסכם-שיתוף מתפשטת, כמאז כן להבא, "בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם" – על-אף חלוקת ההחזקה והשימוש, ועל-אף כל הנאמר בהסכם-השיתוף: לא בהסכם אובליגטורי יכולים שותפים לשנות טיבה או להפקיע קיומה של בעלותם במקרקעין המשותפים". (ההדגשה לא במקור – ה.ס.)
ההבדל המהותי בין הסכם שיתוף לבין הסכם לחלוקת בעלות, נובע, בין היתר, גם מאפשרותו של כל אחד מהשותפים במקרקעין, לתבוע את פירוק השיתוף בכל עת.
יפים לעניין זה גם דברי כב' השופט הנדל במסגרת רע"א 6948/11 חזקיהו נ' עזבון המנוח עוזיאל לוי ז"ל ( פורסם במאגרים המשפטיים; 28.2.2012), בפסקה 8 לפסק הדין:
"דרך אחרת שבה נעשה במשפט הישראלי שימוש לצמצום חלקי מבחינה מעשית של מגבלות הפרצלציה היא הסכמי שיתוף, בגדרם מחלקים שותפים בחלקה את זכויות השימוש לפי שטח. סעיף 29( א) לחוק מאפשר לרשום הסכמי שיתוף במרשם המקרקעין, וכך לתת להם תוקף גם כלפי צדדים שלישיים...
על אף שדעת הרוב הדגישה שתוקפו של הסכם שיתוף שנרשם הוא קנייני, הובהר ( מפי השופט י' כהן) כי " ברור ששותפים שמתקשרים בהסכם שיתוף, אף לצמיתות, רחוקים מלהשיג את אותם היתרונות שנותנת בעלות נפרדת במקרקעין, והם צפויים לסכנה שהסכם השיתוף יבוטל. אין אפוא להגיד שהסכם שיתוף לצמיתות כמוהו כהסכם חלוקה". בין הנפקויות לדוגמה שצוינו כמבחינות בין חלוקת השטח לבין חלוקת השימוש וההחזקה ישנה האפשרות לתביעה לפירוק השיתוף לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין. כיוון שהמצב המשפטי הוא שהצדדים להסכם השיתוף עודם בעלים במשותף בחלקה כולה, כל אחד מהם רשאי לתבוע את פירוק השיתוף בכל עת. אם חלוקה בעין של החלקה, דהיינו פרצלציה, לא תהיה מקובלת על דעת פקיד המרשם, לא יהיה מנוס ממכירה של החלקה כולה לאדם אחר, תוך אובדן ההחזקה הבלעדית במחצית החלקה ..."
(כן ראה רע"א 4029/03 שמואל עוודי נ' ברוך חרמוני, (פורסם במאגרים המשפטיים; 11.1.2004); ספרו של איזנשטיין בעמודים 178-179; מ' בניאן, עו"ד, דיני מקרקעין עקרונות והלכות, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ, בעמ' 600).

נוכח כלל הטיעונים כפי שפורטו לעיל, אין לראות בהסכם השיתוף כזה אשר יש בו לאיין את טענות המבקשים לפיצוי בגין ההפקעה, בהתאם לחלקם היחסי במקרקעין.
זה גם המקום להוסיף ולציין כי על אף טענות המשיבים באשר לתחולתו של הסכם השיתוף והשפעת ההפקעה אך ורק על השטחים המסומנים כ- A ו- B, עדי המשיבים, נמנעו מלאשר כי להפקעה לא תהיה, בסופו של יום, כל השלכה על זכויותיהם של המבקשים בשטח אשר בחזקתם , דהיינו יתרת השטח.
מר פריימן אשר שימש כיועץ חיצוני של מע"צ ואחראי על ההפקעה הספציפית נשאל אם בעת רישומה של ההקניה למ"י ייגרע שטח מחלקם של המבקשים עקב ההפקעה והשיב כי אינו יודע ( ראה עמוד 24 שורות 31-34 לפרוטוקול הדיון).
ומר יורם יפה, אשר נתן את חוות הדעת השמאית מטעם המשיבה 1, לא ידע לומר אם בעת מכירת זכויותיהם של המבקשים בשטח, יהיה עליהם לכתוב כי הזכויות כפופות להפקעה אם לאו ( ראה עמוד 28 שורות 8-11 לפרוטוקול הדיון).
למעלה מכך, המשיבים לא נענו לבקשתם ( החלופית) של המבקשים, לקבוע כי במועד ההקניה של הקרקע למדינה, יילקחו הזכויות של חב' אשע ושל כץ ז"ל בלבד, ואילו מחלקם של המבקשים במקרקעין לא ייגרע דבר ( ראה עמוד 6 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון).
התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי המשיבים מעונינים לאחוז בחבל משני קצותיו, כאשר מחד הם מבקשים לטעון כי ההפקעה בוצעה מחלקם של מי שאינם המבקשים ועל כן אין מקום לפיצוי , ומאידך, מסרבים להיעתר למתן ההצהרה החלופית.
תשלום הפיצוי בפועל
לשיטת המשיבים, אין מקום לחייב מי מהם בתשלום פיצויי הפקעה, מקום בו אלה, שולמו, במלואם, לבעלי הזכויות במקרקעין המחזיקים בחלק המופקע, דהיינו המשיבה 3, ומר כץ ז"ל .
המחלוקות בין המבקשים למשיבים התייחסו לזהות הגורם אשר זכאי לקבל את הפיצוי, שאלת ביצוע התשלום על ידי המשיבים בהתאם לטענותיהם באשר לאותה זכאות, ושאלת היות התשלום שבוצע בגדר "מלוא התשלום".
באשר לזהות בעל הזכויות במקרקעין אשר היה זכאי לקבל פיצוי אשוב ואפנה להכרעתי לעיל, ככל וזו מתייחסת להסכם השיתוף וסוגיית זכויות הבעלות במקרקעין.
בניגוד לטענות המשיבים, אין המדובר בכספים אשר שולמו לבעלים הרשום של המקרקעין אשר הופקעו, אלא לחלק מבעלי הזכויות (אשר גם לא היו רשומים באותה עת כבעלים וזאת בדומה למבקשים 1-2). מהותית, התשלום אשר שולם, שולם לחלק מן הבעלים במקרקעין בלבד.
יתרה מכך, טענות המשיבים באשר לביצוע התשלום לידי המחזיקים באותו חלק פיזי במקרקעין אשר הופקע, אינן תואמות את המצב בשטח, כמפורט להלן;
אין מחלוקת כי המקרקעין אשר הופקעו, הופקעו מתוך השטח אשר סומן A אשר היה מצוי בחזקת המשיבה 3 (2,000 מ"ר) ומתוך השטח המסומן B אשר היה מצוי בחזקתם של ארז וקריטי (360 מ"ר).
על אף האמור לעיל, אין חולק כי ארז וקריטי לא קיבלו פיצוי בגין השטח שהופקע מתוך השטחים שבחזקתם, ודווקא מר כץ ז"ל, אשר החזיק בשטח אשר סומן C, אשר ממנו לא הופקעו שטחים כלשהם, קיבל פיצוי בגין ההפקעה.
למען הסדר הטוב יובהר, כי אין בעובדת היותו של מר כץ ז"ל מנהלה של חב' אשע, כדי להקנות לו זכות לקבלת פיצוי, מקום בו מר כץ וחברת אשע הינם שתי ישויות משפטיות נפרדות.
בנסיבות אלה, גם לא ברור מקור ההבחנה בזכאות לפיצוי בין מר כץ ז"ל לבין המבקשים, מקום בו לכאורה לא נגרע שטח, הן מחלקו במקרקעין והן מחלקם.
באשר לתשלום סכום הפיצוי במלואו, טענו המבקשים כי הסכומים אשר שולמו בפועל, אינם משקפים תשלום כל הכספים המגיעים בגין ההפקעה וזאת מקום בו שולם לחברת אשע ולכץ ז"ל סך של 100,000 ₪ בלבד, בעוד שבהתאם לחוות הדעת של השמאי יורם יפה, מטעם המשיבה 1 ( אשר נסמכה על חוות הדעת שניתנה ע"י מומחה בית המשפט – מר גווילי, בהליך משפטי אחר ביחס למקרקעין), הוערך שווי הקרקע ב- 90 ₪ למ"ר, ולפיכך שיעור הפיצוי אמור היה לעמוד על סך של 212,400 ₪ (90 ש"ח X 2,360 מ"ר).
המשיבה 1 טענה, כי הפיצויים שולמו במלואם וכי הם שולמו בהתאם לחוות דעת מומחה אשר הייתה בידיה, טרם עריכת השומה ע"י מר גווילי, לפיה הוערך שווי הקרקע למ"ר בסכום נמוך יותר.
עם זאת, לא הוצגו בפני נתונים כלשהם המתייחסים לאופן הערכת שווי הקרקע לצורך הפיצוי אשר שולם לחב' אשע ולמר כץ ז"ל, כמו גם המסמכים אשר הוגשו למס שבח, אשר מתוכנם יכול וניתן היה ללמוד האם שולמו פיצויים ביחס לכלל השטח המופקע או ביחס לחלקיהם של חב' אשע וכץ ז"ל בלבד.
לעניין זה אציין כי המצהיר מטעם המשיבה 1, מר פרימן , אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי קודם הדיון עיין בתיק מע"צ וכי בתיק קיימים מסמכים הנוגעים לדיווח למס שבח (לעניין זה ראה עמוד 23 שורות 7-8 ועמוד 25 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון).
למעלה מכך, גם נוסח החלטת שר התחבורה אשר ניתנה בעניינם של מר כץ ז"ל וחב' אשע, מיום 8.10.2003 (נספח 2 לתשובת המשיבה 2 להמרצת הפתיחה) תומך דווקא בטענת המבקשים כי הפיצוי אשר ניתן לכץ ז"ל ולחב' אשע ניתן להם בגין חלקם בזכויות במקרקעין בלבד, ובהתאם לתביעה שהוגשה על ידם, תוך שנקבע כדלהלן:
"... ולאחר ששוכנעתי כי אם לא ישולמו למבקש מר שמואל כץ ו/או חב' א.ש.ע. בע"מ פיצויים עקב הפקעת חלק מהחלקה 12 בגוש 4581 הכלולים ברבע השטח הכולל של החלקה שהופקעה...
הפיצויים האמורים ישולמו למבקש לכיסוי סופי ומוחלט של כל תביעותיו...".
(ההדגשות לא במקור – ה.ס.).
זאת ועוד; ככל שהפיצוי לכץ ז"ל ולחב' אשע ניתן להם בגין חלקיהם במקרקעין בלבד, הרי שמדובר ב- 43.4% מכלל הפיצוי המגיע בגין ההפקעה (שכן הללו החזיקו ביחד ב- 4,000/9,212 מ"ר).
עפ"י חישוב של 90 ₪ למ"ר, מדובר למעשה בפיצוי בסך כולל של כ- 92,227 ₪, נכון למועד הקובע. גם על בסיס חישוב זה, כמו גם מתן הדעת למועד בו בוצע התשלום, הסך של 100,000 ₪, תואם יותר את עמדת המבקשים ואינו עומד בקנה אחד עם טענות המשיבים.
זה המקום להוסיף ולהתייחס לטענות המשיבים על פיהן, ככל ושולם מלוא סכום הפיצוי הנדרש על פיה דין, אין לחייב את המשיבים או מי מהם בתוספת תשלום.
דין טענות אלו של המשיבים להידחות שכן, ככל וסכום הפיצוי ששולם ניתן בהתייחס לחלקם של חב' אשע ומר כץ בלבד , ממילא נותרה יתרה לתשלום . מאידך, ככל ושולם מלוא הפיצוי המגיע בגין ההפקעה לידי חב' אשע ומר כץ, הרי הוא שולם בחלקו שלא לגורם הנכון ואין להורות כי אך בשל כך, דין ההליך להידחות.
כל זאת, ככל והוכח כי המבקשים או מי מהם, אכן זכאים לקבל פיצוי, וממילא אין באמור כדי למנוע מהמשיבים כל זכות העומדת להם מכוח הוראות הדין, במקרה של הכרעה בדבר תשלום ביתר.
בשולי פרק זה, מצאתי לנכון להידרש גם לטענת המשיבים על- פיה, מלכתחילה , היה עליהם לפצות את בעלי המקרקעין בגין הפקעה של 1,500 מ"ר בלבד, אשר בוצעה מכ וח פקודת הדרכים, ואילו בגין ההפקעה של 860 מ"ר נוספים, אמור הפיצוי להשתלם ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה.
לא מצאתי לקבל טענה זו, מקום בו המשיבה 1 עצמה, טוענת בסיכומיה כי יש לקבוע שמדינת ישראל – משרד התחבורה, שילמה לחב' אשע פיצויי הפקעה מלאים כדין, בגין מלוא זכויותיה במקרקעין בשטח כולל של 2,000 מ"ר (ראה סעיף 17 לסיכומי המשיבה 1).
עוד נתתי דעתי לפרוטוקול הועדה המכרעת מיום 23.3.2016 אשר צורף כנספח א' לתשובת המשיב 2, כאשר במסגרת הדיון נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים :
"צו ההפקעה פורסם ביום 23.4.1998. שטח החלקה 9,212 מ"ר, ממנו הופקעו על ידי נת"י 2,360 מ"ר, המהווים 25.6% מכלל החלקה..." (ההדגשה אינה במקור ה.ס.)
מקום בו המשיבים מבקשים לראות בפיצוי ששולם כזה המתייחס לכל זכויותיה של חב' אשע במקרקעין, ומתייחסים במפורש לכך שכל ההפקעה בוצעה על ידי נת"י, הרי יש בכך משום גילוי דעת ברור של המשיבים לעניין זה.
בשולי החלטתי אציין כי טענה זו של המשיבים בדבר קיומו של גורם נוסף, שאינו צד להליך, המעורב בהפקעה ובסוגית הפיצוי, נטענה באופן כוללני, כמעט כלאחר יד. כל זאת בניגוד לטענות אחרות שהועלו על ידי המשיבים, לדוגמא בעניינה של אשע, כאשר בעניינה גם הוגשה על ידם בקשה לצירופה להליך. גם בדרך התנהלות זו היה כדי ללמד על הבנת המשיבים דבר חולשתה של טענה זו.
עמידת המבקשים בקריטריונים למתן פיצוי על פי פסק הדין בעניין רוטמן.
המשיבים טענו כי דין המרצת הפתיחה להידחות מקום בו טענות המבקשים נשענות על הלכת רוטמן, ובהינתן תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכה זו, לתקופה של 7 שנים בלבד, שעה שהמועד הקובע לזכאות הנטענת לפיצוי קודם לאותה תקופה.
הוסיפו המשיבים וטענו להיעדר סמכותו של בית משפט זה לדון בהמרצת הפתיחה, מקום בו זו הוגשה עוד בטרם ניתנה החלטת השר ושלא בהתאם למסלול הדיוני שהותווה במסגרת פסק הדין בעניין רוטמן.
לא מצאתי לקבל את טענתם של המשיבים להיעדר סמכות של בית משפט זה לדון בהליך.
הבקשה לתשלום פיצויים הוגשה לשר התחבורה ביום 25.8.2014. ביום 8.9.2014 ניתנה הודעת הועדה המכרעת, לפיה הבקשה הועברה לטיפולם. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 8.1.2015, בחלוף ארבעה חודשים בהם טרם ניתנה תשובת השר לפנייה.
בהתאם לסעיף 6( ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל ( החלטות והנמקות) התשי"ט – 1958, אי מתן מענה של עובד הציבור בתוך שלושה חודשים ממועד הגשת בקשה, כמוהו כסירוב לבקשה.
יתרה מכך, בפועל הועדה המכרעת התכנסה לדון בעניין רק ביום 19.1.2016 והחלטת השר, הדוחה את הבקשה, ניתנה רק ביום 1.3.2016, דהיינו: כשנתיים לאחר הגשת הבקשה.
ברי כי לא סביר היה לדרוש מהמבקשים להמתין פרק זמן כה ארוך, טרם פנייה לבית המשפט.
באשר לתחולתה של הלכת רוטמן, מצאתי כי זו אכן אינה חלה על התביעה דנן, וזאת מקום בו פסק הדין בעניין רוטמן ניתן ביום 14.5.2012 ותחולתו הרטרוספקטיבית הוגבלה לתביעות בגין הפקעות אשר בוצעו ב- 7 השנים שקדמו למתן פסק הדין, קרי: בין יום 14.5.2005 ליום 14.5.2012.
בענייננו, כאמור, תפיסת החזקה בקרקע המופקעת נעשתה עוד בשנים 1998 ו-2001.
עם זאת, לא מצאתי כי באמור יש כדי להביא לשלילת זכאותם של המבקשים לקבלת פיצוי, וזאת מקום בו במקרה כאמור יש להוסיף לבחון את סוגיית הזכאות על בסיס ההלכות והקריטריונים אשר היו נהוגים, טרם מתן פסק הדין בעניין רוטמן, וזאת בהתאם להלכתו של כב' בית המשפט העליון.

החלטת שר התחבורה/ הועדה המכרעת
ביום 8.10.2003 התקבלה החלטת שר התחבורה בבקשתם של מר כץ ז"ל וחב' אשע לתשלום פיצויים מן החסד, במסגרתה אושר להם תשלום פיצויים בסך של 100,000 ₪, תוך שנקבע בה כדלקמן:
"בתוקף סמכותי לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל... ולאחר ששוכנעתי כי אם לא ישולמו למבקש מר שמואל כץ ו/או חב' א.ש.ע בע"מ פיצויים עקב הפקעת חלק מהחלקה 12 בגוש 4581 הכלולים ברבע השטח הכולל של החלקה שהופקעה לצורך סלילת כביש... בהתאם לצו הדרכים ומסילות הברזל שפורסם בקובץ התקנות מס' 4893 מתאריך 23.4.98 ייגרם לו סבל, הנני מאשר לשלם למבקש פיצויים בסך כולל של 100,000 ₪.
הפיצויים האמורים ישולמו למבקש לכיסוי סופי ומוחלט של כל תביעותיו בגין עקב ההפקעה וכנגד החתימה על כתב ויתור וחיסול תביעות". (ההדגשות אינן במקור – ה.ס.).
תשלום הפיצוי לחב' אשע ולכץ ז"ל, נעשה אפוא, בהתאם להחלטת שר התחבורה אשר ניתנה זמן רב קודם שניתן פסק הדין בעניין רוטמן, ובהתאם לקריטריונים אשר היו נהוגים קודם לקביעתה של אותה הלכה.

במקרה דנן, מצא שר התחבורה להורות, בהתבסס על הנתונים הפרטניים, המועד הרלוונטי, והקרקע המסוימת, כי ייגרם לבעלים "סבל" כהגדרתו בהוראות החוק.

פניית המבקשים מיום ה- 25.8.2014, לשר התחבורה הייתה בפועל לאשר, גם להם, בדומה לחב' אשע ומר כץ ז"ל , פיצוי כפי חלקם בגין ה- 25% הראשונים של הקרקע אשר הופקעו.
ביום 1.3.2016 ניתנה החלטת שר התחבורה, במסגרתה אימץ כב' השר את המלצת הוועדה המכרעת ודחה את הבקשה למתן פיצוי.
הטעמים אשר ניתנו לאותה דחייה, היו שניים, דבר קיומו של הסכם השיתוף בין בעלי הקרקע, ומאחר ונמצא כי שולמו פיצויים לבעלים.
ואולם, וכפי שהובהר לעיל, אין בהסכם השיתוף או בתשלום הפיצויים לחב' אשע ולכץ ז"ל, כדי לאיין את זכותם של המבקשים 1-2 לקבלת הפיצוי המגיע להם, בגין הפקעת חלקם במקרקעין, ככל שאלה מגיעים בהתאם לקריטריונים אשר גובשו טרם מתן פסק הדין בעניין רוטמן.
מקום בו הפעלת אותו שיקול דעת, ובהתאם לאותם קריטריונים בתקופה הרלוונטית, הביאו למסקנה ברורה על פיה בעלי המקרקעין זכאים לפיצוי, יש בכך כדי להשליך, באופן מובהק, על עתירת המבקשים במסגרת הליך זה.
שיקול הדעת של הרשות
בהתאם להלכה סדורה וארוכת שנים של כב' בית המשפט העליון, אין בית משפט זה מעמיד את שיקול הדעת שלו תחת שיקול דעתן של הרשויות, וודאי שלא במסגרת הליך זה.
בית המשפט גם אינו בוחן, אם ניתן היה לקבל החלטה "נכונה יותר" או "יעילה יותר" מזו אשר התקבלה על ידי הרשות, אלא כי הנטייה הטבעית תהא למשוך ידיו ולא להתערב באותן החלטות, אלא אם נפל פגם משפטי בהפעלת שיקול הדעת של הרשות, כגון חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים, פעולה בחוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות ( ראה בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ(3) 441; בג"צ 4140/95 סופר-פארם(ישראל) בע"מ ואח' נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 49, 70.
משכך, היה מקום להוסיף ולבחון האם קיימת הצדקה, במקרה דנן, להיעתר לבקשת המבקשים 1-2, וזאת בהינתן כלל השיקולים הצריכים לעניין.
משנתתי דעתי לאותם שיקולים, לראיות ולנתונים העובדתיים, כמו גם המשפטיים הצריכים לעניין, באתי לכלל מסקנה כי במקרה דנן, נפל פגם מהותי באופן הפעלת שיקול הדעת, אשר מקורו בבסיס נתונים עובדתי ומשפטי שנמצא שאין בו ממש, וכי פגם זה, יש בו כדי להביא לכך שהחלטת הרשות היא בלתי סבירה באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
מהותית, הוועדה לא דנה בבקשת הפיצויים לגופה, והחלטתה התבססה, כל כולה, על הנחות יסוד שגויות (עובדתיות ומשפטיות) , וזאת ביחס להסכם השיתוף - משמעותו והשלכותיו על זכויות בעלי הקרקע , כמו גם ביחס לשאלת הבעלות בקרקע, וכפועל יוצא מכך, הזכות לקבלת פיצוי.
המשמעות של הותרת ההחלטה דנן על כנה הינה מניעת פיצוי מבעל זכויות במקרקעין, הגם פגיעה בקניינו, אך מחמת העבודה כי עקב שגגה שאינה נוגעת לאותו בעל זכויות, שולם סכום זה או אחר, לגורם אחר (לשיטת המשיבים) .
כל זאת מקום בו הרשות מצאה, על בסיס ותוך שימוש בכללים אשר היו ידועים ונהוגים באותו זמן, כי בהתייחס לאותם מקרקעין, מקנות נסיבות ההפקעה הפרטניות, זכות לקבלת פיצוי, שכן אותה הפקעה גרמה ל"סבל" (וזאת כעולה מהחלטת שר התחבורה מיום 8.10.2003, אשר ניתנה בעניינם של מר כץ ז"ל וחב' אשע).
מדובר בתוצאה שהיא בלתי סבירה עד כדי הצדקה להתערבותו של בית המשפט.
לא ניתן לקבל מצב דברים במסגרתו חלק מבעלי זכויות במקרקעין מסוימים, יקבל פיצוי בגין הפקעה ואילו לגבי חלק אחר של בעלי הזכויות, של אותה קרקע, באותן נסיבות ובגין אותה ההפקעה, ייקבע לגביו כי אינו זכאי לפיצוי, מטעמים שאינם נוגעים לו עצמו.
באמור יהא כדי הפליה פסולה ופגיעה חמורה בעקרון השוויון, על פיו מצווה כל רשות ציבורית לפעול.
בשולי הדיון בפרק זה אבהיר כי לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשתם החלופית של המשיבים ולהשיב את התיק לדיון בוועדה המכרעת, וזאת לצורך בחינת תחולתם של הקריטריונים שנקבעו על פי פסק הדין בעניין רוטמן.
כפי שציינתי לעיל, יש ממש בטענות המשיבים על פיהן הקריטריונים וההלכה אשר נקבעה במסגרת פסק הדין בעניין רוטמן, אינם רלוונטיים לתיק זה נוכח עובדותיו הפרטניות . אלא:
מקום בו החלטת הועדה המכרעת, ביחס למקרקעין ולהפקעה הספציפית, ניתנה עוד ביום 8.10.2003, ועל בסיס ה קריטריונים אשר היו נהוגים באותה עת.
מקום בו במסגרת אותה החלטה נמצא, כי קיימת הצדקה לאשר את הבקשה לפיצוי בנסיבות אותה הפקעה ספציפית.
עת לא הוגש ערעור על אותה החלטה, וממילא לא הוצגו ראיות כלשהן המלמדות כי אותה החלטה התקבלה בחוסר סבירות או שלא על בסיס שיקולים רלוונטיים;
בהינתן כל אלו, אין להורות על השבת הנושא לדיון בפני הוועדה, אלא שיש לראות את ההחלטה ממיום 8.10.2003, אשר ניתנה ביחס להפקעה ולמקרקעין הספציפיים, כתקפה ומחייבת גם ביחס למבקשים בתיק זה.
התיישנות ושיהוי
לטענת המשיבים יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, כמו גם השיהוי הרב בהגשתה.
במסגרת דנ"א 1595/06 ( עניין ארידור שצוין לעיל) נקבע כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פק' הקרקעות נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין המופקעים וכי תקופת ההתיישנות של עילה כאמור הינה 7 שנים.
כן נקבע בפסק הדין ( אשר ניתן ביום 21.3.2013), כי הלכה זו תיכנס לתוקף, שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין, ולא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות אשר טרם ניתן בהן פסק דין חלוט, כמו גם על תביעות אשר תוגשנה במהלך שלוש השנים שלאחר מתן פסק הדין.
כב' בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי על אף האמור לעיל, לא יהיו הנתבעים באותן התביעות מנועים מהעלאת טענות בדבר שיהוי.
בעניינו, אין חולק כי התביעה הוגשה באותו פרק זמן שנקבע במסגרת הלכת ארידור ועל כן, אין המדובר בהליך אשר דינו סילוק מחמת התיישנות.
המשיבים הוסיפו וטענו, לשיהוי בהגשת התביעה, מקום בו תפיסת החזקה בקרקע נעשתה, לכל המאוחר בשנת 2001, ואילו התביעה לפיצויים הוגשה רק בשנת 2015, כ- 14 שנים לאחר מכן. מכוחו של שיהוי זה התבקשה דחייתה של המרצת הפתיחה.
בבג"צ 453/84 ואח', איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח(4) 617, 621 פסק כב' השופט ברק, כתוארו דאז, כדלהלן:
"אחד הכללים, המכוונים את שיקול הדעת השיפוטי, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה יעשה בית המשפט הגבוה לצדק שימוש בשיקול-דעתו וידחה עתירה על הסף, אם נוכח לדעת, כי הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל. ודוק: לא הרי שיהוי כהרי התיישנות. עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי .... "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית משפט זה" ... והכול תלוי בנסיבות העניין. לעתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי". (ההדגשה לא במקור – ה.ס.).
ההחלטה אם לדחות תביעה עקב השיהוי שבהגשתה, הינה פרי שיקול דעת שיפוטי.
לצורך ההכרעה נדרש בית המשפט לבחון את נסיבותיו של המקרה הפרטני, וליתן דעתו, בין היתר, לשאלה, אם היה בשיהוי כדי לגרום לשינוי במצבם של המשיבים, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה (בין של המשיבים ובין של הציבור), לרבות השאלה האם יהא בחלוף הזמן כדי לגרוע מיכולתם של המשיבים להתמודד עם ההליך המשפטי .
כך לדוגמא, ככל והיה נמצא כי בחלוף השנים היה כדי לגרום למשיבים לנזק ראייתי, היה מקום לשקול דחיית המרצת הפתיחה על בסיס נתונים אלו.
בהליך דנן, אכן השתהו המבקשים בפתיחת ההליך.
גם אם תתקבל טענת המבקשים על פיה לא קיבלו בזמנים הרלוונטיים הודעה על ההפקעה נוכח היעדר רישום של זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין ( ראה עדות המבקש 1 בעמוד 13 שורה 4 ובעמוד 15 שורות 2-3 ועדות מר פריימן בעמוד 22 שורות 16-18 לפרוטוקול הדיון), ולא עודכנו בדבר תשלום הפיצויים לחב' אשע ולכץ ז"ל ( ראה עדות המבקש 1 בעמוד 14 שורות 26-29), לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הם היו מודעים לעובדת סלילתו של הכביש העובר בחלקה שבבעלותם ( ראה עדות המבקש 1 בעמוד 15 שורות 8-11 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, ועל אף טענות המשיבה 1 בעניין הנזק הראייתי אשר לכאורה נגרם לה עקב הגשת התובענה בשיהוי, לא הוצגו בפני ראיות המלמדות כי אכן נגרם נזק כזה, וודאי שלא במידה אשר יש בה כדי להטות את הכף ולהביא לדחיית ההליך.
לא נחה דעתי כי אכן נעשה מאמץ, כלשהו, לאיתורם של מסמכים אשר אך מחמת חלוף הזמן לא אותרו. בנוסף, התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים הייתה כי הם נסמכו במידה רבה על ייעוץ משפטי אותו קיבלו ביחס לסוגיות השונות, ולא על מסמכים שאבדו.
חשוב מכך, גם אם היה קושי באיתור מסמכים כאלה ואחרים, כגון דיווחים שבוצעו למס שבח או השומות לפיהן שולמו הפיצויים לכץ ז"ל ולחב' אשע, לא היה בכך כדי להשפיע באופן מהותי על ההליך, אשר המחלוקות במסגרתו הן בעיקר משפטיות ואילו החלק העובדתי, בחלק לא מבוטל שלו, לא היה שנוי במחלוקת.
באשר לטענות בדבר הנזק הראייתי הנוגע לשאלת תשלום מלוא הפיצוי או אך חלקו, ראה החלטתי לעיל בפרק שדן בנושא.
סוף דבר
המרצת הפתיחה, ככל ועניינה עתירת המבקשים 1 ו-2 מתקבלת.

מקום בו הליך ההפקעה התרחש קודם לרכישת הזכויות במקרקעין על ידי המבקשת 3, ומקום בו המועד הקובע לזכאות לפיצוי קדם לאותו מועד, ובהסכם המכר לא נמצאה אינדיקציה להמחאת הזכות לפיצוי לידי המבקשת 3, דין המרצת הפתיחה, בעניינה של המבקשת 3 , להידחות, וכך אני מורה.

כאמור, בהתאם להסכמות הדיוניות להן ניתן תוקף של החלטה, ייערך חישוב הפיצוי בהתאם לשומה שנערכה בעבר עבור ישראל כץ ז"ל בשיעור של 75 ₪ למ"ר.

בהתאם לאותן הסכמות, יחושב הפיצוי כדלהלן:
2,360 מ"ר X 75 ₪ למ"ר = 177,000 ₪. חלקם של המבקשים 1-2 בכלל המקרקעין עומד על כ- 21.7%.
177,000 X 21.7% = 38,409 ₪, ומכאן שכל אחד מהמבקשים 1-2 זכאי לפיצוי בשיעור של מחצית מסכום זה, דהיינו: 19,204.5 ₪.
המשיבים 1-2 ישלמו סך של 19,204.5 ₪ למבקשים 1 ו-2 (כל אחד מהם). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהמועד הקובע, יום 23.4.1998 ועד התשלום בפועל.
כן יישאו המשיבים 1 ו- 2, בתשלום הוצאות המבקשים 1-2 בסך של 30,000 ₪ (דהיינו כל אחד מהם ישלם סך של 15,000 ₪ לכל אחד מהמבקשים). לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
המבקשת 3 תישא בהוצאות המשיבים 1-2 בסך של 15,000 ש"ח לכל אחד מהם . סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כדין לכב' בית המשפט העליון.
ניתן היום, א' תמוז תשע"ט, 04 יולי 2019, בהעדר הצדדים.