הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 76341-12-19

בפני
כבוד ה שופט צבי דותן

המבקשים (76341-12-19):

  1. שמעון רביע
  2. כלמוביל השרון הסעות הובלות ושליחויות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד משה קמר
המבקשות (24389-12-19): 1. ע. רעננית חברה לייזום ופיתוח בע"מ
2. יהושר (2002) יזמות והחזקות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה קמר
נגד

המשיבות:

  1. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה
  2. עיריית רעננה

ע"י ב"כ עו"ד גיל זילבר

פסק דין

לפניי שתי תביעות לפיצויי הפקעה, אשר הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי יידונו במאוחד.

תביעת רביע, ה"פ 76341-12-19
ביום 6/4/06 פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 ולפי סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965, בדבר הפקעת חלק מחלקה 80 בגוש 7657. שטח החלקה הוא 20,658 מ"ר. השטח שהופקע הוא 9,972 מ"ר. שטח של 3,721 מ"ר מתוך השטח שהופקע יועד לפי תכנית רע/בת/2002 לייעוד שב"צ (שטח לבנין ציבורי). ביום 10/3/08 פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, שהקרקע הנ"ל תהיה לקניינה הגמור והמוחלט של עיריית רעננה מיום פרסום הודעה זו ברשומות.

המבקשים טוענים כי העיריה תפסה את החזקה בשטח שהופקע לבנין ציבורי, בהיקף של 3,721 מ"ר, בשנת 2013.

בעקבות הליכי פרצלציה שנעשו ע"י העיריה, השטח הנ"ל מהווה היום חלק מחלקה 164 בגוש 7657, ורשום בבעלות העיריה.

בשנת 2016 קיבלה העיריה שני היתרי בניה לבנייתם של שני מבני משרדים חד-קומתיים בחלק הצפוני של חלקה 164, מבנה משרדים אחד עבור אגף חזות העיר של העיריה, ומבנה משרדים שני עבור אגף הבטחון של העיריה, וכן עבודות פיתוח וחנייה פתוחה בחלק הדרומי של חלקה 164. בניית שני המבנים הללו בוצעה, ובשנת 2017 ניתן בגינם טופס 4.

המבקשים טוענים כי משמימשו ה משיבות, על החלק שהופקע לבנין ציבורי, בשטח של 3,721 מ"ר, בניה לצורך מבנים לשימושם של אגף חזות העיר ואגף הבטחון של העיריה, זכאים הם לקבל פיצויי הפקעה מלאים, מהמטר המופקע הראשון, הואיל וההפקעה לא נעשתה לאחת מן המטרות (המפורטות בסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה) אשר פוטרות את ה משיבות מתשלום פיצויים בעד הפקעת 40% הראשונים.

התביעה היא אפוא לתשלום פיצויי הפקעה, בהתאם לחוות דעת של שמאי מקרקעין, שצורפה להמרצת הפתיחה.

תביעת רעננית, ה"פ 24389-12-19
ביום 6/4/06 פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 ולפי סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965, בדבר הפקעת חלק מחלקה 86 בגוש 7658. שטח החלקה הוא 38,497 מ"ר. השטח שהופקע הוא 18,882 מ"ר. שטח של 12,288 מ"ר מתוך השטח שהופקע יועד לפי תכנית רע/בת/2002 לייעוד שב"צ. ביום 10/3/08 פורסמה ברשומות הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, שהקרקע הנ"ל תהיה לקניינה הגמור והמוחלט של העיריה מיום פרסום הודעה זו ברשומות.

בשלב מסוים שלאחר ההפקעה החליטה העיריה לא לבנות על השטח המופקע בנייני ציבור, אלא להפוך את השטח למגרש חנייה ציבורי. בשלב מאוחר יותר החליטה העיריה להשכיר את השטח לחברת האוטובוסים מטרופולין, על מנת שישמש חניון לאוטובוסים.
המבקשות טוענות כי הן סברו שהפיכת השטח למגרש חנייה ציבורי נעשתה כמהלך זמני, וזאת עד לבניית בנייני ציבור עליו. לטענתן, רק חודשים ספורים לפני הגשת הת ובענה, הוברר להן שהזמני הפך לקבוע. הן טוענות, כי משמימשו ה משיבות, על החלק שהופקע לבנין ציבורי, בשטח של 12,288 מ"ר, חניון לאוטובוסים, בשימושה של חברת מטרופולין, זכאיות הן לקבל פיצויי הפקעה מלאים, מהמטר המופקע הראשון, הואיל וההפקעה לא נעשתה לאחת מן המטרות אשר פוטרות את המשיבות מתשלום פיצויים בעד הפקעת 40% הראשונים.

התביעה היא אפוא לתשלום פיצויי הפקעה, בהתאם לחוות דעת של שמאי מקרקעין, שצורפה להמרצת הפתיחה.
הבקשה המונחת לפניי היא בקשה לסילוק שתי התביעות על הסף, מחמת התיישנות.

טענת התיישנות בתביעת רביע
עילת התביעה של בעל מקרקעין בתביעה לפיצויי הפקעה נולדת במועד תפיסת החזקה במקרקעין ע"י הרשות המפקיעה, וממועד זה יש למנות תקופה של שבע שנים.
טוענות המשיבות בבקשתן, כי החזקה בשטח שהופקע לבנין ציבורי, בהיקף של 3,721 מ"ר, נתפסה עוד בשנת 2008, ומכאן שחלה התיישנות, שכן, התביעה הוגשה בשנת 2019.

אציין כאן כי לפי מועד הגשת התביעה (31/12/19), "קו פרשת המים" לענייננו הוא יום 31/12/12. ככל שתפיסת החזקה נעשתה ביום 31/12/12 או לפניו, הרי שהתביעה התיישנה. ככל שתפיסת החזקה נעשתה ביום 1/1/13 או אחריו, הרי שהתביעה לא התיישנה.

את טענתן בדבר תפיסת החזקה בשנת 2008 מבססות המשיבות על חוות דעת של מומחית לפענוח תצלומי אוויר (תצ"א), הגב' יעל הרשקו, אשר פענחה 6 תצ"אות של המקום, מתאריכים שונים, וכלהלן:

"08/11/2008 –
בשנת 2008, המקום הנדון נראה כקרקע מופרת שעברה בה פעילות של עבודות תשתית. ניתן לראות קרקע הפוכה, ערמות עפר, ומעבר כלי רכב במקום.

19/11/2009 –
בשנת 2009 השטח עובר התערבות ועבודות תשתית נרחבות, ערמות עפר גדולות נראות בשטח, והוא מופר.

26/11/2011 –
בשנת 2011, ניתן לראות במרכז השטח ערמות עפר שעליהן התפתחה צמחיה טבעית. בצפון ומרכז השטח ישנה קרקע מיושרת ומשוטחת, וגם בדרום המקום הנדון ניתן לראות קרקע מיושרת אשר עברה פעילות תשתיתית.

27/04/2012 –
בשנה זו קיימת צמחיה טבעית בשטח.

26/03/2013 –
בשנת 2013 ניתן לראות עבודות תשתית נוספות בקרקע – בצפון מערב התיחום, וגם בדרום מזרחו ישנו יישור קרקע, והתערבות בשטח.

23/03/2016 –
בשנה זו מופרת רוב הקרקע בשטח, ערמות עפר ועבודות תשתית לקראת בנייה.

סיכום ומסקנות
שטח המקום הנדון בחלקה 80 גוש 7657 הוא חלק משטח בנייני ציבור (שב"צ) ע"פ ייעודי הקרקע ברעננה. עבודות התשתית בשטח התחילו עוד בשנת 2008, בה ניתן היה לראות התערבות והפרת הקרקע בשטח".

התצ"אות הרלוונטיות לצורך ההכרעה בשאלת ההתיישנות הן ארבע הראשונות, אלה שקדמו לתאריך 1/1/13. מן התצ"אות הללו ניתן להיווכח, כאמור גם בסיכום חוות הדעת, כי עבודות תשתית בשטח הנדון התחילו עוד בשנת 2008, שבה ניתן לראות בתצ"א "התערבות והפרת הקרקע בשטח".

בתגובה לטענה זו טוענים המבקשים, כי בעוד שהם מציינים במפורש (בתצהירו של מר רביע, שצורף בתמיכה לתובענה (סע' 12), כי העיריה תפסה את החזקה בשנת 2013, הרי שה משיבות אינן אומרות, בתצהירו (הלא חתום) של מהנדס העיר, מר אוסנברג, שצורף לכתב התשובה, כי החזקה בקרקע נתפסה, כי הן אלה שתפסו את החזקה, ומתי תפסו את החזקה. גם בתצהירו של מר אוסנברג, שצורף לבקשתן לסילוק על הסף, אין מילה על תפיסת החזקה ומועד תפיסת החזקה בקרקע. כך גם בחוות דעתה של המומחית מטעמן, הגב' הרשקו, אין כל קביעה או מסקנה בדבר מועד תפיסת החזקה, ועל ידי מי. ה מבקשים מוסיפים, כי בהעדר היתרי בניה לעבודות התשתית שבוצעו באותן שנים, יש מקום להניח כי עבודות העפר, שאליהן מתייחסת המומחית, לא בוצעו ע"י ה משיבות, וממילא לא ניתן להסיק מהן כל מסקנה באשר למועד תפיסת החזקה בקרקע ע"י ה משיבות.

ועל כך מגיבות המשיבות, לרבות בתצהיר (נוסף) של מר אוסנברג, כי תפיסת החזקה בשטח הציבורי של החלקה נעשתה, בשנת 2008, על ידי מע"צ, שהשתמשה בו כשטח התארגנות לצורך הקמת מחלף רעננה צפון שבסמוך, וזאת ברשותה ובאישורה של העיריה. אולם החל משנת 2009, עשתה העירייה עצמה שימוש בשטח, לשימושים זמניים עפ"י הצורך לעבודות תשתית בצפון העיר.

על כך באה מיד בקשה של המבקשים למחוק טענות אלה, וכן את התצהיר שניתן בתמיכה להן – בהיותן טענות עובדתיות חדשות, המהוות הרחבת חזית, ולא ניתן להעלות טענות עובדתיות חדשות בסיכומי התשובה, או להגיש ראיות נוספות בשלב הסיכומים, או לצרף תצהיר לסיכומים.

בהתייחס לבקשה זו של המבקשים, הוגשה תגובת המשיבות, אשר טוענות בתגובתן כי אין כאן כל הרחבת חזית או שינוי חזית, אלא חידוד של טענה שכבר הועלתה, כי תפיסת החזקה על ידן נעשתה בשנת 2008, וכי הדבר נדרש לשם פרישת תמונה עובדתית מדויקת יותר ולתרום לחקר האמת ולעשיית צדק.

אכן, הטענה בדבר תפיסת החזקה, בשנת 2008, ע"י מע"צ, היא טענה עובדתית חדשה, שלא בא זכרה עד כה בכתבי הטענות או בכל מקום אחר בתיק זה, והיא בבחינת שינוי חזית, שאין להתירו. על כן אני מוחק, מתצהירו של מר אוסנברג מיום 19/1/21, בסעיף 1, את כל הרישא של הסעיף, עד המלים: "וזאת ברשותה ובאישורה של העיריה".

אינני מקבל את טענת המבקשים, כמפורט לעיל, בענין תפיסת החזקה ומועד תפיסת החזקה. על עצם תפיסת החזקה ע"י העיריה אין מחלוקת, וראה סעיף 13 לתובענה. המחלוקת היא רק בענין המועד. בענין זה, טענת ה מבקשים היא כי הדבר אירע בשנת 2013, וטענת ה משיבות היא כי בשנת 2009 כבר בוצעו עבודות להכשרת השטח הציבורי המופקע לשימוש (סעיף 16 וסעיף 28 לכתב התשובה לתובענה), ומכאן שזהו, לשיטתן, המועד שבו נתפסה החזקה בשטח (סעיף 3 וסעיף 33 לכתב התשובה). ובעוד שה מבקשים טענו כי החזקה נתפסה בשנת 2013, אך לא צירפו כל ראייה לדבר, הרי שה משיבות צירפו לכתב תשובתן תצלום אוויר משנת 2009 (נספח 4 לכתב התשובה), אשר מראה כי בשטח המופקע מתבצעות פעולות הכשרה לשימוש, ועוד הוסיפו והגישו חוות דעת של מומחית מטעמן, המתייחסת לתצלומי אוויר נוספים, ממועדים נוספים הרלוונטיים לשאלת ההתיישנות.

המשיבות טענו מפורשות, בכתב תשובתן, ובתצהיר מר אוסנברג שניתן בתמיכה לו, כי בשנת 2009 כבר בוצעו עבודות להכשרת השטח הציבורי המופקע לשימוש. כל שהוסף בענין זה בתצהירו הנוסף של מר אוסנברג, מיום 19/1/21, הוא, שהעיריה היא שעשתה את השימוש הזה, החל משנת 2009. ההוספה הזאת באה במענה לטענת ה מבקשים, כי העיריה איננה טוענת במפורש שהיא היא שתפסה את החזקה בשטח. ההוספה הזאת איננה הרחבת חזית או שינוי חזית. זוהי תשובה לגיטימית וראויה לטענתם הנ"ל של ה מבקשים, ואין מקום כמובן למחוק אותה או להתעלם ממנה. (טענה דומה, ביחס לתביעת רעננית, מופיעה בהמשך התצהיר (בסעיף 3), ולגביה לא נטען (ובצדק) כי היא מהווה הרחבת/שינוי חזית).

סיכומו של דבר, ישנן ראיות מספיקות לכך "כי בשנת 2009 השטח עובר התערבות ועבודות תשתית נרחבות, ערימות עפר גדולות נראות בשטח, והוא נראה מופר" (ציטוט מחוות דעת המומחית מטעם המשיבות, בהתייחסה לתצ"א מיום 19/11/09); בצירוף תצהיר מר אוסנברג "כי ב-2009 כבר בוצעו עבודות להכשרת השטח הציבורי המופקע לשימוש"; ובתצהירו הנוסף, מיום 19/1/21, כי "החל משנת 2009 עשתה העירייה בעצמה שימוש בשטח לשימושים זמניים על פי הצורך לעבודות תשתית שנעשו בצפון העיר". בנוסף, ישנה ראייה לכך כי "בשנת 2011 ניתן לראות במרכז השטח ערימות עפר, שעליהן התפתחה צמחיה טבעית. בצפון ומרכז השטח ישנה קרקע מיושרת ומשוטחת, וגם בדרום המקום הנדון ניתן לראות קרקע מיושרת אשר עברה פעילות תשתיתית" (ציטוט מחוו"ד המומחית, בהתייחסה לתצ"א מיום 26/11/11). כמו כן הוגשו תצ"אות רבות, הן בנספח 4 לכתב התשובה לתובענה, והן במצורף לחוות דעת המומחית מטעם ה משיבות. אל מול כל אלה ישנה רק טענה סתמית ובלתי מוכחת של ה מבקשים, כי החזקה נתפסה ע"י העירייה בשנת 2013, ללא כל ראייה שהיא להוכחת הטענה.

אני קובע אפוא כי תפיסת החזקה ע"י העיריה נעשתה בשנת 2009, ולפיכך, התביעה, שהוגשה בשנת 2019, התיישנה. וגם אם ייקבע שתפיסת החזקה נעשתה בשנת 2011, גם אז התיישנה התביעה.

טוענים המבקשים כי אם ייקבע שהתביעה התיישנה, הרי שקביעה זו יכולה להיות נכונה רק ביחס לפיצויי ההפקעה המתייחסים לשטח המופקע העולה על 40% משטחה של חלקה 80. ואילו לגבי הפיצויים המתייחסים לשטח של 40% הראשונים (שזה עיקר התביעה), אין התיישנות. ה הנמקה לטענתם זו, כך היא: ההפקעה מתייחסת לשטח המיועד לשב"צ. ברגיל, מוקנה לוועדה המקומית בסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה פטור מתשלום פיצויים בעד הפקעת שטח שגודלו עד 40% משטחה של החלקה, ובלבד שההפקעה נעשתה לצורך "בנייני חינוך, תרבות, דת ובריאות". שימושים אחרים מחייבים תשלום פיצויים מהמטר המופקע הראשון. לטענת המבקשים, כל עוד לא פעלו ה משיבות למימושה של מטרה ציבורית הפטורה מתשלום פיצויים, לא יכלו ה מבקשים להגיש תביעה לפיצויים בעד השטח של 40%, שכן, התביעה הייתה עשויה להידחות עקב הספק מהו השימוש הציבורי שייעשה בשטח המופקע: האם שימוש החוסה תחת הפטור הקבוע בסעיף 190(א)(1) לחוק, או שמא שימוש המזכה אותם בקבלת פיצויים. רק בשנת 2016, משהוגשה בקשה להיתר בניה להקמתם של מבנים לשימושה של העיריה, מבנים שאינם חוסים תחת הפטור מחובת תשלום הפיצויים, הוברר למבקשים כי קמה להם הזכות לתבוע פיצויים בעד השטח הזה. ה מבקשים לא היו יכולים להגיש את תביעת הפיצויים בעד 40% הראשוני ם שהופקעו לפני שנת 2016, בטרם הוברר להם כי ה משיבות מתכוונות לעשות בשטח, שהופקע לבניני ציבור, שימוש שאינו פטור מתשלום פיצויים בגין 40% הראשונים. לפיכך, לטענתם, התביעה, ככל שהיא מתייחסת ל-40% הראשונים, לא התיישנה.

אינני מקבל טענה זו.
ראשית, אין ולא הייתה למבקשים כל סיבה לחשוב או להניח – גם לפני שהוגשו ע"י העיריה בשנת 2016 בקשות להיתרי בניה לבניית מבנה לאגף חזות העיר ומבנה לאגף הבטחון – כי יחול פטור מתשלום פיצויי הפקעה בעד 40% הראשונים.
ההפקעה מתייחסת, כאמור, לשטח המיועד, בתכנית רע/בת/2002, לשב"צ.
תכנית רע/בת/2002 קובעת (בסעיף 17) כי:
"ייעוד השטחים לבנייני ציבור על פי תכנית רע/2000. בנוסף לכך ניתן לייעד את השב"צ למטרות הבאות:
תחנת מעבר לפסולת.
אתר לריכוז חומרים למיחזור.
אתר להספקת שירותים לאזור תעשיה.
מחסני העיריה.
חנייה".

תכנית רע/2000 קובעת (בפרק ה', סעיף 6) כי השימושים המותרים באזור המיועד לשב"צ הם:
"בנייני ציבור, מגרשי משחקים, חניוני רכב, ושאר השימושים האפשריים עפ"י הגדרת המושגים: בנין ציבורי, מוסד ציבורי, ומוסד ציבורי מסחרי".

"בנין ציבורי" מוגדר בתכנית רע/2000 כך:
"בנין שהוא בבעלות עיריית רעננה בהתאם לסעיף 188 לחוק".

סעיף 188 לחוק התכנון והבניה קובע כי "צרכי ציבור" הם כל אחד מאלה:
"דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות טבע, עתיקות, שטחי חנייה, שדות תעופה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מקלטים ומחסים ציבוריים, תחנות משטרה ותחנות שירות לכיבוי אש, מתקני ביוב, מזבלות, מתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר הפנים לענין סעיף זה".

מטרות ציבוריות נוספות, שאושרו ע"י שר הפנים, הן:
בתי אבות, מוסדות הכוללים יחידות סיעודיות לקשישים ומעונות דיור מוגן לקשישים (י"פ 2842, עמ' 2631).
מתקני תקשורת של בזק (י"פ 4045, עמ' 2).
בתי משפט ומשרדים ראשיים של רשויות מקומיות (י"פ 4424, עמ' 3869).
מגרשים לקיום השתלמות מעשית בנהיגה (י"פ 5197, עמ'2864).
מעונות לסטודנטים (י"פ 5312, עמ' 3349).
מעונות למגורי אנשים עם מוגבלות (י"פ 5316, עמ' 3465).
מתקנים לתחזוקה ותפעול של רכבת קלה (י"פ 5355, עמ' 954).
(לא מניתי אישורים נוספים, שאושרו אחרי מועד ההפקעה בתיק זה).

"מוסד ציבורי" מוגדר בתכנית רע/2000 כך:
"בית הנועד להתקהלות ציבורית, כולו או חלק שבו, המשמש, בין שימוש רגיל ובין שימוש ארעי, אולם אספות או הרצאות, אולם לתפילות, מועדון, משרדי ממשלה, מרפאה, מוסדות בריאות, מוסדות סעד, או כל שימוש דומה שהוועדה המקומית תאשר אותו כמוסד ציבורי. בית כנ"ל אינו בבעלות המועצה המקומית, אלא בבעלות גוף ציבורי כלשהו".

"מוסד ציבורי מסחרי" מוגדר בתכנית רע/2000 כך:
"בית הנועד להתקהלות ציבורית, כולו או חלק שבו, המשמש, בין שימוש רגיל ובין שימוש ארעי, בקולנוע, תיאטרון, אולם שמחות, אולם ריקודים, אולם אספות או הרצאות או כל שימוש דומה שהוועדה המקומית תאשר אותו כמוסד ציבורי מסחרי. בית כנ"ל אינו בבעלות המועצה המקומית רעננה".

מכל האמור עולה, כי כאשר נעשתה ההפקעה של הקרקע נושא תביעה זו למטרת שב"צ, עמדה לרשות העיריה קשת כמעט בלתי מוגבלת של אפשרויות לבחירת השימוש הספציפי שייעשה בקרקע, כאשר רוב רובן של האפשרויות הללו כלל אינן נמנות על אותם שימושים (דרך, גנים, שטחי נופש וספורט, בנייני חינוך, תרבות, דת ובריאות), שרק בגינם קיים פטור מתשלום פיצויי הפקעה בעד 40% הראשונים. מכאן, שכבר במועד תפיסת החזקה ע"י העיריה, בשטח שנועד לשב"צ, היה על המבקשים לדעת שייתכן מאוד שהשימוש הציבורי בשטח לא יהיה כזה הפוטר את העיריה מפיצוי בעד 40% הראשונים.

שנית, ואף מעבר לאמור לעיל, במקרה (כמו כאן) שבו ההפקעה נעשתה "לצרכי ציבור", ללא כל פירוט מהו הצורך הציבורי שלשמו נעשתה, הובעה דעה בפסיקה, שלפיה אין תחולה, במקרה כזה, לפטור מפיצויים עד 40%. כך נקבע לאחרונה בה"פ (ת"א) 41816-07-14 אולומוצקי נ' הוועדה המקומית לתו"ב בני ברק, "כי בהעדר מטרה ברורה וקונקרטית, שלשמה נועדה ההפקעה, לא ניתן להחיל את הפטור, המאפשר ניכוי פיצויי ההפקעה בגין השטח של עד 40% מהמקרקעין" (שם, בפיסקאות 56, 58).

ושלישית, קבלת טענת המבקשים משמעותה, שבגין הפקעה אחת שבוצעה, קמו להם שתי עילות תביעה, בשני מועדים שונים, לתשלום פיצויי הפקעה. עילה אחת – לגבי השטח העולה על 40%, קמה העילה במועד תפיסת החזקה. ועילה שניה – לגבי השטח עד 40%, קמה העילה (לשיטתם) רק כאשר מתברר שהעיריה מתכוונת לעשות בשטח המופקע שימוש שאיננו פטור מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים. מצב משפטי כזה כמובן לא ייתכן. הנכון הוא, שבגין הפקעה אחת קמה עילה אחת לתשלום פיצויי הפקעה, והיא מתגבשת במועד תפיסת החזקה בקרקע. גם לא נכונה הטענה, כי ה מבקשים לא היו יכולים, עד שנת 2016, להגיש את התביעה, מכיוון שהיה חסר להם כביכול הרכיב של העדר פטור מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים. הטענה אינה נכונה משום שעילת התביעה של מי שמקרקעיו הופקעו כוללת רק זאת בלבד, שהתובע הוא בעל זכויות בקרקע שהופקעה, ושהרשות המפקיעה תפסה את החזקה בקרקע, ועל כן זכאי הוא לקבל פיצויי הפקעה. הא ותו לא. הפטור מפיצויים בעד 40% הראשונים איננו חלק מעילת התביעה. זוהי טענת הגנה, שעל הרשות המפקיעה להעלות אותה בהגנתה במקרים המתאימים. במלים אחרות, גם לפני 2016 הייתה בידי ה מבקשים עילת תביעה מלאה ושלמה, הכוללת את כל העובדות שעליהם להוכיח, כדי לזכות בסעד המבוקש. התובעים היו יכולים והיו צריכים (טרם חלוף תקופת ההתיישנות) להגיש תביעה לתשלום פיצויי הפקעה , לפי שתי חלופות: החלופה הראשונה, לתשלום פיצויי הפקעה מלאים, מהמטר הראשון; והחלופה השניה, אם יתברר ש-40% הראשונים פטורים במקרה זה מפיצויי הפקעה, לדרוש פיצוי רק בעד השטח העולה על 40%.

טענה נוספת בפי המבקשים היא כי עומדת להם הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו. לענין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

סעיף זה איננו עומד להם, למבקשים, בהעדר כל טענה – בוודאי לא הוכחה – מהי אותה עובדה, מהעובדות המהוות את עילת התביעה, שה משיבות, ביודעין, לא גילו אותה ל מבקשים; ובהעדר כל טענה – בוודאי לא הוכחה – לקיומו של קשר סיבתי בין אי גילוי ביודעין נטען זה, לבין מועד הגשת התביעה. המבקשים טוענים אמנם כי הנ משיבות לא הביאו לידיעתם את דבר ההפקעה והליכי ההפקעה, אולם הם מעלים טענה זו בהקשר אחר (סעיף 19 לתגובתם לבקשה), ולא בהקשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות; אין הם טוענים כי מדובר באי גילוי ביודעין; והעיקר – הם נזהרים מלומר כי הם לא ידעו על דבר ההפקעה, או כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין הגשתה של תביעה זו באיחור, לבין המועד שבו נודע להם על ההפקעה.

טענת התיישנות בתביעת רעננית
גם בהקשר לתביעה זו טוענות המשיבות בבקשתן, כי החזקה בשטח, שהופקע לבנין ציבורי, בהיקף של 12,288 מ"ר, נתפסה עוד בשנת 2008, ועל כן חלה התיישנות, שכן, התביעה הוגשה בשנת 2019.

בתיק זה, "קו פרשת המים", לפי מועד הגשת התביעה (9/12/19), הוא 9/12/12. ככל שתפיסת החזקה נעשתה ביום 9/12/12 או לפניו, הרי שהתביעה התיישנה. ככל שתפיסת החזקה נעשתה ביום 10/12/12 או אחריו, הרי שהתביעה לא התיישנה.

את טענתן בדבר תפיסת החזקה בשנת 2008 מבססות המשיבות על חוות דעתה של המומחית, הגב' הרשקו, אשר פענחה 6 תצ"אות מתאריכים שונים, כלהלן:

"08/11/2008 –
בשנת 2008, שטח השב"צ בתיחום הנדון הוא קרקע שנראה כי עברה התערבות ופעילות בקרקע. בכל השטח ניתן לראות ערמות עפר וסימני מעבר כלי רכב.

19/11/2009 –
בשנה זו ניתן לראות בתיחום הנדון פעילות תשתיתית נרחבת – סימני יישור ושיטוח של רכבי עבודה. העבודות מבוצעות בכל שטח התיחום הנדון, אך הקרקע מיושרת יותר באזור הדרומי והמערבי. חלק מהשטח הצפוני וחלק מהמזרחי מגודר בגדר חדשה (מסומנת בכחול מקווקו בעזר של 2009).

26/11/2011 –
בשנה זו ניתן לראות כי השטח המרכזי-דרומי והמערבי של התיחום הנדון הפך לחניית אוטובוסים. באזור הצפוני-מזרחי ישנה השלמת גידור מסביב לכל השטח. כמו כן, גדר זו המשכית ומקיפה את כל שטח השב"צ בחלקה (למעט מדרום, מפני שחניון האוטובוסים ממשיך לחלקה מדרום). בנוסף ניתן לראות סימני יישור של רכבי עבודה, וציוד מונח בשטח הצפוני-מזרחי. כמו כן, צמחיה טבעית מועטה פזורה מעט בכל התיחום.

27/04/2012 –
בשנה זו, המצב דומה לשנה הקודמת, למעט התפתחות צמחיה טבעית על הקרקע בשטח הצפון-מזרחי של התיחום הנדון, וקיים בו ציוד. דרומית מזרחית לשטח הפנימי המגודר, בשטח העפר, ניתן לראות מכוניות חונות.

26/03/2013 –
דומה לשנה הקודמת. ישנה צמחיה טבעית על הקרקע בשטח המגודר, וחניון האוטובוסים פעיל.

23/03/2016 –
בשנה זו הוקם חניון אוטובוסים חדש בשטח המגודר, המשכי לחניון האוטובוסים המצוי מדרום. הגדר באזור הדרומי והמערבי של השטח מוסרת. הגדר ההיקפית ממזרח ומצפון קיימת.

סיכום ומסקנות
שטח המקום הנדון, אזור השב"צ בחלקה 86 בגוש 7658, נתפס עוד בשנת 2008 – ישנה פעילות בשטח, יישור קרקע וסימני כלי רכב, ולא קיימת צמחיה טבעית.
בשנת 2009 כל התיחום הנדון משוטח ומיושר לעבודות תשתית. האזור הצפוני מגודר חלקית בגדר, וגם בו ניתן לראות סימני רכבי עבודה. בשנת 2011 השטח הצפוני-מזרחי מגודר כולו ומופרד משאר השטח (הגדר המזרחית שלו היא המשכית לגדר ההיקפית של התיחום כולו) ההופך לחניון אוטובוסים. כל התיחום הנדון, שטח השב"צ, מגודר גם הוא מסביבו (למעט חלקו הדרומי).
עד 2016 נצפים באזור הצפוני מזרחי המגודר, ציוד מועט מפוזר, סימני כלי רכב, וצמחיה טבעית הפזורה בשטח.
בין שנת 2013 ל-2016 נבנה חניון האוטובוסים, המהווה המשך לחניון הדרומי".

צודקות המבקשות בטענתן, כי המומחית מחווה דעתה על עניינים שבמומחיות, אך אינה יכולה לתת עדות עובדתית על מועד מסירת החזקה, ענין שאיננו בידיעתה. אכן כן, אלא שאין צורך ב"עדותה" כי המקום נתפס בשנת 2008, וגם אם יימחק המשפט הזה מחוות דעתה, די לי בתצ"אות ובפענוחן, באשר אלה כשלעצמן מוכיחות כי תפיסת החזקה בשטח הציבורי נעשתה בשנת 2008, או לכל המאוחר בשנת 2009. וגם אם אקבע, על יסוד התצ"אות, שרק ב-2011 (שאז הפך המקום לשמש חניון אוטובוסים), נתפסה החזקה, הרי שגם כך, חלה התיישנות.

טוענות המבקשות, גם כאן, כי היה על ה משיבות לטעון במפורש ולהוכיח מתי הן תפסו את החזקה בשטח שהופקע. לטענתן, בתצהיריו של מר אוסנברג אין טענה כי ה משיבות בכלל תפסו את החזקה במקרקעין, ואין ב הם כל עדות באשר למועד תפיסת החזקה. ביצוע עבודות עפר בשטח אינו מלמד כי ה משיבות הן שביצעו את העבודות. ככל שב-2008, 2009 בוצעו עבודות בשטח, עבודות אלה יכלו להיות מבוצעות ע"י כל אחד, ולאו דווקא ע"י ה משיבות. אדרבה, סביר להניח שהעבודות ב-2008 וב-2009 בוצעו שלא ע"י ה משיבות, שהרי לא הוצג כל היתר בניה בשנים אלה לביצוע העבודות, וחזקה על ה משיבות שלא היו מבצעות עבודות כאלה ללא היתר.

אינני מקבל את טענת המבקשות בענין זה. המשיבות טענו במפורש, בכתב תשובתן להמרצת הפתיחה, כי עילת התביעה מתיישנת לאחר שבע שנים ממועד תפיסת החזקה בשטח המופקע. ובאשר לתפיסת החזקה, ומועד תפיסת החזקה, טוענות הן, והדבר נתמך בתצהירו של מר אוסנברג, כי לכל המאוחר בשנת 2009 כבר הוכשר השטח הציבורי המופקע לשימוש, ובשנת 2011 השטח כבר שימש כחניון לאוטובוסים. לראייה הן צירפו לכתב התשובה תצ"א משנת 2009, היתר בניה שניתן לעיריה בשנת 2010, לביצוע עבודות סלילה, פיתוח וגידור לצורך חניון לכלי רכב/אוטובוסים, וכן תצלומים משנת 2011 המראים את החניון המגודר, ובו אוטובוסים וכלי רכב. ואם לא די בכל אלה, הגישו גם חוות דעת של מומחית, אשר הציגה ופענחה שורה של תצ"אות, כמפורט לעיל. וכדי להבהיר כל ספק בענין הוסיף מר אוסנברג בתצהירו מיום 19/1/21 כי מי שתפס את החזקה בשטח וביצע את הכשרתו הייתה העיריה עצמה. וגם אם אניח שנכונה הטענה כי העבודות בשנים 2008, 2009 בוצעו שלא ע"י ה משיבות, אין בכך כדי לסייע ל מבקשות, שהרי בשנת 2010 יש היתר בניה שניתן לעיריה, ועל פי היתר זה בוצעו העבודות להכשרת המקום לחניון אוטובוסים, ובשנת 2011 כבר קיים במקום חניון אוטובוסים, וגם ממועד זה חלפה תקופת ההתיישנות.

אני קובע אפוא כי תפיסת החזקה ע"י העיריה נעשתה בשנת 2009, ולחלופין, בשנת 2011, ומכאן שהתביעה התיישנה.

המבקשות צירפו לתגובתן לכתב התשובה לתובענה, חוות דעת של מומח ה לפענוח תצ"אות, מר יצחק שאולי, אשר לפיה:
לפי תצ"א מיום 24/7/12 קיים חניון אוטובוסים, סלול אספלט ומגודר עם סימוני חנייה, בחלק המזרחי של החלקה. שטח החניון 6.8 דונם.
בצלע המזרחית של החניון, קיימת רצועת כורכר, בשימוש לא ידוע, שאיננה סלולה באספלט, וללא סימוני חנייה, ושטחה 0.8 דונם.
שטח החניון הסלול ורצועת הכורכר במזרח מוקפים ביחד בגדר לכיוונים מזרח, צפון ומערב. מצפון לחניון הסלול ולרצועת הכורכר, קיים שטח בור, ללא שימוש, ומחוץ לתחום המגודר של החניון. שטחו 2.5 דונם.

אותו מצב, כמתואר לעיל, גם בתצ"אות מיום 26/3/13 ומיום 16/5/15.

אולם, לפי תצ"א מיום 6/7/19, השתנה המצב:
שטח הבור, שהיה קיים בצפון מזרח החלקה (2.5 דונם), נסלל באספלט, והפך להיות חלק רציף מהחניון המשיק לו מדרום.
בנוסף, רצועת הכורכר (0.8 דונם) נסללה באספלט ומשמשת כמתחם שירות לאוטובוסים.
אם כן, סה"כ שטח סלול באספלט, חניון, ואזור שירות הוא 10.1 דונם.

על יסוד האמור לעיל טענו המבקשות (ראה בפרק ה' של "תגובה מטעם המבקשות לכתב התשובה") כי שטח של 3.3 דונם נסלל באספלט והפך להיות חלק מן החניון, רק לאחר יום 16/5/15, ומכאן שאין התיישנות ביחס לחלק הזה של השטח.

טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן, מרוץ ההתיישנות מתחיל לא ממועד מימוש המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה, כי אם ממועד תפיסת החזקה בשטח המופקע.

בענין רצועת הכורכר, ששטחה 0.8 דונם, מציין המומחה מר שאולי כי הוא בשימוש (לא ידוע). אזכיר כי ההיתר לעיריה משנת 2010 ניתן להכשרת חניון לכלי רכב/אוטובוסים, ובתצ"א מיום 27/4/12 שצורפה לחוו"ד שאולי אכן רואים כלי רכב חונים בשטח הכורכר (כך גם מציינת הגב' הרשקו, ביחס לאותה תצ"א). בנוסף, מר שאולי מציין כי שטח החניון הסלול ורצועת הכורכר מוקפים ביחד בגדר לכיוונים מזרח, צפון ומערב. ניתן לסכם אפוא כי נכון למועד התצ"א מיום 27/4/12, החזקה בשטח הכורכר כבר נתפסה, גם לפי הממצאים שבחוות דעת שאולי, ובוודאי לפי הממצאים שבחוות דעת הרשקו.

אשר לשאלה מתי נתפסה החזקה בשטח הבור, הנמצא בצפון מזרח השטח המופקע, אכן, זהו שטח בור, ואולם המומחה מר שאולי אינו מתייחס לשאלה מה כן נעשה (אם נעשה) בשטח הזה במועדים הרלוונטיים. עיון בתצ"אות שצורפו לחוו"ד הרשקו מעלה, כי בשטח הספציפי שבצפון מזרח, ישנה "התערבות ופעילות בקרקע" (תצ"א מיום 8/11/08); וכן "סימני יישור על הקרקע" (תצ"א מיום 19/11/09); וכן "ציוד על הקרקע" (תצ"א מיום 26/11/11 ומיום 27/4/12). בתצ"אות הללו רואים גם, שקיים גידור מסביב לכל התיחום (מסומן בקו כחול). גב' הרשקו גם מציינת, בהתייחסה לתצ"א מיום 19/11/09, כי ישנה בתיחום הנדון פעילות תשתיתית נרחבת, וכי העבודות מבוצעות בכל שטח התיחום הנדון.
לאור כל האמור ניתן לקבוע, שוב, כי החזקה נתפסה בכל השטח, כולל שטח הבור, וכולל רצועת הכורכר, לכל המאוחר בשנת 2009, והטענה כאילו יש למנות את תקופת ההתיישנות החל משנת 2015 דינה להידחות.

ראיתי לנכון לפרט את שפירטתי, על אף שהמבקשות, בתשובתן לבקשה לסילוק על הסף, זנחו את הטענה (שנטענה על ידן, כאמור, בכתבי הטענות) שלפיה, את ההתיישנות ביחס ל-3.3 דונם הללו יש למנות מיום 16/5/15 משום שתקופת ההתיישנות בגין השטח הזה טרם מלאה. לפיכך, אין למעשה צורך להיזקק לטענה זו, ועשיתי כן למעלה מן הצורך.

טענת המבקשות בענין אותם 3.3 דונם, כפי שמשתקפת מתגובתן לבקשה לסילוק על הסף, איננה שמיום 16/5/15 ועד יום הגשת התביעה לא חלפו שבע שנים. טענתן היא, כי הן לא ידעו על המהלכים שננקטו ע"י ה משיבות לשינוי מטרת ההפקעה, ועל השכרת השטח לחברת האוטובוסים מטרופולין. הדבר נודע להן לטענתן רק מספר חודשים לפני הגשת התביעה. הן סברו כי הפיכת השטח לחנייה נעשתה כמהלך זמני, עד לבניית בנייני הציבור עליו. משהוברר להן, לפני מספר חודשים, שהזמני הפך לקבוע, ומשלא נעשה בשטח המופקע שימוש לבנין ציבורי, אלא לחניון אוטובוסים, זכאיות הן לקבל פיצויי ההפקעה מלאים, מהמטר הראשון, הואיל וההפקעה לא נעשתה לאחת המטרות הפוטרות את העיריה מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים. במלים אחרות, לטענתן, ההפקעה נחזתה להיות הפקעה לצורך בנין ציבורי במסגרת הפטור מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים, ולפיכך הן לא תבעו פיצויים. הדבר השתנה כאשר שינו ה משיבות את מטרת ההפקעה למטרת חניון אוטובוסים (בתשלום).

כבר התייחסתי לעיל (בפיסקאות 28-25) לטענה דומה, בהקשר לתביעת רביע, ואין לי אלא להפנות לאשר נאמר שם בענין טענה זו, ללא צורך לחזור על הדברים. כל האמור שם בענין זה, חל גם כאן.
אין בסיס לטענה כי ההפקעה נחזתה להיות הפקעה לבנין ציבורי הפטורה מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים. ההפקעה אכן הייתה לשב"צ, ושב"צ מוגדר בתכנית רע/בת/2002: "ייעוד השטחים לבנייני ציבור על פי תכנית רע/2000 ......".
ותכנית רע/2000 קובעת, כי השימושים המותרים באזור המיועד לשב"צ הם: "בנייני ציבור, מגרשי משחקים, חניוני רכב .....". הפקעה למטרת חניון רכב איננה פטורה מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים.
לא היה כאן אפוא לא שינוי של מטרת ההפקעה, ולא הפיכת הזמני לקבוע. ההפקעה נעשתה לצרכי שב"צ, מטרת ההפקעה מומשה כפי שהיא, ומטרה זו (חנייה) מלכתחילה – ועוד לפני שהמקום הפך לחניון אוטובוסים – איננה ולא הייתה בין המטרות הפוטרות את העיריה מתשלום פיצויים בעד 40% הראשונים.

לא ברור גם, כיצד ניתן לטעון (סע' 13 להמרצת הפתיחה) כי המבקשות לא ידעו עד לפני מספר חודשים על השכרת השטח לחברת אוטובוסים, שעה שבתיק ישנם צילומים משנת 2011 המראים חניון אוטובוסים מגודר ופעיל.

גם בהקשר לתביעת רעננית מעלות המבקשות את טענת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, וגם בענין זה אני דוחה את הטענה, הואיל ולא נטען, וודאי לא הוכח, כי עסקינן באי גילוי ביודעין, ושנית, המבקשות נזהרות מלומר כי הן לא ידעו על דבר ההפקעה, או כי קיים קשר סיבתי כלשהו בין הגשתה של תובענה זו באיחור, לבין המועד שבו נודע להן על ההפקעה.

ס י כ ו ם
שתי התביעות נדחות על הסף, מפאת התיישנות.

המבקשים בתיק 76341-12-19 יישאו בהוצאות ה משיבות בסך 20,000 ש"ח.

המבקשות בתיק 24389-12-19 תישאנה בהוצאות ה משיבות בסך 20,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א , 11 פברואר 2021 , בהעדר הצדדים.

צבי דותן, שופט