הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 3732-11-12

בפני
כבוד ה שופט בנימין ארנון

המבקשים:

1.ראיסה ברנד ואח' – (פס"ד חלקי)
2.שלמה כהן ואח'
ע"י ב"כ עו"ד עודד ישראלי ואח'

נגד

המשיבים:

1.נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד פלג אלימלך ואח'
2.חברת נתיבי אילון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אסף הדני

3. שר התחבורה – (נמחק)

4.הועדה המקומית לתכנון ובניה - הרצליה (משיב פורמלי)
ע"י ב"כ עו"ד רותם ארביב - קופליקוב

פסק דין

מבוא
מונחת לפניי תביעה שהגישו 65 המבקשים אשר פרטיהם מפורטים ברשימה אשר צורפה כנספח א' לכתב המרצת הפתיחה המתוקנת שהוגש על ידם ביום 21.12.2014 (להלן: " המרצת הפתיחה המתוקנת"). המבקשים הינם הבעלים של חלקות מקרקעין שונות הנכללות בגושים 6665 ו-6673, המצויות בכפר שמריהו (המבקשים והמקרקעין הנ"ל השייכים להם יכונו להלן, לשם הקיצור ובהתאמה: "המבקשים" ו-"המקרקעין"). המרצת הפתיחה המתוקנת דנן הוגשה ע"י המבקשים כנגד נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (לשעבר מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ) (להלן: "נתיבי ישראל"), חברת נתיבי איילון בע"מ (להלן: "נתיבי איילון") וכן כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה – הרצליה (להלן: "הוועדה המקומית") (נתיבי ישראל, נתיבי איילון והוועדה המקומית יכונו יחד להלן: "המשיבות"). בגדר התובענה מתבקש בית המשפט לקבוע את גובה פיצויי ההפקעה להם זכאים המבקשים בשל הפקעת המקרקעין שבבעלותם על ידי נתיבי ישראל ונתיבי איילון. לגרסת המבקשים, את שיעור פיצויי ההפקעה המגיעים להם יש לקבוע לפי שווי המקרקעין המופקעים בייעודם החקלאי, ללא כל הפחתה או קיזוז. בנוסף, מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבות לשלם למבקשים פיצוי מלא בגין כל הנזקים וההוצאות שנגרמו להם בגין הפקעת המקרקעין שבבעלותם, וכן לפסוק לטובתם הוצאות משפט, לרבות עבור שכר טרחת שמאי מקרקעין מטעמם, ותשלום שכ"ט עו"ד.

אקדים ואציין כי המרצת הפתיחה המתוקנת אמנם הוגשה כאמור בשם 65 מבקשים, אך בהתאם להודעת המבקשים מיום 24.9.2017, התבקש בית המשפט למחוק מן התביעה את המבקשים מס' 28 עד 50, שהינם בעלי זכויות בחלקה 419 שבגוש 6665. בתגובה לכך עמדו המשיבות על עמדתן לפיה יש לדחות את התביעה נגד המבקשים מס' 28 עד 50, ובהמשך לכך ניתן ביום 26.10.2017 פסק דין הדוחה את תביעתם של מבקשים אלו ללא צו להוצאות. משכך, מובהר בזאת כי פסק הדין בתובענה דנן מתייחס למבקשים הבאים: המבקשים מס' 1 עד מס' 4 (חלקה 33, גוש 6665), המבקשת מס' 5 (חלקה 249, גוש 6665), המבקשים מס' 6 ומס' 7 (חלקה 250, גוש 6665), המבקשים מס' 8 ומס' 9 (חלקה 251, גוש 6665), המבקש מס' 10 (חלקה 254, גוש 6665), המבקשים מס' 11 ומס' 12 (חלקה 255, גוש 6665), המבקשים מס' 13 עד מס' 18 (חלקה 258, גוש 6665), המבקשים מס' 19 ומס' 20 (חלקה 260, גוש 6665), המבקשים מס' 21 ומס' 22 (חלקה 261, גוש 6665), המבקשים מס' 23 עד מס' 25 (חלקה 262, גוש 6665), המבקשים מס' 26 ומס' 27 (חלקה 263, גוש 6665), המבקשים מס' 51 עד מס' 59 (חלקה 54, גוש 6673), המבקשים מס' 60 עד מס' 63 (חלקה 58, גוש 6673), והמבקשים מס' 64 ומס' 65 (חלקה 64, גוש 6673).

עוד יצוין, כי המרצת הפתיחה המתוקנת הוגשה בתחילה כנגד המשיבות וכן כנגד שר התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים (להלן: "שר התחבורה"). אולם, נוכח הסכמת הצדדים, ניתן ביום 13.10.2015 פסק דין חלקי אשר בגדרו נמחקה התביעה כנגד שר התחבורה ללא צו להוצאות.

"גלגולו" של ההליך דנן
ההליך דנן ראשיתו בהמרצת פתיחה שהוגשה ביום 11.11.2012 ע"י 99 מבקשים, אשר הינם הבעלים של חלקות מקרקעין שונות הנכללות בגושים 6663, 6665 ו-6673, ומצויות בכפר שמריהו ובהרצליה (להלן: "המבקשים המקוריים" ו-"המרצת הפתיחה המקורית" בהתאמה). בתביעתם בקשו המבקשים המקוריים לפסוק לטובתם פיצויי הפקעה בגין הפקעת מקרקעין שבבעלותם על ידי נתיבי ישראל. ההפקעה נעשתה לצורך סלילת כביש 531 (להלן: "כביש 531") כחלק מתוכנית תת"ל 15 – כביש 531, שמטרתה תכנון כביש מס' 531 ומסילת רכבת הידועה כ"מסילת השרון". תוכנית זו פורסמה למתן תוקף ביום 13.12.2007 (להלן: "תת"ל 15"). בתמצית יצוין כי המבקשים המקוריים ונתיבי ישראל הגיעו להסכמות אשר יישבו את מרבית המחלוקות שהועלו במסגרת המרצת הפתיחה המקורית. להסכמות אלו ניתן תוקף של פסק דין ביום 2.11.2014 (להלן: " הסדר הפשרה"). בנוסף, ניתן באותו מועד גם תוקף של החלטה להסדר דיוני עליו הסכימו המבקשים המקוריים ונתיבי ישראל, לפיו הוגשה המרצת הפתיחה המתוקנת נגד נתיבי ישראל, וכן נגד נתיבי איילון ו הוועדה המקומית, בגין המחלוקות שטרם נפתרו, ואפשר תפורטנה להלן (להלן: "ההסדר הדיוני").

לאחר שהוגשו תגובות מטעם נתיבי ישראל , נתיבי איילון והוועדה המקומית להמרצת הפתיחה המתוקנת, הגדירו הצדדים בדיון שהתקיים ביום 11.2.2016 את המחלוקת ביניהם נושא ההליך דנן באופן הבא: "האם יש לשום את המקרקעין שהופקעו למבקשים בהתעלם מהעובדה שחלה עליהם תוכנית הר/1645/ב אם לאו, או בכל דרך אחרת שימצא לנכון, באופן שעל חב' נתיבי ישראל ו/או חברת נתיבי איילון ו/או הוועדה המקומית בהרצליה חלה חובה לשלם למבקשים פיצויים נוספים (להלן: "תשלום נוסף") נוכח העובדה שחב' נתיבי איילון והוועדה המקומית הרצליה צורפו כמשיבות נוספות לתובענה דנן." (להלן: " המחלוקת").

עוד מוצא אני לנכון לציין כי חלק מהצדדים ניהלו ביניהם במרוצת השנים הליכים שונים בפני ערכאות שונות, לרבות ועדות ערר וכן בפני בית המשפט העליון. ההתייחסות להליכים אלה או לחלקם תעשה במסגרת פסק דין זה ככל שתהא להם רלבנטיות למחלוקת נושא התובענה כפי שהוגדרה על ידי הצדדים עצמם.

המסגרת העובדתית הרלוונטית
ביום 27.10.1998 אושרה למתן תוקף תוכנית הר'/1645/ב' (להלן: " תוכנית נתיבי איילון") שאין חולק כי היא חלה, בין היתר, על חלק מהמקרקעין נושא המרצת הפתיחה המתוקנת (פרסום ברשומות אודות תוכנית נתיבי איילון נעשה ביום 27.10.1198, נספח 3 לסיכומי נתיבי איילון). עיקרי הוראות תוכנית נתיבי איילון היו אלה:
(א) שינוי ייעוד הקרקע מאזור חקלאי לשטח לתכנון מחדש למסדרון תחבורתי;
(ב) קביעת הוראות בדבר קווי בניה לדרך; וכן -
(ג) קביעת הוראות למיגון על בסיס תסקיר השפעה על הסביבה.
בגין תוכנית זו, הפקידה ביום 9.1.2000 חברת נתיבי איילון כתב שיפוי מלא עבור חבותה האפשרית של הוועדה המקומית בתשלום פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעין הנכללים בתוכנית (מוצג 10 מטעם נתיבי איילון, עמ' 129).

אין חולק כי תוכנית נתיבי איילון לא מומשה בקשר לכל המקרקעין. במסגרת תוכנית זו לא הופקעו שטחים הנכללים במקרקעין נושא התביעה דנן, למעט הפקעות שבוצעו, בין היתר, בקשר לחלקים מחלקה 33 וחלקים מחלקה 419 בגוש 6665 (צו ההפקעה המתייחס לחלקים בחלקות 33 ו-419 פורסם ביום 10.1.2001, נספח 2 לסיכומי נתיבי איילון). עוד אין חולק כי בעקבות אישור תוכנית נתיבי איילון, שונה הייעוד של המקרקעין מייעוד "חקלאי'" לייעוד של "דרך".

לאחר אישורה של תוכנית נתיבי איילון, הגישו חלק מבעלי המקרקעין נושא התובענה דנן (בעלי חלקה 419 בגוש 6665) תביעות פיצויים לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בגין ירידת ערך של חלקותיהם. תביעות אלו נדחו על ידי הוועדה המקומית. במסגרת החלטתה מיום 5.3.2002, אימצה הוועדה המקומית את חוות הדעת של עו"ד טל דגן ושל שמאי המקרקעין מאיר צור, לפיהן לא נוצרה ירידת ערך במקרקעין בעקבות אישור תוכנית נתיבי איילון. הוועדה המקומית נימקה החלטתה בכך שלרוב החלקות אין פוטנציאל לשינוי יעוד "למגורים" אלא להפוך "לפארק", וכן מאחר "שניתן להמשיך ולהשתמש במקרקעין בשימוש חקלאי עד לתפיסת החזקה בפועל" (נספח ד' להמרצת הפתיחה המתוקנת). חוות דעת דומות, לפיהן תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך של המקרקעין ניתנו על ידי השמאי מאיר צור בקשר לחלקות אחרות במקרקעין שבעליהן אינם נמנים על המבקשים בתובענה דנן (בעלי חלקות 12, 13, 16, 34, 35, 253 ו-257, גוש 6665) (ר' חוות דעת מיום 18.11.2001, מוצג ת'/1, בעמ' 12 ; חוות דעת מיום 18.11.2001, מוצג ת'/2, בעמ' 10).

ועדת הערר שדנה בעררים על החלטות הוועדה המקומית בקשר לתביעות בגין ירידת הערך של המקרקעין כתוצאה מאישורה של תוכנית נתיבי איילון מינתה שמאים מכריעים שונים לצורך הכרעה בעררים שהוגשו על החלטות הועדה המקומית. כך לדוגמה, ביום 22.10.2001 מונה על ידי ועדת הערר השמאי מר יעקב ביר (להלן: " השמאי ביר") כשמאי מכריע. ביום 26.7.2002 ניתנה שומה מכרעת על ידי השמאי ביר בקשר לחלק מהחלקות הנכללות במקרקעין, לרבות חלקות 254 ו-419 בגוש 6665, במסגרתה נקבעה ירידת ערך של החלקות בהן דן השמאי ביר בעקבות אישורה של תוכנית נתיבי איילון (שומת השמאי ביר, נספח 2 לתשובת נתיבי איילון, עמ' 35). ועדת הערר אימצה את החלטת השמאי המכריע הזה בהחלטתה מיום 22.5.2008 (נספח 1 לתשובת הוועדה המקומית).

גם המבקשים מס' 28 עד מס' 33 הגישו תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך הנטענת של מקרקעיהם כתוצאה מאישורה של תכנית נתיבי איילון. תביעה זו נדחתה ביום 20.2.2002 על ידי הוועדה המקומית. במסגרת ערר שהגישו המבקשים מס' 28 עד מס' 33 על החלטת הוועדה המקומית, מונה השמאי מר יצחק סיוון (להלן: "השמאי סיוון") כשמאי מכריע (מוצג 10 מטעם נתיבי איילון, עמ' 132). השמאי סיוון קבע את שיעור ירידת ערך המקרקעין נושא הערר שנדון על ידו (שומת השמאי סיוון, נספח 3 לתשובת נתיבי איילון, עמ' 34). ועדת הערר אימצה את החלטת השמאי סיוון בהחלטתה מיום 22.5.2008 (נספח 1 לתשובת הוועדה המקומית).

חלק אחר מבעלי המקרקעין לא הגישו תביעה לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה בגין ירידת ערך של המקרקעין השייכים להם כתוצאה מאישורה של תוכנית נתיבי איילון, ובחלוף המועד להגשת תביעה שכזו, דהיינו - לאחר חלוף 3 שנים מיום אישור תוכנית נתיבי איילון, הם פנו לשר הפנים בבקשה לאשר להם הארכת מועד להגשת תביעה כזו. לאחר שבקשתם לשר הפנים נדחתה, הגישו חלק מהמבקשים ביום 23.11.2006 עתירה לבג"צ כנגד החלטת שר הפנים שלא להאריך את המועד להגשת תביעות כאמור (ר' נספח ה' להמרצת הפתיחה המתוקנת). בפסק דין שניתן במסגרת הדיון בעתירה בבית המשפט העליון ביום 19.11.2008 הוחלט כדלקמן:

"לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובעקבות הערות בית המשפט, משך בא-כוח העותרים את עתירתו תוך שמירת טענותיו לדיון שיתקיים בפני הערכאה שתידון בפיצויי ההפקעה" (ר' בג"ץ 8331/06 הירשהורן נ' שר הפנים ואח' (לא פורסם, 19.11.2008) (להלן: "בג"ץ הירשהורן"), נספח ו' להמרצת הפתיחה המתוקנת).

כפי שיפורט להלן, פסק הדין בבג"ץ, לרבות הפרשנות שיש ליתן לפסק דין זה לגבי שאלת הסמכות שניתנה לבית המשפט זה לדון בטענות שהועלו על ידי חלק מהמבקשים במסגרת העתירה לבג"ץ, ובכלל זה גם בקשר לבקשתם להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, שנויים במחלוקת בין הצדדים.

ביום 16.4.2007 פורסם מכוחו של סעיף 3 בפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: "פקודת הדרכים") צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (דרך מס' 20: מערכת מחלפים: התחברות דרך מס' 20 עם מחלף שבעת הכוכבים; עם מחלף מעפילים ; מסילת ברזל ; מסילת החוף), התשס"ז – 2007 (להלן: " צו ההפקעה"), אשר הכריז על שטחי קרקע מתוך שטחי המקרקעין שבבעלות המבקשים כמיועדים להפקעה לצורך התוויית דרך 531. צו ההפקעה נועד גם לאפשר את ביצועה של תוכנית תת"ל 15 שאושרה כאמור למתן תוקף רק ביום 13.12.2007.

כמוגדר ע"י הצדדים עצמם בדיון מיום 11.2.2016, המחלוקת בין הצדדים מתרכזת בשאלה האם לצורך שומת פיצויי ההפקעה להם זכאים המבקשים כתוצאה מהפקעת מקרקעיהם במסגרת צו ההפקעה, יש להתעלם משינוי הייעוד וירידת הערך של המקרקעין כתוצאה מאישורה של תוכנית נתיבי איילון שבמסגרתה שונה ייעוד המקרקעין מייעוד "חקלאי" לייעוד "דרך"?

במהלך הדיון מיום 11.2.2016 הוסכם בין הצדדים כי במועד פרסום צו ההפקעה על ידי נתיבי ישראל ביום 16.4.2007 ייעודם של המקרקעין המופקעים היה ייעוד של "דרך". בנוסף לכך הוסכם בין הצדדים כי שווי המקרקעין בייעוד "חקלאי" ביום פרסום צו ההפקעה הסתכם בסכום של 120 $ לכל 1 מ"ר, ואילו שווי המקרקעין בייעוד של "דרך" הסתכם בסכום של 12 $ ל-1 מ"ר (ר' עמ' 17, ש' 1-22 לפרו').

טענות הצדדים
טענות המבקשים
המבקשים טוענים כי בשל הפקעת המקרקעין שבבעלותם הם זכאים לקבל פיצוי מלא וממצה, לרבות קבלת פיצויי הפקעה החל מהמטר הראשון שהופקע מהם. כן טוענים המבקשים כי הינם זכאים לקבל פיצויי הפקעה מלאים בגין שטחי מקרקעין שהוטלו עליהם מגבלות בניה שונות. המבקשים טוענים כי חלק מהחלקות במקרקעין הופקעו באופן חלקי, ואילו לגבי יתרת השטח שלא הופקעה הוטלו מגבלות בניה שונות וחלק מהחלקות נותקו מדרכי הגישה או בותרו בשל ההפקעה. לטענת המבקשים, כתוצאה מכך נגרם להם נזק והוטלו מגבלות משמעותיות ביחס לאופן העיבוד החקלאי של יתרת החלקות שבבעלותם. לפיכך, טוענים המבקשים כי על המשיבות לשלם להם פיצויי הפקעה מלאים גם בקשר לשטחים אלה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי על המשיבות לשלם להם פיצוי מלא גם בגין מחוברים שנמצאו בחלקות המופקעות במועד ההפקעה, וכן כי פסיקת פיצויי ההפקעה לטובתם צריכה להיעשות תוך גילום כל ההפחתות והתשלומים הנלווים להליך ההפקעה ולרכישת קרקע חלופית מכספי הפיצוי שיקבע בתובענה זו, לרבות תשלומי מיסים, עלויות העתקת המחוברים, וכן עלויות נוספות הנלוות לרכישת קרקע חלופית.

המבקשים טוענים כי ככל שהדבר נוגע למקרקעיהם, תוכנית נתיבי איילון לא מומשה מעולם והוחלפה מספר שנים לאחר מכן בתת"ל 15. המבקשים מציינים כי עשר השנים שנקבעו בהוראות תוכנית נתיבי איילון לביצועה של תוכנית זו חלפו, ותת"ל 15 – שבין יוזמיה נמצאות גם חברת נתיבי איילון עצמה, כוללת את שטחי תוכנית נתיבי איילון. בסיכומי התשובה שהוגשו לבית המשפט מוסיפים המבקשים וטוענים כי תוכנית נתיבי איילון, צו ההפקעה ותת"ל 15 חופפים ומסמנים אותו כביש באותו תוואי. לפיכך, לשיטת המבקשים, תוכנית נתיבי איילון נבלעה בתת"ל 15, ויש לראות בתוכנית נתיבי איילון ובתת"ל 15 כ"רצף תוכניות", שיש להתייחס אליהן כאל תוכנית אחת. המבקשים מבקשים גם לאבחן את שנקבע במסגרת ת"א (מחוזי מרכז) 46701-02-10 סמואל נ' נתיבי איילון ואח' (פורסם בנבו, 11.12.2012) (להלן: "עניין סמואל") דהיינו - שתוכנית נתיבי איילון ותוכנית תת"ל 15 הינן תוכניות נפרדות, וטוענים כי עניין זה לא עסק כלל במקרקעין נושא התביעה דנן הנמצאים בכפר שמריהו, אלא באדמות בהרצליה.

לטענת המבקשים עמדת נתיבי איילון הייתה כי אישורה של תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך של המקרקעין שהיו שייכים להם, וכי על עמדה זו הסתמכה הוועדה המקומית בהחלטתה לדחות את התביעות לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שהוגשו לה עקב הפגיעה בערך המקרקעין השייכים להם. המבקשים טוענים כי בהסתמך על החלטה זו חלק מהמבקשים לא נקט בשום פעולה כנגד תוכנית נתיבי איילון, ולא הגיש תביעות לירידת ערך לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה בגין אישורה של תוכנית זו. המבקשים הציגו חילופי מכתבים מיום 17.12.2000 ומיום 18.12.2000 בין אביו של המצהיר מטעם המבקשים, מר יוסף הירשהורן ז"ל לבין נציג נתיבי איילון, במסגרתם ביקש מר הירשהורן ז"ל מידע בקשר לחלקות שבבעלותו, ונענה על ידי נציג נתיבי איילון כי חלקות אלו כלולות בתכנית נתיבי איילון אך עבודת קטע הכביש הנוגע לחלקות אלו טרם החלה ו-"כנראה יקח עוד מספר שנים עד שיבוצע הקטע הנ"ל" (מוצגים ת/4, נ/2). בקשר לטענת ההסתמכות הדגישו המבקשים בסיכומי התשובה שהגישו כי בניגוד לטענת המשיבות הם אינם נדרשים להגיש תצהירים המעידים על הסתמכות מטעם כל המבקשים, אלא ניתן להסתפק בתצהיר של מבקש אחד, וממילא טענה זו לא הועלתה על ידי נתיבי איילון במסגרת תשובתם לעתירה בבג"ץ. יתירה מזו: טענת המשיבות בקשר לאי צירוף התצהירים מטעם כלל המבקשים אף חורגת מההסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה, ואשר לפיו הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט יכריע על סמך הראיות שהוגשו לו עד למועד ההסדר הדיוני. בנוסף לכך, המבקשים מציינים כי כלל התביעות שהוגשו לוועדה המקומית בגין ירידת ערך המקרקעין עקב אישורה של תכנית נתיבי איילון נדחו על ידה גם בתוך תקופת ההתיישנות, וזאת - בניגוד לטענת המשיבות.

המבקשים טוענים כי לאחר שנים הסתבר להם כי נתיבי ישראל – אשר לטענתם באה בנעליה של נתיבי איילון על פי החלטת משרד התחבורה - מחזיקה בעמדה הפוכה לעמדה המקורית של נתיבי איילון ולעמדת הוועדה המקומית, אשר סברו, כאמור לעיל, כי תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך של המקרקעין שלהם. מאידך – כאשר הוגשה התביעה דנן לתשלום פיצויי הפקעה נטען ע"י נתיבי ישראל כי תוכנית נתיבי איילון היא זו שגרמה לירידת ערך הקרקע, ועל כן יש לשלם לבעלי המקרקעין פיצויי הפקעה בהתחשב בייעוד ל "דרך", דהיינו – לפי שווי של 10 $ עד 12 $ לכל 1 מ"ר.

לשיטת המבקשים, השינוי המהותי שבין עמדתה של נתיבי איילון שסברה כי אישורה של תוכנית נתיבי איילון לא גרם לירידת ערך למקרקעיהם של המבקשים, לבין עמדת נתיבי ישראל הסוברת הפוך מכך, עלול לגרום לשלילת הפיצוי המגיע להם כבעלי הקרקע עקב הפגיעה שנוצרה כתוצאה מאישור תוכנית נתיבי איילון. באופן כזה נגרם להם נזק גדול במיוחד מאחר שהמועד להגשת תביעה לפי ס' 197 בחוק התכנון והבניה עקב ירידת ערך המקרקעין שלהם לאחר אישור תוכנית נתיבי איילון חלף, ועל כן חלה התיישנות על תביעה כזו. המבקשים טוענים כי אין לאפשר למשיבות לתעתע בבעלי המקרקעין: מחד גיסא, להעלות טענה כי תוכנית נתיבי איילון אינה גורמת לירידת ערך של מקרקעיהם, ומאידך גיסא, בחלוף תקופת ההתיישנות לתביעה לפי ס' 197 בגין ירידת ערך המקרקעין האלה - לטעון כי היה על המבקשים להגיש תביעה לירידת ערך ומאחר שלא עשו כן איבדו לכאורה 90% מערך המקרקעין שבבעלותם. לשיטת המבקשים, חוסר תיאום העמדות בין נתיבי איילון לבין נתיבי ישראל, כפי שגם עולה מעדותו של מר אלון פריאל שהיה הגורם הרלוונטי בנתיבי איילון במועד פרסום צו ההפקעה, הוא שיצר את המחלוקת דנן. לשיטת המבקשים, משהובהר כי החלפת הגורם המטפל בפיצוי מביא לשלילת 90% מסכום הפיצוי, יש לקבוע שמינוי גורם כזה או אחר, שנמנע מתיאום עם קודמו, אינו צריך להיות לרועץ לבעלי המקרקעין – הם המבקשים. המב קשים מציינים כי החלטת ועדת הערר לפיה תוכנית נתיבי איילון אכן גרמה לירידת ערך המקרקעין בגין שינוי יעודם מייעוד "לחקלאות" לייעוד "לדרך" ניתנה ביום 26.5.2008, והינה מאוחרת לצו ההפקעה מיום 1.3.2007, ועל כן היא לא יכלה לשמש כנימוק לחוסר התיאום שבין נתיבי איילון לבין נתיבי ישראל לעניין זה. בהקשר זה מדגישים המבקשים כי נתיבי ישראל גילתה את עמדתה לפיה תוכנית נתיבי איילון היא זו שגרמה לירידת ערך במקרקעין עובר להחלטת ועדת הערר בקשר לכך, ועל כן היא מושתקת מלטעון כנגד עמדה זו כיום. לפיכך, טוענים המבקשים כי על המשיבות לפצותם לפי שווי הקרקע בייעוד "חקלאי", דהיינו טרם שינוי יעודם במסגרת אישור תוכנית נתיבי איילון, וכל זאת - ללא כל הפחתה שהיא.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי אמנם רשות מנהלית רשאית לשנות את החלטתה אולם אין לשנות החלטה אלא במקרים מיוחדים, ואין לאפשר שינוי עמדה כזה כאשר אזרח נפגע מכך על לא עוול בכפו. לשיטתם, לא הוסבר כלל על ידי המשיבות מדוע אימצה נתיבי ישראל עמדה הפוכה לעמדת נתיבי איילון, כאשר שתיהן מהוות את זרועו הארוכה של שר התחבורה.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בפסק הדין שניתן בעתירה שהגישו חלק מהם לבג"ץ כנגד החלטת שר הפנים שלא להאריך את המועד להגשת תביעות לפי סעיף 197 בגין ירידת הערך של מקרקעיהם הוחלט כי בירור טענות הצדדים יעשה בפני בית המשפט שידון בתביעת פיצויי ההפקעה, וכל צד זכאי לשמור את על טענותיו. לשיטתם, פסק הדין מקנה לבית משפט זה סמכות רחבה ביותר, וגמישות רבה המתפרשת גם לגבי פסיקת פיצויים בגין ירידת ערך, המסורים בדרך כלל לוועדות הערר המחוזיות ולא לבית המשפט. לגירסתם, ככל שנתיבי איילון סברה שההסדר שנקבע במסגרת פסק הדין בבג"ץ הירשהורן אינו ראוי, היא הייתה צריכה להתנגד לו בזמן אמת.

בסיכומי התשובה שהוגשו על ידם טוענים המבקשים כי יש לדחות את טענות המשיבות בדבר היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבנייה מאחר שבית משפט זה יכול לבחון את ההנמקה בגינה נדחתה התביעה בגין ירידת הערך. לגרסת התובעים, אם הרשות שהפקיעה בפועל את המקרקעין מתעלמת מהנמקה זו ואף מאמצת עמדה הפוכה, על בית המשפט הדן בפיצויי ההפקעה להתערב בכך על פי דין, ובהתאם לכללי מניעות, השתק, הוגנות וחובת תום הלב.

עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי לשיטתם אין כל פסול בגישת בעל קרקע, אשר תביעתו נדחתה בהנמקה כי תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך של הקרקע מאחר שניתן לעבדה עיבוד חקלאי עד למועד מסירת החזקה בה לרשות המפקיעה, שלא לנקוט בהליכי ערעור נוספים, ולהעדיף להמתין למועד תשלום פיצויי ההפקעה כדי לקבל את מלוא שווי המקרקעין שבבעלותו אשר נפגעו מהתכנית שאושרה ומההפקעה.

ביחס לחלקות 33 ו-419 בגוש 6665 וחלקות 54 ו-58 בגוש 6673, טוענים המבקשים כי הן אמנם הופקעו באופן חלקי לצורך סלילת כביש 531, אך גם יתרת שטחי החלקות, שלא הופקעה, נותרה צמודה לדרך ראשית סואנת, ולכן, אין ספק שלא הושבחה. לפיכך, ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל (פורסם בנבו, 15.5.2012) (להלן: "עניין רוטמן"), על נתיבי ישראל, כרשות המפקיעה, לשלם לבעל הקרקע הנפגע פיצוי מהמ"ר הראשון. המבקשים טוענים כי אמנם שר התחבורה אישר למבקשים תשלום פיצוי החל מהמ"ר המופקע הראשון, אך תשלום זה בוצע בהסתמך על עמדת נתיבי ישראל כי ייעוד המקרקעין שונה לייעוד "דרך" ועל כן שווי הפיצוי לכל 1 מ"ר הוא 10 $ , ולא לפי שווים המלא של המקרקעין לפי ייעוד "חקלאי" – לפי שווי של 120 $ לכל 1 מ"ר. יצוין כי נוכח הסכמת הצדדים והצהרת ב"כ נתיבי ישראל במסגרת הדיון מיום 13.10.2015, נמחק כאמור שר התחבורה מן התביעה, והוסכם כי ככל שבית המשפט ימצא שיש לשלם למבקשים פיצויי הפקעה נוספים על אלו ששולמו בקשר לחלקות אלו, נתיבי ישראל תישא בתשלומים אלו (עמ' 13-14 לפרו').

טענות נתיבי ישראל
נתיבי ישראל טוענת כי טענות המבקשים בקשר לפסיקת פיצויים בגין נזקים, הוצאות ישירות ועקיפות, הוצאות משפט, שכר טרחת שמאי מקרקעין, תשלום בגין מחוברים ותשלום פיצויי הפקעה החל מהמ"ר המופקע הראשון, נוגדות את ההסדר הדיוני וחורגות מהמחלוקת שהוגדרה על ידי הצדדים עצמם, ועל כן - דינן להידחות.

נתיבי ישראל טוענת כי גם אם היה ממש בטענת המבקשים לפיה הם הסתמכו על עמדת נתיבי איילון לפיה תוכנית תיבי איילון לא גרמה לירידת ערך של מקרקעיהם, הרי שלא ברור מדוע הם סבורים כי נתיבי ישראל מחויבת לעמדת נתיבי איילון. בנוסף, נתיבי ישראל טוענת כי היא לא באה בנעליה של נתיבי איילון, וכי מדובר בחברה עצמאית לכל דבר ועניין שאינה מחויבת להחלטותיה של נתיבי איילון.

נתיבי ישראל מוסיפה וטוענת כי במסגרת ההליך דנן הסעד הנדרש על ידי המבקשים הוא הארכת מועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אשר אינו מצוי בסמכותו של בית משפט זה.

עוד טוענת נתיבי ישראל כי ההפקעה נושא ההליך דנן בוצעה מכוח פקודת הדרכים, ובהתאם להוראות אלו, הרשות המפקיעה אמורה לשלם פיצויי הפקעה בהתאם לשווי המקרקעין במועד הקובע, קרי, במועד פרסום צו ההפקעה. לגרסתה, אין חולק בעניין זה כי ביום פרסום ההודעה על ההפקעה - 16.4.2007, המקרקעין המופקעים היו בייעוד של "דרך" מכוח תכנית נתיבי איילון, שאושרה. לפיכך, גם אם המבקשים היו מצליחים להוכיח את טענתם בדבר הסתמכות על עמדת נתיבי איילון, הרי שאין לטענה זו כל קשר לתשלום פיצויי הפקעה בגין הפקעה שחלה עליה פקודת הדרכים, ולכן את פיצויי ההפקעה יש לקבוע עפ"י פקודת הדרכים בהתאם לשווי הקרקע ערב ההפקעה. לטענת נתיבי ישראל, ממילא טענות להסתמכות מקומן במסגרת הבקשה להארכת מועד להגשת תביעה בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה או בעתירה לבג"ץ בקשר לכך, ולא במסגרת ההליך דנן.

בקשר לטענת ההסתמכות שהעלו המבקשים ביחס לעמדת נתיבי איילון לפיה אישור תוכנית נתיבי איילון לא גרם לירידת ערך של מקרקעיהם - טוענת נתיבי ישראל כדלקמן:

(1) המבקשים לא הוכיחו הסתמכות כלשהי מאחר שטענה מסוג זה הייתה אמורה להיתמך בתצהיר של כל אחד ואחד מבין המבקשים תוך מתן הסבר פרטני מדוע לא הוגשה על ידו תביעה בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אלא, שבמקרה הנוכחי – כל המבקשים הגישו שני תצהירים בלבד;
(2) חותמי שני התצהירים שהוגשו, ה"ה עמנואל הירשהורן ומוטי עציוני, אינם מצהירים על הסתמכות של מבקשים אחרים, זולת הסתמכותם שלהם עצמם, ומכאן שלא ניתן כלל לטעון כי יתרת המבקשים שיש לדון בעניינם במסגרת הליך זה, הסתמכו על מצג זה או אחר ;
(3) טענת ההסתמכות אינה יכולה לעמוד מאחר שבפועל הוגשו תביעות בגין ירידת ערך עקב אישור תוכנית נתיבי איילון, ואף נפסקו פיצויים לבעלי זכויות במקרקעין כתוצאה משינוי הייעוד "לדרך" ובגין החלת קווי הבניין במסגרת תוכנית נתיבי איילון;
(4) החלטת הוועדה המקומית שצורפה כנספח ד' להמרצת הפתיחה המתוקנת במסגרתה נדחו התביעות לירידת ערך ניתנה ביום 5.3.2002, דהיינו - ממילא לאחר חלוף מועד ההתיישנות להגשת תביעות לפי סעיף 197 בגין ירידת ערך. לפיכך, לא ברור כיצד ניתן לבסס טענת הסתמכות על החלטה שניתנה בחלוף המועד להגשת תביעה בגין ירידת ערך לאחר אישור תוכנית נתיבי איילון ;
(5) יש לדחות את טענות המבקשים להסתמכות היות שממילא רכשו המבקשים את זכויותיהם במקרקעין לאחר אישורה של תוכנית נתיבי איילון, ולפיכך קנו את המקרקעין במצבם התכנוני לאחר אישורה של תוכנית זו ;
(6) טענת המבקשים להסתמכות על עמדתה של נתיבי איילון עומדת גם בסתירה לנטען בעתירת חלק מהמבקשים לבג"ץ, עליה סומכים המבקשים, בגדרה נטען כי רוב העותרים לא ידעו על תוכנית נתיבי איילון, וממילא גם לא הועלתה הטענה כי נתיבי איילון טענה בפניהם שאישור תכנית נתיבי איילון אינו פוגע בשווי המקרקעין;
(7) ככל שקיימת הסתמכות בעלת תוקף - הרי שהיא דווקא של נתיבי ישראל אשר לצורך בניית תקציב תת"ל 15 הסתמכה במשך השנים על העובדה שבאזור זה היא עתידה להפקיע שטחים שכבר יועדו בעבר בתוכנית נתיבי איילון ל"דרך", ולפיכך תקציבה נקבע בהתאם לכך.

לגבי טענת המבקשים לפיה במסגרת הדיון בעתירתם קבע בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ כי טענותיהם ישמעו במסגרת התביעה לקבלת פיצויי ההפקעה, טוענת נתיבי ישראל כי לא ברור לאיזה הליך הפקעה התייחס בית המשפט העליון בהחלטתו, וממילא אין לחייב את נתיבי ישראל להחלטה בהליך שלא הייתה צד לו. יתירה מזו: רק חלק מהמבקשים היה צד לעתירה בבג"ץ, ועל כן ממילא יש לאפשר רק למבקשים אלו להעלות טענותיהם בהסתמך על פסק הדין שניתן בבג"ץ.

לגבי הטענה כי תוכנית נתיבי איילון לא מומשה במשך 10 שנים ונבלעה בתת"ל 15, טוענת נתיבי ישראל כי צו ההפקעה פורסם טרם חלוף המועד לביצוע תוכנית נתיבי איילון, ולכן סופה של טענה זו להידחות. לגבי הטענה כי תוכנית נתיבי איילון וצו ההפקעה מהווים "מהלך תכנוני אחד", טוענת נתיבי ישראל כי ההליך דנן אינו עוסק בתביעת פיצויים בגין ירידת ערך כתוצאה מאישורה של תוכנית נתיבי איילון אלא בתביעה לפיצויי הפקעה, וממילא במועד פירסומו של צו ההפקעה, תת"ל 15 טרם קיבלה תוקף. בנוסף, טוענת נתיבי ישראל כי הפסיקה עליה נסמכים המבקשים מתייחסת לנסיבות בהן ניתן לראות בשתי תוכניות "מהלך תכנוני אחד" ולא לנסיבות כגון אלה החלות במקרה הנוכחי, דהיינו – לנסיבות בהן מבוקש להתייחס לתוכנית נתיבי איילון ולצו ההפקעה כאל מהלך תיכנוני אחד. יתירה מזו: תוכנית נתיבי איילון הנה תוכנית עצמאית ונפרדת, שחלקה אף בוצע בפועל ושבעלי זכויות בתחומה הגישו וקיבלו פיצוי בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה.

נתיבי ישראל מוסיפה וטוענת כי שומת פיצויי ההפקעה ששילמה למבקשים נערכה על הצד הגבוה. ראשית, נתיבי ישראל שילמה סך של 5-10 דולר למ"ר עבור הפקעת קרקע בייעוד של "דרך", בזמן ששמאי המבקשים הבהיר עמדתו בהליכים המקבילים להליך דנן (כפי שיוגדרו להלן) כי קרקע בייעוד של "דרך" שוויה 0 ("אפס"). שנית, נתיבי ישראל שילמה שווי מלא בגין הפקעת קרקע חקלאית שהוגבלה בקווי בניין, בעוד ששמאי המבקשים הבהיר עמדתו, במסגרת ההליכים המקבילים, לפיה יש להפחית משוויה של קרקע כזו אשר חלות עליה מגבלות של קווי בניין כ-50%.

טענות נתיבי איילון
נתיבי איילון טוענת כי זולת חלק קטן מחלקות 33 ו-419 בגוש 6665 אשר הופקעו בשנ ת 2000, הרי שנתיבי איילון לא הפקיעה מעולם את המקרקעין, או חלק מהם, ועל כן דינה של התביעה כנגדה להידחות על הסף מחמת העדר יריבות. נתיבי איילון מציינת כי בקשר לחלק קטן מחלקות 33 ו-419 הוגשו מטעם המבקשים 1-4 ו-28-33 תביעות לקבלת פיצויי ההפקעה, וכן לקבלת פיצויים בגין ירידת ערך חלקותיהם , אשר נדונות במסגרת ת"א 1849/07 צור גבריאל ואח' נ' נתיבי איילון ואח', במאוחד עם ת"א 1244/08 סולוף נ' נתיבי ישראל ואח' בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט חיים טובי) (לעיל ולהלן: "ההליכים המקבילים"). בהתייחס לטענה זו טוענת נתיבי איילון כי אין להטיל חובת תשלום אלא על הגוף שהפקיע בפועל, דהיינו – כי אין להטיל עליה חובות תשלום בגין הפקעה שביצע גוף אחר, קרי: נתיבי ישראל.

נתיבי איילון מוסיפה וטוענת כי המבקשים לא פירטו, ובכלל זה גם לא בתצהיריהם, מהם הנזקים שלכאורה נגרמו להם לפי טענתם, למעט הפיצוי אשר הם טוענים כי הם זכאים לקבלו עקב ירידת הערך של מקרקעיהם.

עוד טוענת נתיבי איילון כי דין התביעה שהוגשה נגדה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה. לטענת נתיבי איילון המבקשים אמנם מעידים על עצמם כי תביעתם עוסקת במימוש זכותם לקבלת פיצויי הפקעה אך בפועל מדובר בתובענה מחודשת לקבלת פיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. תביעה לפיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבנייה מצויה בסמכותה העניינית של הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ועל כן בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בה. בנו סף, ממילא חלק מהמבקשים כבר הגיש תביעו ת לפיצויים בגין ירידת ערך במועדים הנדרשים על פי הדין, ואף שולמו לחלק מהם פיצויים בגין ירידת ערך מקרקעיהם. לכן אין מקום לשוב ולדון מחדש בתביעות אלו. דיון מחודש בתביעות אלו מהווה מבחינה אופרטיבית ערעור על החלטת הוועדה המקומית אשר דחתה אותן, וזאת – על אף שהמועדים להגשת ערעור כזה, חלפו מלפני זמן רב.

באשר לטענת המבקשים לפיה יש לראות בתוכנית נתיבי איילון ותת"ל 15 כמקשה תכנונית אחת טוענת נתיבי איילון כי בית המשפט כבר קבע בעניין סמואל כי מדובר בשתי תוכניות שונות שנערכו על ידי שני גופים שונים, במועדים שונים ועל בסיס תכנוני ומשפטי שונה. בנוסף, לא מדובר ב"רצף תוכניות" מכיוון שתוכנית מהווה "הליך תכנוני" וצו ההפקעה "הליך קנייני", ואין קשר בין הליכים אלה.

בהתייחס לטענת המבקשים בדבר הסתמכותם על עמדתה של נתיבי איילון לפיה אישור תוכנית נתיבי איילון לא גרם לירידת ערך במקרקעין, חוזרת נתיבי איילון על טענות נתיבי ישראל בעניין זה, לרבות על העובדה כי המבקשים לא הוכיחו את הסתמכותם הנטענת וצירפו רק שני תצהירים מטעמם במסגרתם פורטה על ידם בעלמא ההסתמכות הנטענת. יתירה מזו: לגרסת נתיבי איילון עסקינן בטענה כבושה. לטענתה, אותם מבקשים שלא הגישו תביעות לפי סעיף 197 בגין ירידת ערך מקרקעיהם טענו בעצמם במפורש במסגרת העתירה לבג"ץ כי הם כלל לא ידעו על קיומה של תוכנית נתיבי איילון, כי חלקם מתגוררים דרך קבע בחו"ל, כי חלקם הינם יורשים של בעלים של קרקעות אשר נפטרו, וכן מסיבות נוספות אחרות. לפיכך הטענה כי מבקשים אלה הסתמכו לכאורה על עמדתה של נתיבי איילון לפיה תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך – כלל לא בא זכרה במסגרת העתירה לבג"ץ. עוד טוענת נתיבי איילון כי בחקירתם הופרכה גירסת המצהירים מטעם המבקשים בדבר הסתמכותם לכאורה על עמדת נתיבי איילון לפיה אישור תוכנית נתיבי איילון לא גרם לירידת ערך של המקרקעין שהיו שייכים למבקשים. מר הירשהורן הודה בחקירתו כי אינו מבין כלל את המסמך המפרט עמדת נתיבי איילון עליה הוא מבקש לבסס טענת הסתמכות. כן צוין כי במסגרת העתירה לבג"ץ טען מר הירשהורן כי הסיבה שלא הגיש תביעה לפי סעיף 197 בגין ירידת ערך הייתה דווקא מחמת מצבם הרפואי של הוריו, ולא הוזכרה הסתמכות כלשהי מצידו על עמדת נתיבי איילון. גם במכתב מטעם נתיבי איילון לאביו של מר הירשהורן עליו נסמכים המבקשים לא הוזכר דבר בקשר לעמדת נתיבי איילון לפיה אישור תוכנית נתיבי איילון לא גרם לירידת ערך למקרקעי המבקשים. נתיבי איילון מוסיפה וטוענת כי המצהיר השני מטעם המבקשים, מר עציוני, מבקש להסתמך על תביעת הפיצויים בגין ירידת ערך שנדחתה על ידי הוועדה המקומית (נספח ד' להמרצת הפתיחה) וזאת - למרות שמקרקעיו כלל אינם נזכרים בהחלטה זו. מר עציוני אף הודה בחקירתו שלא שוחח עם אף אחד מנציגי נתיבי איילון באופן אישי לגבי מקרקעיו. על כן, עדותו כמוה כ"עדות כבושה" שלא מבססת טענת הסתמכות. נתיבי איילון מוסיפה וטוענת כי בקשר לחלק מהמבקשים הרי שהם כבר הגישו בעבר תביעות בגין ירידת ערך של חלקותיהם, כך שלא ברור כיצד הם מבקשים לקבל פיצויים נוספים על אלו שכבר קיבלו.

עוד טוענת נתיבי איילון כי כל שנקבע במסגרת פסק הדין שניתן בבג"ץ הוא כי טענות המבקשים נשמרות ביחס לפיצויי ההפקעה בלבד, ולא ביחס לתביעה בגין ירידת ערך. לגירסתה, ככל שבית המשפט יקבל את טענות המבקשים יווצר מסב אבסורדי לפיו עתירה שנמשכה על ידי המבקשים בהמלצת בית המשפט העליון תעניק סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעות בגין ירידת ערך, למרות קיומן של הוראות מפורשות בדין לפיהן הסמכות העניינית הבלעדית מסורה בעניין זה לוועדה המקומית.

נתיבי איילון טוענת כי אין לשלם פיצויי הפקעה לבעלי חלקות 33 ו-419 נוכח העובדה שהשטחים בחלקות אלו הופקעו מכוח סעיף 190(א)1 לחוק התכנון והבניה וסעיף 20(2)א לפקודת הקרקעות רכישה (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), אשר קובעים כי לגוף המפקיע אין חובה לשלם פיצויי הפקעה בגין הפקעת 40% הראשונים משטח החלקה המופקעת . במקרה הנוכחי, שיעור ההפקעה בשתי חלקות אלו מסתכם ב-28% בלבד, והמבקשים לא פנו לשר האוצר לשם קבלת פיצויים מהמטר המופקע הראשון כנדרש לפי סעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות. משכך, אין כל עילה לשלם למבקשת פיצויים בגין הפקעה זו.

טענות הוועדה המקומית
הוועדה המקומית טוענת כי התובענה דנן מבקשת לייצר מסלול משפטי חדש הקורא תיגר על הקבוע בסעיף 197 בחוק התכנון והבניה, תוך עקיפת דיני ההתיישנות ועקיפת הסמכות העניינית של וועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה.

עוד טוענת הוועדה המקומית כי פסק הדין בבג"ץ לא ביטל את החלטות שר הפנים שלא להאריך לעותרים את המועד להגשת תביעות לפי סעיף 197 בגין ירידת ערך, ועל כן החלטות אלו הפכו חלוטות. בית המשפט דנן אינו מוסמך להאריך למבקשים את המועד להגשת תביעה בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה או להורות על בטלות החלטותיו של שר הפנים.

הוועדה המקומית חוזרת על טענות יתר המשיבות בקשר להעדר ההסתמכות של המבקשים על עמדת נתיבי איילון, ומציינת כי מעדותם של המצהירים מטעם המבקשים עולה כי כלל לא ידעו על החלטת הוועדה המקומית שאימצה את עמדת נתיבי איילון ודחתה את התביעות בגין ירידת הערך שהוגשו לה. יתירה מזו: אין כל היגיון בטענת ההסתמכות שהעלו המבקשים נוכח העובדה כי ממילא הוועדה המקומית מחויבת להחלטת ועדת הערר, ולהחלטתה של הוועדה המקומית אשר דחתה את התביעות בגין ירידת הערך אין כל תוקף משפטי עצמאי לאחר שניתנה החלטה נוספת ע"י ועדת הערר.

הוועדה המקומית מציינת כי חלק מטענות המבקשים להסתמכות לכאורה על עמדת נתיבי איילון אינו מתיישב עם טענות עובדתיות שנטענו על ידם במסגרת עתירתם לבג"ץ:
המבקשים 1-4 טענו במסגרת העתירה לבג"צ כי תביעותיהם בגין ירידת ערך לא הוגשו בשל בעיות רפואיות שונות;
המבקש 10 טען במסגרת העתירה לבג"צ כי בשנים הרלבנטיות להגשת התביעה היה שרוי במצב נפשי קשה ובבעיות אישיות, וכן כי שהה בחו"ל;
המבקשת 13 והמבקש 15 טענו במסגרת העתירה לבג"צ כי המבקשת 13 הייתה שרויה במשבר אישי, ולא הבינה את הודעת נתיבי איילון המפנה אותה לקבל מידע נוסף מהוועדה המקומית;
המבקש 14 טען במסגרת העתירה לבג"צ כי לא הבין מתי הכביש אמור להיסלל ושהיה שרוי בבעיות כלכליות;
המבקשים 16-18 טענו במסגרת העתירה לבג"צ כי בעיות רפואיות שונות מנעו מהם הגשת תביעתם במועד;
המבקשים 19-20 (המבקש 19 הוא מר הירשהורן, המצהיר מטעם המבקשים) טענו לבעיות רפואיות אצל אב המשפחה; וכך גם
טענו המבקשים 23-25 שלא הגישו תביעה בשל המצב הרפואי של המבקשת 23, אשר לגביה צוין כי שר הפנים קיבל את בקשתה להארכת מועד להגשת תביעה מטעמה.

הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת כי בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים 01/2001, ממילא הטעמים שהוצגו על ידי המבקשים בתובענה דנן אינם מצדיקים הארכת מועד להגשת תביעות בגין ירידת ערך מקרקעין עקב שינוי תוכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

השאלות שבמחלוקת
בירור המחלוקת, כפי שהוגדרה לעיל, מחייב להידרש לשאלות הבאות:
האם לבית המשפט סמכות עניינית לדון בנושא ירידת הערך של המקרקעין הנטענת על ידי המבקשים?
האם ניתן לראות בתוכנית נתיבי איילון ובצו ההפקעה שפורסם לצורך מימוש תוכנית תת"ל 15 "מהלך תכנוני אחד"?
האם המבקשים הצליחו לבסס טענתם להסתמכות על עמדת נתיבי איילון בקשר לירידת הערך הנטענת של המקרקעין שהיו שייכים להם כתוצאה מאישורה של תוכנית נתיבי איילון, ומה המשמעות של הסתמכות שכזו?
האם בעלי חלקות 33 בגוש 6665 וחלקות 54 ו-58 בגוש 6673, אשר קרקעותיהם הופקעו באופן חלקי על ידי נתיבי ישראל לצורך סלילת כביש 531, זכאים לפיצויים נוספים החל מהמ"ר הראשון לפי ייעוד "חקלאי" או יעוד של "דרך"?
האם לבית משפט זה מוקנית סמכות עניינית לדון בנושא ירידת הערך של המקרקעין הנטענת על ידי המבקשים?
כפי שהובהר לא פעם בפסיקת בתי המשפט, זכותו של בעל קרקע לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין נחלקת בדרך כלל לשני שלבים. בשלב הראשון, קמה זכותו של בעל קרקע לפיצוי בגין פגיעה בשווי ובערך הקרקע הנובעת משינוי ייעודה לצרכי ציבור. דהיינו: עם פרסומה של תוכנית המייעדת את הקרקע או חלק ממנה, למטרה ציבורית, פוחת שוויה של הקרקע במידה משמעותית, ובגין פגיעה זו זכאי בעל הקרקע לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה (ר' ע"א 7959/00 עזר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, חיפה ]"ד נו(2) 365, 371 (2001); ע"א 9749/03 הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית אתא נ' יורם אליהו (פורסם בנבו, 22.8.2007) בפס' 8; עניין רוטמן, בפס' 25).

סעיף 197(א) בחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן:
"(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200.

(ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר האוצר רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה. "
(ההדגשות אינן במקור –ב.א.)

יוצא איפוא, כי הסמכות לדון בתביעה לפיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה מסורה לוועדה המקומית, וזכות זו לקבלת פיצוי כזה מתיישנת כעבור שלוש שנים ממועד פרסום התוכנית, אלא אם שר הפנים (אשר אליו הועברה סמכותו של שר האוצר בנושא זה) מוצא לנכון להאריך תקופה זו מטעמים מיוחדים שירשמו על ידו (ר' ע"א עניין רוטמן, בפס' 25; ע"א 4955/13 סמירה חגולי נ' עיריית ראשון לצין (פורסם בנבו, 29.12.2014) (להלן: " עניין חגולי") בפס' 5).

בשלב השני, קמה זכותו של בעל קרקע לפיצוי בגין ההפקעה עצמה: דהיינו – בתמורה למסירת החזקה בקרקע והקניית הבעלות בה לידי המפקיע. הפיצוי בשלב זה מחושב בהתאם לייעודה של הקרקע במועד פרסום ההכרזה על ההפקעה, דהיינו - לאחר שייעודה שונה לצורכי ציבור ואף בטרם נמסרה החזקה בה לגוף המפקיע (עניין רוטמן, בפס' 26). בשונה מן האמור בשלב הראשון העוסק בתביעות לפי סעיף 197 - הסמכות העניינית לדון בתביעה לקבלת פיצויי הפקעה מסורה לבית המשפט המחוזי אשר בתחום שיפוטו נמצאת הקרקע המופקעת (עניין חגולי, בפס' 5).

במסגרת התובענה דנן, טוענים המבקשים כי פסק הדין שניתן במסגרת בג"ץ הירשהורן הקנה לבית משפט זה גמישות וסמכות עניינית לדון בעניינים הנובעים מירידת הערך של המקרקעין כתוצאה משינוי ייעודם, וזאת למרות שכאמור הסמכות לדון בתביעות מסוג זה מוקנית באופן רגיל לוועדה המקומית. אקדים ואציין כי אין בידיי לקבל טענה זו.

ראשית, בפסק הדין בעניין הירשהורן נקבע כי : "לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובעקבות הערות בית המשפט, משך בא-כוח העותרים את עתירתו תוך שמירת טענותיו לדיון שיתקיים בפני הערכאה שתדון בפיצויי ההפקעה".
אכן, אין בית משפט זה יושב כפרשן להחלטות ופסקי הדין של בג"ץ, ואולם יצוין כי אינני מוצא כל היגיון או תימוכין לעמדת המבקשים בלשון פסק הדין של בג"ץ. עמדת המבקשים מבקשת למעשה ליצור מעין "שטענז" הכורך הליך תביעת פיצויים בגין ירידת ערך מקרקעין לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה יחד עם הליך של תביעת פיצויים בגין הפקעת המקרקעין, ובכך למעשה לקרוא תיגר כנגד תורת הפיצוי הדו-שלבי שתוארה לעיל (ר' עניין חגולי, בפס' 5).

שנית, ובאשר לסמכות העניינית: סעיף 197 בחוק התכנון והבניה קובע במפורש כי הסמכות העניינית לדון בתביעה בגין ירידת ערך נתונה לוועדה המקומית, ואילו הסמכות לדון בתביעה לקבלת פיצויי הפקעה מוקנית לבית המשפט המחוזי. בנוסף, וכפי שכבר הובהר לעיל, הסמכות ליתן ארכה להגשת תביעות ירידת ערך המקרקעין הוקנתה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו לשר הפנים, ועל החלטתו - ניתן היה לעתור לבג"ץ.

משכך, אין בידיי לקבל טיעוני המבקשים לפיהם בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ החליט, בפסק דין תמציתי בן כ-3 שורות, ותוך שהעתירה עצמה נמשכה על ידי העותרים, להקנות לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעת המבקשים בקשר לירידת הערך של מקרקעיהם, מקום שהסמכות העניינית לדון בטענות אלו נתונה לוועדה המקומית. ברי כי בג"ץ לא התכוון להעניק לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בשאלה האם קיים טעם המצדיק מתן ארכה להגשת תביעות בגין ירידת ערך מקום שהסמכות בעניין זה נתונה לשר הפנים אשר כבר דן בעניינם של חלק מהמבקשים (העותרים בבג"ץ הירשהורן) ; יתירה מזו: לא מצאתי בפסק דין של בג"ץ הוראה המסמיכה מותב זה לשמש כערכאת ערעור על החלטת שר הפנים אשר דחה את הבקשות של חלק מהמבקשים לקבלת ארכה להגשת תביעות לפי סעיף 197 כאשר הסמכות לכך נתונה לבג"ץ עצמו.

מהנימוקים שפורטו לעיל, ומקריאת פסק דינו של בג"ץ, עולה כי פסק הדין שניתן ע"י בג"ץ לא העניק למבקשים זכויות נוספות על אלו שממילא קבועות להם בדין, דהיינו: למבקשים נשמרו הטענות שהועלו בעתירתם ככל שהן התייחסו לזכותם הנטענת לקבלת פיצויי ההפקעה. כלומר – נשמרו טענותיהם לעניין הסעד העיקרי והבלעדי שבו עוסקת תביעתם זו אשר סמכות ההכרעה בה מוקנית עפ"י הדין לבית משפט זה. כל טענה אחרת בקשר לירידת הערך של חלקות התובעים, לרבות בקשות לקבלת ארכה להגשת תביעה שכזו, ניתן היה לבררן רק במסגרת החוקית המתאימה לכך, דהיינו בפני הוועדה המקומית; ועדת הערר; בפני שר הפנים ; או ב פני בג"ץ. משנמשכה העתירה על ידי העותרים, ממילא החלטת שר הפנים בעניין דחיית בקשתם של העותרים לקבלת ארכה להגשת תביעה לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה נותרה שרירה ועומדת ואין בית משפט זה משמש כערכאת ערעור על החלטה זו.

אציין כי מעיון בכתב העתירה לבג"ץ עולה כי הטענות שהועלו במסגרת העתירה הרלוונטיות להליך דנן הן טענות לפיהן חלק מהעותרים סמכו על מידע מוטעה לכאורה שנמסר להם על ידי נתיבי איילון, אשר ממנו הסיקו, כביכול, כי זכויותיהם לא תפגענה, וכי בבוא העת ישולם להם הפיצוי המגיע להם בגין הפגיעה במקרקעיהם (ר' נספח ה' להמרצת הפתיחה המתוקנת, בעמ' 11 (סעיף א'), עמ' 12 (סעיף ד'), עמ' 14 (סעיף י')). טענות כאלה נטענו כחלק מטענת ההסתמכות בה אדון בהמשך פסק דין זה.

האם "תוכנית נתיבי איילון" ו"צו ההפקעה" שפורסם לצורך מימוש תוכנית תת"ל 15 מהווים "מהלך תכנוני אחד"?
על פי טענת המבקשים יש להתייחס לתוכנית נתיבי איילון שאושרה בוועדה המקומית ולצו ההפקעה שהוצא לשם מימוש תת"ל 15 כאל " מהלך תכנוני אחד". בהתאם לטיעון זה לצורך חישוב פסיקת פיצויי הפקעה למבקשים יש להתייחס לייעוד של המקרקעין כפי שהיה במועד שקדם למועד שינוי ייעודם מייעוד "חקלאי" לייעוד של "דרך". לגרסת המבקשים, יש לפסוק להם פיצויי הפקעה בגין הפקעת קרקע בייעוד "חקלאי" שכן שינוי הייעוד של המקרקעין לייעוד של "דרך" נעשה כחלק ממהלך תכנוני אחד. לכן, לטענתם, פסיקת פיצויי הפקעה לפי ייעוד של "דרך" מקפחת אותם ושוללת מהם שלא כדין פיצויי הפקעה המגיעים להם לפי הדין.

לא מצאתי לקבל טענתם זו של המבקשים. אפרט להלן נימוקיי לכך:

המבקשים טענו, אמנם בשפה רפה, במסגרת המרצת הפתיחה המתוקנת כי יש לראות בתוכנית נתיבי איילון ותת"ל 15 כרצף תוכניות אחד, תוך שהם נסמכים, בין היתר, על שנקבע בבר"ם 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' מרדכי הר (פורסם בנבו, 7.8.2006) (להלן: "עניין הר"). בעניין הר, קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש כי כאשר קיימות שתי תוכניות שנועדו להשיג מטרה תכנונית משותפת ניתן בנסיבות מתאימות להתייחס אליהן כאל תוכנית אחת לצורך תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בפסק הדין צוינו מספר מאפיינים של תוכניות שבהתקיימם ניתן יהיה לראות בהן כתוכנית אחת:
(1) יש להציג זיקה תכנונית הדוקה ומשמעותית בין שתי התוכניות, במובן שנדרש שיהיה קשר ענייני ומשמעותי ביניהן ;
(2) יש להראות זיקה פורמלית בין שתי התוכניות, כך שהתקנון של התוכנית הראשונה צופה את אישורה של תוכנית מאוחרת יותר המתייחסת לאותם המקרקעין; וכן
(3) יש לבחון את פרק הזמן שצפוי לחלוף בין מועדי אישורן של שתי התוכניות .
כך לדוגמה, אם התוכנית הראשונה הינה תוכנית זמנית שנועדה לחול במשך פרק זמן מוגבל עד לאישורה של התוכנית השניה, יהיה בכך כדי לתמוך בטענת הקשר ההדוק שבין שתי התוכניות (שם, בפס' 10 לפסק דינה של השופטת בייניש).

אקדים ואציין כי במקרה שלפניי לא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומם של המאפיינים הנדרשים נוכח פסיקת בית המשפט העליון "בעניין הר" ויישומם לנסיבותיה של תביעה זו. ראשית, ההשקפה על שתי תוכניות כתוכנית אחת במסגרת "עניין הר" נעשתה לצורך חישוב פיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אלא שפסק הדין דנן אינו עוסק בפיצויים הנטענים ע"י המבקשים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון הבניה אלא בזכותם לקבלת פיצויי הפקעה ובשיעור הפיצויים המגיעים להם.

שנית, "בעניין הר" דן בית המשפט העליון בשתי תוכניות, כאשר הראשונה מביניהן "הקפיאה" את זכויות הבנייה הקיימות במקרקעין עד לאישורה של תכנית חדשה לאיחוד וחלוקה של אותם מקרקעין. מאידך, במקרה דנן, ההשוואה הנדרשת איננה מתייחסת לשתי תוכניות הפוגעות במקרקעי המבקשים, אלא להשוואה בין תוכנית נתיבי איילון ששינתה את ייעוד המקרקעין מ"חקלאי" ל"דרך" והקימה למ בקשים עילות תביעה לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה בגין נזק שנגרם למקרקעיהם כתוצאה מאישורה, לבין צו ההפקעה, אשר במסגרתו הופקעו מקרקעי המבקשים ונתפסה החזקה במקרקעין אלה באופן שהקים למבקשים זכות לקבלת פיצויי הפקעה על פי פקודת הדרכים. על כן, ההשוואה בין מה שנקבע "בעניין הר" ביחס לשתי תוכנית פוגעות לבין המקרה דנן שעוסק בתוכנית פוגעת ובצו הפקעה, איננה נכונה, והיא מעוררת קושי רב.

שלישית, גם לגופם של דברים יישום המאפיינים שהוזכרו "בעניין הר" אינו תומך בטענתם של המבקשים. באשר לתנאי הדורש קיומה של זיקה הדוקה ומשמעותית בין התוכנית ששינתה את ייעוד המקרקעין לבין צו ההפקעה , אני סבור כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכחת קיומה של זיקה כזו. המבקשים אמנם ציינו במסגרת סיכומי התשובה שהוגשו מטעמם כי בנוגע לתוואי הכביש הנמצא בתחום השיפוט של כפר שמריהו תכנית נתיבי איילון, תת"ל 15 וצו ההפקעה חופפים ומסמנים אותו כביש באותו תוואי (ס' 12 לסיכומי התשובה מטעם המבקשים). אולם, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לבסס את עמדת המבקשים. תוכנית נתיבי איילון, תת"ל 15 וכן צו ההפקעה, בוצעו על ידי גורמים שונים, במועדי זמן רחוקים אחד מן השני, ולצורך ייעודים ושימושים השונים זה מזה (ר' ע"א 817/13 מיכאל סמואל נ' נתיבי איילון בע"מ (פורסם בנבו, 23.1.2017) (להלן: "ערעור סמואל") בפס' 16. ארחיב להלן ביחס לנימוקים אלה.

בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 6.9.2016 הוגשו במסגרת הודעת המבקשים מיום 14.9.2016 התשריטים של תוכנית נתיבי איילון, תשריט צו ההפקעה ותשריטי תת"ל 15. עיון בתשריטים אלו מלמד כי צו ההפקעה כולל התייחסות רחבה ומשמעותית למחלף שמריהו מזרח, לרבות לחיבור כביש 20 לכביש 531 באמצעות מחלף זה, אשר לא קיימת ולא נזכרת בתשריט תוכנית נתיבי איילון. ברי כי צו ההפקעה נועד לשרת את תוכנית תת"ל 15 שעניינה העיקרי הוא כביש 531. לפיכך, עיון בתשריטי התוכניות הרלוונטיות מלמד כי אין ביניהן קשר הדוק באופן שיאפשר לראות בהן "מהלך תכנוני אחד".

באשר לגורמים המ בצעים של שתי התוכניות: את תוכנית נתיבי איילון ביצעה חברת נתיבי איילון. מאידך, את תת"ל 15 ביצעה נתיבי ישראל. לו ניתן היה להתייחס לשתי תוכניות אלה כאל תוכנית אחת, הרי שלכאורה היה מוטל על נתיבי ישראל לפצות את המבקשים בגין הפגיעה במקרקעין שנעשתה עם אישור תוכנית נתיבי איילון, כאשר אין כל חולק כי נתיבי ישראל לא הייתה כלל מיוזמיה או ממבצעיה. אינני מוצא הצדקה כלשהי לחייב את נתיבי ישראל שביצעה את ההפקעה של המקרקעין לשלם פיצוי בגין תוכנית פוגעת ש ביצעה חברה אחרת (נתיבי איילון) (ר' ת"א (מרכז) 1443-05-09 אליהו גונן נ' מעצ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 16.10.2012) בפס' 61).

באשר למועדים: הצדדים אינם חולקים על כך שצו ההפקעה פורסם ביום 16.4.2007 תוך שהוא מאזכר את תוכנית תת"ל 15 שאושרה למתן תוקף לאחר מכן, דהיינו - רק ביום 13.12.2007. לא למותר לציין כי צו ההפקעה פורסם כ-9 שנים לאחר ששונה ייעודם של המקרקעין מייעוד "חקלאי" לייעוד של "דרך" במסגרת תוכנית נתיבי איילון. בנוסף לכך, ראוי להדגיש כי לא הוצגה בפניי כל ראיה לכך שבעת שינוי הייעוד של המקרקעין במסגרת תוכנית נתיבי איילון, הייתה בתוקף, או למצער בחיתוליה, תת"ל 15 שאישורה נדרש לשם סלילת כביש 531, ואשר לצורך ביצועה הוצא צו ההפקעה. בנוסף, ברי כי בניגוד לטענת המבקשים, לא חלפו 10 השנים שנקצבו בתוכנית נתיבי איילון לשם ביצועה ממועד אישורה למתן תוקף ביום 27.10.1998 לבין מועד פרסום צו ההפקעה ביו ם 16.4.2007. על כן, גם מטעמים אלה אין בידיי לקבל טענת המבקשים לפיה הסתיימה התקופה הנדרשת לשם ביצוע תוכנית נתיבי איילון וכי מדובר למעשה ב"רצף תכנוני אחד".

באשר לייעוד של כל אחת מהתוכניות: אקדים ואדגיש כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי מדובר בייעוד אחד המשותף לשתי התוכניות. קרי: ליעוד משותף לתוכנית נתיבי איילון ולתכנית תת"ל 15. כשנשאל על כך המצהיר מטעם נתיבי איילון, מר אלון פריאל, בחקירתו, הסביר כי "תת"ל 15, כביש 531, זהו כביש רוחב שמתחבר לאיילון ולכן אין מדובר כפי שאתה מציג בכביש המשך של נתיבי איילון דווקא" (עמ' 41, ש' 28-29 לפרו') (ההדגשה אינה במקור – ב.א.). תשובה זו מקובלת עלי, ואני סבור כי בבסיסה מונח היגיון רב. המבקשים טוענים למעשה כי על בתי המשפט לראות בסלילת מקטעי כבישים המתחברים באופן טבעי ביניהם כמהלך תכנוני אחד. אולם, אין בעובדה כי כביש הנסלל מכוח תוכנית אחת משיק או חופף או מתחבר לכביש אחר הנסלל מכוח תוכנית שנייה כדי ללמד כי מדובר למעשה במהלך תכנוני אחד. טענת המבקשים הינה גורפת וכללית, ולפיה עלול להיווצר מצב שבו מקטעי כבישים הנסללים לאורכה ולרוחבה של המדינה משך עשרות שנים מהווים למעשה "מהלך תכנוני אחד", על כל המשמעויות המשפטיות הנגזרות מכך, לרבות בשאלת הפיצויים. יתירה מזו: העובדה כי מכוח כל אחת מהתוכניות הנ"ל הופקעו שטחים שונים ושולמו פיצויים ע"י גופים שונים, קרי: על ידי נתיבי איילון וע"י נתיבי ישראל, מלמדת אף היא על כך שמדובר בשתי תוכניות עצמאיות שאינן מקיימות זיקה הדוקה ביניהן.

אוסיף, כי המבקשים לא הצליחו להוכיח כי קיימת זיקה פורמאלית כלשהי בין תוכנית נתיבי איילון לתת"ל 15, או ביחס לצו ההפקעה שנדרש לשם ביצועה של תת"ל 15 . כפי שכבר הובהר לעיל, לו אכן היה מדובר ב"מהלך תכנוני אחד ", כנטען ע"י המבקשים , מצופה היה כי במסמכי תוכנית נתיבי איילון היה מצוין במפורש כי מדובר בתוכנית ראשונית בלבד, שצפויה לה תוכנית המשך ביחס לאותם מקרקעין. אלא שלא הוכח בהליך דנן כי בתוכנית נתיבי איילון צוין באופן כלשהו כי תהיה קיימת תוכנית המשך עתידית הקשורה בתוכנית נתיבי איילון, ולא נזכרה כלל תת"ל 15.

סוגיה בעלת מאפיינים דומים לאלה הנידונים בהליך זה נדונה על ידי בית המשפט העליון בערעור בענין סמואל, אשר דן במקרקעין המצויים בסמוך למקרקעין נושא ההליך דנן, ובתוכניות משותפות לתוכניות בהן עוסק הליך זה. גם המשיבות בערעור בענין סמואל היו המשיבות בהליך דנן. כב' הנשיאה (בדימוס) מ' נאור דחתה את הטענה שנטענה שם כי יש להקיף על שתי הפקעות שבוצעו מכוח שתי תוכניות שונות כהפקעה אחת, תוך שבחנה ויישמה את המאפיינים שהוזכרו לעיל:

"אין לי צורך להכריע בשאלה המשפטית אם אכן ניתן באופן עקרוני להשקיף על שתי הפקעות (או יותר) המבוצעות בחלקה פלונית לצורך מטרה זהה כעל הפקעה אחת. שכן, התשתית העובדתית שנפרסה במקרה דנן מצביעה, בשונה מטענתם של המערערים, לא רק על כך שההפקעות לא בוצעו לצורך אותה המטרה אלא גם על כך שמאפייניהן שונים במהותם. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כל אחת מההפקעות בוצעה במועד אחר, בידי גורם אחר, מכוח חוק אחר ולצורך יעוד אחר. את ההפקעה הראשונה בצעה המשיבה 1 [נתיבי איילון – ב.א.] בשנת 2000 מכוח פקודת הקרקעות, לצורך סלילתו של החלק הצפוני של כביש 20 בקטע בין מחלף שבעת הכוכבים לבין כפר-שמריהו. לעומת זאת, את ההפקעה השנייה בצעה המשיבה 3 [נתיבי ישראל – ב.א.] בשנת 2007 מכוח פקודת הדרכים, לצורך סלילתם של החלק המערבי של כביש 531 ושל מסילת השרות ולצורך חיבורם למחלפים ולדרכים קיימות. אמת, במסגרת זו תוכנן גם חיבורו של 531 לכביש 20.(קרי:"ל"נתיבי איילון"- ב.א.). בהתבסס על נתון זה טענו המערערים כי מדובר ב"הפקעה לשיעורין" שמקורה ב"טעות"...המערערים טענו גם בהקשר זה כי "מבחינה תכנונית ניתן היה לצפות כבר עם ההפקעה הראשונה את הצורך בהפקעה השניה [...]. אין לקבל טענות אלה. אין מדובר ב"טעות" או ב"צורך" שכבר היה קיים במועד שבו בוצעה ההפקעה הראשונה. כפי שעולה מסיכומיהן של המשיבות 1 ו-3, ההפקעה השנייה בוצעה בהתבסס על תכנית תשתית לאומית מספר 15 [תת"ל 15 – ב.א.], אשר אושרה לראשונה בשנת 2007 – קרי, 7 שנים לאחר ההפקעה הראשונה... בעת ביצועה של ההפקעה הראשונה כלל לא הייתה אפוא בתוקף התוכנית שמכוחה בוצעה ההפקעה השנייה, בדבר הקמתו של כביש 531. לנוכח האמור לעיל, דינה של טענתם זו של המערערים להידחות" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.) (עניין סמואל, בפס' 16).

אשר על כן, הנני קובע בזאת כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח שיש לראות בתוכנית נתיבי איילון, בתת"ל 15 ובצו ההפקעה שפורסם מכוחה כמהלך תכנוני אחד, במובן זה שיש לחשב את פיצויי ההפקעה הנטענים על ידי המבקשים בהתעלם מקיומה של תוכנית נתיבי איילון ושינוי הייעוד של המקרקעין מייעוד "חקלאי" לייעוד של "דרך" שבוצע בגדרה.

האם המבקשים הצליחו לבסס טענתם להסתמכות על עמדת נתיבי איילון בקשר לירידת הערך הנטענת לגבי המקרקעין שלהם כתוצאה מאישורה של תוכנית נתיבי איילון, ומה המשמעות של הסתמכות שכזו?
כאמור, עיקר טענותיהם של המבקשים נסובות על כך שהם הסתמכו, לגרסתם, על עמדת נתיבי איילון לפיה תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך במקרקעין. בסיכומיהם, יצא קצפם של המבקשים כנגד נתיבי איילון שלא "נלחמה" לכאורה על עמדתה בקשר לירידת הערך במקרקעין אל מול נתיבי ישראל שאימצה עמדה הפוכה ממנה. המבקשים טוענים, בין היתר, כי לא בוצעה חפיפה כדבעי בקשר לסוגיית ירידת הערך במקרקעין, בין נתיבי איילון ובין נתיבי ישראל, והמצהיר מטעם נתיבי איילון, מר אלון פריאל, אף הודה בכך בחקירתו (עמ' 39, ש' 26-27 לפרו').

לא מצאתי ממש בטענות אלה, ואפרט להלן נימוקי לקביעה זו:

ראשית, המבקשים לא הוכיחו כי קיימת חובה כלשהי שבדין המוטלת על נתיבי איילון "להילחם" על עמדתה בעניין ירידת הערך אל מול נתיבי ישראל, או לקיים עמה חפיפה בנושא זה. לכן, גם אם היו המבקשים מוכיחים כי הסתמכו על עמדתה של נתיבי איילון, הרי שלא הוכחה הנפקות המשפטית הנובעת מכך, ואף לא מהו התוקף המשפטי המחייב הנובע מתשובתה של נתיבי איילון למבקשים בדבר אי ירידת ערך מקרקעיהם כתוצאה מאישור נתיבי איילון.

בניגוד לטענת המבקשים, במקרה הנוכחי לא מדובר כלל ברשות אחת או בגוף אחד ששינו עמדתם, אלא מדובר בשני גופים שונים שפעלו ליזום תכנון ואישור של תוכניות שונות, ועל כן כלל לא היו מחויבות אחת לעמדת השנייה. יתרה מזו: כפי שעולה מטיעוני הצדדים, החפיפה הנטענת אמורה הייתה להתרחש בשנת 2007, עת העררים על החלטות הוועדה המקומית בעניין ירידת הערך לפי סעיף 197 היו תלויים ועומדים. על כן, לא ברור על איזו עמדה הייתה נתיבי איילון צריכה "להילחם" נוכח העובדה שעמדתה נבחנה באותה עת על ידי ועדת הערר שאימצה בסופו של דבר בהחלטתה את עמדת השמאים המכריעים אשר קבעו כי כן נגרמה ירידת ערך למקרקעין עקב שינוי הייעוד של המקרקעין במסגרת אישור תוכנית נתיבי איילון.

שנית, נוכח העובדה כי מצאתי שלא מדובר בשתי תוכניות המהוות "מהלך תכנוני אחד", אלא בתוכניות נפרדות ועצמאיות, שבוצעו על ידי גורמים שונים, ממילא נשמט בסיס הטיעון לפיו נתיבי איילון הייתה צריכה לכאורה להעביר "השרביט" לנתיבי ישראל, תוך עמידה על עמדתה לגבי אי-ירידת ערך המקרקעין כתוצאה משינוי הייעוד מכוח אישור תוכנית נתיבי איילון. ודוק: המבקשים אינם יכולים להסתמך על עמדתה של נתיבי איילון בקשר לשאלת פיצויים בקשר ע ם ירידת ערך נטענת לפי סעיף 197 בחוק התכנון הבניה, לצורך חיובה של חברה אחרת, נתיבי ישראל, לשם תשלום פיצויי הפקעה עקב הפקעה שבוצעה על ידי נתיבי ישראל עפ"י צו הפקעה שהוצא זמן רב לאחר מכן לשם ביצוע תוכנית אחרת, לצורך תכלית אחרת ומכוח חיקוק אחר (ר' עניין גונן, בפס' 61).

שלישית, אני סבור שהמבקשים לא הצליחו להוכיח כי אכן הסתמכו לכאורה על עמדתה של נתיבי איילון לפיה תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך של מקרקעיהם, ועל כן לא הוגשו ע"י המבקשים תביעות בגין ירידת ערך נטענת זו, אפרט להלן מספר נימוקים לקביעתי זו:
החלטת הוועדה המקומית וחוות הדעת של השמאי צור שהוצגו בקשר לנושא ירידת ערך המקרקעין עקב אישור תוכנית נתיבי איילון אכן מלמדות כי עמדתה של נתיבי איילון בתקופה הרלוונטית הייתה כי אישורה של תוכנית נתיבי איילון ושינוי ייעוד המקרקעין ליעוד של "דרך" לא גרמו לירידת ערך מקרקעי המבקשים. אני דוחה בהקשר זה את טענות המשיבות כי החלטת הוועדה המקומית מיום 5.3.2002 (נספח ד' להמרצת הפתיחה המתוקנת) ניתנה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ועל כן המבקשים אינם יכולים לטעון הסתמכות לגביה. במסגרת שלב ההוכחות צורפה החלטה דומה של הוועדה המקומית מיום 30.10.2001, (מוצג ת/2) לפיה תוכנית נתיבי איילון לא גרמה לירידת ערך במקרקעין. תוכנית נתיבי איילון אושרה למתן תוקף ביום 27.10.1998 כך שקשה לקבל את הטענה כי גם לגבי התביעה נושא החלטה זו חלפה כבר תקופת ההתיישנות והמבקשים לא יכלו להסתמך עליה. כך גם הודה בחקירתו השמאי אמיר דרור, מטעם הוועדה המקומית, אשר העיד כי עמדת הוועדה המקומית לפיה לא מגיע לבעלי המקרקעין פיצוי לפי סעיף 197 בחוק התכנון והבניה עקב אישור תוכנית נתיבי איילון לא הייתה משתנה בכל מקרה, ללא קשר לשאלת ההתיישנות (עמ' 31, ש' 3-5 לפרו').

עם זאת, כידוע, החלטת הוועדה המקומית בסוגיית מתן הפיצוי לפי סעיף 197 בחוק התכנון הבניה הינה החלטה ראשונה שאינה חלוטה, שעליה ניתן להגיש ערעור בזכות לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה תוך 45 ימים (סעיף 198(ד) לחוק התכנון והבנייה). כאמור, חלק מבעלי המקרקעין הגיש עררים על החלטות הוועדה המקומית. לפיכך, ברי שאין המבקשים היו יכולים להסתמך דווקא על החלטות הוועדה המקומית, זאת – מאחר שמדובר בהחלטות שאינן חלוטות אשר מי שלא הסכים להן היה יכול לערור עליהן, וכך גם נהגו חלק מבעלי המקרקעין אשר העררים שהגישו התקבלו והוכרה זכותם לקבלת פיצוי בגין ירידת ערך מקרקעיהם.

מעיון בעתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי חלק מהמבקשים עולה כי הנסיבות והסיבות שתוארו על ידם במענה לשאלה מדוע לא הגישו תביעות מכוחו של סעיף 197 ב חוק התכנון והבניה בגין ירידת ערך בתוך תקופת ההתיישנות היו שונות ומגוונות. כך למשל טענו חלק מהמבקשים כי נסיבות אישיות מנעו מהם מלהגיש בתוך תקופת ההתיישנות תביעות בגין ירידת ערך אך זאת – מבלי שנטען על ידם כי הסתמכו על החלטות הוועדה המקומית ועמדת נתיבי איילון. כך לדוגמה, המבקש 14, מר ורמוס משה דוד, טען כי היה מצוי בקשיים כלכליים במועדים הרלוונטיים (עמ' 12 -13 לעתירה, נספח להמרצת הפתיחה המתוקנת). המבקשת 13, גב' ליטבק אפרת, טענה במסגרת העתירה כי פנתה באמצעות עו"ד לנתיבי איילון, והופנתה על ידה לקבלת מידע מוסמך ונוסף לוועדה המקומית. המבקשת טענה כי בכך הוטעתה לחשוב שהיא תקבל את הפיצוי רק ביום ההפקעה (עמ' 12 לעתירה, שם). המבקשים 17-18, ה"ה גרינולד ויקטור וגרינולד פניני פרלט, טענו כי מצבו הבריאותי של אביהם במועדים הרלוונטיים היה רע (עמ' 11-12 לעתירה), והמבקשים 23-25, גב' רוטנברג ורד, גב' גנצבורג אסנת ומר הראל אליוסף, טענו, בין היתר, כי כלל לא ידעו על קיומה של תוכנית נתיבי איילון וכן טענו לנסיבות אישיות אחרות (עמ' 19-20 לעתירה). לפיכך, מבקשים אלו מושתקים ומנועים מלטעון כי הסתמכו לכאורה על עמדתה של נתיבי איילון או על החלטות הוועדה המקומית, משטענו אחרת במסגרת העתירה לבג"ץ.

המבקשים 19-20, מר הירשהורן עמנואל וגב' הירשהורן גוטמן הלן, טענו במסגרת העתירה כי אביהם המנוח היה חולה בתקופה הרלוונטית. כן נטען, כפי שנטען במסגרת התצהיר של מר הירשהורן שהוגש בהליך דנן, כי אביו של מר הירשהורן כתב לנתיבי איילון ביום 17.12.2000 כי הוא מבקש "לתת לו אינפורמציה למצב הריאלי" (מוצג ת/4). לשיטת מר הירשהורן, נתיבי איילון הטעו את אביהם עת השיבו למכתבו וכתבו לו כי המקרקעין שבבעלותו "אינו נמצא בתוכניות העבודה שלנו וכנראה יקח עוד מספר שנים עד שיבוצע הקטע הנ"ל. ברגע שהשטח הנדון יהיה דרוש לצרכי סלילה, נודיע לך על כך" (מכתב מיום 18.12.200, מוצג נ/2) (ההדגשות אינן במקור – ב.א.) . לא מצאתי כי יש במכתב זה כדי לבסס טענת הסתמכות מצדו של מר הירשהורן. בנוסף לעובדה שאין במכתב זה כדי להוכיח הסתמכות על החלטות הוועדה המקומית שאינה נזכרת במכתב, הרי שמלשון המכתב גם לא ניתן ללמוד על עמדת נתיבי איילון בקשר לזכאותו של אביו של מר הירשהורן לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין שינוי הייעוד של המקרקעין שבבעלותו כאשר ממילא הגורם המוסמך למתן פיצויים כאלו הייתה ועודנה הוועדה המקומית, ולא חברת נתיבי איילון. על כן, גם המבקשים 19-20 אינם יכולים לטעון כי הסתמכו על עמדת נתיבי איילון.

באשר ליתר המבקשים שלא נמנים על אלו שהגישו את העתירה לבג"ץ, הרי שמהנימוקים שפורטו לעיל אני דוחה את טענתם בדבר הסתמכותם , כביכול, על עמדתה של נתיבי איילון בקשר לירידת הערך של מקרקעיהם עקב שינוי הייעוד כנימוק מצדם מדוע לא הגישו במועד הקבוע בדין תביעה לקבלת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון הבניה. אפרט להלן מספר נימוקים לקביעתי זו:

ראשית, לא הוכחה הסתמכות פרטנית של מבקשים אלו על עמדתה של נתיבי איילון . כל שהוגש במסגרת ההליך דנן הוא תצהיר מטעם מר הירשהורן, שנמנה על העותרים לבג"ץ, וכן תצהיר מטעם מר מוטי עציוני. לגבי מר הירשהורן, כבר קבעתי לעיל כי יש לדחות את הטענה להסתמכות מטעמו, לרבות את הטענה המבוססת על חלופת המכתבים בין אביו, מר יוסף הירשהורן ז"ל, לבין נתיבי איילון. לגבי מר עציוני, הרי שהוא עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי למד על עמדת נתיבי איילון רק בשנת 2007-2008 ( עמ' 22, ש' 2-3, ש' 15-17). בהמשך לכך, טען מר עציוני במהלך חקירתו החוזרת כי כבר במחצית השניה של שנות ה-90 הוא שמע מראשי המועצה המקומית כפר שמריהו, ה"ה מילשטיין ובן טובים, כי תוכנית נתיבי איילון לא תשפיע לרעה על בעלי הזכויות במקרקעין (עמ' 23, ש' 16-21 לפרו'). גם אם לא אייחס חשיבות רבה מדי לסתירה המהותית בין המועדים השונים הנזכרים בעדותו של מר עציוני, אדגיש כי פרט לעובדה שבעדותו הוא אישר כי ידע על עמדת נת יבי איילון, הרי שלא נטען על ידו כי הסתמך בפועל על עמדת נתיבי איילון. לא למותר לציין כי אין בתצהירו של מר עציוני גם כל טענה בדבר הסתמכות של אחרים על עמדת נתיבי איילון שהובאה לידיעתו. לפיכך, עדותו של מר עציוני אינה תומכת בטענת הסתמכות המבקשים על עמדתה של נתיבי איילון בזמנים הרלוונטיים, דהיינו תוך 3 שנים מיום אישור תוכנית נתיבי איילון. בנוסף, טענת המבקשים לפיה הם לא היו נדרשים להגיש תצהירים מטעם כלל המבקשים מאחר שהוגש תצהיר "בג"צי" אחד מטעמם אינה יכולה לעמוד. מעבר לעובדה כי בכל מקרה התצהיר ה"בג"צי" שהוגש יכול היה לייצג את עמדת מי שהגיש את העתירה ולא מבקשים אחרים בהליך דנן, הרי שכבר הובהר לעיל כי ההליך דנן איננו מהווה "המשך" של הדיון בבג"ץ, ואין המבקשים יכולים להסתמך על תצהירים שהוגשו במסגרת ההליך בבג"ץ שהוגש על ידי חלקם וכזכור גם נמשך על ידם.

שנית, ולגופם של דברים: מקובלת עלי בהקשר זה תשובתו של המצהיר מטעם נתיבי איילון, מר אלון פריאל, במסגרת חקירתו הנגדית על תצהירו: "ש: אך מדוע עליו להגיש תביעה אם עמדתכם הינה שלא נגרמה לחלקתו ירידת ערך? ת: אם העמדה של נתיבי איילון הייתה קובעת משפטית בכל נושא, אז גם לא היינו בדיון בתיק הזה, כי עמדתה היתה שלא מגיע דבר, אך עמדתה אינה מחייבת את מי שלא מסכים לה (ראו עמ' 43, ש' 7-9 לפרו'). יוצא איפוא כי המדובר במבקשים אשר ידעו על עמדתה זו של נתיבי איילון בקשר לירידת ערך המקרקעין עקב שינוי ייעודם . לפיכך, היה מוטל עליהם לפעול בדרכים החוקיות העומדות לרשותם על מנת לתקוף עמדה זו באמצעות הגשת תביעה לוועדה המקומית, והגשת ערר על החלטתה ככל שהיה קיים צורך בכך.

ודוק: טענתם של מבקשים אלו כיום בדבר הסתמכותם, לכאורה, על עמדתה של נתיבי איילון מבלי שהם ניסו לפעול כנגדה, לוקה בחוסר הגינות. אומנם חובת ההגינות מוטלת ככלל, ובאופן מוגבר, על הרשות השלטונית, אך היא חלה באופן מופחת גם לגבי כל אזרח (ר' ע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו, 9.7.2012) (להלן: "עניין רמת השרון") בפס' 16 לפסק דינה של כב' הש' ברק-ארז). במובן זה, המבקשים, בהיותם בעלי זכויות במקרקעין המושפעים מהליכי תכנון ובניה, כמו מאישור תוכנית המשנה את ייעוד הקרקע שבבעלותם, אינם יכולים מצד אחד לשבת בחיבוק ידיים ולקבל בהכנעה את עמדת יוזמת התוכנית לפיה אין הם זכאים לפיצוי בגין שינוי ייעוד, ומצד שני - לטעון בדיעבד לזכאותם לקבלת תשלומים אלו במסגרת פסיקת פיצויי הפקעה לטובתם. ככל שהמבקשים טוענים כי הם היו מודעים לעמדת נתיבי איילון בקשר לירידת מקרקעיהם כתוצאה משינוי יעודם – שומה היה עליהם לפעול בענין זה, והם לא היו רשאים לעכב מימוש זכויותיהם הנטענות ולהמתין עד ליום בו יהיו זכאים , לפי טענתם, לקבל פיצוי בגין הפקעת המקרקעין שבבעלותם על מנת לממש זכויותיהם הנטענות . בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי אין בידי לקבל טענת המבקשים לפיה לא היו מודעים כלל לעמדתה של נתיבי איילון, ועל כן לא פעלו כנגדה. ריבוי העררים שהוגשו על החלטות הוועדה המקומית שאימצו את עמדת נתיבי איילון מלמד כי ההליך התכנוני בדבר שינוי ייעודם של המקרקעין מיעוד "חקלאי" ליעוד של "דרך", ועמדתה של נתיבי איילון בדבר העדר ירידת הערך כתוצאה מכך, נודע בקרב רבים מבעלי החלקות הנכללות במקרקעין.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, הנני קובע בזאת אין בסיס לטענת המבקשים לפיה הם הסתמכו לכאורה על עמדתה של נתיבי איילון בדבר אי ירידת ערך המקרקעין שבבעלותם כתוצאה משינוי יעודם ל"דרך" במסגרת תוכנית נתיבי איילון.

האם בעלי חלקות 33 בגוש 6665 וחלקות 54 ו-58 בגוש 6673, אשר קרקעותיהם הופקעו באופן חלקי על ידי נתיבי ישראל לצורך סלילת כביש 531, זכאים לפיצויים נוספים החל מהמ"ר הראשון לפי ייעוד "חקלאי" או יעוד של "דרך"?
כפי שכבר הובהר לעיל, בעלי חלקות אלה טענו כי אמנם שר התחבורה אישר לשלם לבעליהן תשלום פיצוי הפקעה החל מהמ"ר המופקע הראשון, אך מאחר שעל החלקות האלה חלה תוכנית נתיבי איילון – אזי הפיצוי ששולם לבעלי חלקות אלה נעשה לפי ייעוד המקרקעין ל"דרך" (10 $ ) ולא לפי שווים המלא לפי ייעוד "חקלאי" (120 $ ).

בדיון שהתקיים ביום 13.10.2015 הוצהר על ידי נתיבי ישראל כי ככל שימצא כי יש לשלם לבעלי חלקות אלו פיצוי נוסף עבור הפקעת מקרקעיהם , דהיינו – בנוסף ל פיצוי ששולם להם החל מהמ"ר הראשון ביעוד של "דרך" , וזאת - כסעד מן החסד שניתן על ידי שר התחבורה - הרי שנתיבי ישראל תישא בתשלום זה.

נוכח דחיית טענת המבקשים לפיה יש לראות בתוכנית נתיבי איילון, בתת"ל 15 ובצו ההפקעה שניתן לשם הגשמתה כ"מהלך תכנוני אחד", וכן בהתחשב בדחיית הטענות בדבר הסתמכות המבקשים על עמדת נתיבי איילון בדבר אי-ירידת ערך המקרקעין כתוצאה מאישור תוכנית נתיבי איילון – הרי שמאותם נימוקים שכבר פורטו לעיל הנני קובע בזאת כי לא הוכחה זכאותם של המבקשים לקבלת פיצוי נוסף החל מהמ"ר הראשון בהתחשב בייעוד מקרקעיהם לשימוש "חקלאי", שכן המקרקעין שהופקעו מהמבקשים נמצאו במועד הפקעתם ביעוד של " דרך" ולא בייעוד לשימוש "חקלאי".

לפני נעילה
כפי שהוזכר לעיל, חלק מהחלקות שבמקרקעין (חלקה 33 וחלקה 419) הופקעו במסגרת תוכנית נתיבי איילון שבוצעה על ידי נתיבי איילון, ובגין כך הוגשו תביעות לפיצויי הפקעה במסגרת ההליכים המקבילים התלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. משכך, אין פסק דין זה עוסק בפיצויים בגין הפקעות אלה, ואיני מביע עמדתי בקשר לסיכויי ההצלחה של תביעות אלה.

באשר לטענות המבקשים בדבר זכאותם לקבל פיצויים בגין נזקים והוצאות ישירות ועקיפות שנגרמו להם כתוצאה מהפקעת מקרקעיהם, לרבות שכר טרחת שמאי מקרקעין, פיצויים בגין חלקות שהוטלו לגביהם לטענתם מגבלות בנייה שונות ו/או חלקות שנותקו מדרכי גישה ו/או בותרו בשל ההפקעה, וכן פיצוי בגין מחוברים שהיו בחלקות במועד ההפקעה – דינן של טענות אלו להידחות מהנימוקים הבאים:
טענות אלו חורגות מגדר המחלוקת כפי שהוגדרה מכוח ההסדר הדיוני עליו הסכימו המבקשים לאחר שאושר הסדר הפשרה אשר יישב את יתר המחלוקות שבין הצדדים.
לא הוכחו בפניי, לרבות באמצעות ראיות ותצהירים, הנזקים הנטענים לעיל על ידי המבקשים. מר עציוני, המצהיר מטעם המבקשים, לא פירט בתצהירו מהם הנזקים שנגרמו לו, מעבר לאלו הנובעים מגדר המחלוקת שהוגדרה, ולא פירט נזקים אלה במסגרת תצהירו. יתרה מזו, בחקירתו הנגדית העיד מר עציוני כי: "לא פירטתי את הנזקים. למה אני צריך לפרט את הנזקים שיש לי. הרי לקחו לי אדמה והוויכוח הוא על הנזקים. קיבלתי לפי 10 $ ל-1 מ"ר ואני מבקש 120 $ ל-1 מ"ר. אלה הנזקים שנגרמו לי" (עמ' 21, 22-24 לפרו'). באופן דומה לא פורטו הנזקים הנטענים גם בתצהירו של המצהיר השני מטעם המבקשים, מר הירשהורן.
המבקשים אף לא הפנו בעניין זה לאזכור ספציפי בחוות הדעת של השמאי מר זאב כהן אשר הוגשה מטעמם, ולאחר שעיינתי בחוות דעת זו, לא מצאתי פירוט וביסוס של הנזקים הנטענים ביחס למחוברים (נספח ג' להמרצת הפתיחה המתוקנת).
על כן, משטענות אלו חורגות מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, וממילא לא הוכחו כדבעי על ידי המבקשים, ברי כי סופן להידחות.

סוף דבר
התביעה נדחית.

באשר לחיוב בהוצאות משפט: יצוין כי המרצת הפתיחה אמנם תוקנה מספר פעמים, אך ביחס לנתיבי ישראל מרבית המחלוקות נפתרו בהסכם פשרה שנחתם בין המבקשים לבין נתיבי ישראל, וההליך דנן עסק במחלוקת הספציפית שהוגדרה. לפיכך, אך בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובהנמקות שפורטו לעיל - הנני מחייב את המבקשים לשלם לכל אחת מבין שלוש מהמשיבות שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 9,000 ₪. סך זה ישולם על ידי המבקשים למשיבות תוך 30 ימים אשר יימנו ממועד פסק דין זה שאם לא כן יתווסף לסכום חיוב זה חיוב נוסף בתשלום של ריבית והפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 בגין התקופה שתחושב ממועד מתן פסק דין זה ועד למועד פרעונו בפועל של מלוא הסך הנ"ל של 9,000 ₪ לידי כל אחת מבין שלוש המשיבות בהליך דנן , הכל לפי העניין.

המזכירות תודיע טלפונית לב"כ הצדדים על מתן פסק הדין ותמציא לידיהם פסק דין זה בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ח, 14 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.