הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 29126-10-20

בפני
כבוד ה שופט עוז ניר נאוי

התובע:

שלמה נחמיאס

נגד

הנתבעים:

  1. אורי גורן
  2. עו"ד יעקב קורן
  3. פנדום בע"מ
  4. תדהר מגדל רוטשילד בע"מ
  5. גיורא ארמוני
  6. רוני וייס
  7. רוני בן יוסף
  8. יורשי ד"ר אשכנזי (המנוח)
  9. נילי ארמוני (פורמלי)
  10. אילנה ברנר (פורמלי)
  11. הקרן בע"מ (פורמלי)
  12. רוטשילד 12 בע"מ (פורמלי)
  13. רבקה זולאי-קלימובסקי (פורמלי)

פסק דין

מבוא

לפני 3 בקשות לסילוקה על הסף של תובענה אשר הגיש מר שלמה נחמיאס (להלן: "התובע" או "נחמיאס"), נגד שותפיו בפרויקט מקרקעין בפינת הרחובות רוטשילד, הרצל ולילנבלום בתל אביב (הנתבעים 8- 13 אותם הגדיר התובע כנתבעים פורמאליים, והנתבעים 3, 5 – 7; להלן יחד: "בעלי המקרקעין"), נגד יזם הפרויקט, חברת תדהר מגדל רוטשילד בע"מ (להלן: "הנתבעת 4" או "תדהר" או "היזם"), נגד עורך הדין שמונה על ידי הצדדים לקידום הפרויקט (להלן: "הנתבע 2 " או "עו"ד קורן") ואף נגד הבורר אשר דן בסכסוך בין הצדדים, כבוד הנשיא (בדימוס) השופט אורי גורן (להלן: "הנתבע 1" או "הבורר").

את הבקשות הגישו כל הנתבעים, למעט הנתבע 1 (הבורר). בקשת עו"ד קורן (הנתבע 2), נשענת על טעמי העדר עילה, ואילו הבקשות האחרות, אשר הוגשו האחת על ידי היזם (הנתבעת 4), והשניה על ידי בעלי המקרקעין (יתר הנתבעים), נשענות בעיקרן על טענות למעשה בית דין.

בתמצית יצוין כי במסגרת התובענה מבקש התובע לקבוע כי כתב הרשאה עליו חתם לטובת עו"ד אלי חן (אחיינו של התובע) וכן הסכמים מאוחרים עליהם חתם עו"ד אלי חן בשמו (מול שותפיו לפרויקט ומול יזם הפרויקט ואשר עניינם מכירת כל זכויותיו של התובע וסיום כל הסכסוכים בין הצדדים), בהתאם לאותו כתב ההרשאה - בטלים, וזאת משום שלטענתו נחתמו תחת כפיה, עושק ופגיעה בתקנת הציבור, בשים לב למעשים פליליים אשר לטענתו נעשו כלפיו, וכן כלפי הבורר, אשר אישר את ההסכמים.

כך ולטענת התובע, הנתבעת 3, חברת פנדום בע"מ (להלן: "פנדום" או "הנתבעת 3"), באמצעות הנתבעים 6 ו-7, מר רוני וייס ומר רוני בן יוסף (להלן יחד: "הנתבעים 6 ו-7"), שלחה אדם בשם מר זאב בלומנצווייג לגרום לתובע לפשיטת רגל, במטרה להלחיצו ולחייבו למכור את זכויותיו במקרקעין בנזיד עדשים. אותו מר בלומנצווייג, על פי הנטען גזל מהתובע כמיליון ₪, והביא לפתיחתם של תיקי הוצאה לפועל רבים נגדו [סעיף 65 בכתב התביעה המתוקן]. עוד טען התובע כי הנתבע 6 שיחד את הבורר, וכי הנתבעים אף איימו על הבורר, כדי שיטה את פסק הדין לטובתם [סעיף 65 בכתב התביעה המתוקן]. טענות אלה, מבסס התובע על תמלול שיחה בין הנתבעים 6 ו-7 לבין מר זאב בלומנצווייג; את התמלול האמור רכש התובע, על פי הנטען, בסכום של 350,000 ₪ מאותו מר זאב בלומנצווייג, בתאריך 20.8.2013 [כפי שעולה מנספחים ז –ז3 לכתב התביעה המתוקן].

עוד טוען התובע, כי עו"ד אלי חן פעל בניגוד עניינים ובניגוד להרשאה, וכי ההסכמים לגופם אינם מתיישבים עם הסכמות קודמות. נוסף על כך, מבקש התובע כי ימונה שמאי להערכת שווי חלקו במקרקעין, וכן נאמן שיהיה אחראי לחלוקת זכויות הצדדים במקרקעין.

כבר בפתח הדברים יובהר, כי בין הצדדים התנהלו הליכים רבים וממושכים, אשר הגיעו אף לפתחו של בית המשפט העליון. כך ובין השאר, התנהל בין הצדדים הליך בוררות במסגרתו קבע הבורר - כי ההסכמים המאוחרים נחתמו כדין, ובמסגרת ההרשאה שניתנה לעו"ד אלי חן.

בקשה שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבוררות נדחתה [הפ"ב 7122-10-16 והפ"ב 9154-09-16 (9.7.2017), כבוד השופטת יהודית שבח], וכך גם נדחתה בקשת רשות הערעור אשר הגיש לבית המשפט העליון, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי [רע"א 7386/17 נחמיאס נ' אשכנזי (4.12.2017), כבוד השופט יורם דנציגר].

כפי שיפורט להלן, כל טענותיו של התובע בעניין ההסכמים האמורים, לרבות טענותיו של התובע בדבר אותו מר זאב בלומנצווייג, הועלו בפני כל אחת ואחת מן הערכאות אשר דנה בענייניהם של הצדדים.

רקע עובדתי

הסכם שיתוף 2005, הסכם עקרונות 2010, תחילת הבוררות והסכם פשרה 2011

בבסיס מערכת היחסים בין הצדדים, הסכם שיתוף פעולה שנחתם בתאריך 2.6.2005 בין התובע (באמצעות חברה בבעלותו ובהמשך בעצמו) והנתבעים הפורמאליים, אשר החזיקו בחלקות מקרקעין גובלות בפינת הרחובות הרצל, לילינבלום ושדרות רוטשילד בתל אביב, הן חלקות 14, 15, 16, 17 ו -19 בגוש 7245 (להלן בהתאמה: "הסכם שיתוף 2005" או "הסכם שיתוף הפעולה"; ו - "מתחם המקרקעין" או "המתחם").

התובע החזיק בחלק מחלקה 14 (ביתרת החלקה החזיק מר עוזי אשכנזי ז"ל), אשר היא החלקה הקטנה ביותר במתחם, ומשתרעת על 546 מ"ר [חלקה 15 בת 565 מ"ר; חלקה 16 בת 979 מ"ר; חלקה 17 בת 576 מ"ר וחלקה 19 בת 617 מ"ר; הסכם שיתוף 2005 – נספח א לכתב התביעה המתוקן].

מטרתו של הסכם שיתוף הפעולה הייתה ליזום תב"ע נקודתית שתאפשר הקמתו של פרויקט מקרקעין במתחם תוך ניצול מירב אחוזי הבנייה [ראו סעיפים 4 ו - 7 בהסכם שיתוף 2005; נספח א לכתב התביעה המתוקן]. כפי שעולה ממסמכי הצדדים, כעבור כשנתיים, תכנית כאמור אכן אושרה - תכנית תא/3324 "מתחם רוטשילד 10" (להלן: "התב"ע" או "התוכנית"), ובהתאם לה, ניתן היה להקים על המקרקעין בניין בשטח כולל של עד 18,220 מ"ר, ב – 28 קומות, מעל קומת הכניסה (בחלופת בית מלון), ובנוסף עד 6 קומות מרתף [על פי מסמך העקרונות מתאריך 31.5.2010; נספח א1 לכתב התביעה המתוקן; התכנית צורפה כנספח א לכתב התביעה המקורי].

בעלי המקרקעין, בהם התובע והנתבעים הפורמאליים, אליהם הצטרפה הנתבעת 3 (אשר הנתבעים 6 –7 הם חברי הדירקטוריון בה ומנהליה) החליטו להתקשר עם הנתבעת 4 כיזם הפרויקט, וזאת בתנאי שהאחרונה תתקשר עם רשת המלונות ריץ'-קרלטון לשם הפעלת מלון שיבנה בבניין [מסמך עקרונות מתאריך 31.5.2010; נספח א1 לכתב התביעה המתוקן (להלן: "הסכם עקרונות 2010")]. אלא שהתובע סרב לחתום על מסמך העקרונות לעיגונן של הסכמות אלו, בשל מחלוקות בעניין היקף זכויותיו במקרקעין.

בשל מחלוקות אלו ואחרות ניהלו הצדדים הליכים משפטיים, הן במסגרת הליך בוררות בפני הבורר בהתאם לתניית בוררות בהסכם שיתוף הפעולה (סעיף 18), והן בבתי המשפט.

במסגרת הסכם פשרה מתאריך 14.12.2011, אשר קיבל תוקף של פסק דין (כבוד השופטת שושנה אלמגור; ה"פ 27041-08-11), הסכימו הצדדים לאחד את ההליכים תחת קורת גג אחת, והוסכם כי התובע בעצמו (להבדיל מן החברה) וכן הנתבעת 3 יצטרפו להליך הבוררות שהתנהל, ואף יחתמו ויצטרפו להסכם שיתוף 2005 ולהסכם עקרונות 2010.

כן הוסכם כי כל הצדדים להסכם שיתוף 2005 [למעט גברת שטיינברגר, אשר אינה מענייננו] יפקידו בידי עו"ד קורן - הוא הנתבע 2, ייפוי כוח בלתי חוזר לפעול לפי שיקול דעתו לשם קידום הסכם שיתוף 2005, הסכם עקרונות 2010 וההסכם המפורט עם היזם (הסכם מכר וקומבינציה בהתאם להסכם העקרונות). עוד חשוב לציין כי הוסכם גם שעם חתימת ההסכם המפורט יפנו הצדדים במשותף לשמאי שיכריע בדבר שווי זכויותיו של התובע (במצבו as is) [להלן: "הסכם הפשרה 2011"; נספח א2 לכתב התביעה המתוקן].

בהמשך, וחרף הסכמות הצדדים, התנגד התובע לחתימה על ההסכם המפורט עם היזם (הסכם מתאריך 10.9.2012 אשר נחתם בין היזם לבין יתר בעלי המקרקעין), והצדדים נאלצו לפנות בעניין זה להכרעת הבורר.

פסק הבוררות החלקי מתאריך 25.8.2013 – על התובע לחתום על ההסכם המפורט על היזם

בתאריך 25.8.2013 ניתן פסק בוררות חלקי במסגרתו דחה הבורר את כל טענותיו של התובע, וקבע כי על התובע לחתום על ההסכם המפורט עם תדהר, ואם לא יעשה כן, יוכל עו"ד קורן לחתום על ההסכם המפורט בשמו, בהתאם לייפוי הכוח [נספח ב לכתב התביעה המתוקן].

יוער, אולי למעלה מן הצורך, כי במסגרת כתב התביעה מציין התובע הסכם נוסף אשר נחתם בתאריך 4.2.2014, והוא הסכם עקרונות בינו לבין פנדום. על פי הסכם עקרונות זה, התחייבו התובע ופנדום, זה כלפי זו , להתקשר בהסכם מכר ביניהם ובהסכם שיתוף כך שפנדום תרכוש מהתובע חלק מזכויותיו במקרקעין, בשים לב להיקף חובותיו של התובע. גם במסגרת הסכם עקרונות זה הוסכם כי עם חתימת הסכם המכר יפנו פנדום ונחמיאס לשמאי מוסכם [נספח ג לכתב התביעה המתוקן].

התובע נקלע למצוקה כלכלית ולווה כספים מגורמים שונים, לרבות מהשוק האפור ומבני משפחתו

במקביל לסכסוכים המשפטיים בין הצדדים, ואולי בעטיים, נקלע התובע למצוקה כלכלית, והחל ללוות כספים מגורמים שונים, ובהם אף מלווים מהשוק האפור [סעיף 36 בכתב התביעה המתוקן; כן ראו רשימת חובות התובע אשר צורפה במסגרת נספח ד3 לכתב התביעה המתוקן; וכן רשימת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגד התובע וצורפה כנספח יג לכתב התביעה המתוקן].
כפי שעלה ממסמך סיכום חובות אשר צורף לכתב התביעה המתוקן, לתובע היו חובות בסך שהצטבר לכדי כמעט 13 מיליון ₪, לפחות בנקודת זמן עלומה כלשהי בה נערך סיכום החובות [יוער כי במסמך נכתב כי חלק גדול מהחובות שולם, כאשר לא ברור על ידי מי ובאיזו מסגרת, ויש בסיס להניח כי לפחות חלק מהחובות הנזכרים במסמך שולמו על ידי תדהר; נספח ד3 לכתב התביעה המתוקן].

נוסף לחובות אשר פורטו במסגרת המסמך הנ"ל, בתאריך 25.2.2012 נטל התובע הלוואה על סך 300,000 ₪ מבני משפחתו (משה חן, שולמית שנקלר, רענן נחמיאס ולימור נחמיאס), אשר הובטחה בזכויות התובע במקרקעין.

ההלוואה עוגנה בהסכם מכר מותנה בתנאי מפסיק, קרי בהסכם לפיו התובע מכר חלק מזכויותיו במקרקעין לבני המשפחה תמורת 300,000 ₪, וכי ההסכם יבוטל, אם ישיב להם את כספי התמורה תוך 3 שנים [כפי שפורט בסעיף 1 בכתב ההוראות הבלתי חוזרות מתאריך 26.2.2015; נספח ד לכתב התביעה המתוקן].

לטענת התובע, חתם על הסכם זה לאור הבנתו כי הוא עתיד לקבל בין 40 – 50 מיליון שקלים בעקבות העסקה עם תדהר [סעיף 18 בתגובת התובע לבקשת הנתבעת 4]. יוער כי לא ברור על מה ביסס התובע את הבנתו בדבר שווי חלקו בקרקע, והדבר אף אינו מתיישב בהכרח עם המסמכים אשר כן צרף התובע [בשים לב להערכות בדבר שווי הפרויקט בכללותו - ראו למשל סיכום ישיבה מיום 29.10.2009 נספח א2 לכתב התביעה המתוקן].

כך או אחרת, כסף מהעסקה שנותרה עתידית לא התקבל [לטענת התובע בשל מעשיהם הפליליים של חלק מהנתבעים, ובהם הנתבעת 4 (סעיף 19 בתגובת התובע לבקשת הנתבעת 4) והנתבעים 1, 3, 6 ו -7 (סעיפים 12 – 13, 17 - 19 בתגובת התובע לבקשת הנתבעים 3, 5 ו -7)] והתובע לא השיב לבני משפחתו את סך 300,000 ₪ במועד שנקבע.

סך זה הצטרף לחובות נוספים של התובע לבני המשפחה, אשר אף אותם התובע לא השיב [כפי שעולה מהואיל מספר 8 בהסכם מתאריך 30.11.2016 בין בני המשפחה לבין תדהר, לתובע היו חובות נוספים לבני המשפחה בסכומים שעלו על 2.6 מש"ח; נספח ד3 לכתב התביעה המתוקן].

כתב ההוראות הבלתי חוזרות מתאריך 26.2.2015

בני משפחתו של התובע הסכימו ליתן לו ארכה בת 60 יום, בכפוף לחתימתו על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר במסגרתו ייפה את כוחו של עו"ד אלי חן (אחיינו של התובע, ובא כוחם של בני המשפחה) לחתום בשם התובע על מכירת מלוא [סעיף 5 בכתב ההרשאה] זכויותיו בחלקה לתדהר, ואף להגיע להסדר בכל הנוגע לסכסוכים במקרקעין [סעיף 8 בכתב ההרשאה].

הסכמות אלו עוגנו בתאריך 26.2.2015 בכתב הוראות בלתי חוזרות, אשר מסר התובע לעו"ד אלי חן (לעיל ולהלן: "כתב ההרשאה"; נספח ד לכתב התביעה המתוקן), כפי שניתן לראות להלן:

"1. הואיל וביום 25.2.2012 התקשרתי עם משה חן, שולמית שנקלר, רענן נחמיאס ולימור נחמיאס (להלן: "הקונים") בחוזה מכר מותנה בתנאי מפסיק, לפיו התחייבתי למכור לקונים חלק מזכויותיי בנכס כהגדרתו להלן, אלא אם כן אבטל את החוזה ואשיב לקונים בתוך 3 שנים מחתימת החוזה (ועד ליום 25.2.15) את כספי התמורה ששולמו לי על ידם (להלן: "החוזה" או "כספי התמורה" בהתאמה על פי הקשר הדברים).

2. והואיל וברצוני לקבל מהקונים ארכה בת 60 יום להשבת כספי התמורה.

3. הנני מתחייב בזאת, כי היה ולא אעמוד בהתחייבותי להשבת כספי התמורה בפרק הזמן האמור, תהיה רשאי לחתום מכוח יפוי כוח בלתי חוזר שהנני נותן לך בזאת, על הסכם למכירת יתרת זכויותיי בנכס כמפורט להלן.

4. בד בבד עם כתב הוראות זה, הנני חותם על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר ולפיו הנני מייפה אותך למיופה כוחי ושלוחי בכל הנוגע לזכויותיי בחלקה 14 בגוש 7245 אשר בשד' רוטשילד 10 בתל אביב (לעיל ולהלן: "הנכס").

5. הנני נותן לך הוראות בלתי חוזרות לחתום בשמי ובמקומי, על פי ייפוי הכוח הבלתי חוזר, על הסכם למכירת יתרת זכויותיי בנכס (זכויות המגורים) לתדהר מגדל רוטשילד בע"מ (להלן: "תדהר"), אלו שטרם נמכרו על ידי בעסקת המזומן לתדהר, כך שבסופו של יום יימכרו לתדהר מלוא זכויותיי בנכס, הן בדרך של המחאת זכויותיי בעסקת הקומבינציה שנחתמה עם תדהר, והן בנספח מתקן להסכם למכירת זכויותיי במזומן לתדהר, או בכל מתווה הסכמי אחר (להלן ביחד: " הסכם המכר"), והכל בכפוף למותנה בסעיף 8 להלן.

בנוסף להסכם המכר, הנני נותן לך הוראות בלתי חוזרות לחתום בשמי ובמקומי על כל מסמך נוסף הנלווה ו/או נדרש על פי הסכם המכר ו/או על פי הדין, לרבות על ייפוי כוח בלתי חוזר בשם המוכר ולטובת עורכי דין, לרבות עורכי הדין של תדהר, טופס משח ושומה עצמית לדיווח על העסקה לרשויות המס, בקשות, שטרות וכיוצ"ב מסמכים..." [ההדגשות שלי-נ.ע.].

עוד במסגרת כתב ההרשאה צוינו באופן מפורש, אפשרויות התמורה בגין המכר (12 מלש"ח עבור כל הזכויות או בהתאם לשמאות שתערך על ידי שמאי המקרקעין בועז אפלבאום בתוספת 5%, לפי הסכום הגבוה), כאשר הובהר כי אלו כוללות את התמורה המוסכמת על פי הסכמים קודמים [סעיף 6 בכתב ההרשאה]:

"6. התמורה למכירת כל זכויותיי בנכס (הן אלו שכבר נמכרו והן אלו שיומחו בהסכם המכר) תהיה הגבוהה מבין שתי האפשרויות הבאות:
12 מיליון ₪ (שנים עשר מיליון שקלים חדשים), לא כולל מע"מ ככל ויחול.
שווי זכויותיי בנכס כפי שייקבע ע"י שמאי המקרקעין, מר בועז אפלבאום, בתוספת 5%, לא כולל מע"מ ככל שיחול.

להסרת ספק, התמורה דלעיל כוללת את התמורה המוסכמת על פי הסכמים קודמים שביני לבין תדהר ו/או פנדום בע"מ בנאמנות עבור תדהר (הסכם פשרה מיום 14.12.11 והסכם קומבינציה מיום 10.9.12)."

עוד נקבע כי עו"ד צבי שוב, מייצגו של התובע באותה העת, ינסח את הסכם המכר, וכי התובע לא יתערב באופן כלשהו בנוסח הסכם המכר [סעיפים 7 ו- 8 בכתב ההרשאה], וכן כי התובע לא יהיה רשאי לבטל את כתב ההרשאה [סעיף 10 בכתב ההרשאה].

בסעיף 14 בכתב ההרשאה הצהיר התובע כי הוא מבין היטב את תוכנו של כתב ההרשאה ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנו וכי הוא חותם עליו מרצונו הטוב והחופשי לאחר שהגיע להבנה כי עליו למכור את יתרת זכויותיו בנכס לתדהר (היזם) בשל החובות הרבים הרובצים עליו ועל זכויותיו בנכס לנושים שונים:

כאמור, במועד החתימה על כתב ההרשאה, ובהתאם לו, חתם התובע גם על ייפוי כוח בלתי חוזר נוטריוני, לטובת עו"ד אלי חן (להלן: "ייפוי הכוח"; נספח ד לכתב התביעה המתוקן).

בתאריך 26.5.2015, כחודש לאחר תקופת הארכה, ולאחר שהתובע לא השיב את הכספים לבני משפחתו, חתם עו"ד אלי חן על שלושה הסכמים בשם התובע - הם ההסכמים אותם מבקש התובע לבטל במסגרת הליך זה [יוער כי באופן תמוה בחר התובע שלא לצרפם; שלושת ההסכמים צורפו כנספחים לבקשת בעלי המקרקעין]:

"תוספת להסכם מיום 10.9.2012" – תוספת להסכם עם היזם (הנתבעת 4);
הסכם למכירת יתרת זכויותיו של התובע במקרקעין שבבעלותו;
הסכם פשרה בין התובע לבין יחידי בעלי הקרקע (הנתבע 3 והנתבעים הפורמאליים) המסיים את המחלוקות ביניהם.

(להלן יחד: " ההסכמים המאוחרים" או "שלושת ההסכמים")

פסק הבוררות מתאריך 3.7.2016 - ההסכמים המאוחרים נחתמו כדין

לאחר חתימת שלושת ההסכמים, הגישו הנתבעים הפורמאליים והנתבעת 3 בקשה לבורר למתן תוקף של פסק בוררות לשלושת ההסכמים [נספח 1 לבקשת בעלי המקרקעין]. התובע התנגד לבקשה, וטען כי ההסכמים נחתמו תוך חריגה מהרשאה (סעיפים 5, 24, 27, 28 ו -29 בפסק הבוררות; נספח ט לכתב התביעה המתוקן).

עוד העלה התובע בפני הבורר את טענותיו בדבר המעשים הפליליים הנטענים שעשתה לטענתו פנדום, באמצעות אותו מר בלומנצווייג שנזכר לעיל, על מנת להכשיל את התובע ולסבכו כדי להביא לכך שימכור את זכויותיו בתנאים נוחים, ואף ציין כי הוגשה בעניין זה תלונה במשטרה (סעיף 30 בפסק הבוררות). כפי שעולה מכתב התביעה דנן, התובע אף הציג לבורר את התמלול התומך לטענתו בטענותיו, בין היתר, כדלהלן:

[סעיף 52 בכתב התביעה המתוקן].

כפי שעולה מפסק הבוררות, במסגרת הבוררות התקיימו 4 דיונים בבקשה, במסגרתם אף נחקרו עדים מטעם הצדדים [סעיף 6 בפסק הבוררות; נספח ט לכתב התביעה המתוקן].

בתאריך 3.7.2016, ניתן פסק הבוררות, ובמסגרתו נקבע כי שלושת ההסכמים נחתמו כדין ובמסגרת ההרשאה שניתנה לעו"ד חן [סעיף 31 בפסק הבוררות; נספח לכתב התביעה]. הבורר נימק והסביר כי הוכח שהחתימה על ההסכמים נעשתה על פי ייעוץ משפטי של עורך הדין צבי שוב אשר ייצג את נחמיאס בחתימת הסכם המכר (סעיף 37 בפסק הבוררות), וכי התקיימו התנאים המקדמיים לחתימתו של חן על שלושת ההסכמים; למעשה, מחובתו הייתה לחתום על הסכמים אלה, מכוח הוראות כתב ההרשאה [סעיף 43 בפסק הבוררות]. הבורר התייחס לטענות התובע בדבר המעשים הפליליים הנטענים, וציין כי הללו אינן רלוונטיות כלל להליך, שכן אלו אינן נדרשות להכרעה בשאלה אם הפעולות שעשה עו"ד אלי חן חרגו מתנאי כתב ההרשאה, אם לאו [סעיף 66 בפסק הבוררות].

פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מתאריך 9.7.2017 – בקשת התובע לביטול פסק הבוררות נדחית ופסק הבוררות מאושר

התובע לא אמר נואש, והגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי בתל אביב [נספח י לכתב התביעה המתוקן הפ"ב 7122-10-16; יוער כי הנתבעים הפורמאליים הקדימו והגישו בקשה לאישור פסק הבוררות אשר נדונה במאוחד (הפ"ב 9154-09-16)].

במסגרת בקשת הביטול טען התובע כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוחן של 5 עילות ביטול, וטען כי הבורר פעל ללא סמכות משדן בשאלת ההרשאה שניתנה לעו"ד חן, כשזו לא הייתה השאלה שהונחה לפתחו [ג.1 - סעיפים 90 – 100 בבקשה לביטול פסק הבוררות]; כי הבורר לא הכריע בשאלה העיקרית ולא דן בהיקף זכויותיו של התובע בפרויקט [ג.2 – סעיפים 101- 109 בבקשה לביטול פסק הבוררות]; כי הפסק ניתן לאחר שחלפה התקופה לנתינתו (שכן היה על הבורר להכריע תוך 10 ימים בהתאם להוראות תניית הבוררות בהסכם שיתוף הפעולה) [ג.3 – סעיפים 110 -119]; כי תוכן פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור [ג.4 – סעיפים 120 – 135 בבקשה לביטול פסק הבוררות] וכי קיימת עילה לפיה בית המשפט היה מבטל פסק דין סופי [ג.5 – סעיפים 136 – 141 בבקשה לביטול פסק הבוררות].

התובע חזר על טענותיו כי חתם על כתב ההרשאה כתוצאה מהליכים פליליים שננקטו נגדו עד כדי פגיעה בתקנת הציבור, וכי ההסכמים המאוחרים נחתמו בחריגה מסמכות. התובע צרף לבקשתו את תמלול השיחה עם מר זאב בלומנצווייג, את העתקי התלונה שהגיש במשטרה בעניין זה, וכן את פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד אשר קבע כי מר בלומנצווייג גנב ממנו שיקים.

עוד טען התובע בפני בית המשפט המחוזי, כי ההסכם המפורט עם היזם אינו משקף כהלכה את זכויות הצדדים במקרקעין, ופוגע בבעלי הקרקע ובעיקר בו. התובע טען כי חתם על הסכם הפשרה 2011 רק לאחר ובכפוף לכך שבמסגרת הסכם הפשרה הוסכם על מנגנון שמאות סדור וברור, ורק בשל ההסכמה המפורשת שהבורר הוא זה שיישב את המחלוקות ביניהם.

בתאריך 9.7.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (מפי כבוד השופטת יהודית שבח) במסגרתו נדחתה בקשת התובע לביטול פסק הבוררות, ופסק הבוררות אושר.

בית המשפט המחוזי עמד על השתלשלות העניינים, וסקר את פסק דינו של הבורר. כפי שעלה מפסק הדין, התובע חזר בו מטענתו בעניין סמכות הבורר לדון בשאלת היקף ההרשאה של עו"ד חן, ומטענתו בעניין האיחור במתן פסק הבוררות [סעיף 13 בפסק הדין].

אשר ליתר טענותיו של התובע, אלו נדחו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אחת לאחת. כך נקבע כי התובע עצמו הוא שהגדיר את השאלה בה נדרש הבורר להכריע [סעיפים 15 – 16 בפסק הדין], כי בצדק קבע הבורר כי המסמכים נחתמו על ידי עו"ד חן בסמכות [סעיף 16], כי ההסכמים שנחתמו ייתרו את הצורך בהכרעה נפרדת בעניין היקף זכויותיו של התובע [פסקה 17], וכי לא עולה כל חשש לעיוות דין מפסק הבוררות.

החלטת בית המשפט העליון מתאריך 4.12.2017 – בקשת רשות הערעור נדחית - "המבקש קיבל את יומו"

התובע לא השלים עם החלטת בית המשפט המחוזי, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

אף בפני בית המשפט העליון שטח התובע את טענותיו בעניין חריגתו של עו"ד חן מן ההרשאה שניתנה לו (סעיף 41 בבקשת רשות הערעור – נספח 10 לבקשת הסילוק מטעם נתבעים 3, 5-7), ואף בפני בית המשפט העליון העלה התובע את טענתו כי הליך הבוררות לווה בהתנהלות פלילית של פנדום (הנתבעת 3 כאן), וכי ההסכמים נחתמו אך בשל המצב הכלכלי אליו נקלע התובע בשל מזימתה (סעיפים 65 – 69 בבקשת רשות ערעור).

בתאריך 4.12.2017 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, אף מבלי להידרש לתשובה, וקבע כי לא מצא כל "עיוות דין" במקרה זה המצדיק את התערבותו. בית המשפט העליון הדגיש כי "לבסוף אציין כי מקרה זה רחוק מלהקים עילה להתערבות ערעורית בשל קיומו של "עיוות דין". בעיקרו של דבר, המבקש [התובע –נ.ע] קיבל את יומו לפני הערכאות וניתנה לו הזדמנות נאותה – ואף יותר מכך – לשטוח את כלל טענותיו. בנסיבות אלה, אף אם המבקש אינו מרוצה מההכרעות שהתקבלו בעניינו, לא קמה עילה למתן רשות ערעור" [רע"א 7386/17 נחמיאס נ' אשכנזי (4.12.2017), סעיף 8 בהחלטה , נספח יב לכתב התביעה המתוקן].

בחלוף 3 שנים מהחלטת בית המשפט העליון אשר דחתה את בקשת רשות הערעור, הגיש התובע את תביעתו זו, במסגרתה, כאמור, שוב הוא טוען את אותן הטענות ממש.

ההליך דנן ותמצית הטענות בתביעה

בתאריך 18.10.2020 הגיש התובע את תביעתו דנן.

תביעתו המקורית הוגשה על ידיו, ככל הנראה מבלי שהסתייע בשירותי עריכת דין, וכתב התביעה אשר הוגש היה בלתי ברור.

בהתאם, הורה לו סגן הנשיאה, כבוד השופט שפסר, לתקן את תביעתו כך שתוגש בהתאם לקבוע בתקנות, שאחרת לא יהיה מנוס ממחיקתה.

בתאריך 31.1.2021, לאחר מספר לא מבוטל של אורכות אשר ניתנו לתובע (5 במספר), בעיקר בשל טענותיו בעניין מצבו הבריאותי, הוגש כתב תביעה מתוקן.

תמצית טענות התובע בכתב התביעה המתוקן

בתמצית, וכפי שפורט בפרק המבוא לעיל, במסגרת כתב התביעה המתוקן טען התובע כי יש לקבוע כי כתב ההרשאה עליו חתם לטובת עו"ד אלי חן וכן ההסכמים המאוחרים עליהם חתם עו"ד אלי חן בשמו, בהתאם לכתב ההרשאה, בטלים, וזאת משום שנחתמו תחת כפיה, עושק ופגיעה בתקנת הציבור, בשים לב למעשים הפליליים אשר לטענתו נעשו כלפיו, וכן כלפי הבורר.

עוד טען התובע, כי עו"ד אלי חן פעל בניגוד עניינים ובניגוד להרשאה, וכי ההסכמים לגופם אינם מתיישבים עם הסכמות קודמות. נוסף על כך, עתר התובע למינוי שמאי להערכת שווי חלקו במקרקעין, וכן נאמן שיהיה אחראי לחלוקת זכויות הצדדים במקרקעין.

החלטת כבוד סג"נ שפסר מתאריך 2.2.2020 והודעת ההבהרה בעקבותיה

עם הגשת כתב התביעה המתוקן, נתבקש התובע להבהיר מדוע בחר לצרף את הבורר לתביעתו, כאשר לא מבוקש כלפיו כל סעד, ולא ברורה היריבות מול הבורר עצמו [החלטת סג"נ כבוד השופט שפסר מתאריך 2.2.2021].

חרף ההחלטה האמורה, הודיע התובע כי הוא עומד על תביעתו גם נגד הבורר, בשים לב לטענותיו כי עשה יד אחת עם הנתבעים, וביקש להותיר את התביעה נגדו על כנה, תוך שציין כי התרופה לתביעת סרק היא בפסיקת הוצאות [הודעת הבהרה מתאריך 8.2.2021].

הבקשות דנן ותשובות התובע

כאמור, שלוש הבקשות דנן הוגשו על ידי כל הנתבעים בהליך, למעט הנתבע 1 , הבורר.

בקשה ראשונה הוגשה על ידי עו"ד קורן (הנתבע 2), אשר מונה על ידי הצדדים לפעול בשמם לקידום הפרויקט. בקשתו של עו"ד קורן מבוססת על כך שהתובענה אינה מגלה נגדו כל עילת תביעה, ואף לא נתבקש במסגרתה כל סעד נגדו; עו"ד קורן ביקש לציין כי באופן תמוה שאינו מתיישב עם טענותיו בחר התובע להגיש את התביעה נגדו, אך נמנע מלתבוע את עו"ד חן אשר חתם על אותם ההסכמים אותם מבקש הוא לבטל (תוך שהוא מדגיש כי אין לו כל ידיעה ביחס למעשים המיוחסים; סעיף 11 בבקשה).

בקשה שנייה הוגשה על ידי תדהר (הנתבעת 4), היא, כאמור, היזם עמו התקשרו בעלי המקרקעין להקמת הפרויקט. בקשתה של תדהר נשענת על טענות למעשה בית דין, העדר עילה, שיהוי וכן אי עמידה בהוראות התקנות.

בקשה שלישית הוגשה על ידי קבוצת בעלי המקרקעין, הם הנתבעים 3, 5 – 7 והנתבעים הפורמאליים שהם בהתאמה פנדום (הנתבעת 3), מר גיורא ארמוני (הנתבע 5), מר רוני וייס ומר רוני בן יוסף (הנתבעים 6 ו-7) וכן יורשי המנוח ד"ר עוזי אשכנזי (אשר עוד היה בן החיים כשהחלו ההליכים בין הצדדים), גברת נילי ארמוני, גברת אילנה נחמה ברנר, הקרן בע"מ, רוטשילד 12 בע"מ וגברת רבקה קלימוקובסקי (לעיל ולהלן יחד: "הנתבעים הפורמאליים"). בקשת בעלי המקרקעין נשענת אף היא על טעמי מעשה בית דין, מניעות, שיהוי וחוסר תום לב.

התובע השיב לכל אחת מן הבקשות, ובמסגרת תשובותיו הביא את גרסתו למצב הדברים, לרבות טענותיו כי לאורך כל הדרך התנה את כל הסכמותיו במנגנון שמאות סדור אשר ייבחן על ידי הבורר, וכן חזר על טענותיו למעשים הפליליים הנטענים. כן התייחס התובע לטענותיהן המשפטיות של המבקשים.

בתגובתו לבקשת עו"ד קורן, העלה התובע במסגרת תיאור העובדות טענות למעשים פליליים ביחס לנתבעים 1, 6, 7, 3, ו – 4, וכן חזר על טענתו כי הנתבעים 7-6 קשרו קשר להפלתו של התובע [סעיפים 9 – 11, ו- 13 לתגובת התובע לבקשת הנתבע 2]. במסגרת תיאור העובדות לא הצביע על כל טענה ביחס לנתבע 2, הוא עו"ד קורן. עם האמור במסגרת תגובתו לבקשה עצמה טען כי עו"ד קורן פעל במטרה ברורה לשרת את הנתבעת 3 [טענות אלו לא הועלו בכתב התביעה, ואף לא נזכרו כאמור במסגרת תיאור העובדות בתגובה]. כן טען התובע כי אין להידרש לבקשה משזו הוגשה בהעדר תצהיר; וכי בית משפט ייעתר לבקשה לסילוק על הסף אך במקרים חריגים.

ביחס לבקשתה של תדהר טען כי זו נהנתה מהתרמית, ורכשה את זכויותיו באמצעות עו"ד חן בסכום זעום אשר הותיר את התובע - אשר החזיק לטענתו ב 1/3 מהזכויות בפרויקט - חסר כל. לטענתו, תדהר רכשה את הזכויות בכל הפרויקט, קרי בחמישה מבנים לשימור בלב תל אביב בנזיד עדשים, שכן שילמה עבור העסקה כולה ללא שמאות, סך 28 מיליון ₪ עבור נכסים ששווים דאז עמד על כ – 150,000,000 ₪ [סעיפים 20 – 23 בתגובת התובע לבקשת הנתבעת 4]. נוסף על אלה טען, כי אין להידרש לבקשתה משלא צורף לה תצהיר, ואשר לטענותיה המשפטיות טען כי סילוק על הסף ייעשה במקרים חריגים; כי אין לקבל את טענת השיהוי, בשל המשמעויות שלה ביחס לתובע, ואף בשל כך שלא עלה בידיו להגיש את התביעה קודם לכן בשל מעשי הנתבעים שהביאו אותו לכדי פשיטת רגל; כן טען כי יש לדחות את טענת השתק העילה אשר העלתה הנתבעת 4, בשים לב לכך שבהליך הקודם נתקף פסק הבוררות, ואילו במקרה דנן מתבקש סעד בגין מעילה באמון הבורר [סעיף 45 בתגובת התובע לבקשת הנתבעת 4]; ואף השתק פלוגתא אין במקרה דנן מאותם הטעמים.

באשר לבקשת בעלי המקרקעין חזר על טענותיו ביחס לאותו מר זאב בלומנצוויג, והקשר בינו לבין הנתבעים 3, 6 ו-7 [סעיפים 1 – 7 בתגובת התובע לבקשת הנתבעים 3, 5 ו-7 (כך במקור-נ.ע.); יוער כי התובע טעה הן בכותרת הבקשה באשר לנתבעים אשר הגישו אותה, והן בהתייחסות לנתבעים הרלוונטיים בתוכן הבקשה –נ.ע.]. עוד חזר התובע על טענותיו כי החתימה על ההסכמים לוותה בהתנהלות פלילית, כי ניסיון הנתבעים להביאו לעברי פי פחת צלח, וכי הבורר נטה בנאמנותו בברור לטובת הנתבעים, אף שהתמלול המפליל הוצג לו [סעיפים 12 – 13, 15 – 19 בתגובת התובע לבקשת הנתבעים 3, 5 ו -7]. נוסף על אלה טען התובע כי אין להידרש לבקשה משזו הוגשה בהעדר תצהיר; כי בית משפט ייעתר לבקשה לסילוק על הסף אך במקרים חריגים; כי אין לקבל את טענת השיהוי וכי יש לדחות את טענת מעשה בית דין מאותם הטעמים שציין בתגובתו לבקשת תדהר.

דיון והכרעה

לאחר שקראתי בעיון את הבקשות והתשובות על נספחיהן, את כתב התביעה המתוקן על נספחיו (וכן את כתב התביעה המקורי על נספחיו, אותו כתב התובע בעצמו טרם נטל ייצוג משפטי), ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל ויש לסלק את התובענה על הסף כבר עתה ביחס לכל הנתבעים; להלן טעמי.
ניסיון לערעור בגלגול נוסף, שיהוי ושימוש לרעה בהליכי משפט

לאור ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, ואשר כפי שפורט לעיל, בכולם עלו כל ומלוא טענותיו של התובע, סבורני כי אין מקום לדון בעניינים אלו שוב, ואין בהליך זה אלא להוות ניסיון לערעור בגלגול נוסף.

כך גם צירופם של עו"ד קורן והבורר להליך זה, כאשר אין כל סעד המבוקש נגדם, מצטייר כניסיון לבסס טענה כי מדובר בהליך שונה, אף שבפועל עסקינן באותן טענות ממוחזרות אשר מעלה התובע מזה שנים רבות (עוד משנת 2013). למעשה עסקינן בתביעה בה עושה התובע שימוש חוזר באותן הטענות אשר העלה על בסיס אותם המסמכים ממש, שכל הצדדים דכאן, אף אלו שלא היו בפועל צדדים לבוררות, כבר ניהלו ב – 3 ערכאות.

הותרתה של תביעה זו על כנה, אף תחטא לאינטרס הציבורי בדבר הצורך לקיים הליך משפטי מהיר ויעיל, תחטא לצורך לחסוך במשאביו של בית המשפט ותכפה על הצדדים עלויות ניהול הליך נוסף ומיותר.

ואם לא די בזאת, התובענה הוגשה 3 שנים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט העליון, תוך שיהוי רב, ולאחר שהצדדים כבר הסתמכו על כך שההחלטה היא סופית, ומוצו טענותיו של התובע. יוזכר כי אף התמליל המהווה את בסיס תביעתו דנן, כבר היה בידי התובע בשלהי שנת 2013 (7 שנים בטרם הוגשה התביעה דנן), והוצג בפני כל הערכאות אשר דנו בענייניהם של הצדדים.

איני מקבל את טענותיו של התובע כי מעשי הנתבעים הם שגרמו לשיהוי, ודאי בשים לב לקביעותיהן של הערכאות הקודמות.

התובע ניהל הליכים רבים, אשר בעטיים ולמצער גם בעטיים, נמנע מן הצדדים לקדם את הפרויקט אשר ראשיתו כזכור, בהסכם שיתוף משנת 2005, לפני למעלה מ – 15 שנה.

אינני מקל ראש בתחושותיו הקשות של התובע, אולם אין בהן כדי לפתוח את דלתות בית המשפט, לבעל דין אשר עניינו מוצה, נדון, נשמע והוכרע, בכל ערכאה אפשרית, כפי שאף קבע בית המשפט העליון [החלטת כבוד השופט דנציגר, נספח יב לכתב התביעה המתוקן].

בשים לב לאמור, דומה שהתנהלותו של התובע, יש בה אף במידה מסוימת משום שימוש לרעה בהליכי משפט. כידוע, בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, נזכר שימוש לרעה בהליכי משפט מספר רב של פעמים. כך, ובין השאר, תקנות 4 ו -5 בפרק עקרונות היסוד - אשר אותם על בית המשפט לשים נר לרגליו - קובעות כי אל לו לבעל דין לעשות שימוש לרעה בהליך שיפוטי, וכי על בית המשפט לפעול למניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.

תקנה 42 מאפשרת לבית המשפט למחוק כתב טענות מטעם זה בלבד:

מחיקה מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט
42.סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו."

אף תקנה 151(ג) מתייחסת לעשיית שימוש לרעה בהליכי משפט, באשר לחיובו של בעל הדין בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה, ואף את בא כוחו, בנסיבות מיוחדות בהן מצא בית המשפט טעם לעשות כן.

עמד על כך בית המשפט העליון לאחרונה ממש ברע"א 8921/20 SKS Holding LLC נ' גיל אורן עו"ד (‏13.5.2021) (להלן: "עניין SKS"):

"ששית, והיא עיקר; נראה כי הבקשה דנן משקפת לפנינו מקרה מובהק של "שימוש לרעה בהליכי משפט". תקנה 4 לתקנות החדשות – החלה על הליך זה בהתאם להוראות המעבר המעוגנות בתקנה 180( ג)(1) לתקנות החדשות – קובעת כי "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט". במסגרת התקנות החדשות, יצר מחוקק-המשנה הפרדה בין האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט המעוגן בתקנה 4 , לבין "החובה לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית" המעוגנת בתקנה 3( ב) לתקנות החדשות. בעוד שעל התנהגות בחוסר תום לב לא נקבעה סנקציה מסוימת, הרי שתקנה 42 לתקנות החדשות מטילה סנקציה ספציפית, על מקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט: "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". לכך מצטרפת תקנה 151( ג), המיוחסת גם היא למקרים של שימוש לרעה בהליכי משפט, ומטילה סנקציה נוספת על העושה כן: "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו"."

ובהמשך:

בעל דין המנהל הליך משפטי, שמטרותיו לגיטימיות, יכול להשתמש בזכויותיו הדיוניות שלא בתום לב, ועדיין לא יעלה הדבר כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. יחד עם זאת, ישנם מקרים בעלי חומרה יתרה, שבהם עצם קיומו של ההליך המשפטי כולו – או של בקשה מסוימת המוגשת בגדרו – לא נועדו להגשמת המטרה הלגיטימית שעליה מצהיר בעל הדין, ומשמשים אך כ'חרב', שנועדה לקדם אינטרסים אחרים של אותו בעל דין או צדדים קשורים לו. למקרים מעין אלו, התייחס מחוקק-המשנה בחומרה יתרה, משום שהם חותרים תחת תכליתו הבסיסית של ההליך השיפוטי. דווקא הליך זה, המשמש מכשיר לעשיית צדק, הופך לכלי שרת בידי גורמים אינטרסנטיים, אשר באמצעותו מונעים את הצדק מלבוא: "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט – וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה" ( ישעיהו ה, ז).
[ שם, פסקאות 27, 29; ההדגשות שלי-נ.ע.]

בדומה, נראה כי במקרה דנן, דווקא זעקתו של התובע לצדקה, היא היא צעקתם של כל יתר הצדדים, אשר נמנעים מהם קידום הפרויקט וההנאה מקניינם משך כל השנים.

נוסף על כל האמור, אף הוראות תקנה 5 קובעות כי על בית המשפט מוטלת החובה לאזן בין האינטרס של בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי, לרבות קיומו של דיון משפטי מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות [יובהר כי בהתאם להוראות תקנה 180(ג)(1) ההוראות הנ"ל חלות גם על הליכים שנפתחו טרם כניסת התקנות החדשות לתוקף, ומכאן שאף על הליך זה].

בנסיבות המקרה דנן סבורני כי מטעמים אלה בלבד ניתן היה להורות על מחיקתה של התובענה, שכן לא ניתן לומר כי לתובע לא ניתן יומו, וכל טענותיו של התובע כבר הועלו בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, ומכאן שאף מן האינטרס הציבורי כי הליך זה לא ינוהל מחדש פעם נוספת.

עם האמור, לא אעשה מלאכתי קלה, ואדון להלן ביתר טענות הצדדים.

בקשת עו"ד קורן - כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כלפיו, ויש לסלק את התביעה נגדו על הסף

מעבר לשימוש לרעה שיש בעצם הגשתה של תביעה זו נגד עו"ד קורן באופן אישי, את בקשתו יש לקבל, ולסלק את התביעה נגדו על הסף משזו אינה מגלה כלפיו כל עילה, ואף לא נתבקש כל סעד נגדו [וברי משום כך שלא נדרש היה עו"ד קורן לצרף תצהיר לבקשתו, ויש לדחות את טענות התובע בעניין זה]. כך, כתב ההרשאה אשר אותו מבקש התובע לבטל, ואף ההסכמים אשר נחתמו בעקבותיו, אינם קשורים לעו"ד קורן בשום צורה ואופן.

בשמו, נזכר עו"ד קורן בכתב התביעה פעם אחת, כמי שנחתם לטובתו יפוי הכח לקידום הפרויקט (סעיף 8 בכתב התביעה המתוקן), פעם נוספת נזכר שלא בשמו, כמי שנטען שחתם במשותף עם אחרים על הסכם עקרונות 2010 (סעיף 5 בכתב התביעה המתוקן; כאשר כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל הטענה כלל אינ ה נכו נה – נ.ע. ).

אין בכתב התביעה כל סעד אשר מבקש התובע נגדו, ואף אין לסעדים המבוקשים בדבר ביטול ההסכמים המאוחרים, כל קשר אליו. בנסיבות אלו, לא ברור מדוע בחר התובע לצרפו לכתב התביעה, כאשר אין כל סעד אשר נתבקש נגדו, ואף לא ניתן לומר כי מדובר בצד דרוש או נחוץ [ודאי, כטענת עו"ד קורן, לעומת עו"ד חן אשר לתובע טענות כלפיו כמפורט לעיל, וכפי שטען עו"ד קורן בחירת התובע שלא לצרפו להליך, מבלי להטיל דופי חלילה בעו"ד חן, תומכת באמור]. טענותיו של התובע שהועלו בתגובתו ביחס לקשר בין עו"ד קורן לפנדום (הנתבעת 3) אינן נזכרות בכתב התביעה, ומכאן שאין בהן לסייע לתובע.

אין בכתב התביעה כל עילה נגד עו"ד קורן, וממילא אפילו יוכחו כל טענותיו של התובע, אין כל סעד לו יהיה זכאי התובע מעו"ד קורן.

על ההלכה בעניין סילוק על הסף עמד בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט א' רובינשטיין) בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007), תוך שהבהיר כי עשיית צדק היא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד, והעמסת יומנו של בית המשפט:

"...'הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן' (פרשת חסין, 724; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (לא פורסם); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); לעניין סילוק על הסף כאמצעי שבלית ברירה ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 - הנשיא שמגר). על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט . מכאן הזהירות הנדרשת." [ההדגשות שלי –נ.ע.]

המקרה דנן אם כן, הוא בדיוק בגדר אותם מקרים חריגים, אליהם מכוונת פסיקת בית המשפט (אף זו אשר אליה הפנה התובע בעצמו, לרבות הפנייתו של התובע לספרו של הנתבע 1 דנן, אותו תבע), אשר ברור בהם כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעדים אותם הוא מבקש מהנתבע.

לנוכח האמור, ראיתי לקבל את בקשתו של עו"ד קורן ולהורות בהתאם לסמכותי בתקנה 41(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (החלה בענייננו) על מחיקתו מכתב התביעה. כפי שיפורט להלן, דין התביעה כנגדו דחיה, אף מטעמי מעשה בית דין.

מעשה בית דין

ולאחר שאמרתי זאת, ניגש לעיקר הדיון בשאלת קיומו של מעשה בית דין.

כידוע, משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין, מחסום זה הוא מעשה בית דין. בבסיס דוקטרינת מעשה בית דין עקרון סופיות הדיון, וטעמה העיקרי למנוע ממי שניתן לו יומו בבית המשפט, לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בבסיס הדוקטרינה שיקולים מעשיים שמטרתם להגן הן על אינטרס המתדיינים באופן פרטי, והן על האינטרס הציבורי. עמד על הדברים בית המשפט העליון עוד בפסק דינו הותיק בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 586 – 587 (להלן: " עניין קלוז'נר"):

"מאחורי הדוקטרינה האנגלית של ‎JUDICATA RES, על שני ענפיה, אינו עומד הרעיון, כי ההכרעה שנפלה במשפט הקודם משקפת, אם לגבי התביעה בכללותה ואם לגבי שאלה עובדתית, שהועמדה שם במחלוקת, את האמת דוקא; כי אם עומדים מאחוריה שני שיקולים מעשיים, שרואים אותם כפועלים לטובת האינטרסים של המתדיינים והציבור גם יחד ואשר בגללם מוחזקים הראשונים, בעיני החוק, כאילו הודו בכך - ולכן הינם מנועים מלהכחיש - שהתוצאה השיפוטית, הטמונה באותה הכרעה, היא תוצאה של אמת, בחינת ‎RES JUDICATA PRO VERITATE ACCIPITUR (ראה סלמונד "תורת המשפט", מהדורה 11, ע' 530; דברי השופט LUSH בענין . ‎ORD V [ ORD, (1923), 2 K.B. 432, 439-440, ]28. שיקול אחד הוא: "טובת הציבור דורשת כי יהיה סוף לדיוני משפט" ( ע"א 421/54, [14]. ב-ע' 1211) והשיקול האחר הוא: "אין זה מן הדין כי אדם יהא נטרד פעמיים או יותר על אותה עילה" (שם, [14]). " [ עניין קלוז'נר, 586 – 587; ההדגשות שלי-נ.ע]

יוער, אולי למעלה מן הצורך, כי פסק הבוררות כשלעצמו מחייב כמעשה בית דין, אפילו לא הייתה מוגשת הבקשה לאישורו, וזאת בכפוף להוראות חוק הבוררות בדבר ביטול פסק בוררות ובהיעדר כוונה אחרת [ראו הוראות סעיף 21 בחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968; ע"א 2035-03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ , פ"ד נח(6) 447 (להלן: "עניין לב יסמין").

במקרה דנן, לא רק פסק בוררות באמתחתנו, אלא פסק בוררות אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי, ואף בית המשפט העליון, אשר נדרש לסוגיה, לא ראה עילה להתערב בו.

דוקטרינת מעשה בית דין בנויה, כידוע, על שני עקרונות מרכזיים – השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה והשתק פלוגתא הם שני ענפים שונים של כלל מעשה בית דין, המבטאים אותו רעיון ומבוססים על אותם שיקולים [עניין לב יסמין]. ההבדל ביניהם הוא, שהאחד מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה שמוצתה בפסק דין קודם, בין שזכה התובע בפסק הדין, ובין שתביעתו נדחתה, בעוד האחר מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השנייה על עילת תביעה שונה [נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1998), בעמוד 9 (להלן: "זלצמן")].

בין אם מכוח השתק עילה, כטענת בעלי המקרקעין (כותרת משנה ד, סעיפים 17 -24 בבקשת בעלי המקרקעין), ובין אם מכוח השתק פלוגתא, כטענת הנתבעת 4 (כותרת משנה ב.2, סעיפים 14 – 22 בבקשת תדהר), סבורני כי מקרה זה הוא מקרה מובהק בו עקרון סופיות הדיון גובר, ואין לאפשר לתובע - אשר כפי שהדגיש בית המשפט העליון, כבר "קיבל את יומו לפני הערכאות וניתנה לו הזדמנות נאותה – ואף יותר מכך" - לשוב ולהטריד את יריביו ואת בית המשפט באותו עניין.

במקרה דנן, וכפי שתואר לעיל, במהלך כל ההליכים הקודמים אשר ניהל התובע, העלה הוא את אותן הטענות ממש המועלות בפני כעת במסגרת הליך זה. כך, התובע טען עוד בפני הבורר כי עו"ד חן פעל ללא הרשאה, וכי נעשו מעשים פליליים הנוגדים את תקנת הציבור אשר הובילו לחתימתו על ההסכמים. טענות אלו לא התקבלו הן במסגרת פסק הבוררות, הן במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואף בית המשפט העליון סבר כי הטענות הללו אינן מצדיקות אפילו קבלת תשובה, המקרה רחוק מלהקים עילה להתערבות ערעורית בשל "עיוות דין", ודחה את בקשת רשות הערעור אשר הוגשה.
התובע טען בפתח תביעתו (המתוקנת) כי "עניין אחד מהותי ואשר טרם נדון בערכאה כלשהי, הוא שהכריע את גורלו של התובע" [ההדגשה במקור-נ.ע.] וכי "עסקינן במעשים פליליים של הנתבעים אשר הגיעו לכדי כפייה ועושק של התובע על ידי הנתבעים תוך ניצול חולשתו של התובע ומצוקתו ובפגיעה בתקנת הציבור." [סעיפים 1 – 3 בכתב התביעה המתוקן]. אלא שבניגוד לטענתו, כלל העניינים הועלו הן בפני הבורר, הן בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב והן בפני בית המשפט העליון.

יוער ויובהר כי טענות התובע למעשים פליליים אף נבחנו, נחקרו ונדחו על ידי המשטרה. כפי שעולה ממכתבו של סנ"צ דוד מישקין, רמ"פ הונאה ת"א, מתאריך 2.6.2016, לב"כ התובע, מדובר לכל היותר במהלכים כלכליים ועסקיים, אשר אינם מצביעים על עבירות פליליות [נספח טז לכתב התביעה המתוקן]:

בנקודה זו ראיתי לציין במאמר מוסגר (ולמעלה מן הצורך) כי מקריאת התמלול כולו אשר צורף, אף אני לא הגעתי למסקנות אליהן הגיע התובע (וזאת מבלי להיכנס לשאלות העולות ביחס לאמינות התמלול ולמשקלו בשים לב לנסיבות השגת המסמך על ידי התובע).

יש לסלק את התביעה על הסף מכוח השתק עילה

השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך או כאמור בהליך בוררות. במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה [עניין קלוז'נר, בעמוד 583; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003), פס' 12 כב' השופטת פרוקצ'יה (להלן: "עניין ברנוביץ"); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (5.1.2011), פס' 24- 26 לכב' השופטת פרוקצ'יה (להלן: "עניין צמרות"); זלצמן, 3 – 4, 29 – 31].

כאמור, הכלל בדבר השתק עילה נועד למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד הכלל למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים, ובתוך כך הכרעות סותרות באותו העניין [עניין צמרות; עניין ברנוביץ; עניין לב יסמין, פסקה 6].

כפי שנקבע, המבחן להשתק עילה הוא מבחן זהות העילות אשר נבחן בדרך מרחיבה, כך שהשתק העילה יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, אפילו אם בתביעה המאוחרת מרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת [ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801 -802 (1985) (להלן: ענין מונאש)]. מכאן, ששעה שהתשתית הבסיסית שעלתה מכתבי הטענות בכל אחד מן ההליכים היא אותה תשתית, אין מקום להותיר את התביעה דנן על כנה.

עילת התביעה דנן לביטול ההסכמים מבוססת על טענות התובע לחריגה מהרשאה ועל טענותיו למעשים פליליים, לכפיה ועושק שלו, תוך ניצול מצוקתו וחולשתו ופגיעה בתקנת הציבור. עילה זו נדונה בכל אחד מן ההליכים אשר התנהלו בין התובע והנתבעים הפורמאליים בפני הבורר, בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט העליון. כך, טענותיו אלו של התובע הועלו בפני הבורר כאשר התנגד למתן התוקף של פסק הבורר, כאשר ביקש לבטל את פסק הבורר בפני בית המשפט המחוזי, וכאשר ביקש לבקש לערער על קביעת בית המשפט המחוזי , בפני בית המשפט העליון.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, התובע אף טען בפני הבורר, נוסף לטענותיו בעניין ההרשאה, כי פנדום, היא הנתבעת 3 בהליך זה, שלחה אדם בשם בלומנצווייג, על מנת להכשיל את התובע ולסבכו כדי להביא לכך שימכור את זכויותיו בתנאים נוחים, וכי הוגשה בעניין זה תלונה במשטרה; בפני בית המשפט המחוזי טען כי חתם על כתב ההרשאה כתוצאה מהליכים פליליים שננקטו נגדו עד כדי פגיעה בתקנת הציבור, וכי ההסכמים המאוחרים נחתמו בחריגה מסמכות. כך גם תקף את ההסכמים גופם ואף בפני בית המשפט העליון טען כי עו"ד חן חרג מן ההרשאה שניתנה לו, כי הליך הבוררות לווה בהתנהלות פלילית של פנדום, וכי חתם על ההסכמים רק בשל המצוקה אליה נקלע תוצאת מזימתה.

הבורר דחה את טענות התובע בעניין ההרשאה, ואשר לטענות בדבר התנהלות פלילית קבע כי אלו אינן נדרשות להכרעה בשאלה אם הפעולות שעשה עו"ד אלי חן חרגו מתנאי כתב ההרשאה, אם לאו [סעיף 66 בפסק הבוררות]. בית המשפט המחוזי אמנם לא התייחס במסגרת פסק הדין לטענות אלו, כפי שטען התובע (סעיף 60 בכתב התביעה המתוקן), אך הטענות נטענו באופן מפורש בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, וזה סבר כי אין בהן לשנות. כאמור, אף בית המשפט העליון, אשר הטענות הועלו בפניו , לא סבר כי נגרם לתובע עיוות דין כלשהו.

מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בית המשפט העליון. סבורני כי קביעת הבורר לפיה אין בטענות בדבר ההתנהלות הפלילית הנטענת כדי לשנות, וקבלת עמדה זו על ידי בית המשפט המחוזי והעליון, יש בה כדי להקים מעשה בית דין, שעה שהתביעה דנן וההליך בפני הבורר, לרבות ההליכים שבאו בעקבותיו בבית המשפט המחוזי והעליון , עסקו באותה תשתית עובדתית, באותו כתב הרשאה ואותם הסכמים, על בסיס אותן הטענות; זאת, הן אם הטענות בדבר המעשים הפליליים נדונו לגופן והן אם לאו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שאף הסעד אשר נתבקש בפני כל אחת מן הערכאות הוא זהה לסעד אשר מבקש התובע כעת, והוא ביטול כתב ההרשאה וההסכמים המאוחרים. סעד אשר מי מן הערכאות שדנה בעניין לא ראתה להעניק לתובע. מסקנתי היא אם כן, כי קיימת זהות עילות בין ההליכים.

התובע מבקש להסתמך על עניין ברנוביץ, הנזכר לעיל, שם נדון בין השאר, היחס בין תביעה נגד בורר על הפרת אחריותו לבין הליך לביטול פסק בורר. באותו מקרה, קבע בית המשפט העליון כי אין זהות בין העילות משום שבהליך הראשון נתקף פסק הבוררות, ואילו בהליך השני נתבקש סעד כספי נגד הבורר עצמו בשל הפרת חובות נאמנות, בין השאר, מכוח הוראות סעיף 30 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

אלא שזהו אינו המקרה בענייננו. כאן, אמנם הבורר צורף כנתבע בכתב התביעה המתוקן, אלא שהמבקש אינו עותר לקבלת כל סעד ממנו, והסעד היחיד אותו דורש התובע הוא ביטול כתב ההרשאה וההסכמים המאוחרים . אמנם התובע עמד על הותרת הבורר בהליך, בהודעתו מתאריך 8.2.2020, אולם, וכאמור, במסגרת כתב התביעה המתוקן אינו עותר לכל סעד ממנו.

זאת ועוד, בפסק הדין ברנוביץ עצמו עמד בית המשפט העליון על כך שבמצב בו הבורר לקח חלק פעיל בדיון בו הועלו טענות כלפיו, השתק עילה דווקא כן יחול:

"... ומקום שהבורר עצמו לקח חלק פעיל באותו דיון, וניתנה לבעל-הדין המבקש הזדמנות לעמתו עם כל הטענות. במצב כזה ייתכן לומר כי מדובר בזהות צדדים בשני ההליכים המעלים שאלות זהות, ואפשר כי טענת השתק עילה תישמע בנסיבות אלה ( ראה ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי [22] )."

במקרה דנן, כזכור, העלה התובע את טענותיו כלפי הבורר במעמד הבוררות, והציג בפניו את התמלול. מכאן שסבורני כי אין ההיגיון מאפשר לקבוע כי אין השתק עילה במקרה דנן. ממילא, יכול היה הדבר לשמש לתובע למגן מפני טענת מעשה בית דין רק ביחס לתביעה מול הנתבע 1 (וכאמור אין הדבר כך) , אשר כאמור, לא מבוקש כלפיו כל סעד, ויש לסלק את התביעה נגדו אך מטעם זה, בדומה לנתבע 2.

אשר לזהות הצדדים, ראיתי להבהיר כי ביחס למרבית הצדדים אשר לא נטלו חלק ישיר בהליך הבוררות מדובר בצדדים חליפיים, ומכאן שעל פניו, די היה בקביעה בדבר קיומו של השתק עילה, כדי לקבוע כי יש לסלק תביעה זו על הסף מחמת מעשה בית דין. כך סבורני, כי יש לסלק את התביעה על הסף מכוח השתק עילה גם ביחס לנתבעים 6 ו-7, אשר אף התובע טוען כי הם והנתבעת 3, חד הם, וזאת אף שלא היוו בעלי דין באופן פורמאלי במסגרת הליך הבוררות.

ממילא, באשר לצדדים אשר לא נטלו חלק בפועל בהליכים הקודמים, חל השתק פלוגתא, ואף מטעם זה יש לסלק את התביעה על הסף, ועל כך להלן.

יש לקבל את בקשת תדהר ולסלק את התביעה נגדה על הסף מכוח השתק פלוגתא; וכך אף יש לסלקה על הסף מטעם זה נגד כל מי שלא נטל חלק ישיר בהליכים הקודמים

השתק פלוגתא מתייחס לפלוגתה מסוימת, עובדתית או משפטית, שכבר נדונה בהליך קודם. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף; זאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה [עניין צמרות].

הכלל בדבר השתק פלוגתא צומצם בפסיקה למקום שבו התקיימו ארבעה תנאים אלו:

  1. אותה פלוגתא - הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
  2. לצד שכנגדן מועלית הטענה היה יומו - התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
  3. הסתיימה בהכרעה בקביעת ממצא פוזיטיבי - ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה.
  4. ההכרעה הייתה חיונית - ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה [רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (2007), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה י"א. ראו גם את פסקי הדין המובאים שם, ואת הדיון ביתרונותיו של עיקרון השתק הפלוגתא ובחסרונותיו]; כאשר עסקינן בשאלה מעורבת של חוק ועובדה חל השתק הפלוגתא גם על הממצאים העובדתיים וגם על המסקנה המשפטית [ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (2009), כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות].

הפלוגתא בין הצדדים בענייננו עוסקת בשאלת תוקפם של כתב ההרשאה וההסכמים המאוחרים, ומכאן שיש לקבוע כי חל בענייננו גם השתק פלוגתא. לתובע היה גם היה יומו, לאחר שהתנהלו הדיונים בעניין כתב ההרשאה וההסכמים המאוחרים בשלוש ערכאות. הבורר הכריע בשאלת תוקפם של כתב ההרשאה וההסכמים המאוחרים באופן פוזיטיבי לאחר שקיים ארבעה דיונים, במהלכם נשמעו עדים, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומים, וטענותיהם נשטחו בהרחבה. מובן שההכרעה בעניין תוקפם של ההסכמים המאוחרים הייתה חיונית לצורך פסק הבוררות, שעה שהיא הייתה בלב הסכסוך בין הצדדים, והיא הייתה השאלה שהוגדרה כשאלה שבמחלוקת.

יובהר, כאמור, כי השתק הפלוגתא חל אף על הנתבעים בהליך זה, אשר לא היו צד להליכים הקודמים בין הצדדים, ובהם הבורר, הנתבע 2 (אשר בעניינו ממילא כבר הכרענו לעיל), הנתבעת 4 והנתבעים 5 -7, אפילו לא היו חליפיים.

כך קבע בית המשפט העליון ברע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (11.7.2013) כי תובע בהליך בוררות אשר הוא גם תובע בהליך מאוחר, מחויב להכרעות הבורר מכוח הסכמתו להתדיין לפניו, ואין לאפשר לו לנסות ולפתוח מחדש חזית שהוכרעה נגדו, גם מול צדדים חיצוניים לבוררות:

"...בעקבות הביקורת שנמתחה על כלל ההדדיות בהקשר של מעשה בית דין, הִגמיש בית משפט זה את הכללים לקיומו של השתק פלוגתא גם במקרים בהם הצד שמעלה את טענת ההשתק לא היה צד להתדיינות הראשונה, אך זאת כאשר הטענה מועלית כטענת הגנה כנגד תובע שהיה צד להתדיינות הראשונה [ראו: עניין אספן, בפסקה 16; רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 683 (2002); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 655 (2000); ע"א 8265/96 רמט בע"מ נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486, 494 (2002)]. שימוש כאמור בהשתק פלוגתא זכה לכינוי "השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי". דעתי היא כי השתק פלוגתא לא הדדי הגנתי יכול להוות טענת הגנה גם לצד זר לבוררות המבקש להסתמך על ממצאים שהוכרעו לחובתו של מי שהיה צד לבוררות ועתה מבקש לתבוע אותו בגין פלוגתאות זהות. אכן, עמדתי לעיל על כך שהכרעות הליך הבוררות מחייבות אך את הצדדים לו ואינה יכולה לפגוע בצד שלישי, אך אותו צד – התובע בהליך הבוררות שהוא גם התובע בהליך המאוחר – מחויב להכרעות הבורר מכוח הסכמתו להתדיין לפניו, ואין לאפשר לו לנסות לפתוח מחדש חזית שהוכרעה נגדו במסגרתה [השוו: אוטולנגי, בעמ' 851]." [ההדגשות שלי –נ.ע.] .

אם כן, סבורני כי אף פלוגתאות זהות בין ההליכים מקימות מעשה בית דין, וזאת אף ביחס לנתבעים הנוספים אשר לא נטלו חלק בהליכים הקודמים.

בשים לב לכל המפורט לעיל סבורני כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף ביחס לכל הנתבעים, וכך אני מורה.

הוצאות

אם אחזור לדברים עימם פתחתי בדבר השימוש לרעה אשר סבורני כי נעשה בפתיחתו של הליך זה, יש להפנות לקביעותיו של בית המשפט העליון בעניין SKS בדבר המחיר היקר שצריך להיות להליכים כגון דא (כבוד השופט סולברג) .

בית המשפט העליון הדגיש כי מעתה, עם שינוי התקנות, אין עוד מקום לסלחנות מצד בית המשפט, וכי על מערכת המשפט לוודא כי "כל בעל דין ידע שאם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, יצא מההליך וידיו על ראשו":

"אין לכחד, חלק גדול מהתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט, נובע מסלחנות יתר של המערכת המשפטית, שאינה גובה מחיר הולם עבור ניסיונות פסולים מעין אלו. נוכח גישה מקלה זו, בעל דין הפועל באופן רציונלי, ועורך ' ניתוח כלכלי' בסיסי, מגיע למסקנה שהנזק שעתיד להיגרם לו, אם בכלל, משימוש לרעה בהליכי המשפט, קטן בהרבה מן התועלת שהוא עשוי להפיק מכך. על כגון דא נאמר בתלמוד "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (= אין להאשים את העכבר הגונב חיטים מבעל הבית, כי אם את החור שבאמצעותו עלה בידו להיכנס למקום הגנבה) (בבלי, קידושין נו, ע"ב). כלל גדול לימדונו חכמינו: אין לתלות את הכֶּשֶׁל בפרט שכָּשַׁל, כי אם במערכת, אשר לא מנעה את דפוס הפעולה שהביא לכֶּשֶׁל.

35. נראה כי מחוקק-המשנה היה ער למצב הקיים, וביקש ' להפוך את המשוואה'. מעתה ואילך, יֵדע כל בעל דין, כי אם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, יֵצא מההליך וידיו על ראשו. מחיקת כתב הטענות; הטלת הוצאות על הצד הגבוה לטובתו של הצד השני; והטלת הוצאות בשיעור משמעותי לטובת אוצר המדינה, כל אלה יובילו לכך ש'ניתוח כלכלי' שיתבצע אקס-אנטה, יצביע על חוסר הכדאיות הכלכלית הטמונה בשימוש לרעה בהליכי המשפט. כך נוכל לעמוד על המשמר, ולוודא כי בפעולתנו כשופטים אנו מקדמים עשיית צדק, ומוֹנעים ניצול של מערכת המשפט, על-ידי בעלי אינטרסים זרים, אשר עלולים להסיג את הצדק לאחור."
[עניין SKS, פסקאות 34 -35; ההדגשות שלי – נ.ע.]

סיכום

התובענה נדחית על הסף.

משסבורני כי הגשת התביעה דנן יש בה גם לעלות כדי שימוש לרעה, בשים לב לעקרונות שהתווה בית המשפט העליון, אך עם זאת, משניתן פסק הדין על בסיס כתבי הטענות בלבד, מבלי שנתקיים דיון, וכן לאור גילו ומצבו הבריאותי של התובע, כנטען על ידיו, ראיתי להורות כי התובע יישא בהוצאות בסך 10,000 ש"ח ₪ עבור כל אחת מן הבקשות (סה"כ 30,000 ₪), לתשלום תוך 30 יום.

המזכירות תסגור את התיק ותשלח את החלטתי לצדדים, בדואר רשום.

למען הסר ספק, ישיבת יום 18.7.2021 מבוטלת.

זכות ערעור לבית המשפט העליון, כחוק.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"א, 04 יולי 2021, בהעדר הצדדים.