הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ה"פ 23796-05-12

לפני כב' השופט פרופ' עופר גרוסקופף

המבקשת

רות ברונר
בעצמה

נגד

המשיבים

  1. ישראל משה ברונר
  2. יעקב ברונר

על ידי באי כוחם עו"ד עמוס גורן, עו"ד יובל ששון
ועו"ד מרב בן-ארצי הלפרן
3. צבי לוי
על ידי בא כוחו עו"ד יהודה קפלן
4. יוכבד בט ברונר
על ידי בא כוחה עו"ד יחיאל כשר
5. עו"ד גדעון סגל
6. עו"ד יוסי כהן
על ידי באי כוחם עו"ד יצחק מירון
7. שלמה ברונר
על ידי בא כוחו עו"ד יחיאל כשר
<#1#>
<#1#>

החלטה

עניינה של המרצת הפתיחה שלפניי היא בסכסוך בין אחות צעירה (המבקשת, גב' רות ברונר) לבין שני אחיה הגדולים (המשיבים 1–2, ה"ה ישראל ויעקב ברונר) באשר לעסקים משפחתיים שהקימו ההורים מר הנריק (חיים) ז"ל וגב' גוסטה דורפלר ברונר ז"ל (להלן יחדיו: "הזוג ברונר" או "ההורים"). לוז טענתה של האחות הצעירה הוא כי בעסקים המשפחתיים בתחום היהלומים והנדל"ן התקיימה, בהתאם לרצונם של ההורים ולדרישתם, שותפות בינה לבין אחיה הגדולים, וכי על כן היא זכאית לנתח מהנכסים של עסקי המשפחה בהתאם לשיעור השותפות שלה.

ביום 18.5.2014 קבעתי כי הדיון בהמרצת הפתיחה יחולק לשניים: בשלב הראשון ייבחנו השאלות האם קיימת שותפות בין המבקשת לבין המשיבים 1 ו-2, ואם התשובה חיובית, האם השותפות חלה הן על עסקי היהלומים והן על נכסי הנדל"ן של משפחת ברונר. בשלב השני, שיתעורר רק אם ייקבע כי קיימת שותפות, ייבחנו זהות הנכסים השייכים לשותפות, ואילו סעדים ראוי להעניק למבקשת.

ענייננו כעת בהכרעה בשלב הראשון של הדיון.
הצדדים להליך
המבקשת, גב' רות ברונר, היא הצעירה שבארבעת ילדיהם של הזוג ברונר (להלן: "רות" או "המבקשת"). שני אחיה הגדולים, המבוגרים ממנה בשנים רבות, הם המשיבים 1 ו-2, מר ישראל משה ("איזי") ברונר ומר יעקב ("ג'קי") ברונר (להלן: "ישראל" ו-"יעקב", בהתאמה, ויחדיו, "האחים ברונר"). האחים ברונר שולטים, כיום באמצעות מערכת מורכבת של נאמנויות, על עסקי היהלומים שהקימו בשעתם הזוג ברונר (להלן: "עסקי היהלומים של ברונר" או "עסקי היהלומים"), והם מחזיקים – בעיקר באמצעות נאמנויות – בנכסי נדל"ן רבים בארץ ובחו"ל (להלן: "נכסי הנדל"ן של ברונר" או "נכסי הנדל"ן"). למען הנוחות יכונו להלן עסקי היהלומים של משפחת ברונר ונכסי הנדל"ן של משפחת ברונר, יחדיו, "עסקי ברונר" או "עסקי המשפחה". יצוין כי האח השלישי, מר דוד ברונר (להלן: "האח דוד"), אינו חלק מהמרצת הפתיחה דנן, וכפי שיפורט בפסקה 7 להלן, כיום אין לו חלק כלשהו בעסקי ברונר.
הערה: עסקי ברונר הם נרחבים, ושוויים הכספי רב. הם כוללים כאמור עסקי יהלומים ונכסי נדל"ן, וקיימים נכסים נוספים. בשלב הדיון הנוכחי אין לפניי תמונה שלמה ומבוררת של מצב העסקים והנכסים בכללותו. עניין זה יבחן, ככל שהדבר יידרש, במסגרת השלב השני של הדיון בתיק זה. עם זאת, בסיכומי האחים ברונר נמצא תיאור שייתכן שיש בו כדי לתת רושם כללי בדבר תמונת המצב הנוכחית. כדי לא להלאות את הקוראים ריכזתי את המידע האמור בנספח, והמתעניין יעיין בו.
רות נישאה בשנת 1986 למשיב 3, מר צבי לוי (להלן: "צבי"). במהלך השנים הפך צבי לבעל תפקיד ניהולי בחברות הפועלות בעסקי ברונר. בסוף שנת 2009 נפרדו רות וצבי ועברו להתגורר בנפרד. בשנת 2016 התגרשו. צבי מוסיף להיות מעורב בעסקי ברונר, ובמחלוקת שבין גרושתו (רות) לבין האחים ברונר הוא מחזיק ככלל בעמדת האחים ברונר ותומך בה.
למען שלמות התמונה יצוין כי בין רות לבין צבי התנהלו במקביל להליך זה שלושה הליכים נוספים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים: א) תמ"ש 53707-09-12 (על פסק הדין הוגש ערעור בעמ"ש 31175-04-16, ועליו הוגשה בקשת רשות לערער בבע"ם 8919/16) – תביעה נזיקית שהגישה רות נגד צבי בטענות של גזל ומרמה בקשר לחשבון שהתנהל בבנק בשווייץ על שם חברה בבעלות נאמנות שרות, צבי וילדיהם הם הנהנים בה; ב) תמ"ש 4120/10 (על פסק הדין הוגש ערעור בעמ"ש 37372-06-12, ועליו הוגשה בקשת רשות לערער בבע"ם 1477/13) – תביעה שהגיש צבי להצהיר כי הוא זכאי למחצית מן הזכויות בדירה בירושלים אשר הייתה רשומה על שם רות בלבד; ג) תמ"ש 24563-05-16 – תביעה שהגיש צבי נגד רות לאיזון משאבים וחלוקת נכסים משותפים אגב פרידתם וגירושיהם. למותר לציין כי המחלוקות בין רות לבין צבי אינן נושא ההליכים דנן, והן יוזכרו בהמשך הדברים רק ככל שיש לכך רלוונטיות להכרעה במחלוקת שבין רות לבין האחים ברונר.
יתר המשיבים בהליך הם גורמים שונים המעורבים בעסקי ברונר, ואשר לטענת רות (המבקשת) צירופם להליך נדרש מאחר שהם מחזיקים בנכסים אשר לה, כשותפה בעסקי ברונר, יש חלק בהם. עם זאת, לצורך הכרעה במחלוקת הנבחנת בשלב הראשון של הדיון, דהיינו קיומה של שותפות בין רות לבין האחים ברונר בעסקי ברונר, אין לגורמים אלו תפקיד משמעותי. להלן יוצגו הגורמים הללו בקצרה:
המשיבה 4, גב' יוכבד בט ברונר, היא בתו של ישראל (המשיב 1), ולפיכך אחייניתה של רות (להלן: "האחיינית יוכבד"). האחיינית יוכבד רשומה כבעלת מניות בחברת International B Management Company Ltd (להלן: " חברת IBMC"), שלפי טענת המבקשת שייכת לעסקי ברונר.
המשיבים 5 ו-6, עו"ד גדעון סגל ועו"ד יוסי כהן (להלן: "עו"ד סגל" ו-"עו"ד כהן", בהתאמה), הם עורכי דין הרשומים כבעלי מניות או כמנהלים בחברות אשר שייכות לעסקי ברונר לטענת המבקשת. כמו כן, השניים שימשו בעבר נאמנים של המבקשת בחשבון בנק מסוים.
המשיב 7, מר שלמה ברונר, הוא בנו של יעקב (המשיב 2), ולפיכך אחיינה של רות (להלן: "האחיין שלמה"). האחיין שלמה משמש מנהל את חברת Brilliant Crystal Trading Ltd (להלן: " BCT"), חברת IBMC וחברות נוספות השייכות לעסקי ברונר.
להשלמת התמונה יצוין כי התביעה המקורית הוגשה גם נגד שלושה גורמים נוספים:
עו"ד אנדרה זולטי (Andre Zolty), אזרח שווייץ המשמש נאמן בנאמנויות לטובת בני משפחת ברונר (להלן: "עו"ד זולטי"). בין היתר משמש עו"ד זולטי נאמן בשתי נאמנויות אשר רות היא הנהנית בהן: The RB Trust (הוקמה ביום 15.1.1975 באי ג'רזי); The RB & ZL Family Sprinkling Trust (הוקמה ביום 30.6.1995 באיי הבתולה הבריטיים) (להלן: " נאמנויות רות וצבי באי ג'רזי ובאיי הבתולה").
עו"ד וורן ר' גלייכר (Warren R. Gleicher), אזרח ארצות הברית המשמש נאמן בנאמנויות לטובת בני משפחת ברונר בארה"ב (להלן: "עו"ד גלייכר"). בין היתר, עו״ד גלייכר נאמן בשלוש נאמנויות שהנהנים מהן הם רות, צבי ובני ביתם: The RB & ZL Family Sprinkling Trust (הוקמה ביום 14.1.1993); The Ruth Bronner and Zwi Levy Family Srinkling Trust (הוקמה ביום 14.1.1993) ו- The Ruth Bronner Trust (הוקמה ביום 2.7.1992) (שלושתן ביחד להלן: " נאמנויות רות וצבי בארה"ב").
חברת Trident Trust Company (B.V.I), המאוגדת באיי הבתולה הבריטיים (להלן: "חברת Trident"). חברה זו משמשת נאמנה לטובת רות והאחים ברונר על פי כתב נאמנות של The B Family International Trust (הוקמה ביום 30.6.1995), אשר רשומה כיוצרת שלוש נאמנויות רות וצבי בארה"ב.
כפי שיפורט בפסקה 7 להלן, בהחלטה מיום 14.8.2013 נמחקו השלושה מהתביעה. עוד יצוין כי במקביל להליך זה המבקשת מנהלת תביעה במדינת ניו יורק, ארה"ב, נגד עו"ד גלייכר למתן חשבונות בנאמנויות בארה"ב.
השתלשלות ההליכים בתיק זה
ביום 13.5.2012 הגישה המבקשת המרצת פתיחה וביקשה בה את הסעדים הללו:
הצהרה כי המבקשת היא שותפה של האחים ברונר (המשיבים 1 ו-2) בעסקי המשפחה.
צו גילוי חשבונות שבו המשיבים "יפרטו את מלוא נכסי השותפות שבידיהם או הידועים להם, את שווים (ככל הניתן), עסקאות שנעשו בהם, וזכויות או חובות המגיעים לשותפות, וזאת לרבות על ידי מינוי רואה חשבון חוקר מטעם בית המשפט".
צו לפירוק השותפות ומינוי מנהל מטעם בית המשפט לביצוע הפירוק ככל שיידרש.
חודש לאחר הגשת המרצת הפתיחה, ביום 13.6.2012, הוגשה המרצת פתיחה מתוקנת ובה התבקש להוסיף בעלת דין – גב' פרידה לנדאו (Frida Landau. להלן: "גב' לנדאו"), המתגוררת בשווייץ ואשר על פי הנטען משמשת "מגינת הנאמנות" (advisor/protector) של נאמנות The RB Trust שלטובת המבקשת ושהנאמן בה הוא עו"ד זולטי. כב' הנשיאה הילה גרסטל קיבלה את הבקשה ביום 13.6.2012. עם זאת, בפועל לא צירפה המבקשת את גב' לנדאו להמרצת הפתיחה, ולא המציאה לה מסמכים. על כן נמחקה גב' לנדאו מהמרצת הפתיחה.
ביום 19.6.2012 הגישה המבקשת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום לעו"ד זולטי, לעו"ד גלייכר, לחברת Trident ולגב' לנדאו. כב' השופט יחזקאל קינר קיבל את הבקשה בהחלטתו מיום 20.6.2012. שלושה מהמנויים לעיל הגישו בקשות לביטול היתר המצאה ולמחיקת המרצת הפתיחה נגדם (חברת Trident – ביום 4.9.2012; עו"ד גלייכר – ביום 6.9.2012; עו"ד זולטי – ביום 31.12.2012), ולאחר שנשמעו טענות הצדדים, ביטל בית המשפט (כב' השופט יחזקאל קינר) ביום 14.8.2013 את היתר ההמצאה שניתן נגד השלושה, בשל אי נאותות הפורום הישראלי לדון בתביעה נגדם. המרצת הפתיחה נגדם נמחקה.
ביום 24.7.2012 ביקשו האחים ברונר להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה. הם חזרו בהם מבקשה זו במהלך הדיון שהתקיים ביום 23.1.2013, ורות בתגובתה ביקשה גם היא בסופו של דבר להשאיר את התובענה בפסים של המרצת פתיחה. לפיכך נותרה התובענה על דרך של המרצת פתיחה, בהתאם להחלטת בית המשפט (כב' הנשיאה הילה גרסטל) מיום 23.1.2013. בהמשך, ביום 1.4.2014, בשל ביטול היתרי ההמצאה מחוץ לתחום ביקשו האחים ברונר להעביר את התובענה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. צבי הסכים לבקשה ויתר המשיבים לא הביעו התנגדות (ראו תגובותיהם מיום 27.4.2014). מנגד, רות התנגדה לבקשה (ראו תגובתה מיום 28.4.2014). בעקבות הדיון שנערך בבית המשפט ביום 18.5.2014, חזרו בהם האחים ברונר מן הבקשה (ראו הודעתם מיום 22.5.2014), ולפיכך נותרה התובענה בבית משפט זה. נוסף על שתי הבקשות הללו, ביום 26.8.2012 הגישו האחים ברונר בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, משום שחלה על הצדדים "מעין" תניית בוררות. דחיתי את הבקשה בהחלטה מיום 21.9.2014.
ביום 21.1.2013 הגישה המבקשת (רות) בקשה להוספת משיבה נוספת, היא חברת IBMC, המאוגדת בישראל ונמצאת בבעלות המשיבה 4 (האחיינית יוכבד) ובניהול של המשיב 7 (האחיין שלמה), ואשר מספקת שירותי ניהול לכמה נאמנויות. האחים ברונר לא התנגדו, וביום 28.2.2013 קיבל בית המשפט (כב' הנשיאה הילה גרסטל) את הבקשה. למרות האמור לא צורפה חברת IBMC כצד לתיק.
ביום 18.5.2014 קבעתי כי הדיון בהמרצת פתיחה זו יחולק לשניים: בשלב הראשון, ייבחנו השאלות האם קיימת שותפות בין רות לבין האחים ברונר, ואם התשובה חיובית, האם השותפות חלה הן על עסקי היהלומים של ברונר והן על נכסי הנדל"ן של ברונר. בשלב השני, לו יידרש בית המשפט רק אם ייקבע כי קיימת שותפות, ייבחנו זהות הנכסים השייכים לשותפות והסעדים שראוי להעניק לרות.
ביום 25.11.2014 הגישה המבקשת (רות) בקשה נוספת לתיקון המרצת הפתיחה שעיקרה הוספת סעד חלופי, הוספת עילה שעניינה פירוק שותפות עקב מות שותף והוספת שתי משיבות נוספות (האחת, חברת IBMC, אשר צירופה כבר אושר בהחלטה מיום 28.2.2013 והמבקשת טענה כי מדובר ביישום של החלטה זו; והשנייה, חברת BCT). המשיבים 1–2 ו-4–7 התנגדו לבקשה. ואולם ביום 6.1.2015 חזרה בה המבקשת מן הבקשה בנוגע להוספת סעד חלופי בלבד. בדיונים ביום 11.1.2015 וביום 23.2.2017 חזרה המבקשת על בקשתה לעניין הוספת שתי המשיבות, ואילו החברות שצירופן התבקש (וכן המשיבים 4 ו-7) התנגדו לתיקון המבוקש. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, קבעתי ביום 16.4.2017 כי הבקשה לצירוף שתי המשיבות הנוספות תיבחן בתחילתו של השלב השני של ההליך, ככל שהדבר יידרש. למען הסדר הטוב יצויין כי המבקשת שבה וביקשה ביום 8.3.2018 לצרף את חברת IBMC כמשיבה, ואולם אינני רואה לשנות בעניין זה מהחלטתי שניתנה ביום 16.4.2017.
בהליך הוגשו תגובות המשיבים 1–4 ו-7 להמרצת הפתיחה. האחים ברונר (המשיבים 1 ו-2) הגישו חוות דעת וחוות דעת משלימה של השופט (בדימ') ריימונד ראדיגן (Raymond Radigan) (להלן: "המומחה ראדיגן") בעניין דין מדינת ניו-יורק (חוות הדעת הוגשה ביום 27.1.2013 וחוות הדעת המשלימה הוגשה ביום 20.10.2014. להלן: "חוות דעת ראדיגן") וחוות דעת של גב' זיוה רוברטסון בעניין דיני האי ג'רזי ודיני איי הבתולה הבריטיים (חוות הדעת הוגשה ביום 28.10.2014. להלן: "חוות דעת רוברטסון"). התקיימו 7 דיוני הוכחות (בימים 11.1.2015, 12.1.2015, 11.2.2015, 23.3.2015, 25.3.2015, 26.3.2015 ו-22.4.2015). לאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים.
לאורך התנהלות התיק נעשו כמה ניסיונות גישור אך הם לא צלחו. ביום 6.9.2012 הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, לפנות להליך גישור לפני המגשר השופט (בדימ') בועז אוקון. ואולם עוד בטרם התקיימה הפגישה הראשונה אצל המגשר, ניסו הצדדים לקיים מגעים בלתי אמצעיים, אך אלה כשלו, והמבקשת הודיעה ביום 25.10.2012 כי אינה מעוניינת לקיים הליך גישור. מאוחר יותר, בדיון מיום 11.5.2015, נבחן פתרון של פשרה לסכסוך. הצעתי לצדדים מתווה להסדר פשרה, ואולם גם ניסיון זה לא נשא פרי. ביום 8.3.2018 נעשה ניסיון נוסף, ובהסכמת הצדדים הפניתי אותם להליך גישור לפני עו"ד עמוס גבריאלי, ולחלופין לפני כב' הנשיאה (בדימ') הילה גרסטל. אולם גם ניסיון זה נגדע עוד בטרם החל הליך הגישור, משחזרה בה המבקשת מהסכמתה לפנות להליך גישור (ראו הודעתה מיום 8.4.2018).
להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת החליפה ייצוג כמה פעמים בהליך זה (משרד א.ש. שמרון, י.מלכו, פרסקי ושות' השתחרר מהייצוג על פי בקשה מיום 13.11.2012; עו"ד גבי מויאל מאור השתחרר מייצוג על פי בקשה מיום 23.1.2013; משרד עורכי הדין וייס, פורת ושות' השתחרר מייצוג על פי הודעת המבקשת מיום 11.12.2014; עו"ד בעז בן-צור ומשרדו השתחררו מהייצוג על פי בקשה מיום 14.7.2015). בסופו של דבר היא החליטה לייצג את עצמה. לעניין זה יש חלק לא מבוטל בהתמשכות ההליכים בתיק.
המחלוקת בשלב זה היא כאמור אם יש לראות בעסקי המשפחה שותפות המקיפה את כלל הנכסים והמנוהלת על ידי בני המשפחה כולם, לרבות המבקשת, או שמא מדובר בתשלובת של חברות שמורכבת מעסקים שונים שהם בבעלות ובניהול נפרדים. אתאר את עיקרי הרקע העובדתי והראיות המרכזיות ואת טענות הצדדים בעניין.
הרקע העובדתי לסכסוך
בשנות ה-40 של המאה הקודמת הקימו הנריק (חיים) ז״ל וגוסטה דורפלר ברונר ז"ל, שהתגוררו תחילה בארה"ב ולאחר מכן עברו לבלגיה (שם התגוררו מרבית חייהם), עסק יהלומים משגשג. ברבות השנים הם החלו להשקיע גם בנדל"ן. עם השנים ביקשו ההורים לצרף את ילדיהם לעסקי המשפחה כשותפים בניהולם וברווחיהם. העסקים הלכו ושגשגו, ואילו היחסים בין האחים במשפחת ברונר היו מורכבים ומעורערים. בשנות ה-80 התגלעו מחלוקות בין ההורים והאחים ישראל ויעקב לבין האח הצעיר, דוד, ולאחר הליכים משפטיים יצא דוד מעסקי המשפחה, וקיבל 20% משווי עסקי ברונר באותה עת. לאחר מכן ניהלו ישראל ויעקב את עסקי ברונר עם ההורים. רות, האחות הצעירה, בגרה וההורים ביקשו לצרפה לעסקים. ואולם, ישראל ויעקב התנגדו לצירוף רות כשותפה בניהול. בעקבות זאת התקיימו דין ודברים בין הצדדים במטרה לצרף את רות כשותפה בעסקי ברונר. קיומה של שותפות זו וחלקה של רות בה הם שבמחלוקת בהמרצת הפתיחה שלפניי. הצדדים הציגו לפניי 5 מסמכים מרכזיים שיש בהם כדי לשפוך אור על מחלוקת זו:
הסכם 1991 – ביום 22.7.1991 נערך הסכם ולפיו יקבלו רות וצבי 20% מעסקי היהלומים (ועסקי היהלומים בלבד), וצבי יצטרף כשותף בניהול העסק. זאת בכפוף לתנאים הבאים: רות וצבי יעברו לגור באנטוורפן, בלגיה; לאחר תקופת ניסיון בת 3 שנים ינוסח הסכם חדש בהסכמת כל הצדדים (ההורים, ישראל ויעקב, רות וצבי) אשר יקבע תנאים חדשים להתנהלות ביניהם בעסקי היהלומים (עבור תקופת הניסיון יקבלו רות וצבי 10% מעסקי היהלומים ולאחר שנתיים נוספות יקבלו את ה-10% הנותרים); רות וצבי ישלמו להורים בעד 20% מעסקי היהלומים שקיבלו בהתאם לערך שלהם באותה עת, וזאת באמצעות הדיבידנדים שיקבלו מעסקי היהלומים (החוב לא יצבור ריבית); רק צבי יעבוד בעסק, הוא יהיה הנציג היחיד של השניים, רות לא תהיה חלק מהעסק, ואם תרצה לנהל עסק כלשהו הדבר ייעשה מחוץ לעסקי המשפחה; רות וצבי יישארו שותפים בעסק היהלומים כל עוד לא יעזבו את בלגיה, לצבי יהיה חלק פעיל בעסק והשניים לא ייפרדו; על רות וצבי לחתום על ההסכם כדי שייכנס לתוקפו. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם חתום בידי ההורים וישראל ויעקב, וכי רות וצבי לא חתמו עליו.
מכתב האב לרב 1992 – בסוף שנת 1992 שלח האב הנריק (חיים) ברונר ז״ל מכתב לרב שלמה זלמן אויערבך ז"ל (להלן: " הרב אויערבך ז"ל") שעניינו בחלקה של רות בכלל עסקי המשפחה, יהלומים ונדל"ן. מכתב זה נערך בגין חרטתו של האב על כך שבהסכם משנת 1991 לא העביר לרות חלק גם בנכסי הנדל"ן. המסמך כולל התייחסות תמציתית להיסטוריה של עסקי המשפחה ולרצון ההורים בדבר שיעור החלוקה לכל אחד מילדיהם והתייחסות לשילובה של רות בעסקי היהלומים (שעולה בקנה אחד עם הכתוב בהסכם 1991). האב הציע לחלק מחדש את עסקי המשפחה כך ש-20% מכלל עסקי המשפחה (יהלומים ונדל"ן) יועברו לרות; היא תשלם בעד 15% מעסקי המשפחה שקיבלה, באמצעות הרווחים שתקבל מהעסק במשך השנים; את ה-5% הנותרים היא תקבל ללא תמורה.
הסכם ההקניה 1996 – בשנת 1996 נערך הסכם בכתב ידו של צבי ולפיו ההורים מאשרים כי הם הקנו לרות את חלקה בעסק המשפחתי (ומפורטים התנאים שבהם הוקנה לה חלק זה), כך שרות מחזיקה ב-20% מעסקי היהלומים וב-20% מנכסי הנדל"ן (10% מאחזקותיה בנכסי הנדל"ן מוחזקים כנאמנות עבור ההורים), ישראל ויעקב מחזיקים כל אחד ב-30% מעסקי היהלומים וב-30% מנכסי הנדל"ן וההורים מחזיקים את היתרה. על ההסכם חתומים ההורים ולצד החתימות כתוב התאריך 23.1.1996.
תוספת להסכם 1997 – ביום 3.7.1997 נערך הסכם שכותרתו “Addendum to 3-way contract of July 22, 1991 and signed July 26, 1991 by parents and I + J”. עולה ממנו כך: עד למועד עריכת ההסכם סירבו רות וצבי לחתום על הסכם 1991, ואולם ההסכם הנוכחי מקנה להם ארכה בת 3 שנים לקבל 20% מעסקי היהלומים לפי התנאים האמורים בהסכם 1991. אם לאחר 3 שנים לא יקבלו רות וצבי את תנאי הסכם 1991, 20% מעסקי היהלומים יועברו לישראל ויעקב וכל אחד מהם ישלם לרות ולצבי 866,666$ מהדיבידנדים שיקבלו מהעסק. אם רות וצבי יקבלו את תנאי הסכם 1991 בתוך 3 השנים, הם יקבלו 20% מעסקי היהלומים וישלמו סכום כולל של 866,666$ לישראל ויעקב מהדיבידנדים שיקבלו מהעסק. כן נכתב כי יתרת ה-20% מעסקי היהלומים שההורים מחזיקים תועבר לישראל ויעקב. אשר לנכסי הנדל"ן, נכתב כי 10% מנכסי הנדל"ן כבר הוקנו לרות ולצבי כנגד תשלום של 2.1 מיליון דולר שישולמו מהדיבידנדים שיקבלו, וכעת ההורים מבקשים להעביר את יתרת ה-30% שהם מחזיקים לאח ישראל, לאח יעקב ולרות (10% לכל אחד) ללא תמורה. משמעות הדבר היא שישראל ויעקב מחזיקים כל אחד ב-40% מנכסי הנדל"ן ורות וצבי מחזיקים ב-20% הנותרים. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם חתום בידי ההורים, ישראל ויעקב בלבד, וכי רות וצבי אינם חתומים עליו.
מסמכי פקס 1999 – ביום 17.3.1999 שלח צבי להורים פקס אשר כלל את המסמכים הבאים (כפי שהוצגו על ידי צבי במכתב הנלווה ובו הפירוט של המסמכים המצורפים): חוזה שצבי כתב; הסכם 1991; תיקונים שיעקב הציע; חוזה מוצע לנכסי הנדל"ן (מיום 18.12.1995); וחוזה לנכסי הנדל"ן ועליו שינויים (מטעם רות וצבי). כן יצוין כי המכתב הנלווה לפקס חתום בידי צבי, וכי הצדדים אינם חולקים על שהמסמכים הללו אכן נשלחו להורים במועד זה.
מסמכים אלה והמשמעות הנלמדת מהם לזכויותיה של המבקשת, ייבחנו בהרחבה בהמשך הדברים. בשלב הנוכחי אסקור בתמצית התפתחויות נוספות שיש להן השלכה על ההתדיינות שלפניי.
רות וצבי עברו להתגורר באנטוורפן, בלגיה, בסמוך לפני או אחרי הסכם 1991, וצבי שולב בהצלחה בעסקי המשפחה (וכאמור, עודו משולב בהם עד היום). בשנת 1999 עלו רות וצבי לישראל, ובעקבותיהם עלו גם ההורים. 10 שנים לאחר מכן, בשנת 2009, עלו גם ישראל ויעקב לישראל. מאז מרבית פעילות עסקי ברונר מתנהלת מישראל, וכיום עובדים בעסקי המשפחה גם חלק מילדיהם של ישראל ויעקב, ובהם האחיינית יוכבד והאחיין שלמה (המשיבים 4 ו-7).
החל מאמצע שנות ה-90 ביצעה משפחת ברונר מהלך של העברת נכסי המשפחה לנאמנויות. מדובר במהלך משפטי מורכב. הוקמו בו נאמנויות בשלוש מדינות לפחות (האי ג'רזי, איי הבתולה הבריטיים וארצות הברית), נכסי המשפחה הועברו אליהן וחולקו בין ישראל ומשפחתו, יעקב ומשפחתו ורות ומשפחתה. מבנה הנאמנויות הללו סבוך, ובשלב הנוכחי, העוסק כאמור בטענתה של רות לקיומה של שותפות בנכסי המשפחה, אין צורך לייגע את הקורא בהצגתו. לצורך הדיון די בהפניה לאמור בפסקה 4 לעיל ובנספח, ובהבהרה כי לאורך הדיון ישמש הביטוי "נאמנויות רות" למכלול הנאמנויות שרות נהנית בהן (בין לבדה ובין עם צבי ובני משפחתם), ובכלל זה נאמנויות רות וצבי באי ג'רזי ובאיי הבתולה הבריטיים ונאמנויות רות וצבי בארה"ב.
בשנת 2006 הלכה לעולמה האם גוסטה דורפלר ברונר ז"ל, והאב הנריק (חיים) ברונר ז״ל הלך לעולמו בשנת 2011. הליכים בעניין צוואות ההורים המנוחים התקיימו בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בת"ע 5175-11-11, ת"ע 5177-11-11, ת"ע 5181-11-11, ת"ע 53642-11-11, ת"ע 12080-02-12, ת"ע 4713-06-12 ות"ע 5837-06-12 (ערעורים לבית המשפט המחוזי בירושלים בעמ"ש 6816-09-13 ועמ"ש 17438-09-13 נסתיימו בפסק דין מיום 6.10.2015 שנתן תוקף להסכמת הצדדים). ההליכים בעניין עיזבון ההורים אינם דרושים להליך דנן. ענייננו בחלקי עסקי המשפחה אשר הועברו לרות, ישראל ויעקב עוד בחיי ההורים.
בשנת 2009 נפרדו, כאמור, רות וצבי עם עזיבתה של רות את הבית. סמוך למועד הפירוד החלה רות לחקור בדבר חלקה בעסקי המשפחה. מכאן קצרה הדרך לסכסוך בדבר זכויותיה בעסקי ברונר ולהגשת המרצת הפתיחה שלפניי.
סיכומי הצדדים
סיכומי המבקשת (רות)
לשיטת המבקשת, עסקי המשפחה נוהלו בשותפות שנוצרה עוד בשנת 1975, ורות היא שותפה בה לכל המאוחר משנת 1996. שותפותה של רות משתקפת בהסכמים השונים. היא מעולם לא ויתרה על זכויותיה, כולן או מקצתן, בשותפות; היא מעולם לא האצילה את סמכותה לצד שלישי לעשות פעולה שעלולה להוביל לצמצום זכויותיה או רכושה. המבקשת בוחנת את התנאים לקיומה של שותפות על פי החוק הישראלי וטוענת כי אלה מתקיימים במקרה דנן: ניהול משותף של כל השותפים (צבי פעל כנציגהּ) – הנאמנים השונים אינם מפעילים שיקול דעת עצמאי, אלא ממלאים אחר הוראות השותפים; השתתפות הצדדים ברווחים ובהפסדים – לכל אחד מהצדדים הייתה זכות למשוך כספים מתוך החשבונות השייכים לשותפות; אחריות הדדית של כל השותפים להלוואות שהתקבלו לטובת העסק; השימוש במונחים "שותפות" (partnership), "שותפים" (partners) ו"עסק משפחתי" (family buisness) לתיאור הקשרים בין בני המשפחה. על כן, המהות האמיתית של הקשרים בין רות לבין האחים ברונר הייתה ונשארה שותפות, ולא אגד של חברות נפרדות, חרף בחירת האחים ברונר להסתתר מאחורי מבנה סבוך של חברות ונאמנויות שונות המאגדות בתוכן את עסקי המשפחה. האמור גם מפריך, לשיטתה, את הטענה כי לאחים ברונר ישנם עסקים פרטיים נפרדים מהעסק המשפחתי, ואת הטענה כי צבי זכאי לחלק בשותפות של רות. לפיכך המבקשת טוענת כי היא הצליחה להוכיח את שותפותה בכלל עסקי המשפחה, יהלומים ונדל"ן כאחד, בשיעור של כ-20% כפי שעולה מהסכם ההקניה 1996, וכי הנטל להוכיח אחרת עובר כעת אל האחים ברונר.
לטענת המבקשת, שותפותה בעסקי המשפחה הוכחה בהסכם ההקניה 1996 המאשר כי ההורים המנוחים הקנו בעבר למבקשת את חלקה ברכוש המשפחתי לפי החלוקה הבאה: 20% מנכסי הנדל"ן ו-20% מעסקי היהלומים (6.7% נוספים בעסקי היהלומים מגיעים לה מעזבון ההורים המנוחים). המבקשת טוענת כי השימוש במילים "הקנינו מכבר" משמעותו כי חלקה של המבקשת כולל את סך נכסי עסקי המשפחה מאז 1975 (מועד ייסוד השותפות לטענתה). המבקשת טוענת כי ההורים חתמו על ההסכם האמור ביום 23.1.1996 בפני הרבנים אליהו שטרנבוך ויצחק טוביה וייס (להלן: "הרב וייס") ששימשו עדים ואף חתמו בעצמם על ההסכם. לטענתה, מכתביה הרבים אליהם ולאישים נוספים לא הועילו להשיג את העותקים המקוריים של ההסכם. מכל מקום, המבקשת טוענת כי למיטב ידיעתה העתק הסכם ההקניה 1996 שצירפה הוא "כמעט" (כלשונה) העתק מדויק של המקור. כן טוענת המבקשת כי מועד ההסכם (1996) משמיט את הקרקע מתחת לטענת האחים ברונר כאילו חלקה של המבקשת בנכסי המשפחה עבר לנאמנויות רות בשנת 1993.
המבקשת מחזקת טענה זו במכתב האב לרב 1992. לטענתה הופעל על האב המנוח לחץ לחתום על הסכם 1991, כפי שעולה מהמכתב, ולכן האב רצה לבטל הסכם זה. על כן נערכה בוררות לפני הרב אויערבך ז"ל בין האב המנוח לבין האחים ברונר, והסכם ההקניה 1996 הוא תוצר של פסק הבוררות. לשיטת המבקשת, חרף התנגדות האחים ברונר להכיר בבוררות זו, שניהם אישרו את כתב ידו של האב כפי שעולה מעדויותיהם בהליכי העיזבון בבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, האב המנוח כתב במכתב האב לרב 1992 "הסכמנו". משמעות הדבר היא שהם הגיעו להסכמה משותפת בנוגע לחלקה של המבקשת בשותפות, הן בעסקי היהלומים, הן בנכסי הנדל"ן, הגם שמדובר בשיעור שונה מזה של האחים ברונר.
המבקשת טוענת כי הכללת כל השותפים בעסק מבוססת על כך שהעסק שייסדו ההורים הוא עסק משפחתי שכל הילדים משתתפים בו "לטוב ולרע" (כלשון מכתב האב לרב 1992). לכן סוג המסחר איננו רלוונטי. לפיכך כל נכס שמומן מהתקבולים של עסקי המשפחה וכל הזדמנות עסקית או השקעה המבוססת על כספי השותפות, קשריה העסקיים, המוניטין שלה או משאביה, לרבות (ובפרט) נכסי הנדל"ן הנוספים – כולם נכסים שיש לייחס לשותפות כולה ולא לבעלות פרטית של מי מהשותפים (הם בני המשפחה), בהיעדר הסכמה מצד המבקשת. המבקשת מוסיפה שלתוספת להסכם 1997, שהאחים ברונר וצבי נסמכים עליה, לא צורפה רשימת החברות והבעלויות השונות, ולכן לא ברור מהן הזהויות של כל אחת מן החברות.
המבקשת משיבה לטענות נגד גרסתה. אשר לתוספת להסכם 1997, הראיה המרכזית שהאחים ברונר מסתמכים עליה, המבקשת טוענת כי מדובר בניסיון להעלים את חלקה בשותפות ובעיזבון, בעסקי היהלומים ובנכסי הנדל"ן כאחד. לכך יש להוסיף, לשיטת המבקשת, את החשד בנוגע למקוריות ההסכם, שכן מדובר אך ב"צילום" של מסמך שההורים והאחים ברונר חתומים עליו לכאורה, מקורו לא אותר מעולם, ההורים אינם יכולים להעיד ורק יעקב (המשיב 2) טוען כי ראה את המקור, הגם שהמבקשת מטילה ספק בסיפור על אובדן המסמך המקורי. כמו כן, אם בוחנים את התוספת להסכם 1997 למול הסכם 1991 והסכם ההקניה 1996 מגיעים למסקנה כי אין למסמך זה קשר הגיוני אליהם (ובמיוחד להסכם 1991, אשר הוא אמור להיות תוספת לו). עוד נטען כי התוספת להסכם 1997 סותרת את הכתוב במכתב האב לרב 1992, ותוכן המסמך אינו מתיישב עם התנהלות הצדדים, שכן צבי עבד כל העת בעסקי המשפחה, ומעולם לא הופעל הסעיף המאפשר לאחים ברונר לרכוש את חלקה של רות בעסקי היהלומים. מכל מקום, נטען כי אפילו יש תוקף לתוספת להסכם 1997, הרי שתוכנה איננו סותר את טענת רות שהיא שותפה בעסקי המשפחה כיום.
אשר למסמכי פקס 1999, המבקשת טוענת כי הם מאשרים את שותפותה כאמור בהסכם ההקניה 1996 ומפריכים את גרסת האחים ברונר באשר לתוספת להסכם 1997 ולקיומן של נאמנויות. כן טוענת המבקשת כי מסמכים אלה מוכיחים כי לו אכן ההורים והאחים ברונר היו חותמים על התוספת להסכם 1997 לא היה צורך כלשהו במסמכים הללו, ועל כן עולה המסקנה כי ההורים מעולם לא היו צד לתוספת להסכם 1997.
לעניין השותפות בעסקי היהלומים, המבקשת דוחה את טענת האחים ברונר שלפיה בוטלה השותפות של המבקשת בעסקי היהלומים מן הטעם שלא חתמה על הסכם 1991. לשיטת המבקשת, הסכם 1991 אינו מתנה את תוקפה של שותפות המבקשת בעסקי היהלומים בחתימה שלה ושל צבי על ההסכם. אדרבא, בהסכם נכתב כי לאחר תקופת ניסיון של 3 שנים ייערך חוזה חדש שאמור להחליף את הסכם 1991 ולהיות המחייב בדבר השותפות של המבקשת. מכל מקום, המבקשת טוענת כי הסיבה שלא חתמה על ההסכם אינה סירובה שלה, אלא סירובו של האב המנוח, אשר לאחר מכן ביקש לשנות מהסכם זה, וזו הייתה העילה לבוררות לפני הרב אויערבך ז"ל. לא זו אף זו, הסכם 1991 אינו יכול לעמוד כמות שהוא, לנוכח מכתב האב לרב 1992, אשר קובע את התנאים החדשים לשותפות המבקשת בעסקי היהלומים. לפיכך, לטענת המבקשת, אין מחלוקת באשר לשותפותה בעסקי היהלומים. יתר על כן, המבקשת טוענת שהתנאים שנקבעו בהסכם 1991 התקיימו במועד שבו נערכה לכאורה התוספת להסכם 1997. לעומת זאת, בהעדר עיגון במסמך כתוב האחים ברונר אינם מסוגלים לאשש את טענתם שחלקה של המבקשת בעסקי היהלומים הועבר אליהם. עוד טוענת המבקשת כי טיוטת ההסכם שנכללה במסמכי פקס 1999 (שנשלחו שנתיים לאחר התוספת להסכם 1997), מצביעה על כך שמעולם לא הייתה מחלוקת באשר לשותפותה של המבקשת בעסקי היהלומים. תמיכה נוספת לכך היא תצהירו של צבי, שלפיו החלק של רות וצבי בעסק המשפחתי התקבל לראשונה בעקבות הסכם 1991.
לעניין השותפות בנכסי הנדל"ן, המבקשת טוענת כי בתוספת להסכם 1997 הוצגו שתי אפשרויות להעברת הבעלויות בנכסי ההורים: בעלות אישית של הילדים ובעלות באמצעות נאמנויות. לשיטתה, החלופות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אלא רק אחת מהן. הואיל והאחים ברונר מודים כי ההורים המנוחים העבירו את נכסיהם לבעלות ילדיהם, ולא לידי נאמנויות, הרי שהיא והאחים ברונר חלקו בעלות משותפת (כל אחד על פי חלקו) בנכסי הנדל"ן המשפחתיים. המבקשת טוענת כי תוכן צוואות ההורים משנת 2001 מחזק גם הוא את הטענה כי ההורים לא העבירו את הבעלות בנכסיהם לנאמנויות לטובת ילדיהם (האחים ברונר ורות), וגם בכך יש כדי לשלול את האמור בתוספת להסכם 1997.
מהסכם 1991 נובע שקם לרות וצבי חוב להורים. לגישת המבקשת, מטענות צבי עולה כי חלק מהדיבידנדים שחולקו שימשו לפירעון החוב. ממילא ההורים ויתרו בסופו של דבר על כל חובותיה של המבקשת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשטרי חוב משנת 1999 אשר האחים ברונר אינם חולקים על מקוריותם לטענתה.
רות מוסיפה כי הטענה של האחים ברונר על שלא רצו להיות קשורים אליה, היא רק תירוץ לנישולה מנכסיה. לשיטתה, האחים ברונר העלימו את נכסיה הפרטיים ואת חלקה בנכסי הנדל"ן באמצעות העברתם לנאמנויות או לישויות משפטיות בבעלותם או בשליטתם (כגון IBMC ו- Associated Four LLC) ללא ידיעתה והסכמתה. לטענתה, הנאמנויות הנטענות על ידי האחים ברונר הן פיקטיביות ולמראית עין בלבד. כל מטרתן של הנאמנויות היא להסתיר מידע, ובכלל זאת זהות הבעלים בעסקי המשפחה, הן מפני המבקשת והן מפני רשויות המס במדינות השונות. כן טוענת כי הנאמנים הם "אנשי קש" בשירות האחים ברונר, נעדרים שיקול דעת עצמאי ואינם כשירים לשמש נאמנים.
אשר לחלקו של צבי בעסקי המשפחה, המבקשת טוענת כי בעסקי המשפחה הוקנה חלק לטובתה, ולה בלבד. צבי נכנס לעסקי המשפחה בזכות נישואיו עם המבקשת, הוא אינו שותף בשותפות (ומעולם לא היה שותף עצמאי) אלא רק אחד ממנהליה. צבי קיבל מעמד זה בשל התנגדות האחים ברונר כי המבקשת תעבוד עימם בעסק המשפחתי, ולמעשה הוא מונה כשליח המבקשת או כנציגהּ. על כן תפקידו כמנהל לא העניק לו סמכות או ייפוי כוח לעשות כרצונו בחלק של המבקשת ולהעביר נכסים שלה לידי האחים ברונר. כן טוענת המבקשת כי מאז שנת 2002 החל צבי למעול בנאמנותו להורים וכלפיה, וכי במהלך התדרדרות היחסים בינה לבינו גילתה כי רגליה נדחקו כליל מהעסק המשפחתי. המבקשת מוסיפה כי תפקידו הניהולי של צבי מטעמה והיחסים שהתקיימו בינו לבין האחים ברונר במשך השנים, יחסים שאין עליהם חולק, מוכיחים את קיומה של השותפות ואת היותה שותפה בה. כן מציינת המבקשת כי מעדותו של צבי בבית המשפט לענייני משפחה עולה כי הוא תומך בקיומה של השותפות בכלל הנכסים.
סיכומי המשיבים 1 ו-2 (האחים ברונר)
האחים ברונר טוענים כי מאז ומעולם הם שללו את האפשרות לצרף את רות לעסקים שהם מעורבים בהם, עקב ניסיונם המר מאחיהם דוד ומשום שלטענתם רות איננה מתאימה לשיתוף בעסקים. עמדה זו של האחים ברונר יצרה עימות עם רצון ההורים להעביר לרות 20% מעסקי המשפחה. הפשרה שהושגה במשפחה הייתה התנאים המגבילים על העברת הזכויות לרות בעסקי היהלומים, כפי שהוסכמו בהסכם 1991: רק צבי יהיה מעורב בעסק, ואם יחדל מכל סיבה שהיא, רות לא תוכל לבוא במקומו או למנות נציג אחר, ועל כן אחזקותיה בעסקי היהלומים יתבטלו. לאורך השנים סירבה רות לתנאי הסכם 1991, ועל כן לקראת שנת 1999 הציע האב המנוח כי רות וצבי יקבלו זכויות בעסק יהלומים נפרד ועצמאי בישראל, וכך היה. אשר לנכסי הנדל"ן, הפתרון היה העברתם לנאמנויות נפרדות עבור כל אחד מבני המשפחה (למעט האח דוד). משההורים חדלו ממעורבות בעסקי המשפחה, כפרה רות בכל ההסדרים וההסכמים שהוסדרו ונהגו בפועל במשך כל השנים, וביקשה להכתיב במקומם הסדרים שרצתה מלכתחילה, שההורים לא נתנו לה, ושלא היו מקובלים על האחים ברונר. מכאן תביעה זו, שמטרתה, לטענת האחים ברונר, היא יצירה יש מאין של שותפות שמעולם לא הייתה. רות מנסה לנצל כך את החולשה המובנית הטמונה בהסדרים פנים-משפחתיים, שמטבעם אינם נערכים במפורט ובמדויק בכתב, מתכחשת לפועלו של צבי בשמה ומיתממת כאילו לא ידעה דבר והכול נעשה מאחורי גבה.
כן טוענים האחים ברונר כי לא הייתה הסכמה במשפחה לקיים שותפות בכל עסק שהוא של יהלומים או נדל"ן. התנהלות בני המשפחה, לרבות רות, ועדויות יעקב וצבי שוללות הסכמה כזו. לאורך השנים צבר כל אחד מבני המשפחה (ההורים, האחים ברונר ורות וצבי) השקעות ועסקים "פרטיים" אשר מומנו ממשאביו הפרטיים והיו באחזקות נפרדות, כך שלבני המשפחה האחרים אין בהם זכויות. לשיטת האחים ברונר, התנהלות זו הייתה גלויה וידועה לכל בני המשפחה, לרבות רות. האחים ברונר טוענים כי החל בשנת 1993 הועברו נכסי הנדל"ן שנקנו בכספי עסקי היהלומים, 17 במספר לטענתם, לנאמנויות או לבעלות פרטית של בני המשפחה, ואלה הם נכסי הנדל"ן המשותפים (כך עולה גם מרישום של חברות נכסי הנדל"ן המשותפים על שם הנאמנויות לטובת בני המשפחה). לבד מהם, כל נכס נדל"ן אחר שבידי מי מבני המשפחה הוא נכס פרטי.
אשר להסכם 1991, שנגע לעסקי היהלומים בלבד, נטען כי תוקפו היה תלוי בהסכמתם ובחתימתם של רות וצבי. רות וצבי לא חתמו על הסכם 1991, בשל סירובה של רות לתנאיו, ועל כן הם לא קיבלו זכויות בעסקי היהלומים. ואכן, מאז 1991 שולב צבי בעבודה בעסקי היהלומים בבלגיה בתפקיד ניהולי לתקופת הביניים עד שיוחלט אם רות וצבי ירכשו זכויות בחברות היהלומים, והוא זכה לקבל משכורת ובונוסים בגין עבודתו בניהול, ולא כחלוקת רווחים ובלי קשר לחלוקה שכזו.
בשל רצון ההורים כי רות תצורף בכל זאת לעסקי היהלומים בהתאם לתנאים שבהסכם 1991, חתמו ההורים והאחים ברונר על התוספת להסכם 1997. ואולם, לטענת האחים ברונר, מאחר שרות סירבה לחתום גם על התוספת להסכם 1997, מעולם לא הוקנו לה זכויות בעסקי היהלומים, ולהורים לא הייתה אפשרות להקנות לה זכויות כאלה שלא בהסכמת האחים ברונר. על כן האחים ברונר הם אלה שמחזיקים ב-100% מעסקי היהלומים הללו. לטענתם, התשלום שהיו צריכים להעביר לרות עבור רכישת החלק שהקנו לה ההורים בהסכמים האמורים, נפרע כנגד הזכויות שרכשו רות וצבי בחברת BCT כמפורט להלן.
האחים ברונר טוענים שרות וצבי ניסו לאורך השנים לשנות את התנאים שנקבעו בהסכם 1991 ובתוספת להסכם 1997, וניסחו טיוטות שונות למטרה זו, אך ניסיונות אלה לא צלחו. משהמועד שנקבע בתוספת להסכם 1997 התקרב לסופו, משיקולי כדאיות עסקית וכלכלית, על פי המלצת האב המנוח ובהסכמת כלל בני המשפחה, רכשו רות וצבי חלק מהזכויות בחברת BCT כתחליף לרכישת 20% מחברות היהלומים האחרות מכוח ההסכם 1991. ואכן, בשנת 1999 עזבו רות וצבי את בלגיה ועלו לישראל, ומאז הופסקה העסקתו של צבי בחברות היהלומים, ותחת זאת הוא הועסק בחברת BCT ובהמשך בחברת IBMC. חברת BCT ניהלה בישראל פעילות עסקית נפרדת לחלוטין מפעילות חברות היהלומים בבלגיה. בעת ההיא הייתה זהות אינטרסים מוחלטת בין רות לצבי, וההורים היו בחיים ובדעה צלולה, ולפיכך אין מקום לסברה שההתרחשויות לא שיקפו נכונה את התפיסה האמיתית של כל הנוגעים בדבר. כן מדגישים האחים ברונר כי מעולם לא הועברו מניות בחברות היהלומים הבלגיות לרות ולצבי, והם מעולם לא דרשו רישום על שמם. כל אלה מוכיחים כי לא היו "עסקי יהלומים" במקשה אחת, וודאי לא הייתה שותפות בעסקי היהלומים. משטר ההפרדה וההבחנה בין העסקים והזכויות על החברות משקף מבנה עסקי של תאגידים ולא של בני המשפחה עצמם.
לטענת האחים ברונר, הוכח שהמקור של התוספת להסכם 1997 אבד כשנגנב תיק המסמכים של יעקב. המסמך הוגש עם אישור נוטריוני, הוכחה חותכת לכך שהצילום שהוגש הוא נכון ומתאים למקור. רות לא הביאה ראיה לכך שההסכם זויף. הוכח כי גם ההורים הכירו בקיומה של התוספת להסכם 1997 ובתוקפה. ראיה לחיזוק נכונות התוספת להסכם 1997 היא הטענה כי ההורים רצו להנחיל את כל רכושם לאחים ברונר ולרות בעודם בחיים ולמנוע מהאח הרביעי (דוד) לרשת אותם, שכן לפי דיני הירושה בבלגיה לא ניתן להדיר בן מהירושה.
האחים ברונר דוחים את טענת רות שהיא רכשה זכויות בעסקי היהלומים עוד בשנת 1975, עת העבירו ההורים זכויות בעסקי היהלומים לידי האחים ברונר. ראשית, מדובר בשינוי חזית אסור; שנית, טענה זו של רות אינה מעוגנת בראיות אלא בפרשנות אישית של רות; שלישית, בהסכם 1991, שעליו מסתמכת רות בטענה זו, לא נאמר שרות קיבלה זכויות בעסקי היהלומים או שהן מוחזקות בנאמנות עבורה בידי ההורים, אלא שההורים שומרים על המניות כדי שתוכל לרכוש אותן בעתיד; רביעית, כפי שעולה מהסכם 1991 ומהתוספת להסכם 1997, ההורים קבעו את התנאים שבהם תוכל רות לרכוש את המניות בעסקי היהלומים, וברי כי הם לא סברו שהעבירו לרות את חלקה עוד קודם לכן.
אשר למכתב האב לרב 1992, האחים ברונר מבהירים כי מעולם לא התקיימה בוררות לפני הרב אויערבך ז"ל, ממילא לא ניתן פסק בוררות, ורות לא הציגה כל ראיה לו. לשיטתם האב המנוח פנה לרב בבקשת עצה, והאחים ברונר לא היו מעורבים בבקשה זו או שותפים לה והתוודעו אליה בדיעבד. בפרשנות זו תמך גם צבי בעדותו. כן נטען כי לא ניתן לדעת אם מכתב האב לרב 1992 הוא נוסח סופי המקובל על דעת האב, ואם המכתב נשלח אל הרב, שכן איש לא ראה את המכתב בזמן אמת. כל שיש הוא עדות יעקב, שהודה כי ידוע לו מפי האב המנוח שזה האחרון פנה לרב, וכי הדברים הכתובים במכתב משקפים פחות או יותר את עמדותיו של האב באותה תקופה. לפיכך, משקלו של המכתב כראייה הוא נמוך. לצד זאת, מציינים האחים ברונר כי האב פנה אל הרב פנייה מגמתית בניסיון להשיג עצה התואמת את עמדתו במחלוקת בינו לבין האחים ברונר. בעקבות עצת הרב, ובהתאם לה, הושג הסדר על נכסי הנדל"ן בין ההורים לבין האחים ברונר (אף שלא הועלה על כתב), ולפיו נכסי הנדל"ן המשותפים יועברו לנאמנויות, ואכן כך קרה ברישום הרשמי של הנכסים. ההורים שמחו על הסיכום וראו בכך סוף דבר המגשים את רצונם (ובכך הודתה גם רות עצמה). הסכמות אלה נגעו לנכסי הנדל"ן בלבד – משמע שעסקי היהלומים ונכסי הנדל"ן אינם "עסק משפחתי" אחד, ומבנה הבעלויות ושיעורי ההחזקות בהם נפרדים ושונים.
אשר להסכם ההקניה 1996, האחים ברונר דוחים מסמך זה וטוענים כי ראיה זו, שרות מבססת עליה את עיקר טענותיה, כשלה. זאת, בשל טעמים מספר: ראשית, אין ראיה שהמסמך נחתם בידי ההורים, שכן מדובר בטיוטה שצבי ערך בכתב ידו ולא חתם עליה, ואין "עד מגיש" שיכול לאמת את המסמך בעדותו; שנית, אין מדובר בהסכם אלא לכל היותר בהצהרה חד-צדדית של ההורים מחוץ לבית המשפט; שלישית, האדם היחיד שחתום כביכול על ההסכם ונמצא בין החיים הוא הרב וייס. רות ביקשה לזמן אותו לעדות וחזרה בה לאחר שראתה כי האחים ברונר אינם מתנגדים לבקשה. מכאן מסיקים האחים ברונר כי רות ידעה שעדות הרב וייס תסתור את גרסתה, ועל כן אי העדת עד רלוונטי ללא הסבר סביר מקימה חזקה שאילו הובאה ראיה זו במשפט היא הייתה פועלת לחובתה. האחים ברונר מוסיפים שרות הודתה מאוחר יותר כי הרב וייס אמר שלא חתם על הסכם ההקניה 1996; רביעית, על פי הראיות, ההורים לא הודיעו על המסמך לאיש, לרבות רות, ולדעת האחים ברונר הדבר תמוה; חמישית, הסיפור על מציאת המסמך וההסבר להעדר מסמך מקורי מפוקפקים ואינם נתמכים בראיות. אדרבא, הראיות מראות כי רות דווקא פעלה במגמה הפוכה לגמרי באותה עת וכן צבי הכחיש בעדותו את הסיפור כולו; שישית, רות הציגה את המסמך לראשונה רק לאחר מות האם ושעה שהאב היה חולה מאוד, אף שהמסמך נוצר 14 שנים קודם לכן. על כן יש לחשוד בגרסתה ואין להסתמך על המסמך; שביעית, מדובר בטיוטה (אחת מני רבות) בלבד שכתב צבי בניסוח שלו. חסרים בה פרטי מידע מסוימים (כגון מועדים וסכומים). האב המנוח כלל לא השתתף בהכנת הטיוטה, ועל כן אין ודאות שהיא מבטאת את רצונו. המסמך לא נחתם מעולם ולא השתמשו בו. עוד ציינו כי צבי ניסח את הטיוטה כבר בתחילת שנת 1993, עוד לפני העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות; לבסוף, אילו היה מדובר בהסכם סופי, ולא בטיוטה, הוא היה אמור לכלול רשימת נכסי נדל"ן, בהתאם לכתוב בו. רשימה כזו אַין. לאחר שהצביעו האחים ברונר על החסר, לפתע הציגה רות רשימות כאמור, אך הן אינן תואמות את הכתוב בהסכם ההקניה 1996.
עוד טוענים האחים ברונר כי אף אילו היה ההסכם נחתם, הוא לא היה משנה את מצבה המשפטי של רות. יחס האחזקות בנכסי הנדל"ן האמור בהסכם ההקניה 1996 הוא כמו יחס האחזקות שהוצע בעצת הפשרה שהשיא הרב אויערבך ז"ל לאב המנוח. אשר לעסקי היהלומים, צבי העיד כי כוונת הדיבור בינו לבין האב המנוח הייתה לזכות שהייתה לרות וצבי לפי ההסכם משנת 1991, וכפוף לתנאיו אשר נותרו שרירים וקיימים אף בהנחה (מוכחשת) שהסכם הקניה 1996 נחתם והוא תקף. מאחר שתנאים אלה מעולם לא התקיימו, הרי שלא הועברו לרות ולצבי נכסים מעסקי היהלומים. מכל מקום, נטען כי ההורים לא יכלו להקנות לרות זכויות בעסקי היהלומים, אלא בהתאם לתנאים שסוכמו בהסכם 1991, שכן באותו הסכם ההורים הגבילו את זכותם להעביר את חלקיהם בעסקי היהלומים לרות. כן טוענים האחים ברונר כי ההעברה הנטענת בהסכם ההקניה 1996 נוגדת את סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971, שכן ההתחייבות הקודמת בזמן של ההורים כלפי האחים ברונר, שלא להעביר את הזכויות אלא בתנאי הסכם 1991, גוברת על ההתחייבות המאוחרת הנטענת מאחר שרות ידעה על הסכם 1991, ולכן לא רכשה את זכויותיה בתום לב. זאת ועוד, הם טוענים כי אם היה מדובר בשותפות, כטענת רות, הרי שהעברת הזכויות על ידי ההורים מכוח הסכם 1996 הייתה מוגבלת גם מכוח סעיף 34(7) לפקודת השותפויות, וללא הסכמת האחים ברונר לא היה בכוח ההורים להעביר לרות חלקים בשותפות.
אשר למסמכי פקס 1999, האחים ברונר מצטרפים לטענותיו של צבי בסיכומיו (שיוצגו להלן). הם מציינים כי הטיוטות הוכנו בעבר, ולא בשנת 1999 כטענת רות, ונשלחו לאב במטרה לנסות להשפיע על ההורים לשנות את הסכם 1991 ותוספת להסכם 1997, והאחים ברונר מעולם לא ידעו על הטיוטות. מהטיוטות הללו אפשר ללמוד שלעניין עסקי היהלומים צבי לא הסכים עם תנאי הסכם 1991 וניסה לגרום לאב לשנות אותם. לעניין נכסי הנדל"ן ניתן ללמוד כי הנכסים הועברו לנאמנויות בהסכמת כולם, לרבות רות, וכי רות וצבי ניסו בשעתו להשיג הסכמה להשתתף בהשקעות עתידיות של מי מבני המשפחה בנדל"ן. הסכמה כאמור לא הושגה, וכל צד היה חופשי להשקיע בעצמו בנדל"ן בלי לשתף בכך את בני המשפחה האחרים. הדבר מעיד כי אין מדובר בשותפות. לבסוף, האחים ברונר טוענים כי מהטיוטות ניתן ללמוד עד כמה שמר צבי על האינטרסים של רות, שהיו משותפים גם לו.
אשר להקמת הנאמנויות, האחים ברונר טוענים כי הייתה לכך שתי מטרות: א) תכנון מס לגיטימי; ב) הפרדה, גידור ועיגון של הזכויות בעסקים, בנכסים ובניהול בין בני המשפחה בעקבות התנגדותם המתמשכת של האחים ברונר לצירוף רות לעסקי המשפחה. האחים ברונר טוענים כי הם, ההורים ורות וצבי הסכימו להעביר 20% מהזכויות בנכסי הנדל"ן לרות בתנאי שמבנה הבעלויות יהיה בנאמנויות. כך נעשה, וההורים שמחו על כך מאוד. מכאן שאם רשמו מניות על שם נאמנות לטובת מי מבני המשפחה, הדבר משקף את הזכויות המגיעות לאותו בן משפחה. מה שלא נרשם לטובת רות במשך השנים שעברו, מעולם לא ניתן לה על ידי ההורים ולא הוסכם שיינתן לה. האחים ברונר דוחים גם את טענת רות שהנאמנויות פיקטיביות ולמראית עין בלבד. טענות אלה נסתרות הן בחתימותיה על המסמכים להקמת הנאמנויות והעברת הנכסים אליהן, הן בחתימותיה על מסמכים למכירת נכסי הנאמנויות, הן בעדויות רות עצמה בהליכים משפטיים שונים. בנוסף, לפי הדינים הרלוונטיים (דיני ניו-יורק, דיני איי הבתולה הבריטיים ודיני האי ג'רזי), אין מדובר בנאמנויות פיקטיביות. כמו כן, אין הוכחה להסכמה ליצור נאמנויות פיקטיביות או להעביר נכסים לנאמנויות באופן מלאכותי. אדרבא, הוכח כי העברת הנכסים לנאמנויות הייתה הסכמה משפחתית בפשרה מתוך כוונות אמיתיות ורצון אמיתי. רות וצבי השתתפו בפעולות אלה (הם הקימו את נאמנויות רות, חתמו על שטרי הנאמנות ועל החוזים להעברת הנכסים), וממילא ידעו היטב את המתרחש בכל עת. יתר על כן, טיעון המלאכותיות נזנח לחלוטין על ידי רות, ותחתיו בא טיעון שלפיו העברת הנכסים לנאמנויות נעשתה מאחורי גבה של רות, כחלק מתהליך "הלבנת נכסים" והעברת נכסים מידי רות לחברות שבשליטת האחים ברונר. האחים ברונר טוענים כי יש לדחות טיעון זה משום שהוא שינוי חזית, ומשום שמקורו בכך שרות לא הבינה נכונה את המסמכים. כן נטען כי יש לדחות את הטענה לפיה האחים ברונר העבירו כספים בין החברות השונות כרצונם וללא כל בקרה, משום שלאורך כל הדרך התבצעה התחשבנות מפורטת בין החברות לנאמנויות בידי חברות השירותים ובפיקוח הדוק של הנאמן, וצבי (בתור שלוחה של רות) היה מעורב בעריכת ההתחשבנויות הללו. כן ציינו כי צבי היה שלוחה של רות במשך השנים, פעולותיו וידיעותיו מחייבות גם אותה, ואין היא יכולה להתנער מכך.
לסיכום, לשיטת האחים ברונר, מבנה ההחזקות של רות בעסקי המשפחה הוא כדלהלן: בעסקי היהלומים לרות ולצבי יש זכויות בחברת יהלומים נפרדת שהוקמה בישראל, והיא פועלת במנותק מהחברות הבלגיות והחברות בהונג-קונג; ביחס לנכסי הנדל"ן הוקמו נאמנויות וחלקה היחסי של רות בנכסים המשותפים הועבר אליהן בידיעתה ובהסכמתה. צבי היה נציגה של רות, מורשה מטעמה בכל הנוגע להתנהלותם העסקית, ואמון על ניהול העסקים והנכסים. לאורך כל הדרך הסתמכו האחים ברונר על הן על ההסדרים המשפחתיים, הן על התנהלות מוסכמת מצד צבי, כנציגה של רות. הם עמלו לפיתוח עסקיהם הנפרדים ביהלומים ובנדל"ן ובהחזקות המשותפות בנאמנויות ולהגדלתם.
אשר לטענות בדבר קיומה של שותפות בעסקי המשפחה, האחים ברונר טוענים כי כזאת לא הייתה. עסקי היהלומים ונכסי הנדל"ן מעולם לא נוהלו כעסק אחד. כל אחד מהם היה בבעלות חברות אחרות, והניהול אינו משותף להן. רות לא הוכיחה קיומו של עסק אחד הומוגני המנוהל יחד על ידי השותפים, כנדרש לפי סעיף 1 לפקודת השותפויות. ההסכם משנת 1991 והפשרה בעקבות פניית האב המנוח לעצת הרב מתייחסים לכל אחד מהעסקים בנפרד. יתר על כן, האחים ברונר טוענים כי עסקי היהלומים כשלעצמם לא היו שותפות, שכן אין הם מקשה אחת אלא עסקים שונים המנוהלים בחברות שונות המצויות בבעלויות שונות. אומנם בהסכם 1991, בתוספת להסכם 1997 ובטיוטות שכתב צבי נקטו את הביטויים “diamond business”, “family diamond businesses” ו"שותפים", אך ביטויים אלה מתייחסים לעסקי החברות שבבעלות בני המשפחה, ולא לשותפות במובנה המשפטי. גם בנכסי הנדל"ן לא הייתה שותפות, שכן ההשקעות בנכסי הנדל"ן היו באמצעות חברות נפרדות לכל נכס נדל"ן, ואלה אינם קשרי שותפות. מהראיות עולה כי גם ניהול נכסי הנדל"ן היה שונה ונפרד. האחים ברונר דוחים גם את הטענה כי ניהול תשלובת חברות מ"מרכז עצבים" אחד הוא כשלעצמו שותפות.
האחים ברונר מוסיפים וטוענים כי לא הובאו ראיות לקיומה של שותפות עם רות בפועל. לא הוכח שצבי (שלוחה של רות) ניהל עסקים עם האחים ברונר כשותף. לא הוכח שצבי משך רווחים מעסקי השותפות הנטענת – בפועל הוא משך רק משכורות ובונוסים בגין עבודתו במשרת ניהול. לא התקיים גם יסוד בסיסי בקשרי השותפות – הוא רצון והסכמה לנהל עסק יחד. להפך, האחים ברונר התנגדו בעקביות ובנחרצות לקיים קשר עסקי עם רות; הסכם 1991 הוא תולדה של התנגדות זו, ותכליתו להבטיח שרק צבי ייכנס לעסק כשלוחה של רות. גם העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות נפרדות נועדה במכוון לנתק כל שיתוף או שותפות בין האחים ברונר לבין רות בנכסי הנדל"ן.
האחים ברונר טוענים עוד כי היסודות בהגדרת שותפות – ניהול עסק לשם הפקת רווחים, כוונת השותפים לחלק את רווחי העסק ביניהם, ניהול העסק על ידי השותפים יחד – אינם מתקיימים, בשל המבנה של הנאמנויות ובעלותן בנכסי ה"עסק" הנטען (שקמה על פי הדינים החלים על הנאמנויות השונות – דיני ניו-יורק, דיני איי הבתולה הבריטיים ודיני האי ג'רזי). אף אם הייתה שותפות בין ההורים לבין האחים ברונר בעבר, ההחלטה להעביר את הנכסים לנאמנויות משמעותה היא שהוסכם לסיים את השותפות ולפרקה לפי סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות.
גם באחזקות הנפרדות של האחים ברונר בנכסי הנדל"ן הנוספים, הם טוענים, אין לרות זכות כלשהי. מדובר באחזקות נפרדות שנוהלו בנפרד ושמומנו בנפרד. לרות וצבי לא היה חלק בהם מעולם והם ידעו על קיומם של "עסקים פרטיים" מסוג זה ולא הסתייגו מהם. זאת ועוד, אותם עסקים פרטיים נרכשו בכספי הנאמנויות של האחים ברונר בלבד ובהתחשבנות שצבי עצמו פיקח עליה. על כן המצב בענייננו אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה בסעיפים 31–32 לפקודת השותפויות שנכסי שותפות הם נכסים שנרכשו בכספי השותפות, אלא אם כן יש כוונה אחרת של השותפים.
לבסוף טוענים האחים ברונר כי רות שתקה במשך שנים והם הסתמכו על כך ושינו מצבם לרעה, ולכן קמו מניעות והשתק. הם מוסיפים כי התביעה לקיום זכות בשותפות התיישנה משחלפו למעלה מ-7 שנים מאז התגבשה עילת התביעה שרות טוענת לה.
סיכומי המשיב 3 (הבעל צבי)
צבי דוחה את טענות רות מכול וכול וטוען כי ההליך הנדון הוא חלק מניסיון שלה לכפור במה שהוסכם על כולם, והיא בכלל זה, במשך כל השנים. האחים ברונר מעולם לא הסכימו לנהל עימה עסקים במשותף. בני המשפחה הסכימו שרות תוכל ליהנות מעסקי המשפחה רק אם צבי יפעל מטעמה ושהיא לא תהיה מעורבת בעצמה. זה מה שעמד בבסיס הסכם 1991 ובבסיס ההחלטה להעביר את נכסי הנדל"ן המשותפים לנאמנויות. רות וצבי קיבלו זכויות של נהנים בנאמנויות המחזיקות בנכסי נדל"ן ובחברות פיננסיות שהיו בבעלות ההורים. טענות רות כיום, לאחר שנים רבות ולאחר מות ההורים, משנות מרצון ההורים וכלל בני המשפחה. מדובר ב"חוסר הוגנות של ממש", כלשונו של צבי. צבי מדגיש כי לאורך השנים הוא עבד בעסקים בתפקיד ניהול בהתאם להסכם 1991, שימש שלוח של רות וייצג את האינטרסים של שני בני הזוג מתוך דאגה מתמדת לזכויותיהם ובשאיפה להשיא אותן. אין בסיס לטענה כי צבי והאחים ברונר חברו יחד בניסיון לנשל את רות מנכסיה. לבסוף, היה מוסכם בין בני המשפחה כי לצד הנכסים המשותפים יהיו גם נכסים נפרדים פרטיים. בידי רות וצבי, כמו בידי האחים ברונר, יש נכסים פרטיים.
אשר להסכם 1991, צבי טוען כי הוא ורות מעולם לא חתמו עליו, משום שרות סברה כי מגיע לה יותר, וסירבה לחתום. ברבות השנים נוהל משא ומתן עם האב המנוח בנושא הזכויות בעסקי היהלומים (וזה הרקע לשליחת מסמכי פקס 1999). בין שתי חלופות שהציג האב המנוח בחרו רות וצבי לקבל 20% מהזכויות בחברת BCT, חלף האפשרויות שבהסכם 1991, והאחים ברונר הסכימו לכך. אשר להסכם ההקניה 1996, צבי טוען כי מדובר בטיוטה (אחת מני רבות) שערך במהלך שנת 1993 בניסיון לשנות את הסכם 1991. המסמך מעולם לא נחתם והוא נותר בגדר טיוטה בלבד. התאריך שבו לכאורה נחתם הסכם ההקניה (ינואר 1996) סותר את התנהלות הדברים בפועל, שכן נכסי הנדל"ן המשותפים הועברו לנאמנויות עוד בשנת 1993. צבי טוען כי אינו מודע להליך בוררות שהתקיים בין ההורים המנוחים לבין האחים ברונר לפני הרב אויערבך ז"ל, אלא הוא אך יודע שהאב המנוח התייעץ עם הרב אויערבך ז"ל בדבר המחלוקת בינו לבין האחים ברונר בנוגע להעברת זכויות בנכסי הנדל"ן לרות ולצבי. אשר למסמכי פקס 1999, צבי טוען כי מטרת הטיוטות שנערכו הייתה לשנות את תנאי הסכם 1991, ואחת מאותן טיוטות היא הסכם ההקניה 1996 שרות הציגה באופן מטעה כהסכם חתום ותקף. טיוטות אלה לא התגבשו לכדי הסכם מחייב. עם זאת, צבי טוען כי ניתן ללמוד מהטיוטות האלה שניים: לא הייתה שותפות בעסקי המשפחה, בניגוד לטענת רות; צבי פעל תמיד למען האינטרסים של רות ושלו, בניגוד לטענת רות שצבי חבר לאחים ברונר נגדה.
צבי טוען עוד שהנכסים אכן הועברו לנאמנויות ולא הייתה שותפות. לאורך כל השנים (הן בחיי המעשה והן בהליכים קודמים בין בני הזוג בבתי המשפט) רות ידעה על הקמת הנאמנויות והעברת הנכסים והסכימה להן. היא הייתה פעילה, בין היתר, בחתימתה על המסמכים הנדרשים לביצוע האמור. כן נטען שיש לדחות את טענות רות בדבר מרמה וגזל של כספה.
סיכומי המשיבים 4 ו-7 (האחיינית יוכבד והאחיין שלמה)
המשיבים 4 ו-7 טוענים כי בשל פיצול הדיון טרם הגיע המועד שהם יתייחסו לסעדים המבוקשים כלפיהם. עם זאת, הם בחרו להתייחס לכמה נושאים. לשיטתם, עקב רצונו של האב המנוח הייתה הסכמה כי רות תקבל 20% מהזכויות בנכסי הנדל"ן. בשל עמדתם של האחים ברונר ומטעמי מיסוי ניתנו זכויות אלה בדרך של הקמת נאמנויות, לטובת כל בן משפחה בנפרד. אשר לעסקי היהלומים, אומנם רות סירבה לחתום על הסכם 1991, אך לימים הסכימו רות וצבי להמיר את זכותם בחלק מחברת BCT שפעלה בישראל. בחלוף השנים ובגין משבר ביחסי הנישואים של רות וצבי פתחה רות במערכת כוללת, שהתובענה דנן היא חלק ממנה. מהאמור המשיבים 4 ו-7 מגיעים לשתי מסקנות: ראשית, הנכסים והזכויות שרות טוענת להם מוחזקים באמצעות תאגידים בבעלות הנאמנויות (נאמנויות רות מחזיקות במניות מיעוט), ועל מבנה תאגידי זה הוחלט מלכתחילה ולא בתרמית ולשם הברחת נכסים; שנית, מהותה של שותפות היא ברצון משותף של השותפים לנהל את העסק המשותף יחד; בנסיבות דנן לא זו בלבד שאין רצון כאמור, אלא שקיימים הסכמים והסדרים שמבוססים על הסכמה ברורה, ושנועדו להבטיח שרות לא תהיה מעורבת כלל בעסקים שלאחים ברונר יש בהם חלק.
המשיבים 4 ו-7 סבורים כי זכותה של רות לחלקה בעסקי המשפחה עוצבה מלכתחילה בתור זכות מוגדרת, מוגבלת ומותנית, ואין לשנות בדיעבד את הקביעה המכוונת מראש. לרות מעולם לא היה יותר ממה שהוסכם לתת לה ובתנאים שהוסכם לתת לה. אם רות לא עמדה בתנאים האמורים, ואלה לא שונו, היא אינה יכולה לטעון שהיא זכאית לחלק שווה בכלל הרכוש המשפחתי, ודין תביעתה להידחות. התוצאה היא כי בעסקי היהלומים קיבלה רות 20% מהחזקות חברת BCT, ובנכסי הנדל"ן קיבלה רות את חלקה בנאמנויות שימנעו ממנה מעורבות פעילה בעסקים ויריבות ישירה מול האחים ברונר.
המשיבים 4 ו-7 טוענים כי ניהול התובענה נושא בחובו קושי משפטי מהותי בשל היעדרם של אלה שעומדים בלב המחלוקות בין הצדדים – הנאמנויות והנאמנים – נוכח הסעדים שרות מבקשת; קשה לתת סעד הצהרתי כי הנאמנויות הן פיקטיביות או כי הן משמשות לגזילת נכסיה של רות באמצעות הנאמנים, בלי שהצדדים מושא ההצהרה הם צד להליך; הקביעות אם הנאמנויות בטלות ואם הנאמנים עשו מעשים פסולים, תלויות בדין החל על הנאמנויות והנאמנים. כן טוענים המשיבים 4 ו-7 כי הטענות נגד האחיין שלמה וכלפי החברות IBMC ו- BCT הן חסרות שחר ומעידות שרות "יורה מן המותן" טענות קשות ללא כל ביסוס.
המשיבים 4 ו-7 טוענים כי רות לא הצליחה לבסס את טענותיה, וחלק ניכר מהראיות שהציגה סותרות אותן. לעניין עסקי היהלומים, תנאי הסכם 1991 לא שונו ולא התקיימו. כדי להתגבר על מכשלה זו מתבססת רות על הסכם ההקניה 1996, ואולם היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי מדובר בהסכם אמיתי, תקף ומחייב. לצד זאת, הוכח כי בשנת 1997 חתמו ההורים והאחים ברונר על התוספת להסכם 1997, וזו לא באה לשנות ממצב הדברים עובר לה. מכאן שאין כל בסיס לתביעה לעסקי היהלומים. לעניין נכסי הנדל"ן, נטען כי אין מחלוקת שרות היתה זכאית לקבל 20% מהזכויות בהם. אולם הקמת הנאמנויות שוללת את רעיון השותפות בנכסי הנדל"ן המשותפים, ולא ניתן לקבוע שקיים "עסק המנוהל במשותף לצורכי הפקת רווחים", כהגדרתה של שותפות. כן נטען כי יש לדחות את טענותיה של רות בנוגע לתוקפן של הנאמנויות, וטענותיה למעשי מרמה ולנישולה באמצעות הנאמנויות – משוללות כל יסוד, וברובן המכריע הן נסתרות במסמכים שהוצגו.
לעניין העסקים הפרטיים, יש לדחות גם את התביעה להם, בשל כמה טעמים: ראשית, לבני המשפחה היו מאז ומעולם נכסים ועסקים פרטיים ואין ממש בטענת רות כי לא ידעה ולא הסכימה לכך; שנית, כלל נכסי הנדל"ן המשותפים הועברו לנאמנויות, לרבות לנאמנויות לטובת רות ובני משפחתה, ועל כן אין נכסי נדל"ן משותפים שרות לא קיבלה בהם חלק; שלישית, הנאמנויות לטובת האחים ברונר (כלומר האחים ברונר בלבד) החלו להשקיע בנדל"ן בישראל משנת 2004, ולרות אין זכויות בנכסים אלו; רביעית, אם היו רווחים בחברות היהלומים הרי שנקנו בהם יהלומים, ונכסי הנדל"ן התנהלו בנפרד; חמישית, בטיוטות שצבי ערך ושלח בפקס לאב המנוח בשנת 1999, הוא ביקש שיוסכם כי רות וצבי יצטרפו להשקעות עתידיות של מי מבני המשפחה בנדל"ן, אך הסכמה כאמור לא הושגה.
סיכומי המשיבים 5 ו-6 (עו"ד סגל ועו"ד כהן)
המשיבים 5–6 טוענים כי הם נגררו להליך ללא סיבה, וכי ההחלטה לצרפם נועדה לסרבל את המרצת הפתיחה וליצור תחושה שגורמים שונים, ובהם המשיבים 5–6, חברו נגד רות כדי לנשל אותה מרכושה. הם סבורים כי אין להם חלק בסכסוך המשפחתי הסבוך. למשיבים 5–6 אין רכוש שרות טוענת לו, ועל כן אין מחלוקת אמיתית ביניהם. על כן הם אינם חלק מהסכסוך ואינם מעוניינים להביע דעה לכאן או לכאן. הם מבקשים שרות תחויב בהוצאות בשל הנזק שגרמה להם בצירופם להליך ובכתבי הטענות: הן פגיעה בשמם הטוב, הן עלויות המשפטיות הכרוכות בהליך.
סיכומי תשובה של המבקשת (רות)
לשיטת רות, האחים ברונר (כפי שעולה מעדות יעקב) אישרו את שותפותה בעסקי היהלומים בהתאם להסכם 1991, וגם חלקה בנכסי הנדל"ן הוכח בעדות יעקב. עוד טוענת רות כי פסק הרב אויערבך ז"ל תומך בטענתה כי עסקי היהלומים והנדל"ן הם חלק מהעסקים המשפחתיים ויש לראות בהם עסק הומוגני אחד. אשר למכתב האב לרב 1992, אף אם, כטענת האחים ברונר, מדובר בפסק הלכה ולא בפסק בוררות – פסק הלכה תוצאתו זהה לזו של פסק בוררות. הוכח שהאב המנוח והאחים ברונר ישבו יחד אצל הרב אויערבך ז"ל, וקיבלו על עצמם את פסק ההלכה, אשר תומך בטענה כי העסק המשפחתי חל על כל עסקי ברונר. לפיכך יש לאשר את הקביעות של האב במכתבו לרב, שזהות להסכם ההקניה 1996.
אשר לעסקי היהלומים, רות טוענת כי אין לאחים ברונר תימוכין לטענה שחלקה בעסקי היהלומים הומר להחזקה בחברת BCT בלבד. חוסר היכולת לאשש קיומו של הסכם שכזה שחתום על ידי רות עצמה, מוכיח מרמה. יתר על כן, הסכם כזה היה מפר את התוספת להסכם 1997, ובכך טמונה סתירה לטענות אחרות של האחים ברונר.
רות דוחה את טענותיהם של האחים ברונר לעניין אחזקות ועסקים נפרדים, ושבה וטוענת כי על פי פקודת השותפויות אין "השקעות פרטיות". בהיעדר הסכם עם רות, כל השקעותיהם של האחים ברונר, אשר נרכשו בכספים שמקורם בעסק המשפחתי, שייכות אף הן לשותפות.
רות חוזרת על טענות שונות: היא הפריכה את התוספת להסכם 1997; עדות צבי מוכיחה שותפות בעסק המשפחתי; הנאמנויות מלאכותיות ונועדו להסתרת זהות הבעלים בעסקי המשפחה מפני רשויות המס, ועל כן הן בטלות על פי הדין החל עליהן, וכמוהן הסכמי המימון של הנאמנויות והעברות הנכסים אליהן; התנהלות בני המשפחה לאחר שנת 1999 מעידה כי הסכם ההקניה 1996 יושם הלכה למעשה.
דיון והכרעה
בהתאם להחלטה מיום 18.5.2014, שלב זה של הדיון עניינו בשאלה אם רות היא שותפה עם אחיה ישראל ויעקב בעסקי ברונר, על שני ענפיהם: עסקי היהלומים ונכסי הנדל"ן. אם ייקבע כי אכן כך, ימשיך הדיון בתיק לשלב הבא, ובו ייקבע מהם הנכסים השייכים לשותפות, ומהם הסעדים להם זכאית רות מבין הסעדים שתבעה.
הערה: מרכז חייה של משפחת ברונר לאורך כל התקופה הרלוונטית לבחינת שאלות קיום השותפות וצירופה של רות אליה היה בבלגיה, ולא בישראל (כאמור, ההורים עלו לארץ בשנת 1999, ואילו האחים ברונר עלו לארץ רק בשנת 2009). לפיכך נראה כי הדין החל על השאלות שבמחלוקות אינו הדין הישראלי, כי אם הדין הבלגי. למרות האמור כל הצדדים לתיק טענו בשאלות האמורות בהתאם לדין הישראלי. לפיכך גם הכרעתי תינתן על פי הדין הישראלי, בין מכוח כיבוד עקרונות השיטה האדוורסרית ובין מכוח חזקת שוויון הדינים. ודוקו, בעניין אחר, הדין החל על הנאמנויות, טרחו האחים ברונר והציגו חוות דעת להוכחת הדין הזר הרלוונטי: דין מדינת ניו יורק, בנוגע לנאמנויות שהוקמו בארה"ב (חוות דעת ראדיגן), ודיני האי ג'רזי ואיי הבתולה הבריטיים בנוגע לנאמנויות שהוקמו בטריטוריות אלה (חוות דעת רוברטסון). לא כך לשאלת הדין החל על השותפות.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 1(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה"), מגדיר "שותפות" כך: "חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות". "קשרי שותפות" מוגדרים באותו סעיף כך:
הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר.
במילים אחרות, שלושה תנאים הם לקיומה של שותפות: קיומו של עסק; שני אנשים או יותר שמנהלים עסק במשותף; ומניע משותף להפקת רווחים (ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851, 853 (1989) (להלן: "עניין שוורץ"); דוד פרנקל וצבי פרנקל דיני השותפות בישראל 11–31 (2013) (להלן: " פרנקל, דיני השותפות")).
סעיף 2 לפקודה שכותרתו "צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות" מגדיר אמות מידה לבחינת קיומה של שותפות:
לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;
(2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;
(3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;
(5) בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים – אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו;
(7) המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו;
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים.
לצד הוראות הפקודה, התגבשו בפסיקה מספר פרמטרים, אשר נועדו לסייע לבחון אם התגבשה שותפות, ובכלל זאת: כוונת הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים כשותפים כלפי צדדים שלישיים; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; השתתפות הצדדים בסיכונים של העסק ובהפסדיו; השתתפות הצדדים בנכסים של העסק ובהחזקותיו; זכות שווה של הצדדים לניהול העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעסק; ומשך היחסים בין הצדדים (ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, פסקה 11 (7.4.1992); עניין שוורץ, עמ' 854).
עוד נקבע בפסיקה כי יש להוכיח הסכם, מפורש או מכללא, שלפיו הצדדים הסכימו לניהול עסק במשותף במטרה להפיק רווחים (ע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, 248 (1979) (להלן: "עניין קן-תור"); עניין שוורץ, עמ' 855–857).
השאלה אם התקיימה שותפות במקרה נתון היא שאלה של עובדה ומשפט. יש לבחון בה את מערכת העובדות לצד הפרמטרים שלעיל (עניין שוורץ, עמ' 853; ע"א 7065/15 לוי נ' נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ, פסקה 8 (28.1.2018) (להלן: "עניין לוי"); ע"א 1763/93 זילכה נ' שוחט (14.3.1996) (להלן: "עניין זילכה")). הנטל להוכחת קיומם של יחסי שותפות מוטל על הטוען זאת (עניין לוי, פסקה 8; עניין זילכה).
תיחום יריעת המחלוקת
ומכאן לענייננו. בטרם נצא לדרך, אעיר כמה הערות כדי לצמצם את המחלוקות הדרושות להכרעה בשלב זה של הדיון ולתחום את דיוננו בו.
ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים כי אם קיימת שותפות בהיקף כזה או אחר, אין מדובר בשותפות רשומה, הגם שאין בכך כדי להשפיע על תוקפה (סעיף 6 לפקודת השותפויות). הצדדים הפנו את טיעוניהם גם למשמעות השימוש במילים "שותפות". המבקשת טוענת כי לאורך המסמכים השתמשו ההורים, האחים ברונר וצבי במונחים "שותפות" ו"שותפים", וכי יש בכך כדי להעיד על קיומה של שותפות. לעומת זאת, המשיבים טוענים כי השימוש במונחים אלה לא היה בשל המשמעות המשפטית הטמונה בהם. ואכן, עצם השימוש במילה "שותפות" אין בו ראייה מכרעת כי מבחינה משפטית נוצרה בין הצדדים שותפות. ודוקו, כלל הוא כי לצורך בחינת קיומה של שותפות יש לבחון את תוכנה של ההתקשרות, ולא את המונחים שהצדדים השתמשו בהם (עניין קן-תור, עמ' 248).
שנית, עסקי ברונר כוללים עסקי יהלומים ונכסי נדל"ן. המבקשת טוענת לקיומה של שותפות בינה לבין אחיה בשני הענפים של עסקי המשפחה; המשיבים טוענים כי רות אינה שותפה לא בעסקי היהלומים ולא בנכסי הנדל"ן. הן המבקשת, הן המשיבים ערים לכך שמבחינה אנליטית יש להפריד את הדיון לשני חלקים: בחינת טענת השותפות בעסקי היהלומים לחוד, ובחינת טענת השותפות בנכסי הנדל"ן לחוד. ואכן, מעת שההורים המנוחים הפרידו בין שני ענפי הפעילות – היהלומים והנדל"ן – הרי שאין מנוס מפיצול הדיון בתביעותיה של המבקשת. זאת ועוד, כבר בהסכם 1991 ובמכתב האב לרב 1992 עולה כי התנהל דין ודברים נפרד בשאלת צירופה של רות לכל אחד מהענפים הללו. ביטויים נוספים להפרדה בין עסקי היהלומים לבין נכסי הנדל"ן ניתן לראות בהתייחסות הנפרדת ובתנאים השונים שנקבעו לכך שרות תקבל את חלקה בכל אחד מתחומי הפעילות הללו בהסכם ההקניה 1996, בתוספת להסכם 1997 ובמסמכי פקס 1999, אשר מצביעים על קיומן של טיוטות בדבר הסכם נפרד לנכסי הנדל"ן. לפיכך יפוצל הדיון בטענותיה של המבקשת לשותפות. תחילה תיבחן טענתה כי היא שותפה בעסקי היהלומים, ולאחר מכן תיבחן טענתה לשותפות בנכסי הנדל"ן.
שלישית, הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי התקיימה שותפות בין ההורים לבין האחים ברונר בעסקי היהלומים, וכי שותפות זו ממשיכה להתקיים עד היום, למצער בין האחים ברונר. כן אין מחלוקת כי עד לשנת 1993 התקיימה שותפות בנכסי הנדל"ן שהיו בשעתו חלק מעסקי המשפחה. המחלוקות המרכזיות בין הצדדים, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, הן בשני אלה: עסקי היהלומים – האם הפכה רות לשותפה בעסקים אלה; נכסי הנדל"ן – האם השותפות בין בני משפחת ברונר ממשיכה להתקיים לאחר העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות.
רביעית, מהמסמכים שהוצגו עולה כי בשעתו התייחסו הצדדים לרות ולצבי, שהיו אותה עת נשואים באושר, כיחידה אחת. בחלק מהמסמכים הם מכונים, יחדיו, לוי, כשם משפחתו של צבי. לפיכך, ככל שהוקנתה שותפות בעסקי ברונר, נראה כי היא הוקנתה באותה עת במשותף לרות ולצבי. כך במיוחד ביחס לעסקי היהלומים, בהם הותנה עוד בהסכם 1991 כי צבי הוא זה שיהיה נציג לוי בעסק ויועסק בו, ואף נקבע כי רות לא תנהל כל סוג של עסקים במסגרת עסקי היהלומים, וכי לוי (רות וצבי) יוותרו שותפים כל עוד רות וצבי לא יפרדו. כאמור, במסגרת ההליכים לפניי תמך צבי, אשר נפרד בנתיים מרות, בעמדת האחים ברונר, דהיינו הכחיש קיומה של שותפות בין רות לבין האחים ברונר, הן בעסקי היהלומים והן בנכסי הנדל"ן. לפיכך לא התחדדה מערכת היחסים בין רות לבין צבי כיום, לאחר פרידתם, ככל שתוכר תביעתה של רות לשותפות במערכת היחסים מול האחים ברונר. זאת ועוד, כמובהר לעיל, בין רות לבין צבי מתנהלות התדיינויות בבית המשפט לענייני משפחה, ושאלת חלוקת הרכוש ביניהם היא חלק מהחלוקות האמורות להתברר בהליכים הללו. לאור זאת, מטעמי נוחות, אתייחס משלב זה ואילך לתביעותיה של רות לשותפות כתביעות שלה בלבד (ולא כתביעות משותפות לרות ולצבי). מובהר עם זאת כי אין בהתייחסות זו כדי לטעת מסמרות בעניין מערכת היחסים הפנימית בין רות לבין צבי ביחס לעסקי ברונר, וכי עניין זה ראוי שיתברר בבית המשפט לענייני משפחה.
חמישית, כפי שפורט בפסקה 16 לעיל, בהליך הוגשו 5 מסמכים מרכזיים המתייחסים לדין ודברים שהתנהל במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 בין ההורים, מהצד האחד, האחים ברונר, מהצד השני, ורות וצבי, מהצד השלישי, על צירופה של רות כשותפה בעסקי המשפחה. בין הצדדים התעוררו מחלוקות על מהימנותם של חלק מהמסמכים (רות הטילה ספק במהימנות של התוספת להסכם 1997 והאחים ברונר הטילו ספק במהימנות של הסכם ההקניה 1996) ועל תוקפם של חלק מהמסמכים (רות טענה שהתוספת להסכם 1997 אינה מחייבת והאחים ברונר טענו נגד תוקפם של הסכם 1991 ושל הסכם ההקניה 1996). כן לא התבררה עד תום משמעותו של מכתב האב לרב 1992. עם זאת, כפי שיובהר בהמשך הדברים, אין צורך להכריע במחלוקות אלו, מאחר שההכרעה בסוגיות שבמחלוקות אינה תלויה במהימנות, התוקף או המשקל של הסכם זה או אחר. לאור זאת אינני סבור שיש הכרח לקבוע ממצאים בסוגיות השנויות במחלוקות בין הצדדים על מהימנותם של המסמכים האמורים ועל תוקפם. אילו הייתי נדרש לכך, הייתי קובע כי הונחה תשתית מספיקה לכך שהן מסמך ההקניה 1996 והן התוספת להסכם 1997 נחתמו על ידי ההורים, וזאת למרות הסתירות המסויימות הקיימות ביניהם (העשויים להיות מוסברים ברצונם של ההורים לרצות את שני הצדדים). כן סבורני כי הסכם 1991 הוא הסכם מחייב, לו נתנו הסכמתם כל המעורבים, כפי שיובהר בהמשך.
שישית, בין המבקשת לבין המשיבים קיימת מחלוקת בשאלת תוקפן של נאמנויות רות. לשיטתה של המבקשת, הקמת נאמנויות רות והעברת הנכסים אליהן הן מעשה מרמה (sham) ועל כן הן בטלות ואין לה כל תוקף משפטי. המשיבים גורסים כי נאמנויות רות הוקמו כדין, וכי יש להן ולהעברת הנכסים לידיהן תוקף משפטי מלא. הצדדים אף הקדישו זמן ומשאבים לא מבוטלים לביסוס טענותיהם אלה. ואולם שאלת תוקפן של נאמנויות רות אינה יכולה להתברר על ידיי. זאת מהטעם שהמדובר בנאמנויות זרות, אשר לא הן ולא הנאמנים עליהן היו צד להליכים שהתנהלו לפניי (בשל ההחלטה שלא לאפשר המצאה מחוץ לתחום לנאמנים. ראו פסקה 7 לעיל). לפיכך אצמצם את הדיון בעניין זה להכרעות הדרושות לצורך בחינת תביעותיה של המבקשת לשותפות בעסקי ברונר, דהיינו לבחינת טענותיהם של המשיבים כי העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות באה במקום הסדרי השותפות שנהגו במשפחת ברונר באשר לנכסי הנדל"ן עד לאותה עת.
לסיום חלק זה, אחזור ואזכיר כי שלב זה של הדיון עוסק אך ורק בשאלת קיומה של שותפות בין רות לבין האחים ברונר. האחים ברונר טוענים כי אין שותפות כלשהי בינם לבין רות, לא בעסקי היהלומים ולא בנכסי הנדל"ן, וכי יש לדבוק ברישום הזכויות הקיים, אשר משקף לאשורם את אופי הבעלות ושיעור ההחזקות. אם תתקבל עמדתם, יש לדחות את התובענה כבר בשלב זה. רות טוענת כי היא שותפה בכל עסקי המשפחה בשיעור של 20% (הן בעסקי היהלומים, הן בנכסי הנדל"ן), וכי קופחה בחלוקת הזכויות בפועל, אשר לא תאמה את זכויותיה אלה. אם עמדתה בשאלת קיום השותפות תתקבל, במלואה או בחלקה, יהיה מקום לעבור לשלב השני של הדיון, ובו תיבחן טענתה של רות כי לא קיבלה את מלוא הזכויות המגיעות לה מכוח חלקה בשותפות בעסקי המשפחה. כדי להתחקות אחר המוסכם בין הצדדים בשאלת צירופה של רות כשותפה בעסקי ברונר, יש לבחון את ההסכמים והטיוטות שנערכו בין הצדדים, ואשר יש בהם כדי להראות אם התקיימה שותפות בעסקי המשפחה – יהלומים מהצד האחד ונדל"ן מהצד האחר. לבחינה זו אדרש כעת.
האם רות שותפה בעסקי היהלומים?
עסקי היהלומים של ברונר הוקמו על ידי ההורים, והאחים ברונר הוכנסו אליהם כשותפים במהלך השנים. אין חולק כי בין ההורים לבין האחים ברונר התקיימה שותפות בעסקי היהלומים (דהיינו שניהלו יחד עסקי יהלומים לשם הפקת רווחים). עובר לאירועים מושא המחלוקות בתיק זה (דהיינו עובר לשנת 1991) הייתה חלוקת האחוזים בשותפות זו כדלהלן: 40% ההורים; 30% ישראל; 30% יעקב (כאמור, האח השלישי, האח דוד, יצא מעסקי המשפחה, ובכללם השותפות בעסקי היהלומים, בהסדר פשרה שהושג בשנות ה-80 של המאה ה-20 בעקבות סכסוך בינו לבין ההורים והאחים ברונר). על חלוקה זו ניתן ללמוד מהאמור במכתב האב לרב 1992, שאצטט מתוכו פסקה אחת העוסקת במצב החלקים בעסקי ברונר עובר להסכם 1991:
אחרי שדוד עזב את העסק השתנו החלקים בעסק, כך שמחלקו לקחנו אנו ההורים 10%, וב-10% הנותרים התחלקו ישראל – 5%, ויעקב – 5%, כך שלנו היו בסה"כ 50% (שלושים אחוז שלנו, ועשרים אחוז שהחזקנו בנאמנות עבור רותי) ולישראל היו 25% וליעקב 25%. לאחר מכן החלטנו אני ואשתי למכור 10% מהעסק ליעקב ולישראל בחלקים שו[ו]ים (5% לכל אחד), ששולמו לנו על ידם, כך שבסופו של דבר היו 40% לנו, ההורים (20% שלנו ו-20% שהחזקנו בנאמנות עבור רותי) לישראל 30% וליעקב 30%.
עובר לשנת 1991 התעוררה בין ההורים לבין האחים ברונר מחלוקת בשאלת צירופה של רות לעסקי ברונר בכלל, ולעסקי היהלומים בפרט. רצון ההורים היה להעביר לידי רות את חלקה (20%), כפי שעשו לאחיה בשעתם. רצון זה היה משולב בשאיפתם כי רות ובעלה צבי יעברו להתגורר בבלגיה, ישתלבו בעסקי המשפחה ויעמידו להם נכדים ונכדות. האחים ברונר, לעומת זאת, לא היו מעוניינים במעורבות של רות בעסקי היהלומים, וחששו כי צירופה כשותפה יעורר בעיות דומות לאלה שהתגלעו כשצורף האח דוד. כן התנגדו האחים ברונר מכול וכול לצירופה של רות כשותפה בנכסי הנדל"ן. לאחר דין ודברים הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שעוגן בהסכם 1991. בעקבות דרישת האחים ברונר התייחס הסכם זה לעסקי היהלומים בלבד. בהתייחס לעסקים אלה סוכם בין ההורים לבין האחים ברונר כי רות וצבי יקבלו 20% מזכויות השותפות, כפוף לכמה תנאים שנועדו להשביע את רצון כלל הצדדים. וכך נכתב והוסכם:
Whereas Zwi would like to enter into diamond business as a partner
Whereas parents would like to give 20% of goodwill (=50% of their holding) in diamind business to Levy (not real estate business).
Whereas I+J are agreeable that Levi should acquire these 20% goodwill
It has been agreed that Levy should come to live in Antwerp. Zwi will come to work in the business for a trial period of 3 years. During that period Zwi will get a salary equal to I or J.
After 3 years if all parties in this contract are in agreement, then a contract will be drawn up with conditions that all sides agree to, and Levy will receive from parents 20% of the goodwill of the diamond business (that is 10% after 3 years and 10% after 5 years) […]
Levy will owe to parent interest free in $ the counter value of the evaluation of 20% of assets. This debt will be paid from first dividends paid out to Levy.
[…]
It is understood that only Zwi will work in the business and will be the sole representative of Levy in the partnership.
[…]
Levy becomes part to agreement after Zwi and Ruthi sign it.
(הערה: במונח “Levy” הכוונה לרות (המבקשת) וצבי (המשיב 3) יחד; המונח “Zwi” מתייחס לצבי בלבד; המונח “Parents” מתייחס להורים, הזוג ברונר; הסימון “I+J” – האחים ברונר).
כפי שעולה מהכתוב לעיל, ההורים המנוחים והאחים ברונר הסכימו כי רות וצבי ייכנסו כשותפים בעסקי היהלומים בשיעור של 20% שיינתן מחלקם של ההורים. זאת, בכפוף לתנאים הבאים: (א) רות וצבי יעברו להתגורר באנטוורפן, בלגיה; (ב) צבי יחל לעבוד בעסק לתקופת ניסיון של 3 שנים שבה יקבל משכורת שווה לזו של האחים ברונר, ולאחר מכן ינוסח הסכם חדש בהסכמת כל הצדדים (ההורים, האחים ברונר, רות וצבי); (ג) רק צבי יעבוד בעסק כנציגם של רות וצבי, והוא יהיה נציגם היחיד; (ד) על רות וצבי לשלם להורים בעד שוויים של 20% מעסקי היהלומים בהתאם לערכם באותה עת (להלן: "החוב להורים"); (ה) על רות וצבי לחתום על ההסכם. לצד זאת, נקבעו שלוש עילות מוסכמות לפירוק השותפות עם רות וצבי בעסק היהלומים: (א) רות וצבי יעזבו את בלגיה; (ב) לצבי לא יהיה חלק פעיל בעסק; (ג) השניים ייפרדו (להלן: "עילות הפירוק").
יובהר, אין מחלוקת כי הסכם 1991 נערך ונחתם על ידי ההורים והאחים ברונר, וכי כלל הצדדים ראו בו הסכם שתכליתו הייתה לצרף את רות כשותפה בהיקף של 20% בעסקי היהלומים (ראו גם סעיף 34(7) לפקודת השותפויות). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתוקפו של הסכם זה. האחים ברונר טוענים כי הסכם 1991 מעולם לא נכנס לתוקף, מאחר שהוא לא נחתם על ידי רות וצבי נוכח אי שביעות רצונה של רות מתנאיו. רות מאשרת כי אכן לא חתמה על הסכם 1991, ואולם הטעם המרכזי לכך לטענתה היה שאביה אמר לה שלא לחתום. אולם, מכל מקום רות טוענת כי הסכם זה בוטל מאוחר יותר בעקבות פניית האב לרב וחתימתם של ההורים על הסכם ההקניה 1996. לעומת זאת, צבי סבור כי בעקבות משא ומתן שהתנהל שנים מספר לאחר שנחתם ההסכם, בחרו הוא ורות בחלופה אחרת שעמדה להם באותה עת חלף הסכם 1991 (כפי שיפורט בהרחבה בהמשך), ולפיכך אין להסכם 1991 רלוונטיות כיום. מכאן שצבי, להבדיל מהאחים ברונר, אינו כופר בכך שלהסכם 1991 היה תוקף בשעתו.
הלכה למעשה, כאשר בוחנים את התנהלות הצדדים, הרי שבני המשפחה, ובכלל זה רות וצבי שלא חתמו כאמור על הסכם 1991, התנהלו בהתאם לאמור בהסכם 1991, וגם על כך האחים ברונר אינם חולקים (ראו עדות המשיב 2 (יעקב) בפרוטוקול 25.3.2015, עמ' 830–833). בני הזוג עברו מישראל לבלגיה מתוך ידיעה שהם עומדים לקבל חלק בעסק (ראו עדויותיהם בפרוטוקול הדיונים מיום 11.1.2015 בעמ' 67 ו-98 ומיום 26.3.2015 בעמ' 1073). צבי הצטרף לניהול העסק ולאורך כל השנים הייתה משכורתו דומה לזו של האחים ברונר (ראו למשל פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1050, ש' 27–31, ועמ' 1101 ו-1117). עוד העידו רות וצבי כי רות עצמה מעולם לא הייתה מעורבת בעצמה בעסקי היהלומים, כפי שנקבע בהסכם (פרוטוקול 11.1.2015, עמ' 47, ש' 5–13; פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1083–1084). לפיכך מתברר כי רות וצבי הסכימו בדרך של קיבול בהתנהגות לתנאי הסכם 1991 אף שלא חתמו עליו חתימה רשמית. ודוקו, חתימה של מתקשרים בחוזה היא ביטוי לגמירות דעת הצדדים באשר לתנאי החוזה, אולם גם כאשר הצדדים פעלו על פי אותם תנאים הרי שדרישת ההסכמה התמלאה (סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ע"א 7189/09 הלר נ' כהן, פסקה 6 (6.6.2012); ע"א 1514/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, פסקה 10 (14.12.2006). השוו לפסיקה שהבהירה כי אף שימוש בנוסחה "שנעשה ונחתם" אינו מונע את האפשרות ללמוד על קיומה של הסכמה בעל פה או בהתנהגות להיקשר בהסכם: ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283, 286 (1979)). לכך ראוי להוסיף כי הצדדים ראו ברות וצבי את הצד המקבל בעסקה, ולפיכך ייחסו לחתימתם משמעות פחותה (ראו דברי צבי בפרוטוקול 26.3.2015 בעמ' 1101).
אשר לחוב להורים, שנוצר בעקבות הסכם 1991, רות אינה מכחישה היווצרותו של חוב זה בעקבות העברת 20% מעסקי היהלומים לידיה. אולם היא טוענת כי חוב זה נמחק בשנת 1999 בעקבות מסמך שההורים חתמו עליו, ושבו מחלו לה על החוב (נספח 3 לתצהיר המשלים מטעם רות). האחים ברונר מתעקשים כי חוב זה לא שולם מעולם. כך או אחרת, אין צורך להכריע במחלוקת זו, שכן חוב זה איננו תנאי שנדרש לשכלול ההסכם, ושבהיעדרו ההסכם לא נכנס לתוקף (בבחינת void). מדובר בחיוב חוזי הקשור לביצוע החוזה שנטלו על עצמם רות וצבי, ואי עמידה בו איננה מפקיעה את הסכם 1991 מאליו, אלא יכולה לכל היותר להיחשב להפרת הסכם המקנה להורים סעדים בגין הפרת חוזה (דניאל פרידמן "חוזים על תנאי" בתוך דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 31, 45–48 (2003); ע"א 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ, פסקה 7 (5.9.2012), והאסמכתאות הנזכרות שם. שאלה היא אם בנסיבות אלו, שבהן ההסכם קרוב באופיו לחוזה מתנה בנטל, הפרת החיוב הכספי מאפשרת את ביטול ההסכם. ראו ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 63 (1982); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 561–562 (מהדורה שנייה, 2018), והמקורות הנזכרים שם). מכל מקום, אין טענה כי ההורים או חליפיהם הודיעו על ביטול ההסכם בשל אי תשלום החוב להורים, וממילא אין לומר כי הסכם 1991 בוטל מטעם זה. כמו כן, החיוב לתשלום על פי הסכם 1991 איננו רלוונטי לעצם ההסכמה על כינונה של השותפות בין הצדדים בהסכם 1991, גם בשים לב לכך שמדובר בחוב ללא ריבית וללא הגבלת זמן, ושאמור להיות משולם מכספי הדיבידנדים שיתקבלו מעסקי היהלומים (כפי שעולה מעדות צבי, מאז שנת 1991 מעולם לא שולמו דיבידנדים מעסקי היהלומים. פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1025, ש' 28–31), ולכך שהחיוב הוא כלפי ההורים בלבד, ועל כן ספק גדול אם לאחים ברונר עומדת טענה נגד צבי ורות בעניין זה.
במכתב האב לרב 1992 אין כדי לשלול את ההסכמות שהצדדים הגיעו אליהן בהסכם 1991 או לפגום בהן. כפי שמצויין במסמך זה במפורש, פניית האב לרב נבעה מתחושת האשם שהסכם 1991 החריג את נכסי הנדל"ן, ומרצונו להעביר לידי רות זכויות גם בנכסים אלה (ראו עדותו של יעקב בפרוטוקול 23.3.2015, עמ' 569, ש' 6–26 ובפרוטוקול 25.3.2015, עמ' 884, ש' 9–23). ודוקו, רצון האב להעניק לרות שותפות גם בנכסי הנדל"ן, אין בו כדי לפגום ברצונו להקנות שותפות לרות בעסקי היהלומים, אשר התממש בהסכם 1991, וממילא אין עולה ממכתב האב לרב 1992 כי הוא חפץ בביטול ההסכמות בעניין עסקי היהלומים. נהפוך הוא, מכתב האב לרב 1992 הוא דווקא אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים בכריתת הסכם 1991. מהמכתב עולה כי ההורים רצו להעניק לרות 20% מעסקי היהלומים, והאב אף מציין כי שמרו חלק זה בנאמנות עבורה עד שתצטרף לעסק (ו"תרכוש חלקה באותו מדה ואופן שאחיה רכשו חלקם"), וכי חרף התנגדות האחים ברונר לכך, חלק זה הוקנה כחלק מהבנות שהצדדים הגיעו אליהן בהסכם 1991. וכך נכתב במכתב האב לרב 1992:
[...] ישראל ויעקב לא רצו אותה בעסקים, כי חשבו שאינה מספיק רצינית באופיה בעסקים, אך הם הסכימו כי במקומה ייכנס בעלה צבי לעסק. כשבאה רותי לבלגיה, היה ברור לה שהיא תיכנס לעסק, וכי יהיה עליה לשלם עבור חלקה בעסק באותו אופן שהאחים שלה שילמו בשעתם. נערך הסכם שצבי יעבוד 3 שנים בעסק כדי שיתרגל לעסק, ואח"כ ייכנס לעסק.
יתר על כן, אין מצוין במכתב זה כי רות וצבי סירבו לחתום על המסמך, ומשכך המסמך חסר נפקות. אדרבא, האב מתייחס להסכם 1991 כאל חוזה תקף, והקושי שעמד על הפרק באותה עת (כשנה–שנתיים לאחר חתימתו) הוא החרגתם של נכסי הנדל"ן מהסכם 1991, ומכאן פנייתו של האב לרב.
הסכם ההקניה 1996, אשר מתוארך למועד שבו חלפו 5 שנים מההסכם הראשון, תואם את האמור בהסכם 1991, ויש בו אינדיקציה נוספת להקניה של 20% מעסקי היהלומים לידי רות וצבי. וכך נכתב:
הרינו לאשר בזאת כי הקנינו מכבר לבתנו רות ברונר (לוי) 50% (חמישים אחוזים) מחלקנו בכל עסקי היהלומים המשפחתיים (בתנאים המפורטים להלן), ועל כן היא שותפה מלאה, בסך 20% (עשרים אחוזים), בכל עסקי היהלומים המשפחתיים (ס' (א)(1) להסכם).
התנאים המוזכרים בסעיפים 1(א) ו-(א)(4) להסכם ההקניה 1996 תואמים אפוא לאלה של הסכם 1991. עוד יצוין כי אף בלי להכריע בשאלת תוקפו של מסמך זה, דומה שהוא בעיקרו מסמך הצהרתי מטעם ההורים. על כן, בניגוד לטענת האחים ברונר, אין צורך כי הם יהיו צד לו, ואף לא נדרשה חתימה של מי מהצדדים (למעט ההורים) כדי לתת לפן ההצהרתי תוקף. זאת גם בשים לב לכך שחלקה של רות ניתן מתוך חלקם של ההורים, ובלי שהאחים ברונר ויתרו על חלק כלשהו בשותפות (פרוטוקול 11.1.2015, עמ' 54, ש' 16–24).
תמיכה נוספת בכך שהקניית השותפות בעסקי היהלומים הושלמה, ניתן למצוא במסמכי פקס 1999, ובפרט המסמך הראשון (טיוטת הסכם שחיבר צבי להסדרת יחסי הצדדים). מסמכים אלה עולים בקנה אחד עם האמור בהסכם 1991 ובהסכם ההקניה 1996 ותומכים בחלוקת השותפות בין בני המשפחה (לפי המסמך הראשון, החלוקה היא 20% לרות ולצבי, 20% להורים, ו-30% עבור כל אחד מהאחים ברונר).
הערה: אין מחלוקת בין הצדדים כי מסמכי פקס 1999 כוללים טיוטות שצבי שלח לאב המנוח, ואשר מעולם לא הוסכמו על כלל הצדדים. ואולם גם כטיוטות יש בהן כדי ללמד על האופן שבו הבינו הצדדים בשעתו את מערך הזכויות, במיוחד נוכח היעדרם של מסמכים כתובים אחרים שיש בהם כדי ללמד אחרת.
שנה לאחר הסכם ההקניה 1996, שעליו חתומים כאמור ההורים בלבד, נערכה לטענת האחים ברונר התוספת להסכם 1997, אשר נחתמה הן על ידי ההורים, הן על ידי האחים ברונר (אך לא על ידי צבי ורות). במסמך זה נכתב אומנם (לראשונה) כי רות וצבי סירבו לחתום על הסכם 1991, ולפיכך לא נכנסו לעסקי היהלומים, ואולם גם אם מניחים שמדובר במסמך מקורי, אין בו כדי לשנות את המסקנה שלפיה הוקנו לרות 20% מעסקי היהלומים. הטעם לכך הוא שאין כל ראיה כי רות וצבי ידעו, לא כל שכן הסכימו, לאמור בתוספת להסכם 1997. במסמכי פקס 1999 (שצבי שלח) אין התייחסות לתוספת זו. על כן עולה החשש, שלא הופרך, כי גם אם מדובר במסמך מקורי, הרי שבזמן אמת לא ידעו רות וצבי על קיומו ולא הסכימו לו (וראו גם עדותו של צבי, פרוטוקול 26.3.2015, עמ׳ 1029–1030 ו-1113). חשש זה מתעצם נוכח היעדר החתימה של השניים על מסמך זה. ויובהר, בשלב זה (המחצית השניה של 1997) כבר הוקנה לרות חלקה בעסקי היהלומים על פי האמור בהסכם 1991 ובהסכם ההקניה 1996, ועל כן שינוי בתנאי השותפות דרש את הסכמתה (ולמצער הסכמתו של צבי, שפעל בשמה). ואולם בחינת התנהלותם של רות וצבי לאחר מכן, והיעדר חתימתם על ההסכם אינם תומכים בטענה כי מי מהשניים הסכים לשינוי כאמור (ראו סעיף 30 לפקודת השותפויות, וכן סעיפים 34(8) ו-35 לפקודה. עוד ראו רע"א 1291/13 אימבר נ' שי-ישינובסקי, כונס נכסים זמני, פסקה 4 (19.6.2013)).
זאת ועוד, האחים ברונר טוענים כי בהתבסס על הכתוב בתוספת להסכם 1997, משעמדו רות וצבי על סירובם לחתום, קמה לאחים ברונר הזכות לרכוש את ה-20% מהשותפות בעסקי היהלומים שיועדו לרות, תמורת תשלום של כ-866,666 דולרים על ידי כל אחד מהם. לשיטתם, כך אכן אירע, ו-20% נוספים מחלקם של ההורים בעסקי היהלומים עברו אליהם. עם זאת, האחים ברונר מודים כי הם לא שילמו את הסכום האמור, ולטענתם חוב זה נפרע בשנת 1999, עם המעבר של רות וצבי לישראל, כנגד מתן 20% מההחזקות בחברת BCT. במילים אחרות, לשיטתם 20% מהשותפות בכלל עסקי היהלומים של ברונר הומרו ב-20% בחברה בודדת אשר הוקמה בישראל (BCT) (להלן: "עסקת ההמרה" או "העסקה"). האחים ברונר מצביעים על כמה טעמים לעסקה זו: רות וצבי רצו לעבור לישראל; הם סירבו לחתום על הסכם 1991 ועל התוספת להסכם 1997 נוכח התנאים שנקבעו בהם; הם רצו להיות אדונים לעצמם, קרי בעלי שליטה רחבה יותר, דבר שהתאפשר, לשיטת האחים ברונר, בחברת BCT אך לא בשותפות בעסקי היהלומים. נוסף על מתן 20% מההחזקות בחברת BCT, סיפקו האחים ברונר קו אשראי של 15 מיליון דולר (מעסקי היהלומים של המשפחה) לחברת BCT, שהיה משמעותי מאוד לפיתוח הפעילות של החברה לטענתם, וגם עניין זה היה שיקול של רות וצבי בהעדפתם את העסקה.
צבי מאשר את קיומה של עסקה ההמרה, אך לשיטתו הסיבה לעסקה זו הייתה שונה, והיא הרצון להישאר חלק מעסק המזוהה עם מוניטין המשפחה (דרך חברת BCT). החלופה הייתה שאלמלא עסקה זו השותפות תפורק והאחים ברונר יקימו עסקים בנפרד. במצב זה יקבלו רות וצבי סכום כסף נכבד במועד הפירוק, אך לא יישאר להם מקור להכנסות עתידיות (ראו פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1029 ו-1035–1038). לצד זאת, צבי מציין סיבה נוספת לעסקה זו, היא הרצון בהיפרדות ובשליטה נפרדת מהאחים ברונר (ראו פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1049). עוד יודגש כי, כפי שעולה מהסבריו של צבי, לשיטתו במועד עסקה זו כבר הוקנו לרות ולו חלקם בעסקי היהלומים בעקבות הסכם 1991, וחלק זה הומר תמורת 20% מחברת BCT (ראו גם פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1027, 1086–1087 ו-1102). לשיטת רות, כאמור, עסקה זו לא התקיימה מעולם.
טענות אלה של האחים ברונר אינן משכנעות, מכמה טעמים: ראשית, האחים ברונר לא הצביעו על כל היגיון כלכלי-מסחרי בהעדפת 20% בחברה בודדת בישראל שפעילותה עוד הייתה בחיתוליה, לעומת עסק משגשג וותיק הכולל כמה חברות, ואשר החברה בישראל מצויה בשליטתו. אף לא השתכנעתי כי התנהלות הצדדים עובר לשנת 1999 ולאחריה עולה בקנה אחד עם הסבריהם של האחים ברונר וצבי בעניין זה. ההחזקות בחברת BCT הועברו בשנת 2004 בחלוקה של 30%–30%–20%–20% לנאמנויות של ישראל, לנאמנויות של יעקב, לנאמנויות רות ולנאמנות המיועדת לשלושתם יחד ( The B Family International Trust), בהתאמה (יצויין כי חלוקה זו תואמת את הבעלות הנטענת על ידי רות בעסקי היהלומים, אם מניחים כי הנאמנות האחרונה מייצגת את חלקם של ההורים). לפיכך, לא ברור כלל איזו שליטה ייחודית קיבלו רות וצבי מכוח האחזקות בחברת BCT, שליטה ששונה מזו שהייתה להם ממילא מכוח חלקם בעסקי היהלומים (20% בשרשור). לכך יש להוסיף כי האחים ברונר לא הצליחו להרים את הנטל לשכנע כי חברת BCT אינה חלק מעסקי היהלומים. אדרבא, ישנן סתירות רבות בעדויותיהם של האחים ברונר. תחילה טענו האחים ברונר כי החברה הייתה שייכת לאחיין שלמה (המשיב 7), אך בחקירות עלה כי הוא רק ניהל אותה והיא מעולם לא הייתה שייכת לו (ראו פרוטוקול 22.4.2015, עמ' 1362). לאחר מכן הסתבר כי החברה הייתה בשעתו בבעלות החברות Univar International S.A ו- Unimag Finance Inc. השייכות לאחים ברונר, ועסקת ההמרה, על פי עדותו של צבי, נכרתה עם האב המנוח ולא במישרין עם האחים ברונר (ראו פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1033). זאת ועוד, גם לאחר המעבר של רות וצבי לישראל המשיך צבי לקבל שכר ותנאים שווים לאלה של האחים (פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1051 ש' 8–17). הדבר אינו מתיישב עם הטענה כי עם המעבר לארץ הפסיקו רות וצבי להיות שותפים בעסקי היהלומים.
שנית, אין כל מסמך או פעולה שמעידים על פירוק השותפות בעסקי היהלומים, כגון התחשבנות שהתקיימה בין הצדדים, למשל בעסקת ההמרה (סעיפים 50–51 לפקודת השותפויות. ראו גם ע"א 1135/12 שרעבי נ' אזכוריה, פסקה 14 (12.12.2013)), והמשיבים מודים כי אין כל עדות בכתב לעסקה זו (ראו פרוטוקול 25.3.2015, עמ' 947; פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1039; ופרוטוקול 22.4.2015, עמ' 1329). אדרבא, דווקא מסמכי פקס 1999 מעידים על קיומן של התרחשויות אחרות מאלה שהציגו המשיבים. מבחינת אותם מסמכים עולה כי אלה עסקו בשאלת השותפות לנוכח עזיבת רות וצבי את בלגיה לישראל, דבר שהיה מביא להשתכללותה של עילת פירוק השותפות בעסק היהלומים לפי הסכם 1991. מהמסמכים עולה כי הצדדים הסכימו שרות וצבי יעברו לישראל והדבר לא ייחשב להפרה של תנאי (ראו והשוו גם פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1102–1103). כך, מהמסמך השלישי (עמ' 5 לפקס 1999) ובו תיקונים שהציע יעקב להסכם 1991 (יעקב אישר בחקירתו שהתיקונים שהוצעו הם אכן שלו. ראו פרוטוקול 25.3.2015, עמ' 857–858 ו-910)), ניתן ללמוד כי הצדדים התייחסו להסכם 1991 כלהסכם בר-תוקף ושריר (נוכח המילים “amendment to 3 way contract signed 22 July 91’” (ההדגשה אינה במקור)), וכי היו מעוניינים לשמר את השותפות שנקבעה בו, באמצעות הקביעה כי הזכויות של רות וצבי לא ייפגעו חרף המעבר לישראל (“Parties agree that LEVY may move to Israel without forfeiting any rights”). יעקב אף הבהיר בחקירתו כי מדובר בשמירה על חלקם ב-20% מעסקי היהלומים:
ת: that basically that they would continue to work in the diamond business
[...]
ש: הזכות לעבוד בעסקי היהלומים או הזכות שיש לה אחוז, stake, שיש [ל]הם עשרים אחוז ביהלומים?
ת: Yes, that they would have twenty percent in the, in the diamond business

(פרוטוקול 25.3.2015, עמ׳ 861, ש׳ 3–10)
עוד עולה מהמסמך כי צבי ימשיך לקבל משכורת ותנאים שווים לאלה של האחים ברונר (“Also Zvi will continue to receive equal salary and benefits as I + J”), וכי כל השותפים יהיו ערבים לכל הלוואה שתתקבל עבור העסקים (“All partners are responsible to each other for any loans taken out for the business”). מכאן עולה כי הצדדים דווקא רצו לשמור על יחסי השותפות, על מאפייניהם, גם לאחר המעבר של רות וצבי לישראל (קרי, לא היו מעוניינים באותה עת במימוש עילת פירוק), והדבר עולה בקנה אחד עם התנהלותם המתוארת לאחר המעבר האמור.
ודוקו, כאשר נערך הסכם 1991, אחת מתכליותיו מצד ההורים הייתה להביא את רות וצבי לבלגיה – מקום מושבם של ההורים באותה עת (ראו מכתב האב לרב 1992: "ביקשתי מבתי רותי ומבעלה לבוא לבלגיה, אולם רותי לא הסכימה ואך לא היו לה ילדים, כי לא רצתה ילדים... הייתי סבור שאם תבוא לבלגיה, ויהיה לה חלק בעסקים, תהיה מוכנה לחשוב גם על ילדים..."). על רקע זה ניתן להסביר את ההתניה של זכויות בשותפות עסקי היהלומים בהמשך השהייה בבלגיה. לעומת זאת, בשנת 1999, כשחזרו רות וצבי לארץ, הצטרפו אליהם גם ההורים, והיה נראה כי המשפחה מתעתדת להעתיק את מרכז חייה לישראל (ואכן כעבור כעשור לאחר מכן עלו לארץ גם האחים ברונר). מכאן שהנסיבות השתנו ועילת הפירוק האמורה איבדה מתכליתה. על כן אין להתפלא כי לא יושמה.
זאת ועוד, מהמסמך הראשון במסמכי פקס 1999 (טיוטת חוזה שצבי כתב) עולה כי הצדדים דווקא היו מעוניינים שרות וצבי יעברו לישראל ויקימו משרדים ישראליים לעסקי המשפחה, דבר המסביר את מעורבות צבי בניהול חברת BCT הישראלית ואת העברת קו אשראי בסך 15 מיליון ש"ח מחברות היהלומים האחרות. וכך נכתב:
Whereas all the partners would like and agree that Levy should move to Israel and Zvi will set-up, manage and develop (together with S. Bronner, son of J. Bronner) the Israeli offices
(הערה: בשם "S. Bronner" הכוונה למשיב 7, האחיין שלמה ברונר).
במצב דברים זה ודאי שלא הייתה כל הצדקה לוויתור של רות וצבי על 20% מהשותפות בעסקי היהלומים תמורת 20% בחברה אחת שממילא הייתה חלק מאותה שותפות (וראו גם פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1041).
עניין נוסף התומך בטענת רות כי השותפות בעסקי היהלומים לא פורקה בחזרתה עם צבי לישראל בשנת 1999, נוגע לשכר ששולם לצבי בגין עבודתו. כבר עמדנו על כך שגם לאחר החזרה לישראל המשיך צבי לקבל משכורת דומה לזו של האחים ברונר. כאמור, עובדה זו כשלעצמה אינה מתיישבת עם הטענה שרות וצבי הפסיקו להיות שותפים בעסקי היהלומים בכללותם. זאת ועוד, לפי עדותו של צבי, תחילה שולמה משכורת זו על ידי חברת BCT, ולאחר מכן על ידי חברת IBMC, חברת ניהול המספקת שירותי ניהול לנאמנויות בני המשפחה (פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1047–1048). עניין זה תומך אף הוא במסקנה שלא הייתה הפרדה אמיתית בין האחים ברונר לבין רות וצבי לאחר המעבר לישראל (וראו גם סעיף 34(1) לפקודת השותפויות). לצד זאת, יש להוסיף כי אופן ניהול השותפות ואופן השקעת המשאבים נתונים לשיקול דעת הצדדים, גם אם כל אחד מהם מנהל עסק אחר בשותפות או בעל תפקיד שונה בשותפות (עניין לוי, פסקה 9; ע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן, פ"ד מג(2) 825, 832 (1989)). נוסף על כך, צבי העיד כי גם לאחר המעבר לישראל היה באפשרותו להשתמש בשמם של בני המשפחה כלפי צדדים שלישיים לצורך קידום העסקים, וזו אינדיקציה נוספות לשותפות (ראו פרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1035–1036). לפיכך דומה כי לאחר מעברם לארץ היה צבי אמון על ניהול משרדי השותפות בישראל, ועל כן לא היה בחזרה לארץ כדי לפרק את יחסי השותפות בעסקי היהלומים.
להשלמת התמונה אציין כי המשיבים לא טענו שאירועים שהתרחשו לאחר שנת 1999 (כגון פרידתם של רות וצבי, הנזכרת בהסכם 1991 כתנאי לצירוף רות וצבי כשותפים) הביאו לפירוק השותפות בעסקי היהלומים.
סיכומו של דבר, אף כי האחים ברונר לא היו מעוניינים עובר לשנת 1991 בשותפות עם רות בעסקי היהלומים, הם הגיעו בסופו של דבר להסכמות עם ההורים שבאו לידי ביטוי בהסכם 1991, ושלפיהן תצורף רות כשותפה ב-20% בעסקי היהלומים של המשפחה באמצעות בעלה צבי, אשר ישמש שלוחהּ בעסק. התנהלות הצדדים לאורך השנים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמים השונים ובהתנהגות הצדדים כפי שעלה מעדויותיהם, תומכת במסקנה כי בכך נוצרה, לאחר תקופת הכשרה של לא יותר מ-5 שנים, שותפות בין רות לבין האחים ברונר בעסקי היהלומים בחלוקה הבאה: ישראל (30%); יעקב (30%); רות (20%); ההורים (20%). בשותפות זו קיבל צבי משכורת ותנאים שווים לאלו של האחים ברונר; הצדדים היו ערבים זה לזה בחובות, בסיכונים ובהפסדים; וכלל הצדדים (לרבות רות באמצעות צבי) השתתפו בניהול עסקי היהלומים. השינוי שחל בשנת 1999, דהיינו עליית רות, צבי וההורים לארץ, גרם לשינוי בחלוקת הניהול בתוך השותפות, ואולם הוא אינו מעלה ואינו מוריד לעצם קיומה של השותפות או לאופן חלוקת הזכויות בה. אכן, עקב רצונם של רות וצבי לחזור לישראל התגבשה בשנת 1999 עילת פירוק בהתאם להסכם 1991. אולם מהתנהלות הצדדים ומהמסמכים הקיימים עולה שהם בחרו שלא לפרק את השותפות, אלא רק לשנות את התנהלותה, על דרך של הרחבת פעילותה בישראל, כדי להלום את השינוי האמור. ויובהר, הנטל להראות כי השותפות בעסקי היהלומים פורקה בשנת 1999, ולחלופין כי רות וצבי ויתרו על 20% מעסקי היהלומים תמורת 20% מחברת BCT, מוטל על האחים ברונר, ובנטל זה הם לא עמדו כאמור. לפיכך, השותפות בעסקי היהלומים בין האחים ברונר לבין רות שרירה וקיימת גם כיום.
האם רות שותפה בנכסי הנדל"ן?
כפי שצויין במפורש בהסכם 1991, והצדדים אינם חלוקים על כך, ההורים לא העבירו בהסכם זה אף חלק מנכסי הנדל"ן לידי רות וצבי, נוכח התנגדות האחים ברונר. נושא זה הוחרג מהסכם 1991, וזה היה הרקע לפניית האב לרב אויערבך ז"ל כשנה-שנתיים לאחר מכן. כפי שעולה ממכתב האב לרב 1992, האב לא היה שלם עם החרגת נכסי הנדל"ן מהסכם 1991, שכן הוא ביקש להעניק לרות 20% גם בעסקים הללו. וכך כתב האב לרב:
אחד התנאים שלהם [האחים ברונר] היה שהיא [רות] תיכנס רק לעסקי היהלומים. מצאתי זאת לא הוגן, כי הדבר לא היה ברוח העסקים שלנו כל השנים, גם כשהם, ישראל ויעקב, נכנסו לעסקים, לא דובר על כך לעולם שייכנסו לעסק רק לעסקי יהלומים.
בלית-ברירה חתמתי כי הבנתי שאם אכריחם להסכים לדעתי, הרי יתכן שהיו הם מתייחסים אליה בצורה כזאת שלא יהיה לה רצון לגור בבלגיה ולהיכנס לעסק, ובשבילי בואה לבלגיה, היה עניין יסודי, עקרוני ומהותי ביותר, והדבר היה בנפשי ממש.
חתמנו אמנם על "זכרון דברים" ברוח הדברים הנ"ל, אך הדבר נעשה בגלל הנסיבות המיוחדות שהזכרתי לעיל, ולא בתור "מסירת מודעה", שהרי לא היה מדובר במכירה. יתר על כן, יתכן שלא נהגתי כהוגן בחתימתי על "זכרון הדברים", אולם ברור שגם הם מצידם נהגו שלא כהוגן, וכאמור, רק מחמת היות הדבר בנפשי כי בתי תבוא לבלגיה, הייתי נאלץ לחתום על זכרון הדברים, שהיה בפירוש נגד רוחי והסכמתי, וכנגד מה שהיה נהוג כל השנים בעסק, שכן כאמור, היה ברור לכולם כי ה"עסק המשפחתי" חל על כל העסקים שלנו, דניידי ודלא ניידי, ולא רק על עסקי היהלומים, ומצוקתי נוצלה לחתימת ההסכם.
(הערה: "מסירת מודעה" במשפט העברי היא הסתייגות מפעולה שאדם מבצע בכפייה הנמסרת תוך כדי עריכת העסקה או לפניה ובנוכחות שני עדים. משמעות הדבר היא שאותו אדם איננו מעוניין בעסקה ושהוא כפוי לערוך אותה, כך שלא התגבש יסוד גמירות הדעת הנדרש. ואולם, "מסירת הודעה" אינה נדרשת בחוזה מתנה או בחוזה אובליגטורי, אלא בחוזה מכר בלבד. האב ציין כי לא "מסר הודעה" על כך שנכפה להסכים שלא לתת לרות גם את חלקה בנכסי הנדל"ן, אך הדגיש כי למרות זאת הוא סבור כי ההסכמה האמורה אינה מחייבת אותו, שכן אין נדרשת "מסירת הודעה", משאין מדובר במכירה).
בעקבות זאת הציע האב "להעביר לבתי רותי את ה-20% ששמרנו לה בנאמנות בכל נכסי העסק, דניידי ודלא ניידי" כנגד תשלום רק עבור 15% מההחזקות.
יצוין כי הצדדים אינם חלוקים על כך שמכתב האב לרב 1992 נערך על ידי האב ומשקף את דעותיו. בין הצדדים יש מחלוקת על נסיבות הפנייה: רות סבורה (על סמך אזכור בהסכם ההקניה 1996 ובטיוטה בלתי חתומה של הסכם על נכסי הנדל"ן מיום 18.12.1995 שהוא אחד ממסמכי פקס 1999) כי התקיימה בוררות של ממש בין ההורים לבין האחים ברונר לפני הרב אויערבך ז"ל, ובסיומה ניתן פסק בוררות; האחים ברונר מכחישים בתוקף עניין זה, מבהירים כי מעולם לא הופיעו לפני הרב אויערבך ז"ל, וטוענים כי לכל היותר השיא הרב הנכבד עצה לאביהם בעניין זה. ואולם, ההכרעה במחלוקת זו איננה נדרשת משהאחים ברונר אינם חולקים על כך שבעקבות דין ודברים מול הרב אויערבך ז"ל הוצעה פשרה בין הצדדים, ושלפיה העבירו ההורים לרות 20% מנכסי הנדל"ן, וכנגד זאת העבירו ההורים לאחים ברונר את יתרת 20% מחלקם בנכסי הנדל"ן, כך שנותרו ללא כל חלק בנכסי הנדל"ן (לפני ההעברות הללו החזיקו ההורים ב-40% מנכסי הנדל"ן). וכך עולה מחקירתו של יעקב:
Jacob Broner: and [הרב אויערבך ז"ל] told my father go and make a pashara with him
Hon. Grosskopf: and the pshara that was made following his decision … is a pshara that was accepted by all of you, right?
Jacob Broner: that we gave over
Hon Grosskopf: that you?
Jacob Broner: that we accept it
Hon Grosskopf: did you…?
Jacob Broner: we could have not accept it also
Hon Grosskopf: okay, but there was a pshara…
Jacob Broner: there was definite pshara
Hon Grosskopf: some kind of agreement
Jacob Broner: yes
(פרוטוקול 25.3.2015, עמ׳ 917, ש׳ 6–17)

ש: [...] 20% מנכסי הנדל"ן שייכים לרות ללא מחלוקת, ככה אנחנו מקווים, נכון?
[...]
A: Definitely,…
ש: ...., ממתי יש לה 20%?
A: Between 93 and 97.
(פרוטוקול 23.3.2015, עמ' 573, ש' 7–13)
ובהמשך:
Hon Grosskopf: But you agree that in 1997 you and your brother had 80% of all the land property and that Ruth had 20% of all the,
A: in all the נדל״ן
(פרוטוקול 23.3.2015, עמ' 576, ש' 25–27)
(ראו גם עדות יעקב בפרוטוקול 25.3.2015, עמ' 899–900 ועמ' 920–922; ועדות צבי בפרוטוקול 26.3.2015, עמ' 1093, 1066–1069 ו-1077).
עוד ציינו יעקב וצבי בעדותם כי לפשרה שהושגה אין כל עדות בכתב, אלא היא בוצעה הלכה למעשה בעת העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות, ו-20% מנכסים אלה הועברו לנאמנויות רות.
בחלוקה האמורה תומכים גם המסמכים שנערכו לאחר מכן. על פי הסכם ההקניה 1996, 10% מהשותפות בנכסי הנדל"ן כבר הוקנו לרות וכנגדם היא חבה להורים סכום של 2.1 מיליון דולרים, שישולם מדיבידנדים שיחולקו (ס' (ב)(5) ו-(ב)(9) להסכם) וב-10% נוספים היא החזיקה בנאמנות עבור ההורים (ס' (ב)(6) להסכם). התוספת להסכם 1997 עולה בקנה אחד עם האמור, וכך נכתב שם:
Whereas parents have transferred in the past 10% of real estate shares and land to Levy or to a trust in their benefit against a future payment of 2.1 million $ from first dividends.
Whereas parents have given in the past another 10% of real estate shares and land to Levy or to a trust in their benefit without receiving consideration […]
Whereas all shares of the real estate are already registered in the name of their owners or in trusts to their benefit I. E. 80% for I + J (40% each) and 20% for Levy.
בדומה, גם מסמכי פקס 1999 תומכים בחלוקה האמורה (ראו את המסמך הראשון, בעמ' 1 ו-2; המסמך הרביעי והמסמך החמישי).
אם כן, עולה כי ההורים רצו להעניק לרות 20% מההחזקות גם בנכסי הנדל״ן, והואיל והאחים ברונר נתנו הסכמתם לכך, הרי שרות זכאית ל-20% בנכסי הנדל"ן הללו. לפיכך, המחלוקת על נכסי הנדל"ן מצטמצמת לשתי שאלות: הראשונה, מהן ההשלכות של העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות בכלל, ולנאמנויות רות בפרט, על יחסי השותפות בנכסי הנדל"ן; השנייה, מה דינם של נכסי נדל"ן שנרכשו לאחר העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות.
נפקות העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות
לפי הראיות שהונחו לפניי, בשנות ה-90 היו בבעלות המשפחה כ-17 נכסי נדל"ן, אשר נרכשו בשותפות על ידי ההורים והאחים ברונר. הם חולקו במהלך השנים 1993–1997 בין בני המשפחה, רובם על דרך של העברת הזכויות בהם לנאמנויות נפרדות על שם רות ובני ביתה, ישראל ובני ביתו ויעקב ובני ביתו (להלן: "הנאמנויות הנפרדות"), כל אחד על פי חלקו (דהיינו 20%: 40%: 40% בהתאמה), ומיעוטם על דרך של הקצאה ישירה של הזכויות בהם לבני המשפחה (כך נעשה בשני נכסים בישראל: הנכס בגבעת שמואל ופרויקט "נווה צדק על הים"). רות טוענת כי העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות נעשתה משיקולי מס גרידא, ואין בכך כדי לפגוע בקיומה של שותפות בין בני המשפחה בנכסים אלה. לעומת זאת, האחים ברונר טוענים כי נכסי הנדל"ן הועברו לנאמנויות לא רק משיקולי מס, אלא גם כדי להפריד אותם לבני המשפחה השונים נוכח התנגדות האחים ברונר לשותפות עם רות. לפיכך, לשיטתם, אין עוד שותפות בין בני המשפחה בנכסי הנדל"ן (ולמעשה, מעולם לא התקיימה שותפות כזו עם רות, בשל סירובם לכוננה).
בחינת הראיות שהונחו לפניי מעלה כי רות לא עמדה בנטל (המוטל עליה) להוכיח כי האחים ברונר הסכימו לצרפה כשותפה בנכסי הנדל"ן. חלף זאת גובשה בשנת 1993 לערך בין כל הצדדים (ההורים, האחים ברונר, רות וצבי) הסכמה לחלק את נכסי הנדל"ן של ברונר בהתאם ליחס המוסכם (20% לרות; 40% לאח ישראל; 40% לאח יעקב) על דרך של העברת נכסים אלה לנאמנויות. להבדיל מעסקי היהלומים, אין כל מסמך שבו הסכימו האחים ברונר להכניס את רות כשותפה בנכסי הנדל"ן, וקיימות ראיות ברורות כי סירבו לעשות כן. כאמור, הסכם 1991 מצויין במפורש כי אינו חל על נכסי הנדל"ן, ובמכתב האב לרב 1992 מובהר כי הדבר נעשה על רקע עמידה נוקשה של האחים ברונר על כך שהכנסתה של רות כשותפה (באמצעות צבי) תתייחס רק לעסקי היהלומים. בתוספת להסכם 1997 מתואר כי ההורים העבירו 20% מחלקם בנדל"ן “to Levy or to a trust in their benefit”, ואת יתרת חלקם בנכסי הנדל"ן, בשיעור 20%, העבירו “to I +J (10% each) or to a trust in their benefit”, וכי לפיכך אין עוד להורים חלק בנכסי הנדל"ן (“Therefore parents do not own any more shares in the real estate”). גם מאמירה זו לא ניתן ללמוד על הסכמת האחים ברונר ליצירת שותפות עם רות בנכסי הנדל"ן. למעשה המסמך היחיד שקיימת בו אמירה שרות "שותפה" בנכסי הנדל"ן הוא הסכם ההקניה 1996, אשר האחים ברונר אינם צד לו, ואשר לפיכך לא ניתן לייחס להם הסכמה לאמור בו (גם בהתעלם מהטענות על המקוריות של מסמך זה).
זאת ועוד, אין חולק כי בני המשפחה, ורות בכללם, חתמו בשעתו (דהיינו בשנים 1993–1997) על המסמכים הדרושים לצורך הקמת הנאמנויות הנפרדות. הסכמה זו יוצרת חזקה כי בני המשפחה, ורות בכללם, ידעו והבינו כי כך מחולקים נכסי הנדל"ן בהתאם ליחס החלוקה המוסכם. לפיכך, העברת נכסי הנדל"ן לנאמנויות הנפרדות תומכת בטענת האחים ברונר כי אף אם התקיימה שותפות בנכסי הנדל"ן בין ההורים לבין האחים ברונר, הרי שלאור סירוב האחים ברונר לצרף את רות כשותפה בנכסי הנדל"ן, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה השותפות בנכסי הנדל"ן תפורק על דרך של חלוקתם בין בני המשפחה. ודוקו, העברה לנאמנויות אינה שוללת כליל את האפשרות להמשך קיומה של שותפות גם בנכסי הנדל"ן. ואולם, כאמור, לא הוצגו לי ראיות לכך שהוסכם על קיומה של שותפות כזו בין רות לבין האחים ברונר ביחס לנכסי הנדל"ן, וממילא לא הוצגו ראיות על כוונה לשמר שותפות כזו לאחר ההעברה לנאמנויות. תמיכה בכך אני מוצא בעדותו של המומחה ראדיגן, אשר העיד מטעם האחים ברונר. הוא אישר בהגינותו כי מבחינה תיאורטית ההעברה לנאמנויות אינה שוללת בהכרח אפשרות את המשך קיומה של שותפות (אם השותפות היא הנהנית של הנאמנויות), ואולם הבהיר כי בחינת החומר שהוצג לו (אשר התייחס לנאמנויות האמריקאיות) מלמדת כי בכל אחת מהנאמנויות נקבע אדם נהנה, ואין תמיכה בתפיסה ששותפות היא הנהנה האמיתי של הנאמנויות (ראו פרוטוקול 23.3.2015, עמ׳ 478–481).
ודוקו, אף אם אניח כי בעבר התקיימה שותפות בין ההורים לבין האחים ברונר גם בנכסי הנדל"ן (זו הייתה תפיסת האב, כפי שעולה ממכתב האב לרב 1992), הרי משהעבירו ההורים את מלוא זכויותיהם בנכסי הנדל"ן לילדיהם (בין במישרין ובין באמצעות העברה לנאמנויות), אין כל הכרח כי השותפות האמורה הוסיפה להתקיים. כך שהרי לא ניתן לחייב שותפים קיימים להסכים לקבל של שותף חדש או להחליף שותף ותיק בשותף אחר (ראו סעיף 34(7) לפקודת השותפויות: "לא יתקבל שותף לשותפות בלי הסכמת כל השותפים הקיימים", וסעיף 40 לפקודה, המאפשר המחאת חלקו של שותף, אך רק במובן של העברת זכותו לחלק ברווחים ולחלק בנכסים בפירוק, ולא במובן של הקניית זכות לנמחה להיות מעורב בהתנהלות השותפות. עוד ראו פרנקל, דיני השותפות, עמ' 219–221). במילים אחרות, נראה כי בנסיבות המקרה העברה לנאמנויות הייתה דרך לפירוק בהסכמה של השותפות בנכסי הנדל"ן בין ההורים לבין האחים ברונר.
בהקשר זה אוסיף בזהירות המתחייבת כי מהראיות שהונחו לפניי לא השתכנעתי שיש ממש בטענות רות כי הנאמנויות זויפו או הוקמו למראית עין בלבד. טענות אלו אינן עולות מהמסמכים שהוצגו, אינן מתיישבות עם התנהגות הצדדים, ואף אינן תואמות את טענות רות בעדותה ובסיכומיה (ראו פרוטוקול דיון מיון 11.1.2015, עמ' 76–79 ו-87–90). מעדויות הצדדים וטענותיהם, ובפרט אלו של רות, עולה כי רות ידעה על הקמתן וקיומן של הנאמנויות ועל רצון ההורים המנוחים להעביר את הנכסים לנאמנויות, כך שהדברים יירשמו מבחינה רשמית (פרוטוקול 11.1.2015, עמ' 78–79). למעשה, עיקר טענותיה של רות בשלב הזה (להבדיל משלבים מוקדמים יותר בהליך) אינן מופנות נגד קיום הנאמנויות, אלא הן טענות למרמה ולהברחת נכסים שנעשו לטענתה בנכסים שהיו בנאמנויות (וכלשונה "הלבנת הון"). ואולם טענות אלו אינן מבססות קיומה של שותפות, ולפיכך אין מקום לדון בהן בהליך הנוכחי (ראו האמור בפסקה 73 לעיל).
להשלמת התמונה אבקש להוסיף שתי הערות בעניין נאמנויות רות:
ראשית, הקמת הנאמנויות הנפרדות וחלוקת עיקר נכסי הנדל"ן ביניהן בוצעו בשנים 1993–1997. באותה עת לא הייתה רות מעורבת בעצמה בניהול נכסי המשפחה, וענייניה וענייני בני ביתה יוצגו על ידי צבי, בעלה בשעתו, וכיום גרושה. יחסי בני הזוג, רות וצבי, היו תקינים באותה עת, ואין כל סיבה להניח שצבי לא פעל באופן מיטבי לייצוג ענייניה של רות, שהיו גם ענייניו שלו, בעת הקצאת נכסי הנדל"ן לנאמנויות הנפרדות. מטעם זה ובשים לב לזמן שחלף מאז ועד הגשת התובענה, אינני סבור שיש הצדקה לבחון כיום את האופן שבו חולקו נכסי הנדל"ן בין הנאמנויות הנפרדות בשנים האמורות. במילים אחרות, להתרשמותי לא הונחה תשתית ראייתית המצדיקה להטיל ספק בכך שכאשר פוצלו נכסי המקרקעין בין הנאמנויות הנפרדות, נעשה הדבר כך שקופחו זכויותיה של רות. ממילא אין מקום לבחון בשלב השני של הדיון אם חלוקת נכסי המקרקעין בין הנאמנויות הנפרדות סמוך לאחר הקמתן נעשתה כדין.
שנית, לרות טענות קשות נגד התנהלות נאמנויות רות. לוז טענותיה הוא שנאמנויות רות נשלטות, הלכה למעשה, בידי האחים ברונר, וכי הנאמנים המופקדים עליהן (עו"ד זולטי ועו"ד גלייכר) פועלים על פי הנחיותיהם ובניגוד לטובתה של רות, ושנמנעת ממנה זכותה ליהנות מהרכוש הרב המצוי בהן. מטבע הדברים, טענות מסוג זה לא ניתן לברר בהליך שלפניי, ולו מהטעם שהנאמנים על נאמנויות רות אינם צד לו. לפיכך אסתפק בהבהרה כי כל טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם.
סיכומו של דבר, לא הונח לפניי בסיס לכך שבזמן מהזמנים הסכימו האחים ברונר לקיומה של שותפות עם רות בנכסי הנדל"ן. לעומת זאת, קיימות ראיות לכך שבשנים הרלוונטיות חולקו נכסי הנדל"ן בין רות והאחים ברונר, בעיקר על דרך של העברה לנאמנויות הנפרדות, באופן השולל קיומה של שותפות בנכסי הנדל"ן.
דינם של נכסי נדל"ן שנרכשו לאחר ההעברה לנאמנויות
מחלוקת נוספת שנותרה היא מה דינם של נכסי הנדל"ן שנרכשו לאחר הקמת הנאמנויות הנפרדות. רות טוענת כי נכסים אלה נרכשו אף הם כחלק מהשותפות המשפחתית, ועל כן יש לחלקם בין בני המשפחה בהתאם ליחסיהם בשותפות (40:40:20). האחים ברונר טוענים כי מדובר ב"נכסים פרטיים" של בני המשפחה שרכשו את אותם נכסי נדל"ן, וכי אין כל יחסי שותפות בנכסים אלה. לאור המובהר לעיל, ההכרעה במחלוקת זו מצויה בנקודת ביניים, כפי שיובהר להלן.
לאור המסקנה שלא התקיימה שותפות בין רות לבין האחים ברונר בנכסי הנדל"ן, פשיטא כי יש לדחות את טענותיה של רות כי גם נכסי נדל"ן שהאחים ברונר (או בני משפחה אחרים) רכשו לאחר ההעברה לנאמנויות, נרכשו כחלק מנכסי המשפחה, וכי יש לה זכויות בהם ללא קשר לשאלה מהו המקור הכספי אשר שימש לרכישתם. במילים אחרות, בהעדר הסכמה לשותפות בנכסי הנדל"ן, הרי שנכס נדל"ן אשר מי מבני המשפחה (ובכלל זה האחים ברונר, בין שפעלו יחדיו ובין שפעלו בנפרד) רכש בכספו הפרטי שייך לרוכש הנכס, ולו בלבד. מכאן שלא ניתן לקבל את גישת רות שלפיה קמה לה זכות אוטומטית בנכסי נדל"ן שהאחים ברונר רכשו לאחר העברת נכסי הנדל"ן של ברונר לנאמנויות, ושהם מגדירים "נכסים פרטיים".
עם זאת, אם נכס נדל"ן (או כל נכס אחר) נרכש בכספים השייכים לשותפות עסקי היהלומים, הרי שהוא הופך להיות חלק מנכסי השותפות האמורה, בין שנרכש ככזה, ובין שנרשם על שם אחד או יותר מהשותפים (וזאת כל עוד לא הייתה הסכמה בין השותפים על חלוקת נכסי השותפות בין השותפים). הדברים פשוטים בנוגע לנכס אשר נרכש בכספי השותפות במהלך עסקי השותפות ואשר נרשם על חשבון השותפות (ראו סעיף 31 לפקודת השותפויות). ואולם הם נכונים גם אם הרכישה בוצעה מכספי השותפות שלא במהלך עסקי השותפות ובלי שהנכס נרשם על חשבון השותפות (אלא אם כן כל השותפים הסכימו להוצאת הנכס מנכסי השותפות). הטעם לכך הוא שנכסי השותפות שייכים לשותפות, ולא לשותפים (לדיון ראו שרון חנס "עיון מחודש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי" עיוני משפט כח 5 (2004)), ועל כן שותף המפר את החובה להשתמש בנכסי השותפות לצורכי השותפות (סעיף 33 לפקודת השותפויות) הוא בגדר מפר חובת אמון, וכל רווח שהוא מפיק עקב כך שייך לשותפות. הוראה בעניין זה קבועה בסעיף 38(א) לפקודת השותפויות (" כל שותף יהיה אחראי בפני השותפות על כל טובת הנאה שהפיק בלי סמכות שאר השותפים מכל עסקה הנוגעת לשותפות או מכל שימוש שלו בנכסי השותפות, בשמה או בקשריה העסקיים"), והיא תואמת את תפיסת היסוד של דיני האמונאות על שימוש של אמונאי בנכסים המופקדים בידיו (לחובות האמון של שותף כלפי השותפות ראו סעיף 29 לפקודת השותפויות; פרנקל, דיני השותפות, עמ' 189–197; דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 615–618, 631 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: "פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר") ("לשותפים ניתן כוח לייצג את השותפות וחובות האמון ביניהם הן מן הקטגוריה הגבוהה ביותר"). לתפיסת היסוד שלפיה רכוש שנרכש בכספי האמונאות שייך לאמונאות ראו סעיף 3(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979; סעיף 10 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 313–320 (2013) (להלן: " ליכט, דיני אמונאות"); פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר, עמ' 649). לצורך מימושה של זכות זו עומד לשותף סעד של מתן חשבונות (סעיף 29 סיפא לפקודת השותפויות: "חובתם של שותפים היא... ולמסור לכל שותף או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות" (לסעד זה ראו ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337 (1997); ליכט, דיני אמונאות, עמ' 242–255. ליישום הסעד בדיני שותפויות ראו פרנקל, דיני השותפות, עמ' 191–193).
מכאן שבנכסי נדל"ן שהאחים ברונר רכשו אין לרות זכות מכוח טענה לשותפות בנכסי הנדל"ן, אולם היא זכאית לברר אם קיימים נכסי נדל"ן שנרכשו לאחר ההעברה לנאמנויות בכספי השותפות בעסקי היהלומים, להבדיל מבכספיהם הפרטיים של האחים ברונר. לצורך קיום בירור זה באפשרותה לדרוש משותפיה בעסקי היהלומים, דהיינו מהאחים ברונר, סעד של מתן חשבונות במטרה לברר אילו מהנכסים שבבעלותם נרכש מכספיהם הפרטיים, ואילו נכסים נרכשו מכספי השותפות בעסקי היהלומים. בירור זה, צריך שייעשה בשלב השני של הדיון בתיק זה בהתאם להנחיות שייתן אז בית המשפט.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, מסקנותיי בתום שלב הראשון של הדיון, שנועד לבחון את שאלת קיומם של יחסי שותפות בין רות לבין האחים ברונר, הן אלו:
רות וצבי הפכו, לכל המאוחר בשנת 1996, לשותפים עם האחים ברונר ועם ההורים בעסקי היהלומים של ברונר. חלקם בשותפות עומד על 20%. שותפות זו כוללת את מכלול עסקי היהלומים וכל נכס שנרכש בכספי שותפות זו ולא מכספיהם הפרטיים של השותפים. שותפות זו לא פורקה, לא בעת חזרתם של בני הזוג ברונר לארץ בשנת 1999, ולא בכל זמן אחר עד לעת הזו.
מכוחה של השותפות בעסקי היהלומים זכאית רות לסעד של מתן חשבונות על עסקי היהלומים, ובכלל זה על כל נכס שנרכש בכספי השותפות בעסקי היהלומים (לרבות נכסי נדל"ן), ושלפיכך שייך לשותפות בעסקי היהלומים.
לא הוכח קיומה של שותפות בין רות לבין האחים ברונר בנכסי הנדל"ן, ועל כן אין לרות זכות לסעד בהתייחס לנכסי נדל"ן שהאחים ברונר רכשו ממקורותיהם הפרטיים (בין במישרין ובין באמצעות נאמנויות), להבדיל מנכסי נדל"ן שנרכשו בכספים השייכים לשותפות בעסקי היהלומים.
נכסי הנדל"ן שהיו שייכים לשותפות בין ההורים לאחים ברונר חולקו בין רות לבין האחים ברונר במהלך השנים 1993–1997, בעיקר על דרך של העברתם לנאמנויות נפרדות, ומאז אין הם רכוש שותפות. רות אינה זכאית לסעדים נגד האחים ברונר בנוגע לנכסי הנדל"ן הללו.
אשוב ואבהיר, למען הסר ספק, כי אין באמור לעיל כדי להביע עמדה על מערך הזכויות בין רות לבין צבי (עניין הנדון בבבית המשפט לענייני משפחה) או במערך הזכויות שבין רות לבין עו"ד זולטי ועו"ד גלייכר, הנאמנים בנאמנויות רות (אשר אינם נוטלים חלק בהתדיינות דנן).
משהוכח קיומה של שותפות בעסקי היהלומים, יש מקום לעבור לשלב השני של הדיון, שבו ייבחנו השאלות מהם הנכסים השייכים לשותפות בעסקי היהלומים, ומהם הסעדים שיש להעניק לרות באשר לנכסים אלה.
האחים ברונר יישאו בהוצאות רות בשלב הראשון של הדיון המשפטי בסכום של 100,000 ש"ח.
בשל המינוי לבית המשפט העליון לא אוכל להוסיף לדון בתיק זה. המזכירות תעביר החלטה זו לעיונו של סגן נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז–לוד, השופט יעקב שיינמן, כדי שיקבע את זהות המותב שייקבע להמשך הדיון בתיק.

עופר גרוסקופף, שופט

נספח: עסקי ברונר – תמונת מצב נוכחית
עסקי היהלומים של ברונר כוללים כיום, על פי האמור בסיכומי האחים ברונר, חברות בשלוש מדינות: בלגיה, הונג קונג וישראל. לרות ולצבי זכויות רק בחברה הישראלית. החברות בבלגיה ובהונג קונג מצוייות בשליטה מלאה של האחים ברונר (חלקן במישרין, וחלקן באמצעות נאמנויות):
חברות היהלומים בבלגיה – החברות Bronner Trading Company NV, Antwerp Gem Manufacturers (שתיהן מוזגו בשנת 2000) ו- Antwerp Diamond Sales NV התאגדו בבלגיה, שהיתה מרכז עסקי היהלומים של המשפחה. חברות אלה היו בבעלות ההורים, ובהמשך הפכו האחים ברונר לבעלים עם ההורים. כיום מוחזקת הבעלות בחברות אלה על ידי האחים ברונר בלבד (בשיעור של 50% כל אחד).
חברות היהלומים בהונג קונג – החברות Antwerp Diamond Sales NV ו- Bronner Trading Company Limited התאגדו בהונג-קונג. בשנת 1997 הועברו ההחזקות בחברות היהלומים בהונג-קונג לחברות Univar International S.A ו- Unimag Finance Inc., אשר בבעלות הנאמנויות IB&BB International Trust לטובת ישראל ובני משפחתו ו- JB&MB International Trust לטובת יעקב ובני משפחתו. לאחר מכן הן הועברו לבעלות BKB Trust ו- MLB Trust, נאמנויות באי ג'רזי לטובת האחים ברונר ובני משפחותיהם בלבד. בשנת 2002 הועברו 20% מהמניות בחברות היהלומים בהונג-קונג לנאמנות RB&ZL International Trust לטובת רות וצבי, ואולם 3 שנים לאחר מכן, בשנת 2005, הועברה בחזרה הבעלות ב-20% מהמניות לנאמנויות האי ג'רזי BKB Trust ו- MLB Trust שלטובת ישראל ויעקב ובני משפחותיהם.
חברת היהלומים בישראל – Brilliant Crystal Trading Ltd הוקמה בשנת 1997 ונרשמה בישראל. החברה הוקמה בבעלות שווה של הנאמנויות IB&BB Interantional Trust ו- JB&MB Interantional Trust שלטובת האחים ברונר ובני משפחותיהם (באמצעות החברות Univar International S.A ו- Unimag Finance Inc.) ונוהלה בעיקר על ידי האחיין שלמה. בשנת 1999 הועברו לרות ולצבי 20% ממניות BCT והן הועברו לנאמנות RB&ZL International Trust, ומאז השתלב צבי בניהול החברה. בשנת 2005 נרשמו המניות בבעלות שלוש נאמנויות האי ג'רזי (RB Trust, BKB Trust ו- MLB Trust) בשיעורים של 20–40–40 לטובת רות, ישראל ויעקב, בהתאמה.
נכסי הנדל"ן שההורים והאחים ברונר רכשו בעבר, כ- 17 נכסים בסך הכל, הועברו ברובם החל משנת 1993 לנאמנויות נפרדות לטובת רות, ישראל ויעקב ביחס של 20–40–40 בהתאמה, לפי הפירוט הבא:
נכסי הנדל"ן בארה"ב הועברו תחילה לנאמנויות שהוקמו בניו-יורק. את הנכסים ניהלה חברת SRI האמריקאית, והיא ממשיכה לנהלם גם כיום. בשלב מאוחר יותר, ככל הנראה עקב שיקולי מס, הוחלט להעביר את הנכסים בנאמנויות ניו-יורק והנכסים בנאמנויות BVI לנאמנויות האי ג'רזי באותם שיעורי החזקות ובדרך של מכר בתמורה. לפיכך החל מסוף שנת 2005 נמכרו כל נכסי הנאמנויות ניו-יורק שלטובת רות, צבי ובני משפחתם לנאמנות RB Trust, ונכסי הנאמנויות ניו-יורק שלטובת ישראל ויעקב ובני משפחותיהם נמכרו לנאמנויות BKB Trust ו- MLB Trust, בהתאמה. בשנת 2005 הועברו גם נכסי נאמנויות BVI לנאמנויות ג'רזי כאמור (כל נכסי הנאמנות RB&ZL International Trust הועברו לנאמנות RB Trust; כל נכסי הנאמנות IB&BB International Trust הועברו לנאמנות BKB Trust; וכל נכסי הנאמנות JB&ML International Trust הועברו לנאמנות MLB Trust).
שני נכסי נדל"ן נמצאים בישראל: קרקעות מיזם "נווה צדק על הים" אשר בבעלות Manus International Inc., חברה המאוגדת בפנמה שמניותיה הועברו לשלוש נאמנויות BVI ( IB&BB International Trust, JB&MB International Trust ו- RB&ZL International Trust) ביחס של 40–40–20 בהתאמה; מגרש בגבעת שמואל שהיה רשום על שם ההורים, ושרישום הבעלות בו עבר בלשכת רשם המקרקעין על שם רות, ישראל ויעקב ביחס של 20–40–40 בהתאמה.
עוד יצוין כי לאורך השנים נמכרו חלק מנכסי הנדל"ן, ובחלק מהמקרים נקנו נכסים חלופיים תחתם – וכולם מצויים ומוחזקים בנאמנויות באותם שיעורי החזקה.
לצד נכסי הנדל"ן הללו, אשר חולקו כאמור בין האחים ברונר לבין רות (כך שהיא, צבי ובני ביתם בעלי זכויות בהם בשיעור של 20%, בעיקר באמצעות נאמנויות רות), רכשו במהלך השנים האחים ברונר נכסי נדל"ן נוספים, שהם מכנים "הנכסים הפרטיים". לרות, צבי ובני ביתם לא הוקנתה כל זכות בנכסי הנדל"ן הללו. בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר זכויותיה בבעלות בהם.
נוסף על כך, להורים היו כמה חברות השקעה ופיננסים, כגון Maynard ו- Dovel, אשר ברבות השנים הועברו בשיעורים שווים (1/3–1/3–1/3) לנאמנויות לטובת שלושת הילדים. לצידן הוקמו חברות שירותים פיננסיים – כגון Anfel, Silver Wealth ו- North America Invested Ltd. – עבור החברות בבעלות הנאמנויות, לפי הצורך העסקי של החברות בעסקי היהלומים ובנכסי הנדל"ן.
לצד אלה, נכסים נוספים נמצאים בבעלות פרטית של מי מהאחים. כך למשל לרות ולצבי יש בעלות מלאה בחברת Rosendale ובחברת Arval; לאחים ברונר בעלות מלאה בחברות Unimag Finance Inc., Univar International S.A, Westdale Overseas Inc., Esmaron, Kervar ו- Hotimex.