הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים ת"צ 8208-01-19

לפני
כבוד ה שופטת מיכל נד"ב

המבקשים

  1. גל חיים מזרחי
  2. זיוה ברוך וילפנד

ע"י ב"כ עו"ד עידו שטיינר

נגד

המשיבה
מדינת ישראל- משרד התחבורה
ע"י ב"כ עו"ד לירן פאר

החלטה

לפניי בקשה לפסיקת גמול ושכ"ט לפי סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").
רקע והשתלשלות ההליך
ביום 3.1.2019 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, בגין השבה חסרה של אגרת רישיון רכב מכוח סעיף 290א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), וזאת בשל הצמדה שגויה למדד המחירים לצרכן ובניגוד להוראות הדין החל (להלן: "בקשת האישור").
תמצית בקשת האישור
סעיף 272 בתקנות התעבורה מסדיר את החובה לתשלום אגרת רישיון רכב, בהתאם לתעריפים הקבועים בתוספת הראשונה לתקנות.
סעיף 290 בתקנות התעבורה קובע כי בעת הפסקת השימוש ברכב למשך תקופה של למעלה מחודש ימים, לרבות בשל פטירת בעל הרכב או תפיסתו בידי רשות מוסמכת, רשאי בעל הרכב "להקפיא" את רישיון הרכב.
סעיף 290א לתקנות התעבורה קובע אימתי יהיה בעל רכב זכאי להשבה יחסית של אגרת רישיון הרכב.
בחינת אופן ההשבה בעניינם של המבקשים מעלה כי קיים פגם באופן השבת אגרות הרישוי, שכן שהאגרות מושבות בחסר באופן שיטתי.
ביום 8.11.2018 פנה בא-כוח המבקשים בפנייה מוקדמת (נספח 5 לבקשת האישור).
ביום 19.12.2018 בוצעה תזכורת לפנייה המוקדמת (נספח 6 לבקשת האישור).
לטענת המבקשים, עד למועד הגשת בקשת האישור טרם ניתנה תשובה עניינת מטעם המשיבה.
הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור: "כל מי שקיבל מן המשיבה החזר חסר של אגרת רישיון רכב מכוח סעיף 290א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 במהלך השנתיים שקדמו ליום הגשת הבקשה".
העילות המשפטיות שבבסיס בקשת האישור: עשיית עושר ולא במשפט מכוח סעיף 1(א) בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; עוולת הרשלנות מכוח סעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הפרת חובה חקוקה של הוראות סעיף 290א בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
הסעדים המבוקשים בבקשת האישור:
סעד הצהרתי – כי המשיבה תחדול מהשבה חסרה של אגרת רישיון הרכב מכוח סעיף 290א בתקנות התעבורה.
סעד כספי – השבת הכספים שהושבו בחסר.

הודעת החדילה
ביום 4.4.2019 הודיעה המשיבה, מדינת ישראל – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, על חדילה ביחס לנטען בבקשת האישור בהתאם לסעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות וזאת על אף פגמים שנפלו, לטענתה, בבקשת האישור. המשיבה טענה כי בבקשה נפלה טעות לעניין התקופה המזכה באופן שאין לכלול בתקופה זו את יום ההכרזה על "אובדן גמור".
המשיבה טענה עוד כי פקידת הרישוי מזינה למערכת את הנתונים לצורך ההחזר, באופן שספירת הימים היא מיום למחרת הגשת הבקשה עד לסוף שנת הרישוי. כן טענה כי במאגר נתוני הרכב ידוע מועד התשלום כמו גם המועד בו מזינה הפקידה את הבקשה, כך שמספר הימים שלגביו יש לבצע את ההחזר, ידוע. גם גובה הסכום ששולם וכן המערכת מוזנת במדדי המחירים של הלמ"ס. התוצאה היא שבמועד הבקשה להחזר אגרת הרישוי, ידוע כבר השיערוך לאותו יום.
המדד מתפרסם ב-15 בכל חודש, ההחזר מבוצע כשלושה שבועות מאוחר יותר, והתוצאה היא שלעיתים מפרסם מדד בין מועד הגשת הבקשה למועד ההחזר בפועל, תלוי בתאריך הגשת הבקשה. במקרים חריגים עשוי הטיפול להתמשך יותר מחודש ואז יתכנו שני מדדים. עם זאת ברוב המכריע של המקרים יש רק מדד אחד בין מועד הגשת הבקשה במשרד הרישוי למועד תשלום ההחזר בפועל. בנוסף, אפשר שחישוב מדד נוסף היה מביא להפחתה בגובה ההחזר בשל מדד שלילי.
המשיבה פירטה כי בכוונתה לבצע שינוי בעל אופי חשבונאי הכולל פתרון טכנולוגי, כך שבעת ביצוע התשלום בפועל המערכת תחשב את עדכון הסכום למדד האחרון. כך ניתן יהיה לבצע הצמדה מדויקת באותם מקרים בהם מתפרסם מדד בין מועד הגשת הבקשה למועד ההחזר בפועל או במקרים הבודדים בהם יתכנו שני מדדים.
הודעת החדילה נתמכה בתצהירו של מר יש בן אלי, חשב משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, אשר הצהיר כדלקמן:
"יודגש כי פתרון זה מחייב התאמות במערכות מחשוב שאינן של המשיבה וההערכה שנמסרה לי היא שהשינוי יבוצע בתוך כחודשיים לא כולל בלתי צפוי מראש. בתקופת הביניים, היינו עד ביצוע ההתאמות במערכות המחשוב, המשיבה תבצע את כל ההחזרים ביום ה-15 לחודש עד השעה 15:00, באופן שלא יהיה מדד שפורסם בזמן שבין השערוך שחושב במשרד הרישוי בעת הגשת הבקשה לבין התשלום בפועל.
הוראות לשינוי מועד תשלום ההחזרים כפי שאמור לעיל באופן המהווה חדילה, ניתנו בתאריך 3.4.2019. בקשות ההחזרים שייצברו עד תאריך 14.4.2019 ישולמו בתאריך 15.4.2019 עד השעה 15:00, וכל החזר שיתבקש לאחר יום זה ישולם עד לתאריך 15.5.2019 ויכלול את המדד שיפורסם ב-15 באפריל, וכן הלאה, עד להטמעת השינוי המחשובי האמור בסעיף 20 בהודעת החדילה.
מכאן שהמדד הקרוב, הוא המדד הראשון לאחר תום 90 ימים מיום הגשת התובענה, לא יישמט מחישובי ההחזרים בבוא עת תשלומם ולא יהיו החזרים שיוגשו לפני פרסומו וישולמו לאחר זאת, שהוא לא ייכלל בהם." (סעיפים 7-4 לתצהירו).
ביום 28.4.2019 הודיעו המבקשים כי התיקון שעתיד להיעשות על ידי המשיבה, כמפורט בהודעת החדילה, מקובל עליהם בכפוף להתחייבות המשיבה כי במועד החדילה לא נותרו חובות עבר שטרם הושבו בערכם הריאלי.
עוד הוסיפו המבקשים כי לא יוכלו להכיר בטענת המשיבה, בעניין התקופה המזכה בהחזר.
בסיומו של הדיון שנערך בפניי ביום 28.10.2019, בעניינה של הודעת החדילה, קבעתי כדלקמן:
"ב"כ המבקשים יודיע בתוך 7 ימים אם הוא מסכים להודעת החדילה ושתינתן על פיה החלטה הדוחה את בקשת האישור או לחילופין אם הוא מסכים רק לחדילה חלקית."
ביום 31.10.2019 הודיעו המבקשים כי הם מכירים בהודעת החדילה מטעם המדינה.
המבקשים הוסיפו כי אין בכך כדי להכיר בנכונות טענות המשיבה לעניין "היום הקובע" כהגדרתו בסעיף 290א בתקנות התעבורה.

פסק הדין
ביום 12.11.2019 אישרתי בפסק דין את הודעת החדילה של המשיבה.
כמו כן, הוריתי לצדדים להגיש טיעוניהם לפסיקת גמול למבקשים ושכר טרחה לבא-כולם לפי סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות.
זהו עניינה של החלטה זו.

גמול למבקשים ושכר טרחה לבאי כוחם
תמצית טיעוני המבקשים
בקשת האישור הובילה לתיקון ההתנהלות הפגומה של המשיבה, אשר באופן שיטתי הצמידה את אגרת הרישוי המוחזרת עד למועד הגשת הבקשה ולא עד למועד השבתה בפועל, בניגוד להוראות הדין החל.
המבקשים ובא-כוחם הביאו לפתחו של בית המשפט סוגיה ראויה – השבה חסרה של אגרת הרישוי – בצירוף חוו"ד מומחה, אשר הביאה לתיקון התנהלות שיטתית של המשיבה ולתועלת לעשרות אלפי זכאים להשבת האגרה מדי שנה.
בוצעו שתי פניות מוקדמות מפורטות, שבהן נטען כי קיים פגם בהצמדה ואף צורפו דוגמאות לשיטתיות. המשיבה לא טרחה לבחון את טענות המבקשים במסגרת הפניות המוקדמות, למרות שהות של כחודשיים ימים. המשיבה תיקנה את הפגם בהתנהלותה רק ביום 14.4.2019, יותר מ-5 חודשים לאחר מועד הפנייה המוקדמת וביום האחרון לאפשרות מתן הודעה על חדילה.
עפ"י פסיקת בתי המשפט, כאשר מדובר בסכומים נמוכים של גביית יתר – שיעור הגמול יעמוד על אחוז גבוה יותר.
לאור כל האמור, מבוקש לפסוק למבקשים גמול בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, ושכ"ט לב"כ המבקשים בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ.
עוד מבוקש להורות על השבת עלות חוו"ד מטעם המבקשים, בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן על השבת האגרה.

תמצית טיעוני המשיבה
אין מקום לפסוק למבקשים ולבא-כוחם גמול ושכר טרחה, מן הטעמים הבאים:
המשיבה מיוזמתה מצאה לנכון לבצע שינוי חשבונאי שמטרתו לדייק ולטייב ביצוע הצמדה בעניין שכלל לא הועלה בבקשת האישור.
המבקשים לא הוכיחו גביית יתר שכן טענתם הייתה מבוססת על חישוב הסותר את חוק הפרשנות, תשמ"א-1981.
בקשת האישור הוגשה ללא כל ביסוס ונסמכה על טענות שהוכחו כשגויות: לאחד המבקשים לא הייתה עילת תביעה, ולשני טענה לשקל אחד בלבד – וגם בעניינו לא מן הטעם שנטען בבקשת האישור.
חוות דעת המומחה הייתה שגויה, כפי שהוסבר בהודעת החדילה.
חשיבות השמירה על הקופה הציבורית – פסיקת גמול ושכר טרחה נגד רשות בעקבות חדילה צריכה להיעשות בזהירות והקפדה.
חיסכון בזמן השיפוטי ובטרחת הצדדים – המשיבה סברה כי דין התובענה דחייה, אולם משיקולים של יעילות וחיסכון משאבים ציבוריים, לרבות זמן שיפוטי יקר, לא הוגשו על ידה בקשה לסילוק על הסף ותגובה לבקשת האישור אלא הודעת חדילה, על מנת שלא להביא להתארכות ההליך השיפוטי.
ראוי היה שהמבקשים יסתלקו מתביעתם כשהתבררה טעותם, ואין מקום כי יפיקו רווח ותועלת מעמידתם על תובענה שאין בצידה עילה.

דיון
סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:
"החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא –
(1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב);
(2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23.
סעיף 9(ג) בחוק מפנה לשיקולים הקבועים בסעיפים 22(ב) ו-23 בחוק לצורך הכרעה בעניין פסיקת גמול ושכר טרחה, שיקולי תפוקה, תשומה והכוונה ציבורית.
בעע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול (25.12.12) התווה בית המשפט העליון את הכללים לפסיקת גמול ושכר טרחה במקרים בהם הרשות, המשיבה בבקשת אישור, הודיעה על חדילה מגבייה. וכך נקבע שם בין היתר:
"ברי, כי כאשר מחליט בית-המשפט לפסוק גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבאי-כוחו, חרף דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, מחמת הודעת חדילה של הרשות, מדובר במצב ייחודי, המשפיע על אופן האיזון שבין השיקולים הכלליים, המנויים בסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק. לעניין זה התייחסה השופטת א' פרוקצ'יה, בעניין אכדיה המאוזכר לעיל, ומפאת חשיבות הדברים לענייננו, אביאם במלואם:
'בגדרן של אמות המידה לבחינת ענין זה יש לומר, ראשית, כי ראוי לתת משקל לעובדה כי בעקבות הגשת התובענה הייצוגית, או לאחריה, החליטה הרשות לשנות את מהלכיה, והודיעה כי לא תוסיף עוד לגבות כספים שבעטיים הוגשה התובענה הייצוגית להשבה, והיא אף יישמה הודעה זו. ככל שהגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הולידה שינוי בהתנהלות הרשות הציבורית, ותרמה להשגת התכלית שלשמה הוגשה בהפסקת גביית תשלומים מהאזרחים שלא נמצא להם בסיס מוצק בדין, כך היא תרמה להגשמת האינטרס הטמון בה, גם אם לא הושקעו בכך משאבים דיוניים רבים. שיקול מעין זה עשוי להצדיק מתן גמול מיוחד ושכר טרחה ליוזמי מהלך התובענה הייצוגית; הדבר עשוי לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני.
כן ראוי להתייחס בהקשר זה להיקף הטרחה, הסיכון, התועלת, והחשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, ולצורך שכר הטרחה גם במורכבות ההליך, והאופן בו הוא נוהל בידי בא כוח המייצג. [...]' (שם, בפסקה 38) [ההדגשות שלי – א.ש.].
30. לסיום הדיון בנקודה זו אבקש להעיר, כי, הוראת סעיף 9 לחוק, מלמדת, באופן מובהק, כי מטרת התובענה הייצוגית, המוגשת נגד המדינה, היא להביא להפסקת גבייה בלתי חוקית, וזאת מבלי לגרוע מן התמריצים האחרים העומדים בפני תובעים ייצוגיים ועורכי דין להגיש תובענות ייצוגיות ראויות כנגד רשויות השלטון (ראו, רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ נ' שפירא, בפסקה ח' (23.11.2010) (להלן: "עניין בנק יהב"); וכן, גולדשטיין, בעמ' 12)" (שם, בפסקאות 30-29).
לעניין שכר הטרחה בתביעת השבה נגד רשות, קבע בית המשפט העליון בין היתר בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012) כך:
"אנו סבורים שבתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטרחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטרחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן".
בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (18.5.14) (להלן: " עניין ברקאי") קבע בית המשפט העליון כי:
"הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. ... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול".
בעע"מ 2978/13 מי הגליל - תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יונס ((23.07.15 , המאוחר לפסיקה בעניין ברקאי, נקבע:
"בעת פסיקתם של גמול ושכר טרחה לאחר מתן הודעת חדילה מאת הרשות, בידי בית המשפט – אך אינו חייב – לפעול באמצעות שיטת האחוזים, הן תוך יישומו בהתבסס על הסעד שהיה נפסק אילו התקבלה התובענה הייצוגית לגופה, והן על סמך התועלת המשוערת, הכל בהתאם לנסיבות ועל פי שיקול דעתו של בית המשפט, ותוך התחשבות בהוראות סעיפים 23-22 לחוק התובענות הייצוגיות ובכך שהמדובר בכספי ציבור" (שם, בפסקה ס"ג; בדיון הנוסף שהתקיים על פס"ד זה, דנ"מ 5519/15 לא שונתה קביעה זו).
משמע שיטת האחוזים היא אחת הדרכים לפסיקת גמול ושכר טרחה אולם אינה היחידה ובית המשפט רשאי לפסוק גמול ושכר טרחה על פי שיקול דעתו.
ולענייננו –
שיקולי תפוקה - התועלת שהביאה בקשת האישור לקבוצה המיוצגת:
בקשת האישור הביאה לשינוי בעל אופי חשבונאי שתבצע המשיבה, הכולל פתרון טכנולוגי, כך שבעת ביצוע תשלום האגרה בפועל המערכת תחשב את עדכון הסכום למדד האחרון. כך ניתן יהיה לבצע הצמדה מדויקת באותם מקרים בהם מתפרסם מדד בין מועד הגשת הבקשה למועד ההחזר בפועל, או במקרים בהם יתכנו שני מדדים. התרשמתי כי מדובר בהיקף מקרים לא גדול שבהם מתעוררת בעיית המדד.
שיקולי תשומה - השיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם המבקשים ובאי כוחה. המבקשים ובאי כוחה נטלו את הסיכון שהמשיבה לא תודיע על חדילה, ולאחר שינהלו את ההליך (על כל ההוצאות המשתמעות מכך עבורם), תידחה בקשת האישור. הגשת הבקשה הצריכה השקעת זמן סבירה. מאמציהם של המבקשים כללו גם שתי פניות מוקדמות בכתב והגשת התובענה ובקשת האישור. התובענה הסתיימה בשלב מוקדם (הודעת החדילה הוגשה עוד טרם הוגשה תגובה מטעם המשיבה).
שיקולי הכוונה ציבורית - חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית. מנסיבות העניין עולה כי בקשת האישור הביאה לחדילה ולשינוי הטכנולוגיה לעניין ביצוע החישוב.

שיעור הגמול ושכר הטרחה
בעניין מי הגליל דן בית המשפט העליון, בין היתר, באופן בו תמדד התועלת לקבוצה בעקבות חדילה לצורך פסיקת גמול ושכר טרחה וקבע: "...אכן, בהודעת חדילה אין התביעה מתבררת לגופה, ויתכן כי הנתבעת חולקת על היקף הפגיעה הנטען – הן ביחס לאורך תקופת הגביה והן ביחס לגובה הסכומים שנגבו שלא כדין; אך תוצאת החדילה בפועל היא הפסקת הגביה בעקבות הגשת התובענה הייצוגית, פעולה המהוה הודאה – אם גם לא מפורשת – באי-חוקיות הגביה" (שם, בפסקה נ"ד). מהאמור עולה כי לצורך פסיקת גמול ושכר טרחה בעקבות הודעת חדילה, רואים בהודעת החדילה גם הודעה באי חוקיות הגבייה.
גם השופטת רות רונן קבעה כי על בית המשפט להתייחס להודעת הרשות לעניין חדילה, כ"הודאה" בכך שהגביה לא הייתה חוקית ככל שמדובר בסוגיית הגמול לתובע ושכר הטרחה לעורכי דינו. שכן אין לאפשר לרשות להודיע על חדילה ובו בזמן לטעון שלא גבתה ביתר ושעל כן אין עליה לשלם גמול ושכר טרחה לתובע ולבא כוחו (ר' בש"א (מח'-ת"א) 30948/08 זמיר נ' עיריית רמלה (6.1.09)).
בעניין ת"צ (מח'-מרכז) 27755-06-11 אדרי נ' המועצה המקומית שהם (13.11.11) ות"צ (מח'-מרכז) 10192-02-11 מרגלית נ' מועצה מקומית קדימה צורן (21.3.12) התייחסתי לכך שבהודאת החדילה יש משום הודאת בעל דין כי הגביה אינה חוקית, וזאת בהתייחס ובהקשר לשאלת חיובה של הרשות לחדול מגביה של חובות העבר, במקרה של חדילה יזומה ובמקרה של חדילה סטטוטורית.
בענייננו אין מחלוקת כי המשיבה עשתה שינוי במערכת המיחשוב על מנת למנוע מצב שיהיה מדד שפורסם בזמן שבין השערוך שחושב במשרד הרישוי בעת הגשת הבקשה לבין התשלום בפועל.
הגמול ושכר הטרחה נגזרים מהיקף גביית היתר משך 24 חודשים לכל היותר (ר' עניין אבוטבול, ועניין מי הגליל). האמור גם עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט לפיה תביעת השבה נגד רשות לא תעלה על 24 חודשים (עע"מ 7741/15 מנירב נ' מדינת ישראל-רשות המיסים (22.10.17)).
בענייננו לא הובאו נתונים על ידי הצדדים ביחס לגובה גביית היתר. אומנם, המומחה מטעם המבקשים ציין בחוות דעתו כי כימות הנזק המשוער עומד על 1,000,000 ₪ - אולם לא צורפה לכך כל אסמכתא. נוכח המפורט לעיל, לא ניתן לפסוק בענייננו גמול ושכר טרחה לפי שיטת האחוזים.

5129371סוף דבר
53בהתחשב בשיקולי התפוקה התשומה וההכוונה הציבורית שהובאו לעיל, לא מצאתי להיעתר לדרישות המבקשים לעניין הגמול ושכר הטרחה. בנסיבות העניין אני פוסקת למבקשים גמול בסכום של 2,000 ₪ (כולל מע"מ) ושכר טרחה לבאי כוחם בסכום של 21,000 ₪ (סכום זה כולל מע"מ). לא שוכנעתי כי חוות הדעת אכן תרמה לביסוס התובענה ועל כן אינני פוסקת הוצאות בגינה.
אני מורה כי המבקשים פטורים מתשלום המחצית השנייה של האגרה, בהתאם לתקנה 7(א)(א)(4)(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.
לא מצאתי נימוק ראוי להורות על השבת החלק הראשון של האגרה.

ניתנה היום, כ"ד שבט תש"פ, 19 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.