הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים ת"צ 41592-01-16

לפני:
כבוד ה שופטת מיכל נד"ב

המבקשות:

  1. עמותת עטרת
  2. ד.נ.א - יזמות עסקית ישראל בע"מ

נגד

המשיבה:

מועצה מקומית גדרה

פסק דין

לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 בשתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המבקשות כנגד המשיבה בגין גביית אגרת פינוי אשפה ביתר.
רקע והשתלשלות ההליך
ביום 21.1.16 הגישה מבקשת 1 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו בגין חיוב באגרת פינוי אשפה ( להלן: "מבקשת 1 ", "בקשת האישור", "המשיבה" ו"אגרת פינוי אשפה", בהתאמה).
ביום 21.1.18 הגישה מבקשת 2 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, הזהה בעילתה לבקשת האישור שהגישה מבקשת 1 ( להלן: "מבקשת 2 " ו"בקשת ההמשך", בהתאמה). בקשת ההמשך הוגשה בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון בעע"מ 7741/15 מנירב נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (22.10.17) לפיה "סעיף 21 [ בחוק תובענות ייצוגיות] מגביל את התקופה שלגביה ניתן לחייב רשות בהשבה לפרק זמן של עד 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור, ולתקופה זו בלבד". על כן הוגשה בקשת ההמשך בהתייחס לתקופה המאוחרת למועד הגשת בקשת האישור. ב"כ המייצגים בשתי בקשות האישור הם זהים. (המבקשות ובקשות האישור ייקראו יחד להלן: "המבקשות" ו"בקשות האישור", בהתאמה).

תמצית בקשות האישור
המבקשות מחזיקות בנכסים בתחום שיפוטה של המשיבה ( להלן: "הנכסים" או " בית אבות" ו"בית הקפה"). בחודש אוגוסט 2015 החלה המשיבה לגבות מהמבקשות אגרת פינוי אשפה בגין פינוי פסולת עודפת, חריגה ( להלן: "פסולת עודפת").
בהודעות החיוב שנשלחו למבקשות לא נרשמו מספר הפינויים החודשי של המכולה או אופן חישוב האגרה ומדובר בחיוב חודשי קבוע שנקבע לפי תחשיבים פנימיים של המשיבה ( הודעות החיוב לחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2015 צורפו כנספח א' לבקשת האישור ותדפיס תנועות חשבון מהשנים 2017-2016 צורפו כנספח א' לבקשת ההמשך). הנכס של מבקשת 1 הוא בית אבות המהווה בית מגורים לקשישים החיים בו כך שכמות הפסולה אינה חריגה מעבר לכמות הנורמטיבית של בית מגורים ממוצע. הנכס של מבקשת 2 הוא בית קפה ומאפה של רשת רולאדין.
מבקשת 1 פנתה בפנייה מוקדמת למשיבה ביום 8.12.15 ( נספח ב' לבקשת האישור). בתשובתה טענה המשיבה כי אינה פועלת על פי הוראות חוק עזר לגדרה ( שמירת הסדר והניקיון), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העזר") וכי האגרה נקבעה על בסיס תחשיב המהווה בסיס לקביעת כמות הפסולת העודפת בגינה יש לחייב באגרת פינוי אשפה. לטענתה, החלטתה נסמכת על בג"צ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים (2.1.13) ( להלן: "בג"צ חולון") שם נקבע כי ניתן להשית ארנונה בגין אשפה חריגה ( להלן: "תשובה המשיבה לפנייה המוקדמת", נספח ג' לבקשת האישור).
פינוי הפסולת מהנכסים צריך להיות ממומן מכספי הארנונה שמשלמים הנישומים. החיוב באגרת פינוי אשפה אינו מכוח חוק העזר, כפי שכתבה המשיבה בתשובה לפנייה המוקדמת. המשיבה אינה מוסמכת לגבות תשלום כלשהו עבור פינוי פסולת התושבים בהעדר חוק עזר המתיר את הגבייה. חוק העזר גם אינו קובע כלל מהי פסולת עודפת, או חריגה. כמו כן, על פי הפסיקה ניתן לגבות אגרת פינוי פסולת בנוסף לתשלומי הארנונה רק בנסיבות בהן מדובר בצריכה חריגה ובתנאי שנקבעו בחוק העזר קריטריונים ברורים המגדירים את ההבחנה בין פסולת חריגה לפסולת רגילה.
הקבוצה בשמה הוגשה בקשות האישור היא "כל מחזיקי הנכסים בתחום שטח שיפוטה של המשיבה אשר חויבו על ידי המשיבה בתשלום בגין פינוי פסולת וזאת בנוסף לחיובי הארנונה המושתים עליהם" (סעיף 88 בבקשת האישור וסעיף 92 בנוסח דומה בבקשת ההמשך).

תמצית תגובת המשיבה
בבג"צ חולון נקבע כי פינוי פסולת עסקית עודפת אינו שירות שעל הרשות המקומית לממן, והרשות רשאית לגבות עבורו תשלום.
במשיבה התעורר צורך לגבות אגרת פינוי פסולת בשל ריבוי המפעלים בשטחה. הא בנתה מודל לפיו כמות הפסולת הנורמטיבית תפונה ללא תשלום. כמות זו מחושבת על סמך מכפלת כמות העובדים בעסק והפסולת הממוצעת אותה הם מייצרים. כל פסולת מעבר למכפלה זו היא פסולת עודפת שלא חלה חובה על המשיבה לפנותה.
המשיבה שואבת סמכותה בנושא הסדרת פינוי פסולת מפקודת העיריות. גדר חובת הרשות לפנות פסולת מבתי עסק מתמצה בכמות הפסולת הבסיסית בלבד. את כמות הפסולת העודפת, החריגה, אין המשיבה חייבת לפנות, החובה היא על בעל העסק והרשות רשאית להורות לו לעשות כן.
בטרם התקיים דיון בבקשת האישור ובטרם הוגשה בקשת ההמשך, הגישו הצדדים ביום 26.10.16 בקשה לאישור הסדר פשרה. בהחלטתי מיום 8.11.16 קבעתי כי "הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה... אינה תואמת ומצומצמת יותר מהקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור... על מנת שהסדר הפשרה יסיים את ההליך כולו, על הצדדים לתקן את בקשת האישור או את הסדר הפשרה כך שתהא הלימה בקבוצות עליהם הם חלים...".
ביום 20.11.16 הגישו הצדדים בקשה מתוקנת לאישור הסדר פשרה ( להלן: "הבקשה לאישור הסדר פשרה" ו"הסדר פשרה השני", בהתאמה).
ביום 23.11.16 הוריתי על פרסום הודעה בעיתונות בהתאם לסעיף 25( א)(3) בחוק תובענות ייצוגיות. כמו כן הוריתי על משלוח העתק מבקשת האישור ומהסדר הפשרה השני ליועץ המשפטי לממשלה ( להלן: "ההודעה"). ביום 12.12.16 הודיעו הצדדים על פרסום ההודעה כנדרש.
ביום 16.7.17 הגישה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה עמדתה בהתייחס להסדר הפשרה השני, במסגרתה הביעה התנגדות לאישורו ( להלן: "ב"כ היועמ"ש").
ביום 19.2.18 התקיים דיון בשתי בקשות האישור בעניינו של הסדר הפשרה השני, במהלכו הודיעו הצדדים כי הם מסכימים שהסדר הפשרה יחול גם על בקשת ההמשך. כמו כן, ב"כ המשיבה אמר במהלך הדיון הדברים הבאים בהתייחס להסדר:
החל מחודש אוגוסט 2015 הוציאה המשיבה לבעלי העסקים את ההנחיה להתחיל ולפנות את הפסולת העודפת או לחילופין לקבל מהמשיבה שירותי פינוי פסולת במחירי עלות.
ההסדר הוא מיום 1.1.16 , כל בית עסק רשאי לפנות בעצמו או לשלם 50% מהתעריף שנקבע. אף אחד מבעלי העסק אינו מעוניין לפנות בעצמו וכולם מפנים באמצעות המשיבה. המשיבה זולה יותר.
המשיבה החלה ביישום חוק העזר מרגע שזה נחתם בשביל לקנות סיכונים תזרימיים. לכן מי ששילם 50% לא יקבל החזר, מי שלא שילם יצטרך לשלם את ה-50% ומי ששילם 100% יקבל החזר של 50% בתוך 30 יום ממתן תוקף להסדר.
ב"כ המשיבה מסר כי רק כשבוע לפני מועד הדיון פרסם משרד הפנים נוסח מתקן של הקריטריונים הנדרשים על פי פסיקת בית המשפט ובעקבות כך החלו במשיבה את תהליך חישוב הנוסחה, הנחת חוק עזר על שולחן המועצה ואישורו. מעריך שלקראת ספטמבר אוקטובר 2018 ניתן יהיה להביא לאישורו.
בהחלטה בסופו של הדיון קבעתי כי הצדדים יגישו הסדר פשרה מתוקן בהתייחס לשתי בקשות האישור וכן יבהירו את הסדר ההשבה שלא היה בהיר, ברוח שאלות בית המשפט בדיון. עוד הוריתי לב"כ היועמ"ש להודיע עמדתה בהתייחס להסדר הפשרה נוכח הערות בית המשפט במהלך הדיון בהתייחס לעמדת היועמ"ש בתיק אחר שהתנהל בפניי, ת"צ 16407-04-11 התנועה להגינות שלטונית נ' עיריית חולון (להלן: "עניין התנועה להגינות שלטונית").
ביום 27.5.18 הגישו הצדדים את הבקשה שלפניי לאישור הסדר פשרה לה צורף הסדר הפשרה.
ביום 21.6.18 הגישה ב"כ היועמ"ש את עמדתה בהתייחס להסדר הפשרה ותגובתה בהתאם להחלטה בדיון שהתקיים ביום 19.2.18 . ב"כ היועמ"ש הודיעה כי היא עומדת על התנגדותה לאישור הסדר הפשרה.
ביום 17.12.18 ובעקבות החלטתי מיום 6.11.18, הגישו הצדדים הסדר פשרה מתוקן בהתאם להערות שבהחלטתי וביום 4.3.19 הוגש הסדר פשרה מתוקן נוסף בהתאם להערות שבהחלטותיי מיום 9.1.19 (להלן: "הסדר הפשרה").
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 12.1.17 הגישה אולפנא ומכללה בהר"ן בקשה ליציאה מן הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה השני ( להלן: "האולפנא"). ביום 11.2.18 הגישה האולפנא בקשה נוספת ליציאה מהקבוצה, אשר הוגשה בהסכמת ב"כ המשיבה. בהחלטתי מיום 15.2.18 התרתי את בקשת האולפנא לצאת מן הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה, נוכח האמור בבקשה והסכמת ב"כ המשיבה.
לא הוגשו התנגדויות להסדר הפשרה ובקשות ליציאה מהקבוצה עליה הוא חל, למעט בקשתה של האולפנא אשר כאמור אושרה.
עיקרי הסדר הפשרה
הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה היא "מחזיקי הנכסים בתחום שטח שיפוטה של המועצה אשר חויבו על ידה בתשלום בגין פינוי הפסולת - עודפת וזאת בנוסף לחיובי הארנונה המושתים עליהם".
תקופת ההסדר - מיולי 2015 ותסתיים לאחר שיושלמו הליכי החקיקה של חוק העזר החדש, בהתאם לאמור בפסקי הדין אשר ניתנו בעע"מ 826/14 עיריית חיפה נ' מלונות דן ובבג"צ 4279/15 סלע קפיטל נדל"ן נ' שר הפנים ובהתאם לקריטריונים של משרד הפנים בהמשך להליכים אלו ( להלן: "תקופת הביניים").
תקופת הביניים כוללת את התקופה שמיום 1.7.15 ועד למועד אישור חוק העזר החדש במועד עתידי אשר אינו ידוע נוכח הליכי החקיקה.
בגין תקופת הביניים תועמד אגרת האשפה בגין הפסולת העודפת על 50% מהתעריף שבגינו חויבו חברי הקבוצה, בהתאם לעקרונות טיוטת חוק העזר, בנוגע לזהות החייבים באגרה. המשיבה פעלה ליישומם של עקרונות הסדר הפשרה עוד בטרם אושר בבית המשפט, והעמידה את החיוב באגרת אשפה על 50% החל מיום 1.7.15 (תחילת תקופת ההסדר), כלומר המשיבה זיכתה את חשבונות חברי הקבוצה בהתאם. בעקבות כך נוצר מצב בו לחלק מחברי הקבוצה ( אשר שילמו את מלוא האגרה) נוצרו יתרות זכות. על כן, לאחר אישור הסדר הפשרה המשיבה תשיב לחברי הקבוצה את הכספים אשר נצברו לטובתם כיתרות זכות.
הובהר כי ניתנת לחברי הקבוצה האפשרות לפנות את הפסולת העודפת בעצמם ובכך יופטרו מתשלום האגרה, וזאת אם ותימסר הודעה על כך למועצה ומיום מסירת ההודעה.
לאחר שחוק העזר העדכני ייכנס לתוקף, המשיבה תגבה את מלוא התשלום עבור פינוי הפסולת העודפת בהתאם להוראותיו.
ביצוע ההשבה או תיקון החיובים בפועל יבוצע בתוך 30 יום מיום מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה.
בתוך 14 יום מיום ביצוע ההשבה יעביר ב"כ המועצה לידי ב"כ התובעות הייצוגיות פירוט מלא של ההשבה שבוצעה לרבות אסמכתאות המעידות על ביצוע ההשבה בפועל לכלל הנישומים.
עד כאן עיקרי ההסדר.

בהודעת הצדדים שצורפה להסדר הפשרה מיום 17.12.18 הוסבר כי לא ניתן להחיל את הסדר הפשרה לתקופה של 24 חודשים הקודמים למועד הגשת בקשת האישור הואיל והמשיבה החלה להשית חיובים רק מיום 1.7.15. כמו כן צוין כי אמות המידה שפרסם משרד הפנים תוקנו מספר פעמים ורק בחודש אפריל העביר המשרד להגנת הסביבה את התייחסותו. הכנת חוק העזר הושלמה על ידי הגורמים המקצועיים והוא הועבר לרשות. בשל הסמיכות לתקופת הבחירות ברשויות המקומיות הנוסח טרם אושר.
בהודעה שצורפה להסדר מיום 4.3.19 הובהר כי הזכות של בעלי העסק לפנות בעצמם את האשפה העודפת, הובהרה להם במפורש בפניית המשיבה אליהם. זכות זו הוצגה אף כ"ברירת המחדל". רכישת התשלום בכסף הוצגה כחלופה בלבד.
זכות הברירה הודעה לחברי הקבוצה במסגרת הודעת החיוב הראשונה. המשיבה גם התחייבה לשלוח הודעות מיידעות בדבר האמור בהסדר הפשרה לכל מחזיקי הנכסים שחויבו בתשלום אגרת פינוי אשפה, במצורף לחשבון הארנונה הדו חודשי.
בבקשה לאישור הסדר הפשרה ( שהוגשה כאמור יחד עם הסדר הפשרה השני ביום 20.11.16) צוינו בנוסף הדברים הבאים:
גביית היתר עומדת על סכום של 112,000 ₪ לחודש. על כן הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הגמול למבקשת יעמוד על סכום של 10,000 ₪ ללא תוספת מע"מ ושכר הטרחה יעמוד על סכם של 90,000 ₪ בתוספת מע"מ.
כמו כן הצדדים פירטו את הנימוקים שבבסיס הסדר הפשרה: מחד גיסא, בהתאם לבג"צ חולון פינוי אשפה מעבר לכמות נורמטיבית אינו חלק מסל השירותים הכלול בארנונה ומכאן שקיימת סמכות עקרונית לגביית תשלום עבור פינוי אשפה חריגה. מאידך גיסא, הצדדים חלוקים בשאלה שטרם הוכרעה בבית המשפט העליון קרי, האם הרשות מוסמכת לקבוע אבחנה בין אשפה בסיסית לחריגה שלא באמצעות חוק עזר. כן קיימת מחלוקת בדבר סמכות הרשות לגבות תשלום בגין פינוי האשפה העודפת ללא הסמכה לכך בחוק העזר.
הצדדים הסכימו על מתווה הפשרה, נוכח העובדה שחוק העזר של המשיבה ממילא נמצא בהליך אישור והוא יעגן את סמכותה לגבות תשלום עבור פינוי האשפה, וכן נוכח העובדה שהמבקשת מסכימה כי לאחר חקיקתו לא יהיה עוד מקום לבירור התובענה במתכונת בה הוגשה.
עמדת ב"כ היועמ"ש
בעמדתה מיום 16.7.17 התנגדה ב"כ היועמ"ש לאישור הסדר הפשרה השני מן הטעם העיקרי שניתן בו פיצוי בדמות הנחה בתשלום עבור פינוי אשפה עודפת שלא על בסיס חוק עזר בתוקף אלא בהתבסס על טיוטת חוק עזר שעוכב במשרד הפנים. העיכוב של אישור חוק העזר במשרד הפנים נבע מכך כי רק בעת האחרונה גובשו הקריטריונים לגביית תשלום עבר אשפה תעשייתית עודפת.
הרשות רשאית לחוקק חוקי עזר על מנת לבצע חובותיה.
חוקי העזר הן המכשיר המרכזי שבאמצעותו קובעות הרשויות המקומיות נורמות ומטילות באמצעותן מסים עירוניים שאינם ארנונה. על מנת לגבות תשלום חובה על הרשות המקומית לעגן זאת בחוק או בחקיקת משנה. ההליך של אישור חוקי עזר קבוע בפקודת המועצות המקומיות ודורש אישור של המועצה ומתן הזדמנות לשר הפנים למנוע כניסה לתוקף של חוק כזה.
תמצית ההליך שהתנהל בעניין התנועה להגינות שלטונית
בבקשת האישור בעניין התנועה להגינות שלטונית נטען לגביית יתר של אגרת פינוי אשפה ממפעלים. וכך נטען שם בין היתר ( כפי שהדברים הובאו בפסק הדין מיום 23.3.15):
"המשיבה אינה רשאית לגבות אגרה בעד פינוי אשפה רגילה שכן שירות זה כלול בסל השירותים הבסיסי בעדו נגבית ארנונה כללית. כמו כן המשיבה אינה רשאית לגבות אגרה בגין פינוי אשפה שאינה רגילה, זולת אם זו מעוגנת בקריטריונים ברורים וסבירים שנקבעו קודם לכן בחוק עזר והמבטיחים שזו נועדה לכיסוי העלויות האמיתיות של פינוי האשפה החריגה ( ר' הפסיקה שהובאה בסעיף 28 בבקשת האישור, חוזר מנכ"ל משרד הפנים 3/2006 בו נדרשו הרשויות המקומיות לעדכן את תעריפי האגרות כך שישקפו את עלויות השירות בגינו התוקן חוק העזר. וכן ראו עת"מ ( ת"א) 2176/09 א. ש. ברקאי נ' עירית מודיעין-מכבים-רעות (13.1.11) שם נקבע כי החוזר הנ"ל חל על כל האגרות הנגבות ובכלל זה אגרת פינוי אשפה).
המשיבה גובה אגרת פינוי אשפה, בגין כל כמות האשפה, למרות שלא קבעה בחוק העזר קריטריונים לקביעת עלויות פינוי אשפה עודפת מנישומים המחזיקים במפעל וזאת בנוסף לתשלומי הארנונה. המשיבה יודעת מזה שנים כי גביית האגרה מנוגדת לדין או לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובאפליה, ואף יזמה חוק עזר חדש בשנת 2007 במטרה לייחד את גביית האגרה לכיסוי הוצאות אשפה עודפת בלבד. חוק העזר לא אושר על ידי משרד הפנים ובשל כך עתרה המשיבה לבג"צ" (ההדגשות אינן במקור – מ' נ').
הסדר הפשרה בעניין האמור כלל פיצוי בגין העבר וכן הסדרה לעתיד לפיה "כל עוד המצב החוקי לא ישונה, המשיבה תפטור פינויי אשפה ביתית מחובת תשלום, ותחייב בגין אשפה חריגה בלבד. המשיבה שומרת לעצמה את הזכות לקבוע קריטריונים למדידת כמות האשפה הביתית שמייצר כל עסק, הכל בהתאמה לעקרונות שהותוו בבג"צ עיריית חולון. הובהר כי התחייבותה העתידית של המשיבה אינה משתיקה את בעלי המפעלים מלהעלות טענות הנוגעות לחיובם העתידי כאמור". ( סעיף 12 בפסק הדין).
ב"כ היועמ"ש שם הודיעה כי היא אינה מתנגדת להסדר הפשרה נוכח התחייבות המשיבה בפני משרד הפנים כדלקמן:
"א. להביא בהקדם ( וככל הניתן במהלך חודש אפריל השנה) לאישור ישיבת מועצת העיר תיקון חוק עזר אשר יקבע פטור מחיוב באגרת פינוי פסולת המבוסס על מספר העובדים של העסק וכמות פסולת נורמטיבית לכל עובד.
ב. לקבוע בחוק העזר מגבלת גבייה לתקופה שיורה משרד הפנים, כך שהמשך הגבייה לאחר אותה תקופה יותנה באישור מועצת העירייה ושר הפנים או מי מטעמו" ( סעיף 37 בפסק הדין).
כאמור הסדר הפשרה בעניין התנועה להגינות שלטונית אושר בפסק דין מיום 23.3.15.
וחזרה לענייננו. בדיון שהתקיים לפניי ביום 19.2.18 התבקשה ב"כ היועמ"ש להבהיר כיצד מתיישבת התנגדותה עם עמדת ב"כ היועמ"ש שהוגשה לתיק בית המשפט בעניין התנועה להגינות שלטונית.
לעמדת ב"כ היועמ"ש, ישנם הבדלים מהותיים בין הסדרי הפשרה בשני ההליכים:
בענייננו קובע ההסדר כי החל מיום הגשת התובענה ינואר 201 6 (ההסדר שונה כך שמתחיל מיום 1.7.15 מועד תחילת הגביה) ועד למועד בו יאושר חוק העזר העדכני וייכנס לתוקפו, תגבה המשיבה תשלום עבור פינוי אשפה בשיעור של 50% מהתעריף שייקבע בחוק העזר העדכני שטרם נכנס לתוקף. כלומר המשיבה מבקשת להמשיך ולגבות אגרה בגין פסולת עודפת מבלי שיש כרגע בסיס חוקי לגבייה, שכן חוק העזר הרלוונטי טרם חוקק וטרם אושר על ידי שר הפנים בהליך האישור הקבוע בפקודת המועצות המקומיות [ נוסח חדש], התשכ"ה-1965.
בעניין התנועה להגינות שלטונית היה מצב משפטי שונה – שם קבע הסדר הפשרה כי התשלום ייעשה לפי שיעור האגרה הקבוע בחוק העזר אשר הותקן זה מכבר. סעיף 38( א) בחוק העזר האמור קובע כי "בעד פינוי אשפה של מפעל, ישלם המחזיק במפעל לעירייה אגרה בשיעור שנקבע בתוספת השלישית..." מעיון בתוספת השלישית עולה בבירור כי גובה האגרות נקבע בהתאם לכמות הפסולת של המפעל. בנוסף, בפסק הדין שאישר את הסדר הפשרה צוין במפורש כי "אשר לעתיד - כל עוד המצב החוקי לא ישונה, המשיבה תפטור פינויי אשפה ביתית מחובת תשלום, ותחייב בגין אשפה חריגה בלבד".
ההבדל בין השני ההליכים הוא שבעניין התנועה להגינות שלטונית הגבייה בגין אשפה חריגה נעשתה לפי תעריף שנקבע בחוק עזר קיים, שאושר, בעוד שבענייננו טרם נחקק ואושר חוק עזר המאפשר לעיריית גדרה לגבות אגרה בעבור פינוי אשפה.
כמו כן, בעניין התנועה להגינות שלטונית נקבע בהסדר הפשרה שעיריית חולון תשיב כספים שגבתה בטרם אושר חוק העזר החדש, ואילו בענייננו, מבקשת המשיבה להמשיך ולגבות כספים לפי תעריף שאינו קבוע בחוק העזר הנוכחי של המשיבה ושכאמור טרם אושר.
על כן לעמדת ב"כ היועמ"ש, כל עוד חוק העזר לא ייכנס לתוקף, אין באפשרות המשיבה לגבות אגרה שלא על בסיס הסמכה בדין.

תגובות הצדדים לעמדתה האחרונה של ב"כ היועמ"ש
עמדת המשיבה
ההסדר אינו מחייב בתשלום אגרה סטטוטורית, אלא קובע חובת פינוי בפועל של הפסולת העודפת, כשלצידה אופציה וולונטרית לשכור מהעירייה שירותי פינוי שכאלו, וכל זאת בהיקף של מחצית מהפסולת העודפת או בתמורה בגין פינוי מחציתה. לכן, ההשוואה לעיריית חולון ולחוק העזר שלה אינה רלוונטית. קביעותיו של בית המשפט העליון בעניין עיריית חולון מתייחסות למסלול הסטטוטורי ולהטלת אגרת פינוי פסולת כחלק מהסדר סטטוטורי לפינוי כל הפסולת המופקת מתחומו של בית העסק.
פינוי הפסולת העודפת מבתי העסק אינה מוטלת על המשיבה כחובה, ובמסגרת ההסדר בחרה המשיבה במסלול האובליגטורי – הודע לבתי העסק על חובתם לפנות בעצמם את הפסולת העסקית העודפת מתחומם ולחילופין, על האפשרות לבחור להסתייע בשירותי המשיבה לביצוע מטלה זו. ככל שבעל עסק יבחר להיעזר בשירותי המשיבה לפינוי הפסולת העודפת הוא יחויב לשלם תמורתה. על פי הסדר הפשרה, המשיבה תפעל במקביל להסדרת המסלול הסטטוטורי בדרך של התקנת חוק עזר אשר יאפשר לה לפנות את כלל הפסולת העסקית מבתי העסק כנגד הטלת אגרת פינוי פסולת. מדובר במשימה מורכבת הנמשכת חודשים רבים, בעיקר נוכח מחדלו של משרד הפנים לקבוע מודל לחישוב הפסולת הבסיסית כפי שחויב בבג"צ עיריית חולון ( המודל פורסם רק לפני מספר חודשים). ככל שלא יאושר ההסדר, ייהנו בעלי העסקים מן ההפקר על חשבון הקופה הציבורית וככל שיאושר, תושג תוצאה זמנית צודקת בהינתן כי אמות המידה שנקבעו בהסדר הן ראויות ומוסכמות על הצדדים.
חוק העזר בעניין התנועה להגינות שלטונית מאפשר אמנם הטלת אגרת פינוי פסולת אך זאת בטרם נקבעה ההלכה בבג"צ עיריית חולון ובלא התחשבות בעקרונות שנקבעו שם שהעיקרי שבהם, קביעת כמות הפסולת הפיזית שעבורה לא תשולם אגרה. בית המשפט העליון פסל בעיקרו חוק עזר דומה בת"צ ( נצ') 35601-07-14 סופר נ' עיריית נצרת עילית ונקבע כי הרשות אינה מוסמכת לגבות אגרת פינוי פסולת מכוח חוק עזר הקודם לבג"צ עיריית חולון עד אשר יפרסם משרד הפנים קריטריונים ליישום בג"צ עיריית חולון. חוק העזר בעניין התנועה להגינות שלטונית אינו מבחין בין פסולת בסיסית שיש לפנותה ללא חיוב נוסף לבין פסולת חריגה בגינה ניתן לחייב בתשלום נוסף. על כן מדובר בחוק עזר ובאגרה חסרי נפקות ואין באלו כדי להעניק לחוק עזר זה יתרון כלשהו על פני המצב בענייננו.

עמדת המבקש
אין הבדל בין ענייננו לבין עניין התנועה להגינות שלטונית.
הסדר הפשרה בעניין התנועה להגינות שלטונית כולל מתן זיכוי על בסיס מספר העובדים ( בהתאם לעקרונות המפורטים שם) ואין חולק כי הפחתת האגרה על פי ההסדר אינה מעוגנת בחוק העזר שם. על כן שני הסדרי הפשרה " סובלים" לכאורה מכך שאינם מבוססים על הוראות חוק עזר תקפות.
בענייננו המשיבה פעלה בהתאם להסדר הפשרה שם וערכה בהסדר אבחנה בין אשפה ביתית לחריגה. שני הסדרי הפשרה נועדו לתקן את המעוות – העדר חוק עזר התואם את שנקבע בבג"צ חולון בדרך של הסדר ביניים. הנחת המוצא של אותם הליכים והסדרי הפשרה היא שחוקי העזר אינם חוקיים.
הרציונל בקביעת תעריף שאינו מעוגן בחוק עזר לתקופת ביניים היא לקבוע את האומדן הטוב ביותר בהתחשב בעלויות העדכניות ובהתפתחויות המשפטיות, כך שהאגרה תהיה אומדן העלות הקרוב ביותר לעלות הפינוי האמיתית אך תכלול גם פינוי אשפה בסיסית ללא תשלום.
הסדר הפשרה לתקופת ביניים תכליתו שלא להעמיד את הרשות בפני ריק נורמטיבי שמשמעותו איסור מוחלט על גביה.
לאחרונה נחתם הסדר פשרה בת"צ 25168-12-15 בכובד ראש בע"מ נ' עיריית חיפה שם סוכם על הפחתה בשיעור של 11% מתעריף אגרת האשפה לפי חוק העזר הנוכחי של המשיבה שם, ובעניין זה היועמ"ש לא התנגד להסדר הפשרה.
מינוי בודק
סעיף 19( ב)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:
"(ב)(1) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית ( בסעיף זה - בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו; שכרו והוצאותיו של בודק, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר.

בדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (ה"ח הממשלה 234 מיום 26.1.06 בעמ' 269) נאמר בהתייחס לסעיפים 18 ו-19 בחוק תובענות ייצוגיות:
"מטרת סעיף זה [הכוונה לסעיף 18 - מ' נ'] וסעיף 19 היא להסדיר מקרים שבהם מיישבים הצדדים את הסכסוך ביניהם בדרך של הסדר פשרה, והסדר זה מחייב את כל חברי הקבוצה. החשש במקרים אלו הוא מפני קנוניה בין התובע המייצג לבין הנתבע, כך שהתובע המייצג יפיק תועלת אישית מן הפשרה על חשבון חברי הקבוצה. למעשה, במצבים שבהם מושג הסדר פשרה, נוצר אצל התובע ניגוד עניינים בין טובתו האישית ובין האינטרסים של הקבוצה, דבר המצדיק פיקוח מוגבר הן על ידי בית המשפט והן על ידי חברי הקבוצה".
מינוי הבודק מטרתו אם כן לסייע לבית המשפט לבחון את הסדר הפשרה, ולהבטיח כי יישמרו האינטרסים של הקבוצה בשים לב למכלול הנסיבות. דהיינו - לוודא שההסדר הוא סביר והוגן בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, וכי סיום ההליך בהסדר הפשרה המוצע הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, בהתחשב במטרות החוק.
ולענייננו. הסדר הפשרה כולל התחייבות של המשיבה להשבה של 50% מעלות מחיר הפינוי, למי ששילם לה 100%, בתקופת הביניים. כמו כן יש התחייבות של המשיבה בדבר התנהלות עתידית עד לחקיקתו של חוק עזר עדכני, על פי עקרונות בג"צ חולון. השאלה האם לאשר את הסדר הפשרה הכולל תלויה בהערכה משפטית של הסיכויים והסיכונים של התובענה וכן גם בשיקולים נוספים שלטעמי הם עניין לבית המשפט לענות בו. בנסיבות אלה לא מצאתי למנות בודק.
דיון
סעיף 19( א) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:
"(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית - גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" ( ההדגשה שלי – מ' נ').
סעיף 19( ג) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:
"(ג)(1) החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה או לדחותו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את כל אלה:
(א) הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה;
(ב) עילות התובענה, השאלות המהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשה לאישור או כפי שהוגדרו בהחלטת בית המשפט לפי סעיף 14, לפי הענין;
(ג) עיקרי הסדר הפשרה.
(2) בהחלטתו לפי פסקה (1) יתייחס בית המשפט, בין השאר, לשיקולים אלה:
(א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה;
(ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18( ד), וההכרעה בהן;
(ג) השלב שבו נמצא ההליך;
(ד) חוות דעת של הבודק שניתנה לפי סעיף קטן ( ב)(5);
(ה) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה;
(ו) העילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר" (ההדגשה שלי – מ' נ').
הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה היא "מחזיקי הנכסים בתחום שטח שיפוטה של המועצה אשר חויבו על ידה בתשלום בגין פינוי הפסולת העודפת וזאת בנוסף לחיובי הארנונה המושתים עליהם".
בקבוצה לא נכללת האולפנא שבקשתה ליציאה מהקבוצה, אושרה.
קבוצה זו תואמת את הגדרת הקבוצה שבבקשת האישור.
עילת התובענה היא השבה מכוח סעיף 1( א) בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.
הסעד הנתבע בבקשות האישור הוא השבת התשלומים בגין אגרת פינוי פסולת, שנגבו שלא כדין.
השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא האם המשיבה גבתה מחברי הקבוצה אגרת פינוי פסולת שלא כדין.
בית המשפט בבואו לאשר הסדר פשרה צריך להשתכנע כאמור "כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה...וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" (סעיף 19( א) בחוק תובענות ייצוגיות).

מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות מוגדרת בסעיף 1 כדלקמן:
"(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;
(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;
(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;
(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות".
אני סבורה כי הסדר הפשרה בענייננו יש בו כדי לענות על מטרות החוק והוא ראוי סביר והוגן ואלה טעמיי:
בבג"צ חולון עמדה לדיון השאלה, עד כמה רשאית העירייה לגבות תשלומי חובה נוספים בגין שירותים מוניציפאליים מעבר לארנונה, ובפרט – תשלום עבור פינוי פסולת. בית המשפט עמד על כך שלצד הארנונה הכללית התפתחה פרקטיקה של גביית תשלומי חובה נוספים, ייעודיים, הקשורים לאספקה של שירותים מסוימים על ידי הרשות. גביית תשלומי החובה מותנית בהיותם מבוססים על חוק עזר תקף, שהתשלום הוא בגדר סמכותה של הרשות וכי תשלום החובה אינו בגין שירות שהרשות אמורה לספק במסגרת הארנונה.
בבג"צ חולון נקבע עוד כי ברי כי פינוי אשפה מכוסה על ידי הארנונה הכללית. עם זאת הכיר בית המשפט שיש להבחין בין פינוי פסולת בסיסי שנופל בגדר השירותים המסורתיים, שמן הסתם כלולים בארנונה, לבין פינוי פסולת חריגה. נקבע שם כי:
"ההנחה שפינוי הפסולת כולו אמור להיות מונח לפתחה של הרשות המקומית מבטאת תפיסה שאבד עליה הכלח, לפיה פינוי הפסולת הוא כביכול אך תוצר לוואי פשוט ( ואף לא יקר במיוחד) של תהליך הייצור. כשם שלא מצופה מהרשות המקומית לספק ולממן את חומרי הגלם של המפעל, כך גם אין לצפות שהיא תהיה חייבת במימון פינוי התוצרים הנובעים מן השימוש בחומרי הגלם. אכן, גם מפעל זכאי לקבל שירותים של פינוי אשפה כחלק מהיותו גורם שפעיל בתחום המוניציפאלי. אולם, יש מקום להבחנה בין פינוי אשפה 'בסיסי' לבין פינוי שמהווה המשך של תהליך הייצור" (פסקה 29) (ההדגשה שלי – מ' נ').
בית המשפט שם הוסיף ועמד על כך כי החקיקה הסביבתית החדשה מושתתת על עקרון של צדק סביבתי, המטיל את מימון הטיפול והמחזור של פסולת על יצרניה. עוד עמד על כך שמקום שמפעלים מייצרים פסולת, חל אותו עקרון של " המזהם משלם", עקרון שמגשים שתי תכליות חשובות – השגת צדק חברתי לפיו הגורם המזהם נושא בעלות הטיפול בזיהום, והשגת התייעלות סביבתית באמצעות חיוב הגורם המזהם להפנים את עלויות הזיהום. ובהמשך: "בעולם ללא אגרת פינוי פסולת, אדישות המפעלים לכמות הפסולת שהם מייצרים היא לכאורה רציונלית לחלוטין מבחינה כלכלית".
בבג"צ חולון מוסיף עוד בית המשפט וקובע כך:
"ניתן להוסיף ולציין, כי לאמיתו של דבר, המפעלים אינם אנוסים לשלם את אגרת פינוי האשפה, במובן זה שהיקף התשלום הוא כהיקף הפסולת שהעירייה תתבקש לפנות. מפעל שיפעל לצמצום היקף הפסולת שלו, או יפעל ( כדין) לפינויה בדרכים אחרות, לא יזדקק למילוי מיכלי האשפה של העירייה וממילא גם לא ישלם בגין שירות זה. עובדה זו, שנמצאת ברקע הדברים, מדגישה את יתרונותיו של התמריץ שיוצר חוק העזר החדש, כמו גם את ההבחנה בין תשלום אגרה לבין תשלום ארנונה, שאינה אלא מס המנותק מהיקף השירותים שצורך המפעל בפועל" ) (ההדגשה שלי – מ' נ') .
בסיום פסק הדין קובע בית המשפט כי טוב יעשה משרד הפנים אם יקיים דיון עקרוני בנושא ויקבע לעצמו אמות-מידה מנחות שיקלו עליו להעריך הצעות לחוקי עזר חדשים בנושא, על מנת שחוקי עזר של רשויות שונות יוערכו לפי אותן אמות מידה שיעמדו לנגד עיני הרשויות בבואן להתקין חוקי עזר חדשים בנושא.
ואמנם לנוכח ההליך שבפניי וכן לאור עע"מ 826/14 סלע קפיטל נדלן בע"מ נ' מלונות דן בע"מ (18.5.17) נראה כי מאז שניתן פסק הדין בבג"צ חולון, בשנת 2013, משרד הפנים מנסה לגבש את אמות המידה אלא שהעניין אורך זמן רב. עקב כך נקלעו הרשויות לבעייתיות העולה בתיק שלפניי.
נוכח חוסר ההתקדמות באישור חוק העזר של המשיבה, וההצדקה להטלת עלות פינוי הפסולת העודפת על המזהמים, כעולה מבג"צ חולון, החלה המשיבה למעשה לשיטתה לגבות מחיר עבור פינוי הפסולת העודפת. בסמוך לתחילת הגביה נושא התובענות, שלחה המשיבה הודעה לבתי העסק חברי הקבוצה ובה הודיעה כי לא חלה עליה חובה לפנות פסולת עודפת של חברי הקבוצה על חשבונה. הודע להם כי המשיבה תחדל לפנות פסולת עודפת של בית העסק וכי עליהם לעשות כן בעצמם. לחילופין, שהמשיבה תספק להם את השירות בתמורה המשקפת את עלות הפינוי. נוכח הברירה שניתנה לחברי הקבוצה לפנות בעצמם את הפסולת העודפת, או לשלם את מחיר פינויה, הרי שסיכויי התובענה אינם מובטחים.
בהתאם להסדר הפשרה, בתקופת הביניים התשלום עבור פינוי פסולת עודפת יעמוד על 50% בלבד מהתעריף בו חויבו חברי הקבוצה, קרי מחצית מעלות הפינוי. נקבע שהמשיבה תשיב לחברי הקבוצה ששילמו יותר מ-50% את ההפרש, בתקופת הביניים, וכי עד תום תקופת הביניים תגבה רק את ה-50%. בנסיבות העניין מדובר בפשרה סבירה המביאה בחשבון את סיכויי התובענה, ומטילה על המשיבה מחצית מן העלות.
הסדר הפשרה מאפשר לכל חבר קבוצה שלא להיזקק לשירותי המשיבה ולפנות את הפסולת העודפת בעצמו, ובכך – לא לשלם למשיבה תשלום כלשהו בגין פינוי האשפה העודפת.
ההסדר מסדיר את פינוי הפסולת העודפת לפי העקרונות והתכליות שעליהן עמד בית המשפט העליון בבג"צ חולון.
לא מצאתי לקבל את התנגדות ב"כ היועמ"ש להסדר הפשרה. ואנמק.
אני סבורה כי אין הבדל מהותי בין ענייננו לעניין התנועה להגינות שלטונית, ששם כאמור לא התנגד ב"כ היועמ"ש להסדר דומה –
בעניין התנועה להגינות שלטונית גם נטען כי הפסולת החריגה נכללת במסגרת הארנונה.
בעניין שם אמנם היה חוק עזר שקבע אגרה בגין פינוי " אשפרה של מפעל". חוק העזר קבע אגרה לפי קיבולת של כלי אשפה. ואולם חוק העזר לא היה רלבנטי ולא ניתן היה ליישום עקב הכנסתם לשימוש של כלי אצירה חדשים, שהפכו את תעריפי חוק העזר לבלתי רלבנטיים. על כן למעשה גם שם לא היה חוק עזר רלבנטי כלשהו לחיוב בגין פסולת חריגה.
גם שם ניתנה אפשרות לחברי הקבוצה לפנות בעצמם את האשפה החריגה ולא לשלם בגין כך לרשות.
גם שם טענה המשיבה כי הגישה לאישורו של משרד הפנים חוק עזר חדש ועדכני בנושא.
גם שם קבע הסדר הפשרה קריטריונים זמניים באופן שכל עוד לא ישונה המצב החוקי, תפטור המשיבה שם מחובת תשלום בגין אשפה ביתית ותחייב בגין אשפה חריגה לפי העקרונות של בג"צ חולון.
אני סבורה כי הסדר הפשרה מגשים לתקופת הביניים את עקרונות בג"צ חולון.
גמול ושכר טרחה
הצדדים הסכימו כאמור על המלצה לתשלום גמול לתובעת הייצוגית בסכום של 10,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחה בסכום של 90,000 ₪ בתוספת מע"מ וזאת נוכח העובדה שגביית היתר עומדת על סכום של 112,000 ₪ לחודש.
סעיף 19( ו) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:
"אישר בית המשפט הסדר פשרה, יקבע גמול למבקש או לתובע המייצג, לפי העניין, בהתאם להוראות סעיף 22, ושכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23, ורשאי בית המשפט להתחשב בהמלצה מוסכמת שהוגשה לו על ידי הצדדים לעניין זה".
סעיף 22 בחוק תובענות ייצוגיות דן בגמול לתובע המייצג וקובע:
"(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה, כולה או גם חלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן ( ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מוצדק בנסיבות הענין.
(ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;
(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית".
סעיף 23 בחוק תובענות ייצוגיות דן בשכר טרחתו של בא כוח מייצג וקובע:
"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.
(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן ( א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;
(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית" (הדגשה שלי- מ' נ').
בענייננו מצאתי לאשר את הגמול ושכר הטרחה המוסכמים. ההסדר מביא תועלת לחברי הקבוצה נוכח ההסדרה של החיוב בגין אשפה עודפת בתקופת הביניים , מתן האפשרות לחברי הקבוצה שלא לשאת בתשלום ולבצע פינוי פסולת באופן עצמי. כמו כן לעניין העבר, ניתנת השבה לחברי הקבוצה בשיעור של 50% מהעלות בה נשאה המשיבה ואשר בה חייבה את חברי הקבוצה.
הגמול ישולם למבקש עם מתן פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה, שכר הטרחה ישולם בשלבים כדלקמן – מחצית עם מתן פסק הדין כאמור, והמחצית השנייה בתוך 30 יום מהמועד שבו תושלם השבת הסכומים לתקופת הביניים, לאחר שיוגש תצהיר של ב"כ המבקשות ונציג המשיבה המפרט את ביצוע האמור ולאחר אישור בית המשפט .
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.
המשיבה תשלם לתובעת הייצוגית גמול בסכום של 10,000 ₪ ושכר טרחה לבא הכוח המייצג בסכום של 105,300 ₪ (כולל מע"מ).
שכר הטרחה ישולם בשלבים כדלקמן – מחצית עם מתן פסק הדין והמחצית השנייה בתוך 30 יום מהמועד שבו תושלם השבת הסכומים לתקופת הביניים ולאחר שיוגש תצהיר של ב"כ המבקשות ונציג המשיבה המפרט את ביצוע האמור.
אני מורה על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25( א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות. בהודעה יפורטו הפרטים המנויים בסעיף 19( ג)(1) ו-(2) וכן הפניה לפנקס תובענות ייצוגיות שם ניתן יהיה לעיין בפסק הדין ובהסדר פשרה, כאמור בסעיף 25( ד) בחוק תובענות ייצוגיות. המשיבה תישא בעלויות הפרסום.
נוסח ההודעה השנייה יובא לאישור בית המשפט בתוך 14 יום מהיום, כאמור בסעיף 25( ד) בחוק תובענות ייצוגיות.
הצדדים ישלחו העתק מההודעה ליועץ המשפטי לממשלה בהתאם לתקנה 16 בתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.