הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 72064-10-18

בפני
כבוד ה שופטת איריס רבינוביץ ברון

עותרים

1.אסתר מירום
2.ברוך מירום
3.ניצן רסיוק
4.אהוד רסיוק
5.וועד הבית ברח' מרכז בעלי מלאכה בתל אביב
בראשות מר דניאל אייל

נגד

משיבים

1.מדינת ישראל - מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי
2.פקיד היערות העירוני- תל אביב יפו
3.יסמין דיוויס
4.שחר דיוויס
5.עדינה דיוויס

פסק דין

מבוא ורקע עובדתי
לפני עתירה המופנית כנגד החלטת מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי (להלן: " המשיב 1") מיום 07.08.2018. ההחלטה ניתנה על ידי המשיב 1 בערר שהוגש על ידי המשיבה 3 על רישיון לביצוע כריתה שניתן לעותרים במסגרת החלטה מיום 25.6.17 שניתנה על ידי פקיד היערות העירוני בעיריית תל אביב (להלן: "המשיב 2"). רשיון הכריתה ניתן ביחס לעצים שנמצאים בחצרות הבתים ברח' מרכז בעלי ה מלאכה 41 ו-43 בתל אביב. המשיב 1 קיבל את הערר ביחס לעץ ברח' מרכז בעלי המלאכה 43, וכנגד החלטה זו הוגשה העתירה.
המשיב 1 קיבל מספר החלטות בנושא. בהחלטה מיום 2.8.17 דחה את הערר לגבי העץ ברח' מרכז בעלי המלאכה 41. בכל הנוגע לעץ ברח' מרכז בעלי המלאכה 43 (להלן: "עץ 43") קבע כי הוא מקבל את הערר והמליץ לכרות את העץ באופן חלקי לגובה של 7-6 מטרים וכן הורה כי העץ ישמר כך לתמיד וככל שבתום שנתיים ימשכו עדיין בעיות השורשים למערכת הביוב, העץ יומלץ לכריתה סופית.
הצדדים שבו ופנו למשיב 1, הגישו לו חוות דעת והוא אף ערך ביקור במקום וקיבל החלטות נוספות בעניין. בהחלטה מיום 4.3.18 קבע כי העץ הינו לשימור ובכך למעשה ביטל את רשיון הכריתה, בכל הנוגע לעץ 43 . במסגרת החלטתו הסופית מיום 7.8.18 הותיר על כנה את החלטתו מיום 4.3.18.
הערר למשיב 1 הוגש, כאמור, לגבי רישיון כריתה שניתן ביחס לעצי הפיקוס ברח' מרכז בעלי המלאכה 41 ו- 43. אולם העץ בבניין 41 נכרת לאחר דחיית הערר לגביו על ידי המשיב 1. המחלוקת בעתירה נסובה, אם כן, סביב עץ 43.
העותרים 4-1 דיירים ברח' מרכז בעלי המלאכה 43 בתל אביב והעותר 5 – "ועד הבית ב רחוב מרכז בעלי המלא כה 41 בראשות מר דניאל אייל" מתארים בהרחבה בעתירה כי עץ הפיקוס המצוי בשטח הבניינים 43-41 גורם להם נזקים כבדים, פוגע באיכות חייהם ומונע מהם שימוש בקניינם. לטענתם, העץ אף מהווה סכנה ליציבות הבניין.
העותרים טוענים כי ההחלטה המבטלת את רישיון הכריתה שניתן להם דינה להתבטל שכן היא מביאה לפגיעה בלתי מידתית בקניינים. לטענתם, דין ההחלטה להתבטל שכן המדובר בהחלטה שניתנה בחוסר סבירות, תוך שקילת שיקולים זרים, בחריגה מסמכות והפליה. לטענתם, ההחלטה ניתנה תוך התעלמות של המשיב 1 מחוות דעת שהוגשו לו. עוד טוענים העותרים כי ההחלטה איננה מנומקת וכי נפגעה זכות העיון וזכות הטיעון שלהם וכ י יש לקבל את העתירה משיקולי צדק.
המשיב 1 דחה את טענות העותרים וטוען כי ההחלטה הינה סבירה, מקצועית ומבוססת על שיקולים ראויים. יתר על כן, ההחלטה מנומקת כדבעי ומפרטת את ההשתלשלות העובדתית הרלבנטית לכל החלטה.
המשיב 2 חזר בתמצית על השתלשלות העניינים ופירט את הנסיבות למתן רישיון לכריתת העץ. עוד ציין המשיב 2 כי הוא כפוף להנחיות מקצועיות של המשיב 1 ופועל בהתאם להחלטתו.
המשיבים 5-3 דיירים ו/או בעלי זכויות בדירה מס' 3 ברח' מרכז בעלי המלאכה 43 בתל אביב, מציינים כי שימור העץ הוא בעל ערך רגשי ואישי עבורם לזיכרון האב ז"ל שטיפל בעץ בחייו וכן לשמירה על איכות הסביבה. המשיבים 5-3 דוחים את טענות העותרים, טוענים כי ההחלטה התקבלה על בסיס בדיקות מקצועיות מעמיקות שכללו סיורים בשטח וליווי מקצועי של מומחה והזקקות לחוות דעת רבות שהגישו הצדדים ושמיעת טענותיהם. עוד הם טוענים כי העתירה הוגשה בשיהוי, כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב 1 שניתנה מספר פעמים . לטענתם, הם ביצעו פעולות בהתאם להנחיות המשיב 1 ו הם אף מוכנים לשמר את העץ ולטפל בו ומתחייבים לפעול למניעת הנזקים הנגרמים על ידי השורשים.
ביום 31.01.2019 התקיים דיון מקדמי בעתירה בנוכחות הצדדים.
בדיון, חזרו הצדדים על הטענות שהעלו במסגרת כתבי בי-דין שהוגשו לתיק בית המשפט. המשיב 1 טען כי שתי חוות דעת ( נספחים 26 ו- 38 שצורפו לתגובה של המשיבים 5-3) לא עמדו בפניו במסגרת קבלת ההחלטה בערר, למרות שנמסרו בסיור שהתקיים בתאריך 27.07.17 לנציגת משרדו. במהלך הדיון אף מסר המשיב 1 מסמך מיום 01.08.2017 שהופנה אליו על ידי הא גרונום ניסים פינס, בו נעזר המשיב 1 בטרם קבלת החלטה.
בתום הדיון התגבשה הסכמה לכך שימונה ע"י בית המשפט מומחה (מהנדס) שיחווה דעתו לגבי השפעת העץ נשוא העתירה על מצב הבניין והתשתיות לרבות הביוב, והפעולות הנדרשות על מנת למנוע פגיעה בהם מצד העץ, תוך פירוט עליות משוערות. כאשר לאחר שתתקבל חוות הדעת, יקבל המשיב 1 החלטה חדשה בערר שהוגש על החלטת המשיב 2, וכי בית המשפט יחליט לפי שיקול דעתו לגבי מימון הביניים של הוצאות מינוי המומחה. עם זאת, ניתנה למשיב 1 שהות של שבעה ימים להודיע האם ישנה מניעה מבחינתו להסכמה, כפי שפורטה , לגבי מימון הביניים של חוות דעת המומחה. הצדדים הסכימו כי ככל שלא תהיה הסכמה של המשיב 1 למימון הביניים וככל שלא יבקש להגיש כתב תשובה, יינתן פסק דין על יסוד כתבי הטענות והדיון שהתקיים.
ביום 08.02.2019 הגיש המשיב 1 הודעה בעניין מימון הביניים. המשיב 1 טען כי מבחינתו מדובר ב חוות דעת הניתנת מטעם העותרים והמשיבים 5-3 ואשר תובא בפניו. בהודעה ציין כי איננו מתנגד לכך שתתקבל חוות דעת מומחה כאמור, אולם אינו יכול לתת הסכמתו למימון על ידו (לא ביניים ולא סופי) וזאת בשל התנגדות עקרונית לכך, הקשורה לעצם טיבו של ההליך המינהלי .
המשיב 1 ביקש בסעיף 6 להודעה להחזיר אליו את הדיון בערר לצורך עיון מחדש בהחלטתו וזאת בשל נסיבות שהתבררו לו מכתבי הטענות ובדיון . בעניין זה התייחס המשיב 1 במיוחד לחוות הדעת שלא עמ דו בפניו (נספח 26 ו-38 לתגובת המשיבים 5-3) בעת קבלת ההחלטה בערר, וכן בצורך בביקור בדירות העותרים. המשיב 1 ציין בהודעה כי לרשות מנהלית הסמכות לעיין מחדש ואף במידת הצורך לתקן את החלטתה והפנה לפסיקה בעניין (בג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, נ(3) 397(1996)) (להלן: " פס"ד תרמוקיר ") .
הודעת המשיב 1 הועברה לתגובת הצדדים.
המשיבים 5-3 הגישו תגובה במסגרתה ציינו כי אינם מתנגדים לכך שהמשיב 1 ישוב וידון בערר.
העותרים הגישו תגובה במסגרתה התנגדו להצעת המשיב 1 וביקשו לחייב את המשיב 1 בתשלום בגין חוות הדעת ולחלופין כי יינתן פסק דין בעתירה .
תגובת העותרים והמשיבים 5-3 הועברה לתשובת המשיב 1 אשר שב וביקש להחזיר את הערר לדיון בפניו.

דיון והכרעה
ראשית יש לבחון את השאלה האם מן הראוי לאפשר למשיב 1 לשוב ולדון בערר, כמבוקש על ידו.
המשיב 1 מציין כי החלטתו ניתנה על בסיס נתונים חלקיים בלבד ולא על סמך כל הנתונים ומפנה לדבריו בפרוטוקול הדיון עמ' 13 שורות 25-22 . המשיב 1 מציין כי העדר ה התייחסות לחוות הדעת (נספח 26 ונספח 38 בכתב התשובה) נובע מטעות במשרדו, ומייחס את העדר הסיור בדירת העותרים לאי הבנה בינו לבין נציגי העותרים .
המשיב 1 טוען כי על הרשות כגורם מקצועי שבידיו הסמכות המקצועית לקבל החלטה נשוא העתירה, לקבל את החלטתה על בסיס מלוא הטענות והמסמכים הרלבנטיים שהונחו בפניה. לטענתו של המשיב 1 נסיבות אלו מצדיקות את החזרת הדיון בערר לעיון מחדש .
המשיב 1 טוען כי לרשות מנהלית נתונה הסמכות לעיין מחדש ואף במידת הצורך לתקן את החלטתה. זאת, בין היתר כאשר מתגלית ראיה חדשה וכן כאשר חל שינוי בתנאים.
העותרים טוענים בתגובה כי הודעתו של המשיב 1 סותרת את ההנחיות שנקבעו בדיון שנערך בבית המשפט, ואת ההסכמות שהגיעו אליהם הצדדים והביעו התנגדות להודעה. העותרים טוענים כי בקשתו של המשיב 1 לדון מחדש בערר ולקבל החלטה בשל חוות הדעת מטעם המשיבים 5-3, שלא היו בפניו בעת קבלת ההחלטה מבהירות מראש מה תהיה התוצאה של ההחלטה החדשה בערר. עוד טוענים העותרים כי המשיב 1 התבקש שוב ושוב להיכנס לדירותיהם ולהתרשם מהמצב, אך הוא בחר לא לעשות כן. העותרים טוענים שבנסיבות שנוצרו הם אינם יכולים לשים את מבטחם בידיו של המשיב 1 שיקבל החלטה חדשה. העותרים גם נסמכים על פס"ד בעניין תרמוקיר ומציינים כי לרשות המנהלית נתון הכח לתקן החלטה חדשה לאור ראיה חדשה שנתגלתה ולאור שינוי נסיבות משמעותי , ולטענתם תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.
העותרים התנגדו לממן את עלויות המומחה שמטרתו לסייע למשיב 1 לקבל החלטה חדשה, ובוודאי לממן לבדם, וביקשו לחייב את המשיב 1 בתשלום חוות הדעת או לכל הפחות בתשלום החלק הארי . עוד ביקשו כי בית המשפט יורה כי הסיור עם המומחה יהיה בנוכחות המשיב 1 והמשיב 2 וכן ב"כ הצדדים ולהותיר את העתירה תלויה ועומדת, עד שתתקבל החלטה סו פית. לחילופין, מבקשים העותרים כי ינתן פסק דין על בסיס חוות הדעת ההנדסיות שהובאו בפני בית המשפט .
בתשובה לתגובת העותרים טוען המשיב 1 כי בנסיבות העניין יש לראות בכך משום שינוי מהותי או שינוי נסיבות, המצדיק את בחינת העניין מחדש. באשר לטענת העותרים כי ברור מראש מה תהיה תוצאת ההחלטה החדשה, שההחלטה הוכרעה מראש, והמשיב 'ישדרג' את הנימוקים בה, טוען המשיב 1 כי טענות אלו אינן ראויות וסותרות את עקרון חוקיות המינהל. חזקה על המשיב כי בכוונתו לבחון את מלוא המסמכים והנתונים שיעמדו בפניו בלב פתוח ובנפש חפצה ו יקבל החלטה חדשה, מקצועית ומנומקת בעניין.
שקלתי את טענות הצדדים. תיקון או שינוי החלטות הרשות המנהלית מעוגן בסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981:
"הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה.
הוראה זו, מבטאת את עקרון הגמישות המאפיין כל החלטה מנהלית, ולהתאימה או לשנותה בהתאם לנסיבות או למדיניות. יתר על כן, עקרון סופיות הדיון איננו חל לגבי החלטה מנהלית כשם שהוא חל על החלטה שיפוטית . עומד על כך פרופ' י' זמיר בספרו הסמכות המינהלית (כרך ב', מהדורה שנייה -תשע"א ) בעמ' 1374-1373:
"...ההחלטה המינהלית אינה כפופה לעקרון של גמר המלאכה או לעקרון של מעשה בית דין. בדרך כלל היא אינה אמורה להיות סופית. שיקולים שונים עשויים לדרוש, לא פעם בנסיבות בלתי-צפויות, שינוי או ביטול ההחלטה. ...דבר רגיל הוא שהתנאים העובדתיים, הצרכים החברתיים או המדיניות הרשמית ישתנו. לכן כי החלטה שהיתה טובה בשעתו, שוב אינה טובה כיום. שינוי ההחלטה עשוי להתבקש על ידי הרשות המינהלית, המדברת בשם טובת הציבור; אך הוא עשוי להתבקש גם על ידי האזרח, הרוצה בשינוי בשביל עצמו. כך או כך, ההחלטה המינהלית אינה צריכה להיות נוקשה כפסק דין סופי. היא צריכה מידה של גמישות, שתאפשר להתאים אותה מעת לעת לנסיבות המשתנות."
(ההדגשה הוספה – א.ר.ב.)
וכן גם בספרה של דפנה ברק-ארז, משפט מנהלי, כרך א', עמ' 90-91):
"אם החלטה מינהלית תוכר כבעלת אופי שיפוטי, אחת התולדות של סיווג זה תהיה ככל הנראה, שהחלטה זו תיחשב לסופית. במילים אחרות, קביעה כי החלטה היא סופית אמורה להיות תוצאתו של הסיווג, ולא הכלי לעריכתו. על כך ניתן להוסיף כי, לפי פסיקתו העדכנית של בית המשפט העליון, גם החלטות מנהליות, אפילו הן מעין-שיפוטיות , ניתנות לשינוי, בהתאם לדין החל על תיקון וביטול של החלטות מנהליות. אופייה המעין-שיפוטי של החלטה עשוי רק להוות שיקול שיש להביא בחשבון לצורך הכרעה בשאלה אם ראוי לשנותה, בהתחשב בשיקולים דוגמת האינטרס הציבורי שבשמו מתבקשת ההחלטה החוזרת, מידת הסתמכות על ההחלטה הקודמת, ועוד."
זאת ועוד, "הסמכות לשנות החלטות ולתקנן, חלה, באופן עקרוני, על כלל ההחלטות המנהליות, לרבות החלטות בעלות אופי שיפוטי" (ר' ברק-ארז, שם, בעמ' 374).
עם זאת שינוי החלטה מינהלית או ביטולה הם בגדר החריג לכלל, והשימוש בסמכות זו אינו נעשה כעניין שבשגרה שכן: "נדרשים טעמים כבדי משקל לעשות כן כאשר אינטרס ציבורי חשוב מצדיק זאת, כאשר נשתנו נסיבות, או כאשר מתחייב עיון חוזר בהחלטה קודמת שניתנה מטעם חשוב" (ע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4) 11, בעמ' 23).
בענייננו אומנם חוות הדעת שצורפו לכתב התשובה כנספחים 26 ו-38 התקבלו במשרדו של המשיב 1, אך משעה שהמשיב 1 ציין כי לא היו לנגד עיניו, ניתן להתייחס אליהן כאל ראיות חדשות משום שלא עמדו בפניו של המשיב 1 לצורך הכרעה בערר. יתר על כן, גם הביקור שמבקש המשיב 1 לעשות בדירות העותרים על מנת לבחון מקרוב את טענותיהם באשר לנזקים הנגרמים להם, על העדר השימוש בחדר הנוחיות, הינה נסיבה מיוחדת המצדיקה העברה של הדיון בערר בחזרה למשיב 1.
אינני מקבלת את עמדתם של העותרים, המתנגדים לבקשתו של המשיב 1 לאפשר לו לשוב ולדון בערר. העתירה נועדה לבטל את החלטת המשיב 1. העותרים עצמם הסכימו במהלך הדיון כי המשיב 1 יקבל החלטה חדשה בערר ככל שתוגש חוו"ד של מהנדס שימונה ע"י ביהמ"ש . כמו כן, העותרים שבו ופנו למשיב 1 מספר פעמים בבקשה כי ישנה את החלטותיו (ראה לדוגמא נספח 36 לעתירה) בו דרשו לבטל החלטתו בערר וכן בתגובתם מיום 3.7.18 למכתבו של ב"כ המשיבים 5-3 מיום 3.7.18 (ר' נספחים 44-43 לעתירה). אינני מקבלת את טענותיהם כנגד האפשרות ש המשיב 1 ישוב וידון בערר בפתיחות. טענות אלו עומדות אף בניגוד לעקרון חוקיות המינהל.
בסעיף 17 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 נקבע כי: " בתום הדיון, או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות הענין, ייתן בית המשפט פסק דין בעתירה; בפסק הדין מוסמך בית המשפט לדחות את העתירה או לקבלה – כולה, מקצתה או בשינויים – או להחזיר את הענין עם הוראות לרשות." (ההדגשה הוספה – א.ר.ב.). החזרה לדיון מחודש אצל המשיב 1, מתערבת פחות בשיקוליה של הרשות המקצועית, ונותנת אפשרות לקבלת החלטה על ידה, באופן ראוי, לאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים.
לנוכח כל האמור, לאחר ששקלתי את בקשתו של המשיב 1 ואת טענות הצדדים אני מוצאת כי יש להחזיר את העניין למשיב 1. חזקה על המשיב 1 כי יפעל על יסוד שיקולים עניינים, ישקול את כל השיקולים הרלבנטיים בלב פתוח ובנפש חפצה , ויפעל על מנת שיהיו בפניו כל הנתונים הצריכים לפני קבלת החלטה חדשה בעניין .
מובן שלכל צד עומדות זכויותיו על פי דין ביחס להחלטה עתידית שתתקבל, ככל שיידרש.
סיכומו של דבר, העתירה מתקבלת באופן שהעניין מוחזר למשיב 1. המשיב 1 ישוב וידון בערר שהוגש על החלטת המשיב 2 למתן רשיון לכריתת עץ 43, ויקבל החלטה בעניין לאחר שישקול את כל השיקולים הצריכים לצורך קבלת החלטה, יבקר במקום ובכלל זאת בדירות העותרים וידאג שיהיו בפניו את מכלול הנתונים הנדרשים ואף את חוות הדעת המקצועיות הנדרשות לצורך קבלת ההחלטה.
המשיב 1 יישא בהוצאות העותרים בגין אגרת משפט ששולמה על ידם וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ שישולמו לעותרים, ביחד ולחוד, תוך 60 יום מהיום.
אין צו להוצאות ביחס למשיבים 5-2.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום י' באדר ב' , 17 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.