הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 71460-01-18

בפני
כבוד ה שופט, סג"נ אחיקם סטולר

עותרים

שי גל-און
ע"י ב"כ עו"ד עבד אלרחמן קעדאן ואח'

נגד

משיבים

1.פקיד רישוי לכלי יריה
2.ועדת ערר לפי חוק כלי יריה
3.משטרת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מעיין הכהן מפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי

פסק דין

בפני עתירה מנהלית שהוגשה על ידי מר שי גל-און (" העותר"), במסגרתה עתר לבית המשפט להורות על ביטול החלטת פקיד הרישוי במשרד לביטחון פנים (" פקיד הרישוי") לבטל את רישיונו להחזיק כלי ירייה ( להלן: "הרישיון"), על רקע המלצת משטרת ישראל (" המשטרה") בגין חשד למעורבות בתיקים פלילים וחומר מודיעיני חסוי.
בנוסף, מבוקש להורות על ביטול החלטת הממונה לפי חוק כלי ירייה (" הממונה") אשר דחה את הערר שהגיש העותר על החלטת פקיד הרישוי לבטל את רישיונו להחזיק כלי ירייה.
א. הרקע לעתירה

  1. העותר, בן 50, נשוי ואב לארבעה ילדים, בעל עסק עצמאי, חובש מד"א ובעל רישיון לנהוג באמבולנס ופעיל בתחום זה בשעות הערב. העותר מתגורר בכפר יעבץ אשר הינו יישוב המזכה להחזקת נשק. העותר החזיק באקדח ברישיון לנשיאת כלי ירייה החל משנת 2004.
  2. בחודש יולי 2006 אקדחו של העותר נגנב מביתו ורישיונו בוטל. בשנת 2017, כאחת עשרה שנים לאחר המועד האחרון בו החזיק ברישיון תקף לכלי נשק, הגיש העותר בקשה להוצאת רישיון לנשק פרטי בתבחין " מגורים ביישוב זכאי" בייעוד " נשיאה".
  3. ביום 6.9.2017 החליט פקיד הרישוי במשרד הפנים - האגף לרישוי כלי ירייה מרכז, לדחות את בקשתו של העותר. פקיד הרישוי נימק זאת כך:

"אי המלצת משטרת ישראל בגין: חומר חסוי, אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9( א) לחוק סדרי המנהל החלטות והנמקות התשי"ט-1958, אודות הנידון מידע הקושר אותו – לעבירות מתחום הרכוש והאלימות. ופלא 0044372/2009 התפרצות למגורים/ תפילה לבצע עבירה, קשירת קשר לעשות פשע נגנז חומר ראיות, פלא 0054913/2010 מסמן סימן מסחרי ללא רשות, טיפול רשלני בתרופות או בחומר רעיל". (נספח ג' לעתירה).
4. ביום 17.10.2017 הגיש העותר באמצעות בא כוחו ערר על החלטת פקיד הרישוי בפני הממונה.
5. ביום 14.12.2017 החליט הממונה על דחיית הערר (" ההחלטה"). בהחלטה נכתב כי הערר הועבר לתגובת הקצין הממונה במשטרה, אשר המליץ להמשיך להתנגד למתן רישיון נשק לעותר שכן קיים חומר חסוי וכנגד העותר מצוי מידע המייחס לו עבירות רכוש וקשר לעבריינים. לפיכך, עמדת המשטרה היא כי באם העותר יחזיק ברישיון לנשק מכל סוג שהוא, יהיה זה סיכון לשלום הציבור. בהחלטה נכתב:
"לאחר עיון בחומר שהוצג בפנינו, נשקלו טיעוניו של העורר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור וביטחונו מאידך, החלטתי להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור ולא לאפשר בשלב זה מתן רישיון לכלי ירייה לעורר.
בקשה נוספת באם תוגש בעתיד תיבחן בהתאם למדיניות שתיקבע אותה עת ובהתאם לתבחינים לקבלת רישיון לנשיאת נשק של הרשות המוסמכת." (נספח א' לעתירה).
ומכאן העתירה.
ב. תמצית טענות העותר

  1. העותר טען כי החלטת פקיד הרישוי והממונה פסולות, מאחר ומדובר בעניינו באי חידוש רישיון קיים, להבדיל מאי מתן רישיון חדש. משמעות ההבדל לפי הלכת בית המשפט העליון הינה כי " בידי מחזיק הרישיון מעין זכות מוקנית, ולכן יש צורך בטעמים כבדי משקל כדי לשלול את הרישיון ממנו, וזאת בעקבות הציפיות שיש לו כי המצב שבו הוא מחזיק את הרישיון יימשך ולא ישונה" עת"מ (מנהלי ירושלים) 541/02 פלוני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, תשסג(2003) 241, 259(2003)).
  2. עוד טוען העותר כי על המשיבים, ככל רשות מנהלית, מוטלת החובה להפעיל את סמכותה בהגינות ובסבירות. בענייננו, דחיית בקשת העותר להמשך רישיון נשק אינה החלטה מנומקת למעט העובדה שנסמכו המשיבים על המלצת המשטרה. יתרה מכך, המשיבים לא התייחסו לעובדה שהתיקים המשטרתיים לא הבשילו לכדי כתב אישום.
  3. העותר מדגיש כי לא נערך לו כל שימוע בטרם התקבלו ההחלטות בעניינו והינו סבור כי מדובר בהחלטה שרירותית ובלתי סבירה אשר התקבלה על בסיס שיקולים זרים המצדיקים התערבות של בית המשפט.
  4. טענתו העיקרית של העותר היא כי משטרת ישראל בנימוקיה אינה מציינת בהתנגדותה ממתי המידע החסוי, מדוע המידע אינו מתורגם לחומר חקירה, מדוע לא עומת המערער עם חומר זה ומתי נהפך העותר למסוכן לציבור על אף שהחזיק בנשק ברישיון. לטענתו, לא יכול להיות שהחלטת המשיבים מתבססת על מידע מודיעיני הנמצא זמן רב בידי המשיבים ולא נעשה בו דבר.
  5. לגבי החלטת הממונה טוען העותר כי החובה המוטלת על הממונה היא לקבל החלטה המאזנת בין המשקל הראייתי שיש לייחס לחומר שנמצא בידי המשטרה לבין זכותו של העותר שרישיונו לא יבוטל. באיזון זה טענתו היא כי הממונה לא ייחס חשיבות למשקל הראיות כנגדו, ומפנה הוא להלכת בית המשפט העליון אשר קובעת כי כאשר מדובר בביטול רישיון קיים נדרשת הוכחה משכנעת שאינה מותירה מקום לספקות סבירים וחשד בלבד אינו שיקול מספיק ( בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כללי הירייה, פ"ד לו(1), 317, עת"מ ( י-ם) 541/02 פלוני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה 8.4.13).

ג. תמצית טענות המשיבים

  1. המשיבה טוענת כי בקשתו של העותר הינה בקשה חדשה לרישיון לכלי ירייה. זאת משום שלעותר אין רישיון בתוקף משנת 2006 וכעבור כ-11 שנים הוא מבקש רישיון בשנית.
  2. לעניין החלטת הממונה, טוענת המשיבה כי ההחלטה בערר מבוססת על המלצת המשטרה, אשר מבוססת על חומר מודיעיני חסוי שאינו ניתן לחשיפה, ועל תיקים פלילים שנסגרו. ההחלטה התקבלה על ידי הערכה מקצועית של מידת הסיכון הנשקפת לציבור אם יתאפשר לעותר לאחוז בנשק, תוך שקילת מכלול הנתונים והסקת מסקנות סבירות. לכן, ההחלטה הינה החלטה סבירה שאינה מגלה עילת התערבות לבית המשפט.
  3. זאת ועוד, סעיף 11(2) לחוק כלי הירייה, תש"ט-1949 (" חוק כלי הירייה") קובע כי החלטת פקיד הרישוי ליתן רישיון או לסרב לתיתו, צריכה להינתן על בסיס המלצת קצין משטרה. דהיינו, החוק רואה במשטרה כגוף המוסמך להמליץ למשרד לביטחון הפנים בדבר קיומו של סיכון לשלום הציבור.
  4. הערכת הסיכון לשלום הציבור נשקלת בהתאם לקריטריונים שגובשו על ידי המשטרה המבוססות על ראיות מנהליות הכוללת, בין היתר, חומר הנאסף במסגרת חקירות פליליות ו/או ממקורות מודיעיניים חסויים אשר מתקיימים בענייננו כלפי העותר.

ד. דיון והכרעה

  1. כלל ידוע במשפט המנהלי הוא כי בית משפט לעניינים מנהליים איננו בא בנעלי הרשות המנהלית ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות. התערבותו של בית המשפט בהחלטותיה של רשות מנהלית נעשית בזהירות באמצעות עילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי. סמכותו ותפקידו של בית המשפט הוא לבחון את סבירות ההחלטה או אם נפלה בה טעות ( ר' למשל עת"מ ( נצ') 25896-09-10 מועלם נ' משרד הפנים ואח' 6.3.2011) (להלן: "עניין מועלם").
  2. כאמור, בענייננו מבקש העותר להתערב בהמלצת המשטרה ובהחלטותיהם של פקיד הרישוי ושל ועדת הערר וזאת משום שהן חורגות ממתחם הסבירות. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו להם, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים אני סבור כי אין לקבל את העתירה כפי שהוגשה, והכל כפי שיפורט להלן.
  3. קבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה אינה זכות מוקנית, ועל מבקש הרישיון לעמוד בתנאים ובקריטריונים שנקבעו לצורך כך ( בג"צ 423/84 עבדל רחמן נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337 (1985).

ככלל, המדיניות הנוהגת בשנים האחרונות משקפת מגמת צמצום בהיקף הענקת רישיונות לכלי ירי, וזאת במטרה לשמור על שלום הציבור. (ראה בג"צ 1958/90 בן שטח נ' משרד הפנים, פ"ד מה(1) 332 (1990); עת"מ ( חי') 1707-06-11 שופאני נ' משרד הפנים ואח', פורסם בנבו 15.3.12); עת"מ ( חי') 56193-06-16 סלמה נ' משרד הפנים ואח', פורסם בנבו 29.12.16). מדיניות זו התגבשה על רקע תכליתו של חוק כלי הירייה אשר נועד להשיג איזון ראוי בין אינטרס הפרט להחזיק בכלי נשק, כאשר הדבר דרוש להגנה עצמית או לתכלית ראויה לבין האינטרס הציבורי בצמצום כמות כלי הנשק המוחזקים על ידי אזרחים מן השורה במטרה לשמור כאמור על שלום הציבור ( עע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים, פורסם בנבו 1.10.14).
4. סעיפים 4 ו- 5 לחוק כלי הירייה קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנות בקבלת רישיון. סעיף 12 מורה, כי המוסמך ליתן רישיונות לפי החוק, רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן רישיון או לסרב לכך, בתנאים ובהגבלות או להטיל הגבלות על רישיון שכבר ניתן, ולבטל רישיון בתוף תקופת תוקפו. סעיף 11 לחוק זה, קובע כי הרשות המוסמכת לעניין מתן או ביטול רישיונות לפי סעיף 12, הינה, בין היתר, "פקיד הרישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר, שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה". על החלטת פקיד הרישוי ניתן להגיש ערר מנהלי וכי הממונה יחליט בערר בתוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו.
5. החוק אינו מפרט מהם השיקולים המנחים הצריכים לעמוד בבסיס שיקול הדעת של הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או ביטולו. אך שיקולים אלה נגזרים מהמטרה שלשמה נדרש הרישיון מחד גיסא, ומהצורך להגן על שלום הציבור מאידך גיסא. (ראו גם: עמוד 7 לפסק הדין בעניין מועלם).
ו. מן הכלל אל הפרט

  1. סבורני כי אין לקבל את העתירה כפי שהוגשה ואין מקום להתערב בהחלטת המשיבים.
  2. יחד עם זאת אעיר כי סירובו של פקיד הרישוי לחידוש הרישיון ובהמשך, של הממונה נובע כאמור מהמלצת המשטרה. המלצת המשטרה מבוססת על מידע מודיעיני ומידע חסוי אשר נמצא בידה והוצג לבית המשפט. מידע זה, נמצא אצל המשטרה משנת 2006. אין ספק כי מדובר בזמן רב, אשר במהלכו לא התגבש המידע לכתב אישום ואף לא לחקירה.
  3. לטעמי, לא ניתן עד בלי קץ לא לאפשר לעותר לקבל רישיון להחזקת כלי ירייה על סמך מידע שלא התאמת. בנסיבות העניין ולאחר שנחשפתי לחומר, אני סבור שבמידה ולא יהיה כל מידע חדש בעוד 3 שנים מהיום, דהיינו יחלפו למעלה מעשר שנים מהמידע האחרון, כי אז במידה שהעותר יגיש בקשה לקבלת רישיון, הוא לא יסורב בשל אותו מידע.
  4. למעלה מן הצורך ומבלי להכריע בדבר, אומר כי פסק דין זה אינו מגביל את המשיבים לסירוב בגין סיבה אחרת אלא מתייחס רק לאיסור על השימוש בטעם הספציפי שנדון בעניין זה.
  5. אינני רואה צורך להידרש לשאלה האם מדובר בבקשה לחידוש רישיון, כפי שטוען העותר, או לבקשה חדשה לרישיון לכלי ירייה פרטי, כפי שטוענים המשיבים. וזאת מהסיבה כי לאחר שלוש שנים ממתן פסק הדין המשיבים לא יהיו רשאים לסרב הן לבקשה לחידוש והן לבקשה החדשה , כפי שהובהר לעיל.

בשים לב לכל האמור לעיל, דין העתירה להידחות.
בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים – באמצעות הדואר.

ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר הצדדים.