הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 58146-03-19

בפני
כבוד ה שופטת עמיתה זהבה בוסתן

עותרים

סימון דן
ע"י ב"כ עו"ד רותם דן

נגד

משיבים

עיריית פתח תקווה
ע"י ב"כ עו"ד אשר אילוביץ ועו"ד אריאל ליבר

פסק דין

1. בעתירה שבפניי עותר העותר לבטל את חיובו בארנונה לשנים 2015-2017 משני טעמים חלופיים:
א. מדובר בחיוב רטרואקטיבי.
ב. מדובר בחיוב המתייחס לנכס שבמועדים הרלוונטיים לא היה ראוי למגורים ובפועל העותר לא התגורר בו.

2. ביום 27.12.18 שלחה המשיבה ( להלן: "העירייה") לעותר תזכורת בדבר קיומה של יתרת חוב ארנונה לגבי הנכס ברח' הכורם 10 בפתח תקווה ( להלן " הנכס") לשנים 2015, 2016 ו-2017 (חלקי).

3. העותר הגיש השגה ( ללא תאריך) בה נטען כי הוא מתגורר בנכס החל מחודש מאי 2017, ועד לאותו מועד הנכס לא היה ראוי למגורים והוא לא התגורר בו . בהשגה טען העותר כי הדבר נלמד מחשבון של תאגיד המים מיתב המתייחס לתקופה 16.2.17 – 24.4.17 בו צוין כי סיווג הנכס הוא " לא מגורים". בנוסף טען העותר כי טרם הוצא לנכס טופס ארבע ומונה החשמל חובר לנכס רק בחודש יוני 2017. בהתייחס לצריכת המים שהיתה בנכס, עליה הסתמכה על פי הנטען הדרישה לחיוב ארנונה, טען העותר כי זו נוצרה עקב נזילה מתמשכת כתוצאה מפיצוץ בצינור ( נספח ב' לעתירה).

4. ביום 1.7.18 דחה מנהל הארנונה את ההשגה מהטעם שהוגשה בחלוף המועד הקבוע להגשתה, כאמור בחוק הרשויות המקומיות ( ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן " חוק הערר"), ומהטעם שאין בסמכות מנהל הארנונה לדון בטענות בדבר חיוב רטרואקטיבי אותן יש להעלותן במסגרת הנכונה, תוך שהבהיר כי סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת לטענות המנויות בסעיף 3 (א) לחוק הערר.

לגופו של עניין ציין מנהל הארנונה כי בהתאם לבדיקת העירייה קיימת בנכס צריכת מים כבר משנת 2015 , ומהמסמכים שצורפו להשגה עולה שהבקשה " להכרה בתעריף מיוחד בשל צריכה חריגה הנובעת מנזילה" הוגשה על ידי העותר רק ביום 15.4.18, בגין חודשים ינואר – פברואר לשנת המס 2018, בלבד.
ממצאי העירייה העלו שהעותר ובני משפחתו מתגוררים בנכס ועושים בו שימוש כעולה מעיון בתצאו"ת של שנים קודמות בהם התגלה כי בנכס קיימת בריכת שחיה מלאה במים, דשא ירוק, כסאות ושולחנות.
טענת העותר לפיה טרם קיבל טופס ארבע אין בה כדי להעלות או להוריד.
לאור האמור נדחתה ההשגה ( נספח א' לתגובה).

5. לטענת העותר, תשובת מנהל הארנונה לא נמסרה לידיו מעולם, אך נמסר לו על פה כי השגתו נדחתה וזכותו להגיש ערר, וכך עשה.
הדיון בערר התקיים ביום 24.12.2018 . הערר נדחה בהעדר סמכות עניינית של ועדת הערר לדון בטענה בדבר חיוב רטרואקטיבי ותוך מתן המלצה לעותר להגיש עתירה (נספח ד' לעתירה) .

6. לטענת העותר ועדת הערר לא הכריעה בערר לאור " סירובה העיקש וחסר תום הלב של העיריה לסיים את מחלוקות הצדדים בפני חברי ועדת הערר, בטענה כי משהועלתה טענה לחיוב רטרואקטיבי אסור, אין בסמכות ועדת הערר להכריע בעניין, כל זאת חרף העובדה כי לעותר עמדו טענות רבות ונוספות, אשר בעטיין היה גם היה על ועדת הערר לדון ולהכריע בעניינם של הצדדים" (סעיף 13 לעתירה).

7. בעתירה חוזר העותר על טענותיו בהשגה ובערר וטוען כאמור בפתח פסק הדין כי יש לבטל את החיוב הן משום שהנכס לא היה ראוי למגורים עד מאי 2017, מועד בו לטענתו נכנס להתגורר בנכס והן משום שמדובר בחיוב רטרואקטיבי אסור.

8. לטענת העיריה, דין טענות העותר להידחות על הסף ולגופן.

9. אשר למחיקה על הסף טוענת העיריה כי העתירה הוגשה באיחור ניכר מהמועדים הקבועים בחוק להגשת עתירה מנהלית, ובחוסר נקיון כפיים.

10. באשר לטענה כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי טוענת העיריה כי על פי חוק ועל פי הפסיקה, היא חייבת לתקן טעויות בחיוב נכסים בארנונה. תיקון השומה שעשתה, החל מ1.5.17, נעשה רק לאחר שבדקה והתברר לה כי העותר לא דיווח שהנכס ראוי למגורים ובפועל נעשה בו שימוש למגורים. העיריה חוזרת על הראיות המלמדות לדעתה כי העותר עשה בנכס שימוש למגורים קודם למאי 2017 ואף הציגה תצלומי אויר להוכחת טענותיה ( ראה סעיפים 22 – 28 לתגובת העיריה).

11. בנוסף טוענת העיריה כי לצורך רישום בנו של העותר לבית הספר התיכון לשנת 2015, נמסר כתובת מגוריו ברח' הכורם 10 , ואף ברישום במשרד הפנים שנעשה בשנת 2014 מופיעה כתובת המגורים של רעיתו ובנו של העותר ברחוב הכורם 10 ( סעיפים 31 ו- 33 לתגובה).

דיון והכרעה
12. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהן, ושמעתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה הן מטעמי סף והן לגופו של עניין.

דחייה על הסף
13. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט המנהליים ( סדרי דין) תשס"א -2000, קובעת כי עתירה תוגש לא יאוחר מ- 45 יום מהיום שבו נודע לעותר לראשונה על המעשה או המחדל כנגדו הוא מבקש לעתור.
הודעת תיקון השומה נשלחה לעותר ביום 2.7.17. בהודעה צוין מהן הטענות בגינן יש לנישום זכות להגיש השגה והמועדים להגשתה. ההשגה הוגשה רק ביום 8.5.18 וביום 1.7.18 דחה מנהל הארנונה את ההשגה ( אותה נמנע העותר מלקבל). בתשובה ציין מנהל הארנונה כי ההחלטה בטענות שהעלה העותר בדבר תיקון השומה אינן בסמכותו. ביום 5.11.18 הגיש העותר ערר על דחיית ההשגה. תשובת מנהל הארנונה לערר הוגשה ביום 27.11.18 וגם שם חזר מנהל הארנונה וציין כי ההחלטה בטענות העותר לענין חיוב רטרואקטיבי אינן בסמכות ועדת הערר. אף לגירסת העותר הוא ידע, לכל המאוחר, מתשובת מנהל הארנונה לערר כי ההחלטה בטענותיו אינה בסמכות מנהל הארנונה.
למרות האמור, העתירה הוגשה רק ביום 31.3.2019, זמן רב לאחר שחלף המועד שבו היה על העותר להגיש את העתירה.

13. בעתירה תוקף העותר את העיריה וטוען כי " סירובה העיקש וחסר תום הלב של העיריה [ מנע] לסיים את מחלוקות הצדדים בפני חברי ועדת הערר, בטענה כי משהועלתה טענה לחיוב רטרואקטיבי אסור, אין בסמכות ועדת הערר להכריע בעניין..."
אין בידי לקבל טענה זו. הסכמת הצדדים אינה יכולה להעניק לועדת הערר סמכות דיון עניינית מקום שסמכות זו אינה מסורה לה בחוק.

14. באשר לטענת השיהוי, בחינת יסודותיה, כפי שנקבעו בפסיקה מתקיימים במקרה דנא:
היסוד הסוביקטיבי – דן בשאלה אם עצם חלוף הזמן מצביע על כך שהעותר ויתר על זכויותיו. בענייננו העותר אמנם ניהל כל העת הליכים כנגד דרישת התשלום ועל כן לא ניתן לומר כי " ויתר" על זכותו לפנות לערכאות, אך ההלכה בענין זה קובעת כי " הגשת העתירה לערכאה הלא מתאימה אינה עוצרת את מרוץ הזמן" (עע"מ 3832/07 עירית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי [21.12.10]). העותר ידע, או היה עליו לדעת, מתוך טופס הדרישה, מהן הטענות אותן ניתן לברר בדרך של השגה בפני מנהל הארנונה. הוא גם ידע למצער מתשובת מנהל הארנונה לועדת הערר כי את טענותיו בענין חיוב רטרואקטיבי יש לברר בבית המשפט לעניינים מנהליים. למרות האמור בחר שלא להגיש את העתירה במועד וביקש להתדיין בשאלה זו בפני ועדת הערר הנעדרת סמכות עניינית לדון בשאלה זו.
היסוד האוביקטיבי – דן בשינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או של צדדים שלישיים. בענייננו קבלת העתירה תגרום נזק לעירייה האמונה על גביית חובות של נישומים.
ובאשר לחומרת הפגיעה בשלטון החוק אם תתקבל העתירה אף יסוד זה מתקיים ( ראה בהקשר זה את עת"מ 17205-04-13 סופר פארם ישראל בע"מ ואח' נ' מנהל הארנונה עירית אילת ואח' [9.12.13]).
לאור האמור אני קובע כי דין העתירה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה.

15. את טענת חוסר ניקיון הכפיים מבססת העיריה על הסתרת השימוש שעשה העותר בנכס עובר לתאריך 17.5.17.
המסקנה אליה הגעתי, כפי שיפורט להלן, היא כי בצדק קבעה העיריה שנעשה בנכס שימוש למגורים עובר ליום 17.5.17. לפיכך, יש מקום למחוק את העתירה על הסף גם מטעם חוסר נקיון כפיו של העותר.
נקיון כפיו של עותר היא אבן היסוד בעתירה בה מבקש העותר סעד. ההלכה בענין זה ידועה ומושרשת היטב ואין מקום להרחיב בכך.

דחייה לגופו של ענין
16. כאמור, העותר טוען כי החל להתגורר בנכס רק ביום 17.5.17 . להוכחת טענתו הוא מפנה להעדר טופס 4, לעובדה שחיבור הנכס לחשמל נעשה רק במועד מאוחר יותר, ולחשבון חברת מיתב שם נרשם כי סיווג הנכס הוא " לא מגורים".
אין בעובדות אלה כדי להוות הוכחה כי הנכס לא שימש בפועל למגורים לפני 17.5.17. ניתן להתגורר בנכס גם בהעדר טופס 4 וגם כאשר אספקת המים והחשמל לנכס היא לצורכי בניה (20496-10-17 מוסא נ' עירית חיפה [19.6.2018 ]).
על פי דברי העותר עצמו גם במועד הדיון בועדת הערר טרם היה בידו טופס 4, ומהמסמכים שצירף לעתירה עולה כי ביקורת חשמל נעשתה ב- 1.6.17 כשבועיים לאחר שלטענתו נכנס לגור בנכס ולפי טענתו בפני ועדת הערר הוא חובר לחשמל רק 13.6.17. עובדות אלה אינן מתיישבות עם טענתו כי החל להתגורר בנכס ב- 17.5.17.

17. מנגד צירפה העיריה ראיות המלמדות כי הנכס שימש למגורים החל משנת 2015. העותר לא נתן כל הסבר למה שנחזה בתצלומי האויר המלמדים כי בריכת השחיה בחצר ביתו מלאה במים הדשא פורח ואביזרי הברכה מפוזרים סביבה, נתונים המלמדים על מגורים בנכס.
בנסיבות אלה לא נפל כל פגם בקביעת המשיבה כי העותר החל להתגורר בנכס למצער במאי 2015.

18. גם את הטענה כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי יש לדחות.
ככלל, חיוב רטרואקטיבי הוא פסול אלא אם קיימות נסיבות או טעמים המצדיקים זאת. בעע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עירית רמת גן [18.3.2012] קבע ביהמ"ש:
"על דרך רוב, חיוב רטרואקטיבי בארנונה אינו תקף, אלא אם התקיימו טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את סתירת החזקה כי לא הוקנתה לרשות מקומית סמכות להטיל חיובים למפרע ואת הכללת ההחלטה בתוך מתחם הסבירות (שם, בפס' 59-57; עע"ם 7749/09 אורט ישראל נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים ([פורסם בנבו], 30.11.2011)). כך למשל, נקבע כי תינתן חשיבות מיוחדת להתנהלותו של הנישום ולבחינת השאלה האם רובץ לפתחו "אשם" כלשהו (פרשת חברת החשמל, בפס' 57)".

בענייננו, היה על העותר להודיע לעיריה על התחלת השימוש בנכס. לא רק שהעותר לא עשה זאת אלא גם לאחר שהדבר התגלה לעיריה המשיך לטעון כי לא עשה שימוש בנכס עד ליום 17.5.17. בנסיבות אלה ה"אשם" לחיוב הרטרואקטיבי רובץ לפתחו של העותר. עסקינן בתיקון שומה מותר לאחר שהעיריה גילתה את מה שהעותר הסתיר ממנה והיה צריך לגלות לה ולא בחיוב רטרואקטיבי ( ראה גם 13620-09-12 שרותי רכב ישראלי ואבי בע"מ נ' מנהל הארנונה עירית בת ים [30.9.13].

19. סוף דבר אני דוחה את העתירה הן על הסף והן לגופה.
העותר ישלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכ"ט עוד בסך של 20,000 ₪.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ט, 24 יוני 2019, בהעדר הצדדים.