הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 55311-12-17

לפני כב' השופט אילן ש' שילה

המבקשים

1.עיריית נתניה
2.הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה
ע"י ב"כ עו"ד עופר צילקר

נגד

המשיבים

1. ועדה מקומית לתכנון ובנייה חוף השרון
ע"י ב"כ עו"ד ישראל נשבן
2. פלאפון תקשורת בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מאיה אשכנזי
3. סלקום ישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יוסי כץ
4. פרטנר תקשורת בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יעקב כהן

פסק-דין

עתירה להכריז על בטלותו של היתר בנייה להקמת תורן ומתקן לאנטנה סלולארית, שהוציאה רשות הרישוי של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף השרון ( המשיבה מס' 1), לבקשת החברות המשיבות מס' 2 – 4. הסוגיה המרכזית העומדת לדיון היא חוקיותה של החלטת רשות הרישוי לחדש החלטה קודמת של ועדת המשנה של הוועדה המקומית, לאשר בתנאים את הבקשה להיתר שהגישו המשיבות 2 – 4, לאחר שחלפו יותר משנתיים וחצי מאז שניתנה, ולהוציא את ההיתר.
1. סיפור המעשה
חברת פרטנר תקשורת בע"מ ( המשיבה מס' 4) מחזיקה במתקן לאנטנה סלולרית ("האנטנה"), הנמצא סמוך למושב אודים שבתחום התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף השרון (" הוועדה" או " הוועדה המקומית"). האנטנה נמצאת במרחק של כ-110 מ' ממערב לבתי מגורים במושב אודים, ובמרחק של כ-107 מ' ממזרח לבתי מגורים שבשכונת רמת פולג בנתניה.
לאחר הקמת מתקן האנטנה פנו תושבים ממושב אודים לוועדה בבקשה למצוא אתר חלופי למתקן החדש, וזאת טענתם לסמיכות המתקן הקיים לבתיהם. גם חברות פלאפון תקשורת בע"מ וסלקום ישראל בע"מ ( המשיבות 2 ו-3) ביקשו להקים מתקן לאנטנה סלולארית בתחום התכנון של הוועדה, במטרה לשפר את רמת הכיסוי הסלולארי באזור. הוועדה מצידה ביקשה כי המתקן שיוקם לאנטנות של המשיבות 2 ו-3 יהיה מתקן אחד משותף לכל שלוש החברות, וזאת מטעמים של איחוד תשתיות ומזעור הפגיעה בנוף.
הוועדה פעלה בשיתוף עם החברות המשיבות כדי לאתר מקום חלופי להצבת המתקן המשותף, ומקום כזה אכן אותר בחלקה 4 בגוש 7713, שמיקומה במרחק של כ- 150 מ' מערבית מהמתקן הקיים של חברת פרטנר. חלקה זו מנוהלת בידי רשות מקרקעי ישראל.
ביום 26.10.14 קיבלה ועדת משנה של הוועדה החלטה המאשרת, כפוף לקיום תנאים, הקמת מתקן שידור משותף לשלוש החברות (" המתקן"), וזאת מכוח תכנית המתאר הארצית למתקני תקשורת קטנים - תמ"א 36 א'. כפי שנראה להלן תוקף ההחלטה יכול היה להיות לכל היותר למשך שנתיים, שבמהלכן היה על החברות לקיים את התנאים ולקבל את ההיתר. הוועדה שלחה לשלוש החברות (" החברות") שומת היטל השבחה ודרישות לתשלום ההיטל כתנאי למתן ההיתר.
החברות סלקום ופלאפון עררו בפני ועדת הערר המחוזית להיטלי השבחה ופיצויים כנגד השומה והדרישה, והליכי הערר הסתיימו ביום 26.10.16, לאחר שחלפו שנתיים ממועד אישורה של ועדת המשנה.
חלפו כ- 7 חודשים נוספים, וביום 28.05.17, לאחר שהוסדר עניין היטל ההשבחה, החליטה רשות הרישוי שליד הוועדה לחדש את החלטת ועדת המשנה מיום 26.10.14 להקמת המתקן. בד בבד פעלה חברת פלאפון לחידוש אישורי הבטיחות והמסמכים הטעונים חידוש בשל חלוף הזמן. ביום 7.8.17 ניתן ההיתר, וכחודשיים לאחר מכן, ביום 15.10.17, החלו החברות בעבודות ההקמה.
ביום 26.12.17 הגישו העותרות את העתירה דנא, ובד בבד גם בקשה לצו ביניים, במעמד צד אחד, למנוע את המשך עבודות הבנייה. ביום 27.12.17 ניתן צו ארעי כמבוקש ונקבע מועד לדיון בבקשה, שנדחה לאחר מכן, לבקשת הצדדים, ליום 29.1.18. המשיבות הגישו תגובות לבקשה לצו ביניים ולעתירה לגופה, ובעת הדיון הסכימו כי התגובות ייחשבו לתשובות.
החלטה זו תעסוק אפוא בעתירה לגופה.
2. עיקר טענות בעלות הדין
2.1 טענות העותרות
הטענה העיקרית של העותרות היא שעל פי התקנות הרלוונטיות תוקפה של החלטת הוועדה ( לא אבחין להלן בין הוועדה לבין ועדת המשנה שלה) מיום 26.10.14 לאשר את הבקשה להיתר, פקע בתום שנה למתן ההחלטה, ולכל המאוחר בתום שנתיים. משפקע תוקפה של ההחלטה לא היה מקום ולא הייתה לוועדה סמכות לחדשה, בלי לחדש תחילה את ההליכים לאישור ההיתר, שכוללים בין השאר פרסום דבר הגשת הבקשה להיתר להקמת המתקן ומתן הודעה, למצער לעותרת מס' 1 שהיא בעלת נכס גובל במקרקעין הרלוונטיים. ממילא רשות הרישוי שליד הוועדה לא הייתה מוסמכת ליתן את ההיתר. לפיכך מבקשות העותרות לבטל את החלטת רשות הרישוי שליד הוועדה בדבר חידוש החלטת הוועדה ולבטל את ההיתר.
עם פקיעת תוקפה של החלטת ועדת המשנה, היה על המשיבות 4-2 להגיש לוועדה בקשה חדשה להיתר, לנקוט בהליך הפרסום מחדש כמצוות סעיף 18 לתמ"א 36 א', ורק אז רשאית הייתה ועדת המשנה לדון מחדש בבקשה להיתר הבניה.
דבר הגשת הבקשה להיתר בנייה לא הובא, , לפני הדיון בה, לידיעתה של הוועדה לתכנון ולבנייה נתניה, היא העותרת מס' 2. ס' 91 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 ("חוק התכנון והבניה"), קובע כי הודעה על הפקדת תוכנית מתאר מקומית תימסר לוועדה המקומית של כל מרחב תכנון מקומי הגובל בקרקע שבתחום התוכנית. בהיקש מהוראות סעיף 91 לחוק התכנון והבניה, יש לקבוע כי במקרה שבו בקשה למתן היתר בניה מוגשת באשר למקרקעין גובלים, לפי הוראות תמ"א 36 א', יש ליתן לוועדה המקומית הגובלת הודעה על הליך הרישוי ולאפשר לה להתנגד מכוח ס' 100 לחוק התכנון והבניה.
לעותרות נודע לראשונה על היתר הבניה רק בתחילת חודש דצמבר 2017, לאחר שנציגים משכונת רמת פולג הגובלת פנו אליהן, לאחר שהבחינו כי החלו עבודות הבניה בשטח. העותרות פנו לגורמים מטעם המשיבה 1 בניסיון למנוע את המשך הבניה, ומשזה לא צלח הוגשה העתירה דנן בהקדם האפשרי.

2.2 טענות המשיבה 1
א. לעניין חובת היידוע:
עם קבלת בקשת החברות להקמת המתקן, בשנת 2014, שלחה הוועדה הודעות בדואר רשום, על אודות הגשת הבקשה לעיריית נתניה, למכון וינגייט ולמנהל מקרקעי ישראל. אף על פי כן לא הוגשו כל התנגדויות לבקשה והוחלט לאשרה (בהחלטה מיום 26.10.14; להלן: "ההחלטה המקורית") . על כן, יש להניח כי בזמן אמת לא הייתה לעיריית נתניה כל התנגדות להקמת המתקן. התמשכות ההליכים להוצאת ההיתר נבעה מהתמשכות הדיון בעררים שהגישו החברות בעניין היטל ההשבחה.
לאחר מכן, בזמן קבלת ההחלטה לחידושה של ההחלטה המקורית, לא השתנו הנסיבות, התנאים התכנוניים והעובדתיים לעומת אלה אשר שררו במועד ההחלטה המקורית.
לפיכך לא היה צורך לשלוח את הודעות היידוע פעם נוספת.

ב. הוראות סעיף 18 לתמ"א 36 א' אינן מחייבות משלוח הודעה לעותרת 2, אלא לעותרת 1 בלבד, בהיותה בעלת נכס גובל. כאמור, העותרת 1 קיבלה בעבר הודעה בדבר הבקשה להקמת אותו מתקן שידור ולא הגישה התנגדות. אמנם סעיף 100 לחוק התכנון והבניה מעניק סמכות לוועדה מקומית להגיש התנגדות לתוכנית של ועדת מקומית גובלת, אך סמכות זו אינה מקנה זכות לעותרת 2 להתנגד לבקשה להקמת מתקן שידור, שהוגשה עפ"י הוראות תמ"א 36 א'. אין להרחיב את סמכות ההתנגדות של ועדה מקומית גובלת באשר למתקנים המוקמים מכוח תמ"א 36 א'.
ג. למתקן ניתנו כל ההיתרים הנדרשים, ובכללם היתר על ידי הממונה על הקרינה במשרד להגנת הסביבה , שהוא הרשות המוסמכת לאישור מתקני שידור. על פי ההיתר, טווח הבטיחות לבריאות הציבור הוא ברדיוס של מעל 35 מ' ואינו מגיע לבתי שכונת רמת פולג, שכן המרחק מהמתקן לבתים אלו הוא כ-140 מ.
ד. העתירה נגועה בשיהוי ויש לדחותה על הסף. העותרות ידעו על הכוונה להקים מתקן שידור כבר בשנת 2014, לא הגישו התנגדות ולא פעלו בכל דרך אחרת כנגד ההחלטה להקמת המתקן.
ה. באשר לחוקיות החלטת הוועדה:
הסמכות לאשר היתרי בניה על פי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, לאחר תיקון 101 לחוק, היא בידי רשות הרישוי. לא היה צורך לשוב ולשלוח הודעות על הכוונה לחדש את ההחלטה שכן לא עמדו בפני רשות הרישוי נסיבות חדשות או שינויים תכנונים אשר היה צורך להידרש להם בטרם תתקבל ההחלטה.
אפילו היה מקום לקבל את טענת העותרות בדבר אי חוקיות ההחלטה של רשות הרישוי, הרי שבנסיבות דנן יהיה נכון להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, ומכוחה ניתן שלא לבטל את ההיתר. ביטול ההיתר ושליחת הצדדים להגשת בקשה חדשה והדיון בה בוועדה המקומית יגרמו להתמשכות הליכים אשר כפי שתואר לעיל אין בהם כל שינוי או חידוש אחר המצריך קבלת החלטה שונה. כמו כן, המשיבות כבר התחילו בבניית המתקן.

2.3 טענות החברות
המשיבות 4-3 מסתמכות על טענות המשיבה 2 ומסכימות להן, לאחר שהמשיבה 2 הייתה זו שטיפלה בהליכי הרישוי להקמת המתקן. המשיבות חוזרות ביתר שאת על מרבית טיעוני המשיבה 1, ומוסיפות:
א. הפסיקה קובעת כי מקום שההיתר המבוקש תואם את התוכנית שחלה על המקרקעין (ובפרט תכנית מתאר ארצית), יש לוועדה שיקול דעת מוגבל לסרב לבקשה, ועל הסירוב להיות מבוסס על שיקולים תכנוניים משמעותיים אשר לא ניתן היה לעמוד עליהם בעת אישור התוכנית. על כן, ובהיעדר שינוי נסיבות כלשהו, ממילא זכאיות החברות לקבל היתר בניה חדש למתקן מכוח תמ"א 36 א'.
ב. העותרות מונעות משיקולי " NIMBY" זרים של תושביהן. העותרות מתרעמות על כך שהמתקן, שאמור לספק כיסוי סלולארי בין השאר אף לתושבי שכונת רמת פולג, יועתק למיקום סמוך יותר לשכונת רמת פולג מאשר המתקן הקודם. גם טענה זו של העותרות אינה במקומה, שכן המתקן החדש מרוחק יותר מבתי המגורים בשכונת רמת פולג מאשר האנטנה הקיימת של חברת פרטנר.
ג. בית המשפט לא יתערב בפעילותה של הרשות אלא במקרים חריגים, ולא יחליף את שיקול דעת מוסד התכנון בשיקול דעתו.
ד. אפילו מוצא בית המשפט להתערב, עדיין עומדת לחברות דוקטרינת הבטלות היחסית. בענייננו ההחלטה על מתן היתר הבניה, שתואם את התוכנית המאושרת, וההחלטה לחדש את ההחלטה המקורית לאחר פתרון סוגיית היטל ההשבחה, כפופות לקבלת כל האישורים הדרושים, וניתנו בסמכות, בתום לב ובסבירות.

3. דיון והכרעה

3.1 כאמור, הסוגיה המרכזית העומדת לדיון היא תקפות החלטתה של רשות הרישוי לחדש את ההחלטה המקורית של ועדת המשנה ובעקבות זאת הוצאת ההיתר . טיעוני העותרות עוסקים בפגמים שנפלו בהליך המינהלי, שבו החליטה רשות הרישוי לחדש את ההחלטה המקורית שניתנה כשנתיים וחצי קודם לכן, כשעל יסוד החלטת החידוש הוציאה ועדת המשנה את היתר הבנייה. אדון אפוא תחילה בפגמים נטענים אלו.
3.2 מלכתחילה, בשנת 2014, נדונה בקשת החברות למתן היתר בנייה על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 ("תקנות ההיתר"). תקנה 20( א), שהייתה בתוקף במועדים הרלוונטיים שבשנת 2014, קבעה כדלקמן:
"תוקפם של החלטה לתת היתר ושל היתר
(א) החלטת מוסד תכנון לתת היתר או לחדשו, תיחשב כבטלה בתום שנה מהיום שבו הודיע מוסד התכנון למבקש על אישור בקשתו, אם במשך התקופה האמורה לא הוצא ההיתר; מוסד תכנון רשאי להאריך את התקופה בשנה נוספת אם ראה צורך לעשות כן מטעמים מיוחדים שירשמו".

ולענייננו, על פי תקנה זו ההחלטה המקורית נחשבת כבטלה בתום שנה מהיום שבו הודיע מוסד התכנון לחברות על אישור בקשתן, ואין חולק כי דבר האישור הודע לחברות סמוך לאחר מתן ההחלטה.

ביום 4.7.16 פורסמו תקנות התכנון והבנייה ( רישוי בנייה), תשע"ו-2016 ("תקנות הרישוי"), שנכנסו לתוקף ביום 4.9.16. תקנות הרישוי החליפו, בין השאר, את תקנה 20 לתקנות ההיתר שבמקומה באה תקנה 46 שזו לשונה: "תוקפה של החלטה לאשר בקשה להיתר הוא שנתיים מיום שהתקבלה", הא ותו לא. במלים אחרות, אילו חלה תקנה זו בענייננו, הרי משלא הוצא ההיתר גם במשך שנתיים ממועד מתן החלטה המקורית, שוב לא הייתה למוסד תכנון, ובכלל זה ועדת המשנה, סמכות להאריך, או לחדש, תוקפה של אותה החלטה.
3.3 לטענת העותרות, הן על פי התקנה הקודמת הן על פי התקנה הנוכחית, משחלפו יותר משנתיים מאז מתן החלטתה המקורית של ועדת המשנה ( וכאמור אין חולקין כי החברות המשיבות יודעו על מתן ההחלטה סמוך לאחר שניתנה) וההיתר לא ניתן, הרי שזו בטלה, ולא הייתה לוועדה ואף לא לרשות הרישוי, הסמכות ל"חדשה", בין אם חלה התקנה הקודמת ובין אם חלה התקנה החדשה. לפיכך, רשות הרישוי לא הייתה מוסמכת לדון בבקשה להארכת תוקפה של אותה החלטה או לחידושה. על אחת כמה וכמה שרשות הרישוי לא הייתה מוסמכת לדון בבקשה המקורית, שהסמכות לדון בה הייתה לוועדה ( גם באמצעות ועדת המשנה). אילו נדרשה הוועדה לדון שוב בבקשה היה עליה לנקוט בהליכים הנדרשים לדיון בבקשה חדשה, ובין השאר מסירת הודעות לעותרות על דבר הגשת הבקשה, באופן שתהיה להן ההזדמנות להגיש התנגדויותיהן.
טענה זו נכונה וראויה ואף המשיבות אינן חולקות על כך שהתקנות לא הסמיכו את רשות הרישוי לחדש את ההחלטה המקורית שבטלה.

כנגד טענה זו מציגות המשיבות שתי טענות שכנגד:
3.4 הטענה האחת עניינה בכך שהרציונל לבטלות החלטה המקבלת בקשה להיתר הוא שבמהלך תקופה של שנתיים עשויים להשתנות התנאים שהיו בעת קבלת הבקשה, בין אם תנאים תכנוניים ובין אם תנאים עובדתיים בשטח הרלוונטי. אולם, שינויים שכאלו לא חלו. היה על כן מקום להניח שמשהודיעה הוועדה לעיריית נתניה על דבר הגשת הבקשה בשנת 2014, וזו לא הגישה התנגדות, הרי שהסכימה לקבלת הבקשה, והייתה מסכימה לה גם בשנת 2017, שהרי, כאמור לא חלו שינויים בנתונים הרלוונטיים.

סבורני שיש ממש בטענה זו. הדין ברור. ההחלטה המקורית פקעה, ועל הוועדה, ולא על רשות הרישוי, היה לשוב ולדון בבקשה לגופה. יתר על כן, החלטת רשות הרישוי בדבר "חידוש" תוקפה של ההחלטה המקורית, ניתנה על סמך המלצת מהנדס בלבד, ללא כל הנמקה, לרבות ההנמקה הנשמעת כיום כי לא חלו שינויים אלו ואחרים שעל כן יש להחזיק את העותרת מס' 1 כמי שהסכימה לבקשה לאישור היתר ולבקשה לחידוש ההחלטה. מה עוד שבעת החלטת החידוש כבר בוטלה תקנה 20 לתקנות ההיתר, ולא הייתה עוד סמכות לרשות הרישוי להאריך תוקפה של החלטת הוועדה, בוודאי ובוודאי כאשר זו נחשבה בטלה שנה וחצי
ויותר קודם לכן.
אין בטענה שהתנאים התכנוניים והעובדתיים לא השתנו במהלך שנתיים וחצי כדי להצדיק את החלטת רשות הרישוי, וודאי לא כפי שניתנה. פרוטוקול החלטתה של ועדת הרישוי הוא אותו פרוטוקול שהיה לפני ועדת המשנה שנתיים וחצי לפני מועד הדיון בוועדת הרישוי. החלטת ועדת הרישוי אינה מנומקת כלל, ואין בהחלטה או בפרוטוקול מילה וחצי מילה על כך שהתנאים התכנוניים והעובדתיים בשטח לא השתנו. אעיר גם כי הפרוטוקול וההחלטה אינם מציינים כלל את שמות חברי ועדת הרישוי ותפקידיהם. איני סבור כי בנסיבות אלו יש לשמוע היום את טענת המשיבות שדבר לא השתנה בתקופה של יותר משנתיים וחצי שחלפה מאז החליטה ועדת המשנה לאשר את הבקשה. גם בטענה שהואיל ועיריית נתניה – העותרת מס' 1 – לא הגיבה בזמנה להודעה על הגשת בקשתן של החברות המשיבות אין ולא כלום. אציין כי ראוי היה למען את ההודעה על דבר הגשת הבקשה למחלקת הנכסים, או למהנדס העיר, או למחלקת הבנייה, ולא לשולחה ל"עיריית נתניה" על דרך הסתם, כאשר אין לדעת למי עלולה הייתה ההודעה להגיע בתוך העירייה.

3.5 הטענה השנייה שבפי המשיבות היא שראוי לעשות שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית, וחרף הפגם שבחידוש האישור להיתר, לאחר שחלפה התקופה הסטטוטורית לתוקף החלטתה של ועדת המשנה, לא להביא לבטלות ההחלטה.

אינני סבור כי בנסיבותיו של המקרה דנן, אפשר להתגבר על הפגם שנפל בהחלטת רשות הרישוי באמצעות דוקטרינת הבטלות היחסית, או התוצאה היחסית (כהגדרתו של השופט י' זמיר).

אין בנסיבות העניין כדי להצדיק התגברות על הוראה מפורשת של תקנה 20(א) לתקנות ההיתר שקבעה מפורשות כי ההחלטה המקורית נחשבת בטלה כבר מיום 26.10.15, ואין להתיר לרשות הרישוי "לחדש" החלטה שבטלה יותר משנה וחצי קודם למועד ה"חידוש". לא הונחו בפני רשות הרישוי נימוקים של ממש לחידוש החלטה שפג תוקפה, והיא אף לא הייתה מוסמכת לעשות זאת בהתחשב בהוראת תקנה 46 לתקנות הרישוי שהייתה בתוקף במועד שבו נתנה החלטתה. ההחלטה לא נומקה בנימוקים שנשמעים היום מפי המשיבות, ואין לומר שנימוקים אלו עמדו בפני הרשות עת נתנה החלטתה. אין מדובר גם באיחור שאיחרה הרשות ממועד מנחה שנקבע בחיקוק.

גם התנהגות המשיבות אינה מצדיקה את הפעלת דוקטרינת הבטלות היחסית. מוסדות התכנון לא ראו דחיפות לחדש את ההחלטה המקורית בעוד מועד, ולא עשו דבר כדי לקדם את מתן החלטת ועדת הערר לעניין היטל השבחה. אף החברות לא פעלו בדרך המגלה דחיפות כלשהי. הן המתינו כשנתיים להחלטת ועדת הערר בעניין היטל ההשבחה , ולא ראיתי כי פעלו לקידום מתן ההחלטה. הן לא הציעו לשלם את היטל ההשבחה תוך שמירת זכותן להשבה במקרה שבו יתקבל הערר, ואף לא הציעו להמציא ערבות בנקאית בגין סכומי ההיטל, באופן שהיה מאפשר לקבל ההיתר סמוך לאחר מתן ההחלטה המקורית ובלי לפגוע בטענותיהן שבערר . גם לאחר שניתנה ההחלטה של ועדת הערר חלפו כ- 7 חודשים שבמהלכם לא ראו המשיבות דחיפות כלשהי לטפל בקידום קבלת ההיתר. בנסיבות אלו זעקתן של החברות בדבר הצורך הדחוף בהקמת המתקן נשמעת כזעקת הקוזק הנגזל.

אמנם, לכאורה ועל פי טענות המשיבות, אין סיכוי של ממש להתנגדות שתוגש לבקשת החברות, אך העותרות לא טענו לסיכוייהן בשלב זה, ואין לקבוע מעתה כי התנגדות שתוגש לבקשה למתן היתר למתקן אכן תידחה.

בנסיבות אלו איני מוצא הצדקה ליישם את דוקטרינת הבטלות היחסית.

3.6 לפיכך יש לקבוע כי ההחלטה לחדש את ההיתר ובעקבותיה ההחלטה ליתן את ההיתר בטלות.

לנוכח המסקנה שאליה הגעתי, לא מצאתי צורך להכריע בטענות נוספות שבפי המשיבות, כגון שלעותרת מס' 2 (ועדת התכנון והבנייה נתניה) אין מעמד. כך גם לא הכרעתי בטענות מבקשי הצירוף, שבפועל יוצגו בידי העותרות שפעלו עקב תלונתם, ושמכל מקום טענותיהם היו בפניי.

לסיכום

4. מהנימוקים דלעיל הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה ולבטל את החלטת רשות הרישוי שליד המשיבה 1 בדבר חידוש אישורה של הבקשה להיתר שהגישו החברות המשיבות.
העתירה מתקבלת.
המשיבות, בחלקים שווים ביניהן, תשאנה בשכ"ט עו"ד של העותרות בסכום של 50,000 ₪.

ניתן היום, י"ט אדר תשע"ח, 6 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

אילן ש' שילה, שופט