הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 49759-04-18

לפני
כבוד ה שופט אילן ש' שילה

העותר

רן עצמון
באמצעות ב"כ עו"ד ניר פוגל

נגד

המשיבים

1.פקיד רישוי כלי יריה
2.משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק
3.משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז מרכז (אזרחי)

פסק-דין

עתירה נגד החלטת הממונה על פקיד רישוי כלי ירייה במחוז מרכז ("הממונה"), מיום 8.3.18, שבה דחה עררים שהגיש העותר על החלטות פקיד רישוי כלי ירייה ("פקיד הרישוי") מיום 7.1.18, שבהן הורה על ביטול רישיונותיו של העותר להחזקת 4 אקדחים וכן על ביטול רישיונו כמדריך ירי. ההחלטות של פקיד הרישוי ושל הממונה ניתנו עקב התנגדות משטרת ישראל, שהגיעה למסקנה כי אם ימשיך העותר להחזיק בכלי יריה ("כלי נשק") הוא עלול לגרום לסיכון לשלום הציבור, וזאת לנוכח מספר מקרים שבהם נחקר בקשר למעורבותו בעבירות אלימות ואחרות. העותר גורס כי ההחלטות נושא העתירה לוקות בחוסר סבירות ומידתיות, ואין בהן כדי להצביע על משקל ראייתי של ממש המלמד על סיכון לציבור אם ימשיך העותר בהחזקת כלי נשק ובהדרכת ירי.

רקע
העותר, יליד שנת 1973 ובמקצועו הנדסאי בניין ומפקח בנייה. העותר פעיל גם כמדריך ירי מזה כ-10 שנים, והחזיק ברישיון מדריך ירי מוסמך מטעם המשרד לביטחון פנים ובתעודת מדריך ירי מעשי ממכון וינגיט. העותר אף משמש כשופט בתחרויות ירי במסגרת הארגון הבינלאומי IPSC ( International Practical Shooting Confederation). לעותר רישיונות לארבעה אקדחים, ששניים מהם חודשו לאחרונה בחודש אפריל 2017, ושניים אחרים בחודש דצמבר 2015. רישיון מדריך הירי הוצא בשנת 2011 וחודש ביום 10.12.17. כל הרישיונות היו בתוקף עד המועדים הרלוונטיים לענייננו.

ביום 10.9.15 ביטל פקיד הרישוי את רישיונותיו של העותר, וזאת בעקבות המלצת משטרת ישראל בגין תיק פל"א משנת 2015 שעניינו תקיפת סתם, השגת גבולו והיזק לרכוש במזיק. כן נפתחו נגד העותר שני תיקים פליליים קודמים בשנת 2008 ו-2010 בגין עבירות מטרד לציבור וכן עבירת איומים ותקיפה שנסגרו בחוסר ראיות ובחוסר עניין לציבור.
ביום 8.11.15 הגיש העותר חמישה עררים על החלטת פקיד הרישוי, וביום 6.2.15 קיבל הממונה על פקיד הרישוי את העררים שהגיש העותר. ביום 27.12.15 חודשו לעותר רישיונותיו ונקבע שעליו להמציא חוות דעת מהרופא המטפל לגבי התרופות שהוא נוטל. בתאריך 29.2.16 אישר משרד הבריאות לעותר להחזיק ברישיונות לנשיאת כלי נשק, בתנאי שיהיה במעקב וימציא חוות דעת רפואית מתאימה אחת לשנה (אושר ע"י משרד הבריאות גם באפריל 2017 ובאפריל 2018).

ביום 17.1.17 בוטלו רישיונותיו של העותר בעקבות התנגדותה של משטרת ישראל עקב תיק חקירה בגין איומים. לאחר מכן הסירה המשטרה את התנגדותה וביום 20.4.17 אושרו לעותר 3 בקשות להחזקת כלי נשק? לגבי שתי בקשות אחרות שהגיש הובהר לו כי עליו להיות חבר פעיל בהתאחדות הקליעה ולהופיע ברשימותיה. משלא עמד העותר בדרישות נדחו שתי בקשותיו הנוספות לחידוש רישיונות בגין אי עמידה בתנאים.

ביום 20.10.17 נפתח נגד העותר תיק חקירה נוסף בחשד לעבירות של תגרה, השגת גבול והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. מדובר בסכסוך בין העותר לבין אדם אחר שעמד עם כלי רכבו באופן המפריע לכניסה לחניית נכים. העותר חסם ברכבו את כלי הרכב של אותו אדם, וכשזה ניסה לתמרן ולצאת מהחנייה, חרף חסימתו, בעט העותר ברכבו ואף נכנס לרכב ולקח את מפתחותיו. אותו אדם התלונן כי המערער איים ש"ישחט" אותו. מחומר החקירה עולה כי העותר הכחיש את האיומים והתקיפה מצדו, אך הודה שנכנס לרכבו של הצד השני ולקח את המפתחות. כך גם הודה בהחזקת סכין – אולרים שלטענתו שימשו אותו בעבודה. נוכח אירוע זה, המליצה המשטרה לבטל את רישיונותיו של העותר להחזקת כלי נשק, וכן את רישיונו כמדריך ירי. ביום 7.1.18 ביטל פקיד הרישוי את רישיונו של העותר לשאת כלי נשק מסוים אחד, וכן את רישיונו כמדריך ירי, וביום 17.1.18 ביטל את רישיונותיו של העותר לשאת כלי נשק נוספים.

במחצית הראשונה של חודש פברואר 2018 הגיש העותר לממונה עררים כנגד החלטות פקיד הרישוי לבטל את רישיונותיו. ביום 8.3.18 דחה הממונה את העררים לאחר שהפנה את העררים לתגובתו של קצין משטרה בכיר שמונה לצורך כך (ס' 12(ג1) (2) לחוק כלי היריה, התש"ט–1949 ("החוק")), ונוכח המלצתו של זה מיום 7.3.18 שלא להשיב לעותר את הרישיונות. הממונה נימק את החלטותיו בקיומו של תיק מב"ד העוסק באירוע מיום 20.7.17 (עניין החנייה) שבאותה עת נמצא במחלקת התביעות לצורך הגשת כתב אישום, וכן לנוכח רישומים קודמים בקשר עם עבירות אלימות, וזאת כאשר רצף האירועים שנחקרו "מעיד על התנהגותו התוקפנית ומגביר את מסוכנתו להחזקת כלי ירייה". שהיו במערכת המשטרה לעותר בדבר עבירות אלימות המעידים על התנהגות תוקפנית ומגבירים את מסוכנותו להחזיק כלי ירייה.

מכאן העתירה.
ההליכים בעתירה
בדיון מוקדם שקיימתי ביום 10.10.18 ביקשתי לדעת אם הוגש כתב אישום נגד העותר בגין אירוע החנייה או שמא הוחלט שלא להעמידו לדין. בהודעה שהגישו המשיבים לאחר הישיבה הם הודיעו שהוחלט שלא להעמיד את העותר לדין. בישיבה נוספת, שקיימתי ביום 5.11.18, ביקש ב"כ המשיבים שהות של 45 יום כדי לשקול את עמדתם בעתירה, לנוכח סגירת תיק החקירה. ביום 9.12.18 הודיעו המשיבים כי בהתאם להערכתם המקצועית הם עדיין מתנגדים לכך שהעותר יחזיק ברישיונות לנשיאת כלי ירייה. ביום 24.12.18 קיימתי ישיבה נוספת שבה השלימו בעלי הדין את טיעוניהם, וביום 2.1.19 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת כי הם עומדים על בירור העתירה לגופה, ומבקשים כי בית המשפט "יתן פסק דין בעתירה על יסוד כתבי הטענות והטיעונים בע"פ שנשמעו בפניו".

עיקר טענות העותר
העותר בעל רישיונות לנשיאת כלי ירייה במשך יותר מ- 20 שנה, ומעולם לא נטען נגדו כי השתמש בנשק שלא כדין. החלטות המשיבים חורגות באופן מהותי ממתחם הסבירות. אין בנימוקיו הלקוניים של הממונה ללמד על "משקל ראייתי נכבד", או על "סיכון לציבור" מהתנהגות העותר.
המשטרה הביעה עמדתה בפני הממונה בלא ששקלה את הנסיבות.
אין לקבל את עמדת המשיבים כי רישומים של אירועים שנחקרו מהשנים 2008, 2010 ו-2015 מהווים רצף אירועים המצביע על מסוכנות המצדיקה את ביטול רישיונותיו, שהרי על אף רישומים אלו חודש רישיונו של העותר כמדריך ירי ביום 10.12.17, כחודשיים וחצי לאחר אירוע החנייה. חזקה על הרשות המנהלית שלו היה חשש אמיתי לסיכון הציבור, הייתה מסרבת לחידוש הרישיון ולא ממתינה חודש נוסף כדי לבטלו.
המשיבים פגעו בזכות הטיעון ובחובת השימוע של העותר. למעשה לא קוים שימוע בעניינו בטרם בוטלו רישיונותיו, והעררים הם לכל היותר בבחינת שימוע מאוחר.
תיק אירוע החנייה שבגינו בוטלו הרישיונות נסגר מחוסר ראיות. למשיבים "שיטה": הם מבטלים רישיון מסיבה אחת, וכאשר היא מתאיינת הם מוסיפים בערר סיבות ונימוקים נוספים כדי להצדיק את החלטת הביטול.

עיקר טענות המשיבים
נקודת המוצא היא כי אין לאדם זכות קנויה לקבלת רישיון לנשיאת כלי נשק, ומעצם טיבו רישיון ניתן לתקופה קצובה בלבד. מדיניות המשרד לביטחון פנים נועדה לאזן בין האינטרס להבטיח את ביטחונו של הפרט אל מול הרצון להגן על שלום הציבור.
לא נפל פגם בהחלטת פקיד הרישוי או בהמלצת המשטרה. הערכת הסיכון לשלום הציבור נעשית על פי כללי "הראיה המנהלית", וקיומו של חשש סביר לשלום הציבור. הראיות מלמדות על המסוכנות הנשקפת מצדו של העותר, ואין בכך שהעותר לא הועמד לדין בגין אף אחד מהאירועים שבהם היה מעורב כדי למנוע מהמשיבים להידרש לאותן נסיבות בגיבוש החלטותיהם. עיון בחומרי החקירה מעלה כי בשלוש השנים האחרונות נפתח נגד העותר תיק חקירה אחד כל שנה, בגין אירוע אלים, וכי המתלוננים הם אנשים שונים ללא קשר ביניהם.
גם אם חזרה בה המשטרה מהחלטתה לבטל את רישיונותיו של העותר עם סגירת תיקי החקירה הקודמים, אין בכך למנוע בעדה לשוב ולהעריך מחדש את הנסיבות.
אפילו נפלה טעות בהחלטתו המקורית של פקיד הרישוי, בכך שלא התייחס לכלל הנסיבות, אלא רק לאירוע החנייה, עדיין יש נימוקים נוספים לביטול הרישיונות כמפורט בהחלטות הממונה. העותר אדם אלים שמבקש להחזיק בנשק כשאין פרנסתו ממנו, ויש לשקול זאת מול האינטרס של שלום הציבור.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית לענייננו קבועה בחוק ונשנתה בפסיקות של בית המשפט העליון ובתי המשפט לעניינים מנהליים. נשיאת כלי נשק מותנית ברישיון מכוח סעיפים 4 ו-5 לחוק. המוסמך לתת רישיון לפי החוק, רשאי לפי שיקול דעתו לתת רישיון או לסרב לתתו, וכן לבטל רישיון תוך תקופת תוקפו (סעיף 12 לחוק). הרשות המוסמכת היא פקיד רישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר שהוסמך לכך (סעיף 11(2) לחוק). על החלטת פקיד הרישוי ניתן להגיש ערר לממונה (סעיף 12(ג1)(1) לחוק). כאשר מוגש ערר על החלטת פקיד הרישוי, על הממונה להעבירו לתגובתו של קצין המשטרה שמונה לשם כך ("הקצין הממונה"; סעיף 12(ג1)(2) לחוק).

החוק אינו מפרט את השיקולים העומדים בבסיס שיקול הדעת של הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או ביטולו, אך שיקולים אלו נגזרים מהמטרה שלשמה נדרש הרישיון מחד גיסא, ומהצורך להגן על שלום הציבור מאידך גיסא. משטרת ישראל היא הגורם המקצועי שהמחוקק הסמיך להציג את חוות דעתה בפני הגורם המוסמך, כאשר זה עוסק בשאלה אם ליתן או לבטל רישיון. להמלצת קצין המשטרה יש אפוא משקל מרכזי בהחלטות פקיד הרישוי והממונה.

בבוא קצין המשטרה, פקיד הרישוי והממונה להמליץ או להחליט בדבר ביטול רישיון, עקב סיכון לציבור, הם פועלים על פי כלל הראיה המנהלית, והם רשאים להסתמך בהמלצה או בהחלטה גם על חומר חקירה בתיקי חקירה, פתוחים או סגורים, ואפילו על מידע מודיעיני ( עע"מ 3792/14 עובד רופל נ' המשרד לבטחון פנים והאגף לרישוי כלי יריה (23.3.15); עע"מ 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים (24.7.08); עת"מ (נצ') 25896-09-10 מועלם נ' משרד הפנים (6.3.11); עת"מ (י-ם) 2719-05-12 כהן נ' השר לבטחון פנים (11.7.12)).

כאשר מדובר בביטול רישיון מוטל על הרשות נטל מיוחד להצדיק את ההחלטה בדבר ביטול הרישיון, ונדרשת לביטולו תשתית ראייתית (מנהלית) מספקת. כדברי השופט (כתוארו אז) א' ברק: "חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים ... אך משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס, ובית-משפט זה יבטל את הביטול. הרשויות המוסמכות העוסקות בענייני ביטחון כפופות למשפט המינהלי כמו כל רשות אחרת, וההתערבות של בית-משפט זה בהחלטותיהן אינה נעשית על פי כללים מיוחדים ושונים" (בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317, 328 ו- 330 (1981)).

בענייננו מדובר בעותר שקצין משטרה בכיר מצא כי המשך החזקתו בכלי נשק מסכנת את הציבור, ועקב כך ביטל פקיד הרישוי את רישיונותיו. אכן פקיד הרישוי ביטל את הרישיונות בראש ובראשונה עקב החשדות נגד המערער שנבעו מאירוע החנייה, וכאשר העניין היה עדיין בחקירת המשטרה. גם נימוקי פקיד הרישוי לא היו מפורטים ולא עמדו בחובת ההנמקה, אולם העתירה מופנית כלפי החלטות הממונה בעררים שהגיש העותר, והממונה הפנה את העררים, כמצוות החוק, לקצין הממונה שהוסיף ופירט גם תיקי חקירה קודמים שבהם יוחסו לעותר מעשי אלימות, והממונה שדחה את העררים הסתמך בהחלטתו באופן מפורט גם עליהם.

כאמור, נכון הוא שפקיד הרישוי ביטל את רישיונותיו של המערער תוך הסתמכות על המלצת קצין המשטרה וללא הנמקה מפורטת. לא זו בלבד אלא שלאחר מכן גם החליטה המשטרה שלא להעמיד לדין את העותר בגין אירוע החנייה, דבר המלמד לכאורה שלא ראתה בחומרה של ממש את התנהגות העותר באותו מקרה, גם אם החליטה כפי שהחליטה בנימוק שאין בידה די ראיות להוכחת האשמה. אילו הייתה רק החלטת פקיד הרישוי בפניי, הייתי סובר כי יש לבטל את החלטתו או להחזירה לבחינה נוספת ולהחלטה חדשה. אולם, בינתיים הגיש העותר את ערעוריו, שהם עצמם לא נומקו בנימוקים מפורטים, העררים הגיעו לממונה שקיבל כאמור את המלצתו של הקצין הממונה, שהסתמך על שלל המקרים שבהם היה העותר מעורב, ובסופו של דבר דחה הממונה את העררים. אמנם נימוקי הממונה חוזרים במידה רבה על עמדת הקצין הממונה, אך עדיין הם עומדים כנימוקים שאותם יש לבחון, ואין לומר שהחלטתו אינה מנומקת.

איני סבור כי זכות השימוע של העותר נפגעה. זכות השימוע מקוימת גם כאשר ההליך המינהלי נעשה בכתב, ללא שמיעה פנים אל פנים של הטוען. ממילא, הייתה לעותר הזדמנות לטעון טענותיו בכתבי הערר והייתה לו הזדמנות נוספת בבית משפט זה, כאשר טען באמצעות בא כוחו את מלוא טענותיו. בית המשפט אף ראה לנכון לאפשר למשיבים הזדמנויות נוספת לשקול את החלטתם, ראשית כדי לברר אם יוגש כתב אישום נגד העותר בגין אירוע החנייה אם לאו, ושנית, לאחר שהוחלט שלא להגיש כתב אישום, כדי לשקול עמדתם מחדש. בנסיבות אלו איני רואה פגיעה בזכות השימוע של העותר ואיני רואה מקום להחזיר העניין לפקיד הרישוי או לממונה כדי שישובו וייבחנו את טענות העותר, ואבחן אותם להלן.

העותר טען כי החלטות המשיבים חרגו ממתחם הסבירות, היו לקוניות ולא נומקו. אכן כזו הייתה החלטת פקיד הרישוי שכך כתב: "הסיבה בגינה בוטל הרישיון: המלצת משטרת ישראל בגין פ"א 465287-17 תגרה במקום ציבורי, השגת גבול, החזקת אגרופן או סכין שלא להגנה עצמית". כפי שכבר אמרתי, אילו נימוק זה בלבד היה עומד בפניי היה מן הראוי לבטל את החלטת פקיד הרישוי.
אולם, לא כן החלטת הממונה שאביא אף אותה כלשונה:
"ערר שהוגש, הועבר להתייחסות הקצין הממונה במשטרה ... ולהלן תגובתו:
1. עניינו של העורר נדון פעם נוספת, ולאחר שקילת מלא השיקולים הנדרשים המלצתי היא להמשיך להתנגד למתן רישיון נשק לעורר מהנימוקים הבאים:
א. תיק מב"ד, פל"א 465287-2017 של תחנת מודיעין, בעבירות של תגרה במקום ציבורי, הסגת גבול פלילית, החזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה, העורר נחקר באזהרה, העורר בחקירתו הודעה בהחזקת האולרים. התיק נמצא בתביעות לצורך בחינה והחלטה לגבי כתב אישום.
ב. לרשות העורר רישומים קודמים בעבירות אלימות ולמרות שאושר בערר ב-29.11.15 לאחר הרישומים נגדו, בכל זאת רצף הרישומים מעיד על התנהגותו התוקפנית ומגביר את מסוכנותו להחזקת כלי ירייה.
2. לאור כל המפורט לעיל, עמדת המשטרה היא, באם העורר יחזיק ברישיון לנשק מכל סוג שהוא, יהיה סיכון לשלום הציבור.
לאחר עיון בחומר שהוצג בפנינו, נשקלו טיעוניו של העורר והאינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור וביטחונו מאידך, החלטתי להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור ולא לאפשר בשלב זה מתן רישיונות לעורר ..."

אין לומר שהחלטה זו אינה מנומקת. ייתכן ואפשר היה להוסיף לפרט ולבאר את הנימוקים, לעמוד על אינטרס העותר לשאת ברישיונות, ולהוסיף מלים על המסוכנות העולה מהמקרים שבהם מדובר. אך בסופו של דבר הנימוקים ברורים. בכל האירועים מדובר בתלונות על התנהגות אלימה של העותר, ואין לומר כי יש קשר כלשהו בין המקרים או בין המתלוננים; הקשר היחיד ביניהם הוא העותר. מדובר במעורבותו של העותר בחמישה מקרים, מהם שלושה בשנים האחרונות ממש, ואין לכחד כי גם שני אירועים קודמים, בשנים 2008 ו- 2010, מלמדים משהו על מסוכנות העותר. מכל מקום, לדידי די בשלושת האירועים האחרונים כדי לעמוד על הסיכון שעלול לנבוע מהתנהגות העותר. אציין כי בכל אחד מהמקרים האחרונים בוטלו תחילה רישיונות העותר, שאמנם לאחר מכן הוחזרו לו, אך היה על העותר לראות בכך התראה ברורה לתקן את דרכו, ולמרבה הצער הוא לא עשה כן.

התנהגות אלימה, חוזרת ונשנית, ברמת הראיה הנדרשת במשפט המינהלי, היא התנהגות המעוררת חשש למסוכנות, במיוחד כשהמתנהג כך נושא עליו נשק, גם אם לא הפעילו. עולה מרצף האירועים כי העותר הוא מאלו שקלים לכעוס, וגם אם עד כה לא עשה שימוש בכלי הנשק שבידו, עדיין נמצא שהוא בעל נטייה חזקה לרגוז, לאיים ולנקוט במעשים. אינני סבור כי יש לראות את מעשיו של העותר, בנסיבות חוזרות ונשנות, וכפי שאירעו לפחות באירוע החנייה, משום מעשים במדרג כה נמוך של אלימות, עד שאין ללמוד מהם על חשש למסוכנות.

כאמור לעיל, את מסוכנות העותר יש להעריך על פי כללי הראיה המנהלית, ופקיד הרישוי או הממונה, רשאים להסתמך בהחלטתם על כל ראיה מנהלית, לרבות חומר חקירה בתיקי חקירה פתוחים או סגורים. אפילו נסגרו תיקי החקירה, בין בעילה של חוסר ראיות ובין בעילה של חוסר עניין לציבור, עדיין רשאית הרשות להסתמך עליהם, אף שאין חולק כי יש לעשות זאת בזהירות, במיוחד כאשר מדובר בביטול רישיון להבדיל ממתן רישיון או חידושו.

בענייננו אין מדובר באדם שקיבל את הרישיונות לצורך הגנה, אלא מדובר בעותר שזה תחביבו, ודומה כי האינטרס של העותר בתחביביו אינו דומה לאינטרס של אדם הנזקק לכלי נזק לשם ביטחון והגנה. בבוא הרשות לשקול את האינטרס של העותר בתחביביו, כאשר העותר כבר הוזהר מספר פעמים במקרים קודמים בדבר האפשרות שהרישיונות יבוטלו במקרים שבהם ינקוט באלימות, לרבות באיומים, הרי שאינטרס הציבור גובר.

יפים לעניינו דברי המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: "אין דופי בגישה זהירה ביותר ומחמירה מטעם הרשויות בעניין מתן רשיון לכלי יריה. בישראל, להבדיל מארה"ב, אין זכות חוקתית לשאת כלי נשק, ושיקול דעתן של הרשויות רחב, לפי סעיף 5(א) לחוק, תש"ט-1949, וכל המקפיד והנזהר הרי זה משובח. דעת לנבון נקל, כי אילו ניתן רשיון נשק בידי מי שאינו ראוי לכך, ולאחר מכן היה נעשה שימוש שלא כדין בנשק, איזו צעקה גדולה ומרה תבוא, וכבר כתב השופט (כתארו אז) ברק בבג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337, 339 (1985) 'אכן אין לו לאזרח זכות להחזיק ולשאת כלי יריה, וסבירה היא המדיניות המבקשת לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי הציבור ...' (עע"מ 3792/14 רופל נ' המשרד לבטחון פנים (23.3.15))".

כאמור, נגד המערער נפתחו חמישה תיקים שונים בשנים האחרונות, ארבעה מהם קשורים להתנהגות אלימה מצדו כלפי אנשים שונים, כאשר התיקים אינם קשורים אחד לשני וקרו בסיטואציות שונות. וכדברי השופט רובינשטיין בעניין רופל: "התמונה שעמדה לנגד עיני ועדת הערר בנידון דידן ... משקפת הצטברות של נושאים שלגביהם התעוררו סימני שאלה, והגם שהתיקים שנפתחו נסגרו, עדיין אין לבוא בטרוניה כשננקט מבט כולל כלפי אותה הצטברות. מבלי לפגוע במערער, אין בהחלטה איפוא חוסר סבירות, בודאי לא קיצוני, המצדיק התערבות ..." (פסקה יא).

הלכה יסודית היא כי בבוא בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על מעשה המינהל, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, ולא ישים עצמו בנעלי הרשות: "...בית-משפט זה לא יתערב בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת, כאשר זו פועלת בתום-לב, ומודרכת על-ידי שיקולים ענייניים וסבירים, אינם חורגים מדלת האמות של החוק המסמיך, והדברים ידועים ... הכלל של אי-התערבות בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת יפה במיוחד. כאשר המדובר בהתערבות בהחלטות של גורמים כגון צבא או משטרה, המופקדים על הבטחת ביטחוננו כלפי חוץ או כלפי פנים ..." (בג"צ 237/81 יחזקאל דעבול נ' עיריית פתח תקווה ואח', פסקה 6 לדברי השופט בך (15.7.82)).

לא מצאתי ממש בשאר טענות העותר, בין השאר כאילו המשיבים נוקטים בשיטה להוסיף בהחלטה שבערר נימוקים נוספים להצדקת החלטתו של פקיד הרישוי. אזכיר כי כבר בתגובת הקצין הממונה הוזכר "רצף רישומים קודמים בעבירות אלימות, המעידים על מסוכנותו של העותר", וכאמור לעיל אפילו נכון היה שהחלטת פקיד הרישוי תהיה מפורטת ומנומקת עדיין אין בכך כדי להעיד על נימוקים נוספים שנשמעו רק בתשובת המשיבים לעתירה, אלא על פירוטם בלבד. המקרה דנן אינו דומה למקרה שהיה בעת"מ 12930-12-17 סלוקי כהן נ' משרד הפנים והאגף לרישוי כלי נשק (4.10.18) שממנו מנסה העותר להיבנות.

אין בכך שבמקרים הקודמים החליטה המשטרה, בסופו של דבר, להסכים להחזרת הרישיונות לעותר, כדי למנוע מהמשיבים לשוב ולהעריך מחדש את מסוכנותו של העותר, על יסוד המקרים הקודמים המצטרפים לאירוע האחרון – אירוע החנייה. זאת נוכח החשש לשלום הציבור (עע"מ 1386/04 המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' עמותת נאות ראש העין (20.5.08); בג"צ 11269/03 כמאל נ' שר המשפטים פ"ד נט(3) 205, 214 (2004)).

ב"כ העותר מנה שורה ארוכה של עתירות וערעורים שבהן בוטלו החלטות המשיבים והוחזרו רישיונות לעותרים. לא אמנה כרוכל את כל אותם מקרים ואומר רק כי ענייננו שונה בנסיבותיו, נוכח האירועים החוזרים ונשנים שבהם היה העותר מעורב.

בשולי הדברים אציין כי העותר טען שהוא ראוי לקבל רישיון לשאת נשק מפני שהוא עובד בשטחי יהודה ושומרון. טענה זו אין מקומה בעתירה זו, ויש להניח כי אם העותר יגיש בקשה מתאימה, לאחר חלוף לפחות שנה מיום שבוטלו רישיונותיו, ישקול פקיד הרישוי את בקשתו לגופה, תוך התחשבות בהתנהגותו הן שבעבר הן במשך התקופה שמאז בוטלו הרישיונות.

עולה מן המקובץ כי אין מקום להתערב בהחלטת הממונה ויש לדחות את העתירה.
העתירה נדחית.
נוכח האופן בו החליט הפקיד הממונה את שהחליט לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

אילן ש' שילה, שופט