הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 42033-08-20

בפני
כבוד ה שופט צבי דותן

העותרת:

טליה כהן
ע"י ב"כ עוה"ד דוד חכמוב

נגד

המשיבים:
משרד הבינוי והשיכון
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל הורנשטיין ועו"ד ליפז סרוסי דותן

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד זיוה אזולאי

פסק דין

העותרת היא אישה קשת יום, בת 37 כיום, אם לשמונה ילדים קטינים, ובעלה נכה, ומקבל קיצבת נכות כללית מביטוח לאומי. מפאת מצבם הכלכלי, האישי והסוציאלי של העותרת ומשפחתה, הם נמצאו על ידי המשיב 1 זכאים לדיור ציבורי. לאחר המתנה ממושכת, וכשהגיעו העותרת ובעלה לראש תור הממתינים, השכירה להם חברת עמידר, בשנת 2013, דירה ציבורית בת 2.5 חדרים ברחוב החי"ל 27 ברעננה, בקומה 4, ללא מעלית, ומאז גרו הם בדירה זו. באותה עת היו הם מטופלים בארבעה ילדים קטינים.

בשנים הבאות נולדו עוד שני ילדים, ובשנת 2016, כאשר המשפחה מונה כבר 8 נפשות, פנתה העותרת אל המשיב 1 בבקשה להעביר את המשפחה לדירה אחרת, המתאימה למגורי 8 נפשות. הועדה העליונה של המשיב 1 דנה בבקשה ביום 13/7/16 והחליטה לאשר למשפחה החלפת דירה לדירה ציבורית אחרת ברעננה, בת 4 חדרים, בקומה 3 ומעלה. העותרת ובעלה נכנסו אפוא לתור הממתינים לדירה ציבורית בת 4 חדרים, בקומה 3 ומעלה, ברעננה.

אולם, בהחלטה מאוחרת יותר של הועדה, ביום 10/12/17, הוחלט להרחיב את הדירה שהם מתגוררים בה, ברחוב החי"ל, באופן שייתן מענה לצפיפות הדיור.

העותרת טוענת כי מנהל סניף עמידר, מר דוד שמש, אמר לה, בשנת 2018, כי על מנת שירחיבו להם את הדירה (החי"ל), עליהם לצאת ממנה לתקופת השיפוץ, ועם סיום העבודות הובטח לעותרת כי הם יחזרו לדירה גדולה ומרווחת לשביעות רצונם.

העותרת ובעלה חתמו אפוא, ביום 15/5/18, על חוזה שכירות דירה בשוק החופשי ברחוב חפץ חיים ברעננה, פינו את הדירה ברחוב החי"ל, לצורך שיפוצה והרחבתה כאמור, ועברו להתגורר ברחוב חפץ חיים, ככל הנראה ביום 31/5/18 (מועד תחילת השכירות). גובה דמי השכירות בחפץ חיים הוא 4,000 ש"ח לחודש, כשסכום של 3,800 ש"ח מקבלת העותרת כסיוע מהמשיב 1.

בהמשך אותה שנה (2018), נולדו לעותרת שני תאומים, ועתה, כשהמשפחה מונה כבר 10 נפשות, ומחמת הדוחק שבו חיו, ביררה העותרת מה התקדם עם שיפוץ הדירה ברחוב החי"ל. היא נחרדה לגלות כי לא בוצעו שום עבודות בדירה זו, וכי בקיץ 2018, היינו, זמן קצר לאחר שהעותרת ומשפחתה פינו אותה, אוכלסה בה אם חד הורית עם שני ילדים קטינים. העותרת התעמתה עם מר דוד שמש מדוע הטעה אותה והוציא אותה מהדירה בעורמה, והלה הגיב "צפוי תמ"א, והחלטנו לוותר על ההרחבה".

העותרת טוענת כי המשיבים פינו אותה שלא כדין תוך הטעייה ומצג שווא, ומשיקולים זרים, מהדירה ברחוב החי"ל, לצורך איכלוסה ע"י אחרים, שעה שמעולם לא היה בכוונתם לבצע הרחבה, שכן, מבדיקת תיק הבניין בעירייה עולה, כי אין היתרי בניה להרחבה , וכל שנטען ע"י המשיבים בעניין זה היה שקרי לחלוטין. מחדלם מתבטא גם בכך שאיכלסו משפחה אחרת בדירה, מבלי שנמצא קודם לכן פתרון דיור חלופי לעותרת.

מכיוון שתשתית עובדתית נטענת זו, בדבר פינוי העותרת ומשפחתה מהדירה ברחוב החי"ל, בעורמה ומתוך שיקולים זרים, מהווה בסיס לעתירה; ומאחר שהתמונה העובדתית, העולה מגירסת המשיבים ומהמסמכים בתיק, היא שונה לחלוטין ומוכיחה כי אין בסיס לטענות הללו של העותרת; אפרט כאן את ההשתלשלות העובדתית כפי שאירעה במציאות, זאת על מנת שניתן יהיה לדון בעתירה כמות שהיא, על בסיס ההשתלשלות העובדתית הנכונה.

ובכן, מן המסמכים עולה כי הייתה גם הייתה תכנית להרחבת הדירה ברחוב החי"ל, ואף אושרה הזמנה, בסכום של 350,000 ש"ח (נספח מש/5 לכתב התשובה לעתירה).

בהמשך, במרץ 2018, התברר שהתקבל אישור לבצע תמ"א 38 לבניין, ומשום כך העירייה איננה מאשרת את תכנית ההרחבה, וגם אין צורך בה, משום שהתמ"א תכלול חיזוק המבנה, התקנת מעלית, והרחבת הדירה (ראה מש/5 וכן מש/9).

במאי 2018 פינו כאמור לעיל העותרת ומשפחתה את הדירה, ואושר להם סיוע בשכר דירה. בתוך כך אושר לעותרת גם, כי ההתניה, הנהוגה בדרך כלל, שהחלפת דירה ציבורית אחת באחרת מותנית בהחזרת הדירה למאגר הדירות הציבוריות, לא תחול במקרה זה (נספח מש/6 לכתב התשובה), זאת משום שאין צורך להחזיר את דירת החי"ל למאגר, שהרי היא מיועדת, בתום תהליך התמ"א, למגורי העותרת ומשפחתה.
במלים אחרות, מדובר במצב חריג, שבו העותרת ומשפחתה המשיכו להחזיק בדירה ברחוב החי"ל, ובד בבד גרו בדירה ברחוב חפץ חיים ,וקיבלו סיוע כדי כמעט מלוא דמי השכירות שם.

ההתפתחות הבאה הייתה, שהתברר, באוגוסט 2018, שלא תתקיים תכנית תמ"א 38 בבניין שברחוב החי"ל. בשלב הזה הדירה ברחוב החי"ל הייתה עדיין פנויה ולא מאוכלסת, ושמורה (כאמור לעיל) לעותרת ולמשפחתה. אולם עיריית רעננה, בשם העותרת, הודיעה למשיבים, ביום 15/8/18, כי "משפחת כהן לא יכולה לחזור להתגורר בדירה קטנה זו, עם שמונת ילדיהם, נבקשכם לתת למשפחה אישור לדירת נ"ר בעיר רעננה" (נספח מש/10 לכתב התשובה).

ביום 29/4/19 פנה בעלה של העותרת לרכזת השטח מטעם עמידר והחזיר לה את החזקה בדירת החי"ל (נספח מש/13). הדבר נעשה משום שהמשפחה התקשתה לשלם ארנונה עבור שתי דירות, הדירה בהחי"ל, והדירה בחפץ חיים. החזרת הדירה נעשתה מרצונם, וללא כל דרישה מעמידר לעשות כן (ר' תצהיר הגב' מלכה צדוק נספח מש/15).

מספר ימים לאחר מכן, ביום 7/5/19, שוב הודיעה עיריית רעננה למשיבים, כי "משפחת כהן לא יכולה לחזור להתגורר בדירה קטנה זו, עם שמונת ילדיהם, המשפחה נאלצת להישאר בדירה השכורה ברחוב חפץ חיים" (נספח ע/3 לעתירה).

בהמשך התנהלה תכתובת בין גורמי המשיב 1 ועמידר, ממנה עולה כי, לאחר שעניין תמ"א 38 ירד מהפרק, צריך לברר עם העותרת ובעלה האם הם מעוניינים לבצע את ההרחבה בדירת החי"ל, שעליה דובר בזמנו (ר' פיסקה 9 לעיל), ומר דוד שמש מדווח, במייל מיום 19/5/19, כי הם "לא מעוניינים, החזירו את הדירה, מבקשים סיוע בשכ"ד, ולהיכנס לתור הממתינים לדירה בת 4 חדרים" (ר' נספח מש/14).

רק אחרי כל אלה, הושכרה הדירה ברח' החי"ל, ביום 16/7/19, למשפחה אחרת, אשר נכנסה להתגורר בה ביום 28/8/19.

העולה מן האמור עד כה הוא, שטענות העותרת בדבר פינויה מדירת החי"ל בעורמה/מצג שווא/משיקולים זרים, על מנת לאכלס בדירה משפחה אחרת, כל אלה הן טענות רחוקות מהמציאות, וחבל שהעותרת נזקקה לטענות שכאלה על מנת "לחזק" את עתירתה.
אני דוחה את הטענות הללו, ומדגיש כי בהמשך הדרך לא אתייחס אליהן כבסיס או כ"רקע" שיש בו , אולי , בשל חריגותו וחומרתו, כדי להטות את הכף לטובת העותרת יתר על מה שהיא זכאית לו כמו כל זכאי דיור ציבורי אחר, במצב דברים רגיל.

ביום 18/7/19, בעקבות פניה של העותרת ובדיקה רפואית, הוחלט לאשר לעותרת ולמשפחתה זכאות לדירת 4 חדרים בקומה 2 ברעננה (נספח מש/18).

ביום 25/7/19 הגישה העותרת בקשה לרכישת דירת נ"ר ("נכסי רכישה" – דירות ספציפיות הנרכשות ע"י המשיב 1 לצורך מגורים בלבד עבור זכאים ספציפיים), בקשה שלא נדונה, שכן, לא מתקיימות כיום רכישות של דירות נ"ר. תחת זאת, דנה ועדת האיכלוס העליונה ביום 31/7/19 באפשרות לתת לעותרת זכאות לדירה בקומה 1, או בקומת קרקע. בקשה זו נדחתה, שכן "לאור חוות דעת יועץ רפואי מ-18/7/19 לפיה קיים הכרח רפואי למגורים בקומה 2 ביחס למבקשת, אין הכרח רפואי למגורים בקומה נמוכה יותר/קרקע" (נספח מש/19).

טענות העותרת
לאחר שהראיתי כי הטענות בדבר פינוי העותרת מדירת החי"ל שלא כדין/בעורמה/מצג שווא/צעדים שיקריים/חוסר הגינות וכו' וכו', אינן תואמות את המציאות כלל, מה שנותר בעתירה הוא רק טענת העותרת, כי היא מוגדרת כראשונה בתור הממתינים לדירת 4 חדרים בקומה 2 ברעננה, אולם בפועל, ועל אף שחלפו 3 שנים מיום שעזבה את הדירה בהחי"ל, לא הוצעה ולא מוצעת לה אף דירה ציבורית שהיא, ע"י המשיבים. לטענתה, היות והיא ומשפחתה היו זכאים במועד עזיבת הדירה בהחי"ל, לדיור ציבורי, הרי שמוטל על המשיבים לפעול לאכלסם לאלתר, ראשונים, בדירה מתאימה שתתפנה. לא ייתכן כי העותרת ומשפחתה הוחזרו לסוף תור הממתינים לדירה ציבורית ברעננה, שעה שעד "לפני רגע" היא התגוררה שנים בדיור הציבורי. הסעד המבוקש הוא לחייב את המשיבים למצוא לעותרת ומשפחתה פתרון דיור לאלתר ברעננה.

טענות המשיבים
המשיבים טוענים בתגובתם כי לא נכון הדבר שהמשפחה הוחזרה לסוף תור הממתינים. המשפחה עודנה נמצאת במקום הראשון בתור הממתינים לדירת 4 חדרים בקומה 2, וכאשר תתפנה דירה מתאימה, העותרת ומשפחתה הם הראשונים לקבל הצעה להשתכן בה. אולם אין מקום לסעד שיורה על איכלוס המשפחה, משאין כיום בנמצא שום דירה מתאימה, והמשיבים גם לא יכולים להתחייב על מועד שבו תתפנה דירה.

הדיון בעתירה, ומה שלאחריו
בדיון לפניי ביום 12/11/20 הודיעו נציגי עמידר כי "לשאלה כמה דירות בנות 4 חדרים יש כיום זמינות ברעננה, התשובה היא אפס", וכן כי "כרגע אין צפי להתפנות של דירת עמידר בת 4 חדרים ברעננה". בהמשך נאמר כי לעותרת ובעלה זכאות לדירת 4 חדרים בקומה 2, וכי יש רק 2 דירות ציבוריות בנות 4 חדרים בקומה 2 ברעננה, אולם שתיהן מאוכלסות. נטען גם כי לעותרת אפשרות לקבל דירה ציבורית בעיר אחרת, אולם העותרת הודיעה כי איננה מוכנה לעזוב את רעננה, מקום מגוריה של אמה.

ב"כ העותרת טען כי המשיבים לא נתנו כל טעם מדוע הוגדרה העותרת כזכאית לדירה בקומה 2 דווקא, וכי יש מקום להציע לה דירה בקומה 1, בשים לב לכך שבעלה נכה. ובאשר לטענה כי בכלל אין כיום, וגם אין צפי, להתפנות דירה ציבורית בת 4 חדרים ברעננה, טען ב"כ העותרת כי לפי סעיף 6.1.3(ג) של "נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי" הוראה מס' 08/05, הזכאות יכולה להיקבע על פי שטח הדירה ולאו דווקא על פי מספר החדרים. הוא מבקש אפוא כי הדירה הציבורית הראשונה שתתפנה ברעננה, בשטח של 88 מ"ר ברוטו (ראה בנוהל, שם), תוצע לעותרת.

על כך הגיבו המשיבים כי אין הם יכולים להסכים או להתחייב להציע לעותרת את הדירה הראשונה שתתפנה. העותרת היא ראשונה בתור הממתינים לדירה בקומה 2, וכאמור, אין כיום שום דירה מתאימה בקומה 2, וגם אין צפי לדירה כזאת.

לטענת ב"כ העותרת, אין למשיבים סמכות לקשור או לעגן את זכאותה של העותרת לקומה 2 דווקא, ובכלל אין כל הוראה בנוהל בדבר ניהול תורים נפרדים לפי קומות.
כאשר שאלתי את ב"כ המשיבים על מה מבוססת הפרקטיקה הנוהגת (לטענתם) בדבר ניהול תורי ממתינים נפרדים לפי קומות, התשובה (המפתיעה) הייתה, כי עליהם להתייעץ בנקודה זו עם נציגי משרד השיכון.

בסיום הדיון לפניי הוסכם, ראשית, כי העותרת תיגש שוב לועדה רפואית, ושנית, כי ב"כ המשיב 1 תגיש לבית המשפט הודעה ובה פירוט המקור החוקי לקביעת הזכאות לפי קומות.

ואכן, מספר ימים לאחר מכן, ביום 23/11/20, התכנסה ועדה רפואית בעניינה של העותרת, ונקבע כי יש למקם את העותרת במקום הראשון לקבלת דירת 4 חדרים בקומה 1 ברעננה. בכך הותאמה זכאותה לקומה נמוכה יותר, המתאימה לצרכיה הרפואיים.

כמו כן הגיש המשיב 1, ביום 26/11/20, הודעה משלימה, ובה פירט את טענותיו בעניין המקור החוקי לזכאות הנקבעת על פי קומות. המשיב 1 ציין בהודעתו (בין היתר) כי סוגיה זו כלל לא הועלתה בעתירה. המשיב 1 חזר על כך, שכאשר תתפנה דירה מתאימה לפי התור שבו ממוקמת העותרת, קרי, בקומה 1, העותרת היא הראשונה לקבל הצעה להשתכן בה, ועד אז, היא זכאית, ומקבלת בפועל, סיוע בשכר דירה בסך 3,800 ש"ח לחודש.

בהמשך לכך ביקשתי מהצדדים להודיע מה התקדם, והאם נעשה (כפי שביקשתי) מאמץ בכיוון של מציאת פתרון מעשי וראוי לבעייתה הקשה של העותרת. בהחלטה נוספת שנתתי ביקשתי לערוך בדיקה יסודית בעניין זה, על מנת למצוא פתרון מעשי בטווח הנראה לעין. גם לאחר ההחלטות האלה, וגם לאחר שנעשתה ע"י המשיבים בדיקה יסודית, לא נמצא פתרון, וכל אחד מהצדדים חזר על עמדתו וטענותיו.
בעקבות זאת נתתי החלטה (13/1/21) כי אין פתרון מעשי בטווח הנראה לעין, וכי ספק אם ניתן יהיה להושיט לעותרת את הסעד המבוקש על ידה. ב"כ העותרת נתבקש להודיע אם הוא ממשיך בעתירה, או מושך אותה. תשובת ב"כ העותרת הייתה, כי העותרת עומדת על עתירתה, אשר אף מקבלת נופך עקרוני (בכל הנוגע למדיניות, המחלקת את הממתינים למספר תורים נפרדים, לפי קומות). בעקבות זאת העליתי אפשרות (ר' החלטתי מ-18/1/21) כי תוגש בקשה לתיקון כתב העתירה. בקשה כאמור אכן הוגשה, ונעתרה, והוגשה עתירה מתוקנת.

בד בבד הוגשה ע"י העותרת בקשה לצו ביניים, ובה נקבה העותרת בחמש דירות שונות ברעננה, שהן לטענתה דירות ציבוריות פנויות ולא מאוכלסות, שניתן לשכן אותה בהן. ניתן צו ארעי שלפיו , לפי שעה , ועד להחלטה אחרת, המשיבים יימנעו מלאכלס 2 מן הדירות הנ"ל. בתגובת המשיבים לבקשה לצו ביניים נטען, ביחס לכל אחת ואחת מן הדירות המפורטות בבקשה, מדוע לא ניתן להקצות אותה לעותרת, בין משום שהיא מאוכלסת; בין משום שהיא משוריינת עבור נכה המרותק לכיסא גלגלים; ובין משום שהדירה (מוצקין 39) איננה בבעלות המשיב 1, כי אם בבעלות עמידר, ואין כרגע החלטה אם להשתמש בה לצורך דיור ציבורי; ומלבד זאת, היא אינה מתאימה לגודל התא המשפחתי של העותרת, וגם אינה תואמת את זכאותה, בהיותה דירה בקומת קרקע.

הטענות בעתירה המתוקנת
לא אחזור כאן על הטענות שהועלו בכתב העתירה המקורי, וחזרו ונשנו גם בעתירה המתוקנת, אלא אפרט רק את הטענות העיקריות שהתחדשו בעתירה המתוקנת. אלה (בלבד) הן הטענות שתעמודנה להכרעה להלן, שכן, את הטענה כי העותרת ומשפחתה פונו מדירת החי"ל בעורמה ובתואנות שווא כבר דחיתי לעיל (פיסקאות 8 – 17).

נטען בעתירה המתוקנת (סעיף 21) כי המשיבים נמנעו מלמסור נתונים בדבר מספר הדירות הציבוריות הקיימות ברעננה, או כל נתון שעשוי לשפוך אור על משך הזמן הצפוי בו ייגזר על העותרת להמשיך ולהמתין לאיכלוס מחדש בדיור הציבורי.

המשיבים, לטענת העותרת (סעיף 29), אף מסרו עובדות כוזבות לבית המשפט, עת טענו כי בתים צמודי קרקע מיועדים לנכים בלבד, או כי אין בכלל דירות ציבוריות בנות 4 חדרים זמינות ברעננה.

יש לדחות (סעיף 46) את הטענה כי בתים צמודי קרקע מיועדים לנכים בלבד. בהליך אחר בבית המשפט הוצהר ע"י המשיבים כי הבתים צמודי הקרקע מיועדים גם למשפחות ברוכות ילדים. לא ייתכן כי בתים אלה יעמדו ריקים, והמשיבים יצהירו בבי ת המשפט כי אין פתרון דיור שניתן להציע לעותרת.

בפועל, יש בתים צמודי קרקע המיועדים למשפחות ברוכות ילדים, דוגמת זו של העותרת, אך המשיבים נמנעים מלאכלס אותן.

נטען, כי על אף שהעותרת ממוקמת בראש תור הממתינים, הרי מתברר כי מתפנות דירות ברעננה, אולם, הן אינן מוצעות לעותרת, וכי המשיבים, לפי הטענה, נוקטים מדיניות מפלה ובלתי שוויונית.

ועוד נטען (סעיף 42) כי בשים לב למחדל המתמשך של אי-איכלוס העותרת משך כמעט 3 שנים מאז שעזבה (31/5/18) את דירת החי"ל, וכמעט 5 שנים מאז שנקבעה (13/7/16) זכאותה לדירת 4 חדרים, הרי שיש הצדקה להתערבות בית המשפט.

נטען בעתירה המתוקנת (בעמ' 7), כי המדיניות של המשיב 1 לנהל מספר תורים נפרדים לפי קומות ולפי מספר חדרים היא מדיניות בלתי שוויונית בעליל, והיא נוגדת את סעיף 5 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, הקובע שאין להתנות על הוראות החוק אלא לטובת הזכאי. כתוצאה מסירובו של המשיב 1 לנהל תור ממתינים אחד, לפי ותק ההמתנה בלבד, מתנהלים מספר תורים נפרדים, לפי קומות ומספר חדרים, דבר שלא אחת גורם לעיוות בזמן ההמתנה. נטען כי הקריטריונים שמקבעים זכאות לפי קומה או לפי מספר חדרים הם שיקולים זרים ואינם רלוונטיים לעניין הזכאות כשלעצמה, ודינם להתבטל. לשיטת העותרת, על המשיבים לנהל את התורים רק לפי הוותק, גודל התא המשפחתי, ושטח הדירה במ"ר.

הטענות בתגובה לעתירה המתוקנת
סדר העדיפויות להקצאת דירות צמודות קרקע בתור הממתינים לדיור ציבורי מוסדר בנוהל 08/05. ככלל, דירות אלה מיועדות לזכאים נכים הרתוקים לכיסא גלגלים, ומשפחות בעלות מצוקה רפואית המצדיקה מגורים בקומת קרקע. העותרת איננה עונה לקריטריונים אלה, ועל כן אינה זכאית לאיכלוס בקומת קרקע, ולא ניתן להעניק לה מעמד מועדף על פני זכאים נכים רתוקים לכיסא גלגלים. לדירת קרקע ברעננה ממתינות כיום שש משפחות, שיש בהן נכים רתוקים לכיסא גלגלים.
לא נכונה הטענה כי דירות צמודות קרקע מיועדות (גם) למשפחות מרובות ילדים.

סעיף 9 לנוהל 08/05, "נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי" קובע כי "לכל סוג דירה ביישוב נתון תופק רשימת זכאים לפי סדר קדימויות...".

על פי המדיניות הנוהגת אצל המשיב 1, תור הממתינים מורכב משלוש אמות מידה – מיקום גיאוגרפי, גודל הדירה , והקומה.

בהתאם לסעיף 9 לנוהל, עבור כל "סוג דירה" מתנהל תור ממתינים נפרד, לפי סדר הקדימויות המפורט בנוהל (בסעיף 9.1 ו-9.2).

הכלל הוא, שזכאי לדיור ציבורי משובץ כברירת מחדל בתור לקבלת דירה בקומה 3 ומעלה. אולם, משפחות שבהן יש הכרח רפואי לקומה שהיא נמוכה מקומה 3 (אך אין נכה רתוק לכיסא גלגלים, או מצוקה רפואית המצדיקה מגורים בקומת קרקע) ישובצו בתור הממתינים לקומה 2, או לקומה 1, בהתאם לחוות דעת רפואית של יועץ רפואי. כלומר, עבור כל אחת מסוגי הדירות בקומות השונות מתנהל תור נפרד. דירות בקומת קרקע, בקומה 1, ובקומה 2 מיועדות אך ורק לזכאים בעלי טעם רפואי מיוחד. דירות מקומה 3 ומעלה מיועדות לזכאים ללא טעמים רפואיים מיוחדים.

באופן זה מתאפשר למשיב 1 לנהל את תור הממתינים לדיור הציבורי. לו היה תור אחד לכל הממתינים, הדבר היה יוצר הקצאה לא שוויונית, כגון שמשפחה קטנה הייתה עשויה לקבל דירה גדולה, או להיפך, משפחה מרובת נפשות הייתה מקבלת דירה קטנה. לו היה תור אחד, על בסיס ותק בלבד, הדבר היה יוצר הקצאה לא שוויונית, שכן, לנכים רתוקים לכיסא גלגלים אין אפשרות לגור בקומה 1, 2, או 3 ומעלה, כשם שלמשפחה מרובת ילדים אין אפשרות לגור בדירה קטנה. הנוהל מאפשר למשיב 1 לנהל את תור הממתינים באופן שאיננו אקראי, אלא בהתאם לסיווגי הדיור השונים ובהתאם לצרכיהם של זכאי הדיור, בייחוד באזור ביקוש כמו העיר רעננה.

הקצאת דיור ציבורי על סמך זכאות בהתאם לקומה ולמספר החדרים מהווה חלק ממדיניות המשיב 1, והעותרת לא הראתה כל עילה לסטות או להתערב במדיניות זו. התערבות בית המשפט במדיניות הקצאת הדיור הציבורי תהווה התערבות בשיקול הדעת של המשיב 1, המנהל את סדר הקדימויות בהתאם לשיקולים מקצועיים ובהתאם להיות הדיור הציבורי משאב מוגבל.

בדיון בעתירה המתוקנת, ביום 10/5/21, חזרו הצדדים על טענותיהם, ונעשה מאמץ גדול להביא את הצדדים לכדי הסכמה, אולם הדבר, למרבה הצער, לא צלח בסופו של דבר, ועל כן אין מנוס אלא להכריע לפי שורת הדין.

דיון והכרעה

שיטת התורים הנפרדים
העותרת מבקשת כי בית המשפט יחייב את המשיבים להציע לה את הדירה הראשונה שתתפנה ברעננה, לרבות דירה צמודת קרקע, ושהיא גדולה דיה בשים לב למספר הנפשות (לא פחות מ-85 מ"ר). כדי שתוכל לקבל את הסעד הזה, היא מבקשת לתקוף את "שיטת התורים הנפרדים", היינו, תור נפרד לכל קומה, בטענה כי זוהי מדיניות בלתי שוויונית, אשר גורמת לעיוות וחוסר צדק בזמני ההמתנה. לטענתה, יש לנהל את תור הממתינים לפי ותק ההמתנה, גודל התא המשפחתי ושטח הדירה (במ"ר) בלבד.

את העיגון לשיטת התורים הנפרדים לפי קומות מבססים המשיבים על סעיף 9 לנוהל 08/05 "נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי", אשר קובע כי לכל סוג דירה ביישוב נתון תופק רשימת זכאים לפי סדר קדימויות ...". ניתן להפנות גם לסעיף 8.8 לאותו נוהל, הקובע כי "מגישי בקשות שאושרו יוכנסו לרשימת קדימויות לפי סוג הדירה המתאימה להם, וזאת בהתאם לנתונים האישיים".
אינני יכול לשלול את פרשנותם של המשיבים כי הביטוי "סוג דירה" מעגן את האפשרות לנהל תורים נפרדים לפי קומות (תור לזכאים לדירה בק"ק, תור לזכאים לדירה בקומה 1, תור לזכאים לדירה בקומה 2, ותור לזכאים לדירה בקומה 3 ומעלה), בהיות כל אחד מאלה מתייחס ל"סוג דירה" אחר. אינני מקבל את טענת העותרת כי הקריטריונים שמקבעים זכאות לפי קומה הם בגדר שיקולים זרים, שאינם רלוונטיים לעניין הזכאות, ודינם להתבטל. הקומה בבניין היא בוודאי עניין רלוונטי בכל מה שקשור לנגישות לדירה. נכה רתוק לכיסא גלגלים יכול לגור רק בקומת קרקע (או בקומה גבוהה יותר, בבית שיש בו מעלית). אדם שאין לו כל קושי לעלות במדרגות, יקבל דירה בקומה 3 ומעלה. אנשים עם בעיות רפואיות ותפקודיות המצדיקות זאת, יקבלו דירה בקומה 1, או בקומה 2, תלוי בחומרת מצבם. הנגישות לדירה היא בוודאי שיקול רלוונטי, ולא שיקול זר, ולא בכדי קיים סעיף מפורש בנוהל (סעיף 6.1.2) המדבר על "בעל מגבלה פיזית המתבטאת במצב תפקודי אשר מקשה על הדייר בשיכון הציבורי להגיע לדירה בה מתגורר, ובשל מגבלתו קבעה הועדה כי קיים הכרח להחליף את הדירה בה מתגורר לדירה שתתאים למגבלותיו". ואם נעיין בנספח ד' לנוהל, שהוא נספח המתייחס לסעיף שציטטתי, ניווכח כי עסקינן למעשה בעיקר בבקשות ל"הורדת קומה", כפועל יוצא מהמצב הרפואי, מספר המדרגות המובילות אל הדירה, וקשיי הגישה אליה (ראה גם השאלון בנספח ד'3).

אני נוטה לקבל את טענת המשיבים, כי ניהול תורים נפרדים (בין היתר) לפי קומות מאפשר להם לנהל את תור הממתינים, במקום להשאיר זאת ליד המקרה. לשיטתם, לו היה מתנהל תור אחד לכל הממתינים, דווקא זה היה יוצר הקצאה אקראית ולא שוויונית. וכדברי ב"כ המשיב 1 בדיון: "אם נקבל את הטענה שצריך להיות רק תור אחד לפי הוותק, ייווצר מצב הרבה יותר גרוע. יתפנו דירות של 5 חדרים, והם לא יוצעו לעותרת אלא למשפחה עם 3 נפשות, כי הם קודמים בתור" (פרו', עמ' 13). קביעת תורים שונים לפי קומות מאפשרת למשיבים לנהל את הדברים בצורה מושכלת, בהתאם לסיווגי הדיור השונים ולצרכיהם של הזכאים.

ב"כ העותרת מפנה לחוזר של המשיב 1, מיום 25/7/16, שכותרתו "שינויים בסדר קדימויות בתור הממתינים", ובו נקבע כי "זכאי חדש שמועד כניסתו לתור הממתינים מהתאריך הקובע 1/8/16 ואילך, ייקבע מיקומו בתור רק לפי תאריך אישור הזכאות לדירה (וותק)". נראית לי לכאורה טענת המשיבים כי החוזר הזה עוסק בשאלת מיקומו בתור (קרי: מיקומו בתוך התור) של כל זכאי, ולא בא לשנות את המדיניות של תורים נפרדים. בכל מקרה, גם אם לא כך הדבר, אין בו, בחוזר זה, כדי לסייע לעותרת, הואיל והסעיף שציטטתי מתייחס רק ל"זכאי חדש", היינו, "זכאי שאושר לדיור ציבורי מתאריך 1/8/16", ואילו העותרת אושרה לדיור ציבורי עוד בשנת 2013 (ראה פרו', עמ' 12, ש' 23-22), ועל כן חלים עליה, לפי אותו חוזר, הכללים שנהגו קודם לשינוי.

הקצאת הדיור הציבורי על סמך זכאות בהתאם לוותק ההמתנה, הקומה, ומספר החדרים, היא חלק ממדיניות המשיבים. לא שמעתי בתיק זה טיעון נרחב דיו, שיהיה בו כדי לשכנע כי המדיניות הקיימת היא בלתי שוויונית או בלתי סבירה. אין בידי בית המשפט לא הנתונים העובדתיים והמספריים, ולא הידע והכלים המקצועיים, כדי לחוות דעתו אם המדיניות הקיימת עדיפה, או שמא עדיפה המדיניות המוצעת ע"י העותרת, היינו, לפי ותק ההמתנה, גודל התא המשפחתי, ושטח הדירה במ"ר. בכל מקרה, קביעת המדיניות היא עניין למשיבים לענות בו, ולא לבית המשפט, ובית המשפט לא יתערב בכך, כל עוד לא מתקיימת עילה מעילות המשפט המינהלי לעשות כן.

טעם נוסף לאי התערבות בית המשפט בקביעת המדיניות והנוהל הוא, כמובן, שכלל לא נעשתה פנייה אל המשיבים, בדרישה שישנו מדיניותם ויקבעו קריטריונים שונים, כפי שמבקשת העותרת בעתירתה המתוקנת. שאלת המשך המדיניות הקיימת או הכנסת שינויים מהותיים בה צריכה להיבחן תחילה ע"י המשיבים, אולי גם תוך הקמת ועדה מייעצת, ותוך שיתוף הציבור, כפי שנעשה הדבר בשנת 2015, כשהוקמה ועדה מייעצת לבחינת סוגיית סדר הקדימויות בתור הממתינים. מה שברור הוא, שלא ייתכן שהמדיניות בעניין ניהול תור הממתינים תיקבע ע"י בית המשפט כ"ערכאה ראשונה", עוד בטרם נעשתה פנייה אל המשיבים, ועוד בטרם ישבו הם על המדוכה, וקיבלו החלטה.

כיום אין דירות זמינות ברעננה עבור העותרת
טוענת העותרת כי המשיבים מסרו נתונים כוזבים לבית המשפט, שאין כלל נכסים פנויים זמינים, שניתן להציעם לעותרת ברעננה. העותרת מציינת 5 כתובות ברעננה , שבהן לטענתה יש דירות ציבוריות פנויות ולא מאוכלסות. המשיבים נתנו מענה מלא ומפורט לטענה זו. מתברר, ששתיים מן הדירות, שהעותרת מפנה אליהן, הן מאוכלסות, ע"י זכאי הדיור הציבורי, האחת עוד משנת 1995, והשניה עוד משנת 2000. שתי דירות אחרות, ברחוב קיבוץ גלויות, וברחוב אסירי ציון, הן דירות קרקע, המיועדות לנכים רתוקים לכיסא גלגלים, ושתיהן כבר שוריינו לזכאים ספציפיים, שהביעו הסכמתם, והן נמצאות בתהליך להתאמתן לאותם נכים. דירה נוספת, ברחוב מוצקין, מורכבת משתי דירות צמודות בקומת קרקע, המאוחדות פיזית, כל אחת בת 2 חדרים, אך בגודל של 18 מ"ר (סה"כ 36 מ"ר). דירה זו היא בבעלות עמידר, היא אינה חלק מהסכם הניהול שבין משרד הבינוי והשיכון לחברת עמידר, ואינה משמשת כיום כ"דירה ציבורית". היא גם אינה תואמת את גודל התא המשפחתי של העותרת (10 נפשות), ואינה תואמת את זכאותה. אולם העיקר הוא, שהיא אינה חלק ממאגר הדירות של הדיור הציבורי.

האם דירות בקומת קרקע הן רק לנכים רתוקים לכיסא גלגלים?
טוענת העותרת כי לא נכונה הטענה שדירות בקומת קרקע מיועדות רק לנכים רתוקים לכיסא גלגלים. היא מפנה בנקודה זו אל מסמך של המשיב 1 מיום 1/7/12 (שצורף לעתירה בתיק אחר, אך הוגש – ללא התנגדות – בדיון לפניי) ובו נאמר כי על פי החלטת ועדה עליונה מיום 27/6/12 "הדירה, בת 5 חדרים, 89 מ"ר, קומת קרקע, ונחוצה לאכלוס נכים רתוקים לכיסא גלגלים ומשפחות מרובות (עד 11 נפשות). באזור ממתינים 54 משפחות מרובות נזקקות, ונכים רתוקים לכיסא גלגלים. אי פינוי הדירה מונע אכלוסם. הו ועדה בחנה מכלול הנתונים והנסיבות ולא מצאה מקום לחרוג מהכללים ולהעדיפכם על פני נכים רתוקים לכיסא גלגלים ומשפחות נזקקות מרובות". לכאורה עולה כי לא רק נכים רתוקים זכאים לדירות בקומת קרקע, כי אם גם משפחות ברוכות ילדים, כפי משפחתה של העותרת.

המענה בפי המשיב 1 לטענה זו מופיע בפיסקה 82 לכתב התשובה לעתירה המתוקנת. המשיב 1 מציין כי המסמך הנ"ל הוגש במסגרת עת"מ 47482-10-20, וטענתו היא, כי "שם דובר במקרה ספציפי של מכתב שהועבר בשנת 2012 בעניין דירה צמודת קרקע בת 5 חדרים. באותו מקרה דובר בפולשים לדירה שביקשו לאשר עצמם כמתגוררים חוקיים בדירה. המכתב יצא ממשרדי המשיב, ונכתב כלפי הדירה הספציפית, משום שהיא גדולה באופן חריג. לא נאמר מעולם שדירות צמודות קרקע מיועדות למשפחות מרובות ילדים".

על הסבר זה אעיר, ראשית, כי אין מדובר ב"מכתב שהועבר", כי אם בהחלטה של ועדת האיכלוס העליונה של המשיב 1.
ושנית, אין כל רלוונטיות לענייננו לכך, שבאותה עתירה דובר (אם דובר) בפולשים שביקשו לאשר עצמם כמתגוררים חוקיים בדירה.
נכון הוא שלא נאמר בהחלטה הנ"ל כי דירות (בלשון ריבוי) צמודות קרקע מיועדות למשפחות ברוכות ילדים, אך כן נאמר בה, שהדירה הספציפית נשוא אותה החלטה (על אף שהיא בקומת קרקע) מיועדת לנכים רתוקים ולמשפחות מרובות ילדים.
אני מסכים שלא ניתן ללמוד מהחלטה יחידה זו, משנת 2012, כי הכלל הוא שדירות קרקע מיועדות (גם) למשפחות מרובות ילדים, כלל שאיננו מופיע בנוהל 08/05, או בהוראות אחרות כלשהן, ומה גם שקיימת הנחיה מאוחרת יותר, משנת 2018, המתייחסת לדירות צמודות קרקע, ועולה (גם) ממנה, כי דירות אלה מיועדות לנכים רתוקים לכיסא גלגלים.
אעיר כי ב"כ העותרת, בתגובה נוספת שהגיש, ביום 4/6/21, מצטט אישור נוסף מאת המשיב 1, מיום 12/11/18, שנלקח מעתירה אחרת, אלא שמסמך זה לא הוגש ואינו קיים בתיק שלפניי, ואין מקום להיזקק אליו כלל.

אולם, בכך לא מסתיים הדיון בשאלה האם דירות קרקע מיועדות רק לנכים רתוקים, ולבעלי "מצוקה רפואית אחרת", או גם לאחרים. עיון בנוהל 08/05, סעיף 7.1.1(2)(ג) (בעמ' 17 לנוהל) ילמדנו כי משפחה שיש בה נכה (לא נכה רתוק), שנקבע לו אי כושר השתכרות בשיעור של 75% ומעלה לצמיתות, זכאית לקבל דירה בקומת רקע. משפחה כאמור תהיה, לפי הסעיף הנ"ל, שלישית בסדר העדיפויות להקצאת דירה בקומת קרקע. לבעלה של העותרת אי כושר השתכרות בשיעור של 100% לצמיתות, ונראה, אם כן, כי הסעיף חל.

הפניתי שאלה בנקודה זו אל המשיב 1. המשיב 1, ביום 27/5/21, מסר "הודעה משלימה מטעם המשיב 1", ובה מענה לשאלה זו ולשאלות נוספות שהעליתי.
טוען המשיב 1 בתגובתו הנ"ל, כי סעיף 7.1.1(2)(ג) "מגדיר את אופן הקדימויות בין זכאי הדיור הציבורי שאושרו לדירות צמודות קרקע בלבד, כלומר, זכאים הנמצאים בתוך תור הממתינים לדירות בקומת הקרקע " (ההדגשות במקור).
אכן כן, הסעיף חל רק על אלה הנמצאים בתוך תור הממתינים לדירת קרקע. ועולה ממנו, כי תור הממתינים לדירת קרקע כולל שלוש קטגוריות, ולא שתיים, כטענת המשיב 1, האחת – נכים רתוקים לכיסא גלגלים; השניה – משפחה שועדה רפואית מצאה שיש הכרח לגור בקומת קרקע (מה שסעיף 6.4.2(ג) לנוהל מכנה "מצוקה רפואית אחרת"); והשלישית – משפחה שיש בה נכה שנקבע לו אי כושר השתכרות בשיעור 75% ומעלה לצמיתות.

מוסיף המשיב 1 בתגובתו, כי סעיף 7.1.1 עובר בימים אלה עדכון, וצפוי להתפרסם במסגרת עדכון כולל של הנוהל, אשר הכנתו תושלם בקרוב. לא ברור מדוע סבור המשיב 1 כי ענין השינויים הצפויים רלוונטי לענייננו. שינויים או עדכונים שיחולו בעתיד – יחולו. מה זה שייך לעותרת, הממתינה כבר שנים לדירה ציבורית, בהתאם לנהלים הקיימים, ולא בהתאם לשינויים בנוהל שיחולו בעתיד?

תשובתו, כנראה העיקרית, של המשיב 1 בעניין סעיף 7.1.1(2)(ג) היא, כי סעיף קטן (ג) אינו מיושם על ידי המשיב 1, מזה שנים. המקור לסעיף קטן (ג) הוא שבשנת 2007, עת נכתב הנוהל, לא היה תור ממתינים ארוך של זכאים רתוקים לכיסא גלגלים, כפי שקיים היום.
אינני מקבל טענה זו. הנוהל הוא בגדר הנחיות פנימיות, שנוסחו ע"י המשיב 1, ומופנות אל יחידות הביצוע שלו ואל החברות המאכלסות, ויש לפעול על פיהן, כל עוד לא שונו או בוטלו. זאת בפרט כאשר מדובר לא בהוראה טכנית או שולית, כי אם בהוראה מהותית, הוראה אשר מקנה זכויות, ולא ברור כיצד ניתן, בהבל פה, "לא ליישם" אותה, הגם שהיא חלק מן הנוהל הקיים והתקף. לא ניתן לקבל מצב שהמשיב 1 מדקדק עם זכאי הדיור הציבורי ועם הטוענים לזכאות לדיור הציבורי, בכל הנוגע לנהלים, קריטריונים וכללים כאלה ואחרים, אך פוטר עצמו מלקיים הוראה מהותית ומשמעותית בנוהל שנקבע על ידו. אמנם כן, ניתן במקרים מתאימים לסטות מהנחיות מינהליות, אולם שתי אמות מידה נקבעו בפסיקה לעניין זה: "אחת, האם הסטייה מן ההנחיות סטייה היא מן הליבה של ההנחיה, או אם סטייה היא מרובד משני או מהפריפריה של ההנחיה? סטייה מאחד מעיקריה של ההנחיה; סטייה שיש בה כדי לפגוע בתכליתה העיקרית של ההנחיה; סטייה מעין זו תיבחן בדקדקנות ובקפדנות להכרעה אם סטייה ראויה היא. על דרך העיקרון, תידרשנה נסיבות מיוחדות עד שנכיר בסטייה מעין זו כסטייה לגיטימית .... אמת מידה שנייה תיסוב על השאלה אם הסטייה מן ההנחיה – סטייה באשר היא – סטייה ניכרת ומשמעותית או סטייה זניחה ופעוטת ערך היא. קל יותר להשלים עם סטייה מצומצמת בהיקפה מאשר עם סטייה עמוקה, ובית המשפט יכוון את שיקול דעתו גם על פי אמת מידה זו" (בג"ץ 10350/02 שר הפנים נ' מטר פ"ד נח(3) 255, 267).
במקרה שבפניי נראה לכאורה כי ענייננו בסטייה מאחד מעיקריה של ההנחיה, קרי, באחת מן ההוראות המקנות זכויות; וענייננו בסטייה עמוקה, קרי, לא סטייה במקרה קונקרטי, אלא "אי יישום", קבוע, לאורך שנים, של הוראה חשובה ותקפה בהוראות הנוהל.

הפסיקה המובאת ע"י המשיב 1, על כך שבפרשנותן של הנחיות מינהליות יש להעניק משקל (בין היתר) לפרקטיקה הנוהגת ברשות המינהלית, אינה רלוונטית, הואיל ואין במקרה דנן כל שאלת פרשנות. הוראת סעיף קטן (ג) היא ברורה וחדה. היא קובעת קטגוריה נוספת של זכאים לדירה ציבורית צמודת קרקע, שאינם לא נכים רתוקים, ולא בעלי מצוקה רפואית אחרת. המשיב 1 פשוט אינו מיישם את ההוראה, ובכך הוא למעשה שולל את זכויותיהם של אלה שההוראה חלה עליהם (כדוגמת העותרת).

טענתו האחרונה של המשיב 1 בנושא זה היא, כי בשנת 2018 פורסמה הנחייה המתייחסת לאיכלוס דירות צמודות קרקע המיועדות לנכים רתוקים, ולפיה, במקרה שמתפנה דירה כזאת, יש להרחיב את רדיוס החיפוש אחר זכאי נכה רתוק לכיסא גלגלים, גם ליישובים סמוכים. עיינתי בהנחיה זו משנת 2018 (שצורפה לתגובת המשיב 1), ולא ראיתי כי היא מבטלת, או משנה, או נוגעת בדרך כלשהי, להוראת סעיף 7.1.1(2)(ג) לנוהל, הוא הסעיף בו עסקינן.

העולה מכל האמור הוא, כי אין בפי המשיב 1 מענה משכנע לעניין סעיף 7.1.1(2)(ג) לנוהל. ניתן, אם כן, לפי הנוהל, להקצות דירה בקומת קרקע לא רק לנכים רתוקים לכיסא גלגלים, ולא רק למשפחה שו ועדה רפואית מצאה כי יש הכרח למגורים בקומת קרקע, אלא גם – בעדיפות שלישית – לעותרת, בהיותה "משפחה שיש בה נכה שנקבע לו אי כושר השתכרות 75% ומעלה לצמיתות".

רכישת דירת נ"ר
אחד מן הסעדים שנתבקשו בעתירה המתוקנת הוא להקצות תקציב לצורך רכישת דירה מותאמת לעותרת ולמשפחתה בדיור הציבורי. פתרון זה הוא הפתרון של דירת נ"ר (נכסי רכישה), אולם הוא איננו עומד לרשותה של העותרת ומשפחתה, הואיל והזכאות לדירת נ"ר היא רק לנכים על כיסא גלגלים (ראה סעיף 13.2(א) לנוהל, המפנה אל סעיף 12 לנוהל). משום כך, ביום 27/7/17 נדחתה בקשה שהגישה המשפחה למעבר לדירת נכסי רכישה.
בנוסף יש לציין כי רכישת דירת נ"ר כפופה לקיומו של תקציב מספיק לרכישתה, כולל כל ההוצאות הנלוות (ראה סעיף 3.1 וסעיף 4.5.1 לנוהל). כיום, לאור העדר תקציב מדינה, המשיב 1 חדל מרכישת דירות נ"ר בשנתיים האחרונות.

יש לציין כי מלבד האפשרות (שכאמור, איננה מיושמת כיום) לרכישת דירת נ"ר בקומת קרקע עבור נכים רתוקים, קיים גם מסלול אחר, של רכישת דירות למלאי. זו איננה רכישה ייעודית עבור זכאי ספציפי, אלא כאמור רכישה למלאי. כל דירה הנרכשת במסלול זה נכנסת למלאי הדירות הפנויות של המשיב 1, ומאוכלסת ע"י הזכאים הממתינים בתור, בהתאם לכללים שבנוהל 08/05. גם רכישת דירות למלאי במסלול זה אינה נעשית כיום, בשל העדר תקציב מדינה. בכל מקרה, מסלול רכישה זה אין בו כדי ליתן פתרון לעותרת.

ס י כ ו ם
מכל האמור עד כאן עולה כי לא ניתן להושיט לעותרת את הסעדים שנתבקשו על ידה.
הסעד המבוקש הראשון הוא להורות למשיבים לאכלס את העותרת באחת מן הדירות המפורטות בפיסקה 54 לעיל. כפי שהראיתי, לא ניתן להורות כך.

הסעד השני, וזה הסעד העיקרי שעליו הושם הדגש ע"י ב"כ העותרת, הוא להציע לעותרת את הדירה הראשונה שתתפנה ברעננה, לרבות בקומת קרקע. לא ניתן, עם כל ההבנה, להיעתר לבקשה זו, אשר תבוא בהכרח על חשבון זכאים אחרים. העותרת ממוקמת כיום במקום הראשון בתור הממתינים לקבלת דירת 4 חדרים בקומה 1 ברעננה. נכון שעד כה לא נמצאה ברעננה דירה זמינה, שניתן להציעה לעותרת ולמשפחתה, על אף שהם ממתינים זמן ממושך מאוד, אך זו המציאות, היא איננה בשליטת בית המשפט, וקצרה ידו מלסייע (חרף המאמץ הרב שנעשה בתיק זה). בית המשפט אינו יכול "לייצר" דירות יש מאין, ואינו רשאי "להעביר" את העותרת, סתם כך, מתור אחד לאחר, רק כדי לפתור את מצוקתה של העותרת, על חשבונם של זכאים אחרים, שאף הם במצב קשה, ואף הם ממתינים לדירת הזכאות שלהם זמן ממושך.
כפי שנאמר בעניין עת"מ (ת"א) 18158-11-20 פלונית נ' מדינת ישראל (בפיסקה 17):
"הפסיקה חזרה וקבעה כי כשמדובר בהחלטות של רשות מנהלית הנוגעות לדיור הציבורי קיימת חשיבות יתירה בהקפדה על הנהלים והקריטריונים שנקבעו. הקפדה זו נדרשת נוכח העובדה כי מאגר הדירות הציבוריות הוא מצומצם ביותר, ומולו ניצב תור ארוך של זכאים לדיור, רובם בעלי קשיים כלכליים ומגבלות רפואיות, וכולם מצויים במצוקה. "פרשנות נדיבה" של תנאי הזכאות, או חריגה לטובת מי שלא עומד בהם, בהכרח תבוא על חשבון זכאים אחרים, הממתינים זמן רב למימוש זכויותיהם".

אני מסכים שהמצב, מנקודת ראותה של העותרת, הוא מקומם, אולם לא מצאתי עילה להתערבות במדיניות התורים שהונהגה ע"י המשיב 1, או באופן הפעלת שיקול הדעת על ידו. כאמור בעניין עע"מ 4589/18 כוכבה רובין נ' מדינת ישראל (בפיסקה 13):
"מדובר בהחלטות מורכבות אשר באות לאזן בין צרכי הדיור של הנזקקים השונים במציאות של מחסור שאינה מאפשרת לספק את צרכיהם של כולם. במציאות זו אמור המשיב ליישם את מדיניות הרווחה שלו תוך שקילת שיקולי צדק חלוקתי ביחס למצבו של מבקש הדיור. מטבע הדברים, במארג שיקולים זה ובהחלטות המתקבלות על בסיסו לא נוכל להתערב אלא במקרים חריגים. בין אלו נכללים, בין היתר, מקרים של הפרת כללי הצדק הטבעי, של שקילת שיקולים זרים, של התעלמות משיקולים ענייניים שאמורים היו להשפיע על ההחלטה, של הפלייה, של שרירות, של חוסר תום לב, וכן של חוסר סבירות קיצוני".

אף לא אחת מן העילות הללו איננה מתקיימת במקרה שלפניי.

הסעד השלישי המבוקש הוא ביטול הקריטריונים של המתנה לדירה על פי קומה ומספר חדרים, וקביעת קריטריונים להמתנה לפי ותק ההמתנה וגודל הדירה בלבד. דנתי בכך באריכות לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים.

הסעד הבא הוא – להקצות תקציב לצורך רכישת דירה מותאמת עבור העותרת ומשפחתה בדיור הציבורי. דנתי בכך לעיל, ואין צורך לחזור על הדברים.

הסעד המבוקש האחרון הוא לחייב את המשיבים לשלם למפרע את הסיוע בשכר דירה שלא שולם. העותרת טוענת, והמשיבים מאשרים, כי היא זכאית לסיוע בשכר דירה בשיעור של 95% מסכום דמי השכירות שהיא משלמת כיום בשכירות חופשית, או סך 3,900 ש"ח, לפי הנמוך ביניהם. אולם בפועל, לטענתה , היא קיבלה חלק מהזמן סכום של 1,500 ש"ח בלבד. המשיבים משיבים על כך, שהעותרת מקבלת ותמשיך לקבל את מלוא דמי הסיוע המוגדל בשכר דירה, שהיא זכאית לו, היינו, סך של 3,800 ש"ח לחודש, שהם 95% מדמי השכירות בסך 4,000 ש"ח שהיא משלמת. אכן, נספח מש/7 לכתב התשובה לעתירה המקורית מראה כי העותרת קיבלה ומקבלת, מדי חודש בחודשו, את מלוא הסכום של 3,800 ש"ח, ואין בסיס לטרונייתה בעניין זה.

לסיכום, למרבה הצער, וחרף מאמץ ניכר שנעשה על ידי בתיק זה למצוא פתרון, פתרון כאמור לא נמצא, ואני נאלץ לדחות את העתירה, זולת הסעד האמור להלן. התוצאה היא, שהעותרת היא במקום הראשון בתור הממתינים לקבלת דירת 4 חדרים בקומה 1 ברעננה, ובנוסף, אני קובע, כי היא במקום השלישי בתור הממתינים לקבלת דירה בקומת קרקע (כאמור בפיסקה 63 לעיל).

הצו הארעי מיום 10/3/21 מבוטל.

בשים לב לכך, שהעתירה היא זו שקידמה והשיגה עבור העותרת זכאות לדירה בקומה 1 (פיסקאות 26 – 27), ואף – בעדיפות שלישית – בקומת קרקע (פיסקאות 63, 71), דברים שהמשיבים סירבו לאשר לעותרת, טרם הגשת העתירה (פיסקה 19), ובשים לב גם להתנהלותם של המשיבים, הן ההתנהלות, שאינה מניחה את הדעת, בעניינה של העותרת, והן ההתנהלות הדיונית בתיק זה (ר' החלטתי מ-2/6/21), הרי, על אף שהעתירה נדחתה ברובה, יישאו המשיבים בהוצאות העותרת בסך 9,000ש"ח.

ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"א, 01 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

צבי דותן, שופט