הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 30572-06-15

לפני כבוד השופטת ורדה מרוז - סג"נ

עותרים

1.חנניה מור יוסף
2.דניאל מור יוסף
על ידי ב"כ עו"ד ברונו מנדלזון

נגד

משיבים

1.מדינת ישראל
2.עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
על ידי ב"כ מפרקליטות מחוז ת"א - אזרחי

פסק דין
מבוא
הסוגיה העומדת להכרעה בעתירה זו היא שאלת מעמדו של העותר בדירה השייכת לדיור הציבורי ומוחזקת על ידו – האם הוא זכאי לדיור ציבורי אם לאו. לחילופין, האם נכנס הוא בגדר מעמד "דייר ממשיך" בהתאם להוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק").

בעתירתו, משיג העותר על החלטת הועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן: "הועדה" ו-"המשיב" בהתאמה) מיום 5.5.2015 אשר דחתה את בקשתו להכיר בו כזכאי לדיור ציבורי הואיל ואין הוא עומד בתנאי המזכה לדיור ציבורי שעניינו מספר נפשות במשפחה ומחייב משפחה ובה שלושה ילדים לפחות. עם זאת, החליטה הועדה ביום 10.5.2015, כחריג ולפנים משורת הדין, לאשר לעותר יחידת דיור בבית גיל הזהב בלוד כפוף להתאמתו למגורים בבית גיל הזהב ולהשבת הדירה - נושא העתירה - בה הוא מחזיק ומתגורר למשיב.

העובדות
עובר לשנת 1980 התגוררו העותרת מספר 1 (להלן: "העותרת") – אם העותר – ובעלה דאז עם שבעת ילדיהם ובהם העותר מספר 2 (להלן: "העותר") בשתי דירות ציבוריות צמודות זו לזו, דירות מס' 9 ו-10 ברחוב נתן שוורץ 10 בלוד אשר שטח כל אחת מהן 62 מ"ר.

בשנת 1980 רכשו בני הזוג את דירה מספר 10 והחזיקו בה בבעלות משותפת (להלן: "דירה 10"). בד בבד, המשיכו להחזיק בדירה מספר 9 נושא העתירה דנן בשכירות (להלן: "הדירה" או " דירה 9", שתי הדירות יחדיו יכונו "הדירות").

בשנת 1983 התגרשו בני הזוג ובמסגרת הליך הגירושין הורה בית הדין הרבני על פיצול הדירות באופן שכל אחד מהם יתגורר בדירה אחת מתוך השתיים ויהא מנוע מלהיכנס לדירת בן זוגו. הוחלט, כי העותרת וילדיה ימשיכו להתגורר בשכירות בדירה 9, ודירה 10 תוחזק על ידי אבי העותר.

בשנת 1998 נפטר האב והוריש את הבעלות בדירה 10 לעותרת. דא עקא, זו המשיכה להתגורר בשכירות בדירה 9 עד אשר עברה להתגורר אצל בתה על רקע בעיות בריאותיות ולאחר אשפוז ממושך.

בשנת 2001 דחתה המשיבה 2 (להלן: "עמידר") את בקשת העותרת להכיר בה כחסרת דיור כדי שתוכל לרכוש את הדירה, בשל היותה הבעלים של דירה 10.

בחודש ינואר 2007 הגיש העותר בקשה למשיבים לקבל את דירה 9 לחזקתו ולחילופין להצטרף לחוזה השכירות של אמו – העותרת. בקשתו נדחתה שכן אין הוא עומד בתנאי מזכה של מספר נפשות. בפרוטוקול הדיון בבקשה צוין כי העותר התגורר בדירה 10 אולם בשלב מסוים עבר להתגורר עם העותרת.

בחודש יולי 2007 נבחן עניינם של העותרים פעם נוספת, משהתברר כי דירה 10 הושכרה על ידי העותרת לאחרים והיא עצמה לא מתגוררת בדירה 9 – היינו, אין היא מתגוררת באף לא אחת מהדירות. משכך, נמצא כי העותר שוכן בדירה 9 כפולש. נקבע כי "...על עמידר לפעול לאלתר להחזרת הדירה [דירה 9 – ו.מ.] בשיכון הציבורי לאכלוס".

באותה שנה, 2007 העבירה העותרת את זכויותיה בדירה 10 לבתה – טליה-רחל מור – ללא תמורה.

בחודש יולי 2010 הגישה העותרת בקשה נוספת להכיר בה כחסרת דיור כדי שיתאפשר בידה לרכוש את דירה 9. ועדת אכלוס בינמשרדית לחריגי מכר דיור ציבורי דחתה את בקשתה בנימוק כי העותרת העבירה את דירה 10 לבתה ללא תמורה ועל כן אין היא זכאית לזכויות בדיור ציבורי ואין לחרוג בעניינה מהכללים המקובלים.

בשנת 2011 הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז (עת"מ 17533-02-11) בגדרה עתרו להכיר בזכות העותרת לרכוש את דירה 9. דא עקא, משהתחוור במהלך הדיון, כי העותרת חדלה מלהתגורר בדירה - הודיעו העותרים כי יגישו בקשה מתאימה לרכישת הדירה במסגרת מבצעי מכר שפורסמו. לפיכך, דחה בית המשפט את העתירה.

בנסיבות אלו, הגישה עמידר תביעה לפינוי העותרים מהדירה (ת.א. 7997-09-11 בית משפט השלום בפתח-תקווה). בפסק דין מיום 22.10.2013 קבע בית המשפט כי העותרת אינה זכאית לדיור ציבורי ופקעה זכותה להמשיך ולהתגורר בדירה. משכך, הורה על פינוי העותרים מהדירה (להלן: "פסק הדין").

על פסק הדין ערערו העותרים לבית משפט זה, אשר דחה את ערעורם ביום 17.12.2014 (ע"א 15548-12-13), הגם שמצא לציין את מצוקתם ולהמליץ לעמידר כי "תעשה כל שיש בידה על מנת לסייע בפתרון מגורים ראוי למערער כמו גם בקציבת דמי שכירות סבירים שיוכל לעמוד בהם נוכח מצוקתו האישית".

בין לבין פנה העותר לעמידר וביקש כי יימצא לו דיור מוגן באזור הדירה, בעיר לוד. בקשתו נדחתה כאמור, ועם זאת, אישרה הוועדה לעותר יחידת דיור בבית גיל הזהב בלוד, כצעד חריג ולפנים משורת הדין, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות וכפוף להתאמתו למגורים בבית זה והשבת הדירה לידי עמידר (החלטת הוועדה העליונה מיום 5.5.15 – להלן: "ההחלטה"). העותר סירב להצעה להתגורר בבית גיל הזהב, ובעתירה זו הוא מבקש לבטל ההחלטה ולהכיר בזכותו לדיור ציבורי.
נימוקי העתירה
העותר טוען לאחת משתי חלופות; כי הוא עומד בתנאי זכאות לדיור ציבורי או, לחילופין, מעמדו כ"דייר ממשיך" נגזר מזכאות אמו (העותרת) לדיור ציבורי.

לשיטתו, מצבו הרפואי הקשה מזכה אותו לדיור ציבורי וגמלת הנכות שהוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי מאששת טענתו. העותר מוסיף כי הוא מתגורר בדירה כ – 50 שנה ואף מהטעם הזה יש להכיר בזכותו להמשיך ולהחזיק בה במסגרת הדיור הציבורי ולמצער, להמשיך ולהתגורר בה.

באשר למעמדו כ"דייר ממשיך", טוען העותר כי הואיל ואמו זכאית לדיור ציבורי לאחר שהתגוררה בדירה עשרות שנים, הרי שזכותו נגזרת מזכותה.

העותר הטעים, כי למעלה מעשור שנים הוא ביקש להצטרף לחוזה השכירות של אמו אך בקשותיו נדחו בזו אחר זו. הוא הוסיף, כי נציג עמידר בעצמו הציע לו להצטרף לחוזה השכירות של אמו, אולם התנה זאת בוויתור על טענותיו בדבר זכויותיו בדירה על יסוד שנות מגוריו הרבות בה ולכך סירב ועל כן, לא צורף לחוזה השכירות. נציג עמידר הכחיש ההצעה הנטענת לעותר (ראה עדותו של מר עודד שאער בדיון מיום 8.2.2016 – עמוד 6 שורות 28-31 לפרוטוקול).

על כל אלה מוסיף העותר טענות בדבר שיקולי צדק טבעי, הזכות החוקתית לדיור, הפרת חובת השימוע וזכות הטיעון.
על יסוד האמור לעיל, מבקשים העותרים לקבל את עתירתם ולקבוע דבר זכאות העותר לדיור ציבורי בין מכוח היותו "דייר ממשיך" ובין על יסוד שנות מגוריו בדירה ומצבו הרפואי. כך או כך, מבקשים העותרים להורות על בטלות החלטת הועדה ולחייבה לדון בשנית בבקשת העותר להכרה בזכותו לדיור ציבורי בשים לב למצבו האישי והרפואי ובהתחשב בהמלצת בית המשפט בע"א 15548-12-13 לעשות מאמץ למתן פתרון מגורים ראוי עבורו; כן מבקשים העותרים להורות למשיבים להיעתר לעתירה משיקולי צדק.

תגובת המשיב לעתירה
המשיב טוען כי יש לדחות העתירה מחמת שיהוי בהינתן דחיית בקשת העותר משנת 2007 לקבל הדירה לחזקתו ולחילופין להצטרף לחוזה השכירות של העותרת. כן ניתנו החלטות נוספות בעניינו הן על ידי הוועדה והן על ידי בתי המשפט המהוות מעשה בית דין (ת.א. 7997-09-11 ו-ע"א 15548-12-13).

המשיב טוען כי העותרים לא הצביעו על פגם המצדיק התערבות בית המשפט בהחלטה, אשר התקבלה בהתאם להוראות הדין והנוהל.

לגופם של דברים, טוען המשיב כי העותר אינו עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי שכן, הוא רווק נעדר ילדים, בעוד שהתנאי המזכה הוא לפחות שלושה ילדים במשפחה. הוא אף אינו עונה לתנאי המזכה של "יחיד נכה" הואיל ואין הוא רתוק לכיסא גלגלים, כדרישת הוראת סעיף 5.1.3. להוראה מספר 08/05 של משרד הבינוי והשיכון – הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי (להלן: "הוראה 08/05").

באשר לטענת העותר כי יש להכיר בו כ"דייר ממשיך", טוען המשיב כי דינה לדחותה שכן זכאות אמו פקעה לאחר שרכשה את דירה 10. משכך והואיל ולעותר אין זכויות עצמאיות בדירה, כפי שנקבע בת.א. 7997-09-11 – אין הוא נכנס בגדר 'דייר ממשיך'. זו אף זו, האם עזבה את הדירות לפני מספר שנים ואף מהטעם הזה אין היא זכאית לדיור ציבורי.

כך או כך, מוסיף המשיב, כי מעמד של "דייר ממשיך" מבשיל רק לאחר מות הדייר החוזי או מעברו למוסד סיעודי – אירועים שלא התרחשו בענייננו.

לסיכום, טוען המשיב כי על אף שהעותר אינו עומד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי, אף לא למעמד של "דייר ממשיך", נהגה עמו הועדה לפנים משורת הדין כאשר אישרה לו קבלת יחידת דיור בבית גיל הזהב בלוד, כפוף להתאמתו למגורים במקום והשבת הדירה בה הוא מתגורר.
דיון והכרעה
שיהוי
החלטות רבות ניתנו בעניינו של העותר, אשר נאבק ללא לאות להכרה בזכותו לדיור הציבורי, ביניהן גם ההחלטה משנת 2007. החלטה אחרונה בנדון ניתנה בשנת 2015 – היא נושא העתירה. ודוק; בהחלטתה דחתה הוועדה את בקשתו לגופה בהתעלם מעילת השיהוי. משכך, אל לו למשיב להיאחז בעילה זו לדחיית העתירה. זאת ועוד; בתי המשפט קבעו עמדות בעניינם של העותרים (ת.א. 7997-09-11 ו-ע"א 15548-12-13) אולם מצאו מקום להטעים כי ראוי למצוא פתרון הולם לבעיית דיורו בהתחשב במצוקתו ובנסיבותיו המיוחד ובכך נטעו צפייה בלב העותר.
לפיכך, אין מקום לדחות את העתירה מחמת שיהוי.
החלטת הוועדה העליונה
הלכה היא, כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, אלא אם זו סטתה באורח קיצוני ממתחם שיקול הדעת המנהלי (ראה עע"מ 3351/13 אברהם נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ [פורסם בנבו, 23.3.2014]; עע"מ 823/12 תמר קליסה נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו, 8.8.2013]).
האם בענייננו, החלטת הוועדה אכן עומדת במבחן הסבירות ואין להתערב בה? מסופקני. החלטתה להעתיק את מקום מגוריו לדיור מוגן אגב וויתור מוחלט על זכויותיו הנטענות או מגוריו בדיור הציבורי – מתעלמת מנסיבותיו האישיות, נסיבות חייו ותנאי הדיור שהוצע לו. אסביר.

העותר בחן, בהמלצת בית המשפט, את הדיור המוגן והצהיר כי אינו מתאים לצרכיו, אף לא למצבו האישי. לדבריו, דייריו זקנים, חולים ותשושים המצויים בסוף דרכם. קיימים כללים נוקשים שעלולים לפגוע באורח חייו, אף בחירותו – כך ביחס לשעות היציאה והכניסה למקום וכך אף ביחס לקבלת מבקרים.
המשיב לא חלק על דבריו, אף לא ראה לנכון להציג תמונה שונה ביחס לתנאי המגורים בדיור המוגן.

מהראיות שבפני עולה כי העותר, כבן 57, נכה, ערירי וחסר תעסוקה. על פני הדברים, אין הוא מתאים לחיות בין זקנים ותשושים, אף אין מקום להגביל את מהלך חייו בתנאים.

את מיטב שנותיו עשה העותר בדירה, אליה נכנס בהיותו נער, גדל ובגר בה. מעולם לא התגורר בדירה אחרת ודומה, כי אין לו בחייו מאומה אלא מקום מגוריו. מה דינו אפוא? האם יש 'להענישו' בשל העובדה שלא השכיל לבנות משפחה ולא הפך אב לילדים? האם בשל כך, יש לחייבו להשלים את חייו במסגרת דיור מוגן אשר תנאיו, נכון לעת הזו, אינם הולמים את צרכיו? האם העובדה שאמו עזבה את הדירה על רקע בעיות רפואיות והוא נותר להתגורר בה אינה מעניקה לו זכות מגורים מכל סוג שהוא?

מלאכת הוועדה העליונה אינה קלה כלל ועיקר. רבים מהבאים לפניה סובלים מדלות, עוני ומצוקה. חלקם הגדול נושא משא חיים כבד, לעיתים קשה מנשוא. הכללים והחוקים ביחס לדיור הציבורי נועדו להגן על אוכלוסייה חלשה. האינטרס הציבורי דורש מתן מחסה וקורת גג לנזקקים.

עם זאת, החלטתה אינה לוקחת בחשבון, למצער לא במידה הראויה את נסיבותיו האישיות הקשות של העותר, אשר עניינו חריג אף ביחס למקרים המובאים לפניה. על כן ראוי לבחון אם אין בנמצא פתרון שיאזן באורח הולם וצודק את האינטרס הציבורי מבלי לפגוע יתר על המידה בעותר.

ערה אני לכך שהדירה מתאימה למשפחה המונה שלושה ילדים לפחות (מכוח הוראה 08/05). העותר אינו נכנס אפוא לתנאי הזכאות ואין לאפשר לו להמשיך ולהחזיק בה.
אולם, ברשות המשיב דירות קטנות יותר, שאינן מתאימות למשפחות בעלות ילדים, וממילא, יש להעמידן לרשותם של אנשים בודדים כמו העותר. דירה כזו, אם תימצא, תהלום את צרכי העותר מבלי לאלצו לעבור לדיור מוגן המיועד לאוכלוסייה שאינה מתאימה לו ועלולה לפגוע באיכות חייו, הירודה גם כך. מילים אחרות, החלטת הוועדה הותירה את העותר ללא קורת גג הולמת - לאחר שאת מרבית שנותיו עשה בדירה באין מפריע. ההחלטה אף אינה מתחשבת במידה הראויה בצרכיו הרפואיים. אל לה לוועדה להתעלם מצרכים אלו. בפועל, נותר העותר ללא קורת גג.

בצר לו נפל העותר 'בין הכיסאות'; אין הוא נכנס בתנאי הזכאות לדיור ציבורי בהיותו חסר משפחה, נכותו אף היא אינה מעניקה לו זכות שכן, אין הוא רתוק לכיסא גלגלים וממילא אינו מוכר כ"יחיד נכה" בהתאם להוראה 08/05 (סעיף 5.1.3. להוראה 08/05 קובע כי "יחיד נכה" הינו נכה הרתוק לכיסא גלגלים). אף לגדר מעמד של 'דייר ממשיך' אינו נכנס הואיל ואמו ירשה מאביו את דירה 10 ועזבה את דירה 9. על כן, פקעה זכאותה לדיור ציבורי ואין הוא זכאי להיכנס בנעליה כ'דייר ממשיך'.
חרף האמור לעיל, אין להותירו ללא קורת גג וספק אם הענקת הזכות להתגורר בדיור מוגן מהווה פתרון ראוי והולם לנסיבותיו של העותר.

למה הדבר דומה? על-פי סעיף 38(א) לחוק לשכת ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, אין לפנות חייב מדירת מגוריו אלא לאחר שהוכח כי יהא לו מקום מגורים סביר או יכולת כלכלית המאפשרת לו מימון מקום מגורים סביר. לחילופין, יש להעמיד לרשותו סידור חלופי. הדברים יפים בבחינת קל וחומר לענייננו. אף אם העותר אינו זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה שגודלה מתאים למשפחה, הרי שעומדת לו הזכות לקבל דירה קטנה שתהלום את צרכיו – לאחר שאת רוב שנותיו כנער וכבוגר עשה בה.

ודוק; אבי העותר נפטר בשנת 1998, אז ירשה אמו את דירה 10. משנת 1998 פקעה זכותה לדיור ציבורי. חרף זאת, המשיב אפשר לעותר להמשיך ולהחזיק בדירה עד הלום. רק בשנת 2011 נקט נגדו הליכים לפינוי הדירה, ללמדך, כי השתהה זמן רב.

בנסיבות אלו, היה על הוועדה לבחון הקצאתה של דירה קטנה לעותר תחת דחיקתו 'אל הקיר' על דרך העמדתו במצב של 'אין ברירה' לפיו עליו להעתיק את מגוריו לדיור מוגן שאינו מתאים לצרכיו ולנסיבותיו האישיות . הקצאת דירה קטנה לעותר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, קרי הגנה על העותר לבל יוותר ללא קורת גג מבלי לפגוע יתר על המידה בצרכי משפחות נזקקות אחרות. אפשרות זו כלל לא נבחנה על ידי הוועדה, טרם שנתנה החלטתה.

על כן, העתירה מתקבלת באורח חלקי ובאופן שעניינו של העותר ישוב לוועדה על מנת שתבחן העמדתה של דירה קטנה לרשות העותר באזור מגוריו דהיום.

בנסיבות אלו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים.