הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 22190-08-19

בפני
כבוד ה שופטת איריס רבינוביץ ברון

עותרת
מיטל שוורץ
ע"י ב"כ עו"ד יואב אלמגור

נגד

משיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד שמרית סמג'ה מפרקליטות מחוז מרכז – אזרחי

פסק דין

מבוא
לפני עתירה מנהלית שהוגשה על ידי העותרת, גב' מיטל אהובה שוורץ, ביום 11.8.19. במסגרת העתירה ביקשה העותרת להורות למשיב, מדינת ישראל – משרד הבטחון – אגף שיקום נכים, כי עליו להימנע מלהפסיק לספק לעותרת ליווי למשך 24 שעות ביממה, ולקבוע כי המשיב פעל שלא כדין כשהודיע כי יפסיק להעניק לעותרת את הליווי בהיקף שהוענק לה לצמיתות וכי העותרת זכאית לליווי למשך 24 שעות ביממה לצמיתות. לחלופין התבקש בית המשפט ליתן כל סעד אחר או נוסף אשר נראה לבית המשפט לנכון ולצודק בנסיבות הענין .
המשיב הגיש תגובה מקדמית לעתירה ביום 14.8.19.
דיון בעתירה התקיים ביום 19.8.19. במסגרת הדיון הוחלט כי הצדדים יגישו השלמות לטיעוניהם.
לאחר שהוגשו השלמות הטיעון מטעם הצדדים, התקיים ביום 2.12.19 דיון נוסף בעתירה, בה הוצעה לצדדים הצעת פשרה.
ביום 12.12.19 הודיעו הצדדים כי אין הסכמה באשר להצעה שניתנה.

רקע עובדתי
העותרת, ילידת 1976, נשואה ואם לשלושה, לשעבר קצינה בשירות קבע, נכה בשיעור של 100%.
ביום 22.12.13 אושר לעותרת ליווי בהיקף של 24 שעות ביממה לתקופה של 4 חדשים (נספח 2 לתגובת המשיב).
ביום 26.1.15 הופנתה העותרת לבדיקה על ידי צוות רב מקצועי (להלן "צר"מ"), אשר המליץ על ליווי בהיקף של 12 שעות ביממה לתקופה של שנתיים (נספח 3 לתגובת המשיב).
ביום 30.7.15 החליט סגן הרופא המוסמך הראשי, ד"ר מרדכי לובוצקי (להלן "ד"ר לובוצקי"), כי יאושר לעותרת ליווי בהיקף של 16 שעות ליווי ביממה למשך שנתיים (נספח 4 לתגובת המשיב).
ביום 9.5.17 הגישה העותרת בקשה לחידוש שעות הליווי והגדלת היקפן ל-24 שעות ביממה (נספח 5 לתגובת המשיב). לצורך בחינת הבקשה, הופנה העותרת לבדיקת צר"מ ליווי. הבדיקה נערכה ביום 20.7.17, ובסופה הומלץ לאשר לעותרת ליווי בהיקף של 24 שעות ביממה לצמיתות (נספח 6 לתגובת המשיב).
ביום 8.8.17 ניתנה החלטתו של ד"ר לובוצקי, לפיה יאושר לעותרת ליווי בהיקף של 24 שעות ביממה למשך תקופה של 24 חדשים (נספח 7 לתגובת המשיב).
ביום 10.8.17 נשלחה לעותרת הודעה על החלטתו של ד"ר לובוצקי (נספח 3 לעתירה). בהודעה צוין כי לעותרת אושר ליווי בהיקף של 24 שעות ביממה לצמיתות. הודעה זו נמסרה לעותרת במכתב החתום ע"י ד"ר פאול בנדק, רופא מוסמך מחוזי.
לקראת סוף חודש יולי 2019, התנהלה תכתובת מייל בין נציגת המשיב ובין בעלה של העותרת, כאשר במייל מיום 25.7.19 כתבה נציגת המשיב (נספח 9 לתגובת המשיב):
"אורי בוקר אור,
אודה על התייחסותך למייל מטה
מבקשת טלפון זמין שבו ניתן ליצור עמכם קשר בנושא.
הליווי של מיטל עתיד להסתיים בסוף חודש 08.2019, ואנו רוצים להתקדם בנושא וועדת הליווי.
וועדת הליווי משנת 2017 אישרה ליווי לתקופה של שנתיים והערכה מחודשת בתום התקופה.
עקב טעות המחוז נשלח אליכם מכתב כי הליווי ניתן לצמיתות.
לאחר בדיקה שנעשתה במשרדנו, לא ניתן לאשר המשך הליווי לצמיתות ללא ועדת ליווי.
אודה על שיתוף הפעולה.
תודה, אירנה"
כאמור לעיל, ביום 11.8.19 הוגשה העתירה.

תמצית טענות הצדדים
טענות העותרת
לטענת העותרת, כלל לא חלה טעות כלשהי בפעולת המשיב בעת שניתנה ההודעה על זכותה לקבלת ליווי לצמיתות, על יסוד קביעת הצר"מ ומכתב סגן הרופא הראשי.
עוד טוענת העותרת, כי גם אם מדובר בטעות, הרי שטעות זו אינה מסוג הטעויות שיש להתיר לרשות לחזור בה מהן, וכי מכלול הנסיבות מחייב להשאיר את המצב כמות שהוא, כאשר זכותה של העותרת לליווי הינה לצמיתות.
העותרת מוסיפה, כי קביעת הליווי לצמיתות הנה זכות, וביטול הזכות על ידי המשיב היא פגיעה בזכות המהותית של העותרת שלא לעמוד בפני הליך נוסף על מנת שיבחן את מצבה. עוד מציינת העותרת, כי על פי הוראות אגף שיקום 50.14, שכותרתה "ליווי בגין מגבלה פיזית לנכי צה"ל" (נספח 4 לעתירה) שנוסחה בשנת 2018 (להלן: "הוראות הליווי"), הרי שלא תתאפשר עוד קביעת ליווי של 24 שעות לצמיתות. לפיכך, עם ביטול זכותה לצמיתות, יש למעשה שלילה לתמיד של זכותה לקבלת ליווי לצמיתות.
עוד טוענת העותרת, כי בהתאם להוראות הליווי לסגן הרופא הראשי יש סמכות לקבוע את היקף זכות הליווי, אך אין הן מעניקות לו את הסמכות לקבוע את משך זכות הליווי. עוד נטען, כי רק צר"מ רשאי להחליט על תקופת הליווי הנדרשת.
העותרת מוסיפה וטוענת, כי גם אם מדובר בהודעה שניתנה לה בטעות, הרי שעקב הטעות לא הגישה העותרת ערר על משך הליווי, וסביר כי מאחר שקביעת תקופת ליווי של שנתיים אינה מנומקת וניתנה בניגוד להמלצה, הרי שהיה מתקבל ערר ככל שהיה מוגש על ידי העותרת.
העותרת מציינת כי לאחר אישור הליווי לצמיתות, ולאחר שהבינה כי תוכל להעסיק עזרה, רכשה בית חדש שיש בו יחידה נפרדת לטובת המלווה, מה שלא היה קיים בביתה הישן. רכישת הבית החדש לוותה בנטילת הלוואה גדולה והמעבר אליו חייב ניתוק ילדיה של העותרת ממקום מגוריהם. בנוסף, פרש בעלה של העותרת מצה"ל לפני גיל הפרישה לאור מצבה של העותרת ולאחר פרישתו בחר שלא לעבוד במשרה מלאה ואיבד הזדמנויות שהוצעו לו, בשל היותו אחד ממלוויה של העותרת, והמשיב נושא בשכרו כמלווה.
העותרת הוסיפה כי קבלת ליווי של 24 שעות לצמיתות היו עבורה מוקד של שקט שאיפשר לה להתמקד בהתמודדות עם מצבה הרפואי ובשיקום חיי משפחתה. הטלטלה לנוכח ההתנהלות של אגף השיקום נושאת מחיר בריאותי.

טענות המשיב
לטענת המשיב, זכאות למתן ליווי לנכה מוסדרת בתקנה 24 לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954 (להלן "תקנות הנכים"). בהמשך לזכאות זו גובשה טיוטת הוראות הליווי, אשר מפרטת את הכללים והזכאויות בנושא ליווי ולפיה פועל המשיב ככלל בבחינת בקשות לליווי. מצויין, כי הוראה זו טרם פורסמה נוכח היותה מצויה מזה מספר שנים בדיונים מול ארגון נכי צה"ל.
עוד לטענת המשיב, בהתאם להוראות הליווי, על נכה המעוניין לקבל ליווי לפנות לרופא המוסמך המחוזי, שיבחן האם יש מקום להעבירו לבחינה בפני צר"מ, או לדחות את בקשת הליווי על הסף. כן נטען, כי הקביעה הסופית בדבר עצם הזכאות של נכה מסוים לליווי וכן היקפו, מסורה לרופא המוסמך המרחבי או לסגן הרופא המוסמך הראשי, אשר יתנו החלטתם לאחר המלצת צר"מ הליווי בעניין. מודגש, כי צר"מ הליווי מהווה גוף מייעץ, אשר המלצתו אינה מחייבת, וכי הסמכות להכריע בשאלת היקף ותקופת שעות הליווי של העותרת הינה של הרופא הראשי.
המשיב טוען, כי בהודעה שנשלחה לעותרת באוגוסט 2017 נפלה טעות, כאשר הודע לה כי אושר לה ליווי לצמיתות, בניגוד לקביעת הרופא המוסמך אשר אישר ליווי לשנתיים בלבד. עוד נטען, כי הטעות שנפלה בהודעה זו התבררה כעת, בסמוך לתום תוקפה של הזכאות שנקבעה, ואינה מצדיקה המשך מתן הזכאות לצמיתות וללא בחינה מחודשת של מצבה של העותרת. מובהר, כי בהתאם לסעיף 55 להורא ת הליווי , בסמכות הרופא המוסמך המחוזי להפנות נכה לצר"מ מלוים ביוזמתו ובהתאם לשיקול דעתו, במידה וישנו שינוי משמעותי במצבו הרפואי של הנכה. הפניה זו ניתנת לביצוע גם אם לא הסתיימה תקופת הזכאות לליווי.
המשיב טוען, כי מדובר בזכאות לתגמולים בסכומים לא מבוטלים, הממומנים מכספי ציבור ולכן, נוכח קביעת הרופא המוסמך כי הזכאות תינתן לשנתיים, לא ניתן לאשר את המשך הליווי ללא בדיקת מצבה הרפואי העדכני של העותרת.
עוד טוען המשיב, כי ההחלטה לזמן את העותרת לבדיקה רפואית בפני צר"מ, ולנוכח חלוף הזמן, הנה החלטה סבירה וראויה והינה החלטה מתבקשת לאור העובדה שעסקינן במצב רפואי אשר יכול להשתנות ובזכאויות הממומנות מכספי ציבור, כך שיש להבטיח כי הינן ניתנות בהתאם למצב רפואי המצדיק זאת.
עוד טוען המשיב, כי אין מדובר בהחלטה מנהלית שניתנה בטעות, שכן ההחלטה המנהלית אשר התקבלה על ידי הגורם המוסמך הינה נכונה וניתנה בזמן אמת, אלא שבמקרה זה הטעות חלה אך בהודעה שנמסרה לעותרת אודות משך הזכאות שאושרה לה.
המשיב מתנגד לטענת העותרת, על פיה סגן הרופא הראשי נעדר סמכות להחליט על משך תקופת הליווי, שכן סמכותו, שקבועה בתקנות הנכים, מאפשרת לו לקבוע הן את משך והן את היקף תקופת הליווי.
לעניין הסתמכותה של העותרת על הודעת המשיב טוען המשיב כי לא התקבלה החלטה להפחית את שעות הליווי, וכי כל שהתבקשה העותרת הוא להגיע לבדיקה תקופתית, שלאורה יוחלט על המשך הליווי הנדרש בהתאם למצבה העדכני.

דיון והכרעה
סעיף 24 לתקנות הנכים קובע כך:
"(א) רופא מוסמך מחוזי רשאי לקבוע כי נכה זקוק עקב נכותו למלווה או למלווים וכן לקבוע את היקף הליווי הנדרש, ובלבד שתקופת הליווי לא תעלה על שלושה חודשים.
(ב) רופא מוסמך מרחבי רשאי להאריך את תקופת הליווי לפי תקנת משנה (א) לתקופה שלא תעלה על חודשיים נוספים.
(ג) הרופא המוסמך הראשי או סגן הרופא המוסמך הראשי רשאים לאשר ליווי לתקופה העולה על חמישה חודשים.
(ד) נקבע הצורך במלווה או במלווים כאמור בתקנת משנה (א) עד (ג), זכאי הנכה, לפי בחירתו, לסיוע במימון ההוצאות להעסקת המלווה ובלבד שלא יעלה על התעריפים שיקבע משרד הביטחון, או להסתייע בליווי לפי ההסדרים שייקבעו בידי משרד הביטחון."
בסעיף 56 להוראות הליווי (נספח 4 לעתירה) נכתב כי "צוות רב מקצועי לליווי מוסמך לחוות דעתו על היקף שעות הליווי ותקופת הליווי הנדרשים." בסעיף 62 להוראות הליווי נכתב כי "הרופא המוסמך המרחבי/סגן הרופא המוסמך הראשי יקבל החלטה בנוגע לצורך בליווי והיקפו ויעבירה לרופא המוסמך המחוזי לביצוע."
עולה מן האמור, כי המלצות הצר"מ אינן בגדר החלטה. הצר"מ ממליץ באשר להיקף ולמשך הליווי הנדרשים (ככל שאלו אכן נדרשים), כאשר את ההחלטה על משך הליווי ועל היקפו מוסמכים לקבל הרופא המוסמך הראשי או סגן הרופא המוסמך הראשי (תקנה 24(ג) לתקנות הנכים).
כלומר, במקרה שלפני, שלא כטענת העותרת, החלטתו של ד"ר לובוצקי מיום 8.8.17 ניתנה בסמכות.
בדיון שהתקקים ביום 19.8.19 ד"ר לובצקי העיד כי החלטתו היא רפואית, ולא נעשתה משיקולים אחרים. עוד הוסיף ד"ר לובוצקי, כי ישנם מטופלים אשר הוא חושבי שיש לתת להם ליווי לצמיתות והנטיה לגבי אנשים מבוגרים היא כן לתת ליווי לצמיתות. כן העיד כך (פרוט' הדיון, בעמ' 5):
"זה לא המצב שאנחנו עומדים פה היום במקרה זה, המקרה קשה ומגיע לה סיוע אבל אי אפשר לומר שזה לצמיתות, יש התקדמות בטיפולים.
החלטה שהתקבלה לפני 4 שנים חשבתי שיש להיטיב מעבר למה שהצר"מ המליץ בזמנו, וקבעתי 16 שעות ליווי ולא 12 כפי שהומלץ, גם במקרה כאן היה לי ברור שאני מקבל את ההמלצה של ה-24 שעות אבל גם היה ברור לחלוטין שההחלטה במקרים אלו לא יכולה להיות החלטה לצמיתות בשום מקרה. אין מקרים במחלות מסוג זה שההחלטה תהיה לצמיתות."
בהמשך, מתייחס ד"ר לובוצקי לטעות ומעיד כי: "לכן, לא היתה פה שום טעות בהחלטה מה שכתבתי זה מה שהתכוונתי, הטעות היחידה שהייתה זה אך ורק טעות ברישום ובמכתב שנשלח" (שם, בעמ' 6).
לאור האמור, שוכנעתי כי ד"ר לובוצקי פעל במסגרת סמכותו, כאשר קבע לעותרת ליווי בהיקף של 24 שעות ביממה ולמשך שנתיים, אך חלה טעות במסירת החלטתו לעותרת.
בע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל אביב, פ"ד לז(1) 337, 351 (1983) (להלן: "עניין י.ב.מ.") נקבע כי ניתן להגדיר טעות בשלושה אופנים:
"א. החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחרת יש בה בעליל משום חריגה מסמכות; ב. החלטה, שמקורה בטעות משרדית טכנית, שנעשתה בהיסח הדעת; ג. החלטה, שיש בה משום משגה, במובן זה שהפקיד יישם בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המדיניות של משרדו או השתמש בשיקול-דעתו באופן בלתי סביר."
עוד נקבע כך (בעמ' 352-351 לפסק הדין):
"בהתחשב בנושא המיוחד בו עסקינן, היינו קביעת שומה נכס לצורך הטלת מס, הרי נראה לי, כי מן הדין לאבחן בין התוצאות של סוגי הטעויות הנ"ל, בצורה הבאה: לגבי שני סוגי ההחלטות הראשונים, המוזכרים לעיל, תוכלנה רשויות הציבור בדרך כלל לחזור בהן מההחלטה המוטעית או הנוגדת את החוק ולגרום למתן החלטה אחרת תחתיה;
ואילו לגבי ההחלטה מהסוג השלישי, היינו זו שיש בה משום "משגה" בשיקול הדעת בלבד - שאני. כאן תהיה הרשות בדרך כלל קשורה בהחלטתה, ובמיוחד כאשר האזרח הספיק כבר לפעול על-פי ההחלטה המקורית."
בענייננו, המדובר בטעות טכנית בהעברת המידע ביחס להחלטה (שניתנה, כאמור, בסמכות) שנעשתה במסגרת ההודעה שנמסרה לעותרת, אשר בה הכשל הנו ברמה של "טעות סופר". אין המדובר בטעות בהחלטה עצמה.
בספרה של דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א (2017) (להלן: " ברק-ארז") היא מתייחסת לעניין י.ב.מ. ומוסיפה כך (בעמ' 393-392):
"טעות בעלת אופי טכני טעונה תיקון באופן מיוחד, כי משמעותה היא שההחלטה המקורית לא היתה מבוססת על הפעלתו של שיקול דעת. טעם נוסף התומך בתיקונן של טעויות טכניות הוא, כנראה, שהן אינן אמורות להיות שכיחות.
...
סוג הטעות שמדובר בה הוא חשוב, אך חשובה עוד יותר השאלה מה נפקותה של ההחלטה בנסיבות העניין – מבחינת הציבור ומבחינתו של הפרט. האם הנזק שגורמת ההחלטה לציבור הוא חמור? האם הפרט הסתמך כבר על ההחלטה, ובאיזו מידה? כל אלה הם שיקולים חשובים להכרעה – לא פחות, ולעתים אף יותר – מסוג הטעות שנפלה בהחלטתה של הרשות."
גם בענייננו הטעות שנעשתה במסירת ההודעה אודות ההחלטה לא היתה מבוססת על הפעלתו של שיקול דעת, ושיקול הדעת הופעל במסגרת קבלת ההחלטה עצמה. כמו כן, ניתן להניח שגם בענייננו המדובר בטעות שאיננה שכיחה.
באשר לאפשרות לתקן את הטעות, בבג"צ 1407/18 קופולק (1949) בע"מ נ' מנהלת המחלקה לרישום תכשירים רפואיים (פורסם במאגרים, 19.8.19) נקבע כך (בפסקה 32 לפסק הדין):
"... ככלל, הרציונלים העומדים בבסיסו של הכלל בעניין תיקון וביטול החלטות הם השאיפה כי החלטותיה של הרשות יהיו טובות ויעילות, וכן הרצון לאפשר תיקון נזקים וטעויות (ראו: ברק-ארז, בעמ' 372; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1373 (2011)). לפיכך, בין מכלול השיקולים שבהם הכירה הפסיקה כרלוונטיים לעניין קבלת החלטה על ביטול או שינוי של החלטה מינהלית, מצוי השיקול של תיקון טעות בקבלתה של ההחלטה המקורית (ראו: ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל-אביב, פ"ד לז(1) 337, 352-351 (1983)). התשובה לשאלה האם טעות בקבלת ההחלטה מצדיקה את ביטולה תלויה במכלול שיקולים. בכל מקרה ומקרה, יש לבחון את השפעותיה של הטעות מבחינת האינטרס הציבורי מחד גיסא ואת התוצאות שיש לתיקונה מבחינתם של הצדדים המושפעים מהחלטת הרשות מאידך גיסא (ראו: בג"ץ 11269/03 כמאל נ' שר המשפטים, פ"ד נט(3) 205, 215-214 (2004); ע"א 11583/04‏ מדינת ישראל נ' ברגר, [פורסם בנבו] פסקה 17 (16.1.2006); ברק-ארז, בעמ' 391). כאשר משקלו של האינטרס הציבורי הוא נכבד, הנטייה תהיה לאפשר את הביטול, אף אם ההליך שהוביל לכך היה לקוי, ואף במחיר של פגיעה בהסתמכות (ראו: בג"ץ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד מז(4) 861, 865 (1993); בג"ץ 6414/15 ענק הבטיחות נ' משרד התקשורת, [פורסם בנבו] פסקה 38 (15.8.2016) (להלן: עניין ענק הבטיחות); ברק-ארז, בעמ' 399). ..."
ברק-ארז כותבת בנושא זה, שם, כך (396-393):
"... לנוכח מורכבותם של השיקולים הרלוונטיים לדיון במצבים של שינוי החלטות, הגישה המנחה כיום את בית המשפט בביקורתו על שינוי החלטות מבוססת על איזון אינטרסים – בהתייחס למשקלו של האינטרס הציבורי שבשמו נעשה התיקון, למידתה של ההסתמכות על ההחלטה (אם היתה כזו), וכן לחשיבות הנודעת ליציבות ולוודאות בתחום שעליו נסבה ההחלטה (כלומר, לצורך להגן על הציפייה לקיום ההחלטה, גם אם ציפייה זו אינה מוגנת באופן מלא בהתחשב בכוחה של הרשות לשנות את החלטותיה).
...
... הטעמים התומכים בהגנה על הסתמכותו של הפרט על ההחלטה המינהלית הם איתנים ומבוססים. פגיעה בהסתמכות עלולה לפגוע באופן קשה בנכונותם של פרטים לתכנן את התנהגויותיהם על סמך החלטות מינהליות. במקרים רבים, היא אף כרוכה בגרימתם של נזקים ממשיים לנוגעים בדבר. בהתאם לכך, מידת הנכונות להגן על הסתמכותם של פרטים על החלטות מינהליות היא רבה יותר (בהשוואה למידת ההגנה על ציפיות שנכזבו)."
בעניין שלפני, בהודעה שנמסרה לעותרת הודע לה על זכאותה לליווי בהיקף של 24 שעות ביממה ולצמיתות, בעוד שבהחלטה המקורית נקבע כי העותרת זכאית לליווי בהיקף של 24 שעות ביממה לתקופה של שנתיים בלבד.
כלומר, במקרה זה יש לבצע איזון בין הצורך לתקן את הטעות ובין מידת הנזק שתגרם לצדדים בתיקון טעות זו.
בענייננו, הניסיון לתיקון הטעות נעשה בחלוף כמעט שנתיים תמימות שבהן פעלה העותרת בהסתמכות על ההחלטה שנמסרה לה, והיא ומשפחתה לקחו על עצמן התחייבויות ארוכות טווח. העותרת רכשה בית מגורים חדש אשר בו יחידת מגורים למלווה. במעבר לבית החדש הועתקו גם ילדיה ממקום מגוריהם, כאשר בנה של העותרת נרשם ללימודים בבית ספר מרוחק, המאפשר לו תמיכה רגשית, בשל קיומו של ליווי לצמיתות המאפשר התגייסות לשם איסופו מרחוק.
ההודעה שנשלחה לעותרת אודות ההחלטה חתומה על ידי רופא מוסמך, ובנסיבות אלו אני סבורה כי יש להעניק משקל רב יותר להסתמכותה של העותרת על ההודעה.
מעיון בתצהירה של העותרת, אשר נמצאת במצב רפואי מורכב, עולה כי אכן ייחסה משמעות רבה להודעה שנשלחה לה ופעלה בהסתמך עליה וזכתה לשקט נפשי שאיפשר לה להתמקד בהתמודדות עם מצבה .
אמנם, כפי שטוען המשיב, עומדת לו הזכות לזמן את העותרת לבדיקה מחודשת בצר"מ גם טרם סיומה של תקופת הליווי, בדיקה שכזו יכולה להתבצע ככל ומתרחש שינוי משמעותי במצבו הרפואי של הנכה. כך, בסעיף 55 להוראות הליווי:
"בסמכות הרופא המוסמך המחוזי להפנות נכה לצר"מ מלווים ביוזמתו ובהתאם לשיקול דעתו, במידה וישנו שינוי משמעותי במצבו הרפואי של הנכה, גם אם לא הסתיימה תקופת הזכאות לליווי".
לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי במקרה זה חל שינוי במצבה הרפואי של העותרת אשר עשוי להצדיק זימון מחודש לצר"מ לעת הזו .
לנוכח האמור לעיל, בהתחשב במכלול השיקולים כפי שנקבעו בפסיקה ופורטו לעיל, אני סבורה כי יש לאפשר למשיב לחזור בו מהטעות שנעשתה, אולם השינוי בהודעה שנמסרה יכנס לתוקף במועד נדחה בהתחשב בהסתמכות העותרת על ההודעה שנמסרה לה, כפי שיפורט להלן ( השוו: ברק-ארז, בעמ' 401).
בביצוע האיזון בין הצורך לתיקון הטעות ושמירה על האינטרס הציבורי שעמד בבסיס ההחלטה לפיה נקצבה תקופת הליווי לשנתיים ובין הנזק שיגרם לעותרת בשל הסתמכותה על ההודעה השגויה שנשלחה אליה, אני מוצאת כי יש להותיר את מצב הדברים בו העותרת זכאית לליווי של 24 שעות על כנו למשך תקופה של עשר שנים ממועד ההודעה מיום 10.8.17 . אורך התקופה נקבע באופן שיאזן בין ההסתמכות המשמעותית מצד העותרת (שינוי מקום מגורים על כל הכרוך בכך מבחינה משפחתית) לבין הצורך להגן על האינטרס הציבורי.
מובהר כי במהלך תקופה זו, בידי הרשות הסמכות לפעול בהתאם להוראות סעיף 55 להוראות הליווי.
בסיום התקופה, תזומן העותרת לבדיקה מחודשת, בהתאם להוראות החלות בעניין זה.
סיכומו של דבר, העתירה מתקבלת בחלקה. המשיב ימשיך להעניק לעותרת ליווי בהיקף של 24 שעות ביממה למשך תקופה של עשר שנים ממועד ההודעה מיום 10.8.17 , בכפוף למפורט בפסק הדין.
המשיב ישא בהוצאות העותרת בסך כולל של 12,000 ₪ שישולמו תוך 45 יום מהיום.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז שבט תש"פ, 11 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.