הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 20186-04-19

בפני
כבוד ה שופט עוז ניר נאוי

עותר
עבד אלפתאח נאסר
ע"י ב"כ עוה"ד עלא תילאווי

נגד

משיבות

  1. עירית אל-טירה
  2. ועדה מקומית לתכנון ובניה אל טירה

ע"י ב"כ עו"ד יובל דמול

פסק דין

העתירה בתמצית
עיקר עניינה של העתירה שלפני הוא בקשת העותר לחייב את המשיבות ליישם ולמלא אחר הסכמה דיונית שנכרתה בין הצדדים במסגרת עתירה מנהלית קודמת, אשר התנהלה בבית משפט זה (עת"מ 28911-01-11 פייסל נאסר ו-3 אחרים נגד עיריית טירה ואחרים – להלן: "העתירה הקודמת").
בבסיס העתירות, הקודמת וזו דנן, פגיעה במקרקעין המצויים במרחב התכנוני של העיר טירה, בגוש 7780 חלקות 12, 14 גוש 7779 חלקה 33 וגוש 7775 חלקה 56, ואשר על פי הנטען שייכים לעותר ושלושת אחיו (להלן: "המקרקעין").
כנטען, המשיבה 1, עיריית טירה (להלן: "העירייה") פרצה תוואי דרך במקרקעין, בלא הפקעה מוקדמת, בניגוד לתכניות המתאר החלות וללא היתרים כדין, הרסה מבנה אשר היה קיים בהם, ועוד.
לאור פעולות אלה, נוהל משא ומתן עם המשיבות אשר בסיומו הגיעה ועדה מייעצת למסקנה כי יש לפצות את העותר ובני משפחתו בשטח של 850 מ"ר, בדרך של ביטול הפקעה. המלצות אלה, כך הוסכם, יעוגנו בתוכנית מפורטת שתיזום העירייה.
בתאריך 15.1.2004, אמצה מליאת המועצה בעירייה את מסקנות הועדה המייעצת כלשונן.
חרף האמור, החלטת המועצה לא בוצעה ועקב כך הגישו העותר ושלושת אחיו את העתירה הקודמת.
לאחר משא ומתן הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות ובין היתר הוסכם כי העותרים שם זכאים לפיצויים בגין פגיעה בקניינם. עוד הוסכם, כי ימונה שמאי לעניין שטח הפיצוי וכי העתירה תתוקן כדי להתאים את הסעדים בה להסכמות בין הצדדים.
העותר טוען כי פניותיו לקיומן של ההסכמות הדיוניות הנ"ל לא נענו, ולפיכך הוגשה העתירה דנן.
הסכמות הצדדים במסגרת העתירה
בסמוך לאחר קביעת דיון בעתירה הודיעו הצדדים כי הם מקיימים משא ומתן בקשר להמשך ההליך. נטען כי הוצגה לעותר שומה קודמת שהוכנה בתאריך 8.10.2013, בעקבות ההסכמות בעתירה הקודמת, עליה חלק העותר. מפאת חשיבות הדברים תובא ההודעה בשלמותה:

בהתאם למבוקש ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני הנ"ל (החלטה מתאריך 21.5.2019 – להלן: "ההסכם הראשון").
בתאריך 3.6.2020 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה אף בדבר זהות השמאי אשר יכין את חוות הדעת מושא ההסכם הראשון כאמור – השמאי מר ג'האד חג יחיא.
לקראת מועד הדיון אשר היה קבוע, הודיעו הצדדים כי טרם הוכנה חוות דעת ולפיכך אין טעם בקיומו של הדיון. בהתאם, הדיון בוטל וניתנה לצדדים שהות להשלים את הדרוש למימוש ההסכם הראשון.
לבקשת העותר, הואיל והעירייה לא שילמה את שכרו של השמאי, ובהתאם , משלא נמסרה חוות הדעת המוסכמת , נקבע דיון בעתירה (החלטה מיום 11.9.2019).
סמוך למועד שנקבע, הגישו הצדדים בקשה לדחיית מועד דיון ובקשה למתן תוקף של החלטה להסכמות נוספות בין הצדדים. הוסבר כי היתה קיימת מחלוקת באשר לזהות הנכסים וההפקעות אשר על השמאי המוסכם לבחון בחוות דעתו, וזו באה על פתרונה, בין היתר, כדלהלן:

גם להסכמות אלה ניתן תוקף של החלטה (17.11.2019) ומצופה היה כי משהוסרו המכשולים, יסתיים הסכסוך (להלן: "ההסכם השני").
אלא שהעירייה לא שילמה את שכרו של המומחה ושבה וביקשה ארכה לעשות כן על מנת להוציא לפועל את ההסכמים. כך כתב, בין היתר, ב"כ המשיבות בבקשתו מיום 8.1.2020:

בתאריך 20.1.2020, הוגשה חוות הדעת על ידי ב"כ העותר, ממנה עולה כי העותר ובני משפחתו זכאים לפיצוי בסך 1,595,600 ₪. ב"כ העותר הודיע כי בהתאם להסכם בין הצדדים עליו לבחון את חוות הדעת ולהודיע האם הוא מסכים לאמור בה (להלן: "השמאות/השמאות המוסכמת"). ככל שיסכים, הרי שבהתאם להסכם, על המשיבות לשלם את סכומה, תוך 120 יום (סעיף 4 להסכם הראשון).
המשיבות חוזרות בהן מההסכמים ומעלות טענות חדשות
חרף ההסכמים אשר קיבלו תוקף של החלטות ובעוד העותר בוחן את השמאות המוסכמת , הודיעו המשיבות כי הוחלף הייצוג המשפטי, כי מינו שמאית אחרת להתייחסות לשמאות המוסכמת, וביקשו ארכה להתייחסות.
העותר הודיע מנגד כי המשיבות מהתלות בבית המשפט, כי הוא נותן את הסכמתו לתוצאת השמאות המוסכמת, ומשכך על בית המשפט ליתן פסק דין בעתירה.
או אז טענו המשיבות באמצעות בא כוחן החדש כי לא ויתרו על זכותן לבקר את השמאות המוסכמת ולפיכך התבקשה ארכה, כמו גם זכות להשיב לעתירה.
בין לבין הוגשו יפויי כח של בני משפחתו של העותר (שני אחיו ויורשיו של האח השלישי), אשר צורפו לתיק (יפויי הכח).
המשיבות הגישו בקשה לסילוק על הסף וטענו כי הן חולקות על השמאות המוסכמת, הן משום שההפקעות שבוצעו נמוכות מ – 40% והן בשל מחלוקות של ממש ביחס לזכויות העותר בחלק מן המקרקעין. בנסיבות אלה טענו , כי עתירה מנהלית אינה הדרך לברר מחלוקת זו ומקומה בבית משפט אזרחי.
לימים הגישו המשיבות כתב תשובה לעתירה ובין היתר נטענו טענות שונות כנגד ההסכמות במסגרת העתירה הקודמת וכן נטען כי היה על העותר להגיש תביעה כספית חלף העתירה, במסגרתה היה עליו להוכיח את זכויותיו במקרקעין וכן את שיעור הפיצוי לו הוא ראוי. עוד נטען, כי הסכמת הצדדים למינוי שמאי אין משמעה הסכמה לתוכנה של השמאות. לגופו של פיצוי נטען כי אמנם הצדדים הגיעו להסכמה בדבר מינוי שמאי להערכת הפיצויים המגיעים לעותר ובני משפחתו, אלא שלאור שמאות שערכו המשיבות לאחר השמאות המוסכמת, העותר אינו זכאי לפיצוי כלל. אקדים את המאוחר ואציין כי המשיבות לא חלקו על טענות העותר לפגיעה בקניינו שלו ושל בני משפחתו כמפורט בעתירה ואף לא הכחישו את הטענות כי פעולותיהן נעשו בניגוד לדין.

טענות הצדדים בדיון
ב"כ העותר טען כי יש ליתן פסק דין אשר יישם את ההסכמים שהושגו, תוך שפרט את השתלשלות האירועים אשר הובילו להסכמים אלה.
מנגד, טען ב"כ המשיבות כי אמנם הצדדים הגיעו להסכמות אלא שהמשיבות לא התכוונו לוותר על זכותן להתגונן מפני קביעת השמאי המוסכם.
בהגינותו לא התכחש להסכמים לרבות להסכמת המשיבות לשלם פיצויים, אלא למשמעות ההסכמים והכוונה בבסיסם.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את בקשת העותר וליתן פסק דין כמבוקש בהתאם להסכמים בין הצדדים; להלן טעמי.
קריאת ההסכמים מלמדת לטעמי כי הסכמות הצדדים ברורות ומפורשות.
כפי שפורט לעיל, חלף הגשת תשובה לעתירה והעלאת טענות שונות באשר לסמכות בית המשפט וזכאות העותר לפיצויים (כפי שנטען בתשובת המשיבות המאוחרת לעתירה), בחרו המשיבות להודיע כבר בפתח ההליך, כי הגיעו להסדר עם העותר ובני משפחתו, הסדר שמטרתו תשלום פיצויים – הוא ההסכם הראשון.
הסכם זה היווה המשך להסכמות הדיוניות במסגרת העתירה הקודמת, אשר עוד במסגרתן הכירו המשיבות בזכותו של העותר ובני משפחתו לפיצויים.
הסכמות דיוניות אלה במסגרת העתירה הקודמת אף מומשו בחלקן, כעולה מנוסחו של ההסכם הראשון, שם פורט כאמור כי נערכה שומה מתאריך 8.10.2013 שמסקנותיה לא היו מקובלות על העותר (ב"כ העותר טען בדיון כי סכום הפיצוי לפי שומה זו, עמד על סך של כמיליון ₪ בערכים נוכחיים) .
בנסיבות אלה הודיעו הצדדים על הסכמות אשר הוגדרו לעיל כהסכם הראשון. על מנת שירוץ הקורא אשוב ואביא את עיקרי ההסכם הראשון, כדלהלן:

כאמור, הוראות הסכם זה ברורות ואינן זקוקות לפרשנות כלשהי. שומה מוסכמת; לעותר זכות וטו להודיע אם מסכים הוא לתוצאותיה; ואם כן, המשיבות משלמות, ללא תנאי.
המשיבות לא ביקשו לבטל הסכם זה ואף לא את ההסכם השני ודי היה בכך כדי לדחות את טענותיהן המאוחרות, במסגרת הבקשה לסילוק על הסף ותשובתן לעתירה.
אף לגופן דין הטענות המאוחרות להידחות.
כך ובכל הכבוד לטענות ב"כ המשיבות כאילו ניתנה להן זכות לתקוף את השומה, הרי שלאלה אין זכר בהוראות ההסכם הראשון הנ"ל.
הצדדים הסכימו כי אם יסכים העותר לשמאות, ישלמו המשיבות את סכומה תוך 120 יום, הא ותו לא. ממילא לא נכתב כי לעירייה קיימת זכות שלא להסכים או לתקוף את השמאות המוסכמת ועל כך חתם יועצה המשפטי של העירייה בשם המשיבות.
יתר על כן, הצדדים צפו אפשרות כי העותר והוא בלבד, יהיה זה שלא יסכים לשומה, שאז הוסכם כי ההליכים בעתירה דנן ימשכו ; עם זאת הוסכם כי להסכמות הדיוניות בעתירה הקודמת יינתן תוקף של פסק דין חלקי.
כלומר לא זו בלבד שאין אפשרות חזרה מפיצוי באופן מוחלט כטענתן המאוחרת של המשיבות, אלא גם במקרה שהעותר אינו מסכים לשמ אות המוסכמת, הסכימו הצדדים לאשר את ההסכמות בעתירה הקודמת , אשר כאמור קבעו מנגנון פיצוי לעותר ובני משפחתו.
יתר על כן, כפי שפורט לעיל, במסגרת ההסכם השני (מיום 15.11.2019 – קבל תוקף 17.11.2019) הושגה הסכמה באשר למקרקעין שיבחנו במסגרת השומה המוסכמת, הם המקרקעין מושא העתירה, כאשר הוסכם אף כי הפיצוי ישולם לא רק לעותר אלא אף לבני משפחתו:

ואם לא היה די היה בשני הסכמים אלה, הכירו המשיבות בהיותם של ההסכמים האמורים פסק דין מחייב. כך, כשביקש בא כוחן הקודם של המשיבות לדחות פעם נוספת את הדיון הקבוע לצורך קבלת ארכה לתשלום שכ"ט השמאי המוסכם, כתב, בין היתר, כדלהלן:

כלומר מבחינתן של המשיבות יש הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין וכדי להוציא את פסק הדין לפועל נדרשה ארכה נוספת וזאת אך ורק לצורך הסדרת תשלום שכר טרחת השמאי המוסכם. ממילא לא נטע נה כל טענה אחרת.
בנסיבות אלה, טענות בא כוחן החדש והמלומד של המשיבות, כי ההסכ מים אפשר ו למשיבות לחלוק על השמאות המוסכמת, אינן מתיישבות לא עם לשון ההסכמים הראשון והשני ואף לא עם מצגי המשיבות לאורך כל ההליך והתחייבויותיהן בכתב.
ויודגש, אין מדובר בתשלום פיצויים אשר נפל על המשיבות כרעם ביום בהיר. כאמור, המשיבות הכירו בזכותם של העותר ובני משפחתו לפיצויים, כבר בשנת 2004 ואף במסגרת ההסכמות הדיוניות בעתירה הקודמת (נספחים לעתירה).
כפי שפורט לעיל, המשיבות אף קבלו חוות דעת בשנת 2013 (כעולה מההסכם הראשון) אשר העותר לא הסכים לתוצאתה ואשר כפי שעלה מטענות ב"כ העותר, זיכתה את העותר ובני משפחתו בפיצוי בסכום של כמיליון ₪ בערכים נוכחיים (עמוד 1, שורות 14-16). העירייה אגב לא טענה כי לא היתה מוכנה לשלם לעותר ובני משפחתו את תוצאת השומה קודמת .
לאלה יש להוסיף כי זכותם של העותר ובני משפחתו לפיצויים הוכרה אף במהלך הדיון בעתירה, שם הודה ב"כ המשיבות כי המשיבות הסכימו לשלם פיצויים לעותר ובני משפחתו (עמוד 4, שורה 34) וכי למשיבות אין כוונה לקפח את העותר (עמוד 2, שורה 16); אלא שכאמור רצונן של המשיבות לחקור את השמאי המוסכם.
בנסיבות אלה סבורני כי בין הצדדים נכרתו הסכ מים מחייבים א שר קיבל ו תוקף , ומשהסכים העותר לשמ אות המוסכמת אין אל א לכבד את ההסכמים ועל המשיבות לשלם את סכום השמאות. בנסיבות אלה ניסיונן של המשיבות לטעון טענות חדשות ואחרות דינן להידחות אף מטעמי מניעות.
ויודגש. המשיבות כלל לא ביקשו לבטל את שני ההסכמים ואף לא טענו כי נפל פגם בהתקשרות או כי מי שהתקשר בשמן לא היה מוסמך לעשות כן. כל שטענו כאמור הוא כי יש לאפשר להן לתקוף את השמאות המוסכמת תנאי שלא מצא ביטויו בהסכמים הברורים בין הצדדים.
אף אם היו טוענות המשיבות כי יש לבטל את ההסכמים, הרי שגם אז הדבר צריך היה להיעשות במשורה. כך קובעת ההלכה הפסוקה, אמנם בכל הקשור להסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין אך בנסיבות דנן, כפי שעוד יפורט להלן, בשים לב לנוסחם של ההסכמים שקיבלו תוקף של החלטה ובשים לב אף לעמדת המשיבות , הדברים ישימים אף לענייננו:
"פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים" (ע"א 601/88, 609, 4365/90 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' נ' שרייבר ואח'; שרייבר ואח' נ' עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל ואח' [1], בעמ' 451). בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. על-כן, חלותו של חוק החוזים על עניין זה נובעת מן האופי החוזי המובהק של פסקי-דין שבהסכמה (ראו דבריו של A.C. Freeman בספרו A Treatise of The Law of Judgments [35], בעמ' 2774).
בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין ניתנים לביטול אם נפל פגם בכריתתם. כך, מציין השופט בך בע"א 690/88 ה' רובין ואח' נ' ש' רובין [2], בעמ' 461, כי "ביטולו של פסק-דין כזה אפשרי, אם נתגלה פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין". ברוח דומה פסק השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט [3], בעמ' 46-47, כי:
"...ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין... בין היתר, ניתן לבטל פסק-דין כאמור אם צד להסכם טעה או רומה וטעות ומעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטולו של ההסכם גם אלמלא אושר בפסק-דין... הווה אומר, הטעות, שבה מדובר לצורך הענין שלפנינו, צריך שתהיה מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה...". [ראו ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטרש פ"ד נא (1) 557, 588-589].
כפי שעוד נקבע, לא בנקל יבוטל הסכם פשרה אשר קיבל גושפנקה על-ידי בית המשפט, עקב תכונת הסופיות והיציבות של הדיון והציפייה הלגיטימית של הצדדים לסמוך על הפשרה כתקפה. יפים דבריה של כבוד השופטת דורנר בפרשת בית הפסנתר, כדלהלן:
" פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה – כגון היעדר גמירת-דעת – או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק.
כך, פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה.
...
מכאן, שבהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם. ואכן, עוד בראשית שנותיה של המדינה נמנע בית-המשפט מלבטל פסק פשרה גם אם הטענה הייתה כי הוא אינו בר-ביצוע. ראו האסמכתאות המובאות בע"א עפשטיין הנ"ל [3], בעמ' 1223."
[ראו רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו (1) 577, 586-585 (2001); ראו גם סעיף 15 להחלטת כבוד השופט מינץ בעא 430/18 ליאור מהלל נ' יורם בן סמו (18.1.2018].
מתן אפשרות לחזרה מהסכמי פשרה תפגע באינטרס סופיות ההליכים, כפי שקבע בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) הנשיאה א' חיות, בעא 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (15.11.2007):
"אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים." (סעיף 9 לפסק הדין).

כעולה מכתבי הטענות, המשיבות לא טענו לקיומם של איזה מן התנאים המצדיקים חזרה מן ההסכמים, וממילא לא הניחו לטענותיהם תשתית נדרשת כלשהי.

אמנם בענייננו, על פניו, אין מדובר בהסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין אך בשים לב לתוכנם של ההסכמים כאשר קיים מנגנון ברור לפיו אם מסכים העותר לשמאות המוסכמת מסתיים ההליך, ניתן לראות בהסכמים כהסכם פשרה. הדברים עולים אף מעמדת ב"כ המשיבות בסעיף 6 לבקשת הארכה לתשלום שכ"ט השמאי המוסכם, מתאריך 8.1.2020, שם כתב:

כלומר המשיבות ראו בהסכמים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לשם סיומו של הסכסוך .

חיזוק למסקנה כי ההסכמים מחייבים, בבחינת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ניתן למצוא אף בעמדת המשיבות במהלך הדיון.

כך לשיטתן, לו היתה השומה המוסכמת קובעת כי העותר ובני משפחתו אינם זכאים לפיצוי כלשהו, כלומר השומה תהא לטובת המשיבות, הרי שאז היו עומדות על קיומם של ההסכמים: "לשאלת בית המשפט אם השומה הייתה אפס האם היינו אומרים לעותר שלא מגיע לו כלום חרף ההסכמות הקודמות, תשובתי היא שעל פניו זה נכון, אבל בהחלט היינו שוקלים את העניין" (עמוד 1, שורות 31-32).

כלומר המשיבות מכירות בהסכמים כהסכמים מחייבים, אך מבקשות לתת להם פרשנות חד צדדית – לו תוצאתם תהא לטובתן, יכבדו אותם ואם לאו, כפי שארע בעקבות השמאות המוסכמת, הם מבקשים ליתן להם פרשנות אחרת ולהוסיף להם תנאים שאינם קיימים .
צרוף אחיו של העותר להסכמים

במהלך הדיון עלה כי אחיו של העותר בקשו להצטרף לעתירה ובעניין זה לא ניתנה החלטה לצרפם. כאמור, שני אחיו של העותר ויורשיו של האח השלישי צרפו יפויי כח, במסגרתם ביקשו להצטרף לתיק אך בקשה לצרוף לא הוגשה.
חרף זאת, איני סבור כי יש מניעה לקיים את ההסכמים ולפצות את העותר ואף את אחיו ויורשיהם בסכום השומה.
ראשית, ההסכמים בין הצדדים מתייחסים באופן מפורש לעותר ובני משפחתו אשר היו צד לעתירה הקודמת כזכאים לתשלום פיצויים.
שנית, השומה המוסכמת מתייחסת למכלול הנכסים הכלולים במקרקעין מושא העתירה, הקשורים עם העותר ובני משפחתו.
שלישית, בהגינותן לא התנגדו המשיבות לצרוף בני משפחתו של העותר ואף לא ביקשו עקב כך לבטל את ההסכמים והמצגים הנ"ל:
"אם הוגשה בקשה כזו אני מסכים לצירוף. אני לא מבקש לבטל את כל מה שהיה עד היום. אין לי כוונה לקפח את העותר, אלא יש לי כוונה לחקור את השמאי. יש כרגע שמאות. בהליך הזה אי אפשר לחקור את השמאי, ולכן התיק הזה צריך לעבור להליך אזרחי בבית משפט השלום." (עמוד 2, שורות 28-30).
רביעית, ב"כ העותר צרף יפויי כח של בני משפחתו של העותר לתיק אשר נכתב בגופם כי הם מבקשים להצטרף לעותר ואלה צורפו לתיק (החלטה מיום 18.2.2020), מבלי שהמשיבות השיגו על כך. אמנם החלטה על צירוף לא ניתנה שכן לא הוגשה בקשה מפורשת ונפרדת, אך סבורני כי הסכמת המשיבות לכלול בהסכמים את בני משפחתו של העותר, תוך שהשמאות כוללת אף את נכסי המקרקעין השייכים אף להם, בצירוף יפויי הכח שהוגשו לתיק, מאפשרת החלת ההסכמים , לאור הסכמת המשיבות, אף עליהם.
חיוב המשיבות מטעמי צדק
כאמור המשיבות לא כפרו בפגיעה בקניינם של העותר ובני משפחתו ואף לא בטענות כי זו נעשתה שלא כדין.
יתר על כן וככל הנראה בשל כך, הכירו המשיבות בזכות העותר ומשפחתו לפיצויים עוד בשנת 2004 דהיינו לפני 16 שנים. משך השנים התחמקו המשיבות מקיום התחייבויותיהן ולמצער לא טענו אחרת, ואף במהלך ההליכים בעתירה דנן ניכר היה כי אינן ממהרות לקיימן.
העלאת הטענות המאוחרות מצטרפת להתנהלות המשיבות משך השנים ובנסיבות אלה, ואף אם היה טעם בטענותיהם המאוחרות, הרי שבשים לב לכל האמור לעיל, כמו גם לאופן הפגיעה שלא הוכחשה, לא היה מקום להגיע לתוצאה אחרת אף משיקולי צדק .
סיכום
לאור כל האמור, משלא ביקשו המשיבות לבטל את ההסכמים הראשון והשני, אף לא תקפו אותם בשום צורה ואופן ולאור לשונם הברורה, כמו גם משיקולי צדק, הרי שיש להיעתר לבקשתו של העותר ליתן פסק דין המחייב את המשיבות לקיים את ההסכמים ולשלם לעותר ובני משפחתו, את סכומה של השמאות המוסכמת.
הואיל והמועד לתשלום נקבע בהסכם הראשון תוך 120 יום מהסכמת העותר, ומועד זה חלף עבר לו ואף אם טרם חלף בשל מצב החירום ששרר בארצנו , ניתנת למשיבות ארכה לתשלום סכום השומה המוסכמת, לא יאוחר מיום 1.11.2020. תשלום ליורשים יבוצע כנגד צו ירושה כדין.
המשיבות יחד ולחוד יישאו בהוצאות העותר בסך 1,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום (פגרות במניין).
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט העליון, תוך 45 יום.
ניתנה היום, ט"ו אב תש"פ, 05 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.