הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 16654-12-19

בפני
כבוד ה שופט, סג"נ אחיקם סטולר

עותרים

  1. עבד אלחכים חמודה
  2. מוחמד עודי
  3. מוחמד ואויה

ע"י ב"כ עו"ד עלא תלאווי ואח'
נגד

משיבים

  1. היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה
  2. המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה
  3. מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז מרכז (אזרחי)

החלטה

בפני בקשה למתן צו ביניים בה התבקש בית המשפט לאסור על המשיבות להרוס את בתי המגורים של המבקשים ( העותרים) שניתנו לגביהם צווי הריסה בתיקים: 62868-06-18; 62863-06-18 ; 62861-06-18 וזאת עד להכרעה בעתירה המנהלית המצורפת בזאת.
עיקר הטענה שאם לא יינתן צו ביניים, הדיון בעתירה יתייתר ויהפוך לתיאורטי שכן המבנים יהרסו ולא ניתן יהיה להחזיר המצב לקדמותו, ולתקן את הנזקים שייגרמו למבקשים. עוד נטען שבמסגרת העתירה מועלית סוגיה משפטית חשובה ונדרשת הכרעה של בית המשפט באשר להכרעה זו השלכות על ההחלטה של המשיבות לבצע את הצווים.
טענת העותרים היא כי הזמן לביצוע צווי ההריסה חלף עבר לו ולכן צווי ההריסה אינם בתוקף. אליבא דעותרים המועד האחרון לביצוע צווי ההריסה הוא ביום 15/9/19 שכן לפני תיקון 116 עמדו לרשות המדינה 30 ימים לביצוע הצווים ולכן הם פקעו ביום 15/9/19.
לחילופין טוענים העותרים שאפילו אם מחשבים את מועד פקיעת הצווים בהתאם לעמדת המדינה כי אז המועד לפקיעת הצווים הוא 27/11/19.
עמדת המדינה היא כי המועד בו יפקעו הצווים הוא 7/1/20 ולא המועדים המוקדמים יותר שלהם טענו העותרים.
עוד טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות מחמת היעדר סמכות עניינית. שכן, סמכותו של בית משפט זה, בכל הנוגע לענייני תכנון ובנייה מפורטות בפריט 10 ( א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000 (להלן: " החוק"). פריט 10( א) לתוספת הראשונה מחריג באופן מפורש את פרק י' לחוק התכנון והבנייה שעניינו " פיקוח אכיפה ועונשין" מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

ההכרעה בבקשה תיגזר אפוא מהתשובה לשתי השאלות : הראשונה- אימתי פוקעים צווי ההריסה, והשנייה- האם יש לבית המשפט סמכות עניינית להידרש לעתירה.

דיון והכרעה
עניינה של הבקשה בבקשת העותרים להורות על עיכוב ביצוע צווי הריסה מנהליים שהוצאו בשנת 2016 בהתאם לסעיף 238 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 ( בנוסחו לפני תיקין 116 לחוק), ביחס למבנים, אשר נבנו שלא כדין על ידי המבקשים על קרקע חקלאית מוכרזת הידועה כחלקות 7, 21, 24 בגוש 7859 ("המבנים")
הרקע
המתחם הוא קרקע חקלאית מוכרזת, כהגדרתה בתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, והוא מצוי בתחום גבול השיפוט של העיר קלנסווה אך מחוץ לכתם הפיתוח בתכנית המתאר המחוזית מ"מ 21/3 וכן מחוץ לכתם הפיתוח של תכנית מתאר לעיר מח/267.
בתאריך 30.3.2016 הוציא יו”ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה צווי הריסה מנהליים ביחס למבנים. זאת מתוקף סמכותו, בהתאם לסעיף 238 א לחוק התכנון והבנייה בנוסחו לפני תיקון 116, ("הצווים").
החל מחודש אפריל 2016, התנהלו הליכים משפטיים בבית משפט השלום בנתניה בין העותרים לבין הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, כאשר העותרים הגישו מספר בקשות לעיכוב ביצוע צווי ההריסה, בקשות אלו נדחו ברובן בהחלטות מנומקות ומפורטות של בית המשפט.
במקביל הוגשו בקשות מטעם המדינה לבית משפט השלום בנתניה, להארכת המועד לביצוע הצווים. בקשות אלו התקבלו וצווי ההריסה הוארכו מעת לעת.
דיון בבקשות לביטול הצווים התקיים ביום 28.9.2016, במהלכו חזרו בהם המבקשים מטענותיהם כנגד הצווים, ועתירותיהם התמקדו בעיכוב ביצועם. המבקשים טענו כי הטעם לעכב את ביצוע הצווים הוא בכך שביחס למרחב בו מצויים המבנים, מתנהלים הליכים אשר אמורים ליצור אפשרות להכשיר את בניית המבנים. בנוסף טענו כי קיימות סיבות אישיות המצדיקות היעתרות לבקשת העיכוב. ראש עיריית קלנסוואה טען כי בכוונתו לפעול לשם קידום מהלך תכנוני אשר יביא להכשרת הבניה במתחם.
השופט ברנד מבית משפט השלום בנתניה, הורה על דחיית הבקשות לביטול צווי ההריסה בהתאם להסכמתם, בנוסף נקבע כי בכפוף להפקדת ערובה תעוכב כניסת הצווים לתוקף עד ליום 31.12.2016.
ביום 28.12.2016, הגישו המבקשים בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הצווים עד ליום 31.12.2017, מאחר שלטענתם עיריית קלנסווה פועלת לקידום תכנית אשר במסגרתה ניתן יהיה, לכאורה, להכשיר את הבניה. (להלן: "בקשת העיכוב השנייה").
בית משפט השלום בנתניה ( השופט ברנד), דחה את בקשת העיכוב השנייה, חרף טענת ראש העיר כי הביא לאישורה של תכנית חדשה ביחס לעיר וכי בכוונתו לפעול באופן נמרץ לקידום תכנון שיביא בסופו של יום לאפשרות כי בנית המבקשים תוכשר. בית משפט השלום קבע כי התכנית עליה מדובר לא אושרה אפילו בשלב הראשון, והיא מצויה רק בשלבי ייזום על ידי הרשות המקומית.
המבקשים הגישו בקשה נוספת – שלישית במספר – להארכת מועד כניסתו לתוקף של צווי ההריסה, בטענה כי חלה התקדמות ממשית בהליכי התכנון, המצדיקים מתן אורכה. (להלן: "בקשת העיכוב השלישית").
בית משפט השלום ( השופט ארז נוריאלי) קיבל באופן חלקי את הבקשה והאריך את המועד לכניסת תוקפם של הצווים עד ליום 1.10.17, וזאת לנוכח הסכמת ב"כ המדינה, לארכה עד ליום 1.8.17, בהתחשב בחג הפסח ובחג הרמדאן הקרובים.
בתאריך 10.10.2017, הוגשה בקשה נוספת מטעם המבקשים לעיכוב כניסת הצווים לתוקף למשך שנה, שוב בטענה כי לכאורה חלה התקדמות ממשית בהליכי התכנון ( להלן: "בקשת העיכוב הרביעית").
בתאריך 17.10.2017 דחה בית משפט השלום על הסף את בקשת העיכוב הרביעית ( השופטת כרייף), לאחר שהגיעה למסקנה כי היתר הבניה אינו בהישג יד. למרות שבאותה עת תיקון 116 טרם נכנס לתוקף, לקח בית משפט השלום בחשבון את עמדת המחוקק בסעיף 224( ב) ולפיו מתן ארכה לביצוע הצו לא יעלה על 6 חודשים במצטבר וזאת יינתן רק מנימוקים מיוחדים שיירשמו. לאור העובדה שאין כל נימוק שיצדיק ארכה הבקשה הרביעית לעיכוב ביצוע נדחתה.
ערעור על החלטה זו וכן בקשה למתן צו עיכוב ארעי הוגשו למחרת, בתאריך 18.10.2017 לבית משפט זה – מחוזי מרכז בלוד ( עפ"א ( מרכז) 28819-10-17). בתאריך 5.12.2017 התקבל הערעור ( באופן חלקי), כך שהדיון בבקשת העיכוב הרביעית יוחזר לערכאה הקודמת על מנת שתדון בה לגופה.
בהמלצת בית משפט השלום הסכימו הצדדים כי מועד ביצוע הצווים יוארך עד לתאריך 1.3.2018 וכי לאחר מועד זה, יוגשו טיעוני הצדדים לעניין המצב העדכני והתקדמות תכנית הותמ"ל וכי על בסיס אלה תינתן החלטה ללא קיום דיון נוסף. לאחר ישיבות עם הגורמים הרלוונטים עליהם דיווחו הצדדים לבית המשפט, נקבע בסופו של יום שצווי ההריסה יעוכבו עד ליום 1/6/18.
ביום 21.8.18 התקבלה בקשת המדינה למתן ארכה בת 90 ימים לביצוע הצו בשל קשיי המשטרה לבצע את הצו במקום ומורכבות הפעולה.
בהמשך להחלטה זו, הוגשו ביום 12.11.18 בקשות ארכה נוספות מטעם המדינה, לביצוע הצווים על ידי גורמי האכיפה. ביום 19.11.18 נעתר בית משפט השלום בנתניה למבוקש. לאחר מתן ההחלטה הגישו המבקשים התנגדות לבקשה וביקשו לשקול מחדש את ההחלטה שניתנה. ביום 6.12.18 הוארך מועד ביצוע הצו ב-90 ימים.
ביום 1.2.19 הוגשה עתירה מטעם עיריית קלנסווה והעותרים בהליך דנן, כנגד מנהל התכנון, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז, וכן המשיבות דנן ( עת"מ 562-02-19 עיריית קלנסואה ואח' נ' משרד הפנים/מינהל התכנון- " העתירה הקודמת"). בעתירתם ביקשו להורות בין היתר על ביטול החלטת המשיבות למימוש הצווים, ולחילופין הקפאתם עד מסירת מסמך המדיניות ו/או הגשת תוכנית מפורטת ביחס למבנים.

בד בבד עם הגשת העתירה הקודמת, הוגשה בקשה למתן צו ביניים ארעי, אשר יורה למשיבים להימנע מהריסת המבנים עד לקיום דיון והכרעה בעתירה. ביום 2.2.19 ניתן צו ארעי, האוסר על המשיבים לבצע את הצווים עד לקיום הדיון הקבוע בעתירה.
ביום 4.3.19 התקיים דיון בעתירה הקודמת. במהלכו, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הצווים לא ימומשו עד יום 20.3.19, בכפוף למחיקת הסעדים הנוגעים לצווי ההריסה. בתום הדיון ניתנה החלטת בית המשפט המאשרת את ההסכמה כדלקמן:
"1. על יסוד הסכמת הצדדים, אני מורה על מחיקת הבקשה למתן צו ביניים, וכן מורה על תיקון העתירה באופן שסעיף 3 במבוא לעתירה שמתחיל במילים " מדוע לא תבוטל החלטת המשיבים 3-5 יימחק, וכן כל טענה אחרת המופיעה בגוף העתירה ביחס לצווי ההריסה ואכיפתם".
2. לפיכך, במסגרת העתירה לא תישמע כל טענה ביחס לצווי ההריסה ואכיפתם.
3. צווי ההריסה לא יבוצעו עד לתאריך 20.3.19. לאחר מכן, ובהיעדר כל מניעה משפטית אחרת, הצווים יבוצעו.
4. הצו הארעי שניתן ביום 2.2.19 – מבוטל."
ביום 4.12.19 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה העותרים מבקשים למחוק את העתירה הקודמת, לאור עמדת המדינה כי גורמי התכנון פועלים לקידום מסמך המדיניות, כאשר העותרים יפנו לגורמים המוסמכים אצל המשיבים בכל הנוגע לגיבוש מדיניות האכיפה באזור, ובהמשך לישיבות שכבר נערכו בנושא. ואכן העתירה הקודמת נמחקה ביום 11.12.19.
צווי ההריסה
תוקפם של תוקף צווי ההריסה הוארך מעת לעת, לבקשת המדינה, בהחלטות שיפוטיות שונות, ביניהן החלטות השופט ברנד מבית משפט השלום-נתניה 14.3.19 ( בעניין בב"נ 62861-06-18, בב"נ 62868-06-18 ובב"נ 62863-06-18) בהן הוארך תוקף צווי ההריסה עד ליום 31.7.19.
כנגד החלטות אלו הגישו העותרים ערעור לבית המשפט המחוזי – עפ"א 53806-03-19, ובהתאם עוכב ביצוע צווי ההריסה. הערעור נדון והוחלט להחזיר את הדיון לכב' השופט ברנד שידון בבקשת הפסילה אשר עלתה לראשונה מצד העותרים בהליך ערעור.
טענת הפסילה נדחתה על פי החלטת השופט ברנד מיום 15.8.19 תוך שנקבע כי ניתן לבצע את הצווים כפי שקבע בהחלטתו מיום 14.3.19.
על החלטת השופט ברנד שלא לפסול עצמו, הוגש ערעור לבית המשפט העליון – ע"פ 5787/19, אשר נדחה אף הוא על ידי הנשיאה חיות בפסק דין מנומק מיום 24.9.19.
מאחר שהסתיימה תקופת הארכה שניתנה לביצוע הצווים ( עד ליום 31.7.19), במהלך התקופה שבה הצדדים היו מעוכבים בשל הליכים משפטיים, הוגשה בקשת הבהרה מטעם המדינה, במסגרתה התבקש בית משפט השלום לקבוע כי מניין הימים בהם עוכבו הצווים יעמדו לרשות המדינה, לצורך ביצועם.
ביום 4.10.19 פסק השופט ברנד בבקשת ההבהרה, וקבע כי אין כל צורך בהבהרה כזו, תוך שציין כי החלטתו מיום 14.3.19 על נימוקיה, בעינה עומדת:
"הנמקה זו, המצביעה על כך שהארכת המועד לביצוע הצווים היא פועל יוצא של קיום מניעה לביצועם, אשר נבעה מההליכים שנקטו המשיבים ( ולא ממחדלים או עיכובים שמקורם במבקשת), אשר חלקים ממנה אף צוטטו על ידי כב' נשיאת בית המשפט העליון בפסקה 5 של פסק דינה, אמורה להוות בניין אב למצבים דומים כך שבכלל אין מקום לטענה כי פרק הזמן לביצוע הצווים מוסיף להימנות בתקופה בה מי שביקש את ביטולם, מסכל את ביצועם אף באמצעים משפטיים".
בהקשר זה יש לשים אל לב שכל עוד לא ניתן פסק דין בע"פ 5787/19 ( בקשת הפסילה), לא ביצעה המדינה את צווי ההריסה, מאחר שהחלטה בטענת הפסלות טרם הפכה חלוטה, ונוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי עד להחלטה בטענה הזו, ההחלטה מיום 14.3.19 על הארכת המועד לביצוע צווי ההריסה מעוכבת.
האם צווי ההריסה בתוקף
מסכים אני לדברים שנכתבו על ידי השופט ברנד בהחלטה להארכת תוקף צווי ההריסה מיום 14.3.19:
"הדעת אינה סובלת מצב בו מי שהביא למניעת ביצועו של צו במועד שנקבע יתבסס בבקשתו על העובדה – שהוא הביא לקיומה- שהצו לא בוצע תוך המועד, וכמובן שקבלת טענה מסוג זה תקעקע את היכולת לבצע צווי הריסה מנהליים כאשר צדדים יעתרו לכל ערכאה ובכל דרך לעיכוב ביצוע הצווין ובכך יביאו באופן אוטומטי לביטולם, גם בניגוד להחלטה שניתנה לגוף בקשת הביטול ודחתה אותה, כפי שהיה בעניינינו".
לטענת המדינה צווי ההריסה בתוקף עד ליום 7.1.19 ואין מניעה לבצעם.
לטענת העותרים לאור הוראות חוק התכנון והבניה לפני תיקון 116 עמדו לרשות המדינה 30 ימים לביצוע הצווים ומשכך הם פקעו ביום 15/9/19. עוד טוענים העותרים לחלופין גם לשיטת המדינה בבקשת ההבהרה 105 ימים חלפו מיום מתן ההחלטה בבקשת הפסלות (15/8/19) וזאת ביום 27/11/19 בענין זה באו העותרים לכלל טעות שכן אין חולק שהחלטת בית המשפט העליון ניתנה ביום 24/9/19. ולכן אין ממש באמירה שגם לשיטת המדינה הצו פג ביום 27/11/19.
לעניין מניין הימים ראיתי לאמץ את עמדת המדינה, לפיה המועד לביצוע הצווים לא חלף: 160 הימים אשר חלפו בין יום 17.4.19, מועד החלטת בית המשפט המחוזי מרכז על עיכוב ביצוע הצווים במסגרת עת"מ 562-02-19 ועד יום 24.9.19, מועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון, אינם באים במניין 139 ימי הארכה שניתנו ע"י כב' השופט ברנד מיום 14.3.19.
השופט ברנד, נעתר בהחלטתו מיום 14.3.19 להאריך את תוקף ביצוע צווי ההריסה, ואף קבע בהחלטתו מיום 15.8.19 כי החלטתו מיום 14.3.19 שרירה וקיימת. לפיכך הארכת המועד לביצוע הצווים הפכה חלוטה. השופט ברנד קבע כי עיכוב הביצוע תם למעשה עם החלטת בית המשפט העליון אשר דחה את טענת הפסילה, ולפיכך מניין הימים שניתנו למדינה לביצוע הצווים, חל ממועד החלטת בית המשפט העליון מיום 24.9.19.
משכך צודקת המשיבה וצווי ההריסה בתוקף עד ליום 7.1.20.

שאלת הסמכות העניינית
בהתאם להוראת תקנה 5 ( ב) (3א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים ( סדרי דין), יש לכלול בכתב העתירה פירוט מקור הסמכות העניינית והמקומית של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה לרבות הוראות החיקוק המסמיך שלפיו התקבלה החלטת הרשות שנגדה הוגשה העתירה והפרט בתוספת הראשונה לחוק שלפיו מוסמך בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעניין זה.
העותרים לא מילאו אחר הוראת התקנה. כל שנכתב בעניין הסמכות העניינית הוא "ענין זה נמצא בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים" (ראו סעיף 25 לעתירה).
התגובה לבקשה לצו הביניים הוגשה על ידי המדינה ביום 11/12/19 והוקדש בה פרק נרחב לשאלת הסמכות העניינית ב"כ העותרים לא ביקש לתקן את העתירה ולהוסיף התייחסותו לשאלת הסמכות העניינית
המשיבה טוענת שאין לבית משפט זה סמכות עניינית להידרש לעתירה. שכן, במסגרת הבקשה, מבקשים העותרים להורות על עיכוב צווי ההריסה, אשר הוצאו מכוח הוראות סעיף 238 לחוק התו"ב ( טרם כניסת תיקון 116 לתוקף), המופיע בסימן ה' לפרק י' לחוק: "פיקוח, אכיפה ועונשין".
הטענה היא שסמכותו של בית משפט זה בכל הנוגע לענייני תכנון ובנייה מפורטות בפרט 10 ( א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000 (להלן: " החוק").
"עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור ( הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.
פריט 10( א) לתוספת הראשונה מחריג באופן מפורש את פרק י' לחוק התכנון והבנייה שעניינו " פיקוח אכיפה ועונשין" מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.
בפסיקה חוזרת ונשנית של בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, נקבע כי אין מקום לאפשר עקיפה של הליכי אכיפה בגדרם יש לבחון את צווי ההריסה, באמצעות נקיטה בהליכים מנהליים. על כן אין מקום ליתן סעד שמשמעותו עיכוב או ביטול צווי ההריסה – בין אם במסגרת סעד עיקרי ובין אם במסגרת סעד ביניים.
פסיקת בית המשפט קובעת באופן עקבי כי תכלית צווי ההריסה המנהליים היא מתן תגובה מיידית לבנייה לא חוקית, ראו רע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (פורסם בנבו, 09.03.2004), רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עיריית חיפה, נט(3) 577 (2004). יצירת ערוץ שיפוטי חלופי נוסף, למסלול הקבוע בפרק י' לחוק התכנון והבנייה המאפשר מתן של סעד עיכוב ביצוע צווי הריה מנהליים, משמעותה פגיעה קשה בתכלית הצווים. ערוץ זה משמעותו כי לאחר תקיפת הצו בשלוש ערכאות, ניתן לתקוף אותו בערכאה רביעית, היא בית המשפט לעניינים מנהליים שעל החלטותיו ניתן להגיש עוד ערעור.
באין התייחסות של העותרים לשאלת הסמכות העניינית ונוכח העובדה שאני סבור שיש ממש בטענת המשיבה לעניין זה, ראיתי לאמץ את עמדת המדינה לפיה במקרה זה אין לבית המשפט הסמכות העניינית להידרש לעתירה.
התוצאה
התוצאה היא שבהתאם לתקנה 9 ( ג) 1 ולאחר שקראתי את העתירה, הבקשה והתגובה למתן צו ביניים, החלטתי לדחות את הבקשה למתן צו ביניים, וכתוצאה מכך פקע גם עיכוב ביצוע צו ההריסה שניתן ע"י השופטת מיכל ברנט ביום 5.12.19.
נוכח הקביעה בדבר הסמכות העניינית מוצע לעותרים לבקש לדחות את העתירה.
העותרים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 15,000 ₪. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תודיע לצדדים על ההחלטה גם באמצעות הטלפון

ניתנה היום, ה' טבת תש"פ, 02 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.