הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 14003-06-16

בפני
כבוד ה שופט, סג"נ אחיקם סטולר

עותרת

בית אריזה רחובות בן-עזר בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד נעמה טולדו ואח'

נגד

משיבה
עיריית רחובות
ע"י ב"כ עוה"ד נעם ליברמן ואח'

פסק דין

פרק א' - כללי
בפניי עתירה מנהלית שהגישה חברת בית אריזה רחובות בן עזר בע"מ ( להלן "העותרת") כנגד דרישה שהוצאה לה על ידי עיריית רחובות ("העירייה") לתשלום היטלי פיתוח [ סלילה, תיעול, ביוב, אספקת מים ושטח ציבורי פתוח ("שצ"פ")] בסכום כולל של 6,417,033 ₪ בגין בנייה ישנה וקיימת על קרקע חקלאית בשטח של כ- 18 דונם המצויה בגוש 3695 חלקה 18 בעיר רחובות ( להלן: "הנכס" ו/או " המקרקעין") כמפורט להלן:
היטל סלילה - בסך כולל של 3,171,016.05 ₪;
היטל ביוב - בסך כולל של 997,962.98 ₪;
היטל אספקת מים - בסך כולל של 555,450.26 ₪;
היטל תיעול - בסך כולל של 1,238,287.76 ₪;
היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪;

טענות העותרת בתמצית הן כי, דרישת החיוב של המשיבה אינה כדין משום שלא פורטו בה כהלכה עילות החיוב המוגדרות בחוקי העזר, לא צוינו מועדי עבודות הפיתוח ולא פורטו הסעיפים הרלבנטיים בחוקי העזר מכוחם יצאה הדרישה; כי המצב העובדתי לא השתנה מאז שנת 2005 ועד למועד הוצאת הדרישה (2015) ולכן לא מתקיימת עילה לחיוב הנכס בגין היטלי פיתוח; כי היטלי שצ"פ יש לחייב רק בגין בניה חדשה ולא ישנה ; לנכס העותרת אין זיקת הנאה מהשצ"פ כיוון שאינו סמוך לנכס ואינו משמש אותו.

עיקר העובדות הצריכות לעניין
העותרת היא בעלת קרקע בשטח של כ- 18 דונם המצויה בגוש 3695 חלקה 18 בעיר רחובות ( להלן: "הנכס" ו/או " המקרקעין"),
המשיבה – עיריית רחובות ( להלן " העירייה"/ "המשיבה")
יעוד הקרקע הוא חקלאי לפי תכנית מח/120 מיום 31 באוקטובר 1999 (" התכנית"), ולטענת העותרת המבנים שהוקמו עליה הם זמניים.
בשנת 2005 הוגשה ע"י העותרת בקשה לשימוש חורג שבעקבותיה הוציאה העירייה חיוב בהיטלי פיתוח. על חיוב זה השיגה העותרת. לאחר מו"מ בין הצדדים הוסכם כי החיוב יבוטל, למעט חיוב חלקי בהיטל ביוב, מאחר ולא קיימות תשתיות גובלות המגבשות עילה לחיוב על פי דין.
ביום 14.10.15 אושרה למתן תוקף תכנית רח/2005/ו (" התכנית החדשה") אשר משנה את ייעוד הנכס ל"תעשייה עתירת ידע" - מכח תכנית זו לא ניתן להוציא היתרי בניה וביצועה מותנה באישור תכנית פיתוח ותכנית בינוי מפורטת.
בשנת 2016 פורסמה להפקדה תכנית רח/מק/2005/ו/א – תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, המהווה תכנית מפורטת. התכנית טרם אושרה.
בשלהי שנת 2015 העירייה שלחה לעותרת "דרישת תשלום של היטלי פיתוח ע"ש בית אריזה רחובות בן עזר בע"מ" ("דרישת התשלום") הנושאת את התאריך 17.11.15. כל החיוב בגין היטלי פיתוח עמד על סך 6,417,033 ₪ כמפורט לעיל.
דרישת תשלום זו היא נושא העתירה שלפנינו.

דיון והכרעה:
ההכרעה בעתירה זו תיגזר מהתשובות לשאלות שלהלן:
האם דרישת החיוב הוצאה כדין?
האם שימוש חורג שלא בהיתר מהווה, לכשעצמו, עילה לחיוב?
האם העותרת חייבת בתשלום היטל סלילה על סך של 3,171,016.05 ₪
האם העותרת חייבת בתשלום בגין היטל תיעול - בסך כולל של 1,238,287.76 ₪
האם העותרת חייבת בתשלום היטל ביוב והיטל אספקת מים בסך של 1,553,413 ₪
האם העותרת חייבת בתשלום היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪

המסגרת הנורמטיבית לגביית היטלים על ידי העיריות
מקור הסמכות
עקרון חוקיות המנהל קובע כי סמכות של רשות מנהלית לפעול יכולה להיות רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק או מכוחו.
סעיף 1( א) ל חוק יסוד: משק המדינה קובע: "מסים, מלוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות ".
חובותיה וסמכויותיה של עירייה מוסדרות בפרק 12 לפקודת העיריות [ נוסח חדש] (להלן " פקודת העיריות"). בסימן ג' מוסדרות סמכויותיה של עירייה, ובכלל זה סמכויות פיתוח מוניציפאליות כמו סלילת רחובות ומדרכות וכן הקמת גינות וגנים ציבוריים (סעיף 249 (8) (11) (12) ).
פקודת העיריות קובעת גם את הסמכות של מועצת העירייה להתקין חוקי עזר:
"כדי לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם..." (סעיף 250), כולל קביעת הוראות בחוקי עזר בעניין " תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם..." ( סעיף 251(1)).
הפסיקה קבעה כי העירייה אינה מוסמכת לגבות מס:
"אין העירייה מוסמכת לגבות מס כללי (למעט ארנונה) ושהמונחים "אגרות, היטלים או דמי השתתפות" מחייבים זיקה בין התשלום לשירות הניתן בגינו" (עע"מ 11646/05 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משה צרפתי (פורסם בנבו, 5.9.07, עמ' 10, "עניין צרפתי").
לרשות מקומית ניתנו שתי אפשרויות כדי לגבות חובות מבעלי דין, המסלול האזרחי והמסלול המנהלי, הייחודי לה, היות והיא מייצגת ופועלת בשם האינטרס הציבורי. עם זאת, אין הדבר מקנה לה זכויות יתר.
כך נקבע בפסק דינו של כב' השופט ניל הנדל בעניין רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (פורסם בנבו, 16.04.2018)
"...היכולת לנקוט הליכי גבייה מינהליים לא באה להקנות לרשות זכויות מהותיות כלשהן כלפי הנישום, או להשפיע על טענות ההגנה שהלה יכול להעלות נגד דרישתה...לרשות ניתן כלי עבודה נוח יותר במישור המינהלי, אך לא זכות יתר במישור הדין האזרחי." (עמוד 16)
עוד קבעה הפסיקה כי על כל רשות מוטלות החובות לנהוג בסבירות ובהגינות:
"גישתה של הפסיקה הינה, כי דבר חקיקה המעניק סמכות לרשות שלטונית, מכוון, מסתמא, להסמיכה לפעול בסבירות ובהגינות. כמובן, החוק רשאי לסתור הנחה זו, אך כל עוד ההנחה לא נסתרה, יש לפרש כל חוק על רקע ההנחה, כי סמכותה של הרשות הציבורית מוגבלת לשימוש סביר והוגן בכוח שהדין העניק לה".
(אהרון ברק, שיקול דעת שיפוטי-הלכה למעשה, עמ' 478).
זאת ועוד, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ קבע כי שיקול הדעת של רשות מקומית אינו מקנה לה חופש מוחלט לעשות כרצונה.
"לצורך קבלת החלטה מינהלית, נדרשת הרשות לערוך בירור עובדתי ולגבש תשתית עובדתית רלוונטית ומספקת:
"שיקול הדעת הוא חופש לבחור בין אפשרויות שונות, אך אין הוא חופש מוחלט. שיקול הדעת אינו קפריזה. רשות מינהלית שמפעילה את שיקול דעתה ללא בירור העובדות הנוגעות בעניין ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נחושה להגיע לתוצאה מסויימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק. במקרה כזה ניתן לומר על הרשות כי היא פועלת בשרירות" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1119 ( מהדורה שניה; 2011) (להלן: זמיר); ראו גם בג"ץ 8082/15 ‏ עמותת הל"ה העמותה למען הקשיש נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, [פורסם בנבו] בפסקה 17 (10.7.2016); ע"א 1711/02 ‏ עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח(5) 933, 944-943 (2004))".
(בג"ץ 36/18 ארגון מגדלי הפירות בישראל נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר ( פורסם בנבו, 27.11.2018), עמ' 10)

עקרון חד פעמיות ההיטל
מאז תחילת שנות ה-70 המירו מרבית הרשויות המקומיות את " שיטת דמי ההשתתפות" למימון היטלי פיתוח ב"שיטת ההיטל".
לדוגמא, חיוב בשיטת דמי ההשתתפות נקבע על פי עלות סלילתו בפועל של הרחוב, שחולקה באופן יחסי, בין בעלי הנכסים הגובלים ברחוב.
"בעלי נכסים מחויבים בתשלום בגין ביצוע עבודות תשתית ספציפיות המשרתות באופן ישיר את הנכסים שבבעלותם ומקיימות זיקה ישירה של מימון בין הנכס לבין התשתית המשמשת אותו" ( עע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ. אשבד נכסים בע"מ ( פורסם בנבו, 24.6.12), עמ' 10 ("עניין אשבד")).
כלומר, חיוב בדמי השתתפות מחייב שתתקיים " זיקת הנאה", עצם העובדה שהתשתיות משרתות את הנכס והוא נהנה מהם, כפי שמציין המלומד עפר שפיר:
"המוטיב המהותי של ה"אירוע המפעיל" המכונן והמגבש את החיוב בהיטל הוא יצירתה של זיקת הנאה ישירה בין הנכס למערכת התשתית שלמענה נגבה ההיטל, במובן זה שהיא תוכל ותצליח לשרתו וכי תועלתה לנכס תצא מן התחום המושגי לתחום הקונקרטי, היינו מן הכוח אל הפועל" (עפר שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות (2016), מהדורה שלישית, כרך א', עמ' 279 להלן: "שפיר").
בנוסף קיימת "זיקת מימון", כלומר דמי ההשתתפות מחויבים על פי העלות הריאלית של העבודה.
לשיטה זו היו חסרונות לא מעטים: היא לא נתנה פתרון מלא למימון כל עלויות התשתיות, כמו למשל עלויות עקיפות; כימות וחישוב סכום החיוב היו מסורבלים ויצרו עומס מינהלי ברשויות. בנוסף, נוצר חוסר צדק ועיוות בסיסי בחלוקת הנטל בין בעלי הנכסים.
זאת ועוד, לרשות המקומית הייתה הסמכות לדרוש דמי השתתפות מספר פעמים מבעל הנכס, למשל בעת סלילת רחובות נוספים או הרחבת רחובות קיימים. מסיבות אלו ומסיבות נוספות עברו רוב הרשויות המקומיות, כאמור, לחייב את בעלי הנכסים בשיטת ההיטל. (עניין אשבד, עמ' 10; שפיר, כרך א' עמ' 127-125; כרך ב', עמ' 719 ).
שיטת ההיטל, בניגוד לשיטת דמי ההשתתפות, אינה מתייחסת לעבודת תשתית ספציפית, והתשלום המשולם על ידי בעל הנכס אינו קשור ישירות לעלות התשתית בפועל ואינו מיועד לכסות את עלויותיה הספציפיות. שיטת ההיטל מביאה בחשבון את כלל הוצאותיה הנוכחיות והעתידיות של הרשות המקומית בגין העלויות הגלובליות של מערכת התשתית המוניציפלית (שם, עמ' 128).
התוצאה של שיטת הגבייה החדשה מביאה לידי ביטוי את "עקרון חד פעמיות ההיטל":
בעניין אשבד נקבע כי ההבדל בין שיטת ההיטל לשיטת דמי ההשתתפות היא במועד התגבשות החיוב ובתדירותו. בשיטת דמי ההשתתפות ניתן להטיל חיוב בגין כל עבודות תשתית המתבצעות סמוך לנכס, זאת בשל הזיקה המימונית ההדוקה בין העבודות לתעריף דמי ההשתתפות ,ואילו שיטת ההיטל מאפשרת חיוב חד פעמי בחיי הנכס:
"לעומת זאת, שיטת ההיטל, מתאפיינת בזיקה מימונית רופפת בלבד לעלותה של תשתית קונקרטית, ונסמכת על אומדן המביא בחשבון את זכויות הבנייה המנוצלות והבלתי-מנוצלות גם יחד. משכך, במועד התגבשות החיוב בהיטל (יצירת זיקה בדרך של ביצוע עבודות תשתית בנכס גובל), התעריף שיוטל על בעל הנכס כבר ידוע ואין כל מניעה להטילו כחיוב חד-פעמי" (עמ' 13).
המלומד שפיר עמד על חד פעמיות ההיטל, הנובעת מעצם שיטת ההיטל:
"שוני עיקרי, הנובע מהמעבר משיטת דמי ההשתתפות לשיטת ההיטל, הינו חד- פעמיותו של החיוב בהיטל, לעומת רב-פעמיותו של חיוב על-פי שיטת דמי ההשתתפות. כזכור, בבסיסו של היטל עומד תחשיב כלכלי, הצופה את הוצאותיה של הרשות המקומית ואומד אותן, ועל פיהן נקבע תעריף ההיטל.
תעריף זה, כשהוא מוכפל בסך שטח נכסו של החייב בהיטל (מרכיב הקרקע ומרכיב הבנייה), מבטא את סך התשלום הנדרש ממנו בעבור הוצאות הסלילה הצפויות של הרשות המקומית, ומכאן שהוא נדרש לשלמו פעם אחת בלבד" (שפיר, כרך א', עמ' 719).
כלומר, התשלום הנדרש על פי שיטת ההיטל, נקבע על סמך תחשיב כלכלי צופן פני עתיד, הכולל בתוכו גם הוצאות עתידיות של הרשות המקומית בגין עבודות שיתבצעו, ולא רק הוצאות עכשוויות בגין עבודות גובלות ספציפיות.
עם זאת, גם לשיטת ההיטל קמו מבקרים. יש שהטילו ספק בחוקיותה ויש שעמדו על הבעייתיות הכרוכה בה. בעניין צרפתי נקבע:
"...ברי אפוא שאבדה הזיקה הישירה בין גובה התשלום וגובה ההנאה (זיקת מימון), ושאין המדובר עוד בהחזר בעבור הוצאות שהוצאו בפועל. במישור העיוני קיים איפוא קושי: זיקת ההנאה היא העומדת ביסוד האפשרות לחייב בהיטל סלילה, אך שיעור התשלום נעשה ללא קשר לשיעור ההנאה" (עמ' 11)
ביקורת נוספת עלתה מהחיסרון הבולט של השיטה, היותה אומדן, המתבסס על הערכות לגבי הוצאות עתידיות, במובן מסוים כל התחשיב ותעריפי ההיטל הנגזרים ממנו עומדים על בלימה, ויש חשש שערכם ישתנה לפי תנודות המשתנים שביסוד תחשיבי העלויות.
הפתרון לכך נמצא בהוראת הגבלה שנכללה בחוקי עזר, שמחייבת את הרשות המקומית לעדכן את התחשיב מידי 5-4 שנים ולאשרו במועצה העירייה (שפיר, כרך א', עמ' 132).
שאלת חוקיות שיטת ההיטל נדונה, הוכרעה ואושררה מספר פעמים בבית המשפט העליון. בעניין צרפתי הטיל השופט רובינשטיין ספק בצדקתה של השיטה אך לא מצא לנכון לסטות מהקו שננקט עד אז בבית המשפט העליון, כיון שסבר כי " שינוי צריך להיעשות על ידי המחוקק הראשי" (עמ' 13).
בעקבות המעבר לשיטת ההיטל נדרשו הרשויות להחליף את חוקי העזר. רוב חוקי העזר של הרשויות השונות כוללים אותן הוראות מבחינת תוכנן, סדרן ולשונן.
על רקע האמור לעיל אדון להלן בשאלות הדרושות להכרעה.
א. האם דרישת החיוב הוצאה כדין?
טענות העותרת
לטענת העותרת הודעת הדרישה לוקה בחסר בשל העדר פירוט העובדות הרלוונטיות המגבשות את העילה לחיוב בהיטלי פיתוח.
העותרת טענה כי הדרישה אינה מפרטת את חוקי העזר מכוחם קמה עילת החיוב.
עוד טוענת העותרת כי במסגרת הודעת הדרישה לא פירטה העירייה אילו עבודות חדשות ביצעה במקרקעין מאז שנת 2005 אשר לשיטתה יש בהן כדי לגבש עילה לחיוב העותרת בהיטלים כמפורט בדרישה.
בנוסף טענה העותרת כי, לא חל שינוי במצב העובדתי מבחינת עבודות פיתוח מאז שנת 2005 ועד למועד הוצאת הדרישה ביום 17.11.15 ועל כן אין עילה לחיוב בהיטלי פיתוח.
טענות המשיבה
המשיבה טענה כי, דרישת החיוב כוללת את כל הפרטים הנדרשים. וכן, במענה לבקשת העותרת לפרטים נוספים ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 28.7.20, הוגש תצהיר מהנדסת העירייה ותיק מוצגים עם כל המידע הנדרש.
לטענת המשיבה, אישרה מהנדסת העירייה בתצהיר שהוגש לבית המשפט, כי בזיקה לנכס בוצעו עבודות פיתוח קודם להוצאת החיוב וממשיכות כל העת, גם לאחר הוצאת החיוב, להתבצע עבודות ציבוריות להתקנת תשתיות מוניציפאליות מושא היטלי החיוב.
המשיבה גם טענה לחזקת תקינות המעשה המנהלי. וכי פגם בדרישה אינו מבטל את דרישת החיוב או עצם החבות
דיון והכרעה בשאלה האם דרישת החיוב הוצאה כדין
ההלכה היא שלא כל פגם שנפל בהתנהלות של רשות מנהלית יש בו כדי להוביל לבטלות החלטה ( ראו עע"מ 5946/14 עיריית חיפה נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (פורסם בנבו , 7.12.17) , וכן רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה ( 4) 673, 685-684 (2001)).
על אף שמוטב היה כי דרישת התשלום תהיה מפורטת יותר מלכתחילה, איני סבור כי התנהלות העירייה בהקשר זה לקתה בחוסר סבירות קיצוני. פירוט הנתונים שהוצגו במסגרת כתב התגובה לעתירה, יש בהם כדי לספק את הפירוט הנדרש, הגם שמצופה היה שיוצגו מראש ולא בדיעבד.( ראו עת"מ ( מרכז) 5278-12-15 מכון ויצמן למדע נ' עיריית רחובות ( פורסם בנבו, 4.6.19)).
יתר על כן, תצהירה של מהנדסת העירייה, אשר הוגש ביום 30.8.20, בהתאם לבקשה מיום 28.7.20, מפרט דיו את העבודות שבוצעו לאורך השנים, ועדיין מתבצעות, בסמוך לנכס העותרת בעקבותיהם קמה עילת החיוב בהיטלי פיתוח.
על פי תצהירה של מהנדסת העיריה, ניכר כי המצב העובדתי שונה מאז שנת 2005 ובוצעו עבודות פיתוח המקימות חיוב כגון, סלילת כבישים ומדרכות בשטחים שגובלים לנכס העותרת, עבודות התקנת תשתיות תיעול ומערכות מיום וביוב וכן עבודות בשטחים ציבוריים פתוחים.
אשר על כן התוצאה היא שטענתה של העותרת כנגד כשרותה של דרישת החיוב, נדחית.
טענה נוספת בעניין דרישת החיוב שהועלתה ע"י העותרת הינה כי, יש לפצל את דרישת החיוב כך שהחיוב בגין המקרקעין המושכרים יושת על השוכר ולא על בעל הנכס.
העותרת לא חזרה על טענה זו בסיכומיה ויש לראותה כטענה שנזנחה ואין להידרש לה.

ב. האם נעשתה בניה ללא היתר ונעשה שימוש חורג, והאם הם מקימים עילת חיוב בהיטלים?

טענות העותרת
לטענת העותרת, חיוב העירייה את העותרת בגין היטל סלילה ( כביש ומדרכה) הינו חיוב לא מבוסס ונעדר עילה, שכן העירייה לא ביצעה עבודות סלילה בגבול הנכס המקימות את החיוב בהתאם להוראות חוק עזר סלילה.
העותרת טענה כי, שימוש חורג אינו מהווה עילה לחיוב בהיטלים. לטענתה, החוק מגדיר רק שלוש עילות חיוב: התחלת סלילה, הגשת בקשה לאישור תוספת לנכס קיים ובלבד שהסלילה החלה. והשלישית, בעת שינוי ייעוד של נכס מחקלאי לייעוד אחר והנכס חייב בהיטל לפי הוראות חוק העזר.
עוד לטענת העותרת, הבנייה שנעשתה בנכס לאורך השנים, נעשתה בהיתר ומעולם לא נדרשה בתשלום היטלים בגין היתרים אלו. במועד הוצאת דרישת החיוב כבר הוגשה לעירייה בקשה להארכת תוקף לשימוש חורג, אך טרם הסתיימו הליכים אלה.
עוד טענה העותרת שעצם העובדה שלא נגבו היטלי פיתוח במועד בקשת היתרי הבניה מראה כי לא בוצעו כל עבודות תשתית או פיתוח המקימות את עילת החיוב.
טענות המשיבה
לטענת המשיבה, לעותרת היה היתר זמני לשימוש חורג אשר תוקפו פג ביום 28.9.2015. למרות זאת, העותרת הוסיפה במהלך השנים תוספות בניה בלא היתר ושינתה את הייעוד והשימושים במבנים שהיו קיימים בו, שלא כדין, על ידי שיפורם, תוספות בניה בהם, התאמתם והשכרתם לבעלי עסקים, תוך הסבת השימוש במבנים משימוש חקלאי לבתי מלאכה וייצור, לשימוש מסחרי ופעילות עסקית של גן אירועים ואולם שמחות, בלא היתר בניה או בשימוש חורג בסטייה מתכנית ללא היתר.
המשיבה טענה כי הסיבה לכך שהעותרת לא חויבה בהיטלים עד כה, הינה העובדה כי הבנייה נעשתה ללא היתר ומשכך לעירייה לא היתה כל דרך לדעת על הבניה. העותרת הגישה בקשה להיתר עובר להוצאת החיוב ומשהובאה הבניה ללא היתר לידיעת הרשות, קמה עילת החיוב בהיטלים, קל וחומר נוכח קיומן של תשתיות מוניציפאליות שבוצעו בזיקה לנכס.
המשיבה טענה עוד כי רק בשל הוספת בנייה חורגת ושימוש חורג בלא היתר או בסטייה ממנו, חבה העותרת בהיטלים.
דיון והכרעה בשאלה האם נעשתה בנייה ללא היתר ושימוש חורג, והאם מקימים עילת חיוב?
טענת העותרת כי לא נעשתה בנייה חורגת ללא היתר, נסתרה על ידי מומחה בית המשפט, המודד מר דרור בן נתן, אשר קבע בחוות דעתו כי בנכסי העותרת נעשתה בניה ללא היתר. בהתאם לחוות דעתו, סך שטחי הבנייה החורגת לא בהיתר ושימוש חורג לא בהיתר ובסטייה מתכנית, במקרקעי העותרת, מסתכם בשטח קרקע של כ- 19,958 מ"ר ובשטח המבנים בגודל 5,077 מ"ר ובנפח מבנים כולל של 28,219 מ"ק. המומחה מצא כי בנוסף על כך, העותרת הוסיפה למבנים הקיימים תוספות בנייה ללא היתר בגודל 471 מ"ר שנפחם 1,771 מ"ק אשר פולשים לחלקה סמוכה בשטח של 1,303 מ"ר.
ככלל, העירייה כרשות ציבורית אינה מוסמכת ואף אינה רשאית לוותר או להעניק פטור שאינו קבוע בדין, על גביית תשלומי חובה המגיעים לה על פי דין.
כוחם של דברים אלו נכונים מדרך קל וחומר בענייננו, כשם שלא ניתן לחייב בהיטלים שלא באמצעות הוראה חוקית מוסדרת, כך גם אין לפטור מתשלום ההיטל ללא הוראה חוקית מוסדרת, משהוספה בנייה בנכס בלא היתר ונעשה שימוש חורג בלא היתר או בסטייה ממנו, די בהן בכדי להקים עילה לחבות בהיטלים.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מפי כב' השופט אליהו בכר, בעת"מ ( ת"א) 54201-01-16 הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול נ' עירית רמת השרון ( נבו, 24.1.2019) נאמר:
" ... כאמור בחוקי העזר, די כי נעשה שימוש חורג באדמה החקלאית, בלא היתר או בסטייה ממנו, כדי לראות את יום התחלת השימוש החורג כמועד בו קמה החבות בתשלום ההיטל. מכאן, שהעירייה רשאית הייתה רק בשל השימוש החורג להטיל את ההיטל."
כב' הנשיא יוסף אלון דן בסוגיה בעתירה מנהלית שהגישה חברת ויליגר וקבע, כי לא יעלה על הדעת שאם הייתה העותרת בונה כדין ומוסיפה שטחים על פי היתרי בניה הייתה היא מחויבת בהיטלים ואילו משעשתה דין לעצמה ובנתה ללא היתר תימצא פטורה מתשלום היטלים. (עת"מ(ב"ש) 6375-09-10 ויליגר תעשיות בע"מ נ' עיריית קרית מלאכי ( נבו, 10.3.2011))

תמים דעים אני עם עמדתם של חבריי השופטים בכר ואלון. אכן אין כל הגיון בכך שמצבו של מי שבנה ללא היתר, לעניין תשלום היטלים, יהיה עדיף על מצבו של מי שחייב בהיטל מכח בניה כדין.

המסקנה אם כן היא כי, המשיבה היתה מוסמכת להוציא דרישת חיוב היטלים בגין השימוש החורג ללא היתר או בחריגה ממנו. טענות העותרת נדחות אפוא.

ב. האם העותרת חייבת בתשלום היטל סלילה על סך של 3,171,016.05 ₪
חוק עזר לרחובות (סלילת רחובות), התשס"ב-2001 קובע בסעיף 5 את מועד חיוב בעלי הנכסים בהיטלי סלילה :
"5. (א) בעלי הנכסים הגובלים, למעט בעלי קרקע חקלאית, בעת התחלת הסלילה חייבים בהיטל סלילת כביש ובהיטל סלילת מדרכה לפי חוק עזר זה, לענין זה, התחלת הסלילה משמעה, תאריך התחלת העבודה לסלילת הכביש או המדרכה, לפי הענין, כפי שקבע המהנדס.
(ב) לאחר התחלת הסלילה, אם נוספה בניה לנכס או נהרס בנין קיים והוקם בנין חדש במקומו, יחויבו בהיטלים בעד תוספת הבניה או בעד הבניה החדשה, מי שהם בעלי הנכסים הגובלים בעת הבניה.
(ג) בעלי נכסים שהם קרקע חקלאית לא יחויבו בהיטל עד לשינוי ייעודו של הנכס לנכס החייב בהיטל על פי חוק עזר זה.
(ד) שיעורי ההיטלים, אופן חישובם ואופן תשלומם יהיו לפי הוראות סעיפים 6 עד 9."

טענות העותרת
העותרת טענה כי, פרוייקט ה"הפרדה המפלסית" המוזכר בתצהירה של מהנדסת העירייה, לא הוזכר כלל בכתב התשובה של המשיבה ועל כן מהווה הרחבת חזית.
עוד טוענת העותרת כי העירייה לא הציגה בשום שלב אישור מהנדס הקובע מהו תאריך תחילת הסלילה שבגינה נדרש ההיטל.
לעניין פרויקט תמר ב' המופיע גם הוא בתצהיר המהנדסת, העותרת טענה כי טרם החלו עבודותיו והוא נמצא בשלב התכנוני ועל כן טרם התגבשו עילות חיוב בגינו.
לטענת העותרת, מדובר בעבודות פיתוח כחלק מהתכנית החדשה רח/2005/ו שחלה על המקרקעין ובשלב זה, לא כל שכן בשנת 2015, עדיין לא ברור מהו היקף המקרקעין שיוקצה לעותרת בסיום הליכי האיחוד והחלוקה, לא ניתן לקבוע איזה מן הכבישים והמדרכות שיסללו יהיה בגבול הנכס של העותרת.
יתר על כן , טענה העותרת, העירייה עדין לא מיישמת את התכנית החדשה על המקרקעין והיא רואה את הנכס כ"קרקע חקלאית" וממשיכה לאשר לשוכרי הנכס היתרים לשימוש חורג בהתאם לייעוד זה.
טענות המשיבה
לטענת המשיבה, בזיקה לנכס בוצעו עבודות פיתוח קודם להוצאת החיוב וממשיכות כל העת, גם לאחר הוצאת החיוב, להתבצע עבודות ציבוריות להתקנת תשתיות מוניציפאליות מושא היטל החיוב.
עוד טענה המשיבה, העותרת חויבה בתשלום היטל סלילה בסך כולל של 3,171,016 בעטיה של בניה חורגת ושימוש חורג בלא היתר או בסטיה ממנו, ובזיקה לרחובות ציבוריים הגובלים בנכס ומשמשים גישה ישירה אליו.
המשיבה טענה כי עבודות הסלילה שביצעה העירייה במסגרת פרויקט " ההפרדה המפלסית" כוללות סלילת כבישים ומדרכות והקמת הגשר החדש ( גשר 44) שבוצעו בין השנים 2011-2014. עבודות הסלילה כוללות את נכס העותרת, כפי שמופיע באופן מפורש בהיתר עבודות סלילה והתקנת תשתיות שניתן ביום 20.1.2011 ( עבודות הפיתוח בפרויקט הסלילה ' הפרדה מפלסית' כוללות את גוש 3695 חלקה 18 - כמופיע בהיתר)
לשאלת הרחבת החזית טענה המשיבה כי, תצהירה של מהנדסת העיריה ניתן במענה לבקשת העותרת לפרטים נוספים ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 28.7.20, בהסכמת הצדדים, ועל כן אינו מהווה הרחבת חזית.
לטענת המשיבה, העותרת הוסיפה במהלך השנים תוספות בניה בלא היתר ושינתה את הייעוד והשימושים במבנים שהיו קיימים בו, שלא כדין, על ידי שיפורם, תוספות בניה בהם, התאמתם והשכרתם לבעלי עסקים, תוך הסבת השימוש במבנים משימוש חקלאי לבתי מלאכה וייצור, לשימוש מסחרי ופעילות עסקית של גן אירועים ואולם שמחות, בלא היתר בניה או בשימוש חורג בסטייה מתכנית ללא היתר.
המשיבה חזרה על טענותיה כי הסיבה לכך שהעותרת לא חוייבה בהיטלים עד כה, הינה עצם העובדה כי מדובר בבנייה שנעשתה ללא היתר. במצב דברים כזה, לעירייה לא היתה כל דרך לדעת על הבניה ולכן לא הוצא חיוב בעת הבניה. לדברי המשיבה, העותרת הגישה בקשה להיתר עובר להוצאת החיוב ומשהובאה הבניה ללא היתר לידיעת הרשות, קמה עילת החיוב בהיטלים, קל וחומר נוכח קיומן של תשתיות מוניציפאליות שבוצעו בזיקה לנכס.
המשיבה טענה כי רק בשל העובדה כי מדובר בהוספת בנייה חורגת ושימוש חורג בלא היתר או בסטייה ממנו, חבה העותרת בהיטלים.
עוד טענה המשיבה כי עבודות הפיתוח במסגרת פרויקט פיתוח פארק ת.מ.ר ב', כוללות בין היתר עבודות סלילת רחובות, התקנת תשתיות תיעול מתיחת קווי מים וביוב. עבודות הסלילה מתוכננות וכוללות סלילת כבישים ומדרכות חדשים, שלא היו קיימים, בגובל לנכס העותרת.
עבודות הפיתוח בפארק ת.מ.ר ב' נאמדות בהיקף של כ - 30,856,868 ₪ להמשך סלילת רחובות והתקנת התשתיות המוניציפאליות התת קרקעיות, וכוללות בין היתר את המשך סלילתו של רחוב אבינועם נחמני ( כביש מס' 59), המשכו של רחוב המדע ( כביש מס' 51) וכן רחוב מנחם בגין ( כביש מס' 11).
דיון והכרעה
המועד בו קם החיוב בהיטל סלילה בהתאם לדין הינו תאריך התחלת העבודה לסלילת הכביש או המדרכה, לפי הענין, כפי שקבע המהנדס, או לאחר התחלת הסלילה, אם נוספה בניה לנכס או נהרס בנין קיים והוקם בנין חדש במקומו.
על פי תצהירה של מהנדסת העירייה מיום 30.8.20, העירייה ביצעה בגובל לנכס העותרת עבודות סלילת תשתית תחבורתית ציבורית בהיקף נרחב, המאפשרת גישה לנכס, זאת במסגרת פרוייקט " ההפרדה המפלסית".
עבודות הסלילה שביצעה העירייה במסגרת פרויקט " ההפרדה המפלסית" כוללת סלילת כבישים ומדרכות והקמת הגשר החדש ( גשר 44) שבוצעו בין השנים 2011-2014. מהנדסת העירייה אף צרפה לתצהירה את היתר עבודות סלילה והתקנת תשתיות שניתן ביום 20.1.2011, המראה כי עבודות הסלילה כוללות את נכס העותרת. (עבודות הפיתוח בפרויקט הסלילה 'הפרדה מפלסית' כוללות את גוש 3695 חלקה 18 - כמופיע בהיתר).
באשר לטענה בדבר הרחבת חזית - האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא ( ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו- ישראל בע"מ, פורסם בנבו, 08.11.2009, וכן ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 ).
במקרה דנן, העותרת לא התנגדה לאמור בתצהירי המהנדסת בעת שהוגשו בהתאם לבקשת בית המשפט, אלא הביעה הסתייגותה רק בשלב הסיכומים. יש לראות בכך הסכמה מכללא ועל כן יש לדחות את הטענה להרחבת חזית.
השאלה האם שימוש חורג שלא בהיתר מהווה עילה לחיוב בהיטלים, הוכרעה כבר בסעיפים 42-52 לעיל.
פרוייקט נוסף המוזכר בתצהיר המהנדסת הנו פרוייקט ת.מ.ר ב', אשר עבודותיו טרם החלו ונמצאים בגדר תוכנית ( סעיפים 17, 18 לתצהיר ותיק מוצגים מטעם המשיבה)ולכן בגין פרוייקט זה טרם קמה עילת חיוב בהיטלי סלילה.
כפי שהובהר בתחילת פסק דין זה, שיטת החיוב הנהוגה היום הינה שיטת ההיטלים, הווה אומר, עקרון חד פעמיות ההיטל. מכאן שאין נפקות לעובדה שלא ניתן לחייב בהיטלים בגין פרוייקט ת.מ.ר ב' בזמן שקיים פרוייקט אחר המקים חבות.
מן הנתונים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי בוצעו עבודות סלילה המקימות עילת חיוב בהיטלים במסגרת פרויקט ה"הפרדה מפלסית". עילת החיוב שימוש חורג ללא היתר מקימה היא לבדה את החוב במקום בו נעשו עבודות סלילה, כפי שנעשה במסגרת פרויקט ההפרדה המפלסית. טענת העותרת להרחבת חזית בהקשר זה נדחתה אף היא.

כפי שצויין בתחילת פסק דין זה, נוכח שיטת החיוב הנהוגה כיום, הדוגלת בחד פעמיות ההיטל, אין נפקות לשאלה האם כל הפרוייקטים שצויינו בתצהירה של מהנדסת העירייה, מקימים את עילת החיוב. מספיקה העובדה כי פרוייקט ההפרדה המפלסית מקים את עילת החיוב כדי לחייב את העותרת בהיטלי סלילה.
אם כן, העותרת חייבת בתשלום היטל סלילה על סך של 3,171,016.05 ₪
האם חייבת העותרת בתשלום בגין היטל תיעול - בסך כולל של 1,238,287.76 ₪
טענות העותרת
לטענת העותרת, הנכס דנן מצוי באזור שאינו סלול והגישה אליו הינה, בין היתר, באמצעות שביל עפר ו/או דרך פרטית. כפועל יוצא מכך, לא קיימת מערכת תיעול וניקוז למקרקעי העותרת, כך שלמעשה בעונת החורף נאלצת העותרת להתמודד עם הצפות בדרך הגישה למקרקעין. בשל כך העותרת מייצרת פתרונות זמניים, לשיטתה, במימונה ועל חשבונה על מנת לאפשר את ניקוז מי הגשמים.
העותרת טענה כי העירייה הכירה בכך שהיא מבצעת תשתית תיעול על חשבונה ובמימונה ואף הדבר צוין מפורשות בהסכם 2005.
עוד טענה העותרת כי, עבודות תיעול מבוצעות ברגיל עם סלילתם של כבישים. מאחר ולא בוצעו בגבול הנכס עבודות סלילה המקימות חיוב בהיטל סלילה הרי, שהוא הדין גם בעניין היטל התיעול.
לטענת העותרת העירייה מבקשת לגבות היטל תיעול כאשר כלל לא טרחה להסדיר את מצוקת הניקוז הקשה הקיימת בסמוך למקרקעין. העותרת מתייחסת לסעיף 20 לתצהיר המהנדסת, שם נכתב:
"הריני מאשרת כי בוצעו עבודות להתקנת תשתיות תיעול וניקוז בפרויקט דרך האצ"ל, מיועדת לשמש, בין היתר, את נכס העותרת".
וטענה כי, מדובר במכרז לפיתוח תשתיות מים חשמל ביוב וניקוז שרחוקים מהנכס המדובר במרחק של כ- 1.7 ק"מ.
טענות המשיבה
המשיבה טענה כי מהנדסת העירייה אישרה בתצהירה כי, לצורך גביית היטל תיעול, המרחב התכנוני של העיר רחובות מוגדר כאזור איסוף אחד, וכי בוצעו עבודות להתקנת תשתיות תיעול וניקוז בפרויקט דרך האצ"ל, המיועדות לשמש, בין היתר, את נכס העותרת.
לדברי המשיבה, בהתאם לכתוב בתצהיר המהנדסת, עבודות התיעול כללו הנחת קווי תיעול ומובילי ניקוז מי גשמים לאגן הניקוז.
עוד טענה המשיבה כי המהנדסת אישרה בתצהירה את דבר פרסום ההודעה לבעלי הנכסים בדבר ביצוע עבודות תשתית ברחבי העיר, על גבי שלטים באזור ביצוע העבודות במועדים הרלוונטיים.
דיון והכרעה בשאלת היטל תיעול
המקור לחיוב בהיטל תיעול קבוע בסעיף 2 לחוק העזר תיעול הקובע:
"העיריה רשאית להתקין תיעול במקומות שונים בתחום העיר ולחייב את בעלי הנכסים בתחום העיר בתשלומי היטל תיעול בשיעורים שנקבעו בתוספת".

הימצאותו של הנכס החייב בתחומו של אזור איסוף בו בוצעו עבודות תיעול וניקוז מקימות זיקת חבות בהיטל תיעול. מהנדסת העירייה אישרה בתצהירה כי לצורך גביית היטל תיעול מוגדר מרחב התכנוני של העיר כאזור איסוף אחד.
כי הודעה בדבר עבודות התקנת תשתיות תיעול וניקוז מתפרסמת על גבי שלטים באזור ביצוע העבודות במועד הרלוונטי; כי בוצעו עבודות תיעול בזיקה לנכס שכללו הנחת קווי תיעול ומובלי ניקוז מי גשמים לאגן הניקוז, בשלבים שונים, בפרויקט דרך האצ"ל מיום 13.1.2014 ובפרויקט ההפרדה המפלסית בין השנים 2011-2014 , וכי העירייה מבצעת כל העת, כנדבך על גבי נדבך, עבודות התקנת תשתיות תיעול חדשות בזיקה לנכס ובסמיכות אליו בפרויקט פיתוח ת.מ.ר. ב' ופרויקט פיתוח מתחם האצטדיון.
בהיבט העובדתי נכס העותרת נהנה מאותן תשתיות אזוריות - של מערכות הביוב, התיעול והניקוז המוניציפאליות שביצעה העירייה ברח' האצ"ל. ראה בעניין זה את שנפסק בהליך עת"מ 12674-02-16 קופת חולים מאוחדת נ' עיריית רחובות ( נבו, 10.7.18) (להלן – עניין "קופ"ח מאוחדת"). שם נקבע כי זיקת ההנאה שנדרשת בין נכס לבין תשתית התיעול היא מינימאלית, במובן זה שדי בכך שמותקנת תשתית תיעול שמסייעת לנכס שלא להיות מוצף במי גשמים.
כך גם , בע"א 13/09 א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית בת-ים [ פורסם בנבו] (18.7.2011) שם נפסק כי אין הכרח שעבודות תיעול יעשו בגבול הנכס או בסמיכות פיזית אליו, אלא די בכך שבימי החורף, הרחוב מנוקז ממים וכי הנכס מצוי באזור האיסוף בתחום שיפוטה של הרשות המקומית, כדי להקים חובת תשלום בהיטל תיעול.
דברים אלו יפים גם לענייננו, שכן כפי שקבעה מהנדסת העיריה, המרחב התכנוני של העיר רחובות מוגדר כאזור איסוף אחד. וככזה חלה חובת תשלום בגין היטלי תיעול וניקוז אזורי גם על נכס העותרת.
יתרה מכך, כפי שהובהר לעיל, העותרת חייבת בתשלום היטלי פיתוח ולו רק בשל הבנייה החריגה ללא היתר, כפי שנקבע בעניין "קופ"ח מאוחדת":
"טענת המשיבה לפיה העותרת הרחיבה את השימוש בנכס ואף ביצעה שימוש אסור ללא היתר ובניגוד לדין בשטחים הציבוריים הגובלים בו – עובדה המקימה עילה עצמאית נפרדת לתשלום בהיטלים" (שם בסעיף 76 לפסק הדין)
המסקנה אם כך היא כי, טענות העותרת כנגד החיוב בהיטלי תיעול דינן להידחות והן נדחות אפוא. החיוב בסך כולל של 1,238,287.76 ₪ ייוותר על כנו.

היטל ביוב והיטל אספקת מים
בטרם אכנס לגופן של טענות הצדדים בעניין זה, אדון תחילה בשתי טענות מקדמיות:
1. טענת ההתיישנות
העותרת טענה להתיישנות החוב. לשיטתה, העירייה גבתה ממנה היטל ביוב חלקי בשנת 2005, בשל כך שסברה שהיא זכאית ומוסמכת לדרוש היטל ביוב, אך ורק בגין חלק מהמקרקעין, מאחר שבאותה העת חובר רק חלק מהנכס למערכת הביוב.
עוד טענה העותרת כי אם נכונה טענתו של ב"כ העירייה כי הנכס כולו חובר למערכת הביוב , הרי שהיה על העירייה לדרוש את מלוא תשלום היטל הביוב כבר בשנת 2005, ומשלא עשתה כן הרי שבשנת 2015, עשר שנים לאחר מכן, הדרישה התיישנה.
המשיבה טענה כי תחילת " מרוץ ההתיישנות" הינו מועד הוצאת דרישת התשלום ולא מועד ביצוע העבודות או סיומן . ובנוסף לכך, טענת ההתיישנות תועיל אך ורק בפי מי ש"נתבע" בבית המשפט, הכלל הבסיסי להתיישנות נקבע בסעיף 2 לחוק ההתיישנות , לפיו לעולם טענת ההתיישנות היא בבחינת " מגן ולא חרב".

הכרעה בטענת ההתיישנות
סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן " חוק ההתיישנות") , קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין – הינה 7 שנים.
סעיף 6 ל חוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה.
דיני ההתיישנות ביחס להליכי גבייה מינהליים נקבעו בבית המשפט העליון בעניין רע"א 187/05 נסייר נ' נצרת עילית, פ"ד ס"ד(1) 215 (2010). (פורסם בנבו, 20.6.10, "הלכת נסייר"). בעניין עע"מ עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.4.15, " הלכת סלומון") אושררה הלכת נסייר ודיני ההתיישנות ביחס להליכי גבייה מינהליים אף הורחבו.
בהלכת נסייר נקבע, ע"י כב' השופטת דבורה ברלינר, כי ניתן להעלות טענת התיישנות בעניין הליך גביה מנהלי. בין היתר בחן בית המשפט את התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות: הקושי הראייתי של נתבע בעניין שאירע לפני זמן רב; ההנחה כי חלוף הזמן משמיע ויתור ומחילה של התובע על תביעתו; האינטרס של הנתבע בוודאות וביציבות; בנוסף קיים האינטרס הציבורי, חסכון בזמן שיפוטי יקר, אי העסקת מערכת משפט בעניינים שאבד עליהם הכלח.
עוד נקבע כי "כל הרציונלים העומדים ביסודה של טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי" (שם בפסה"ד) וכי הליך הגבייה המינהלי יכול להיחשב " תביעה לקיים זכות", כאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות:
"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה"
לכן, למרות העובדה שהנישום הוא העותר נגד הרשות ולכאורה הוא ה"תובע" אותה, הוא רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן (סעיף 40).
" אין בדבריי אלו כדי לכפור בהלכה המבוססת היטב לפיה טענת התיישנות הינה טענת הגנה בלבד, בבחינת מגן ולא חרב...הערך המוסף באמור לעיל הוא רק באשר לסיווגו ולהגדרתו של הטוען להתיישנות כנגד הזכות הנתבעת בהליך של "תביעה לקיים זכות". לשיטתי, הטוען הוא "נתבע" בהליך זה, ללא קשר להליך בו ניתנה לו ההזדמנות להשמיע בפועל את טענת ההתיישנות. כך במיוחד משום שההליך הוא פועל יוצא של המעמד שנקבע בחוק להליכי הגבייה והדרך לתקיפתם" (סעיף 24 לפסק הדין).
כלומר, היות והדרך של האזרח להתגונן בפני הליכי גבייה מנהליים הוא בעתירה נגד הרשות, הרי שבעתירה כזו הוא בפועל במעמד של "נתבע", למרות שהוא זה שיזם את ההליך.
"טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים" (סעיף 40 לפסק הדין).
בעניין סלומון ביקש היועץ המשפטי לממשלה לשנות או לסטות מהלכת נסייר. בית המשפט, בהרכב מורחב ובדעת רוב, לא קיבל את עמדתו ואישר מחדש את הלכת נסייר. יתרה מכך, בית המשפט, אף החיל את הלכת נסייר גם על הליכי גבייה פסיביים (הליכים בהם הרשות אינה פועלת לגבות חוב, אלא היא ממתינה שבעל הנכס יפנה אליה לקבל אישור פעולה לו הוא נזקק, ואז היא מתנה את מתן האישור בפירעון החוב).
מהאמור לעיל עולה כי העותרת יכולה להתגונן בטענת התיישנות כנגד דרישת התשלום של העירייה.

לפיכך יש להידרש לשאלה מהו המועד בו מתגבשת עילת התביעה, בזיקה לסעיף 2 ל חוק ההתיישנות. ובענייננו: מתי מתגבש החיוב בהיטל הביוב לכדי חיוב בר תביעה?

שפיר מציג שתי גישות לעניין התגבשות החוב :
האחת הרואה בדרישת התשלום מעשה פרוצדוראלי, קובעת כי מועד התגבשות החיוב הוא מועד תחילת ביצוע העבודות, וכי דרישת התשלום אינה מרכיב המגבש את החיוב בהיטל.
השנייה, הרואה בדרישת התשלום מעשה מהותי, קובעת כי דרישת התשלום עצמה היא המגבשת את החבות בהיטל.
בדונו בגישות השונות כותב שפיר כי אין לייחס לדרישת התשלום מעמד פרוצדורלי בלבד. החיוב המושגי הקם עם תחילת ביצוע העבודות אך הופך לחיוב קונקרטי עם משלוח דרישת התשלום.
יחד עם זאת, כותב שפיר, כי קביעת מועד משלוח דרישת התשלום כמועד בו התגבש החיוב עלול להביא ל"תוצאה אבסורדית" לפיה מרוץ ההתיישנות יחל רק ממועד שיגור הדרישה, גם אם הוא יחול שנים לאחר מועד ביצוע העבודות. הדבר עלול להביא רשויות לתמרן את מועדי החיוב ולהטיל אותן שנים רבות לאחר מועד ביצוע העבודות
לפיכך מציע שפיר לאזן בין שתי הגישות בפסיקה הן על מנת למנוע הארכה מלאכותית של מניין התקופה והן על מנת להכיר במעמד המהותי של דרישת התשלום: במידה וחוק עזר לא מצוין מועד למשלוח דרישת תשלום ממועד ביצוע העבודות, על בתי המשפט לקבוע פרק זמן סביר של מספר חודשים, בו על הרשות לשלוח דרישת תשלום לבעל הנכס. ממועד זה יתחיל מרוץ ההתיישנות ( שפיר, כרך א', עמ' 593-592).

ומן הכלל אל הפרט:

סעיף 2(א) לחוק עזר ביוב - 2001 קובע את מועד התגבשות החיוב כמועד התחלת העבודה:
" בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל ביוב בשיעורים שנקבעו בתוספת לכל השלבים כאמור בסעיף 16 לחוק."
סעיף 3 לחוק קובע כי:
"נוספה בניה לנכס אחרי מסירת הודעה כאמור בסעיף 2, חייב בעלו בהיטל ביוב לכל מ"ר או מ"ק של בנייה שהתווספה בשיעורים ובאופן שנקבעו בתוספת."
מועד התחלת העבודות הוא אכן מועד סביר לגביית ההיטל כיון שבמועד זה נדרשת העיריה לממן את ביצוע העבודות, שלא כמו בעת הוצאת דרישת תשלום מאוחרת, לאחר שנים רבות ( וראה גם: עת"מ ( מרכז) 23029-12-10 משה ימין נ' מועצה מקומית קדימה-צורן ( פורסם בנבו, 5.6.11, עמ' 5).
אשר לטענות ההתיישנות והשיהוי – יש להבחין בין " חבות" העותרת בתשלום חובה היטלי, אשר מתגבשת במישור הרעיוני במועד ביצוע העבודות, לבין " חוב" בהיטל אשר נוצר רק לאחר ששוגרה דרישת חיוב קונקרטית המכמתת את החבות הרעיונית בתשלום ההיטל, בהתאם לנתוני שטח הקרקע והשטח הבנוי.
דרישה זו הוצאה בענייננו ביום 17.11.2015 עם היוודע דבר ביצוע חריגות הבנייה ו/או השימוש החורג בנכס. בעניין זה נפסק בעבר כי על בעל נכס לצפות כי הרשות תדרוש את מלוא התשלומים המגיעים לה עובר למועד גילוי ביצוע חריגות הבנייה ו/או השימוש החורג בנכס:
"יכול בעל הנכס לצפות כי מרגע שנדרש על ידי הרשות לשלם תשלומי חובה למיניהם ומשהוברר לרשות מהו היקף הבנייה שבוצע בנכס, תדרוש הרשות את מלוא התשלומים המגיעים לה בגין הבנייה האמורה.." (עת"מ ( חיפה) תעשיות חרושת חומרי נפץ (1997) בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב ( פורסם בנבו)).
העותרת אשר בנתה ללא היתר בשימוש חורג ובניגוד לתכנית, נמצאת חייבת בתשלום היטלי ביוב ולו רק בגין הבנייה ושימוש חורג שלא בהיתר, עם היוודע עניין הבנייה ללא היתר לעיריה.
המשיבה הוכיחה כי החיוב הומצא לעותרת עם הגעת המידע על הבנייה ללא היתר לידיעת העירייה.
במקרה דנן, אין חולק על כך כי בשנת 2005 חובר חלק מן המקרקעין של העותרת לתשתיות העיריה ובהתאם לכך חויבה העותרת בהיטלי ביוב חלקיים, תוך שהיא מתחייבת כי כאשר יגיע המועד תשלם את יתרת היטלי הביוב.

מהניתוח לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי לא חלה התיישנות על החוב היטל הביוב וטענות העותרת בעניין זה נדחות.

2. הטענה לחוסר סמכות עניינית
טענות המשיבה

המשיבה טענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בחוקיות החיוב. לטענתה, לא ניתן לתקוף את חוקיות חוק העזר בתקיפה עקיפה ולרשות המקומית עומדת חזקת התקינות המנהלית.
עוד טענה המשיבה כי, חוק הרשויות המקומיות ( ביוב) התשכ"ב – 1962 קובע מסלול ייחודי להגשת ערר על תשלום היטל הביוב. ולפי סעיף 30 לחוק הביוב, ניתן להגיש ערר על דרישת תשלום בתוך 30 יום מיום שנמסרה הדרישה. העותרת לא הגישה ערר במועד ולפיכך החוב בעניינה הפך לחלוט.

טענות העותרת
העותרת טענה כי, יש להעלות את טענות חוסר הסמכות העניינית בהזדמנות הראשונה, ולטענתה המשיבה לא עשתה כן.
הכרעה בשאלת הסמכות העניינית
נקבע בפסיקה לא פעם כי שאלת הסמכות העניינית הינה דבר שיורד לשורשו של העניין. גם אם לא מעלים טענה זו בהזדמנות הראשונה, ניתן להעלותה בשלבים מתקדמים ובית המשפט, גם מיוזמתו, יכול להעלות טענה בעניין סמכות עניינית, וזאת כדי למנוע מצב בו בית משפט לא מוסמך ייתן פסק דין בין הצדדים.
לענייננו, המשיבה העלתה לראשונה את טענתה בעניין חוסר הסמכות העניינית, כבר בסעיף 66 לכתב התגובה, ומכאן שטענת העותרת בעניין זה נדחית.
העותרת אינה טוענת לבטלות חוקי העזר, אלא טוענת כי רכיבים שונים בהיטלים נגבו ביתר, או אינם סבירים וכן כי המשיבה אינה מוסמכת לגבות היטלי ביוב ומים וזאת בשל הקמת תאגיד המים.
הסכסוך העומד לדיון והסעד המבוקש עניינם אך ורק חוקיות התשלומים הנדרשים מהעותרת. נקבע לא אחת בפסיקה כי תביעות התוקפות היטלים שיסודם בעילת רשלנות הרשות המקומית יידונו בבתי המשפט הרגילים, ולא בפני גופי הערר (בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, 16.10.91 פורסם בנבו.(עניין " לה נסיונל"))
עוד נקבע בעניין לה נסיונל כי:
"אין בחוק הנ"ל הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף."
ייתכנו מצבים מיוחדים החורגים מן השיגרה, שבהם עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית-המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון במחלוקת ולהכריע בה, והוא – כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני ( עא 6971/93  עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין, פ''ד נ(5) 478, פורסם בנבו 12.2.97) .
במקרה דנן, העותרת טענה להיעדר סמכות העירייה להוצאת חיוב בגין היטל ביוב טענה העוסקת בחוקיות החיוב. בהתאם לעקרונות שהובהרו לעיל במקרה דנן יש לבית המשפט זה סמכות לדון בטענות העותרת כנגד החיוב בהיטלי ביוב ואספקת מים.

לאחר שמצאנו כי לבית משפט זה מסורה הסמכות לדון בשאלת החיוב, יש להידרש לשאלה האם מוסמכת העיריה להוציא חיוב בגין היטל ביוב לאחר הקמת תאגיד המים?
טענות העותרת
העותרת טענה להיעדר סמכות העירייה להוצאת חיוב בגין היטל ביוב וזאת בשל הקמת תאגיד מים.
לטענת העותרת, ביום 1.1.2016 הוקם תאגיד מים בעיר רחובות, ומשכך הוא יהא בעל הסמכות היחידה לחייב נכסים בתחום עיריית רחובות בתשלום עבור הקמת מערכות המים והביוב.
עוד טענה העותרת כי, היטל הביוב נדרש במסגרת דרישת החיוב הכוללת בהיטלי פיתוח והוא נכרך ביתר ההיטלים ביוזמתה של העירייה. לפיכך, וגם מטעמים של יעילות, ראוי כי כל טענות העותרת נגד הדרישה, ידונו יחד.
לטענת העותרת, היא נדרשה לממן הקמת תשתיות פיתוח זמניות על חשבונה ואף התחייבה כי מימון התשתיות הזמניות לא יקוזז מתשלום היטלי פיתוח אשר ייגבה לאחר שתתגבש עילה לחיוב בהתאם לדין.
העותרת טענה כי, העיריה דחתה מיוזמתה חלק מתשלומי היטל הפיתוח שנדרשו וזאת עד לאחר פיתוח התשתית הרלבנטית הגובלת למקרקעין ותתגבש הלכה למעשה עילה לחיוב, בהתאם לסיכום משנת 2005. מאחר ולא נעשו כל עבודות תשתית בגבילות למקרקעין, לטענת העותרת, לא התגבשה עילת חיוב.
טענה נוספת שהעלתה העותרת היא כי, חלק מן השטח מיועד להפקעה לצרכי תחבורה, בהתאם לתכנית מתאר מקומית רח/2005/א' – ולכן אין לחייבה בהיטלי פיתוח בגין חלק שטח זה. זאת ועוד, אומרת העותרת, מאחר וייעוד הקרקע חקלאי – יהא על העותרת לקדם תכנית מתאר לשינוי יעוד הקרקע, כתוצאה מכך להקצות שטחי שצ"פ ועל כן אין מקום לחייבה בהיטלים.
טענות המשיבה
לטענת המשיבה תאגיד המים הוקם ביום 24.3.2016, ואילו דרישת החיוב הוצאה ביום 25.11.15, חמישה חודשים קודם לכן. ולכן, כל עוד לא הוקם התאגיד בפועל, בסמכות העירייה להנפיק את דרישות החיוב.
עוד לטענת המשיבה, החוב בגין אספקת המים והיטל הביוב הוא חוב חלוט, שכן על פי דין היה על העותרת להגיש השגה כנגד חיוב זה בתוך 30 יום מיום שנמסרה הדרישה. מאחר ולא עשתה כן, החיוב הפך חלוט ולא ניתן להשיג עליו עוד.
המשיבה אינה חולקת על העובדה שהעותרת שילמה היטלי ביוב בגין חלק מן המקרקעין אשר היה מחובר לתשתיות העיריה בזמנו. אך מוסיפה וטוענת כי בד בבד עם תשלום חלקי זה, חתמה העותרת על התחייבות לתשלום היטלי הפיתוח העתידיים לכשיתגבשו לכדי חיוב בעתיד ועל כן טענת ההתיישנות מתייתרת.
המשיבה טענה עוד, כי דרישת התשלום הוצאה בהתאם להוראות חוקי העזר, וכי בוצעו עבודות התקנת תשתיות חדשות בהיקף רחב, בזיקה לנכס העוררת בד בבד עם הוצאת דרישת החיוב.
בעניין תוכנית ההפקעות עליה דיברה העותרת, טענה המשיבה כי נכס העותרת אינו נמצא בגבול תכנית רח/2005/א' כי אם בגבולות תכנית רח/2005/ו' – פרוייקט ת.מ.ר. ב', ועל כן לא חלה עליה תוכנית ההפקעות.

הכרעה בשאלת סמכות העיריה להוציא חיוב בגין היטל ביוב לאחר הקמת תאגיד המים
עם הקמת תאגיד המים, עוברות כל הזכויות לגביית היטלי ביוב, מידי הרשות המקומית לידי התאגיד . תאגיד המים רשאי לממש את זכותו לגבות באמצעות הרשות המקומית ויכול הוא לממשה בעצמו לאחר קבלת אישור מתאים מהממונה.
סעיף 12 לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 כותרתו " תביעות ועילות" ולשונו קובעת כך:
"12. (א) כל תביעה שהיתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשר לתפעול משק המים והביוב, לנכסי מערכות המים והביוב או בקשר לרישיונות, להסכמים, להתקשרויות או עסקאות כאמור בסעיפים 8 עד 11, וכן כל עילה של תביעה כזו שהיתה קיימת אותו זמן, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן ( א) ובדיני המחאת חיובים, רשאי הממונה להורות או לאשר כי לענין תביעות או עילות מסוימות, או סוגי תביעות ועילות, תבוא החברה במקום הרשות המקומית, ואולם אם קבע בית המשפט, לבקשת תובע או מבקש, כי הדבר פוגע פגיעה מהותית בזכויותיו, רשאי בית המשפט לצוות כי הרשות המקומית תמשיך להיות צד לתביעה יחד עם החברה".

במקרה דנן, מועד הקמת התאגיד, בהתאם לתעודת ההתאגדות, הינו 24.3.2016 ואילו מועד הוצאת דרישת התשלום הינו 17.11.2015, היינו ארבעה חודשים עובר להקמת התאגיד. מכאן שדרישת התשלום הוצאה כדין והעיריה מוסמכת לגבות את היטל הביוב.

העותרת שילמה היטלי ביוב בגין חלק מן המקרקעין אשר היה מחובר לתשתיות העיריה בזמנו. אך בד בבד עם תשלום חלקי זה, חתמה העותרת על התחייבות לתשלום היטלי הפיתוח העתידיים לכשיתגבשו לכדי חיוב בעתיד ועל כן טענת ההתיישנות מתייתרת. וממילא לא חויבה העותרת בחיוב כפול.
על פי תצהיר מהנדסת העירייה, בוצעו עבודות תשתית ברחבי העיר במסגרת פרויקט דרך האצ"ל וזה לכשעצמו מקים את עילת החיוב בגין יתרת היטלי הביוב.
נכס העותרת נמצא בגבול תכנית רח/2005/ו' – פרוייקט ת.מ.ר. ב', ולא בגבול תכנית רח/2005/א' , תוכנית ההפקעות, ועל כן אין לקבל את טענת העותרת בדבר היותו של הנכס מיועד להפקעה בחלקו.
מן האמור לעיל אני מגיע למסקנה כי, היה זה בסמכותה של העירייה להוציא את דרישת החיוב בגין ייתרת היטלי ביוב ואספקת מים
העותרת חייבת בתשלום היטל ביוב והיטל אספקת מים בסך של 1,553,413 ₪

האם העותרת חייבת בתשלום היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪
טענות העותרת
העותרת טענה כי, לא מתקיימת עילה לחיוב הנכס בהיטל שצ"פ שכן לא הוכח אילו עבודות בוצעו ולא נקבע כי השצ"פ מיועד לשמש את הנכס.
לטענת העותרת, אין זיקת הנאה מהשצ"פים הנטענים כמקימים עילת חיוב. לטענתה, הן גן הפקאן והן פארק אחוזת הנשיא מרוחקים מן הנכס במרחק של כ 3 ק"מ ומפרידים ביניהם כבישים, גושים וחלקות המנתקים זיקת ההנאה של הנכס לשצ"פ.
העותרת טענה כי פארק אחוזת הנשיא קיים מזה שנים רבות וככל שהמשיבה ביצעה עבודת כל שהן בפארק זה, הרי מדובר בעבודות תחזוקה בלבד עליהן אין לחייב בהיטל שצ"פ.
בנוסף, העותרת טענה כי אין לחייב בעלי נכסים קיימים בהיטל שצ"פ. העותרת סומכת ידה על פסק הדין, עת"מ 37748-04-16 מועדון רחובות לספורט תרבות ונופש נ' עיריית רחובות ( פורסם בנבו) מיום 19.2.2019 (" עניין מועדון רחובות"), אשר קבע כי חוק העזר שצ"פ 2012, כולל חיוב בהיטל שצ"פ על בנייה חדשה ועל תוספות בנייה בלבד ולא על בנייה שהייתה קיימת בעיר, טרם כניסתו לתוקף של חוק עזר שצ"פ 2009.
זאת ועוד, לעניין תעודות המהנדס, טוענת העותרת כי הן אינן קובעות באופן ספציפי כי השצ"פ מיועד לשמש את הנכס של העותרת.
טענה נוספת של העותרת היתה כי תצהירה של המהנדסת מהווה הרחבת חזית אסורה גם לעניין היטלי השצ"פ. טענה זו נבחנה ונסתרה על ידי בהקשר עם היטלי הסלילה לעיל.
כפי שציינתי, במקרה דנן, העותרת לא התנגדה לאמור בתצהירי המהנדסת בעת שהוגשו בהתאם לבקשת בית המשפט, אלא הביעה הסתייגותה רק בשלב הסיכומים. יש לראות בכך הסכמה מכללא ועל כן יש לדחות את הטענה להרחבת חזית
טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי בהתאם להוראות סעיף 2( א) לחוק העזר, חילק מהנדס העיריה את תחום העיר לשישה רובעים.
השצ"פים המדוברים נמצאים בתחום רובע ג' ומיועדים לשמש את כלל הנכסים בכל רובע, נכס העותרת מצוי ברובע ג'.
הכרעה בעניין חיוב בהיטלי שצ"פ
שאלת חיוב בהיטלי שצ"פ בגין בניה ישנה אל מול בניה חדשה, נידונה ונבחנה בשנית על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 1909/19 בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' עיריית רחובות (להלן " עניין גינדי") שם נקבע כי, חוק העזר לרחובות ( שטחים ציבוריים פתוחים), התשע"א-2011, מחייב בתשלום היטל שצ"פ בגין נכסים שנבנו טרם חקיקתו ולאחר חקיקתו, כאחד.
נוסיף ונאמר כי, סעיף 2( ב) לחוק העזר מחייב בתשלום היטל שצ"פ בגין בניה ואינו מבחין בין בניה חדשה לישנה כפי שניתן לראות:
" היטל שטחים ציבוריים פתוחים יוטל על בעל נכס בהתקיים אחד מהמקרים האלה:
(1) תחילת ביצוע עבודות להקמת שצ"פ המיועד לשמש את הנכס; בסעיף זה, "תחילת ביצוע עבודות להקמת שצ"פ" - גמר תכניות להקמת השצ"פ בהתאם לאישורו של המהנדס בנוסח שבטופס 1 לתוספת השנייה, וכן אישור המהנדס לפי הטופס האמור ולפיו בכוונת העירייה לצאת למכרז לביצוע עבודות הקמת השצ"פ או להתקשר כדין בדרך אחרת לביצוע העבודות כאמור, בתוך 12 חודשים ממועד מתן האישור; לעניין זה, "שצ"פ המיועד לשמש את הנכס"- שצ"פ שקבע לגביו המהנדס כי הוא מיועד לשמש את הנכס;
(2) אישור בנייה חדשה; לא קיים שצ"פ המיועד לשימושו של בעל הנכס או לא החלו עבודות לפיתוח שצ"פ המיועד לשימושו של בעל הנכס, בעת אישור הבנייה החדשה כאמור, יאשר המהנדס, לפי הנוסח של טופס 2 שבתוספת השנייה, כי הליך תכנון העבודות מצוי בעיצומו ותחילת ביצוע העבודות צפויה בתוך 12 חודשים ממועד מתן האישור;
3)) בנייה חורגת כמשמעה בסעיף 4 לחוק עזר זה, ובלבד שבמועד דרישת התשלום קיים שצ"פ המשמש את הנכס, או שהתחיל ולבצע עבודות להקמת שצ"פ המיועד לשמש את הנכס, לפי קביעת המהנדס בהתאם לאישורו לפי טופס 2 לתוספת השנייה."
על כן, יש לחייב בעלי זכויות בנכסים בתשלום היטל שצ"פ כאשר קיימת זיקת הנאה בין נכסיהם ובין השצ"פ הנדון, וזאת ללא כל תלות במועד בניית הנכסים.
זיקת הנאה הנדרשת בין הנכס לבין השצ"פ, אינה נבדקת באופן ספציפי לנכס ואינה מותאמת לסוג הנכס. זיקת הנאה נבדקת מול פוטנציאל ההנאה הגלום בתשתית שהותקנה במרחב הציבורי ולא בשימוש אישי של בעל הנכס.
בהתאם להוראת סעיף 2( א) לחוק העזר חילק מהנדס העיריה את תחום העיר לשישה רובעים ( א'-ו'), השצ"פים נמצאים בתחום הרובע בו נמצא נכס העותרת, רובע ג', ומיועדים לשמש את כלל הנכסים בכל הרובע.
מן הראיות הרבות שהוגשו ע"י המשיבה, עולה כי בוצעו עבודות בהיקף נרחב במסגרת שצ"פ גן הפקאן ( בר-שאול. גוש 3703 חלקות 1141-1139,1079) המצדיקות את החיוב.
ואילו במסגרת שצ"פ פארק אחוזת הנשיא, בוצעו עבודות שדרוג בלבד של הוספת עצים לפארק, כפי שניתן לראות בתצלומי האויר שהוגשו, ולא עבודות הקמה.
בפסיקה נקבע כי חיוב בהיטלי שצ"פ בהתאם לחוק העזר להיטל השצ"פ, אינו נועד למימון תחזוקה או שיפור שצ"פים קיימים, אלא אך ורק לשם מימון הקמתם של שצ"פים חדשים. תחזוקה או שיפור של שצ"פים קיימים או עתידיים, ימומנו באמצעות תשלומי ארנונה. (עת"מ 7330-04-19 קארין ברגינסקי נ' רחמים מלול, ראש עיריית רחובות. פורסם בנבו).
אחזור ואציין כי שיטת החיוב הנהוגה כיום הינה שיטת ההיטלים הדוגלת בעקרון של חד פעמיות ההיטל. מכאן שאין נפקות לעובדה כי בפארק אחוזת הנשיא בוצעו עבודות שדרוג בלבד, שכן, החיוב בגין שצ"פ גן הפקאן הושת כדין והעותרת חייבת בו. בהינתן ששני האתרים נמצאים באותו הרובע.
המסקנה אם כן, טענות העותרת כנגד החיוב בהיטלי שצ"פ נדחות, לא היתה הרחבת חזית ובוצעו עבודות הקמה בפארק גן הפקאן המצדיקות השתת החיוב.
עקרון חד פעמיות מייתר את הטענה, שנמצאה כנכונה, כנגד חיוב בהיטלי שצ"פ בגין עבודות השדרוג בפארק אחוזת הנשיא.
טענות נוספות
העותרת טענה כי, שגה המודד מטעם בית המשפט בקביעתו כי קיימת בנייה חורגת בחלקה 88, שכן חלקה 88 אינה בבעלות העותרת.
מאחר והעותרת לא חויבה כלל בהיטלים בגין חלקה 88, שאלה זו מתייתרת ואין מקום לדון בה כלל.

לסיכום
על העותרת לשלם היטלי פיתוח בהתאם לפירוט הבא:
• היטל סלילה - בסך כולל של 3,171,016.05 ₪;
• היטל ביוב - בסך כולל של 997,962.98 ₪;
• היטל אספקת מים - בסך כולל של 555,450.26 ₪;
• היטל תיעול - בסך כולל של 1,238,287.76 ₪;
• היטל שטחים ציבוריים פתוחים - בסך כולל של 454,316.08 ₪;

העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 35,000 ₪ שישולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, מכאן ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למעד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ב כסלו תשפ"ב, 16 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.