הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 59435-01-19

בפני
כבוד ה שופט צבי דותן

המערערים

1.חיים שרייר
2.נורית שרייר
על ידי ב"כ עו"ד חנן כהן

נגד

המשיבה

הועדה המקומית לתכנון ולבנייה "לב השרון"
על ידי ב"כ עו"ד כרמית רבי

פסק דין

1. המערערים הם בעלי זכויות חכירה בחלקה 75 בגוש 8141 במושב גנות הדר. שטח המגרש 848 מ"ר, ועליו בית מגורים צמוד קרקע. הם רכשו את הזכויות במגרש בשנת 1990. בשנת 1994 אושרה תכנית שחילקה את חלקה 75 ל-3 מגרשים בייעוד מגורים א' , ומספריהם 75/1, 75/2, 75/3. בשנת 2015 חתמו הם על הסכם להעברת הזכויות במגרש 75/1 לילדיהם, ללא תמורה.

2. בגין בקשתם לקבל "אישור העברה לטאבו" קיבלו המערערים בשנת 2015 דרישה לתשלום היטל השבחה. סכום ההיטל שנקבע הוא 43,200 ₪, נכון לתאריך הקובע, 24.2.94, והסכום לתשלום הוא 91,452 ₪.
ב"כ המשיבה הבהיר, כי מכיוון שמדובר בהעברת מקרקעין מאדם לקרוב, ללא תמורה, המשיבה לא ראתה בכך אירוע מס המהווה מימוש זכויות והמחייב בתשלום היטל השבחה. אולם היא הבהירה למערערים כי בעתיד, לכשהם ימכרו או יממשו זכויותיהם, יהיה עליהם לשלם היטל השבחה. על כן המערערים ביקשו כי תוצא להם שומה כבר עתה, על מנת שיוכלו לבחון את גובה ההיטל, וכך עשתה הועדה, בג דרו של סעיף 4(4) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.

3. המערערים הגישו ערר על השומה. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה מה היו זכויות הבנייה ב"מצב הקודם". עמדת המשיבה היתה, ש"במצב הקודם", היינו, לפי תכנית צש/2 – 6/22 (להלן: "תכנית 6"), ניתן היה להקים 2 יח"ד על חל קה 75, ואילו "במצב החדש", היינו, לפי תכנית צש/2 – 6/22(ב) (להלן: "תכנית 6(ב)", ניתן להקים 3 יח"ד על חלקה 75, ועל כן חלה השבחה.
עמדת המערערים היתה, ש במצב הקודם (תכנית 6), ניתן היה להקים 4 יח"ד על החלקה, ועל כן תכנית 6(ב) איננה תכנית משביחה, כי אם תכנית פוגעת.

המחלוקת היא אם כן בשאלה האם תכנית 6(ב) היא תכנית משביחה בהשוואה לתכנית שקדמה לה, תכנית 6.

4. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיבה, וקבעה כי תכנית 6 איפשרה הקמת 2 יח"ד בלבד, ועל כן אין ספק שתכנית 6(ב) היא אכן תכנית משביחה בהשוואה למצב הקודם.
ובאשר לטענות הנוגעות לגובה השומה, מינתה הועדה שמאי מייעץ.

5. השמאי המייעץ, מר גיל הרצברג , קבע כי סכום היטל ההשבחה הוא 38,723 ₪, נכון לתאריך הקובע, 24.2.94. הפער (הקטן) בהשוואה לשומתו של שמאי הוועדה נובע בעיקר מהערכה שונה של שווי מ"ר מבונה. הצ דדים לא השיגו על שומתו של השמאי המייעץ. אי לכך, ועדת הערר, בהחלט תה מיום 10.12.18, אימצה את השומה ונתנה לה תוקף של החלטה.

6. בערעורם מעלים המערערים שלל טענות חמורות וחסרות יסוד כלפי התנהלותה של ועדת הערר. לגופם של דברים, הטענה העיקרית היא, שוב , שלפי תכנית 6 , ניתן היה להקים 4 י ח"ד על החלקה, ולפיכך תכנית 6(ב), שהפחיתה ל-3 יח"ד בלבד, איננה תכנית משביחה, כי אם היפוכו של דבר.

7. אולם המערערים, בעיקרי הטיעון מטעמם, וגם בדיון לפניי (פרו', עמ' 2, ש' 2-1) חזרו בהם מטענתם הנ"ל, והעלו טענה אחרת. הם מסכימים כיום לכך, שתכנית 6 איפשרה 2 יח"ד בלבד, וכי תכנית 6(ב) היא, לפיכך, תכנית משביחה (ר' למשל בסע' 5 סיפא ובסע' 7.3 לעיקרי טיעון המערערים). טענתם כיום איננה נוגעת לשאלה (שעליה כאמור כבר אין מחלוקת) האם תכנית 6(ב) היא משביחה או פוגעת בהשוואה לתכנית 6 שקדמה לה;
אלא הטענה היא, וזו הטענה העיקרית והמרכזית בערעור זה (פרו', עמ' 2, ש' 3), שתכנית 6 היא תכנית פוגעת בהשוואה לתכנית שקדמה לה, תכנית צש/2/123 משנת 1983. שכן לפי תכנית צש/2/123 ני תן היה לבנות 5 יח"ד על חלקה 75, (היינו, 2 יח"'ד על מגרש 2075 , ו שלושה בתים דו משפחתיים במגרשים 2001 – 2003). ואילו לפי תכנית 6 ניתן לבנות על החלקה 2 יח "ד בלבד. לטענתם, לפי הלכת פמיני, יש לערוך שומות היטל השבחה ב"שיטת המדרגות", תוך התייחסות לכל תכנית ותכנית בנפרד, ולא ב"שיטת המקפצה". לשיטתם, צריך היה לקחת בחשבון שתכנית 6 מפחיתה את זכויותיהם (תכנית פוגעת) , ולכן לתת ערך שלילי בגין אישורה של תכנית זו , ולקזז הערך השלילי הזה מן ההשבחה הנובעת מכך, שבהמשך הדרך, בתכנית 6(ב) , הוגדלו הזכויות מ-2 ל-3 יח"ד.

8. המשיבה, בעיקרי הטיעון מטעמה, טוענת כי תכנית 6, לשיטתה, אינה תכנית פוגעת. שכן, צש/2/123 התירה הקמת יח"ד אחת בלבד במגרש 2075, ולא 2 יח"ד, כטענת המערערים.
ובאשר למגרשים 2001 – 2003, טוענת המשיבה, שאכן מדובר במגרשים שבהם ניתן להקים מבנה דו משפחתי, אולם מגרשים תכנוניים אלה מורכבים קניינית הן מחלקת המערערים והן מהחלקה הצמודה לה מצפון, שלא הייתה בבעלות המערערים. לפיכך, לצורך מימוש זכויות אלה, דרוש היה לבצע הסדרה תכנונית באמצעות הכנתה ואישורה של תכנית חלוקה, הכוללת טבלאות הקצאה. גם השמאית, שערכה את השומה מטעם המשיבה, הופיעה בביהמ"ש, וביארה ענין זה, היינו, לפי דבריה, "שאין כאן 5 יחידות זמינות, אלא ניתן להגיע לטענתנו לכל היותר ל-4 יחידות בכל החלקה, אבל כאמור רק לאחר הליך תכנוני נוסף" (פרו', עמ' 3, ש' 15-8).

9. אולם עיקר טענתה של המשיבה היא, כי הטענה שיש לקחת בחשבון את התכנית הפוגעת, "לקזז" את הפגיעה הגלומה בה, מן ההשבחה הנובעת מתכנית אחרת, היא טענה העומדת בניגוד להלכת ביהמ"ש העליון בפרשת קרית בית הכרם.

10. על כך משיב ב"כ המערערים, כי הלכת פמיני היא ההלכה שבה נקבע לראשונה באופן מחייב כי יש לחשב לפי שיטת המדרגות. הלכת פמיני היא מאוחרת להלכת בית הכרם, וגוברת, כדבריו, על הלכת בית הכרם. לשיטתו, יש לעשות את תחשיב ההשבחה בגין כל תכנית ותכנית בהתאם לשיטת המדרגות כפי שנקבעה בפמיני, ולפיכך יש לכלול בתחשיב הזה גם את הערך השלילי, של התכנית הפוגעת. לטענתו, המערערים אינם תובעים כסף, בגדרו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אלא טוענים לקיזוז, בתוך תחשיב השומה. לא ייתכן לדעתו מצב , שבו המשיבה לא משלמת פיצוי עבור הפגיעה מ-5 יח"ד ל-2 יח"ד, וכעת רוצה להתעשר על ידי גבי ית היטל בגין ההשבחה מ-2 יח"ד ל-3 יח"ד.

11. ב"כ המשיבה, בתגובה, חוזרת על כך שלשיטתה , תכנית 6 איננה תכנית פוגעת, אך העיקר הוא, שמדובר בעצם בדרישה לקבל פיצוי עבור תכנית, שנטען שהיא פוגעת . אין כל חובה על הועדה לשלם עבור פגיעה, מקום שלא הוגשה תביעה לפי סעיף 197 לחוק, והמערערים לא הגישו תביעה לפי סעיף 197 לחוק , וכיום אינם יכולים לעשות זאת. אציין כי במועד שבו נכנסה תכנית 6 לתוקף (26.6.92), המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק היה תוך שנה, מיום תחילת תוקפה של התכנית (רק בתיקון 43 לחוק, נקבעה תקופה של 3 שנים). המועד האחרון למערערים להגיש תביעתם לפי סעיף 197 היה אפוא ביום 26.6.93. המשיבה טוענת כי אין לאפשר למערערים לעקוף מגבלה זו כיום, עשרות שנים מאוחר יותר, בדרך של "קיזוז" מהיט ל השבחה בגין תכנית אחרת.

דיון והכרעה

12. טענת המערערים, כי בחישוב ההשבחה, יש להביא בחשבון גם את "הערך השלילי", כלשונם, של התכנית הפוגעת (תכנית 6) , ולקזז אותו מן ההשבחה הנובעת מהתכנית המשביחה (תכנית 6(ב)), היא טענה שנדונה ונדחתה על ידי ביהמ"ש העליון ברע"א 7172/96 קרית בית הכרם נ' הועדה המקומית ירושלים פ"ד נב(2) 494, וכן בדנ"א 3768/98 קרית בית הכרם נ' הועדה המקומית ירושלים פ"ד נו (5) 49, ולא ברור, על כן, מה ראו המערערים להביא סוגיה זו לפתחו של בית משפט זה, ולבקשו להכריע בניגוד להלכה המחייבת של בית המשפט העליון.
13. בפרשת בית הכרם נקבע מפורשות, כי סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה חל רק במצב שבו אושרו תכניות משביחות בזו אחר זו. הסעיף אינו חל במצב שבו אושרו תכניות אחדות בזו אחר זו, ובינ יהן נכללת גם תכנית פוגעת. במקרה כזה, החישוב לא יהיה לפי סעיף 4(5), ולא ייקח בחשבון תכניות שקדמו לתכנית הפוגעת; אלא, "המצב הקודם" יהיה המצב בעקבות התכנית הפוגעת. נקבע, שאין לפרש את סעיף 4(5) כהוראה אשר מקנה לבעל זכויות במקרקעין זכות לפיצוי עקיף, בגין פגיעה בזכויותיו בשל תכנית פוגעת. על הפירוש שהמערערים דוגלים בו אמר כב' השופט אור ברע"א קרית בית הכרם (שם, בעמ' 509-510) כי –
"האפקט המעשי של הפירוש האמור הוא, שהפגיעה הכרוכה בתכנית המוקדמת בזמן מתקזזת מן ההשבחה שבתכנית המאוחרת לה. בדרך זו נוצר, במקביל לדרך המלך לקבלת פיצויים על-פי חוק התכנון והבניה בגין פגיעה של תכנית במקרקעין (סעיפים 200-197 לחוק), מעין מסלול עוקף לקבלת פיצויים .

אך תוצאה זו לא נאמרת, אף לא נרמזת, בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. אין לה כל רמז גם בהליכי החקיקה שהובילו לקבלתה של תוספת זו. האם סביר, כי המחוקק הוסיף מסלול מקביל למסלול הקבוע בהסדר שבסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בלי שבא על כך ולו רמז בלשון החוק או בהליכים לקראת קבלתו? האם ייתכן כי המחוקק עשה כן בדרך של הוראה לקונית ותמימה למראה, העוסקת בחישוב היטל השבחה במצב שבו אושרו תכניות אחדות ביחס למקרקעין? לדעתי, התשובה השלילית לשאלה זו היא ברורה בעליל. אין זה סביר כי הייתה כוונה ליצור דרך נוספת, עקיפה, לקבלת פיצויים, בלי שכוונה זו קיבלה ביטוי כלשהו בהליכי החקיקה.

זאת ועוד: הפירוש שלפיו סעיף 4(5) לתוספת השלישית סולל נתיב נוסף לקבלת פיצויים על -ידי בעל הזכות במקרקעין, מעורר קושי הנוגע לתקופת ההתיישנות.
..................

הפירוש שאותו מציעים המבקשים להוראת סעיף 4(5) לתוספת השלישית מאפשר פיצוי עקיף על נזקיה של תכנית פוגעת, גם אם תקופת ההתיישנות להגשת תביעה כזו חלפה שנים רבות לפני שנתקבלה תכנית משביחה במקרקעין, ובעל הזכויות במקרקעין החמיץ את המועד לתבוע פיצויים. משמע, הפירוש האמור מביא לכך, שבעל הזכות במקרקעין זוכה לפיצוי עקיף גם בחלוף תקופת ההתיישנות.

האם סביר להניח כי המחוקק שינה את הדין לעניין התיישנות תביעה לפיצויים בדרך כה עקיפה? האם ייתכן כי המחוקק ביקש לחולל את השינוי האמור, בלי שהיה לכך אזכור כלשהו בחוק או בהליכי החקיקה לקראת קבלתו? התשובה השלילית לשאלה זו היא מתבקשת. אכן, קשה להניח כי בחוקקו את סעיף 4(5) לתוספת השלישית ביקש המחוקק, בדרך אגב, להביא לתוצאה כה מרחיקת לכת, המאפשרת תשלום פיצויים בדרך עקיפין שנים הרבה לאחר הפגיעה ."

בהמשך מפרט כב' השופט אור נימוקים נוספים לעמדתו (ר' שם בעמ' 512, ובעמ' 513), ואין לי אלא להפנות לנאמר שם.
כב' השופט אור, בהמשך פסק הדין, אף דחה את הטענה, כי הפגיעה הנובעת מן התכנית הפוגעת מקנה למערערים טענת קיזוז ביחס לחיוב בהיטל השבחה (ראה ברע"א קרית בית הכרם, בעמ' 520 – 521, ובדנ"א קרית בית הכרם, בעמ' 137 – 138) .

14. נכון שהמערערים לא קיבלו פיצוי לפי סעיף 197 בגין התכנית הפוגעת, וכיום אינם יכולים לתבוע פיצוי כאמור, הואיל ותביעתם התיישנה, אולם סעיף 4(5) לתוספת השלישית איננו משמש דרך לעקוף את דיני הפגיעה במקרקעין ואת תקופת ההתיישנות הקבועה בהם.

"את זכותו של בעל מקרקעין לפיצויים בגין תכנית פוגעת יכול הוא למצות רק על פי ההסדר שבחוק הדן בתשלום פיצויים כאלה, דהיינו על פי סעיפים 197 – 200 ל חוק. אם תביעתו לפיצויים התיישנה, אין הוא יכול לזכות בהם, או בחלקם, על-ידי קיזוזם מההיטל שהוא חייב בו עקב תכנית משביחה שבאה אחרי התכנית הפוגעת " (דנ"א קרית בית הכרם , בעמ' 117).

"אם יתפרש סעיף 4(5) כחל גם על תכניות פוגעות, עלול הדבר להקנות לבעלים, במקרים מתאימים, כמו בענייננו, פיצוי עקיף על הפגיעה שנפגעו זכויותיהם במקרקעין בתכנית פוגעת בעבר. כך הדבר במקרה שהבעלים של מקרקעין איבד את הזכות לפיצויים על פי סעיף 197 לחוק בגין התכנית הפוגעת, בשל התיישנותה, לפי האמור בסעיף 197(ב) לחוק. והנה, כעבור שנים רבות, אפילו עשרות שנים כמו בענייננו, בהזדמנות שעליו לשלם היטל השבחה בגין תכנית משביחה, יוכל הבעלים "להחיות" אותה זכות לפיצויים, שזה מכבר התיישנה ולא הייתה ניתנת למימוש " (דנ"א קרית בית הכרם, בעמ' 124).

"האם ניתן לייחס למחוקק כוונה שאת שלא זכאי הבעלים לקבל כפיצויים, עקב התיישנות תביעתו לפיצויים , הוא יוכל לקבל, בעקיפין, את מחציתו , במסגרת חישוב היטל ההשבחה שעליו לשלם, וכל זאת בלי כל רמז או אמירה מפורשים? " (דנ"א קרית בית הכרם, בעמ' 129).

15. טוענים המערערים, ב"השלמת הטיעון" שהגישו לאחר הדיון בערעור, כי טענתם, שיש לקבוע ערכים שליליים בגין התכנית הפוגעת, ולקזז ערכים אלה מן ההשבחה של התכנית המשביחה, תואמת את דעת המיעוט בפרשת בית הכרם, וכי זו הדעה שיש להחיל בנסיבות העניין שלפניי.
התשובה לכך היא פשוטה וברורה, עד כי מיותר לומר אותה: ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון היא כמובן זו שנקבעה בדעת הרוב. דעת המיעוט כבודה במקומה מונח, אולם הלכה שנפסקה היא זו שמחייבת את כל בתי המשפט (זולת בית המשפט העליון).

16. מוסיפים המערערים, בהשלמת הטיעון מטעמם (שם, בסעיף 7) ומעלים מספר אבחנות עובדתיות בין פרשת בית הכרם לבין ענייננו, כגון שבבית הכרם פער השנים בין התכנית הפוגעת לבין התכנית המשביחה היה פער של שנים רבות, בעוד שבענייננו הפער הוא רק שנה וחצי, ולכן (לטענתם) במקרה כזה כן ניתן לקזז.
אינני רואה יסוד לטענה זו. הלכת בית הכרם היא הלכה כללית ורחבה, וחלה על כל מקרה שבו לא כל התכניות, שנתאשרו בזו אחר זו , היו תכניות משביחות, אלא אחת מהן היא תכנית פוגעת. ההלכה שם לא הגבילה עצמה רק לנסיבות שבהן פער הזמנים בין התכנית הפוגעת ובין התכנית המשביחה שבאה אחריה הוא פער של שנים רבות. ההתייחסות, בענין בית הכרם, לכך שחלפו שנים רבות (ראה למשל אחד הציטוטים בפיסקה 14 לעיל) היא בהקשר אחר, היינו בהקשר לזמן שחלף מאז פקעה זכותו של בעל המקרקעין להגיש תביע ה לפי סעיף 197, בשל התיישנותה, ועד שהוטל עליו לשלם היטל השבחה, בגין תכנית משביחה. גם בענייננו קיים פער של עשרות שנים בענין זה, שכן , המועד האחרון שבו יכלו המערערים במקרה דנן להגיש תביעה לפי סעיף 197 היה ביום 26/6/ 1993 (!).

17. גם יתר האבחנות העובדתיות, שמעלים המערערים בסע יף 7 להשלמת הטיעון מטעמם, אינן תומכות בטענתם, כי הלכת בית הכרם לא חלה במקרה שלפניי. ב"כ המערערים אף לא טרח לבאר ולהבהיר מדוע (לשיטתו) יש חשיבות להבדלים העובדתיים שהוא מונה, לענין תחולתה או אי תחולתה של הלכת בית הכרם על המקרה דנן.

18. אחת הטענות שבפי המערערים היא, שזמן קצר ביותר לאחר פרסום התכנית הפוגעת למתן תוקף בעתונים (30/7/92), הוגשה (ב-23/9/92) התכנית המשביחה, ומכאן, לטענתם , שהתכנית הפוגעת נערכה ואושרה לא על מנת לממשה, אלא משיקולים ז רים, היינו רק על מנת לגבות היטל השבחה. טענה זו לא ניתן לקבל, באשר אין בה כל היגיון: מה ההיגיון ליזום ולאשר תכנית פוגעת, שבעקבותיה מוטל על הועדה המקומית לשלם פיצוי לפי סע' 197 בשיעור של 100%, רק כדי לגבות בשלב מאוח ר יותר היטל השבחה בשיעור של 50%?

19. ועתה לטענות המערערים, הנוגעות להלכת רע"א 4217/04 פמיני נ' הועדה המקומית ירושלים. לטענת המערערים, הלכת פמיני היא מאוחרת להלכת בית הכרם, ובה נקבע לראשונה באופן מחייב כי חישוב ההשבחה, ברצף של תכנ יות, צריך להיעשות ב"שיטת המדרגות". אי לכך, לטענתם היה על השמאי לערוך את השומה לפי שיטת המדרגות, תוך קביעת ערכים שליליים בגין התכנית הפוגעת. זאת, לטענתם, ללא כל קשר להלכת בית הכרם, הואיל וכך מצווה השמאי לעשות לפי הלכת פמיני.

20. טענה זו של המערערים דינה להידחות מכל וכל. בענין פמיני אכן נפסקה הלכה, כי ברצף של תכניות, יש לחשב ההשבחה לפי "שיטת המדרגות". אולם בענין פמיני, ביהמ"ש העליון עסק בשאלת יישומו של סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק. כך הציגה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות, בענין פמיני, את השאלה העומדת לדיון (שם , בפ יסקה 9):
"מהי, אם כן, שיטת החישוב הראויה של ההשבחה, אליה מכוון סעיף 4(5) לתוספת, במקרקעין שבהם אושרו מספר תכניות משביחות בזו אחר זו? "
וכן (שם, בפיסקה 15): "שיטת החישוב הראויה לענין סעיף 4(5) לתוספת (אישור של מספר תכניות משביחות בזו אחר זו) הינה שיטת "המדרגות".
לעומת זאת, במקרה שלפניי, אין מדובר במספר תכניות משביחות בזו אחר זו, אלא בתכניות משביחות שביניהן נכללת תכנית פוגעת. על כך נפסקה הלכת קרית בית הכרם, שקבעה כי סעיף 4(5) איננו חל בסיטואציה זו. ברור שאם סעיף 4(5) אינו חל, הרי גם הלכת פמיני, העוסקת בדרך יישומו של הסעיף הלכה למעשה, איננה חלה.

21. בשולי הדברים אתייחס, בתמצית שבתמצית, למספר טענות נוספות שהעלו המערערים.
טוענים המערערים, כי ועדת הערר בהחלטתה קבעה לעצמה מסגרת דיונית/עובדתית לפי רצונה ולפי אג'נדה שלה, השמיטה חלק מהטענות הקשות שהעלו המערערים, התעלמה מן הסעד המבוקש בערר, וניתבה את ההליך ל"שומה מייעצת".

22. אין כל יסוד לטענות אלה. מכיוון שהשמאית מטעם המשיבה חישבה את ההשבחה רק בגין תכנית 6(ב), ממילא דנה ועדת הערר רק בחיוב שהוטל על המערערים, ולא בדברים אחרים, שאינם רלוונטיים למחלוקת שבין הצדדים. עיקר המחלוקת שהיתה נטוש ה אז בין הצדדים היתה בשאלה מה היו הזכויות ב"מצב הקודם" לתכנית 6(ב). שלא כטענת המערערים, הועדה לא התעלמה מטענות המערערים, ומהסעד המבוקש. ושלא כטענת המערערים, הועדה לא "השמיטה מידע מהותי על הפגמים החמורים בשומת שמאי המשיבה". ועדת הערר דנה בקיצור באותן טענות שראתה לנכון להתייחס אליהן (ר' בעמ' 2-1 להחלטתה), ולאחר מכן, דנה במחלוקת העיקרית שבין הצדדים, ודחתה את טענת המערערים בענין "המצב הקודם". משכך , ומשיתר הטענות שבפיהם ה יו טענות הנוגעות לגובה השומה בלבד, החליטה למנות שמאי מייעץ, לצורך בירור הטענות השמאיות, ובדין עשתה כן. אין גם כל יסוד לטענת המערערים, כי השומה המייעצת היא "מכוונת מטרה" או "מוזמנת" .

23. הועלתה גם טענה, כי המשיבה או מי מטעמה עמלו וטרחו "לנקות" את תיק הבנין של החלקה ממסמכים, מעובדות ומראיות מהותיות בענין המערערים, וכי הדבר אף השפיע על תוכן השומה שערך שמאי המשיבה (פירוט בסעיף 8 לעיקרי הטיעון של המערערים).
אני דוחה טענה זו. אין בדל של הוכחה לטענה החמורה כי המשיבה או מי מטעמה טרחו להעלים מסמכים וראיות. אין גם כל הסבר, ולו מינימאלי, כיצד השפיע הדבר על השומה של שמאי המשיבה, או מהי הרלוונטיות של המסמכים הללו או איזה מהם למחלוקת הנט ושה בין הצדדים.

סיכום

24. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות, תוך חיוב המערערים בהוצאות. בענין ההוצאות עלי לציין את ההשתלחות חסרת הרסן, הפוגענית, המבישה, וחסרת הבסיס, שהמערערים נקטו בה בכתב הערעור וביתר כתבי בי דין שהגישו לבית המשפט, ואשר לא נתקלתי בשכמותה לחומרה. ענין זה מחייב את בית המשפט להטיל על המערערים הוצאות הולמות.

25. אני דוחה את הערעור.
המערערים יישאו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסך של 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ט, 1 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

צבי דותן, שופט