הדפסה

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 58134-07-19

בפני
כבוד ה שופטת ריקי שמולביץ

המערער
אבובקר בנגורה (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד תומר ורשה
נגד
המשיב
משרד הפנים
ע"י ב"כ עו"ד שרון לייב פלג

פסק דין

לפני ערעור מנהלי שהגיש המערער על החלטות בית הדין לביקורת משמורת (להלן: "בית הדין") מיום 14.7.2019 ומיום 18.7.2019 (להלן: "ההחלטות" או "ההחלטה"), שבמסגרתן הורה בית הדין על הותרתו של המערער במשמורת ודחה בקשה לשחררו.

לבהירות התמונה, ראיתי לפרט את השתלשלות הדברים בעניינו של המערער בתמצית כעולה מכתבי הטענות ונספחיהם.

המערער, אזרח סיירה לאון, יליד 1966, נכנס לישראל בשנת 1996 כתייר ונשאר בישראל מכוח מדיניות הגנה קבוצתית שחלה בזמנים הרלוונטיים על אזרחי סיירה לאון שהסתיימה בשנת 2005.

בשנת 2005, לאחר סיום המלחמה בסיירה לאון, נדחתה בקשת המערער למקלט מדיני בישראל.

בין השנים 2007 ל- 2010 שיתף המערער פעולה עם משטרת ישראל.

בשנת 2011 הגיש המערער בקשה להסדרת מעמדו בישראל מכוח יחסים נטענים עם אזרחית ישראלית. לאחר שהתברר כי מדובר בקשר פיקטיבי שהמערער שילם עבורו, נדחתה בקשתו.

ביום 22.12.2012 נעצר המערער ע"י המשיב. בסיום שימוע שנערך לו הוצאו לו צווי משמורת והרחקה.

בשנת 2013 הגיש המערער בקשה נוספת למקלט מדיני שבמסגרתה טען לסכנה לחייו על רקע סכסוך משפחתי. בהחלטה מיום 1.8.2013 דחה המשיב את הבקשה הנוספת.

בשנת 2014 הגיש המערער עתירה מנהלית לבית משפט זה שבמסגרתה טען בין היתר כי הוא אינו יכול לשוב לארצו בשל סכנה הנשקפת לחייו מצד האנשים שהעיד נגדם במשטרת ישראל (עת"מ 47613-01-14).

ביום 18.3.2014 דחה בית המשפט (כבוד השופטת דנה מרשק מרום) את העתירה בציינו כי טענת המערער בדבר הסכנה הנשקפת לחייו נטענה בעלמא, ללא ביסוס ורק לאחר שהייה של מספר חודשים במשמורת. בית המשפט התייחס בין היתר לגרסאותיו המשתנות של המערער לגבי הצורך בהמשך שהותו בישראל.

המערער נותר במשמורת למעלה מ-5 שנים.

ביום 20.2.2018 הורה בית הדין על שחרור המערער בתנאים, הורה למערער לעזוב את ישראל תוך 4 חודשים מיום שחרורו בפועל, והוסיף כי אם המערער לא ייצא את ישראל בתקופה האמורה, יוכל ממונה ביקורת הגבולות להשיבו למשמורת- בכפוף לשימוע כמקובל.

ביום 2.4.2018 שוחרר המערער ממשמורת.

ביום 24.4.2018 הגיש המערער בקשה לפתוח מחדש את בקשתו למקלט מדיני בישראל בשל הסכנה הצפויה לו מהאנשים שהעיד נגדם במשטרת ישראל.
ביום 23.5.2018 דחה המשיב את הבקשה.

המערער הגיש ערר לבית הדין לעררים.
ביום 11.2.2019 דחה בית הדין לערעורים את הערר תוך שקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב מיום 23.5.2018 (ערר (ת"א) 6076/18).

על פי הערעור, בשלב זה פנה המערער לבא כוחו הנוכחי וזה הגיע למסקנה כי הפעולות שננקטו בעניינו של המערער שגויות. עניינו צריך היה ועדין צריך להבחן לפי עקרון אי ההרחקה שבהתאם לפסיקה (עת"מ 2374/09 דיאלו מוכתר ואח' נ' משרד הפנים), על המדינה לבחון לעומק, גם לאחר שבקשת המקלט שלו נדחתה מנימוק שעניינו אינו רלוונטי להוראות אמנת הפליטים. לטענת המערער, עד היום, טענתו להחלת עקרון אי ההחזרה לא נבחנה על ידי המשיב לגופה.

ביום 11.3.2019 הגיש המערער בקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים ובהתאם לעיקרון אי ההחזרה.

ביום 12.3.2019 הגיש המערער בקשה לבית הדין לשינוי תנאי שחרור שנקבעו ביום 20.2.2018 שבמסגרתה ביקש להאריך את תוקף שחרור המערער עד 30 ימים לאחר קבלת החלטת המשיב בבקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים.
בהחלטתו מאותו יום הורה בית הדין לקבל את תגובת המשיב שתוגש עד 19.3.2019 בציינו כי אין בהחלטה כדי למנוע הליכי הרחקה או הבאתו של המערער למשמורת או כדי להאריך מועד שחרורו ממשמורת.

המערער הגיש בקשה לעיון חוזר שנדחתה ע"י בית הדין.

ביום 14.3.2019 הגיש המערער לבית משפט זה ערעור מנהלי על ההחלטה האמורה. באותו יום נתן בית המשפט צו ביניים להקפאת המצב הקיים כך שנאסר על הליכי אכיפה והשבה למשמורת עד למתן פסק דין בערעור.

ביום 3.4.2019 הורה בית המשפט על מחיקת הערעור בשל העדר סמכות מקומית.
ביום 4.4.2019 האריך בית המשפט את תוקף הצו הזמני האוסר על הרחקת המערער ב- 14 ימים נוספים כדי לאפשר את הגשת הערעור לבית המשפט המוסמך (עת"מ 31437-03-19).

ביום 17.3.2019 דחה המשיב את בקשת המערער להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים.

בינתיים, משלא יצא המערער את הארץ חילט המשיב את הערבון שהופקד במסגרת ערר 6076-18.

ביום 21.3.2019 הגיש המערער ערר פנימי על ההחלטה לדחות את בקשת להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים/ עיקרון אי הרחקה.
ביום 24.3.2019 דחה המשיב את הערר הפנימי.
ביום 16.4.2019 הגיש המערער בקשה נוספת להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים/ עיקרון אי הרחקה.
ביום 17.4.2019 הגיש המערער ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע שבמסגרתה ביקש לשנות את תנאי שחרורו ולהאריך את תוקף שחרורו עד 30 ימים לאחר החלטה סופית של המשיב בבקשתו למעמד (עמ"נ 39068-04-19).

ביום 19.4.2019 הורה בית המשפט על מחיקת הערעור בשל היותו מוקדם בציינו כי דרך המלך היא לקיים את הדיון כסדרו בבית הדין.

ביום 16.5.2019 התקיים דיון בבית הדין שבסיומו ניתנה החלטה כדלקמן:
" לאחר דיון ארוך סבורני, שמשרד הפנים לא יכול להתייצב לדיון שידע עליו ימים רבים קודם לכן ולדרוש שהמבקש יתייצב למשמורת. עמדת משרד הפנים אינה עומדת בהלימה אחת עם הצהרת משרד הפנים בהליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי.
נציג משרד הפנים בסוף דבריו הסכים לכל הפחות לדחייה בת 10 ימים וזאת כדי לאפשר לבא כוח המבקש לפנות לערכאות ולהוצאת צו המעכב הרחקתו ומתייחס לשאלת המשמורת.
אשתמש בתקופת הזמן שננקבה ע"י נציג משרד הפנים ואקבע כי על משרד הפנים להגיש בתוך 10 ימים בקשה סדורה מנומקת המייחסת לחובתם שבדין (והיא לבחון מבעוד מועד את ההצדקה שיש להבאת המבקש בשלב זה למשמורת- בעודו מנהל הליך שהסעד שבצדו הוא הותרתו בישראל ומניעת סכנה לחייו במדינת מוצאו). אין ספק שגם משרד הפנים מחויב לעקרון אי ההחזרה ולא הבנתי עד תום מדוע העיקרון הזה לא חל בעניינו של המבקש.
עם קבלת בקשת משרד הפנים תינתן החלטה נוספת
בשלב זה משרד הפנים טרם עשה את שהוא מתבקש לעשות ע"פ לשון החוק- ויהא זה בלתי סביר להביא את המבקש למשמורת בנקודת זמן זו (עד להכרעה בבקשה שתוגש ע"י משרד הפנים ותבחן לגופה-ככל שתוגש).
ככל שהמבקש יתבקש להתייצב במשרדי משרד הפנים הוא ייעשה כן כפי שהתבקש (והכל כנקוב בתנאי השחרור המקוריים שהשית בית דין זה)..."

ביום 11.6.2019 עדכן ב"כ המערער את בית הדין בכך שהמשיב טרם הגיש בקשה כאמור.

כאמור, ביום 10.7.2019 עוכב המערער במהלך פעילות יזומה מטעם המשיב.
דרישה דחופה לשחרור מעיכוב והימנעות מהשמה במשמורת שהגיש ב"כ המערער באותו יום, לא נענתה ע"י המשיב.
בהחלטת ממונה ביקורת גבולות בסיום שימוע שערך למערער באותו יום, הורה הממונה על העברתו של המערער למשמורת בשל הפרת תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית הדין מיום 20.2.2018.

באותו יום הגיש ב"כ המערער הודעה לבית הדין בדבר עיכובו של המערער ובקשה להורות על שחרורו המידי. ביום 11.7.2019 צירף ב"כ המערער מסמכים לבקשתו האמורה.

ביום 14.7.2019 הגיש ב"כ המערער בקשה בהולה לשחרור המערער.

באותו יום התקיים דיון בבית הדין (על פי הערעור, ללא זימון ב"כ המערער).
בהחלטה שניתנה בסיום הדיון ציין בית הדין בין היתר כך:
" המוחזק עוכב בעיר "חולון" בתאריך 10/7/19, במסגרת פעילות יזומה לאיתור שוהים בלתי חוקיים..
המוחזק הובא לשימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות, שקבע, לאחר סקירה מפורשת ומפורטת של נסיבות עניינו ....שמאחר והמוחזק הפר את תנאי שחרורו – הוא יועבר למשמורת (ניכר, כי ממונה ביקורת הגבולות למעשה עשה שימוש בסמכותו לפי סע' 13 ז (א) לחוק הכניסה לישראל).
סמכות זו של ממונה ביקורת הגבולות , עומדת בפני עצמה (לצד האפשרות שלפיה הממונה רשאי לפנות לבית הדין בנוגע להחזרת המוחזק למשמורת- ראו הסיפא של סע' 13 טז לחוק הכניסה לישראל)."
בהמשך ציין בית הדין כי אחד מתנאי השחרור ממשמורת שנקבעו בהחלטתו מיום 20.2.2018 היה שהמערער יתייצב במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה אחת לחודש, וכי בהחלטתו מיום 16.5.2019 הפנה בית הדין לתנאי השחרור שנקבעו בהחלטה האמורה. בית הדין קבע כי הסברו של המערער בדיון שלפיו הוא לא התייצב במשרד הפנים אחת לחודש כי ב"כ הודיע לו שאין צורך בכך, אין בו כדי להוות הסבר מספק להפרת תנאי השחרור שקבע בית הדין. בנוסף, קבע בית הדין כי דברי המערער בדיון שלפיהם אין לו כוונה לצאת מישראל הם "דבר שמביא לקיומה של עילה עצמאית נוספת להותרתו במשמורת", אין להתערב בהחלטת ממונה ביקורת הגבולות ולכן הותיר את המערער במשמורת.
בית הדין הוסיף כי החלטת הממונה הייתה סבירה ועניינית וכי כעת משנדחתה בקשת המערער למעמד מטעמים הומניטריים ולא הוגשה לבית הדין כל אסמכתא על הליך המתנהל בערכאה אחרתהוא מורה על הותרת המערער במשמורת עד להרחקתו.

באותו יום התקבלה החלטת המשיב שדחתה את בקשת המערער לאי הרחקה בנימוק שלא קיימים טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים העלאת עניינו לדיון בוועדה הבין משרדית.

ביום 15.7.2019 הגיש המערער בקשה בהולה לשחרורו.

ביום 18.7.2019 ניתנה החלטת בית הדין שבמסגרתה הותיר את החלטתו מיום 14.7.2019 על כנה. בין היתר ציין בית הדין כי בשום שלב הוא לא נעתר לבקשה להאריך את תקופת שחרורו של המערער ממשמורת, כי בהחלטתו מיום 16.5.2019 קבע שיהא זה בלתי סביר להביא את המערער למשמורת באותה נקודת זמן אלא שכפי שהסביר בהחלטה מיום 14.7.2019, הנסיבות אכן השתנו.
בית הדין קבע כי המערער אינו משתף פעולה עם הליכי הרחקתו והוא סבור כי יש חשש ממשי שאם ישוחרר בפעם זו, הוא יסכל את הרחקתו כפי שעשה בעבר. עוד קבע כי ניתן לזקוף לחובת המערער אי שיתוף פעולה עם הליכי הרחקתו, כבר מתקופת המשמורת הראשונה בה היה נתון.
בית הדין הוסיף כי גישת המערער בדיון ביום 14.7.2019 וסירובו לשוב למדינתו, מצטרפים לאי שיתוף הפעולה הברור מצדו, במהלך תקופת המשמורת הראשונה בה היה מצוי, ואף לפניה, ויש בהם כדי להקים עילה נפרדת להותרתו במשמורת- שכן, ברור כי אין לו כוונה לעזוב את ישראל.
בית הדין הוסיף כי מהשימוע שנערך למערער ביום 10.7.2019 עולה כי בקשתו למעמד מטעמים הומניטריים נדחתה וגם אם בכוונתו להגיש ערר על החלטת הדחייה, אין בהגשת ערר כשלעצמה, ככל שיוגש, כדי להצדיק שחרורו ממשמורת.

על ההחלטות האמורות הוגש הערעור שלפני.
לטענת המערער, הוא לא הפר את תנאי השחרור ולא הייתה עילה לעצרו.
ביום 11.11.2018 במסגרת ערר שהגיש המערער על דחיית בקשתו לפתוח מחדש את בקשתו לקבלת מקלט מדיני בישראל, נתן בית הדין לעררים צו האוסר על הליכי אכיפה נגד המערער וזאת ללא תנאים של התייצבות תקופתית.
תנאי השחרור המקוריים שקבע בית הדין ביום 20.2.2018 כבר לא היו רלוונטיים.
תקופת השחרור הסתיימה והחלטה חדשה שמכוחה שהה המערער בישראל לא דרשה את המשך עמידתו בתנאי השחרור האמורים.
לכן, מעצרו של המערער ביום 10.7.2019 נעשה שלא כדין.
החלטת בית הדין מיום 18.7.2019 המתבססת על עובדות ישנות שהיו ידועות לו כאשר החליט לשחרר את המערער בתחילת 2018 אינה סבירה ודינה להתבטל.
סירוב המערער לחזור למדינתו אינו בבחינת עובדה חדשה והיא מובנת לנוכח הסכנה הצפויה לו במדינת מוצאו והבקשה הוגשה בהתאם.
החלטת הדחייה שנתן המשיב ביום 14.7.2019 הוכרעה רק מספר ימים לאחר מעצרו. לטענת המערער אין ספק שניתנה משיקולים זרים, ללא בירור מעמיק.

המשיב טוען מנגד כי בהתחשב בכך שקיים צו הרחקה נגד המערער, החלטת בית הדין להותיר את צו המשמורת על כנו, בנסיבות הפרטניות, עד למועד הרחקתו, סבירה ואינה מגלה עילת התערבות.
המערער הפר את תנאי שחרורו – התייצבות חודשית ויציאה עצמאית מישראל ובדין הוחזר למשמורת.
בעניינו של המערער לא מתקיימת אף עילת שחרור מהעילות המנויות בחוק.
בעניינו של המערער חל הסייג הקבוע בסעיף 13ו (ב) (1) לחוק שכן המערער מסרב לשתף פעולה עם הליכי הרחקתו. התנהלות המערער מחייבת את הותרתו במשמורת שכן שחרורו עלול לסכל הליכי הרחקתו בהמשך.
בקשת המערער להשתחרר ממשמורת לצורך מיצוי הליכים בעניינו אינה מהווה עילת שחרור מהעילות המנויות בחוק. העתרות לבקשה כזו מהווה חריגה מסמכות שר הפנים.
לטענת המשיב, אין במערכת אינדיקציה על הגשת הערר הפנימי שהמערער טוען כי הגיש על החלטת הדחייה מיום 14.7.2019.
בקשת המערער להורות על שחרורו עד למיצוי ההליכים בעניינו משמעותה שחרור לתקופה שאינה מוגדרת מראש, למעשה, הסדרת מעמד, סעד שאינו בסמכותו של בית הדין.
היה על המערער לפנות לממונה ביקורת גבולות בבקשה לשינוי תנאי שחרורו להסדיר שהותו מחוץ למשמורת לתקופה עד להכרעה בבקשה.

לאחר שקראתי את הערעור והתשובה ונספחיהם ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהורות על שחרור המשיב ממשמורת, וזאת כדלקמן:
בהחלטתו מיום 16.5.2019 הבהיר בית הדין את עמדתו, שלפיה, ככל שהמשיב מבקש להחזיר את המערער למשמורת, עליו להגיש בקשה סדורה ומנומקת המתייחסת לחובתו לבחון מבעוד מועד את ההצדקה שיש להבאת המערער למשמורת בעודו מנהל הליך שהסעד שבצדו הוא הותרתו בישראל ומניעת סכנה לחייו במדינת מוצאו.
בית הדין הורה למשיב להגיש את הבקשה תוך 10 ימים וקבע כי לאחר שתוגש, תינתן החלטה נוספת.
כאמור, בהמשך הורה כי ככל שהמערער יתבקש להתייצב במשרדי משרד הפנים הוא יעשה כן כפי שהתבקש (והכל כנקוב בתנאי השחרור המקוריים שהשית בית הדין).
בהחלט אפשר להבין מנוסח זה כי ההפניה לתנאי השחרור המקוריים מתייחסת אך ורק לחובת המערער להתייצב במשרדי משרד הפנים, אם וככל שיתבקש לכך.
מלשון ההחלטה לא עולה באופן ברור הפניה לכלל תנאי השחרור המקוריים ובמיוחד לחובת ההתייצבות אחת לחודש.
בכל מקרה, קיים ספק ממשי באשר לפירוש זה של ההוראה. ספק זה יש לזקוף לטובת המערער.
כמפורט לעייל, לאחר החלטת בית הדין מיום 20.2.2018 שבמסגרתה נקבעו תנאי השחרור המקוריים, ניתנו צווים אשר אסרו על הליכי אכיפה נגד המערער וזאת ללא תנאים נוספים.

סעיף 13ז. (א) לחוק הכניסה לישראל קובע:
"נוכח ממונה ביקורת הגבולות כי שוהה שלא כדין ששוחרר בערובה הפר או עומד להפר תנאי מתנאי שחרורו בערובה, רשאי הוא להורות בצו על החזרתו למשמורת, וכן רשאי הוא להורות על חילוט או מימוש הערובה."
כלומר, סמכותו של הממונה להורות על החזרת שוהה שלא כדין למשמורת מוגבלת אך ורק למקרה של הפרת תנאי השחרור בערובה.

סבורתני כי בנסיבות שפורטו לעייל, לא היה בסיס עובדתי ומשפטי לקביעה כי המערער הפר את תנאי השחרור ולפיכך, העילה שעליה ביסס הממונה את החלטתו להחזרתו של המערער למשמורת לא התקיימה.

המשיב הפנה להוראות סעיף 13ו (א) לחוק וטען כי בעניינו של המערער לא מתקיים אף תנאי מהתנאים שפורטו בו אשר בהתקיימו הוסמך הממונה להורות על שחרור שוהה שלא כדין.

איני מקבלת את הטענה.
סעיף 13ו (א) עוסק בסמכותו של הממונה להורות על שחרור בערובה של שוהה שלא כדין. מדובר בשוהה שלא כדין המוחזק כבר במשמורת (התנאים להוצאת צו משמורת קבועים בחוק). לא זה המקרה שלפני, שבו כאמור, החליט הממונה על החזרתו של המערער למשמורת מבלי שהתקיימה עילה לכך בהתאם לחוק.
הדברים יפים גם לניסיונו של המשיב להסתמך על הוראות סעיף 13ו (ב) לחוק וטענתו בדבר העדר שיתוף פעולה מצדו של המערער.

זהו המקום לשוב להחלטתו של בית הדין מיום 16.5.2019 שבמסגרתה הורה למשיב להגיש בקשה סדורה ומנומקת, לבחון את ההצדקה להבאת המערער למשמורת, בשלב זה, שבו מנהל המערער הליך, שהסעד שבצדו, הוא הותרתו בישראל ומניעת סכנה לחייו, וזאת תוך 10 ימים.

סעיף 13טז לחוק קובע:
"ממונה ביקורת הגבולות רשאי לפנות לבית הדין לביקורת משמורת בבקשה להורות על החזרה למשמורת של שוהה שלא כדין ששוחרר בערובה לפי החלטת בית הדין לביקורת משמורת, או על קביעת תנאי שחרור נוספים או שונים, אם התגלו עובדות חדשות או אם השתנו הנסיבות ממועד החלטת בית הדין לביקורת משמורת; אין בהוראה זו כדי לפגוע בסמכויות ממונה ביקורת הגבולות לפי סעיף 13ז."

המשיב לא הגיש בקשה כאמור תוך פרק הזמן שנקבע, וגם לא לאחר מכן, ובכך גילה לכאורה את דעתו כי אין עילה להגשתה.

נוכח האמור, אין לקבל מצב שבו מוחזר המערער למשמורת על פי החלטת הממונה בניגוד לדין וכעת "על הדרך", מבקש המשיב להותירו במשמורת תוך העלאת טענות מטענות שונות. ככל שהמשיב טוען, כי יש להחזיר את המערער למשמורת היה עליו להיכבד ולהגיש את הבקשה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 16.5.2019 ובהתאם לחוק.

משלא הוגשה בקשה כאמור, ספק בעיני אם היה מקום לקביעת בית הדין מיוזמתו באשר לקיומן של נסיבות חדשות ועילה עצמאית, כמו גם הקביעה בדבר חשש ממשי כי אם המערער ישוחרר בפעם זו, הוא יסכל את הרחקתו כפי שעשה בעבר. לא נטען כי בפרק הזמן שנקבע בהחלטה מיום 20.2.2018 המערער לא התייצב במשרדי משרד הפנים אחת לחודש.

בהחלטתו מיום 14.7.2019 ציין בית הדין כי בקשת המערער למעמד מטעמים הומניטריים נדחתה ולא הוגשה כל אסמכתא על הליך המתנהל בערכאה אחרת. איני מביעה עמדה באשר לטענת המערער לגבי השיקולים לדחיית בקשתו ע"י המשיב ימים ספורים לאחר מעצרו, ואולם מנספחי הערעור עולה כי בינתיים הגיש המערער ערר פנימי על ההחלטה האמורה אשר המשיב טרם מסר את החלטתו בו.

לנוכח מסקנתי כי המערער לא הפר את תנאי השחרור, אני מקבלת את הערעור במובן זה שהמערער ישוחרר ממשמורת בתנאים כדלקמן:
המערער יתייצב במשרדי משרד הפנים מידי שבוע החל מיום א' 4.8.2019.
המערער יחתום על התחייבות אישית להבטחת קיום תנאי השחרור בסך של 5,000 ₪.

ככל שהמשיב טוען כי יש להורות על החזרתו של המערער למשמורת, יתכבד ויגיש בקשה כחוק שתבחן לגופה.

אני רואה להבהיר כי פסק דין זה ניתן על יסוד ההבחנה בין סמכות הממונה לפי סעיף 13 ז לבין סמכותו לפי סעיף 13טז.

למען הסר ספק, אין בפסק הדין כדי לפגוע בתוקף צו ההרחקה שניתן למערער ובהליכי הרחקה בהתאם לחוק.

בדיון בערעור ביקשה ב"כ המשיב כי ככל שהערעור יתקבל ובית המשפט יורה על שחרור המערער, יעוכב ביצועו לפרק זמן של 72 שעות כדי לאפשר למשיב לשקול להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

ב"כ המערער התנגד לבקשה בנימוק שסיכויי הערעור אינם גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המערער.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כדי לאפשר למשיב לשקול להעמיד את פסק הדין לביקורת ערכאת הערעור, הנני מעכבת את ביצוע השחרור למשך 48 שעות.
השעה כעת 11:20.
ככל שהמשיב יחליט לא להגיש בקשת רשות ערעור יודיע על כך מידית לב"כ המערער ולבית המשפט.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותוודא קבלה בפועל.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ט, 29 יולי 2019, בהעדר הצדדים.