הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב -

המבקש:
שלום יוסף (שולי) רנד
ע"י ב"כ עו"ד אלישע גרינפלד

נגד

המשיבה:
מיכל בת שבע רנד
ע"י ב"כ עוה"ד שיר פרומין וגל מזרחי נחום

החלטה

בפני מונחת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אמיר צ'כנוביץ), מיום 15.8.18, במסגרת ת"א 67558-07-17, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להטלת עיקול זמני על כספים המגיעים למבקש בגין עבודתו המקצועית.

העובדות בתמצית, טענות הצדדים בבימ"ש קמא והחלטתו

1. ביולי 2017 הגישה המשיבה כנגד המבקש, זמר ושחקן, ונתבעים נוספים (מר מאיר ניצן זעירא, מי שנטען כי החל לנהל את המבקש וחברת נענע דיסק בע"מ שבבעלותו), תביעה כספית על סך 2.5 מיליון ₪ בגין גרם הפרת חוזה, במסגרתה עתרה לאכיפת ביצוע הסכם שנכרת בינה לבין המבקש ולפיצויים מוסכמים, המהווים את סכום התביעה.

כתב הגנה טרם הוגש.

2. בבסיס תביעתה הסכם מיום 22.11.12 לפיו הוסכם בין המשיבה לבין המבקש, כי למשיבה בלעדיות בייצוג המבקש למשך 5 שנים מיום חתימת ההסכם, כשבמקביל היא אינה רשאית לייצג אמנים אחרים . בנוסף הוענקה לה בעלות על יצירותיו וזכאות ל-70% מהרווחים, ללא תלות בניהול בפועל. עוד נקבע, כי הזכות לקבל ת תקבולים משותפת בחלקים שווים לשני הצדדים. על פי ההסכם, במקרה של הפרת ההסכם על ידי המבקש, תהיה המשיבה זכאית לפיצוי מוסכם בסך של לא פחות מ-40,000 ₪ לחודש, עד לתום תקופת ההסכם (נספח ד' לבקשת רשות ערעור).

3. ביום 9.4.13 שלח המבקש למשיבה מכתב ובו ציין, כי ההסכם הינו הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט ועל כן אינו בתוקף וכי חתימת המבקש על ההסכם נעשתה בשל כפייה, והודיע כי בשל כל אלה הוא מבטל את ההסכם ומסיים כל קשר עסקי בינו לבינה (נספח 3 לתשובה לבר"ע). המשיבה השיבה למכתב זה ביום 21.4.13 (נספח 4 לתשובה לבר"ע), דחתה את הודעת הביטול, הכחישה את הטענות השונות שהועלו על ידי המבקש, והודיעה כי ההסכם בתוקף כל עוד לא נקבע אחרת.

לטענת המשיבה, חרף הודעתה בדבר תקפות ההסכם, הפר המבקש את האמור בהסכם כאשר פעל שלא באמצעותה וסירב למסור לה פרטים על פעילותו המקצועית או להעביר לה הכספים המגיעים לה על פי ההסכם.

4. יצוין, כי המשיבה והמבקש נשואים מזה 25 שנים, אם כי חייהם האישיים ידעו קשיים, כולל מס' פעמים בהם עזב המבקש את חייהם המשותפים, כאשר כיום, לאחר הגשת התביעה, מצויים הצדדים בהליכי פירוד ואינם מתגוררים במשותף. בנוסף, לאחר הגשת הבקשה להטלת עיקולים, הגיש המבקש תביעת גירושין לבית הדין הרבני.

5. עוד יצוין, כי התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט לענייני משפחה, ואולם בהחלטה מיום 22.4.18 הועברה לבית משפט השלום בתל אביב (נספח 10 לתשובה לבר"ע).

הבקשה להטלת עיקולים זמניים

6. ביום 17.5.18 הגישה המשיבה בקשה להטלת עיקולים זמניים על כל הכספים המגיעים למבקש מכוח עבודתו המקצועית, ולרבות ממכירת כרטיסים להופעות, תשלומים עבור מכירת דיסקים, תגמולים, זכויות יוצרים, משחק וכו', ומצויים בידי הנתבעים והמחזיקים שפורטו בבקשה.

לטענתה, מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 362 ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"):
קיומן של ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה עליהן ניתן ללמוד מההסכם שצורף, אשר מהווה הסכם עסקי המעגן את חלוקת הזכויות והבעלות של כל אחד מהצדדים בעסק המשותף, כפי שגם היה בפועל עד למועד חתימת ההסכם. נטען, כי אין לקבל את טענת המבקש לפיה מדובר בהסכם ממון שאינו בתוקף מאחר ולא אושר על ידי בית המשפט, כפי שגם למעשה קבע בית המשפט לענייני משפחה כשהעביר את התיק לבית משפט השלום. עוד נטען בהקשר זה, כי למעט המכתב מאפריל 2013 בו הודיע המבקש כי ברצונו לבטל את ההסכם, לא פעל המבקש לביטולו - לא הגיב על תשובתה למכתב הודחה את הודעתו, ולא ניצל את זכותו להשתחרר מההסכם בתום 5 שנים במסירת הודעה בכתב 6 חודשים עובר לתום התקופה כפי שהיה צריך לעשות על פי הוראות ההסכם, כך שההסכם למעשה בתוקף גם כיום;
קיומן ראיות לכאורה, כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין ככל שייפסק לטובתה, ומאזן הנוחות נוטה לטובתה, כאשר למיטב ידיעתה אין למבקש נכסים למעט הזכות לקבלת הכספים שאת עיקולם מבוקש, והוא נוהג לנהל את כספיו באמצעות אנשי קש, וקיים חשש להברחת הכספים כפי שנעשה עד כה כאשר הנתבעים פעלו מאחורי גבה של המשיבה.

7. ביום 22.5.18 דחה בית המשפט קמא את הבקשה בנימוק, כי היא הוגשה בשיהוי ניכר. ואולם במסגרת ע"ר 3130-06-18 הורה בית משפט השלום על ביטול ההחלטה והשבת הבקשה לרשמת שתדון בה לגופה לאחר קבלת תגובות.

8. בתגובתו לבקשה לעיקול זמני, טען המבקש, כי דין הבקשה להידחות בשל השיהוי הניכר בו הוגשה - 10 חודשים לאחר הגשת התביעה, וכ-5 שנים לאחר המועד בו לטענת המשיבה החל המבקש להפר את ההסכם. לטענתו, סעד זמני מיועד להקפיא את המצב כפי שהיה עובר להגשת התביעה, והגשת הבקשה באיחור כה ניכר עומדת בסתירה למטרה זו, כאשר המשיבה לא הסבירה מדוע הוגשה הבקשה בשיהוי.
עוד נטען כי המשיבה אינה עומדת בתנאים הקבועים בתקסד"א למתן עיקול זמני, מהטעמים הבאים :
(א) למשיבה אין סיכוי לזכות בתובענה מאחר והיא מושתת על הסכם שהינו למעשה הסכם יחסי ממון שאינו בתוקף מאחר ולא הובא לאישור בית המשפט, וגם אם היה מובא לאישור - האישור לא היה מתקבל מאחר וברור כי מדובר בהסכם המקפח את המבקש;
(ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כאשר השיהוי הניכר מוכיח כי לא נגרם למשיבה כל נזק לעומת הנזק הצפוי להיגרם למבקש;
(ג) לא הובאו ראיות לקיומו של חשש סביר להכבדה אפשרית בביצוע פסק הדין, היה וייפסק לטובת המשיבה.

9. בתגובתה לתשובת המבקש, טענה המשיבה, כי הצורך בהגשת הבקשה לעיקול עלה בשלב מאוחר להגשת התביעה , בין היתר, מאחר והמבקש מסתיר ממנה מידע, אינו מחזיק חשבון בנק ואינו בעלים של נכסים, ומשתמש באנשי קש כדי להסתיר ממנה כספים. לטענתה, המבקש לא התייחס לטענות אלה כפי שהועלו על ידה בבקשה, ולא טרח לצרף תצהיר לתשובתו, ויש לזקוף זאת לחובתו. עוד נטען, כי המבקש לא פירט בתשובתו מה הנזק שעלול להיגרם לו היה ויינתן צו העיקול. המשיבה הוסיפה והדגישה, כי הניחה תשתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה כאשר על פי ההסכם היא מנועה מלייצג אחרים ובכך נותרה ללא מקור הכנסה.
המשיבה דחתה את טענת השיהוי ופירטה, כי מאז הגשת התובענה נוהלו הליכים מקדמיים כגון בקשה לסילוק בהעדר סמכות עניינית, החלפת ייצוג וכן נעשו ניסיונות לפעול ישירות מול המחזיקים, ובכל מקרה העיקולים התבקשו על כספים חדשים המגיעים למבקש.

ההחלטה מושא הערעור
10. בית משפט קמא, לאחר ששמע את הצדדים ובחן טענותיהם, קיבל את הבקשה והורה על מתן צווי העיקול הזמניים כמבוקש, בתנאי להפקדת ערבויות (התחייבות עצמית; ערבות צד ג' על סך 20,000 ₪ וערבות כספית בסך 10,000 ₪). בית המשפט קמא קבע, כי מתקיימים התנאים למתן צו העיקול הזמני, וכי לשלב דיוני זה די בהסכם שצורף עליו מתבססת התובענה, כדי לקבוע קיומה של עילת תביעה שהוכחה בראיות לכאורה מהימנות לסעד הנתבע.
בהקשר זה קבע בית המשפט קמא, כי המחלוקת בשאלת מהות ההסכם צריכה להתברר בהליך העיקרי ואינה נדרשת לצורך שלב דיוני זה. עוד קבע בית המשפט קמא , כי המבקש לא צירף תצהיר לתשובתו, ויש לזקוף זאת לחובתו, בכל הנוגע לטענת המשיבה בדבר מאזן הנוחות וההכבדה. זאת ועוד, בית המשפט קמא דחה את טענות השיהוי, הן זו המתייחסת לשיהוי של 5 שנים בהגשת התובענה, כשבית המשפט ציין כי בני הזוג המשיכו לחיות יחד במשך תקופה זו והמבקש אף שילם למשיבה כספים בגין הפעילות העסקית, והן זו המתייחסת לשיהוי של כ-10 חודשים מאז הגשת התובענה, כשבית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה לפיה פנתה בפרק זמן זה למחזיקים בניסיון להיפרע מהם ישירות לקבלת חלקה והכל בניסיון להימנע מהליך משפטי.

החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
11. לטענת המבקש, יש ליתן לו רשות לערעור ולדון בבקשה כבערעור, ולהורות על ביטול ההחלטה בדבר הטלת העיקולים. לחילופין, עותר המבקש להורות על הפקדת בטוחות ראויות ולקצוב את הזמן להפקדה.

לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא כשדחה את הטענות בדבר שיהוי, שדי היה בהן כדי לדחות את הבקשה כולה, כאשר הגשת הבקשה בשיהוי מאיינת את מטרת הסעד הזמני של הקפאת המצב. עוד לטענתו, שגה כשקבע כי מתקיימים התנאים למתן הצו הזמני. בתוך כך, נטען כדלקמן:
(א) שגה בית המשפט קמא כשהתעלם מכך שהתביעה מבוססת על הסכם שהוא הסכם יחסי ממון ושגה כשקבע כי שאלה זו תוכרע בהליך העיקרי, והסתפק בעצם צירוף ההסכם, על אף שעיון בהסכם מלמד בבירור , כי מדובר בהסכם צופה עתיד המהווה הסכם יחסי ממון. נטען כי שגה בית המשפט קמא כשהתעלם מזכותו של המבקש להודיע על ביטול ההסכם, כפי שעשה, גם ללא הסכמת הצד השני, ומשכך שגה כשקבע שיש ראיות לכאורה מהימנות לסעד הנתבע;
(ב) שגה בית המשפט קמא כשקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, וכי הטלת העיקולים לא תגרום לו נזק;
(ג) שגה בית המשפט קמא כשקבע כי קיים חשש סביר, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. נטען כי המשיבה לא הציגה כל ראיה לקיום של חובות של המבקש או היקפם, או לאותם "אנשי קש" באמצעותם לטענתה מתנהל המבקש לצורך הברחת נכסיו. עוד נטען בהקשר זה כי טענות המשיבה בעניין ההכבדה נטענו רק בסיכומים והינן טענות כבושות.

לטענת המבקש, טעה בית המשפט קמא כשזקף לחובתו את אי הגשת התצהיר מטעמו, שכן על פי הפסיקה, בבקשה לצו עיקול זמני נטל השכנוע מוטל על מבקש העיקול, ואי צירוף תצהיר אין משמעו הסכמה פסיבית לנטען בבקשת להטלת העיקול.

מוסיף וטוען המבקש, כי שגה בית המשפט כשהטיל עיקול גורף על כל סכום התביעה, כשבבקשה לא פורט סכום העיקול, וכאשר הכספים המעוקלים חלים גם על "שכר עבודה" שאינו בר עיקול.

לבסוף, טוען המבקש, כי היה מקום לחייב את המשיבה בהפקדות מהותיות יותר, תוך הגבלת המועד להפקדה, כאשר לטענתו עד כה טרם הופקדו הערבויות על ידי המשיבה.

12. מנגד, טוענת המשיבה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף. לטענתה, חלק ניכר מטענות המבקש מתייחסות לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא שאין מקום להתערב בהן, ובכל מקרה הלכה היא כי רק במקרים נדירים יתערב בית שפט של ערעור בהחלטות בעניין סעד זמני, והמקרה דנן אינו נופל בגדרי המקרים החריגים, ומדובר בהחלטה יסודית ומנומקת.

לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי בצדק קבע בית משפט קמא, כי הבקשה לא הוגשה בשיהוי, ובוודאי לא שיהוי המצדיק את דחייתה, וחזרה על הסבירה כפי שפורטו בתגובתה לתשובה לבקשה להטלת עיקולים. עוד טענה בהקשר זה, כי מטרת העיקול היא להבטיח כי לתובע תהיה אפשרות להיפרע ככל שיזכה בתביעתו, ולא להקפיא את המצב, ועל כן בכל מקרה גם אם היה שיהוי מסויים אין בו כדי לאיין את מטרת הסעד הזמני.

עוד טענה המשיבה, כי בצדק נקבע, כי מתקיימים התנאים למתן צו העיקול, כפי שקבע ונימק בית משפט קמא, ובתוך כך טענה, כי ההסכם עליו מבוססת תביעתה הוא הסכם עסקי המסדיר את התנהלות בני הזוג מבחינה עסקית, באשר לזכויות והחובות של כל אחד מבני הזוג בעסק, ולא מדובר בהסכם יחסי ממון, ועל כן הוכחה ברף הנדרש קיומה של זכות לכאורית. בנוסף, לטענתה, משהמבקש נעדר נכסים, למעט זכויות כספיות המגיעות לו מכוח עבודתו המקצועית, ובעל חובות לנושים שונים, לא יכולה להיות מחלוקת כי קיים חשש סביר להכבדה.

לטענתה, בית המשפט קמא לא קבע, כי אי הגשת תצהיר פועלת לחובת המבקש, אלא קבע כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח הנדרש לשם קבלת הסעד הזמני משלא הועמדה גרסה עובדתית מצד המבקש. הוסיפה וטענה המשיבה כדלקמן: הטענה כי קיים סכום הפטור מעיקול הינה הרחבת חזית שלא הועלתה בבית משפט קמא; אין לקבל הטענה כי לא היה מקום להטיל העיקולים על מלוא סכום התביעה, שכן המשיבה ביקשה בבקשתה הטלת עיקולים ללא הגבלת סכום; קביעת גובה הבטוחות הינו דבר שבשיקול דעת בית משפט קמא, ובכל מקרה הסכום שנקבע הביא בחשבון את מצבה הכלכלי הרעוע של המשיבה; לא נפל פגם בכך שלא נקבע מועד להפקדת הבטוחות, והמבקש עשה כל שאל ידו כדי למנוע מהמשיבה להשיג כספים להפקדת הבטוחות.

דיון והכרעה

13. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים אני סבורה כי דין בקשת רשות הערעור - להידחות.

14. סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי רשות ערעור תינתן אם שוכנע בית המשפט "כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

15. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים, למעט במקרים חריגים, וזאת לאור אפשרותה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהצדדים, טענותיהם וראיותיהם [רע"א 329/17 חברת "גונתר אנרגיית רוח בע"מ" נ' מלמד (14.8.17); רע"א 7076/17 פלוני נ' פלוני (22.10.17), רע"א 6685/17 הר של הצלחה וברכה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (10.9.17); רע"א 2916/18 בנק הפועלים בע"מ נ' חנאי (25.6.18) סעיף 9; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 206 (מהדורה שלישית, 2012)].
בית משפט קמא דן בטענות הצדדים ונימק החלטתו בצורה יסודית, ולא שוכנעתי כי המקרה דנן נמנה על המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור.

16. גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות משלא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא.
על פי תקנה 362 ל תקסד"א, על מבקש העיקול לשכנע את בית המשפט כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט והערכה זו אינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית ומובן כי אינה שקולה להוכחה במאזן ההסתברויות.
תנאי זה משמעו - האם עולה מהתובענה שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה [רע"א 7410/09 ניסנוב נ' שבתאי (25/10/09); רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (21/4/09); רע"א 1379/16 נופי נ' נופי (3/4/16).
כמו כן יש לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, כשבין שני השיקולים הנ"ל (עילת תביעה ומאזן נוחות) "מתקיימים יחסי גומלין. כך שככל שיגבר משקלו של השיקול האחד יפחת בהתאמה משקלו של השיקול השני" [ רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון, רע"א 5288/07 דוד נפטי עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית (25.6.07), רע"א 2176/12 לבנדה 38 נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (21.3.12).

17. בכל הנוגע לעיקול זמני, קובעת תקנה 374 לתקסד"א, כי על המבקש להוכיח על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". בהקשר זה נאמר: "יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו" [ רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Icc Industries Lnc (28.11.07]).

18. בענייננו, אני סבורה כי בצדק קבע בית משפט קמא כי המשיבה הוכיחה את התנאים למתן צו עיקול זמני. כאמור בבסיס התובענה שהגישה המשיבה עומד הסכם מכוחו נתבע הפיצוי המוסכם. בשלב דיוני זה די בהצגת ההסכם, ממנו עולה כי הצדדים הסכימו על הסדרת היחסים העסקיים ביניהם וכי בבסיס התביעה טענה של הפרת הסכם זה, כדי לעמוד בנטל המוטל על המשיבה להוכיח בראיות מהימנות לכאורה קיומה של עילת תביעה. שאלת תוקף ההסכם, נסיבות חתימתו והאם הופר, אכן צריכה להתברר במסגרת ההליך העיקרי כפי שקבע בית משפט קמא. כך גם לגבי הטענות באשר להודעת הביטול ששלח המבקש ותוקפה.
בנוסף, גם בכל הנוגע למאזן הנוחות, נראה כי זה נוטה לטובת המשיבה.

זאת ועוד, המשיבה הוכיחה ברף הנדרש את דרישת ההכבדה, כאשר נטען כי למבקש אין חשבון בנק פעיל, טענה אותה לא סתר המבקש, דבר שיכול היה לעשות בנקל לעומת הקושי המובנה של המשיבה להוכיח הדבר. עוד טענה המשיבה לקיומם של חובות של המבקש ולפעילות באמצעות אנשי קש לצורך הברחת נכסיו. אומנם בהקשר זה, וכפי שהדבר לא נעלם מעינו של בית משפט קמא, המשיבה לא פירטה באילו חובות מדובר או מיהם אותם אנשי קש, ואולם המבקש לא הציג מטעמו גרסה עובדתית אחרת ולא הכחיש הטענות בתצהיר, ובוודאי לא הביא ראיות באשר ליכולותיו הכלכליות, ומשכך בצדק קבע בית משפט קמא כי המשיבה עמדה בנטל להוכחת יסוד ההכבדה. בהקשר זה כבר נקבע כי לצורך הוכחת יסוד ההכבדה אין צורך להוכיח כוונה ברורה להברחת נכסים, ולעתים גובה סכום התביעה כשלעצמו עשוי להיות אות לקיומה [רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (29.1.2007)], והדברים מתאימים גם בענייננו.

19. לבסוף, כפי שקבע בית משפט קמא, שוכנעת גם אני מהסבריה של המשיבה באשר למועד הגשת הבקשה, ואינני סבורה כי מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי, כאשר מאז ההפרות הנטענות ידעו חייהם המשותפים של הצדדים עליות ומורדות, ובתקופות שונות שבו להתגורר במשותף והמבקש העביר לפחות בשני מקרים למשיבה כספים בגין פעילותו העסקית. בנוסף מקובל עלי ההסבר כי מאז הגשת התביעה פעלה המשיבה באופן ישיר אל מול המחזיקים, וכי מדובר בעיקולים על כספים חדשים המגיעים למבקש בגין עבודתו .

20. לאור כל האמור, לא מצאתי כי מתקיימות בנסיבות העניין הצדקה למתן רשות ערעור.
החלטת בית המשפט קמא מאוזנת וראויה ועומדת במבחן הדין הן במהותה והן בקביעת הערובות, ומשכך בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקש יישא בהוצאות הבקשה בסך של 2,500 ₪.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.