הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו 8

מספר בקשות:3+23
לפני
כבוד השופטת חנה פלינר

התובע/ המשיב

שמעון מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד בני שפר

נגד

נתבעת 1

מבקשים/ נתבעים 2-3

1. אגודת כפר חב"ד, מושב עובדים של חסידי לובאוויטש להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עופר זמיר

2. קרן מרומים
3. משה שילת
ע"י ב"כ עו"ד יורם זמיר ודותן שני

החלטה

מונחת בפני בקשת הנתבעים 2-3 (קרן מרומים ומשה שילת) להורות על עיכוב הליכים בתובענה בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") בשל תניות בוררות שסוכמו בין הצדדים במערכת הסכמים כפי שתתואר להלן. בבקשה נטען כי יש להעביר את הסכסוך להכרעתו של הרב הראשי של כפר חב"ד ולחילופין לבית הדין הרבני חב"ד. אסקור להלן את הנטען בכתבי הטענות שהוגשו; את הנטען לגבי הבקשה לעיכוב הליכים ואתן את הכרעתי, לאחר סקירת הדין וההלכה.

התביעה, בתמצית
התובע, הוא המשיב בבקשה זו, מר שמעון מזרחי (להלן: "התובע") הינו יזם בעל ניסיון רב שנים בתחום הנדל"ן, כך לטענתו; הנתבעת 1, אגודת כפר חב"ד (להלן: "האגודה") הינה מושב עובדים של חסידי לובאוויטש להתיישבות חקלאית המאגדת את מושב העובדים "כפר חב"ד". האגודה מנוהלת ע"י ועד המופקד על הרכוש המשותף של האגודה ועל קבלת חברים חדשים לאגודה. האגודה הינה בעלת זכויות החכירה במקרקעין (כולל המבנים על המקרקעין כמפורט בסעיף 8 לכתב התביעה) הידועים כגוש 6272, חלקה 54 וחלק מחלקה 41 הנמצאים בכפר חב"ד (להלן: "הנכס" או "המקרקעין"). יושב ראש הועד בזמנים הרלוונטים לתובענה היה מר בנימין ליפשיץ (להלן: "ליפשיץ").
הנתבעת 2, קרן מרומים (להלן: "הקרן"), הינה עמותה הרשומה בישראל אשר התומכת ועוסקת בהנגשת הערכים היהודים ברחבי העולם. הנתבע 3, משה שילת (להלן: "שילת"), משמש כמנהל הקרן ולשיטת התובע הינו עסקן ידוע בחסידות חב"ד והיה אמון על ניהול ההתקשרות העסקית העומדת במרכזה של התביעה, כפי שתתואר להלן. התובע טוען כי הקרן מבוססת על תרומותיו של מר יצחק ויאצסלב מירילשווילי (להלן: "מירילשווילי") וכי הוא אחד ממייסדי הקרן.

על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 4.1.2012 שיעבדה האגודה את המקרקעין לטובת הקרן כנגד הלוואה בסך 6.9 מיליון ₪ שקיבלה ממנה וכן העניקה האגודה לקרן את זכויות השימוש, החזקה והתפעול של הנכס (להלן: "ההלוואה"). בחודש יוני 2013 או בסמוך לכך החל התובע לנהל משא ומתן מול האגודה באמצעות ליפשיץ בנוגע למקרקעין המשועבדים לקרן. התובע הציע מיזם שיכלול שיפוץ המבנים הקיימים על המקרקעין ושינוי ייעודם לדירות להשכרה (להלן: "המיזם"). לטענתו, האגודה הסכימה לבצע עסקה בכפוף לפירעון מלוא ההלוואה לקרן. התובע פנה לשילת וקיבל ממנו "אור ירוק" לקידום המיזם על פי התנאים שנקבעו בין השניים.

בהמשך למשא ומתן שהתנהל ולהבנות שגובשו, נכרת ביום 9.7.2013 הסכם משולש בין חברה מטעמו של התובע, חברת שמעון מזרחי (להלן: "חברת מזרחי") לבין האגודה והקרן שהוכתר בכותרת "הצעה בלתי חוזרת" (ראו נספח 5 לכתב התביעה, יכונה להלן: "ההסכם המשולש"). במסגרת ההסכם, התחייבה האגודה להעביר לחברת מזרחי את הזכות להשתמש בנכס, לנהל אותו ולתפעל אותו לתקופה של 80 שנה (ראו סעיפים 2-4, 8, 10, 15 להסכם) כאשר מועד העברת החזקה במקרקעין נקבע ליום 24.10.2014. בסעיף 4 להסכם המשולש נקבע כי חברת מזרחי תחזיר את ההלוואה לקרן בסך של 6.9 מיליון ₪ לא יאוחר מיום ר"ח מרחשוון תשע"ה, בכפוף לפינוי הנכס, ולאחר ביצוע החזר ההלוואה יוסר השעבוד הרשום לטובת הקרן. בסעיף 21 להסכם המשולש נקבע כך: "האגודה והחברה (חברת מזרחי, ח.פ) מסכימות בזה כי בכל מחלוקת שתהיה ביניהם, יכריע הגה"ח המרא דארתא דכפר חב"ד והחלטתו היא סופית ואין לשום צד רשות לערער עליה, אולם בהסכמתו יפנו הצדדים לבית דין רבני חב"ד ". סעיף זה יכונה "סעיף הבוררות בהסכם המשולש".

במקביל לחתימת ההסכם המשולש, נכרת הסכם בין חברת מזרחי, באמצעות התובע, לבין הקרן, להסדרת השבת ההלוואה כנגד מחיקת השעבוד לטובת הקרן על המקרקעין (להלן: "הסכם להשבת ההלוואה"). בהסכם זה נקבעו בין היתר לוחות הזמנים לביצוע החזר ההלוואה ובסעיף 5 שבו נקבע כי ההסכם מותנה בחתימת הסכם בין הועד לבין החברה בנוגע לנכס. בסעיף 9 להסכם נקבע כי כדמי רצינות תעביר חברת מזרחי סך של 100,000 ₪ לחשבון נאמנות שיפתח ע"י עו"ד בן ציון קליין, שהיה באותה עת בא כוחה של הקרן (להלן: " עו"ד קליין"). בהסכם להשבת ההלוואה לא נכללה תניית בוררות.

התובע טוען כי לאחר חתימת ההסכמים הנ"ל החל עו"ד קליין לייצג אותו ואת הקרן יחדיו. התובע החל לשפץ את הנכס ובחר קבלן לביצוע העבודות, אך לטענתו עו"ד קליין הציע לו להחליף את הקבלן שנבחר בקבלן תושב כפר חב"ד, מר בנימין ריבקין. ואכן התובע וריבקין באו בדברים וסוכם ביניהם כי ריבקין יצטרף כשותף של התובע במיזם, בשיעור של 50%, תמורת הזרמת הסך של עד 4 מיליון ₪. ממשיך התובע וטוען כי בחלוף זמן קצר הבינה הקרן כי מדובר במיזם רווחי מאוד ובקשה להיכנס כשותפה של התובע וריבקין. בעקבות משא ומתן שנוהל, נחתם ביום 4.9.2013 בין התובע והקרן הסכם נוסף, במסגרתו הוגדרה הקרן כשותפה שווה לתובע (50% לכל אחד מהצדדים) במיזם (להלן: "הסכם השותפות"). בסעיף 8 להסכם השותפות נאמר כי "הסכם זה מותנה בחתימת הסכם בין האגודה לבין הקרן והיזם בנוגע לנכס, וכפוף לקיומו ע"י האגודה וע"י הקרן בהתחייבויותיהם על פיו". בסעיף 10 להסכם השותפות נקבע: "בכל מחלוקת בין הצדדים יפסוק מי שימונה על ידי ועד רבני חב"ד" (סעיף זה יכונה: "סעיף הבוררות בהסכם השותפות").

לטענת התובע, בשלב כלשהו החל עו"ד קליין, בכובעו כבא כוח הקרן, להעלות טענות לפיהן הנתונים שהוצגו ע"י התובע אינם נכונים ואין מדובר בעסקה כדאית מבחינה כלכלית. התובע ניסה לשכנע את הקרן בכדאיות העסקה ובין היתר בקש להיפגש עם מירילשווילי, אולם הוא נדחה בלך ושוב והפגישה לא יצאה אל הפועל. הוחלפה תכתובת בין הצדדים ולבסוף נקבעה פגישה בה נטלו חלק התובע, שילת וריבקין. בפגישה זו נאמר לתובע ע"י שילת (כך לטענתו) שאין כל נחיצות בשיתופו של התובע במיזם והוא "מחוץ לעסקה". מחאותיו של התובע, כמו גם טענותיו בעניין ההסכמים השרירים וקיימים, נפלו על אוזניים ערלות וריבקין הודיע כי אינו מעוניין במיזם.

ביום 6.1.2014 הודיעה האגודה על ביטול החלטתה להתקשר בחוזה עם החברה בבעלות הקרן וביטול ההסכם המשולש (מכתב זה נשלח לתובע ביום 26.1.2014) וביום 15.1.2014 הודיעה הקרן כי החליטה לחזור בה מההחלטה להיכנס כשותפה למיזם וכי היא מוכנה לחזור ליישום הוראות ההסכם המשולש בכפוף לסילוק חוב ההלוואה. ביום 26.1.2014 הודיעה הקרן כי לנוכח ביטול ההסכם המשולש לא ניתן להוציא את הסכם השותפות לפועל. לשיטת התובע, החל הוא לקבל איומים כדי להרתיעו מלהגיש תביעה וכן השחירו את פניו בקהילת חב"ד והדבר אילץ אותו לעזוב את מקום מגוריו.
ביום 25.11.2015 הגיש התובע את התביעה דנן, המכוונת כנגד האגודה, הקרן ושילת. התובע טוען במסגרת תביעה זו, בין היתר, שביטול ההסכם המשולש נעשה שלא כדין ובחוסר תום לב, הוא הדין לגבי ביטול הסכם השותפות. התובע הכחיש כי מסר נתונים בלתי נכונים עובר להתקשרות וטען כי הקרן היא זו שהכשילה את חתימת ההסכם בין התובע לבין האגודה, כאשר המושך בחוטים הוא שילת. במסגרת הסעדים שבכתב התביעה תבע התובע את אכיפת ההסכם המשולש בין הצדדים ולחילופין, סעדים כספיים הכוללים תשלום פיצוי קיום בגין ההסכם המשולש בסך של 30,955,264 ₪; לחלופין, פיצוי הסתמכות בסך של 626,757 ₪; פיצוי בגין פגיעה בשם טוב, עוגמת הנפש בסך כולל של 1,000,000 ₪.

בסעיפים 118-124 לכתב התביעה מזכיר התובע את סעיפי הבוררות שבהסכם המשולש ובהסכם השותפות, אך טוען כי שורה של טעמים שוללים את האפשרות לדון בסכסוך בהליך של בוררות. התובע מציין שהקרן ומירילשווילי הינם תורמים מהותיים ביותר של תנועת חב"ד ואנשי חב"ד בפרט ואין כל אפשרות שתתנהל בוררות ללא משוא פנים. התובע טוען כי מדובר בניגוד עניינים אינהרנטי וכל בוררות שתתקיים תהא נוגדת את תקנת הציבור. עוד נטען כי סעיף הבוררות אינו מחייב את שילת וגם מטעם זה אין מקום להורות על קיום הבוררות, שתגרור פיצול דיונים.

ביום 31.12.2015 הגישו הקרן ושילת את בקשה מס' 3 בתיק, היא הבקשה לעיכוב הליכים הניצבת כעת בפני הכרעה. בד בבד עם הגשת הבקשה בקשו הקרן ושילת לדחות את המועד להגשת כתב הגנה. הצדדים ניסו לקיים ביניהם הדברות, בין היתר על רקע הצעת כב' השופטת אביגיל כהן – לפיה הסכסוך יועבר להכרעה בפני בית דין רבני אחר, ולא של חב"ד. ההדברות לא עלתה יפה; הצדדים בקשו לקיים חקירות בבקשה לעיכוב הליכים; התנהל דיון והוגשו סיכומים, כפי שיפורט להלן בפרק הרלוונטי. עד להכרעה בבקשה לעיכוב הליכים, הוארך המועד להגשת כתב הגנה מטעם שילת והקרן.

כתב הגנה מטעם האגודה הוגש רק ביום 24.1.2017 במסגרתו הוכחש האמור בכתב התביעה והועלתה, כטענה מקדמית, בקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות. בעניין זה טענה האגודה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי הצדדים לתובענה קשורים בקשר הדוק לחסידות חב"ד ויש ליתן תוקף מלא להסכמתם לבירור המחלוקות בפני מוסדות הלכתיים על פי אמונתם. עוד נטען כי התובע ידע היטב את הקשר בין הנתבעים לבין חסידות חב"ד והסכים שמחלוקות ככל שיהיו יתבררו בפני הבורר המוסכם ועל כן עליו לכבד התחייבויותיו. טענה זו הועלתה כאמור מעל שנה לאחר שהקרן ושילת הגישו את הבקשה לעיכוב הליכים. עוד אציין כי לא הוגשה בקשה נפרדת מטעם האגודה לעיכוב הליכים, ובפתח הדיון שהתקיים בפניי ביום 8/2/17 הצטרפה האגודה לבקשת הקרן ושילת.

מעבר לטענת עיכוב ההליכים, העלתה האגודה טענה מקדמית נוספת לפיה יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות, היות וההסכם המשולש נחתם עם חברת מזרחי אשר אינה קיימת ולא הייתה קיימת במועד חתימת המסמכים וכן מאחר שהתובע העביר את זכויות לחברת אורן השקעות (א.א.א.) בע"מ ( להלן: " חברת אורן") בניגוד לדין ולהסכם המשולש. לגופו של עניין, טענת האגודה, בין היתר, כי המדובר בתביעה מופרכת אשר נועדה לסחוט מהנתבעים כספים שלא כדין; כי המסמכים שנחתמו הינם "מסמכים ראשוניים" בלבד ומאחר שלא נחתמו הסכמים מפורטים לאחר מכן אין תוקף להתקשרות בין הצדדים וכי בכל מקרה הפר התובע את ההסכם הפרה יסודית מאחר ולא שילם סך של מיליון ₪ (ואף לא דמי הרצינות בסך 100,000 ₪) עם חתימת ההסכם המשולש. בנוסף, סבורה האגודה כי יש לדחות את התביעה מאחר והתב"ע לא מאפשרת שימוש במקרקעין ליעוד מגורים ולא ניתן אישור לסיווג המקרקעין בהתאם.

הבקשה לעיכוב ההליכים
הקרן ושילת הגישו כאמור בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומו של סעיף בוררות, ומפנים הם לסעיף הבוררות בהסכם המשולש. הקרן ושילת טוענים בבקשתם כי בכתב התביעה מבקש התובע לאכוף את ההסכם המשולש ולפיכך, ומאחר ומתקיימים התנאים שבדין – יש להפנות את הסכסוך לבוררות. לשיטת הקרן ושילת, כוונת הצדדים בהפניית המחלוקות ביניהם הינה למוסד הרב הראשי ולבית הדין הרבני חב"ד במטרה ליישב סכסוכים בין חברי החסידות על פי דין תורה המשמש כגוף הסמכותי העליון בקרב חסידי חב"ד בישראל. הקרן ושילת טוענים בבקשתם כי טענותיו של התובע בכתב התביעה בנוגע לשלילת הבוררות, לפיהן הליך הבוררות מנוגד לתקנת הציבור וכי נאמר לו שאף אם יסבור הבורר כי צודק הבורר לא יפסוק לטובתו, הינן טענות חמורות והמתייחסות ליושר הרב הראשי של חב"ד ובית הדין הרבני חב"ד וכי לשיטתם לא עמד התובע ברמת ההוכחה הגבוהה להוכחת משוא פנים כנטען.

מוסיפים הקרן ושילת וטוענים כי אין בין הבוררים לקרן כל קשר אישי, חברתי או עסקי ולכן יש לדחות טענות אלו. כמו כן, סבורים הקרן ושילת כי המשיב הסכים לסעיפי הבוררות מרצונו החופשי כאשר הוא מודע לפעילות הקרן לטובת חסידות חב"ד ועל כן, לשיטתם, אין הוא רשאי לחזור בו כיום מהסכמתו בגין חששות שהבסיס להעלאתם היו ידועים לו כבר במעמד החתימה והוא מושתק מהעלאת טענות אלו בפני בית המשפט. בנוסף, טוענים הקרן ושילת כי הוספת שילת כנתבע באופן אישי נעשתה בחוסר תום לב ועל מנת לשמש כעילה לסיכול סעיף הבוררות המוסכמת. בעניין זה נטען כי שילת עצמו מסכים להעברת ההכרעה בעניינו לאותו הליך של בוררות ומשכך יש לדחות את טענת התובע לעניין זה.

במסגרת תגובתו חוזר התובע על טענתו (בכתב התביעה) לפיה אין מקום, בנסיבות המקרה, ליתן תוקף לסעיפי הבוררות. התובע מבהיר כי ישנו ניגוד עניינים חריף הפוגם ושולל את מינויו של מי שאמור לשמש כבורר לפי החוזים החתומים (הרב אשכנזי הבן) וכי אין כל אפשרות שחברי בי"ד חב"ד או הרב אשכנזי הבן ידונו באובייקטיביות ובלי משוא פנים בסכסוך נשוא תיק זה. התובע טוען שהקרן תורמת מרכזית, בהיקפים אדירים, למוסדות חב"ד ובכלל, ולמוסדות בהם מעורבים חברי בית דין חב"ד, בפרט. התובע טוען שהקרן ושילת נהנים ממעמד של "גביר" בתנועת חב"ד, שהכל תלויים בו. בסעיפים 19-40 לתגובת התובע, וכן בנספחים שצורפו לה, מפרט התובע את טיב הקשרים והתרומות, בין היתר לרבנים חב"ד הרב גלוכובסקי והרב הבלין; לרב אשכנזי ובני משפחתו; לרב גור-אריה. התובע טוען כי הטענות בדבר הקשרים והתרומות כלל לא הוכחשו על ידי הקרן או שילת. למעשה טוען התובע כי הקשרים שנחשפו הינם בעוצמה כזו הפוסלים את בית הדין כולו, כמוסד, לשמש כבורר.

לשיטת התובע, אין מקום לקבל את טענת ההשתק היות והקשרים שבין הקרן ומר שילת לבין הבוררים המיועדים נוצרו לאחר שנחתמו ההסכמים. בעניין זה טוען התובע כי היקף התרומות עלה באופן ניכר בין שנת 2013, אז נחתם סעיף הבוררות, לבין השנים הבאות; כי הוקמו מוסדות נוספים להם יש נגיעה לחברי בית הדין, מוסדות שכלל לא היו קיימים בעת חתימת ההסכם המשולש, וכי גם אם ידע התובע על תרומות או קשרים כאלו או אחרים בזמן החתימה, הוא לא ידע ולא יכול לדעת על מלוא היקפם, שכן חלקם כלל לא באו לעולם כאמור.

באשר לטענת הקרן ושילת לפיה טענות התובע בדבר יכולתם של רבני חב"ד לשמש כבוררים מהוות משום לשון הרע כנגד מוסד חסידות חב"ד טוען התובע כי אין בבקשתו כדי להטיל דופי בהתנהלות בי"ד חב"ד אלא לשיטתו, בנסיבות העניין, אין הבוררים יכולים לדון במחלוקת הצדדים תוך התעלמות מהקשרים של מוסדות חב"ד לקרן ותמיכתה בהם, ולמעשה אינם יכולים לעשות משפט צדק. לשיטת התובע מאחר וסעיף הבוררות אינו חל על מערכת היחסים בין המשיב לשילת ראוי וצודק לשיטתו לבחון את התביעה בבית המשפט ולא במוסד הבוררות. יש לציין כי הן בסעיף 14 לתגובת התובע לבקשה והן בסעיף 134 לה מציין התובע כי ישנו הבדל בין מנגנון הבוררות הקבוע בהסכם המשולש לבין מנגנון הבוררות הקבוע בהסכם השותפות. התובע מעלה בקשה חלופית מבית המשפט, ומבקש כי ככל שיוחלט להעביר את הסכסוך לבוררות אזי יש להעדיף את המנגנון הקבוע בהסכם השותפות ולא את המנגנון הקבוע בהסכם המשולש. לשיטת התובע יש לראות את החוזה המאוחר בזמן (הסכם השותפות) כחוזה אשר משנה את תניית הבוררות בחוזה המוקדם (ההסכם המשולש); וכן מדובר במנגנון פחות פוגעני. לפיכך מבוקש, לחילופין, שבי"ד חב"ד ימנה בורר אליו יופנה הסכסוך לבירור.

בכתב התשובה לתגובת התובע חוזרים הקרן ושילת על האמור בבקשתם. עוד גורסים הקרן ושילת כי יש חוסר הגינות מצידו של התובע אשר מינף את יחסיו עם קהילת חב"ד לשם ביצוע הפרויקט בקהילת חב"ד ועתה מתנער התובע מהסכמתו לניהול הליך הבוררות בפני המוסד המוסמך. לשיטת הקרן ושילת, בעת חתימת ההסכמים, התובע, שהינו בנו של חבר חב"ד פעיל ומוכר ששימש גם כחבר כנסת, היה מודע לכך שהקרן הינה תורמת חשובה למוסדות חב"ד ועל עצם מתן ההלוואה ולכן אין רלוונטיות לתרומות הספציפיות שניתנו בסמוך למועד החתימות. לא זו אף זו, הקרן ושילת טוענים כי ההסכם המשולש וההסכמים הנלווים כלל לא היו נחתמים לולא הייתה כלולה בהם תניית הבוררות האמורה.

עוד טוענים הקרן ושילת כי כל הקשרים האישיים (כמפורט בתגובת התובע) בין שילת לבין בני משפחה של הרב אשכנזי היו קיימים וידועים במועד בו הביע התובע נכונות להתדיין בפני הבורר המוסכם. בנוסף, בסעיף 29.4 לתשובתם מסכימים הקרן ושילת "שבמסגרת ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים בתובענה ייקבע, כי הבוררות תתנהל במסגרת בית הדין של תנועת חב"ד, ולא בפני הרב אשכנזי".

ביום 8.2.2017 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם, במהלכו הצטרפה האגודה לבקשה לעיכוב ההליכים (פרוטוקול הדיון מיום 8.2.2017, עמוד 1, שורה 15). במסגרת הדיון נחקרו שילת והתובע. מאחר והצדדים הודיעו ביום 3.4.2017 כי לא צלח בידם להגיע לכדי הסכמות המייתרות את המשך בירור הבקשה, נקבע מועד נוסף ליום 3.7.2017 במסגרתו הושלמו הטיעונים בעל פה וכן ניתנה החלטתי במסגרתה אפשרתי לצדדים להשלים טיעונים בכתב במסגרתם חזרו הם על טענותיהם שהועלו בדיון האחרון, הוסיפו וחידדו כדלקמן.

הטענות בסיכומים

התובע טוען כי בין הקרן ושילת אין כל תניית בוררות המחייבת את הפניית הסכסוך לרב אשכנזי או לבית דין חב"ד, ומפנה לתניית הבוררות שבהסכם השותפות. התובע טוען כי משכך אין הקרן ושילת יכולים לטעון כי תנאי יסודי לחתימת ההסכמים היה סעיף הבוררות הנטען; התובע טוען כי אין כל רלוונטיות לייחוס המשפטי שלו; התובע טוען שטענות הקרן ושילת לפיהן הסכסוך האמיתי הינו בינו לבין האגודה אינן נכונות, שכן בגין מעשיהם ומחדליהם בוטל ההסכם המשולש. לכן טוען התובע כי טענת הקרן לפיה היא תכבד כל החלטה שתתקבל בבוררות בין האגודה לתובע מהווה הינה אמנם טענה שובת עין אך מרוקנת מתוכן את הסכסוך האמיתי. בעניין זה טוען התובע שמדובר בטענה שלא בא זכרה בבקשה לעיכוב הליכים ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה.

התובע טוען כי הציג ראיות למכביר המבססות את החשש הממשי למשוא פנים. להשלמת הטיעון בכתב צירף התובע, כנספח 1, פירוט של קשרים בין הקרן לבין חמישה מתוך תשעת דייני חב"ד, וביניהם הרב ירוסלבסקי, מזכיר בית הדין; הרב גלוכובסקי, סגן המזכיר; הרב הבלין ; הרב גור אריה ; הרב מאיר אשכנזי. כן מתייחס התובע בנספח זה לשאלה האם הקשרים הללו היו ידועים לתובע בזמן חתימת ההסכמים. התובע טוען שקשרים אלו הינם בחלקם קשרים אישיים, וחלקם הוסתרו מהתובע, בניגוד לחובת הגילוי החלה על צד להסכם בוררות. התובע טוען כי אין כל מקום להמתין למינוי הבוררים מתוך דייני חב"ד ולצפות לגילוי נאות מצידם – שכן דיני הבוררות האזרחיים אינם מחייבים את בי"ד חב"ד. התובע מוסיף וטוען כי בהתאם לפסיקה יש לשקול גם את עיתוי העלאת הטענה בדבר הפסלות – וככל שזו מועלת מוקדם יותר (ולא לאחר מתן פסק הבוררות) אזי משקלה רב יותר.

התובע שולל את טענת ההשתק, ומפרט כי לא ידע על הקשרים שהוכחו, בוודאי לא על היקפם ועוצמתם, וכי חלקם באו לעולם רק לאחר חתימת ההסכמים; כך טוען התובע כי אם בשנת 2012 היקף תרומות הקרן למוסדות חב"ד עמד על 113,000 ₪, הרי בשנת 2014 היקף התרומות עמד על 97 מיליון ₪. משכך טוען התובע כי גם אם ידע על הקשרים אזי לנוכח השינוי בהיקפם ועוצמתם, אין הוא כבול בהסכמתו הוא.

התובע טוען כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה הדיינים שלא הוכח כל קשר אליהם יכולים לשמש כבוררים – לטענתו במקרה הנדון מדובר ב"פגם מוסדי" המונע מבי"ד חב"ד כולו מלדון בבוררות. התובע מדגיש כי רבני בית הדין של חב"ד משתפים פעולה בקידום מטרות פוליטיות, חברתיות, "חב"דיות", ומחויבים הם כולם ב"אג'נדה" לקידום ענייני התנועה. התובע מפנה בין היתר לתמונות שהוגשו כראיה, בהם נראים חלק מרבני חב"ד עם שילת ומירישווילי, ראו ת/4. בנוסף ולחלופין טוען התובע שאין לשלול שיש גם קשר לרבנים האחרים ובכל מקרה מראית פני הצדק נפגעת. התובע מפנה גם לשיחתו עם מזכיר בית הדין, הרב ירוסלבסקי, אשר לטענת התובע הודה בפניו שבי"ד של חב"ד לא יוכל לעשות משפט צדק בעניינו.
לסיום שולל התובע את הטענה לפיה הגורם שעומד מאחורי התביעה וההתכחשות לבוררות הינו הקבלן מגנזי וחברת אורן השקעות – לטענתו מדובר בעניין לא רלוונטי ובכל מקרה הקשר עם אותו קבלן נוצר רק בחודש מאי 2015, כשנה לאחר שהתובע הביע את התנגדותו לקיום בוררות.

הקרן ושילת טוענים בעיקרי הטיעון שטענת התובע בעניין אי תחולת תניית הבוררות שבהסכם המשולש ביחסים ביניהם מהווה הרחבת חזית אסורה, ושבתגובה שהוגשה מטעמו לא הייתה כל התכחשות לתחולת תנייה זו. מקשים הקרן ושילת ושואלים מדוע היה צורך באותו מחקר בנוגע לקשרים שבין הקרן לרבני חב"ד, אם ממילא הטענה היא שאין תחולה לאותה תנייה; עוד נטען כי הסכסוך האמיתי הינו בין התובע לאגודה, והקרן ממילא הצהירה כי תכבד כל החלטה ומוכנה היא לקבל את החזר ההלוואה ולמחוק את השעבוד גם כיום; נטען כי למעשה ההסכם המשולש הינו היחיד שהתובע מבקש את אכיפתו ולכן תניית הבוררות הכלולה בו היא הרלוונטית.

הקרן ושילת טוענים שהתובע מנסה להציג עצמו כ"פתי" וכצד החלש בסכסוך, בעוד הוא בן למשפחה מכובדת בחסידות חב"ד, שהוכיח את קשריו באמצעות הפנייה הישירה למזכיר בית הדין; נטען כי לכל היותר הוכחו קשרים רק לשלושה רבנים, וגם לגביהם נטען כי אינם קשרים אישיים ואין בהם כדי לבסס משוא פנים. הקרן ושילת מדגישים כי לכל היותר המעורבות מסתכמת בהיות שלושה מהדיינים בעלי מעמד ציבורי בוועדים המנהלים מוסדות חב"ד, הנתמכים על ידי הקרן. הקרן ושילת טוענים כי בכל מקרה אין כל מקום לפסילה גורפת של המוסד כולו ומבקשים לאבחן את המקרים בפסיקה עליהם הסתמך התובע. לבסוף טוענים הקרן ושילת כי אין להסתמך על דברים מפי השמועה שכביכול נאמרו על ידי מזכיר בית הדין; וכי מגנזי ואורן הם העומדים מאחורי התביעה וההתנגדות לבקשה עיכוב הליכים. בעניין זה טוענים הקרן ושילת כי אמנם בשנת 2014 התנגד התובע להליך בוררות, אך לא מהטעם של ניגוד עניינים אלא מנימוק אחר, שכביכול לא ניתן לקיים בוררות בענייני מקרקעין.

השאלות הדורשות הכרעה

מהי תניית הבוררות המחייבת בין הקרן ושילת לבין התובע? האם האגודה הצטרפה לבקשה לעיכוב הליכים ומהי משמעות הצטרפות זו לגבי השאלה הראשונה שנשאלה? האם התקיימו התנאים שבסעיף 5(א) לחוק הבוררות? האם יש מקום להחיל את החריג שבסעיף 5(ג) לחוק הבוררות? – על מנת ליתן את התשובות לשאלה האחרונה, יש לקבוע עובדתית מהם הקשרים שהוכחו, אם בכלל, בין הקרן ושילת לבין דייני בית הדין או מי מהם, והאם אכן יש מקום לפסילה מוסדית כמבוקש.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 5(א) לחוק הבוררות קובע בזו הלשון:
"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
           (ב)  בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
           (ג)   בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."

המלומדת סמדר אוטולנגי מציינת בספרה "בוררות דין ונוהל" את התנאים אשר בהתקיימם יעכב ביהמ"ש את ההליך שלפניו בגין הליך בוררות והם:
 בין הצדדים קיים הסכם בוררות;
התובענה שהוגשה לביהמ"ש מתייחסת לסכסוך שההסכם חל עליו;
בעל דין שהוא צד להסכם מבקש עיכוב;
המבקש היה מוכן- והנו מוכן גם בשעת הגשת הבקשה- לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות;
המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת;
המבקש פנה בבקשת עיכוב לפני שטען לראשונה לגופו של עניין התובענה. (ראו סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) בעמודים 255-271 (להלן: "אוטולנגי").

נטיית בתי המשפט הינה לעכב את ההליך שהוגש בפניו בהתקיים התנאים כמפורט בסעיף 31 לעיל , ראו בעניין זה ת"א (מחוזי-מרכז) 10323-06-09 ד"ר כפיר לוצאטו נ' מיכל חכמי [פורסם בנבו] (22.11.09)): " תכליתו העיקרית של מוסד הבוררות היא לשמש אמצעי יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים. מוסד זה משרת אינטרס ציבורי חשוב בהפחתת העומס הדיוני על בתי המשפט ומהווה "תחליף" לבית המשפט... ככזה, בית המשפט יורה על עיכוב הליכים כאשר קיימת תנית בוררות ומתמלאים התנאים המנויים בסעיף 5 לחוק הבוררות, אלא אם כן יוכיח התובע כי קיים טעם מיוחד לכך שהסכסוך בין הצדדים לא יידון בבוררות..."

ואכן סעיף 5(ג) לחוק הבוררות קובע כי במקרים בהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים הימנעות מהעברת המחלוקות בין הצדדים להליך בוררות , רשאי ביהמ"ש להותיר את התיק להתברר לפניו, כאשר הנטל להוכחת קיומו של טעם מיוחד הינו על כתפי המתנגד לבקשה לעיכוב ההליכים. על השיקולים בהפעל סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, ראו רע"א 180/07 אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל [פורסם במאגרים (4/10/09) (להלן: "עניין כץ"): "בשוקלו אם להורות על עיכוב הליכים בתובענה, עשוי בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו שיקולים שונים, לרבות זיהויו של הבורר, או של מוסד הבוררות, עם אחד הצדדים לבוררות וקיומו של חשש כי הבורר לא יוכל להינתק מקשרו זה במסגרת הדיון בבוררות [ראו: רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ'ITF INDUSRIAL CONSTRUCTION OF DOORS ([פורסם בנבו], 26.5.2002), פסקה 7. כן ראו: אוטולנגי, בעמוד 285], כמו גם היותו של הסכסוך הנדון בעל חשיבות ציבורית המחייבת דיון בו בבית משפט בלבד [ראו: רע"א 1139/99 כפר מחולה – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' בית שאן חרוד – אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ, פ"ד נד(4) 262, 272-273 (2000); רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 47 (1998); פסקי הדין של השופטים צ' ברנזון וח' כהן ב ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309 (1976). כן ראו: אורי שטרוזמן ספר הבוררות 80 (2001) (להלן: שטרוזמן); ישראל שמעוני אופק חדש בבוררות – דיני בוררות עם ערכאת ערעור 221 (2009)]. מכל מקום, הנטל להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי אין לעכב את ההליכים במקרה הנדון, הוא על המתנגד לבקשה לעיכוב הליכים ".

האם מתקיימים התנאים לעיכוב הליכים?

במקרה שלפנינו כאמור קיימות שתי תניות בוררות – זו שבהסכם המשולש וזו שבהסכם השותפות. הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי הקרן ושילת ולא על ידי האגודה, אשר הצטרפה לבקשה במעמד הדיון והעלתה את הטענה לעיכוב הליכים במסגרת כתב הגנתה. לא יכולה להיות מחלוקת כי תניות הבוררות אינן זהות, והקרן ושילת ביקשו למעשה לאכוף את תניית הבוררות שבהסכם המשולש. הקרן ושילת אמנם חתומים על ההסכם המשולש, אולם תניית הבוררות מתייחסת אך ורק לאגודה ולחברת מזרחי ולמעשה בהסכם המשולש אין כל תני ית בוררות מחייבת בין התובע לקרן.

בעניין זה עלו מספר טענות על ידי הצדדים כפי שנסקרו לעיל. איני מקבלת את טענת הקרן ושילת לפיה התובע בכתב תביעתו ובתגובתו לבקשה לא התכחש לתנייה המחייבת וטענותיו המאוחרות בעניין זה מהוות משום הרחבת חזית. ראשית, מבחינה מהותית – שאלת קיומה של תניית הבוררות נגזרת מההסכם עצמו וגם אם לא העלה התובע טענה זו באופן מפורש, אין בכך כדי לשנות את ההסכמות שגובשו בזמנו. שנית, מהבחינה הפרוצדורלית, התובע עמד על האבחנה בין התניות כבר בכתב התביעה ובתגובתו ולא ניתן ללמוד על הסכמה מאוחרת יותר המרחיבה את תחולת התנייה ; לחלופין, טענות התובע בעניין זה עלו בדיון והצדדים התייחסו אלהם, ומשכך, הורחבה החזית בפועל.

לכן, על פניו, בכל הנוגע לקרן ולשילת, לא מתקיימים כביכול התנאים הנזכר ים בסעיף 31 (1) ו-31 (3) לעיל לצורך אכיפת תניית הבוררות שהסכם המשולש, שכן הקרן אינה צד לסעיף הבוררות. אמנם הקרן הינה צד להסכם המשולש, אולם תניית הבוררות מחייבת את האגודה והתובע (או חברת מזרחי) בלבד. אם זו מסקנתי, אזי ניתן היה לסיים את דיוננו בנקודה זו, שכן אם לא מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, אין כלל צורך לבחון האם יש טעם מיוחד המצדיק אי העברת הסכסוך לבוררות.

למרות דברים אלו, בחרתי להמשיך ולבחון את נסיבות המקרה, וזאת הן לאור הצטרפות האגודה לבקשה והן לאור תניית הבוררות הנכללת בהסכם השותפות. עם זאת, ישנה משמעות בעיני לעובדה שהקרן ושילת ביקשו לאכוף את סעיף הבוררות שבהסכם המשולש דווקא, ולכך אתייחס בהמשך.

האם האגודה רשאית הייתה להצטרף לבקשה? גם בעניין זה העלה התובע טענות והתנגד לצירופה של האגודה כצד. בעניין כץ ניתנה התייחסות בית המשפט לטענה זהה ונקבע שם כדלקמן: " מקום בו מגיש אחד הנתבעים בקשה לעיכוב הליכים העומדת בדרישות הדין, די בכך שהנתבעים האחרים יביעו את הסכמתם להצטרף לבקשה זו על מנת שבית המשפט יעכב את ההליכים גם ביחס אליהם, ובלבד שעומדים הם ביתר התנאים הקבועים בסעיף 5 ל חוק הבוררות. משנתנו הקבוצה ומרכז הפועל את הסכמתם לבקשת האיגוד והרשות לעיכוב הליכים, וזאת במסגרת תגובותיהם לבקשת עיכוב ההליכים [ראו: סעיף 1 לתגובותיהם] ומשעומדים הם, כפי שיוסבר להלן, ביתר תנאי סעיף 5 ל חוק הבוררות, יצאו בכך ידי חובת חוק הבוררות ולא היה כל צורך כי יגישו בקשות נפרדות לעיכוב הליכים, על מנת שגם עניינם יידון בבוררות".

הבעייתיות במקרה שלפנינו הינה שהאגודה מבקשת להצטרף לבקשה שלכאורה אינה עומדת בדרישות הדין, שכן בין המבקשים בבקשה המקורית, הקרן ושילת, לבין התובע, אין תניית בוררות במסגרת ההסכם המשולש. משהבקשה אינה עומדת לכאורה בדרישות הדין, לא ניתן להצטרף אליה. ומה הדין בו מבקש הצירוף כן עומד בדרישות הדין, כבמקרה שבפנינו? האם יש בכך כדי ל"הכשיר" את הבקשה מראשיתה? לאור התוצאה אליה הגעתי איני נדרשת להכריע בשאלה זו שצצה ועולה, אך מייחסת אני כאמור משמעות לשאלת הגורם אשר הגיש את הבקשה המקורית; העדר תצהיר מטעם האגודה; גורם מטעמה לא נחקר במסגרת הדיון; אין כל עיגון ראייתי לטענותיה בדבר היות התנייה תנאי מרכזי ובסיסי בהסכמתה לחתימת ההסכם המשולש. לאחר דבריי אלו שנאמרו, אמשיך בניתוח המשפטי, כשמניחה אני לצורך העניין שהצטרפותה של האגודה הכשירה את תנאי סעיף 5(א) לחוק הבוררות.

אם כך הדבר, אזי הקרן ושילת מבקשים למעשה להחיל עליהם תניית בוררות שבמקור הם אינם צד לה, אלא האגודה והתובע (חברת מזרחי למעשה) בלבד. בעניין כץ התייחס בית המשפט בין היתר לשאלת צירוף צד לבוררות, הגם שאינו צד לה: "ככלל, יכול אדם להצטרף, מתוך ידיעה והסכמה, להסכם בוררות קיים מקום בו הסכם זה פתוח להצטרפות. במקרה כזה הופך אותו אדם צד להסכם הבוררות, בדומה לצדדים המקוריים לו... הלכה היא כי במקרה בו מבקש אדם שאינו צד לבוררות להצטרף אליה, על מנת שניתן יהיה לצרפו כמבוקש על ידו יש צורך בהסכמת הצדדים להסכם הבוררות המקורי לכך [ראו: אוטולנגי, בעמודים 91-92]. ככלל, בהיעדר הסכמה כאמור, לא יכול מי שאינו צד להסכם הבוררות לבקש עיכוב הליכים כנגדו לצורך העברתם לבוררות [ראו: רע"א 1903/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ ([פורסם בנבו], 4.11.97), פסקה 4]. ואולם, הדבר נתון תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשת עיכוב ההליכים [ראו: אוטולנגי, בעמודים 263-264]. כך, יכול ובמקרים מסוימים, בהם התביעה מכוונת כנגד מספר נתבעים בצוותא חדא, כאשר בין מרביתם לבין התובע קיים הסכם בוררות וכאשר מבקש הנתבע הנוסף אשר אינו צד להסכם הבוררות, בהסכמת יתר הנתבעים, להצטרף להליכי הבוררות, יורה בית המשפט על עיכוב הליכים גם בעניינו של נתבע זה, חרף התנגדותו של התובע להצטרפותו לבוררות [השוו: רע"א 4913/92 אלדא - סוכנות נסיעות בע"מ נ' בוא ניסע בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2003)]. עיכוב הליכים כנגד מי שלא היה צד מקורי לבוררות ייתכן במקרים בהם בית המשפט יסבור כי הימנעות מפיצול הדיון בין הבוררות לבית המשפט מחויבת מכוחם של שיקולי יעלות ונוחות, שכן פיצול כאמור יהיה בלתי סביר בנסיבות העניין, וכאשר לא נגרם בשל כך אי צדק ועיוות דין לתובע [השוו: אוטולנגי, בעמוד 306, ה"ש 94]. מקרים אלו יהיו, מ טבע הדברים, חריגים ויוצאי דופן". (הדגשות שלי).
ומההלכה ליישומה בסוגייה זו – על מנת שהקרן ושילת יהיו רשאים להצטרף לתניית הבוררות שבין האגודה לבין התובע, יש צורך בהסכמת התובע. התובע במקרה הנדון מתנגד לצירוף, מאותם טעמים בהם רואה הוא "טעם מיוחד" המצדיק אי העברה לבוררות. כפי שיובהר להלן, מצאתי בטעמים אלו ממש ולכן סבורה אני כי אין מקום להתיר את צירוף הקרן ושילת ל בוררות שנזכרה בהסכם המשולש, ומסקנתי היא שגם אם הבקשה "הוכשרה" על ידי הצטרפות האגודה לה, אזי יפה היא כלפי האגודה בלבד ואין להתיר את הצירוף המבוקש, הדורש את הסכמת התובע, הסכמה שלא ניתנה כאמור.

בנוסף ולחלופין – האם מתקיים "טעם מיוחד" לפי סעיף 5 (ג) לחוק הבוררות בכל הנוגע לסעיף הבוררות שבהסכם המשולש ?

סבורה אני כי יש להשיב על השאלה שבכותרת בחיוב. גם אם מסקנתי בפרק הקודם היתה שיש תניית בוררות המחייבת את שלושת הצדדים להסכם הבוררות (וזו אינה מסקנתי), אזי סבורה אני כי במקרה הנדון מתקיים אותו טעם מיוחד המצדיק את דחיית הבקשה לעיכוב הליכים מכוח התנייה שבהסכם המשולש.

התובע צירף לתגובתו לבקשה לעיכוב הליכים כרך נספחים עב כרס, הכולל 52 נספחים. נספחים אלו תומכים במפורט בסעיפים 21-36 לתגובה, בדבר הקשרים הענפים והתמיכות הכספיות שניתנות על ידי הקרן והעומדים בראשה למוסדות חב"ד, כשבחלק מאותם מוסדות משמשים דייני חב"ד כחברי עמותות, מורשי חתימה וכו' (ראו גם דף מרוכז ומפורט אשר צורף כנספח 1 לסיכומים). לנתבעים ניתנה אפשרות לחקור את התובע על ממצאיו אלו, אולם ממצאים אלו לא הופרכו, הקשרים הנטענים לא נסתרו ואף נמצאו להם חיזוקים בעדות שילת עצמו.

כך, לא יכולה להיות מחלוקת שהקרן עצמה העמידה לאגודה את ההלוואה בסך של 6.9 מיליון ₪ הנזכרת בהסכם המשולש ; לא נסתרה הטענה שהקרן תרמה סך של 8.22 מיליון ₪ בשנת 2015 לעמותת "קרנו תרום", כשמייסדי העמותה הם שילת, הרב גלוכובסקי (דיין) והרב הבלין (דיין). גלוכובסקי הינו מורשה חתימה בעמותה ושילת והבלין חברי ועדת ביקורת; מדובר בתרומה המשמעותית ביותר לעמותה זו והיחידה העולה על 20,000 ₪; לא נסתרה הטענה שהרב גולכובסקי, ביחד עם בנו של הרב הבלין ייסדו את עמותת חב"ד בקמפוס, לה תרמה הקרן כספים רבים. מהמסמכים שצורפו עולה כי עמותה זו נוסדה לאחר חתימת ההסכם המשולש, ראו נספח 15 לתגובת התובע; הוכח כי בניו של הרב הבלין עובדים בקרן, ובנו מנחם הינו אחד מחמשת מקבלי השכר הגבוה בקרן, ראו גם אישורו של שילת בעניין זה (פרו' עמ' 8 שו' 20-23); לא נסתרה הטענה שכתובתה הרשומה של עמותת חסדי מרומים, שהוקמה ע"י מירילשווילי, שילת ומר לוי יצחק הבלין, הינה בביתו של בנו של הבלין; לא נסתרה הטענה שבנו של הדיין גור אריה עומד בראש בתי החינוך של חב"ד, המופעלים ע"י עמותת מוסדות חינוך וחסד – חולון , עמותה הנתמכת אף היא ע"י הקרן; על היקף התרומות ראו נספחים 35-37 לתגובה, סכום שהגיע בשנת 2015 בלבד לסך של 2.65 מיליון ₪; לא נסתרו הטענות בנוגע לקשר בין הקרן ושילת לרב מאיר אשכנזי, כשבתמיכת שילת הוצא ספרו של אשכנזי " שערי תפילה ומנהג", כך גם ספרו של אחיו, ראו נספח 31 לתגובה; לא נסתרה הטענה שמוסדות בהם חבר הרב אשכנזי זכו לתרומות מהקרן, ראו נספחים 32-34 לתגובה.

אמנם בחקירתו טען שילת כדלקמן : " אין לי שום קשר פוליטי עם אף אחד. אין לי קשר אישי כספי עם אף אחד. מוסדות שחלק מהרבנים חברי הנהלה יתכן והעברנו אליהם תרומות כמו לכל מוסדות חב"ד בשש שנים האחרונות" (עמ' 3 שו' 11-12), וחזר על כך גם בעמ' 8 שו' 9-11, אולם הודה בפה מלא כי : " אני אקדים ואומר. מתוך 9 דיינים, עם ארבעה אין לי שום קשר. לא בטוח שאם אני אראה אותם ברחוב אגיד להם שלום. הרב קופרמן, הרב בוגרד, הרב הלפרין, הרב סלונים. שאר הדיינים אני מכיר והכרתי גם אז בתקופת הכניסה של התובע". בהמשך הצהיר גם ב"כ הקרן כי "אני סבור שחברי משחית את זמנו מכיוון שמראש הסכמנו שאשכנזי והבלין וכן כל יתר הרבנים ששילת הודה בקשר כזה או אחר, לא יהיו בתפקיד בורר", ובהמשך הדברים ובהקשרם חוזר שילת ומציין שמות 4 דיינים שאינם קשורים: " אני חוזר ואומר שאני לא מכיר כלל את הרב בוגרד, קופרמן, הלפרין וסלונים".

אם אסכם עד כה, אזי שילת עצמו מודה בקשרים כאלו או אחרים עם חמישה דיינים מתוך תשעה, וביניהם המזכיר וסגנו. עוד הודה שילת בחקירתו כי חל גידול בתרומות במהלך השנים, עד שבשנת 2015 התרומות הסתכמו בסך של 97 מיליון ₪, ראו עמ' 4 שו' 15-17. אמנם שילת טען כי אין שינוי בהיקפי התרומות שכן בעבר עבדה הקרן מחו"ל, ומדובר באותו כסף של הבעלים (עמ' 4 שו' 19), אולם דברים אלו לא זכו לכל עיגון ראייתי. לא הובא תצהיר מטעם התורם מירישווילי; לא הוצגו תרומות שהועברו מחו"ל לאותם מוסדות, חלק מהמוסדות הנתרמים כלל לא היו קיימים.

האם במקרה בו מראש, גם לשיטת הקרן ושילת –חמישה מתוך תשעה דיינים מנועים מלדון בעניין הקרן (למרות שבסיכומים נטען למניעות רק לשלושה) , ובינהם גם מזכיר בית הדין וסגנו– יש לפסול את המוסד כולו פסילה מוסדית? האם יש מקום לנתב את התיק לאותם ארבעת דיינים נותרים? אמנם מדובר בתוצאה קשה, אולם בנסיבות המיוחדות של המקרה, לנוכח עוצמת והיקף הקשרים; סכומי התרומות; מעמדם של האנשים המעורבים; השלב בו עלתה הטענה והעובדה כי הבקשה לאכיפת התנייה הועלתה על ידי הקרן – שכלל אינה צד לאותה תנייה, מחייבת לטעמי את המסקנה שבמקרה הנדון מתקיים טעם מיוחד כאמור בסעיף 5ג' לחוק הבוררות.

אמנם מודעת אני להלכה הקובעת כי: "לעניין "הטעם המיוחד" שבגינו יסרב בית המשפט לעכב את ההליכים נפסק "שזהו פתח מילוט צר, שרק במקרים חריגים עשוי לחלץ את המתקשר בהסכם מן החיוב להתדיין בבוררות (רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 162 (2002)). ואכן המקרים בהם הוכר בפסיקה "טעם מיוחד" המונע עיכוב הליכים הם מקרים חריגים, כגון כאשר עלה חשש שמא תניית הבוררות שנכללה בחוזה אחיד היא תניה מקפחת (רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769(2001)). או כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית והשלכה כללית ( בר"ע (מחוזי-ים) 381/04 לנדאו נ' עו"ד רסלר [פורסם בנבו] (2005)), וראו תא (ים) 3865-09-12 יורם פינקלשטיין נ' אבינועם רכס (20/12/12) [פורסם במאגרים] . אכן באותו מקרה, כמו גם בבש"א (ים) 4601/08 ההסתדרות הרפואית נ' פרו' יורם פינקלשטיין (10/03/2009) [פורסם במאגרים] נדחתה הטענה לפסילה מוסדית.

עם זאת, סבורה אני כי המקרה שלפנינו דומה עד מאוד לע"ע 0351/09 רמי וקנין נ' רמי פלר ואח' (25/2/2010) [פורסם במאגרים], שם אישר בית הדין האזורי עיכוב הליכים עקב תניית בוררות בפני הרב קרליץ, ובית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור וקבע שבשל הקשרים החברתיים והכלכליים שבין המשיב שם לרב קרליץ, יש לפסול גם את הבורר יהודה סילמן שמונה מטעם בית הדין של הרב קרליץ ולמעשה הכיר בפסילה המוסדית של בית הדין כולו. גם שם, כמו במקרה שלפנינו, המסקנה העובדתית היתה שלא הוכחה קרבה אישית המהווה צידוק לפסלות, אולם קיים "קשר כלכלי" בין המשיב לרב קרליץ, ודי בכך כדי להצדיק את הפסילה (להלן: "פס"ד וקנין").

וכך נקבע בפס"ד וקנין: "כאן מדובר בקשר כלכלי אשר אף שיש בו מידה של ריחוק וברור לנו שהוא לא התיימר להשפיע על הרב קרליץ או על מי מדייניו, הרי יש בו משום מראית של השפעה אפשרית אשר יש צורך למנוע אותה. מדובר בגוף תורם - המשרד לענייני חסד - שמר פלר עומד מאחוריו והוא התורם המשמעותי מבין התורמים לו. גוף זה תורם כספים לכולל "חזון איש" אשר בראשו עומד הרב קרליץ. אכן, אפשר שהתרומה הכספית אינה גדולה ביחס ומר פלר אינו מעורב בהקצאת התרומות, אך עצם קיומה של מעורבות הקשורה במר פלר שתוצאתה תרומת כספים לגוף בראשו עומד הרב קרליץ, מצדיקה למנוע מן הרב קרליץ - בין במישרין ובין באמצעות דיינים מבית הדין בראשו הוא עומד - מלהיות מעורב בהליך של בוררות שאחד הצדדים לו הוא מר פלר. לצורך העניין אין לנו ספק בנקיון כפיהם האישי של מר פלר, של הרב קרליץ ושל הרב סילמן, אך הקשר הכלכלי האמור - על אף היותו עקיף - עלול להראות כנגוע במשוא פנים או ניגוד עניינים באופן המצדיק מניעת קיומה של בוררות בבית דינו של הרב קרליץ שמר פלר הוא צד לה". (הדגשות שלי).

ראו גם חוות דעתו של השופט עמירם רבינוביץ בפס"ד וקנין, בסעיפים 8-9: "יש להניח שהידיעה שמר פלר תורם למוסד ששייך לרב קרליץ היא כיום "בידיעת הדיינים" קרוב לוודאי בשל הליך זה, אך חזקה עליהם שאין בכך כדי להשפיע עליהם במאומה. יחד עם זה מוצא אני מקום ללכת במקרה זה אחר דברי הרב קוק בספרו באר אליהו לפירוש הגר"א לשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ז. (לא), שזו לשונו:"... וממוצא דבר שמענו שהצדק היותר טוב בצדקת הדין הוא, שלא יהיה הדיין מכיר את שום אחד מהם (מבעלי הדין ע.ר.) ואת מעשיו, כדי שלא תערב כאן נטיה אחרת של שום דעה על עניינו של אחד מבעלי הדין, אלא יהיה כל אחד שקול בעיניו, והכרעת המשפט תהיה רק על פי הצדק של המשפט לבדו".
(9) דברים אלה מדברים בעד עצמם, ולפיהם רצוי שהדיין לא יהיה לו ידע על מי מבעלי הדין או הכרות עימם. במקרה הנוכחי יצא מן הסתם קול על תרומת המשיבים, לכולל "חזון איש" של הרב קרליץ, ואף שאין ספק בכושרו ויושרו של הבורר להתעלם מנתון זה, מצאתי כי יש מקום להחמיר, כדי שהכניסה להליך הבוררות תהיה משוחררת מכל חששות וספיקות".

אמנם הקרן ושילת בקשו לאבחן את פס"ד וקנין מהמקרה שלפנינו, בין היתר בטענה שמדובר בהסכם עבודה ולא בהסכם מסחרי כמו במקרה שלפנינו; נטען כי מדובר ברב קרליץ עצמו ולא במוסד כמו בי"ד של חב"ד; נטען כי מדובר בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה שאינה מחייבת את בית משפט זה. איני מקבלת טיעונים אלו. סבורה אני כי הראציונל של הדברים יפה גם יפה למקרה שבפנינו, ועל מנת למנוע משוא פנים או ניגוד עניינים או וכן להימנע ממצב בו הדיינים האחרים עומ דים בפניי מצב בלתי אפשרי, אין מקום להורות על אכיפת התנייה שבהסכם המשולש.

בעניין זה האחרון אפנה גם לדבריו של כב' השופט (בדימוס) רובינשטיין ברע"א 6115/13 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ (22/10/13) [פורסם במאגרי ם] (להלן: "פס"ד שפיר") שאמנם נאמרו מעבר לצורך ולמרות התוצאה אליה הגיע בית המשפט באותו מקרה, אך מהדהדים הם ולא ניתן להתעלם מהעומד מאחוריהם: "כשלעצמי סבורני, כי על דרך הכלל ראוי לו לְבּורר, כל בורר, אשר היה מצוי בקשרים כאלה ואחרים עם גורמים שונים, לרחק מלישב בבוררות בעניינם של אותם גורמים. גישתי זו יסודה באמרה שבתלמוד, בעניין הרחקת אדם המוּעָד לעבירה מזירת העבירה או מנסיבותיה כדי שלא ייכשל – "לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" ("לך לך – אומרים – הנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב"; ראו בבלי שבת י"ג, א', וכן בבא מציעא צ"ב, א'); ראו גם בש"פ 5668/07 חמדני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2007), אם גם בהקשרים אחרים. ועוד אמרו חכמים במשפט העברי על דברי הפסוק (ויקרא י"ח, ל') "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (בבלי יבמות ע"א, א'), כלומר תוספת סייגים להרחקה ולשמירה. בענייננו, להבדיל, אין המדובר בהרחקה מזירת עבירה, אולם העיקרון זהה – הימנעותם של צדדים מבחירת בורר המעורב עסקית עם מי מהם, והימנעותם של בוררים מדון בעניינם של צדדים שעמם ניהלו קשרים קודמים, אף אם קיימת הסכמה לכך, תמנע ותייתר העלאתן של טענות בדבר משוא פנים וניגוד עניינים וכן התדיינויות מיותרות באשר לאלה ".

וכאן בדיוק נכנסת האבחנה בין המקרה שלפנינו ולפס"ד שפיר, ואין לדעת מה הייתה תוצאתו של מקרה שפיר לו טענת הפסלות היתה מועלת בטרם הפנייה לבוררות כבמקרה שלפנינו, ולא בדיעבד, לאחר שהתקבל פסק הבוררות שעם תוצאותיו לא השלים המערער. וכך נאמר שם: " שהרי, אין לכחד, לעתים קרובות הסכמת הצדדים לקיומה של בוררות חרף קשרים קודמים תגיע כדי העלאת טענות כאמור, וענייננו יעיד. הרי בתוך עמנו אנו יושבים, וצד אשר ייצא מהליך הבוררות וידיו על ראשו, ייתלה לעתים בקשרים כאלה על מנת להעביר את רוע פסק הבוררות (לשיטתו). על כן, כאמור, יש למנוע מצבים אלה מראש. אמנם, לעתים יהיו מקרים חריגים שבהם הנסיבות הייחודיות עד מאוד יצדיקו התדיינות בפני בורר ספציפי שאינו עומד באמת מידה זו, למשל כשמדובר בבוררות המצריכה מומחיות ייחודית שאין כדוגמתה בנושא ספציפי, אולם לדידי יש לחתור לכך שמקרים אלה יהיו בגדר היוצאים מאוד מן הכלל. אכן, מדינה קטנה אנו ולעתים יחסרו מומחים שאינם מעורבים עם הצדדים או מי מהם, אך לטעמי במקרים כאלה עדיף לתור אחר – למשל – משפטן, רואה חשבון, כלכלן או מהנדס וכדומה, הכל לפי המקרה, שילמדו את החומר ויתעמקו בו גם אם אינם "מומחים מיוחדים" לנושא, כפי שעושים שופטים יום יום – מאשר ליטול סיכון שאחריתו מי ישורנה" (הדגשות שלי). במקרה שלפנינו – ניתן למנוע את המצב מראש ואין חשש כי הפנייה לבית משפט נעשתה רק בשל כך שהתוצאה לא נשאה חן בעיני התובע. ראו בעניין זה גם רע"א 8570/11 מנורה מבטחים חברה לביטוח נ' pacific attiude ltd ואח' , בסעיף י"ד (11/12/11) [פורסם במאגרים].

האם יש מקום לקבל את טענת ההשתק?

אמנם, כל הצדדים לבקשה הינם חברים באגודת חב"ד- שהוא "מושב עובדים של חסידי לובאוויטש", הקרן היא עמותה שהוקמה לתמוך בפעילות העוסקת "בהנגשת הערכים היהודים ברחבי העולם", שילת הוא "עסקן ידוע בחסידות חב"ד" וכל הפרטים לעיל מתוארים על ידי התובע בכתב תביעתו ואין מחלוקת שחלקם היה ידוע לו בטרם החתימה ; הפרויקט עתיד היה להיות מוקם בכפר חב"ד והיה עתיד להיות משווק לחברי הקהילה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 8.2.2017, בעמוד 15, שורות 21-26); בהסכם המשולש קיימת תנייה מתלה לפיה בטרם יצא הפרויקט אל הפועל יש לסלק את ההלוואה שניתנה על ידי הקרן שכזכור הוקמה לשם קידום "הנגשת ערכים יהודיים". כמו כן, על פי טענת התובע עצמו, הוא זה שפנה אל שילת (ראו סעיף 16 לכתב התביעה) והיה לו אינטרס שהקרן תקדם את הפרויקט,לכן הוא זה אשר פנה אליה וצירף אותה כצד לעסקה עם האגודה. כמו כן, שילת הדגיש בחקירתו כי "קרן מרומים היתה בחתימת ההסכם קרן גדולה מאוד בחבד. הסיפור שיש לנו קשר עם מר מזרחי קשור בתרומה גדולה שיש לקרן מרומים עם חבד" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 8.2.2017, בעמוד 7, שורות 31-32). יש לתת את הדעת לטענת שילת לפיה "... לא הינו עושים אף פעם הסכם שהבוררות שלו היא לא בפני ביה"ד חבד זה נוגד לתפיסת העולם שלנו, זה נגד הלכות שתושבי כפר חבד מחויבים להם. זה נוגד את השקפת עולמו הדתית של בעל הקרן" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 8.2.2017, בעמוד 13, שורות 24-26).

כמו כן לא ניתן להתעלם מקשריו האישיים של התובע שהינו חלק מהקהילה (עמ' 15 שו' 24); התחנך במוסדות חב"ד, מכיר את הדמויות המרכזיות בה, אביו היה חבר כנסת מטעם אגודת ישראל ואף הוא עומד בראש כולל הנשען על התרומות (ראו עמ' 17 שו' 10-27); לא ניתן להתעלם מכך שהתובע עצמו הודה שהתייעץ עם הרב ירוסלבסקי בטרם הגיש את התובענה שבפניי לבית המשפט (עמ' 19 שו' 13-19). לכן, התובע ידע גם ידע על הקשרים של האגודה, הקרן ושילת לבית הדין של חב"ד; אין זה מופרך להניח שתניות הבוררות היוו נדבך מרכזי וחשוב בהסכמים ויתכן אף שהאגודה לא היתה חותמת על ההסכם המשולש אלמלא היתה קבועה בה אותה תניית בוררות.

אולם, בנקודה זו ראוי לחדד ולהדגיש – כפי שכבר ציינתי מספר פעמים לעיל, האגודה כלל לא הגישה בקשה עצמאית מטעמה לעיכוב הליכים בשל תנייה זו, וביקשה להצטרף לבקשת הקרן ושילת, בקשה שלקרן ושילת לא היה כל מעמד להגישה. האגודה לא מסרה תצהיר בדבר נסיבות חתימת ההסכם המשולש; דבריה בעניין חשיבות התניה לא זכו לעיגון ראייתי. ומנגד – הקרן ושילת אינם יכולים לטעון שההסכם להחזר ההלוואה והסכם השותפות לא היו נחתמים לולא אותה תנייה, מהטעם הפשוט שבהסכם להחזר ההלוואה אין כל תניית בוררות ואילו הסכם השותפות כולל תניית בוררות שונה! אם אכן סעיף הבוררות היה לב ליבו של ההסכם, מדוע לא נכלל אותו נוסח בסהכמים שנחתמו עם הקרן?

ובנוסף ולחלופין, סבורה אני כי למרות ידיעותיו של התובע בדבר הקשרים בעת חתימת ההסכם (וראו דבריו בעמ' 18 שו' 4-12; שו' 22-24), הרי קשרים אלו התעצמו והתחזקו ממועד חתימת ההסכם ועד היום, כפי שהודה שילת בחקירתו (עמ' 4 שו' 5-17). דבריו של שילת לפיהם גם בעבר היו תרומות אולם אלו הוזרמו ישירות מחו"ל ולא באמצעות הקרן לא הוכחו; גם אם כך היה – אין ספק שהקרן הפכה להיות משמעותית ביותר למוסדות חב"ד, כפי שסקרתי בסעיף 44 לעיל; חלק מהקשרים וה מוסדות, והמשמעותיים שבינהם, כלל לא היו קיימים בעת חתימת ההסכמים, וראו נספח 1 לסיכומי התובע שהאמור בהם לא נסתר.

בהפ"ב (מרכז) 9271-06-13 ישעיהו איבי נ' סונול ישראל ואח' בע"מ (13/7/14) [פורסם במאגרים] נאמר: " יחד עם זאת, יתכן שינוי בנסיבות אשר יצדיק סטיה מהסכמה מוקדמת בדבר זהות הבורר, כדברי המלומדת אוטולנגי: "אכן הצדדים אשר הסכימו על אישיותו של הבורר ביודעם על קשריו הקודמים של הבורר עם אחד הצדדים, לא יוכלו לאחר מכן להתנגד לקיום הבוררות בפני אותו בורר: טענת מניעות תעמוד כנגדם. אולם אם חל שינוי במצב טענת מניעות אינה קיימת, ולכן יוכלו לבקש מביהמ"ש להשתחרר מהסכם הבוררות, או לבטל את הפסק" (שם בעמ' 456-457) ". במקרה שלפנינו שוכנעתי בשינוי בהיקף הקשרים, בעוצמתם, במעורבות המוסדות להם תורמת הקרן ואשר חברים בה דייני בית הדין של חב"ד או קרובים מדרגה ראשונה – ולפיכך ניתן להשתחרר מתניית הבוררות שבהסכם המשולש.

נקודות לקראת סיום

האם יש מקום לפצל בין הבוררות עם האגודה ולהתיר את קיומה בפני בית הדין הרבני של חב"ד, ואילו את הבוררות עם הקרן ושילת לנהל בפני בורר אחר או בפני בית המשפט? אזכיר כי התובע עצמו הצהיר שאין לו מניעה להתנהל עם האגודה בבית הדין של חב"ד (פרו' עמ' 18 שו' 3-12), ואילו הקרן ושילת הודיעו שהם מוכנים לכבד את ההסכם המשולש וכל החלטה שתתקבל ע"י ביה"ד תהא מקובלת עליהם.

אמנם מדובר בטענה שובת עין אולם אין בה ממש. למקרא כתב התביעה עולה שעיקר טענות התובע מופנות כלפי הקרן והעומד בראשה, שילת. למעשה טוען הוא שבשל העובדה שהסכם החזר ההלוואה והסכם השותפות עלה שרטון, ושבשלב כלשהו הבינה הקרן שאין יותר צורך בשירותיו, רק מסיבה זו לא נחתם ההסכם שאמור היה להיחתם מכוח ההסכם המשולש והקרן למעשה סיכלה את חתימתו. מבלי להביע דיעה באשר לנכונות הטענות, סבורה אני כי אין מקום לפצל את הדיון ויש לדון בסכסוך במקשה אחת. הוא הדין לעניין שילת – ובמקרה זה (בניגוד למסקנתי לגבי צירו ף הקרן ושילת לתניית הבוררות שבהסכם המשולש), אין כל מניעה מלצרף את שילת לתניית הבוררות שבהסכם השותפות , ראו בעניין זה עניין כץ שהוזכר לעיל; רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל בע"מ) ואח' מח (1) 397 (1.9.1993) [פורסם במאגרים]; רע"א 9452/06 נתן ליכטנשטיין נ' איי.אי.ג'י החזקות במשכנתאות בע"מ ( 14.1.2010) [פורסם במאגרים].

האם יש מקום בנסיבות המקרה לאכוף את תניית הבוררות שבהסכם השותפות, ולהורות כי הסכסוך כולו ידון בפני בורר שימונה על ידי ועד רבני חב"ד? סבורה אני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב, וזאת ממספר טעמים. ראשית – מדובר בתניה שנחתמה בין הקרן ושילת לבין התובע, ועליו מוטל הנטל לשכנע מדוע שלא לכבד אותה. זאת בניגוד לבקשה המקורית של הקרן ושילת, להצטרף לתניית בוררות שלא חלה עליהם במקור.

שנית – התובע בבקשתו ובסיכומיו הודיע כי ככל שלא תתקבל בקשתו העיקרית (לדון בפני בית משפט), אזי לחלופין מבקש הוא לאכוף את תניית הבוררות שבהסכם השותפות. התובע עצמו מודה כי מדובר בתניית בוררות "פוגענית פחות", לשיטתו. שלישית – הבוררות לא תתנהל בפני בית הדין של חב"ד, אלא בפני הגורם שימונה על ידי ועד רבני חב"ד. כפי שעולה מדבריי ומסקנותיי, שאלת ניגוד העניינים ומראית פני הצדק, שמהווה את הנדבך המרכזי בהחלטתי, כמו גם העמדת רבנ י חב"ד בפני מצב כמעט בלתי אפשרי, מאבדות מעוקצן בחלופה השנייה. רבני חב"ד לא יאלצו לפסוק בענייני הקרן וחזקה עליהם כי כאשר ממנים הם גורם שידון בסכסוך, יראו לנגד עינהם בין היתר גם את החלטה זו.

רביעית, יש לזכור כי אכן כל המעורבים בסכסוך הסכימו להתדיין על פי דין תורה; הסכימו להעביר את הסכסוך לבוררות; מכבדים הם את המוסדות הפנימיים והמקורבים לקהילה, כל עוד לא מדובר בגוף או בדיין הקשור בצורה כזו או אחרת לקרן ולעומדים בראשה. סמוכה ובטוחה אני כי ניתן לאתר גורם שכזה אשר יהא מקובל על הצדדים, ובכל מקרה לאחר קביעת הבורר על ידי ועד רבני חב"ד, תהא פתוחה בפני הצדדים הזכות להלין על בחירת המותב, בהתאם לסעיף 11 לחוק הבוררות אשר קובע בס"ק (א) כי ניתן להעביר את הבורר מתפקידו, כאשר אינו "ראוי לאמון הצדדים".

לסיום אעיר כי אכן ההסכמים שבפניי נחתמו על חברת מזרחי ולא עם התובע, אולם דומה כי הנתבעים זנחו טענותיהם אלו, לפחות בכל הנוגע לבקשה שבפניי; כן אעיר כי מעורבותה של חברת אורן (אם בכלל) אמנם עלולה להסביר מניע כזה או אחר בעמדתו של התובע, אולם אין להביאה בחשבון לצורך הדיון בבקשה זו, וכל שהנחה אותי מפורט בהחלטה זו.

סוף דבר

הבקשה לעיכוב הליכים מתקבלת; הסכסוך כולו יועבר לבוררות על פי המנגנון הקבוע בהסכם השותפות. לאור התוצאה אליה הגעתי ומסקנותיי כמפורט לעיל, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ח, 08 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.