הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו 26

מספר בקשה:1
לפני
כב' השופטת חנה פלינר

מבקש

ד"ר עו"ד שמואל סעדיה
בעצמו ו/או ע"י עו"ד עמית המפל

נגד

משיבים

  1. בנק מזרחי טפחות תל אביב סניף אל על 20407
  2. דורית לוז
  3. דוד פולק

ע"י ב"כ עו"ד מיטל מזוז

החלטה

בפני בקשה למתן צו מניעה זמני במסגרתה התבקש בית המשפט לאסור על המשיבים לסגור את חשבון המבקש כפי שהודע לו במכתב המשיב 1 מיום 29/11/16, ראו נספח ז' לבקשה ( להלן: "מכתב הסגירה" ו/או "נספח ז").
כמו כן התבקש בית המשפט ליתן צו האוסר על המשיבים לחדול ממתן שירותים בנקאיים שוטפים ופתיחת חשבונות וחשבונות נאמנות כמפורט בהמרצת הפתיחה; לחייב את המשיבים להציג צילומי מצלמות מהאירוע נשוא התובענה וקלטת שיחה שנערכה בין נציג הבנק למבקש ביום 28.11.2016; לחייב את המשטרה להגיש צו מטעמה המאשר כי המבקש ( ולא המשיבים) הוא שהזמין את המשטרה ביום האירוע; ליתן כל סעד או צו מתאים לפי שיקול דעתו של בית המשפט ( להלן: "הבקשה").

במסגרת התובענה העיקרית שהוגשה יחד עם הבקשה לצו זמני, התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה קבוע וכן להצהיר כי המבקש זכאי להמשיך לקבל מהמשיבים 1-3 שירותי בנקאות וכיבוד חשבון בנק עסקי על שם המבקש שמספרו 339526 ( להלן: "החשבון העסקי") וכן לחייבם להפקיד שיק בנקאי על סך 200,000 ₪ לחשבון.

יוער כי הבקשה והתובענה נפתחו במקור בבית המשפט השלום בתל אביב. בדיון שנערך ביום 21.12.2016, הסכימו הצדדים למחוק את הבקשה לסעד זמני הקודמת שהוגשה לתיק ביום 7.12.2016, ובית משפט קמא העביר את התיק העיקרי מפאת חוסר סמכות עניינית לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי תל אביב. בשולי ההחלטה מיום 21/12/16 נקבע כדלקמן: "הצדדים הסכימו כי החלטת הבנק על סגירת חשבונו של המבקש תיכנס לתוקפה רק ביום 15/1/17 – והכל כמובן בהיעדר החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי ".

בהתאם להחלטה זו הוגשה התובענה והבקשה שבפניי, בה התבקש סעד במעמד צד אחד, וזאת ביום 10/1/17. הבקשה הובאה לעיוני ביום 12/1/17; סברתי כי לנוכח הזמן שחלף ממועד הדיון בבית משפט קמא ועד הגשת הבקשה (כעשרים יום), ונוכח טענה בדבר משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אין מקום ליתן צו במעמד צד אחד, אולם הארכתי את המועד לסגירת החשבון עד ליום 22/1/17; הבקשה הועברה לתגובת המשיבים, ואלו הביעו את התנגדותם למבוקש, תוך העלאת טענת שיהוי; ביום 19/1/17 התקיים דיון במעמד הצדדים, ומאחר וניסיונות הפשרה לא עלו יפה, נחקרו המצהירים על תצהיריהם והוגשו סיכומים לעניין הצו הזמני, זאת לאחר שקבעתי כי הצו הארעי יוותר בתוקפו עד למתן החלטה בבקשה. משהוגשו כאמור הסיכומים, להלן הכרעתי.

גרסת המבקש לאירועים וטענותיו:

המבקש הינו עורך דין במקצועו ובעל משרד עורכי דין בתל אביב זה העשור הרביעי, לטענתו ( להלן: "עו"ד סעדיה" או "המבקש") כאשר מנהל משרדו במשך כ-15 שנה הוא עו"ד המפל ( להלן: "עו"ד המפל"; לשם הנוחות להלן ביחד: "שני עוה"ד"). יש לציין כי המבקש מפרט באריכות את הרקורד שלו, אולם לא מצאתי כי יש להידרש לכך לצורך בקשה זו. עוד אציין כי הן בבקשה והן בסיכומים מבקש המבקש לשוות למקרה גוון ציבורי או דיון בשאלה בעלת משמעויות רוחביות, אולם אין בכך ממש ומדובר בסכסוך פרטני שבין לקוח- הוא המבקש, לבין המשיב – נותן השירות, בנק במקרה הנדון, על כל המשתמע מכך.

המשיב מס' 1, בנק מזרחי טפחות בע"מ ( להלן: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי המפעיל את סניף מס' 407, סניף בית אל-על ( להלן: "הסניף" או "סניף אל-על"). המשיבה מס' 2, הגב' דורית לוז הינה מנהלת הסניף והמשיב מס' 3, מר דוד פולק הינו סגן מנהל הסניף ( להלן: "לוז" ו-"פולק" בהתאמה) (לשם הנוחות שלושתם יחדיו, להלן: "המשיבים").

לטענת המבקש, קשרי עבודה עם הבנק נמשכים מזה כ-12 שנים. לפני כשנה החל , לטענתו, בניהול חשבונותיו בבנק לרבות חשבונו העסקי, שימוש בפנקסי שיקים, מתן הוראות קבע, שימוש בכרטיסי אשראי וכדומה. אופן העבודה התבצע כך שעו"ד המפל נמצא בקשר עקבי ושוטף מול פקידי הבנק ואילו המבקש מגיע לבנק בעיקר לשם חתימה על מסמכים. לפני מספר חודשים פנה ע ו"ד המפל לבנק בבקשה לפתיחת חשבון נאמנות, בהתאם לכללים מס' 39 ו- 41 לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה) התשמ"ו-1986, לשם הפקדת כספים בנאמנות עבור לקוחות המשרד. לטענת המבקש תהליך זה התעכב ולא טופל כיאות, ובשלב כלשהו הציעו המשיבים לפתוח חשבון פיקדונות ( להבדיל מחשבון נאמנות). בסעיף 12 לבקשה נאמר כי "בלית ברירה" הסכים המבקש להצעה ועו"ד המפל העביר לבנק את כל הניירת הדרושה, ראו נספח ג' לבקשה.

עוד טוען המבקש כי הבנק הציב דרישה לפיה עליו להתייצב באופן אישי לצורך חתימה על מסמכים, והגם שדרישה זו אינה סבירה ומקובלת, הסכים הוא לסור לסניף ולחתום על הטפסים הנדרשים. המבקש טוען כי התייצב בסניף שלוש פעמים אולם הבנק התרשל בטיפול בפתיחת חשבון הפיקדונות ולא הכין את הניירת הדרושה.

הביקור האחרון שנערך לצורך פתיחת החשבון התרחש ביום 27.11.2016 , הוא יום האירוע שהוביל לשיגור מכתב הסגירה (להלן: " יום האירוע"). במועד זה הגיעו המבקש ועו"ד המפל לסניף לצורך החתימה על המסמכים ופתיחת החשבונות שהתבקשו. לטענתם התחוור להם באותו מועד כי המסמכים אינם מוכנים לחתימה והשיקים המיועדים לחשבון הנאמנות או חשבון הפיקדונות אינם מופקדים או נפרעים. המבקש ועו"ד המפל טוענים כי המתינו לקבלת שירות בין השעות 14:00 ל-15:00, אך כאשר פולק התפנה הוא נכנס לישיבת צוות שהתקיימה במשרדה של לוז. או אז נגש המבקש אל חדרה של לוז, כשהדלת הייתה פתוחה ( עניין זה במחלוקת ע"י הצדדים, ראו פירוט בהמשך), נקש על הדלת והוזמן מכללא להיכנס, הסביר את המצוקה הגדולה אותה הוא חש כלקוח הבנק, בין היתר, בפני פולק. בתגובה ביקשה לוז מפולק לצאת ולטפל בפתיחת חשבון הפיקדונות ואילו האחרון סירב בתוקף, כך לשיטת המבקש.

בשלב זה טוען המבקש כי זלצברג, עובד נוסף ששהה בישיבה בחדר המנהלת, החל לצעוק ולקלל ( ראה: סעיף 22 לבקשה) באומרו: "אתה בכלל לא עורך דין", "תעוף מפה", "אידיוט", "אני אעיף אותך", "איך הפכת עורך דין", "אפס" וכדומה, תוך שהוא דוחף (בעזרתו של פולק) את המבקש בצורה כוחנית ויורק עליו. נוכח המאורע, הוזמנו איש הביטחון של הבנק וכוחות המשטרה. יצוין כי עניין זהות מזמין המשטרה נותר במחלוקת הצדדים.

למחרת היום שיגר המבקש מכתב תלונה למנכ"ל הבנק ( ראו נספח ו' לבקשה) וביום 29.11.2016, שיגר הבנק למבקש מכתב מטעמו- הוא כאמור נספח ז' נשוא הבקשה שלפני, בעניין חשבונות מס' 339526 ו-374429, במסגרתו התבקש המבקש לסגור את החשבונות, לכסות יתרת חובה , להחזיר את פנקסי השיקים וכרטיסי האשראי, לאסוף את השיקים ( ראה: פירוט בסעיף 5 לנספח ז') שנותרו בסניף חרף אי קיום החשבון. במסגרת המכתב נימק נציג הבנק את ההחלטה לסגירת החשבונות:
"התבטאויותיך כלפי פקידים בסניף, המהומות שאתה מחולל לעיתים ואופן ניהול החשבון על ידך, הופכים את נכונותנו לעבוד איתך לבלתי אפשרית. אין זה מקובל כי לקוח ינהג כך, יטריד פקידים בצורה זו בה אתה נוהג לעשות כן ובתדירות בה אתה עושה זאת.
בנסיבות האמורות לעיל, אנו פונים אליך כי תפעל כאמור בסעיף 2 לעיל ותסגור את החשבונות בסניפנו תוך 30 יום ממשלוח מכתב זה. באם לא תוסדר סגירת החשבון על ידך ייסגר החשבון על ידינו. אחריות לכל נזק שייגרם לך בנסיבות אלו עקב סגירת החשבון, על ידינו מוטלת עליך בלבד".

לאור ההתפתחויות כפי שתוארו לעיל, הוגשה כאמור התובענה במקור לבית המשפט השלום בתל אביב. באותה תובענה, כמו גם בתובענה שבפניי, טוען המבקש כי הבנק לא קיים את מחויבותו כתאגיד בנקאי ולא פתח חשבונות הנאמנות כפי שנדרש באופן שגרם להכשלת תפקידו כעורך דין ובניגוד לחובתו המוגברת לתום לב ונאמנות, בניגוד להוראת סעיף 2( א) לחוק הבנקאות ( שירות לקוח), התשמ"א-1981 ( להלן: "חוק הבנקאות").

לגרסת המבקש הבנק דרש שהוא ( ולא מי מטעמו) יחתום בסניף, בפני בנקאים על כל מסמך בנקאי וזאת בחוסר סבירות ובניגוד להתנהלות בנקאים אחרים עימם עבד המבקש בעבר, שאפשרו שהמסמכים יחתמו בפני עורך דין; כמו כן, מלין המבקש כי קיים קושי ביצירת קשר טלפוני עם נציגי הבנק בסניף זה.
לשיטת המבקש, היה על הבנק להמתין עד לסיום הבדיקה של הנהלת הבנק ולא לשגר את נספח ז' אשר לשיטתו מנוגד למושכלות יסוד בדיני נאמנות ושליחות ולהסכם תחילת התקשרות.

כמו כן, המבקש גורס כי ככל שתופסק הפעילות בחשבון ייגרם לו נזק רב, טרחה, אובדן זמן והוצאות הכרוכות בהעברת חשבון לסניף אחר והעברת הוראות הקבע לחשבון אחר ועוד. בנוסף, טוען הוא כי הדבר עלול לגרום לאי הפקדת שיקים או משיכת שיקים מחשבון סגור והשלכות משפטיות שונות וחמורות וכן נזקים לצדדים שלישיים בפרט בשל אי הפקדת שיק על סך 200,000 ₪ שניתן לו בנאמנות ואשר אינו מניב ריבית, כל זמן שאינו מופקד בחשבון.
לשיטת המבקש פעולות הבנק מהוות עבירות מסוג " איומים", "סחיטה באיומים", "דין תקיפה סתם", "שיבוש מהלכי משפט", "הדחה בחקירה" כמשמעותן בחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן הוצאת לשון הרע כנגדו. משכך, התבקש בית המשפט לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ויש ליתן את הצווים הזמניים המבוקשים בבקשה.

גרסת המשיבים לאירועים וטענותיהם

לשיטת המשיבים, במהלך התקופה בה ניהל המבקש את החשבון בסניף הבנק, נודע הוא כ"לקוח בעייתי ומטריד, מציק ואף מעליב את עובדי הסניף, התנהלות המבקש היתה כזו שבכל פעם שהמבקש היה פוקד את הסניף, העובדים היו חשים מאוימים אך ורק מעצם נוכחותו" (ראו סעיף 23 לתגובה). כך למשל מפרטים המשיבים כי המבקש התבטא כלפי העובדים באמירות מבזות, כגון: "פישרית קטנה לא תטפל לי בחשבון", "את לא יודעת לעבוד", "איך אתם מחזיקים אחת כזאת". גם לפולק, מנהל התחום, קרא בזלזול "פקיד זוטר". כמו כן, טוענים המשיבים כי המבקש הניח תחת דלת הכניסה החיצונית של סניף הבנק מעטפה הכוללת המחאות ועליה נכתב "רחל פתיחת ח-ן נאמנות שלושה שיקים" זאת עת שבתוך המעטפה היו ארבעה שיקים בסך כולל של 440 ₪, כאשר כל עובר אורח יכול לקחת את המעטפה. על כן, פנה הבנק לעו"ד המפל והבהיר כי יש לגשת אל הסניף לשם לקיחת השיקים וחתימה על מסמכים ככל ורצונו לפתוח חשבון.

חרף האמור, לפי גרסת המשיבים התעקש עו"ד המפל לפתוח חשבון נאמנות מבלי שהמבקש יתייצב בסניף; עו"ד המפל ביצע פעולות בחשבון אולם מאן הוא לקחת את השיקים אשר ניתנו למבקש בנאמנות; המסמכים שהגישו שני עורכי הדין חלקיים ואינם מאפשרים את פתיחת חשבון הנאמנות ( ראו פירוט המסמכים החסרים בסעיף 28 לתגובה), כאשר לאורך כל הדרך הובהר לשני עורכי הדין כי ללא קבלת כל המסמכים הדרושים וחתימה על המסמכים לפני פקיד הבנק, לא ניתן יהא לפתוח חשבון נאמנות. באשר לחשבון העסקי טוענים המשיבים כי סוכם שהמבקש יתייצב בבנק כדי לחתום על המסמכים תוך הדגשה כי המדובר בחשבון עסקי ולא נאמנות ביום 17.11.2016 ועד לשעה 14:30 . בניגוד לסיכום התייצב המבקש בבנק רק בחלוף 10 ימים מהמועד בו התחייב, הוא יום האירוע.

ביום זה ביקש המבקש לפתוח חשבון נאמנות בנוסף לחשבון העסקי, בשלב זה הסביר לו פולק כי לא ניתן לבצע פעולה זו מאחר וחסרים מסמכים כאמור, וחזר לישיבת הצוות במשרד לוז וסגר את הדלת אחריו. או אז התפרץ המבקש לישיבה בכוחניות, תוך שהוא צועק ומשתולל באופן שגרם להפסקת הישיבה.
פולק ולוז ביקשו מהמבקש לצאת את החדר אך הוא התעלם מבקשותיהם. או אז הובהר למבקש כי במידה ולא יעזוב את החדר יקראו לאבטחה, אך זה האחרון המשיך למנוע את התנהלות הישיבה. המשיבים טוענים כי עד שהגיעה האבטחה מנע המבקש תנועה חופשית בחדר, ולאחר שהועבר לרחבת הסניף, סירב הוא לעזוב את המקום תוך שהוא צועק "אני אבוא כל יום אטריד אתכם בכל נושא לא אתן לכם מנוחה כל יום תראו אותי בסניף" ( ראו סעיף 39 לתגובה). לשיטת המשיבים, רק לאחר שהוזמנה המשטרה ולאחר ששוחח עם השוטרים הסכים המבקש לעזוב את הסניף. נוכח האירוע הגישו שישה עובדים מטעם הבנק תלונות במשטרת ישראל כנגד המבקש בגין איומים, הסגת גבול פלילית ותקיפה סתם ( ראו אישורי הגשת תלונה במשטרת ישראל, נספחים 2 א עד 2 ו לתגובה).

על רקע האירועים הללו טוען הבנק כי נוכח האלימות המילולית והפיזית של המבקש כלפי עובדיו, במשך תקופה לא מועטה, הוחלט ע"י הבנק לפעול לסגירה יזומה של חשבונותיו בהתאם לסעיף 20 להוראות ניהול בנקאי תקין 432- " העברת פעילות וסגירת חשבון של לקוח". לטענת הבנק המדובר בהחלטה סבירה ומידתית בנסיבות העניין, אשר עומדת בתנאי הדין, בפרט סעיף 2( א) לחוק הבנקאות ( שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ( להלן: " חוק הבנקאות") והפסיקה. משכך טוענים המשיבים כי סיכוי התובענה קלושים, ומסיבה זו בלבד יש לדחות את הבקשה לצווים זמניים. בעניין זה האחרון טוענים המשיבים כי הצווים המבוקשים, לפחות בחלקם , הינם בבחינת צו עשה (שיורה לבנק לפתוח למבקש חשבונות וחשבונות נאמנות), וזאת במסווה של צו מניעה. לטענת המשיבים נטל ההוכחה המוטל על מבקש צו עשה זמני גבוה יותר, והמבקש לא עמד בו. עוד טוענים המשיבים סעיף 2( א) לחוק הבנקאות אינו חל במקרה של פתיחת חשבון נאמנות ולכן אין לביהמ"ש סמכות לחייב פתיחת חשבון מסוג זה וכי הבנק רשאי לסרב לפתוח חשבון כאשר נפגע האמון ביחסי הבנק והלקוח כפי בענייננו.

מעבר לסיכויי התביעה הקלושים, טוענים המשיבים כי גם יתר התנאים הנדרשים לצורך מתן סעד זמני אינם מתקיימים במקרה הנדון (מאזן הנוחות; ניקיון כפיים; שיהוי).
לשיטת המשיבים, לאחר ההליך בבית משפט שלום ניהלו הצדדים משא ומתן לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, חרף זאת הגיש המבקש את הבקשה למתן סעד ארעי וזמני במעמד אחד, בחוסר תום לב ותוך שיהוי ניכר שאינו מוצדק – חמישה ימים בלבד בטרם פקיעת המועד המוארך לכניסת הודעת הביטול לתוקף, ובחלוף 20 יום ממועד הדיון בבימ"ש שלום .

באשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי לא יגרם למבקש כל נזק מסגירת החשבון; כי עמד לרשותו פרק זמן מספק לצורך העברת חשבון לבנק אחר בצורה מסודרת והוכח כי המבקש לא ביצע כל פעולה על מנת לבצע העברה שכזו. בנוסף ולחלופין נטען כי ככל שהתובענה העיקרית תמצא מוצדקת, אזי ניתן לפצות את המבקש עבור הנזקים שיגרמו לו בהעתקת החשבון. בנוסף ולחלופין טוענים המשיבים כי יש לדחות על הסף את התובענה והבקשה לצווים זמניים ככל שמופנית היא למשיבים 2-3 וזאת בהעדר יריבות ומאחר ולא מתבקש כל סעד אופרטיבי כנגדם.

תשובת המבקש לתגובת המשיבים

בתשובתו חוזר המבקש על האמור בבקשה, ומגיב לטענות המשיבים. באשר לטענת השיהוי גורס הוא כי מדובר בטענה חסרת בסיס מאחר והבקשה הוגשה בטרם פקיעת הצו וכי פרק הזמן שחלף עד להגשת הבקשה נוצל למשא ומתן בין הצדדים; המבקש מכחיש את האמירות המיוחסות לו כלפי פקידי הבנק , מזכיר שוב את פועלו למען הציבור וחוזר על טענתו לפיו עו"ד המפל הוא שהיה בקשר עם נציגי הבנק ולא הוא. המבקש טוען כי לא בכדי לא הוגש תצהיר מטעם הנציגה היחידה עמה היה המבקש בקשר שנכח בבנק- הגב' רחל אמרנט ( להלן: "רחל"). המבקש דוחה את טענות המשיבים בעניין צווי עשה שכן לשיטתו מבקש הוא לשמר מצב קיים, הוא מתן שירות בנקאי - ומדובר בצו מניעה ולא צו עשה, על כל המשתמע מכך.

הדיון בפניי והמסמכים והבקשות שהוגשו לאחריו

ביום 19.1.2017 קיימתי דיון בבקשה דנא, במסגרתו נחקרו עו"ד המפל, המבקש והמשיבים 2 ו-3. דיון זה התקיים לאחר שניסיונות להביא את הצדדים לכדי פשרה, אם דיונית אם מהותית, לא צלחו. בתום הדיון הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב וכן הארכתי את המועד להפקעת הצו הזמני עד למתן החלטה בבקשה זו.

ביום 26.1.2017 הוגשו סיכומי המבקש במסגרתם חזר על המפורט בבקשה וכן טען כי הוצאו בחשבון זה " עשרות פנקסים ומאות שיקים" (סעיף 32 לסיכומי המבקש); כי מאז שיחת הטלפון (01/2017 ׂ) הפעילות בחשבון גדלה לשיטת המבקש; כי על הבנק היה להביא את תצהירו של זלצברג וכי יש לזקוף לחובתם אי הבאת תצהיר זה; כי המבקש ועו"ד המפל לא נחקרו אודות המאורע כלל; כי המשיבים מחזיקים את המבקש כ"בן ערובה" מאחר ואינם מפקידים שיק בסך 200,000 ₪ אשר נמצא בידיהם; כי עדות המשיבים 2-3 הייתה בלתי אמינה; כי ככל שלא תתקבל הבקשה יעלה הדבר לכדי לשון הרע כנגד המבקש.

לחילופין, העלה המבקש דרישה חלופית לראשונה בסעיף 52 לסיכומיו והציע את " המתווה המידתי", כהגדרתו, במסגרתו ינתן ייפוי כוח לעו"ד המפל לפעול בשם המבקש, דבר אשר יצמצם את הגעתו של המבקש לבנק ויגשים את חובת הבנק ליתן שירות בנקאי. לחילופי חילופין, ככל שיאלץ המבקש לעבור לסניף אחר בקרבת משרדו מבקש הוא לחייב את המשיבים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כחוק.

ביום 7.2.2017 הוגשו סיכומי המשיבים במסגרתם חוזרים המשיבים על האמור בתגובה. כמו כן, מציינים כי לשיטתם, אין מקום לדון במסגרת בקשה זו בטענות החלופיות אותן העלה המבקש בסיכומיו ודחו את ה"מתווה המידתי".

המבקש הגיש סיכומי תשובה שלא התקבלו לתיק עקב חריגה ממכסת העמודים; הוריתי על הגשה חוזרת של הסיכומים, והמבקש שוב חזר על הצעותיו אשר ייתרו, לשיטתו, את ההכרעה בבקשה. המבקש לא הסתפק בהגשת הסיכומים והגיש מספר בקשות נוספות, למתן אורכה לניהול משא ומתן בין הצדדים ואף למינוי מגשר. בין היתר נטען למצב רפואי קשה של המבקש אשר מונע ממנו בשלב זה לבוא בדברים עם הבנק. דחיתי בקשות אלו וראו החלטותיי המפורשות. סברתי כי לצדדים ניתנה שהות ממושכת לבוא בדברים (למעשה מיום האירוע ומכתב הסגירה, מעל כחודשיים ימים); סברתי כי בית המשפט מיצה את ניסיונות הפשרה בשני הדיונים שהתקיימו; סברתי כי לנוכח עמדת הבנק, המסרב לגיבוש הסכם פשרה או לגישור, לא ניתן לכפות עליו מנגנון זה. משכך, יש להכריע בבקשה התלויה ועומדת.

ההכרעה

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת:
"הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

כידוע, לצורך הכרעת בית המשפט במסגרת בקשה למתן סעד זמני יש לשקול שני תנאים:
האחד, מהם סיכויי התביעה העיקרית על בסיס המסמכים המונחים בפני ביהמ"ש וכדרישת תקנה 362 לתקנות- "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה"; והשני, לטובת מי נוטה מאזן הנוחות, כאשר על כפות המאזניים יש לשקול מה הנזק שיגרם לכל אחד מהצדדים במידה ויעתר ביהמ"ש לבקשה למתן סעד זמני ובמידה שלא. בנוסף, יש לשקול שיקולים כללים המתחייבים מבקשה למתן צו זמני, וביניהם שיהוי וניקיון כפיים.

לעניין זה ראוי להביא את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 5223/15 מזרחי נ' עו"ד ורסנו לי ( פורסם במאגרים המשפטיים, 10.8.2015) מפי כב' השופט יורם דנציגר בעמוד 5 להחלטתו:
"מובן שבשלב זה, של בחינת הסעד הזמני, אין בית המשפט הכריע את גורל התביעה, כפי שנטען, אלא שבית המשפט פעל כמיטב חכמתו להערכת סיכויי התביעה תוך שקילת מאזן הנוחות שבין הצדדים. שיקולים אלו, שביניהם קיימת כידוע " מקבילית כוחות", הם המכריעים את גורל הבקשה לסעד זמני [ ראו למשל: רע"א 5982/14 יהודה נ' חוגי [פורסם בנבו] פסקה 9 (27.11.2014); רע"א 3237/13 גילי ויואל עזריה בע"מ נ' החברה הכלכלית אשקלון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (12.5.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 915-914, מהדורה אחת עשר, 2013".

בחינת התנאי הראשון – סיכויי התביעה
על מנת לבחון את סיכויי התובענה עלינו לבצע בחינה משפטית ובחינה עובדתית. כזכור, בתובענה העיקרית מבקש המבקש להצהיר כי פעולת סגירת החשבון אינה כדין ויש להורות על הבנק את המשך מתן השירות. לפיכך, מבחינה משפטית עלינו לבחון באילו מקרים רשאי הבנק, אם בכלל, לסרב ליתן שירות כלשהו. בשלב השני – יש לבחון עובדתית מהי הגרסה שהתבררה לגבי האירוע שהתרחש ושהוביל למשלוח מכתב הסגירה, והאם נופל הוא בגדר המקרים המצדיקים סירוב ליתן שירות בנקאי.

סעיף 2( א) לחוק הבנקאות קובע כי מוטלת על הבנק חובה ליתן שירותים מסוימים, כדלקמן:

"2(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:
...
(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:
( א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;
( ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
...
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."

סעיף 20 להוראות ניהול בנקאי תקין 432 – מסדיר כיצד על הבנק לפעול במקרה של "העברת פעילות וסגירת חשבון של לקוח", כדלקמן:
"20 (א) החליט הבנק לסגור את החשבון, ישלח ללקוח הודעה בכתב. הבנק יפרט בהודעה את הסיבות לסגירת החשבון ויציין כי לא מתקיימים התנאים המחייבים את הבנק לנהל את החשבון בהתאם לאמור בסעיף 2( א) של חוק הבנקאות ( שירות ללקוח), התשמ"א-1981.
הבנק יודיע ללקוח מהן הפעולות הנדרשות ממנו בהתאם לאמור בהוראה זו, ורשאי הוא לדרוש את סיום הצעדים לא פחות מ-30 יום מתאריך משלוח ההודעה. סיים הלקוח להסדיר את הצעדים הנ"ל תוך 30 יום, כנדרש, ייסגר חשבונו במועד זה ויחולו ההוראות המפורטות בסעיף 12 ו- 15-18.
לא פעל הלקוח לפי דרישת הבנק בנדון תוך 30 יום מתאריך משלוח ההודעה, רשאי הבנק להפסיק את פעילות הלקוח בחשבון. אולם, אם פעילות הלקוח בחשבון עלולה לגרום הפסד כספי לבנק, יהיה הבנק רשאי להפסיק את פעילות הלקוח בחשבון ממעוד משלוח ההודעה לפי סעיף קטן ( א)".

הבנק מפנה בסעיף 53 לתגובה לרע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמחיה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ ( פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 1.11.2015) ( להלן: "עניין עמותת איעמאר") שם קבע כב' השופט נועם סולברג, כדלקמן (סעיף 14 לפסק הדין :

"בית משפט זה טרם עסק במישרין בשאלה מתי יחשב סירוב כסירוב סביר, ואולם השאלה נדונה בספרות ונתעוררה במספר פרשות שנדונו בבתי המשפט המחוזיים ( ביחס לאיסור הנקוב בחוק הבנקאות). ממקורות אלו עולה כי ההלכה שנתגבשה מסתייעת בעקרונות המשפט המנהלי, ומעניקה לבנק מתחם סבירות כדי להפעיל את שיקול דעתו בעניין. באשר לקשת המקרים האופיינים לקבלת החלטה סבירה בדבר סגירת חשבון, הוזכרו מקרים של התנהגות בלתי הוגנת או רשלנית מצד הלקוח בניהול חשבונו, באופן הגורם נזק לבנק או לציבור – בין אם מדובר בפעילות בלתי חוקית הקשורה להלבנת הון, מימון טרור, פעילות ספקולטיבית וכיוצא באלה. מקרים נוספים קשורים להתנהגותו הספציפית של בעל החשבון ויחסו לפקידי הבנק, כגון התנהגות לא הוגנת, שימוש באלימות פיזית או מילולית מצדו כלפי פקידי הבנק, או אפילו איום בנקיטת אלימות פיזית או מילולית ( ראו ר' בן אוליאל, דיני בנקאות ( חלק כללי) 433 (1996); ה"פ ( מרכז) 11043-12-08 קפלן שיווק בשר בע"מ נ' בנק אגוד לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 3 (23.4.2009); ת"א ( חיפה) 19332-12-11 שלש נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 23 (18.2.2014); ת"א ( תל אביב-יפו) 11134-11-12, לד אביבים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, [ פורסם בנבו] פסקאות 4-5 (8.5.2013); ה"פ ( נצ') 29308-03-15 בוסתן החרמון למסחר בע"מ נ' בנק הפועלים סניף 744, [ פורסם בנבו] פסקה 10 (13.4.2014), ועוד). בכל המקרים האמורים, נטל ההוכחה לסבירות הסירוב מוטל על הבנק. אין די בחשש ערטילאי ואין די בטענה כללית וסתמית, כי קיים חשש להתנהלות בלתי תקינה בחשבון, אלא על הבנק להצביע על מעשים ופעולות קונקרטיות שיש בהם כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי. יחד עם זאת, שותף אני לעמדה לפיה הבנק איננו צריך לנהל חקירה ולא לנקוט פעולות אכיפה מחמירות יתר על המידה, וכי אין להטיל עליו להוכיח את הדברים ברמה ההוכחה הנחוצה במשפט האזרחי, קרי מאזן ההסתברויות, אלא ברמה פחותה ממנה ( התואמת במידת מה את ההלכה בדבר שימוש הרשות המנהלית בראיות מנהליות לשם קבלת החלטה במסגרת מתחם שיקול דעתה)."

אביא גם דבריו של כב' השופט ערפאת טאהא, בה"פ ( נצרת) 29308-03-15 בוסתן החרמון למסחר בע"מ נ' בנק הפועלים סניף 744 ( פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 13.4.2015) ( להלן: "עניין בוסתן החרמון למסחר") אליהם מפנים המשיבים בסעיף 54 לתגובה: " ... ניתן להצביע על שתי קבוצות מקרים הנופלות לגדר המונח " סירוב סביר" שבסעיף 2 לחוק..... הקבוצה השנייה כוללת מקרים הנוגעים להתנהלותו האישית של בעל החשבון ויחסו לפקידי הבנק. כך למשל, התנהגות לא הוגנת מצד הלקוח, שימוש באלימות פיזית או מילולית מצידו כלפי פקידי הבנק, או אפילו איום בנקיטת אלימות פיזית או מילולית כלפי הבנק או פקדיו , ייחשבו כסיבה סבירה המצדיקה סגירת החשבון".

ומההלכה ליישומה, תוך בחינת התשתית העובדתית הדרושה

במקרה שלפנינו שוכנעתי על סמך הראיות שבפניי ולצורך הערכת סיכויי התובענה בשלב בו אנו נמצאים, כי אכן התנהלותו של המבקש, הן לפני האירוע המדובר, הן במהלכו והן לאחריו, מצדיקה את סגירת החשבון . וראוי להזכיר – פעילות של סגירת ח שבון הינה בניגוד לאינטרס הכלכלי של הבנק; שאיפתו של הבנק הינה למקסם את לקוחותיו, כפי שהעידה לוז בעמ' 15 שו' 7-8: "ניסתי כל שביכולתי להכיל את הלקוח. האינטרס שלנו, המדיניות שלנו כבנק, היא לא לסגור חשבונות. אנו חפצים בלקוחות. זה עד אותו אירוע חמור שאמרתי די" . סבורה אני כי הבנק לא נהג בחופזה כלפי המבקש ובחר להבליג על התנהלותו כפי שמשתקפת במוצגים 1-4 ובעדויות אליהן אתייחס להלן. משלוח מכתב הסגירה נעשה לאחר שמבחינת הבנק כלו כל הקיצין, וסבורה אני כאמור כי הבנק היה רשאי להביא את היחסים לידי סיום מבלי להמתין לבדיקת נציב התלונות של הבנק.

בטרם אתייחס ספציפית לאירועים, יש לדחות את טענת המבקש לפיה אין הוא נוהג לבקר בסניף ואיש הקשר מטעמו הוא עו"ד המפל . במסגרת החקירות הובהר כי עו"ד המפל אינו מיופה כוח בחשבון העסקי על שם המבקש ( ראו פרו' עמוד 1, שורה 25; עמוד 2, שורות 1-3); האירוע הנוסף מחודש ינואר 2016 אליו אתייחס להלן התרחש עם המבקש ולא עם עו"ד המפל; גם אם נכונה טענת המבקש שיחסיו עם רחל הינם תקי נים, עדיין יש לזכור כי בסניף פועלים מספר בעלי תפקיד ועל מנת שבנק יבצע את פעולתו נאמנה מול הלקוח, יחסי העבודה אמורים להיות תקינים בכללותם.

במקרה הנדון הצטברו עדויות לפיהם המבקש היה ידוע כ"לקוח בעייתי". לוז העידה בעמ' 14, בשורות 15- 19: "יצא לי להכיר את כבודו כי הוא התפרץ לי לחדר מספר פעמים וכפה את עצמו. מדובר בלקוח שהפקידים מדברים עליו, מספרים עליו". "ש. אז מה שאת מדברת עליו זה בשנים שאת היית בסניף? ת. הרבה לפני כן שמעתי מהפקידים. ואני בשלוש שנים האחרונות בהחלט התרשמתי שהם צודקים לגמרי. חוויתי אותך." ובהמשך: " ההתמודדות שלנו כעובדי סניף ושלי כמנהלת מאוד לא קלה איתך. לאור ההתנהלות שאתה עושה ככל שברוחך, משאיר מעטפות, מתבקש לסור לקחת שיקים ולא מוכן לעשות את זה מזה חודשים, למרות שאתה יודע שהחשבון לא פתוח". (עמוד 15, שורות 3-5).

כמו כן הוכח בפניי כי ביום 5/1/16 או בסמוך לכך בקש המבקש להנפיק לו כרטיס אשראי של ישרכארט במסגרת מבצע "מועדון ניו ממברס" – ראו מוצג 3. בעקבות בקשה זו יצרה פקידה בשם בן עזרא קארט (להלן "קארט") קשר עם המבקש, ראו מוצג 1. במוצג 1, אשר לכאורה מתעד את דברי קארט נאמר: "אמר כי אינו מעונין לקבל מפקידה פשוטה הוראות... הלקוח התבטא בצורה מזלזלת ולא יפה... מסרתי זאת לדוד".

על פי בקשת המבקש הועבר הטיפול ל"דוד", הוא המשיב 3, פולק. פולק הציג בחקירתו את מוצג 3, הוא התרשומת בכתב ידו מאותה שיחה. בתרשומת זו נכתב: "הפקידה לא מבינה כלום"; "פקידה קטנה ו...."; "הפקידה לא נתנה לי שירות, אתבע אתכם"; "אני מתפוצץ מכעס"; "אחזור אליך לאחר הפגישה עם לקוח הממתין לי כעת. מכיוון שעדיף שנדבר לא בכעס". פולק נחקר על תרשומת זו והעיד כדלקמן: "אני בסך הכל כתבתי את התרשומות שיחה שהייתה לי איתך כאשר צרחת עליי בטלפון, השתדלתי לכתוב מהר, כתב היד שלי לא הכי ברור, הוא נכתב בלחץ כיוון שדיברת תוך כדי צעקות בסופו של דבר כתבתי בוא נדבר על זה בשלב מאוחר יותר כדי להוריד את הלהבות ולהיות יותר חיובים. יש תאריך על הנייר הזה. זה היה יום או יומיים בתחילת ינואר 2016. תאריך מדויק לא כתבתי" (ראו פרוטוקול הדיון עמודים 20, שורות 31-32; שם, בעמוד 21, שורות 1-3).

אמנם, מוצגים 1-4 הוצגו רק בעת הדיון; אמנם המבקש התנגד להגשתם; אמנם, קארט לא הובאה לעדות; אמנם, המבקש טען בסיכומיו כי אין לתת משקל למוצגים אלו וכי אין לתת אמון בעדויות המשיבים 2-3. איני רואה עין בעין עם המבקש. סבורה אני, כפי שקבעתי בעת הדיון ( ראו החלטתי בעמ' 18 שו' 20 עד עמ' 19 שו' 2) כי היה מקום לקבל מוצגים אלו; מוצג 3 כולל תרשומת בכתב ידו של פולק; מדובר בתיעוד מידי של שיחה לה היו שותפים המבקש ופולק. תוכן השיחה ונימת הדברים מתיישבים עם יתר העדויות שהצטברו בתיק.

דבר זה מוביל אותי לאירוע עצמו. ראשית אציין כי לאורך כל הדרך ניסה המבקש לשוות למעשי הבנק רשלנות וחובבנות, ועו"ד המפל אף ציין בעדותו כי עובדי הבנק "הם לא יודעים מימינם ומשמאלם" (ראו עמ' 2 שו' 23-24, עמ' 3 שו' 26-27 ). המבקש טען כי הבנק לא טיפל כיאות בפתיחת חשבון הנאמנות ולא הכין את המסמכים הנדרשים. מהעדויות עולה כי אין כל בסיס לטענה זו, ודומה כי המבקש הוא שלא חתם על המסמכים הנדרשים, ראו למשל נספח ג' להמרצת הפתיחה הכולל שם נהנה, כשמסמך זה כלל לא נחתם בפני מי מפקידי הבנק, ראו בעניין זה עדות ו המתחמקת של עו"ד המפל בעמ' 4 שו' 1-7; עדות המבקש בעמ' 7 שו' 11-14 ,עדות לוז בעמ' 14 שו' 23-29 ; עדות פולק בעמ' 22 שו' 17-25.

בנקודה זו ראוי להזכיר כי פתיחת חשבון נאמנות אינה פעולה שהבנק מחויב בעשייתה והיא אינה נכללת בגדרי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות, ראו בעניין זה ת"א 19332-12-11 שלש נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (18/2/14) [פורסם במאגרים]: " חשבון נאמנות הוא חשבון מיוחד. ייחודו בכך, שבעל החשבון אינו הבעלים של הכספים המוחזקים בחשבון, זאת - בניגוד לחשבון עו"ש בו זכאי בעל החשבון ליהנות מהכספים המופקדים בו ולעשות בהם כרצונו, שהרי הכספים המצויים בחשבון נאמנות, מוחזקים בו בנאמנות עבור צדדים שלישיים. הבדל מהותי זה הוא הנותן, שלא הרי חשבון עו"ש כחשבון נאמנות. טיבו השונה של חשבון נאמנות בא לידי ביטוי גם באופן ניהולו, בפעולות השונות שיכול ופעמים אף מחוייב עורך הדין לבצע בו ובעיקר - באחריותו של עוה"ד לכספים המופקדים בחשבון, לאופן השקעתם, לפעולות הנעשות בהם וכיוצ"ב ולמושאי אחריות זו - הם הצדדים השלישיים - הבעלים האמיתיים של הכספים שבחשבון. לפיכך, על ניהול חשבון נאמנות, שמנהל עורך דין עבור לקוחותיו, חלות הוראות דין שונות, המגבילות את חופש הפעולה של עורך הדין בביצוע פעולות בחשבון. כך, לדוגמא, על עורך הדין לפעול להשקעת כספי הפיקדון, על פי הוראות הלקוח ובאין הוראות כאלה, עליו להשקיע את הכספים באחת מדרכים אלה: בהתאם לסעיף 6 ל חוק הנאמנות; בהתאם לסעיף 50 ל חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; בדרך אחרת שיש בה סיכוי סביר לשמירת ערך הכספים, לפי הנסיבות הידועות באותה העת (סעיף 41 לכללי האתיקה). פרשנות תכליתית, עניינית ומעשית של סעיף 2(א) לחוק הבנקאות, מובילה, אפוא, למסקנה שאין להחיל את התיבה "חשבון עו"ש" אשר בסעיף 2(א)(2) לחוק הבנקאות, על חשבון נאמנות ". דברים אלו אף מסבירים את משנה הזהירות שנקט הבנק בפתיחת חשבון זה; בדרישה להתייצבות אישית של המבקש בסניף; בהגבלת פקידים בטיפול בחשבון שכזה (ראו עדות פולק בעמ' 22 שו' 21-23).

על בסיס מסקנתי זו, לא היה מקום לכך כי המבקש יגיע ביום האירוע "טעון" ועם מלוא הטנא טענות כנגד הבנק. כמו כן לא נסתרה טענת המשיבים לפיה המבקש לא הגיע לפגישה שתואמה עימו, אלא רק עשרה ימים מאוחר יותר (ראו עדות פולק בעמ' 22 שו' 26). אמנם אין הדבר גורע מחובת הבנק ליתן למבקש שירות, אולם לא היה כל מחדל מצידו של הבנק שהצדיק, לכאורה, את תרעומת המבקש.

ובאשר ליום האירוע. מונחות בפניי שתי גרסאות סותרות לגבי כניסתו של המבקש לחדר, האם הדלת הייתה פתוחה או פתוחה למחצה, כטענת המבקש או שמא סגורה, כטענת המשיבים; קיימת מחלוקת האם המבקש נדחף על ידי זלצברג, טענה שהוכחשה על ידי המשיבים (ראו עדויותיהם בעמ' 14 שו' 23-29; עמ' 15 שו' 31 עד עמ' 16 שו' 2,בעמ'22 שו' 27 עד עמ' 23 שו' 2; עמ' 23 שו' 13-15). לאחר ששמעתי את העדים, ועל רקע מכלול הראיות והעדויות שבתיק, סבורה אני כי יש להעדיף את גרסת המשיבים ל אירועים ולקבוע כי המבקש אכן התפרץ לישיבת ההנהלה; דרש לקבל שירות "כאן ועכשיו"; התפתח דין ודברים בין המבקש לעובדי הבנק, בסיומו הוזמנה משטרה. עוד אזכיר כי הוגשו תלונות למשטרה ויש למצות בדיקה וחקירה זו.

לדידי, די במסכת האירועים המתוארת כדי לקבוע שסירוב הבנק ליתן למבקש שירות הינו "סירוב סביר". מדובר לכאורה בלקוח המעיר הערות פוגעניות כלפי העובדים; מעורר בהם תחושה של פחד ולא נותן בהם כל אמון. ראו דברי לוז: עו"ד סעדיה הוא לא לקוח רגיל, עובדי הסניף מודעים לכך, אנו חווים אותו כבר שנים רבות, אנו עושים כל שביכולתנו כדי להכיל אותו וגם לבלוע הרבה מאוד פגיעות אישיות בדרך. כל הסיפור הגיע למצב של שוקת שבורה כאשר זה הגיע לתקרית של אלימות חמורה מבחינתי ואז אמרתי די." (פרוטוקול הדיון, עמוד 14, שורות 2-6). ראו גם דברי פולק : "אני הרגשתי מאוים" (עמ' 24 שו' 1).

אם ניישם את ההלכה למקרה שלפנינו, אזי לנוכח התנהגותו של המבקש יש לראות בסירוב הבנק להמשיך ולנהל את חשבונותיו כסירוב סביר, הן אם בוחנים את האירועים באופן אובייקטיבי, ובוודאי שאם בוחנים את האירועים באופן סובייקטיבי, מנקודת המבט של עובדי הסניף. איני סבורה כי יש לאלץ עובדים ליתן שירות ללקוח עת מרגישים הם מאוימים, וכשמדובר בדפוס התנהגות החוזר על עצמו, כפי שהוכח בפניי. ראו בעניין זה דבריו של המלומד פרו' בן אוליאל בספרו דיני בנקאות, בעמ' 69: "... לא מן הנמנע כי בנק יסרב לתת שירות מסויים, לא רק על סמך נסיבות אוביקטיביות אלא גם מכח נסיבות סוביקטיביות סבירות ומצדקות".

בנוסף ולחלופין וללא קשר לאירוע עצמו, אזי כשבנק נוכח לדעת כי לקוח אינו נותן בו את אמונו, נשמט הבסיס לאותם יחסי אמון ושליחות המחויבים מכוח הדין וההלכה והמהווים נדבך הכרחי בדיני הבנקאות . אמנם, המבקש העלה טיעון זה כנגד הבנק במטרה להצדיק את תביעתו, אולם סבורה אני כי יש להחיל את הכלל הבסיסי של "נאה דורש נאה מקיים". על מנת לנהל יחסים תקינים של בנק – לקוח, הכרחי שהלקוח יתן את אמונו בבנק ועובדיו, שכן אלו שליחיו. אם מראש מצהיר הלקוח כי אין לו כל אמון שכזה והוא עצמו מייחס לבנק ולעובדיו עבירות קשות (וביניהן סחיטה באיומים) , הכיצד ניתן לאכוף המשך מתן שירות בנסיבות אלו? והאם ה"התקלות" הבאה אינה מונחת מעבר לפינה?

במקרה שלפנינו, די בעיון בהמרצת הפתיחה עצמה ובנספחיה על מנת להבין כי המבקש, הוא הלקוח, איבד אמון מוחלט בבנק. בנספח ו', הוא מכתב התלונה ששיגר המבקש למנכ"ל הבנק ביום 28/11/16 נכתב בין היתר כי "עובדי הסניף עושים מה שבא להם מתי שבא להם..."; בנספח ח' מייחס המבקש למשיבים או מהם עבירה של הטרדת עד; איומים וסחיטה באיומים; ראו גם רשימת העבירות שבסעיף 69 לבקשה. בחקירה טען כאמור עו"ד המפל כי אנשי הבנק "אינם יודעים מימינם ומשמאלם". עולה השאלה, מדוע במצב שכזה מתעקש המבקש על המשך מתן השירותים דווקאי מהמשיב לו הוא אינו נותן אמון כלל ועיקר; הכיצד ניתן לכפות מתן שירות שהאירוע כולו נמצא תחת חקירה משטרתית וכל שיחה עם אחד מהפקידים המעורבים עלולה להעלות טענה של "הטרדת עד"?
לטעמי, מקום בו הוכח כי המבקש עצמו אינו נותן אמון במוסד הבנקאי בו הוא מנהל את חשבונותיו, אין מקום להורות על אכיפת מתן השירות. בנוסף ולחלופין, שוכנעתי כי בנסיבות כפי שהוכחו בפניי – סירוב הבנק להמשיך ולנהל את החשבונות הינו סירוב סביר, וזאת לצורך הערכת סיכויי התביעה בשלב בו אנו נמצאים.

מאזן הנוחות:

בעניין שבכותרת נחקר המבקש והשיב: "לשאלת בית המשפט לעניין האפשרות להעביר את החשבון לסניף או לבנק אחר, אני מסכים שמקום שלא רוצים אדם, הוא לא צריך להיות בו. אלה לא הנסיבות שבהן הבנק יכול להציע לי את ההצעה הזו, מאחר ש-12 שנים נהנו מהכספים שלי, ולא רק שלא שילמו ריבית, אלא גם כרסמו בחסכונות שלי" (פרוטוקול הדיון בעמוד 1, שורות 12-15).
נדמה כי גם עו"ד המפל התקשה לעמוד על הנזק שיגרם כתוצאה ממעבר לסניף אחר, כך עולה מתשובתו לשאלת בית המשפט בחקירתו:
לשאלת בית המשפט מה הנזק שייגרם, אני משיב שזו שאלה שיש להפנות למבקש."
המבקש:
השאלה היא למה הם יכולים להפסיק את הפעילות שלי."
(ראו פרו' עמוד 4 שורות 30-31; עמוד 5 שורות 1-7).

מתשובות אלו עולה כי לא הובא כל טעם ממשי מדוע לא יכול המבקש לנהל את חשבונותיו בבנק אחר (בנק לו ירכוש אמון). איני מקבלת את טענות המבקש כי הוא "מתריע בשער" או "מגן הציבור" (ראו סעיפים 88-92 לבקשה) . אין לשוות לתובענה זו מימד ציבורי כלשהו ויש לבחון את מאזן הנוחות הפרטני, המתייחס למבקש. במקרה שלפנינו, ניתנה למבקש התראה מראש על סגירת החשבון והיו בידיו פרק זמן של 30 ימים לצורך התארגנות ופתיחת חשבון חדש, פרק זמן זה לא נוצל ע"י המבקש, וראו פרוטוקול הדיון בעמוד 9, שורות 25-27 . מאז מתן ההתראה בדבר סגירת החשבון, חלפו עברו כשלושה חודשים, במהלכם לא עשה המבקש דבר. כאן ראוי להזכיר את עדותו של פולק אשר ציין כי המדובר בפעילות "סטנדרטית" שאינה "אינטנסיבית ומיוחדת" (עמ' 21 שו' 26-31). משכך, אזי לכל היותר תגרם למבקש טרחה וטרדה בהעברת החשבון, אולם מדובר בפעולה סטנדרטית וממילא הצהיר המבקש כי משרדו עומד להעתיק את מקומו. מאידך – אם ינתן הצו המבוקש אזי יאכף על הבנק מתן שירות ללקוח שלא נותן בו את אמונו, מזלזל בעובדיו ובמקצועיות שלהם ( "לא יודעים מימינם ומשמאלם") , מקליט את שיחותיו עמהם ומותיר בהם תחושת איום וחשש.
בנוסף ולחלופין, לכל היותר יגרם למבקש נזק כספי שהניתן לפיצוי ובמקרה זה אין מקום לאכוף את המשך מתן השירות הבנקאי.

נקודות נוספות בטרם סיום

לעניין השיהוי הנטען - לכאורה היה עלי לבחון את הטענה המקדמית כבר בתחילת החלטתי זו. בחרתי לנהל דיון לגופו של עניין ומשמצאתי כי לא מתקיימים התנאים למתן סעד זמני מסוג צו מניעה, הרי שהדיון בשאלת השיהוי מתייתרת. למעלה מן הצורך אפנה להחלטתי מיום 12/1/17 שם ציינתי כי דעתי אינה נוחה מהגשת הבקשה כחמישה ימים בטרם פקיעת הצו, וגם אם נוהל מו"מ על ידי הצדדים אין הדבר מצדיק הגשת הבקשה על סף ה"דקה התשעים".

לעניין העדר היריבות – אכן לא היה כל מקום להגיש התובענה והבקשה לסעד זמני כדי המשיבים 2 ו-3. מדובר בעובדי הבנק שפעלו במסגרת תפקידיהם. ממילא מתבקש סעד הצהרתי המכוון אך ורק כנגד הבנק והגשת התובענה בדרך שהוגשה מהווה יצירת לחץ פסול על עובדי הבנק.

לעניין ההצעות החלופיות שהעלה המבקש בסיכומיו ובהודעותיו (מתן ייפוי כוח לעו"ד המפל; העברה לסניף אחר של אותו בנק) – ראשית, מדובר בטענות שלא נכללו בתובענה ובבקשה ומדובר בשינוי חזית; בנוסף, הלכה למעשה מדובר בהצעות פשרה שנדחו על ידי הבנק במהלך הדיונים; ולבסוף, איני סוברת כי יש בהצעות אלו ממש. גם אם ינתן ייפוי כוח, אזי הלקוח הוא המבקש, ובינו לבין הבנק אמורים להתקיים יחסי אמון ושליחות, ואלו לא מתקיימים; כמו כן כל סניף אחר עדיין נמצא תחת הנהלת הבנק, שרשאית היתה לקבל את החלטת הסגירה – היפה לסניפים כולם.

סוף דבר:
מכל הטעמים הנזכרים לעיל, לא כל שכן משקלם המצטבר, הבקשה לצו מניעה זמני נדחית בזאת. על מנת לאפשר למבקש זמן התארגנות נוסף, משהחלטת הסגירה הפכה וודאית, קובעת אני כי הבנק רשאי לפעול לסגירת החשבון מיום 2/4/17 והלאה. הנני מחייבת את המבקש לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו.
לאור החלטה זו יודיע המבקש האם עומד הוא על תביעתו העיקרית, וזאת תוך 7 ימים.
לתז"פ ליום 5/3/17.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ז, 26 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.