הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו 21

לפני
כב' השופט ה' קירש

המערערות

  1. Hiscox Syndicates Limited
  2. Talbot Underwriting Limited
  3. Beazley Furlonge Ltd.
  4. Colins Limited

כולן ע"י ב"כ עוה"ד פגי שרון ואביב קלפנר

נגד

המשיב

מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
ע"י ב"כ עו"ד מאיר פורת
מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

פסק דין

מבוא ורקע כללי

מבטח אשר שילם למבוטח תגמולי ביטוח בשל נזק מלחמה שנגרם לנכס זכאי, ככלל, לקבל שיפוי בהתאם ל חוק מס רכוש ו קרן פיצויים וזאת על בסיס תחלוף. כיום אין עוד מחלוקת בנושא זה אך בעבר הדבר לא היה נהיר. ערעור זה עוסק בגורלה של תביעת פיצויים שהוגשה על ידי מבטחות, לאחר התבהרות המצב המשפטי, בקשר לנזק מלחמה שנגרם שנים קודם לכן.

בחודש יולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, פגע טיל שנורה משטח לבנון במפעלה של חברת כרמל אולפינים בע"מ הנמצא במפרץ חיפה ("המפעל"; "כרמל").

נגרם נזק רב למתקני המפעל.

נכסי המפעל היו מבוטחים על פי פוליסת ביטוח שנכרתה בין כרמל לבין המערערת 4 ( Colins Limited). האחרונה ערכה הסדרי ביטוח משנה עם שלוש מבטחות זרות שהן המערערות 1 עד 3 ("מבטחות המשנה"; לשם הנוחות, ארבע חברות הביטוח הנ"ל יכונו יחד להלן "המבטח").

בעקבות גרימת הנזק למפעלה, כרמל פעלה בשני מישורים שונים: היא הגישה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת הביטוח ובנוסף היא פנתה לקרן הפיצויים לשם קבלת פיצוי על פי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 ( "החוק" או "חוק מס רכוש").

כפי שיפורט בהמשך, לימים קיבלה כרמל תשלומים מסויימים הן מהמבטח והן מ קרן הפיצויים. הסכומים האמורים שולמו לכרמל בשנים 2006, 2007 ו-2008.

בחודש דצמבר 2013 הגיש המבטח תביעה מטעמו למנהל קרן הפיצויים ( "המנהל") ודרש לקבל לידיו שיפוי בגין תגמולי הביטוח שהוא שילם קודם לכן לכרמל.

יוסבר כי בין לבין, בחודש פברואר 2012, ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ב רע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ביום 28.2.2012) ( "עניין אריה"). בפסק דין זה, בו נדחה ערעור המדינה, קבע בית המשפט העליון כי עקרון התחלוף המעוגן בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, חל גם בהקשר של תשלום פיצויים בגין נזק בהתאם לפרק שמיני לחוק מס רכוש והתקנות שהותקנו על פיו.

סעיף 62(א) האמור מורה כדלקמן:

"הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."

דהיינו, לפי הפסיקה בעניין אריה, מבטח ששילם תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח נכסים, זכאי לתבוע – ולו מכוח התחלוף – פיצויים מכוח חוק מס רכוש , בכפוף להוכחת זכאותו של הניזוק בהתאם למכלול הוראות החוק והתקנות.

בשל פרק הזמן הארוך שחלף מאז תשלום תגמולי הביטוח לידי כרמל ועד לפנייתו של המבטח למנהל בחודש דצמבר 2013, תביעת הפיצויים מטעם המבטח לוותה ב"בקשה להארכת מועד להגשת תביעת פיצויים" ( "בקשת הארכת המועד").

המנהל לא נענה לבקשת הארכת המועד ובשל כך סירב הוא לדון בתביעתו של המבטח לתשלום פיצויים מהקרן.

על החלטת המנהל הגיש המבטח ערר לוועדת הערר באזור תל אביב שהוקמה לפי חוק מס רכוש . ועדת הערר דחתה את הערר. הן המנהל והן ועדת הערר סברו כי בנסיבות העניין חלף המועד להגשת תביעה ואף לא הייתה קיימת הצדקה להארכת המועד. על ה חלטת ועדת הערר הוגש הערעור דנן.

ההסדר החקיקתי להגשת תביעת פיצויים בגין נזקי מלחמה

סעיף 36א לחוק מס רכוש ( "מועדים להגשת הודעה על נזק ותביעה לפיצויים") קובע לאמור:

"(א) הודעה על נזק תוגש למנהל בתוך שבועיים מיום קרות הנזק.
(ב) תביעה לפיצויים תוגש למנהל בתוך שלושה חודשים מיום קרות הנזק."

סעיף 36(א)(7א) לחוק מסמיך את שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בתקנות "דרכי מסירת הודעה על נזק ודרכי הגשת תביעה לפיצויים", והנה תקנה 5 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 ("התקנות") הדנה ב"מסירת הודעה והגשת תביעה", מורה כדלקמן:

"(א) הודעה על נזק תוגש למנהל בטופס שקבע, תוך שבועיים מיום קרות הנזק.
(ב) תביעה לפיצויים תוגש למנהל בטופס שקבע, תוך חודש מיום קרות הנזק.
(ג) המנהל רשאי להאריך את המועדים לפי תקנות משנה (א) ו-(ב) אם נוכח כי ישנה סיבה סבירה לכך."

תקנה 8 לתקנות ("החלטת המנהל ותשלום פיצויים") מורה, בין היתר, כי "(ב) הודעה על החלטת המנהל [בדבר זכותו של הניזוק לפיצויים ובדבר שיעורם ודרך תשלומם] תישלח לניזוק תוך שישה חודשים מיום הגשת התביעה ..." .

בתקנה 9 ("תיקון החלטת המנהל"), אליה נשוב בהמשך, נאמר:

"(א) המנהל רשאי לתקן החלטה לפי תקנה 8 תוך ארבע שנים מיום שניתנה, אם נתגלו עובדות חדשות או אם ראה כי היתה בה טעות.
(ב) על תיקון החלטה לפי תקנה משנה (א) יחולו הוראות תקנה 8 בשינויים המחוייבים...."

באשר לערר ולערעור נקבע בתקנות :

"11. הרואה עצמו מקופח עקב החלטת המנהל... רשאי תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו ההחלטה לערור עליה לפני ועדת ערר."
...
"12א.
(א) על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בבעיה משפטית, לבית המשפט המחוזי תוך 30 ימים מיום שהובאה ההחלטה לידי המערערת."

מצאנו אפוא כי מסלול הדיון בזכאות לפיצויים על פי החוק עשוי להיות מורכב מחמישה שלבים: מסירת הודעה על קרות הנזק ; הגשת תביעה לקבלת פיצויים; החלטת המנהל; ערר בפני ועדת ערר; ערעור בפני בית משפט מחוזי. כמוסבר, ניתן גם לבקש תיקון החלטת המנהל.

תשלום תגמולי הביטוח

כרמל מסרה לסוכנות הביטוח AON הודעה על פגיעת הטיל כבר ביום קרות הנזק וניתן להבין מחומר הראיות בתיק כי ארבע המערערות היו מודעות לאירוע בסמוך לאחר התרחשותו.

בחודש פברואר או מרץ 2007 הגישה כרמל תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת הביטוח שנכרתה בינה לבין המערערת 4.

יש לציין כי סכום ההשתתפות העצמית על פי פוליסת הביטוח ("excess") עמד על מיליון דולר.

בהמשך התגלעה מחלוקת בין כרמל לבין המבטח לגבי תחולת פוליסת הביטוח והסדרי ביטוח המשנה על סוג האירוע שהביא לגרימת הנזק למפעל.

לימים הושגה פשרה בין כרמל לבין המבטח והוסכם כי שלוש מבטחות המשנה יחד ישלמו לכרמל סכום כולל של 2.5 מיליון דולר, כל אחד לפי חלקה בכיסוי הביטוחי.

כך יצא כי המערערת 1 שילמה לכרמל סכום של 1.25 מיליון דולר בחודש מאי 2007; המערערת 3 שילמה לכרמל סכום של 0.5 מיליון דולר בחודש ספטמבר 2007; והמערערת 2 שילמה לכרמל סכום של 0.75 מיליון דולר בחודש פברואר 2008.

נקיטת פעולות והליכים מול מנהל קרן הפיצויים

ביום 24.7.2006, למחרת פגיעת הטיל במפעל, כרמל שלחה למנהל הודעה כתובה על הפגיעה "בהמשך לפנייתנו הטלפונית מאתמול".

ממכתב נוסף ששלחה כרמל למנה ל ביום 28.8.2006, עולה כי נערכה פגישה בין נציגי כרמל לבין נציגי המנהל ביום 20.8.2006. במכתב השני האמור מבקשת כרמל "תשלום ביניים על חשבון הפיצוי המגיע לנו". סכום הביניים המבוקש היה מורכב מ-100,000 יורו וכן 1,000,000 ש"ח.

לפי תצהירו של מר אמיר דהן, מנהל קרן הפיצויים, בתאריך 3.10.2006 שולמה לכרמל "מקדמה" על סך 1,000,000 ש"ח.

ממכתב נוסף מאת כרמל אל המנהל, מיום 2.5.2007, עולה כי בחודשי הקיץ של 2006, בעקבות פגיעת הטיל, נעשו עבודות לשיקום המתקנים הניזוקים וכי "פעולות השיקום בוצעו תוך הודעה וביקוריהם של צוות מס רכוש חיפה. כמו כן, נמסרו דיווחים שוטפים על התקדמות העבודה. המתקן חזר לעבודה בתאריך 19.9.2006, לאחר סיום עבודות השיקום".

אין מחלוקת כי ביום 31.12.2006 נערך במפעל סיור בהשתתפות נציגי כרמל ונציגי קרן הפיצויים ("הסיור בדצמבר 2006" ).

במכתב הנ"ל מיום 2.5.2007 מודיעה כרמל למנהל כי:

"הנזק מסתכם בסך 18,124,888 ש"ח. חברות הביטוח אצלהן מבוטחת החברה, לא הכירו, עד שלב זה, בחבותן לאירוע."

בסיום המכתב נרשם:

"אבקש לקיים בהקדם דיון על מנת לסכם את התביעה וכמו כן לקבל ללא דיחוי סכום נוסף על החשבון עד לסך 1 מיליון $ (גובה ההשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח)."

מכתב זה לא זכה, ככל הנראה, למענה מיידי מצד המנהל.

ביום 20.5.2007, נשלח כמתב נוסף מאת כרמל, בו היא מעדכנת כי:

"אחת מחברות הביטוח, המהווה 50% מהמבטחים, הסכימה, לפנים משורת הדין ומבלי להכיר בחבותה, לשלם את חלקה בשיפוי. סכום התביעה שהכירה בו 3,500,000 $.
לאחר ניכוי 1,000,000 $ השתתפות עצמית, חלקה בפיצוי עמד על 1,250,000 $."

כאן המקום להעיר כי ב"כתבי הסילוק" אשר נחתמו בין כרמל כמבוטחת לבין ארבע חברות הביטוח, לא נקבע כי היקף הנזק שנגרם למפעל מסתכם בסך 3.5 מיליון דולר, אלא נאמר כי קיימת מחלוקת לגבי עצם תחולת הכיסוי הביטוחי בשל אופי האירוע וכי כל אחת מחברות הביטוח "has agreed to compromise its share of the Reinsurance Claim" (הניסוח המדוייק של הוראה זו משתנה מכתב סילוק אחד למשנהו). שלושת סכומי הפשרה יחד עם סכום ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה אכן מגיעים לכדי 3.5 מיליון $.

גם מכתבה של כרמל מיום 20.5.2007 לא זכה למענה מיידי ועל כן נשלח מכתב תזכורת למנהל ביום 25.6.2007.

תשובת המנהל נשלחה ביום 5.8.2007. בין השאר נכתב בו:

"2. אנו מבקשים בימים אלה חוות דעת משפטית מסכמת לגבי הנזק שנגרם למפעל. בנוסף, אנו מקבלים דוחות מן השמאים.
3. לצורך המשך הטיפול, [דרושה] לי בדחיפות כל פו ליסת הביטוח שלכם, על כל נספחיה.
אודה מאד למשלוח מהיר של הפוליסה כאמור, וזאת על מנת להחיש את סיום הטיפול."

ביום 14.10.2007 נמסר לידי המנהל "דוח ביניים מספר 2" מטעם השמאים אשר בדקו את נזקי המפעל עבור המנהל. לגבי נושא מהותי אחד – נזק שנגרם לטורבינה מסויימת - מצויין בדו"ח כי "מאז דיווח זה [בעבר, על ידי כרמל] למרות פנייתנו בעניין, לא התקבל כל מידע חדש". כמו כן, בדו"ח הביניים מוסבר כי "גיבוש הערכה סופית יחייב תמיכה חשבונאית...".

ביום 18.11.2007 המנהל שילם לכרמל סכום נוסף של 3,027,000 ש"ח כך שסך הפיצויים ששולמו הגיעו לכדי 4,027,000 ש"ח (סעיף 7 לתצהירו של מר דהן), וזאת על בסיס הוצאות תיקון ושיקום שלא הייתה לגביהן מחלוקת ובגבולות ההשתתפות העצמית לפי פוליסת הביטוח.

על פי תצהירו של מר דהן:

"ההחלטה לשלם למפעל את סכום ההשתתפות העצמית בלבד נמסרה למנכ"ל המפעל, והייתה לגביה הסכמה מלאה ולראיה לא נעשתה לאחריה שום פניה על ידי המפעל ו/או מי מטעמו למנהל מס רכוש."
(סעיף 10).

לסיכום ההיבט הכספי של העניין, נשוב ונזכיר כי:

(א) כרמל טענה כי היקף הנזק למפעלה הגיע לכדי כ-18.1 מיליון ש"ח שהיו אז שווי ערך לכ-4.46 מיליון דולר.
(ב) ה השתתפות העצמית לפי פוליסת הביטוח הייתה בגובה 1.0 מיליון דולר.
(ג) המבטח הסכים לשלם 2.5 מיליון דולר בסך הכל בקשר לנזק.
(ד) קרן הפיצויים שילמה בסך הכל כ-1.0 מיליון דולר.
(ה) נזק בהיקף של כ-0.96 מיליון דולר – על פי טענתה המקורית של כרמל – נותר בלתי מפוצה.

תביעת המבטח ובקשתו (החלופית) להארכת מועד

כאמור, ביום 29.12.2013 הגיש המבטח למנהל "תביעת פיצויים בגין נזקי פגיעת טיל" (להלן "תביעת הפיצויים של המבטח"). יש לציין כי קודם לכן, בחודש יולי 2013, הגיש המבטח תביעה אזרחית נגד המנהל בבית המשפט המחוזי במחוז המרכז (ת"א 26216-07-13) "וזאת בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון [בעניין אריה]". בתביעת הפיצויים של המבטח נאמר כי:

"לנוכח טענות שהעלה המנהל בנוגע להליך הדיוני שבו נקטו התובעות, בדיון ביום 11.12.13 [בבית המשפט המחוזי במחוז המרכז] הצדדים הסכימו כי התובעות יגישו תביעתן למנהל תוך שכל טענות הצדדים נשמרות להם. בהתאם לכך מוגשת תביעה זו."
(סעיף 3)

הזכות לתבוע פיצויים מהמנהל מוסברת בכך כי המבטח ביטח את רכושה של כרמל, שילם לכרמל תגמו לי ביטוח בגין נזקי האירוע ו "לפיכך בהתאם לדין ולפסיקת בית המשפט העליון, קמה לתובעות זכות לשיפוי כנגד מס רכוש בגין כל סכום ששילמו למבוטח." (סעיף 32 לתביעת הפיצויים של המבטח).

כאמור לעיל, יחד עם הגשת תביעת הפיצויים של המבטח, הוגשה למנהל בקשת הארכת המועד.

בבקשת הארכת המוע ד שליוותה את תביעת הפיצויים של המבטח נטען, בין ה יתר, כי (א) זכות ה שיפוי של המבטח כלפי המנהל היא זכות עצמאית שאיננה כפופה למועדים הקבועים בחוק מס רכוש ובתקנות; (ב) בכל מקרה לא ניתן ליישם את המועד הקבוע בחוק להגשת תביעה ( שלושה חודשים ממועד קרות הנזק) במקרה של תביעה המוגשת על ידי חברת ביטוח מפני שזכותה של חברת ביטוח מכוח התחלוף (בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח) קמה רק במועד תשלום תגמולי הביטוח למבוטח; (ג) יש להאריך את המועד להגשת תביעת הפיצויים "לאור סירובו המתמיד במשך שנים של המנהל לדון בתביעות פיצויים של חברות ביטוח" – דהיינו, לא היה טעם מעשי בהגשת תביעה אף על פי שהמבטח שילם תגמולי ביטוח לכרמל; (ד) המנהל ידע או היה צריך לדעת כי תשלומי הפיצויים אשר שולמו על ידיו לכרמל (בסכום כולל של כמיליון דולר) הם "על חשבון" בלבד, ולא סופיים; (ה) אף אם הימנעות המנהל מתשלום פיצויים מעבר לסכום ההשתתפות העצמית מהווה "החלטה", אזי בהחלטה זו נפלה טעות ויש להאריך את התקופה לתיקון הטעות מעבר למועד הנקוב בתקנה 9(א) לתקנות ( שהוא כאמור ארבע שנים).

החלטת המנהל והערר עליה

ביום 30.6.2014 ניתנה החלטת המנהל בבקשת הארכת המועד, והבקשה נדחתה. בנימוקיו לדחיית הבקשה, המנהל ציין דברים אלה:

(א) המועד החוקי להגשת התביעה חלף, לכל המאוחר, בתום של ושה חודשים ממועד תשלום תגמולי הביטוח:

"... תביעתכם הוגשה באיחור ניכר, גם אם מועד ההגשה נבחן 'לקולא' ועל בסיס מועד תשלום תגמולי הביטוח שהוא המועד המאוחר יותר – עדיין המדובר באיחור של למעלה מחמש שנים.
רק בשל משך האיחור כאמור לעיל בהגשת התביעה – למעלה מחמש שנים, אין המקרה הנדון בא בגדר המקרים בהם קיימת הצדקה למתן אורכה להגשת התביעה."
(מתוך סעיפים 1.5 ו-1.6 להחלטת המנהל).

(ב) קיום עמדתו של המנהל עובר למתן פסק דין אריה – לפיה במסגרת חוק מס רכוש מבטח אינו זכאי לשיפוי מכוח תחלוף בגובה תגמולי הביטוח ששילם לניזוק - לא מנע מהמבטח דנן להגיש תביעה אם הוא סבר אחרת, וכך גם לגבי הג שת ערר אם התביעה תידחה.

(ג) לא הוגש ערר על החלטתו של המנהל בתביעת הפיצויים של כרמל. נטען כי החלטה בעניין זה נמסרה לכרמל במהלך הסיור בחודש דצמבר 2006 או לחלופין בעת ביצוע התשלום השני והאחרון לידי כרמל בחודש נובמבר 2007. בעקבות התשלום האחרון האמור ניתק ה כרמל כל קשר עם המנהל והיה ברור לכרמל שהחלטת המנהל היא שלא לשלם כל פיצוי מעבר לגובה ההשתתפות העצמית.

(ד) משהתחוור למנהל, לאחר טיפול בעניין במהלך שנת 2007, כי כרמל איננה ממשיכה לתבוע סכומים נוספים, למנהל לא היה כל צורך או עניין להמשיך ולבחון את היקף הנזק הממשי שנגרם בפועל למפעל. עד להגשת תביעת הפיצויים של המבטח – בחלוף שש שנים נוספות – נגר ם נזק ראייתי קשה ובלתי הפיך למנהל, שלא יכול בשלב מאוחר זה לשוב ולבדוק את היקף נזקי פגיעת הטיל במפעל.

(ה) באשר לשימוש בתקנה 9 לתקנות לשם תיקון החלטה, הרי חלפו יותר מארבע שנים ממתן ההחלטה בדבר גובה הפיצוי אשר ישולם לכרמל , ולא נמצאה סיבה מספקת להארכת מו עד זה.

על החלטת המנהל הוגש במהלך שנת 2014 ערר לוועדת הערר שהוקמה לפי החוק (אזור תל אביב).

ועדת הערר, בהחלטתה מיום 25.1.2016, דחתה את הערר.

ראשית, פסקה הוועדה כי המבטח אכן היה כפוף למגבלות הזמן הקבועות בחוק לעניין הגשת תביעה:

"... לפי הבנתו 'הלכת אריה' לא נתנה לחברות הביטוח, והעוררות בכללן, לא את הזכות לקבל יותר מכפי שהיה זכאי הניזוק לקבל, ולא את הסמכות לעקוף את חוק מס רכוש, אלא כל שהיא נתנה להן הוא להיכ נס בנעלי הניזוקים, אותם הם פיצו, ולהיכנס במקומן לתוך הוראות החוק...
...הזכות שעוברת מהמבוטח לחברת הביטוח שפיצתה אותו היא אותה זכות שהיתה למבוטח ולא למעלה ממנה."

ממשיכה ועדת הערר וקובעת כי לגבי כל מבטח התובע פיצוי לפי החוק מכוח תחלוף , התקופה להגשת התביעה מתחילה להימנות ממועד "תשלום תגמולי הביטוח" (ולא מהמועד שבו המנהל שילם פיצויים לניזוק המבוטח, כפי שטען המשיב):

"סעיף 62א' לחוק חוזה ביטוח קובע כי זכות השיפוי עומדת למבטח רק 'משעה ששילם למוטב תגמולי ביטוח' . בשעת התשלום המבטח נכנס לנעלי המבוטח. שעת התשלום אף מקנה לחברות הביטוח עילת תביעה כנגד המשיב בשל הנזק שנגרם להם באותה שעה. ממועד זה חברות הביטוח צריכות לפעול בהתאם למועדים הקובעים בדין."

ועדת הערר מסכמת נושא זה ופוסקת כי:

"אין לנו ספק במסקנה המתבקשת, לפיה איחרה כל אחת משלושת העוררות 1-3 בהגשת תביעתה, איחור שנע בין חמש שנים ועשרה חודשים לבין שש שנים ושמונה חודשים. מדובר באיחורים משמעותיים ביותר, גם מבחינה אבסולוטית, וגם בהתחשב בפרק הזמן הקצר שנקצב על פי החוק להגשת תביעות – שלושה חודשים מיום קרות האירוע."

בהמשך עוסקת ועדת הערר בשאלה "האם הציגו העוררות טעמים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק איחור זה" . הוועדה הטעימה כי "איחור בסדר גודל שכזה, מחייב נימוקים כבדי משקל להצדקתו." הוועדה לא מצאה הצדקה כאמור, לא בחדשנותה הנטענת של הלכת אריה, לא בהיות חברות הביטוח הנדונות תושבות חוץ, ואף לא ב"סיכויי התביעה".

הוועדה מדגישה כי:

"...גם כאשר כבר נקבעה 'הלכת אריה', ונניח כרגע לשאלה האם היא נקבעה כבר בבית משפט המחוזי בשנת 2008 או בית משפט העליון בשנת 2012, עדיין חלפו בין ארבע שנים לבין שנה ועשרה חודשים מיום קביעת ההלכה ועד ליום הגשת התביעה."

הוועדה לא שללה את האפשרות שאכן נגרם למנהל "נזק ראייתי בשל העיכוב בהגשת התביעה" והיא ציינה את "ההסתמכות הלגיטימית" של המנהל לסגור את התיק לאחר שהוא שילם פיצויים לכרמל והמבטח שילם תגמולי ביטוח לכרמל "כבר בין השנים 2007 ו-2008".

מסכמת הוועדה כדלקמן:

"מסקנתנו עד כה היא, איפוא, שהעוררות הגישו את תביעתן באיחור, וכי אין לפנינו כל נימוק מיוחד שיצדיק את ההתערבות בהחלטת המשיב, אשר סירב לתת להן ארכה להגשת תביעתן."

ועדת הערר אף מצאה לנכון להשיב על שתי שאלות נוספות:

"האם שגו העוררות כאשר לא הגישו ערר על ההחלטה שנתן המשיב לשלם לניזוק כ-4 מיליון ש"ח ולא יותר",
וכן
"במידה שהעוררות איחרו בהגשת ערר, האם הציגו העוררות טעמים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק איחור זה".

על השאלה הראשונה הנ"ל השיבה הוועדה בחיוב ואילו לגבי השאלה השנייה קובעת הוועדה, כי ערר על החלטת המנהל "לא הוגש מעולם", כך שאין מקום לדון בטעמים להגשתו באיחור.

לבסוף עוסקת הוועדה בשאלה "האם יש מקום להורות למשיב לתקן את החלטתו מכוח תקנה 9". ראשית כל, מסבירה הוועדה כי:

"המסלול הקבוע בתקנה 9 אינו ראוי שיהיה מסלול עוקף תביעה או עוקף ערר מקום שאלו לא הוגשו במועדם, או ליתר דיוק לא הוגשו כלל."

הוועדה ממשיכה וקובעת כי כלל לא נפלה טעות בהחלטתו של המנהל כלפי כרמל:

"לגבי המקרה שלפנינו יש להבהיר: על המשיב לא חלה חובה לשלם לניזוק שהוא מבוטח, אלא את תשלומי ההשתתפות העצמאית, ואת התשלומים בגין הנזק שאינו מבוטח. זוהי הוראת תקנה 3. לפיכך, עצם תשלום ההשתתפות העצמית בתחילת הדרך אינו טעות כלל ועיקר. חובת המשיב לשלם את תגמולי הביטוח לעוררות, כעולה מהלכת אריה, קמה רק מרגע שהעוררות נכנסו בנעלי המבוטח הניזוק.
...
אם תאמר שחובת המשיב לשלם לניזוק את כל הנזק מתחילת הדרך, הרי רוקנת מתוכן את תקנה 3. אמור מעתה – אילו היתה מי מהעוררות דורשת את תגמולי הביטוח, ואילו אז היה המשיב מסרב, ניתן היה לבסס את טענת הטעות לגבי אותה החלטה מאז. אולם משלא דרשה אף עוררת את תגמולי הביטוח, איזו טעות טעה המשיב?..."

על החלטת וועדת הערר כמתואר הוגש הערעור הנוכחי.

דיון

לאחר שקילת הדברים, אני סבור כי דין הערעור להידחות. לדעתי צדקה ועדת הערר בשתי הסוגיות העיקריות:

ראשית, במסקנתה כי הגשת תביעת פיצויים על ידי המבטח, מתוקף התחלוף המבוסס על תשלום תגמולי ביטוח לכרמל, הייתה כפופה להסדר החקיקתי שאומץ בחוק מס רכוש , על כל רכיביו; שנית, במסקנתה כי לא התקיימה הצדקה מספקת להארכת מועדים כדי לרפא איחור של שנים בנקיטת הליך לפי החוק.

תחולת הוראות חוק מס רכוש על זכות המבטח בעקבות התחלוף

אינני יכול לקבל את טענתו של המבטח כי זכותו לשיפוי מקרן הפיצויים היא זכות עצמאית ובלתי קשורה לזכותה של כרמל כניזוקה .

נקודת המוצא של בית המשפט העליון בעניין אריה הייתה כי הה סדר המצוי בחוק מס רכוש והנוגע לקרן הפיצויים "מושתת בעיקרו על רעיון הביטוח" וכי תכלית החוק "נותרה ביטוחית – פיזור נזקי המלחמה באופן שלא יפלו על שכמו של הנפגע הספציפי" (סעיף 4 לפסק דינו של כבוד ה משנה לנשיאה ריבלין).

מן היסוד הביטוחי מגיע בית ה משפט העליון לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח כמקור לפרשנות הוראות חוק מס רכוש. נפסק כי למבטח ששילם תגמולי ביטוח לניזוק אשר נגרם לנכסיו נזק מלחמה קמה זכות תחלוף: "זכות של המבוטח לקבל פיצויים מרשויות המדינה עוברת בשלמותה למבטח עם תשלום תגמולי הביטוח למבוטח" (סעיף 5 לפסק הדין).

בית המשפט העליון דחה את טענת מנהל הקרן כי זכות תחלוף יכולה לקום כנגד המזיק (גורם הנזק) בלבד ונקבע כי הזכות עשוייה להתקיים גם כלפי צד שלישי (כגון מנהל קרן הפיצויים) החייב בתשלום פיצויים שלא מכוח עוולה שהוא עצמו עשה. כמו כן, דחה בית המשפט העליון את טיעון המנהל כי זכות התחלוף נשללת לאור הוראות תקנה 3 לתקנות.

תקנה 3 קובעת:

"היה הסכום המגיע לניזוק לפי תקנות אלה יחד עם הסכומים שהניזוק זכאי לקבל או קיבל כפיצוי בעד הנזק, מחברת ביטוח או מאדם אחר, עולה על הנזק הממשי, ישולם לו רק אותו סכום שהוא ההפרש בין הפיצוי כאמור לבין הנזק הממשי..."

בית המשפט העליון הטעים כי :

"...[תקנה 3] אינה מונעת את זכות התחלוף... נהפוך הוא, הוראתה מאפשרת את מימוש זכות התחלוף. הוראת תקנה 3 באה למנוע מן הניזוק קבלת פיצוי כפל, ובה בעת, למנוע מן הצד השלישי – מנהל מס הרכוש – תשלום כפל לניזוק ...
...
"ניכוי תגמולי הביטוח מזכאותו של הניזוק פותחת בפני המבטחת את הזכות לתבוע ממס הרכוש החזר בגין תגמולי הביטוח ובה בעת למנוע מן המדינה כפל תשלום (לניזוק ולמבטחת) ולמנוע מן הניזוק כפל תשלום (מן המדינה ומחברת הביטוח)."
(סעיף 7)

מהותו של התחלוף לפי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח היא המחאה על פי דין של זכות הניזוק (המבוטח) כפי שהיא: "עוברת זכות זו", כלשון סעיף 62(א); "בזכות שעברה אליו", כלשון סעיף 62(ב).

כאן יש מקום לציין כי לפי סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969,

"המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה."

כך מצינו בספרות המשפטית הישראלית:

"סעיף 62 לחוק אינו מקנה למבטח זכות עצמית, אלא מעביר אליו את זכותו של המבוטח כלפי הצד השלישי. זכותו של המבטח מושתתת על המחאה מכוח הדין. יוצא כי משעוברת הזכות למבטח, שוב אין זכות זו בידי המבוטח, שכבר פוצה מכוחו של חוזה הביטוח".
(אליאס, דיני ביטוח, כרך ב', עמוד 1184)

"סעיף 62(א) קובע שהמבטחת רוכשת את זכות המבוטח כמות שהיא – בסייג אחד: שיעור הפיצוי מוגבל לשיעור התגמולים ששילמה למבוטח. נהוג לומר שהמבטחת 'נכנסת לנעלי המבוטח' לעניין תביעת התחלוף."
(ולר, חוק חוזה ביטוח, כרך שני, עמוד 266).

הדין בעניין זה מסוכם בא' (ת"א) 193295 /02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' ליפמן ואח' (ניתן ביום 22.9.2003) , מפי כבוד השופט בכר:

"ההשקפה המקובלת היא שזכות התחלוף נגזרת מזכות המבוטח, משמע, זכותו של המבטח תהא זהה בתוכנה לזכות המבוטח. אגד הזכויות (על כל מעלותיו וחסרונותיו) שהיה למבוטח, מועבר מכח הדין, אל המבטח, המבטח אינו רוכש זכות טובה מזו שהייתה למבוטח."

ברע"א 2368/08 אבנ"ר ואח' נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.7.2011) הוטעם על ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה:

"... המיטיב תובע את החייב 'בנעליו של הנושה'. בפועל, משמעות הדבר היא כי למיטיב מוקנית זכות תביעה כלפי החייב הזהה במהותה לזו שעמדה לנושה כלפי החייב...
המיטיב אינו רוכש זכות טובה יותר מכפי שעמדה לניזוק. על כן, כדי לזכות בתביעתו, הוא נדרש להוכיח את מלוא יסודות העילה של הניזוק כלפי המזיק."
(סעיף 22 לפסק הדין)

לעומת זאת,
"... עילת תביעה עצמאית של מיטיב כלפי מזיק היא עילה הצומחת במישור היחסים שבין שניהם, שיסודותיה עצמאיים, ואינה מחייבת בהכרח הוכחה של מלוא יסודות עילתו של הניזוק כלפי המזיק..."
( סעיף 25 לפסק הדין)

באופן כללי, לעניין האבחנה בין זכות תביעה מכוח תחלוף (שטיבה איננו עצמאי) לבין זכות תביעה עצמאית, ראו עניין אבנ"ר הנ"ל בסעיפים 24 עד 29 לפסק הדין וכן רע"א 1591/08 חזנוב נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (ניתן ביום 22.7.2008) (משום מה המערערות הביאו את פסק הדין בעניין חזנוב וכן פסק הדין בע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' קבוצת כנרת ואח' (ניתן ביום 13.4.1964) כתימוכין לעמדתן; לדידי עיון בפסיקה זו איננו מגלה כל חיזו ק לטיעוני המערערות בערעור דנן).

יתרה מזאת, וחרף טענותיו של המבטח, לא מצאתי בפס"ד אריה עצמו כל בסיס לסברה – בניגוד לכל המובא לעיל – כי זכות המבטח על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח היא זכות עצמאית ונפרדת מזו שהייתה בידי הניזוק המבוטח לפני תחולת התחלוף ( והשוו סעיפים 26 ו-30 לכתב הערעור וסעיפים 55 ו-59 לסיכומי המערערות).

יש לציין כי בפוליסת הביטוח שנכרתה בין כרמל לבין המערערת 4 קיימת הורא ת תחלוף מפורשת (סעיף 7 – "Subrogation") המסמיכה את המבטח, במקרה של גיבוש התחלוף, להגיש כל תביעה "[כרמל] "in the name of Assured

הגישה המקובלת הנ"ל, לפיה משמעות התחלוף איננה אלא המחאת זכות (מכוח ח יקוק) ו"כניסה בנעליים", מובילה מניה וביה למסקנה נוספת – שאף היא נתמכת בספרות המקצועית ובפסיקה – כי לעניין התיישנות מוגבל המבטח בהגשת תביעתו באותה מידה ולפי אותה תקופה כפי שהניזוק היה מוגבל לפני התחלוף:

"זכות התחלוף של המבטח מכוח סעיף 62(א) לחוק אינה זכות עצמאית, כי אם המחאה מכוח הדין של זכות המבוטח. המבטח אינו רוכש זכות טובה יותר מזו של המבוטח. הזכות המהותית הנרכשת על-ידיו כפופה אפוא לזכויות הדיוניות של הצד השלישי כלפי המבוטח, ובכלל זה, הזכויות הנובעות מדיני ההתיישנות. משמע, מרוץ ההתיישנות של תביעת המבטח כנגד הצד השלישי מתחיל כבר במועד התגבשות העילה של המובטח כלפי הצד השלישי להבדיל ממועד התגבשותה של עילת התחלוף (מועד תשלום התגמולים)."
(אליאס, שם, עמודים 1206-1205)

"כך, למשל, טענות הגנה שונות העומדות לאדם השלישי – כגון התיישנות, רשלנות תורמת או אי-עמידה בנטל הקטנת הנזק – יפות כנגד תביעת המבטחת. אכן הגישה המקובלת במשפט האנגלו-אמריקני היא שלאדם השלישי עומדות כל הטענות שהיו לו נגד המבוטח אילו הלה הגיש את התביעה, כשם שלמבטחת עומדות טענות המבוטח נגד האדם השלישי. בכך באה לידי ב יטוי התפיסה שתביעת המבטחת אינה 'עצמאית' אלא נשענת על עילת התביעה של המבוטח כלפי האדם השלישי."
(ולר, שם, עמודים 268-267)

באותו אופן נפסק ברע"א 9444/00 Bellina Maritime S.A. ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.6.2002) כי המבטח של מטען שנשלח בהובלה ימית "כפוף למגבלות הזמן החלות על המבוטח בתביעתו של האחרון כלפי המוביל".
(סעיף 15 לחוות דעתו של כבוד השופט אנגלרד)

גישה זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 18 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 , לפיו "לעניין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו...".

הגישה המקובלת מוליכה אפוא לשתי מסקנות אלו:

(א) ככלל, תקופת ההתיישנות של המבטח תימדד ממועד קרות אירוע הנזק לנכס ולא ממועד תשלום תגמולי הביטוח למבוטח אשר מחולל את התחלוף על פי דין ;

(ב) אם במקרה פלוני תביעה לפיצוי בידי המבוטח הייתה מוגבלת לתקופת התיישנות מיוחדת (ולא לתקופה הכללית הקבועה בחוק ההתיישנות ), אזי אותה מגבלה מיוחדת תחול גם על המבטח שהזכות הועברה אליו מכוח סעיף 62(א) הנ"ל.

ודוקו, במקרה דנן הן המנהל והן ועדת הערר היו מוכנים לצאת מתוך ההנחה המקלה כי במסגרת חוק מס רכוש התקופ ה להגשת תביעה על ידי מבטח נמנית ממועד תשלום תגמולי הביטוח לניזוק, ולא ממועד קרות הנזק (ובמקרה הקונקרטי, ממועד התשלום האחרון מתוך שלושת המועדים הנ"ל).

לטעמי, בעקבות התחלוף, כפוף המבטח התובע למכלול הוראות חוק מס רכוש , לרבות לעניין הודעה, תביעה, ערר וערעור. ההסדר הינו מקיף ומפורט והוא נועד להחליף את הדין הכללי לגבי הנושאים הנדונים בו. בכל סתירה בין הדין הכללי לבין הוראות ההסדר, יגבר האחרון.

אינני יכול אפוא לקבל את טיעונו הנחרץ של המבטח לפיו זכות התביעה שלו היא עצמאית ובלתי כפופה להגבלות החוק. על פי גישה זו, תקופת ההתיישנות שחלה עליו היא זו שקבועה בחוק ההתיישנות (שבע שנים), ופרק זמן זה עמד לרשותו, למן מועד תשלום תגמולי הביטוח, כדי לתבוע שיפוי מהמנהל.

מעבר לכך שעמדה זו של המבטח מביאה לתוצאה כי הזכות המומחית מכוח התחלוף היא רחבה בהרבה מהזכות המקורית שהייתה בידי הניזוק (תוצאה בלתי נכונה כשלעצמה), שבירת מסגרות הזמן הנוקשות הקבועות ב חוק, כתוצאה מתחלוף כלפי מבטח, תסכל את תכליתו של החוק שהיא להביא לבדיקה מיידית ומהירה של תביעות. פקידי מס רכוש נדרשים לתת מענה מהיר בעת מלחמה או מבצע צבאי, כאשר אירועי נזק רבים עלולים להתרח ש בסמיכות זמנים ובמקומות שונים ב מדינה. עבודתם נעשית בתנאים בלתי שגר תיים, ומנגד צרכי הניזוקים דחופים. המחוקק מצא לנכון להתחשב באופיו המיוחד של מקרי הנזק המטופלים בחוק ולקבוע לוחות זמנים קצרצרים לעריכת ההליכים ( שבועיים להגשת הודעה על נזק; שלושה חודשים להגשת תביעה; שישה חודשים למתן החלטה).

לפיכך, דעתי היא כדעת וועדת הערר הנכבדה: גם מבטח התובע את הקרן מכוח תחלוף חייב לפעול במסגרות הזמן הקבועות בחוק וככלל ליטול על עצמו את מכלול החובות והזכויות הנובעות מהוראות החוק.

דהיינו במקרה הנוכחי תביעת המבטח הייתה חייבת להיות מוגשת למצער עד ליום 11.5.2008, שחל שלושה חודשים ממועד התשלום האחרון של תגמולי הביטוח (וזאת לפי הגישה המקלה המקובלת על המשיב; כאמור, תיתכן גישה מחמירה יותר). בפועל התביעה הוגשה למנהל למעלה מחמש וחצי שנים לאחר מכן.

האם המנהל היה חייב להאריך את המועד להגשת תביעה

כמו כן, אינני סבור כי ועדת הערר טעתה כאשר היא קבעה כי צדק המנהל בסירובו להאריך את המועד להגשת תביעה .

על פי סעיף 51(א) לחוק מס רכוש, "המנהל רשאי, אם נתבקש וראה סיבה מספקת לכך, להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה לעשיית דבר...".

ברי כי ברקע לתביעתו המאוחרת של המבטח עמדה הפסיקה שניתנה בעניין אריה. המבטח עצמו נמנע מהתדיינות ישירה בנושא החלת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח בהקשר של קרן הפיצויים ובחר "להמתין בצד" כאשר תקיפת עמדת המשיב בסוגייה זו נעשתה על ידי אחרים.

פסק דין לטובת חברת הביטוח אריה ניתן בבית המשפט המחוזי בחודש אוגוסט 2009.

למעשה סנונית למגמה זו כבר הופיעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 11495/05 בנק הפועלים בע"מ ואח' נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, ובפרט בסעיף 8 לחוות דעתו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין. פסיקה זו ניתנה בחודש אוגוסט 2008.

תביעת המבטח דנן הוגשה למעלה מחמש שנים לאחר פרסום פסק דין בנק הפועלים ואף למעלה מארבע שנים מהפסיקה בעניין אריה בבית המשפט המחוזי. אפילו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט העליון בעניין אריה המתין המבטח עוד כשנה ועשרה חודשים עד להגשת תביעתו. לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת להתנהגות זו (ולדעתי מעמדן של המערערות תושבות חוץ – אשר בחרו לבטח נכסים הנמצאים במדינת ישראל – איננו מהווה הסבר המניח את הדעת).

מבחינתו של המנהל, הטיפול באירוע הנדון הסתיים כבר בשנת 2007, עם ביצוע התשלום השני וזניחת העניין לאחר מכן על ידי כרמל. אמנם התשלומים הוגדרו כתשלומים "על חשבון", אולם אין מחלוקת עובדתית כי לאחר ביצוע התשלומים כרמל עצמה לעולם לא חזר ה אל המשיב בדרישה כלשהי ולא הייתה כל התפתחות בתיק עד להגשת תביעת המבטח "ביום בהיר אחד".

לא נטען או הוכח כי הייתה מניעה אובייקטיבית להקדמת הגשת תביעה על ידי המבטח.

המנהל סבר כי השיהוי האמור בהגשת תביעה על ידי המבטח, והגשתה רק לאחר מתן פסק דין לטובת מבטח אחר אשר הסתייג מעמדת המשיב – גורמים אלה אינם מצדיקים מתן ארכה למבטח. ועדת הערר בחנה את נסיבות המקרה והגיעה לאותה מסקנה. אינני מוצא כל פגם בשיקול דעת ו עדת הערר (או של המנהל לפניה). האינטרסים של סופיות, ודאות
ויציבות – הפועלים לשני הכיוונים ביחסים בין האזרח לבין הרשויות – מחייבים נקיטת פעולות , העל ולות להשפיע לרעה על זכויות הצד שכנגד, בשקידה ראויה.

כאן נפסק על ידי הוועדה כי המבט ח לא פעל בשקידה הנדרשת ולדעתי קביעה זו היא סבירה.

מסקנתי זו פוטרת אותי מלדון במסגרת ערעור זה בשני עניינים נוספים:

הראשון – תחולתה הרטרוספ קטיבית של הלכת אריה על מקרי נזק שאיר וע לפני מתן פסק הדין האמור. בעניין זה טוען המבטח כי:

"אין למשיב אינטרס הסתמכות הראוי להגנה ויש ליתן להלכת אריה תוקף רטרוספקטיבי ולהחילה על תביעת המערערות."
(סעיף 35 לסיכומי המערערות)

אולם גם אם הלכת אריה זו אכן עשוייה לחול על מקרים קודמים, כגון זה שנדון כאן, האיחור בנקיטת פעולה מצד המבטח הוא בעוכריו – עד כדי שלילת הזכות המהותית אשר הוא (אולי) היה זכאי לה אילו היה פועל בשקידה הנדרשת.

יובהר כי משמעותה של "תחולה רטרוספקטיבית" של הלכה פסוקה חדשה איננה איונם של דיני ההתיישנות והחייאתם של מקרים סגורים שהמועדים המגבילים את משך הטיפול בהם חלפו מזמן.

אמנם פסק דין המוחל באופן רטרוספקטיבי מצהיר על מצב הדין כפי שהיה קיים כל העת (ואיננו מחולל שינוי בדין), אולם עילה המבוססת על הדין המבורר עדיין חייבת להתממש בכפוף למגבלות ההתיישנות.

העניין השני הוא טענת המשיב לגרימת נזק ראייתי בשל חלוף הזמן עד להגשת תביעת המבטח.

המבטח טוען כי נזק כאמור לא הוכח וכי המנהל בדק כמות גדולה מאד של מסמכים לפני ששילם תשלומי פיצויים למפעל הניזוק. לטעמי, גם אילולא טיעון הנזק הראייתי אשר בפי המשיב, נסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבו ת בית משפט זה בהחלטת ועדת הערר. אמנם העדר נזק ראייתי (ואינני נדרש, כערכאת ערעור, לקבוע כל ממצא בשאלה זו) עשוי לשמש סיבה להקל בעניין הארכת מועד, אולם במקרה הנוכחי היו סיבות טובות אחרות להימנע מהארכת המועד כמבוקש.

איחור בהגשת ערר

מעבר לקביעתה המרכזית כי בנסיבות העניין לא הייתה עילה שתצדיק מתן ארכה להגשת תביעה על ידי המבטח, המשיכה ועדת הערר ודנה בשאלה האם איחר המבטח בהגשת ערר על החלטת המנהל לשלם לכרמל סכום פיצ וי בגובה ההשתתפות העצמית בלבד (מיליון דולר). בבסיס שאלה זו עומדת ההבנה כי הרי מששילם המבטח תגמולי ביטוח למבוטח וכתוצאה מכך נכנס בנעליו מתוקף התחלוף, אזי אם הייתה בידי הניזוק באותה עת עילה לערור בפני ועדת ערר על החלטה כלשהי של המנהל, עילת הערר מומ חית לידי המבטח.

אודה כי נחיצות ה עיסוק בשאלה זו כאן איננה נהירה .

הלא אין מחלוקת על כך כי הניזוק עצמו איננו זכאי לקבל מידי המנהל פיצויים בגובה תגמולי הביטוח שהוא קיבל מן המבטח על פי פוליסת הביטוח. והנה דרישתו של המבטח כלפי המנהל היא לקבל שיפוי בגובה סכום תגמולי הביטוח ששולמו לניזוק. במקרה הנוכחי הן המבטח, הן המנהל, והן ועדת הערר סברו כי על המבטח היה להגיש תביעה משלו למנהל (ולא די בתביעה שהוגשה קודם לכן על ידי כרמל ; השוו בהקשר זה רע"א 7488/12 דעאס נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (ניתן ביום 17.2.2014) ). אם כן, יוצא כי הגשת ערר על מה שהוחלט לגבי כרמל ככלל לא הייתה מועילה למבטח.

מכל מקום, ערר כאמור כלל לא הוגש על ידי המבטח (לימים הגיש המבטח ערר על החלטת המנהל שלא להאריך את המועד להגשת תביעתו) – כך שאין בפנינו עניין של איחור אלא העדר ערר במובן זה.

ועדת הערר הגיעה למסקנה כי "העוררות שג[ו] כאשר לא הגישו ערר על החלטת המשיב לשלם לניזוק [כרמל] רק 4 מיליון ש"ח בשנת 2007." (עמוד 7 להחלטת הוועדה).

לאור המפורט מעלה אינני משוכנע כי אי הגשת ערר על ידי המבטח על החלטת המנהל בדבר גובה הפיצוי ש שולם לכרמל אכן הייתה בבחינת שגיאה, אולם דומה כי לסוגיה זו לא נועדה כל נפקות מעשית במקרה דנן. המבטח נקט הליך אחר (הנחוץ לדעת כל הנוגעים בדבר) שהוא הגשת תביעה בשם המבטח עצמו. דא עקא, התביעה הוגשה לאחר שנים, בשיהוי כה מובהק שאין אפשרות לפסוח עליו.

המבטח העלה בהקשר זה טענה נוספת: המנהל מעולם לא קיבל החלטה סופית ומנומקת בעניין גובה הפיצויים שיש לשלם לכרמל בגין נזק המלחמה, ועל כן, בהתאם להוראות תקנה 11 לתקנות , מעולם לא חלף המועד להגיש ערר על החלטה כאמור. לדעת המבטח, אף אם נאמרה אמירה כלשהי במהלך ביקור אנשי מס רכוש במפעל הניזוק בחודש דצמבר 2006, לפיה המנהל לא ישלם יותר מאשר סכום ההשתתפות העצמית, אזי אמירה בעל פה כאמור איננה יכולה להוות החלטה כנדרש על פי תקנה 8 לתקנות. ובהעדר מסירת החלטה כתובה ומנומקת, כלל לא יתחיל מניין הזמן להגשת ערר.

אני נוטה להסכים עם המערערות כי החלטה סופית בעניין תשלום הפיצויים לכרמל טרם הייתה מגובשת בחודש דצמבר 2006 – אחרת אין הסבר לתוכנו של מכתב המנהל מיום 5.8.2007, (ראו סעיף 24 לעיל) ואין הסבר לקיומו של "דו"ח ביניים מספר 2" מחודש אוקטובר 2007 בו כלולה המלצה לגבי היקף הפיצויים שישולמו לכרמל.

אולם אינני רואה כיצד קו טיעון זה מתיישב עם עמדתו הבסיסית של המבטח לפיה מימוש זכותו לשיפוי מתוך כספי הקרן כרוך בהגשת "תביעה עצמאית" – אם כך, אין בהעדר החלטה מטעם המנהל בעניין תביעתה של כרמל כדי להעלות או להוריד.

מכל מקום, נסיבות המקרה מצביעות על כך, לדעתי, כי כרמל הבינה היטב, או הי יתה צריכה להבין, כי אין בכוונת המנהל לשלם כל סכום נוסף מעב ר למיליון דולר והדבר הובהר כבר עד חודש נובמבר 2007. המועד לתקוף החלטה זו של המנהל ולדרוש תשלום מלוא הנזק הנטען חל אז. תהיה ז את היתממות לומר כי המבטח, כחליפה של כרמל מכוח התחלוף, המשיך להמתין להחלטת המנה ל על פני שנים (מבלי לעקוב או להתעניין בגורל התביעה).

בנוסף צודק המנהל כי במקרה כגון זה עשוי לחול סעיף 6 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 לפיו רואים אי מתן תשובה במועד על ידי עובד ציבור, שהתבקש להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, כהחלטה לסרב לבקשה "לעניין כל דין". דהיינו אף אם חטא המנהל ולא מסר לכרמל החלטה בכתב, (מתוך ההנחה כי ה"הודעה" הנדרשת לפי תקנה 8(ב) לתקנות היא הודעה כתובה), אזי תוצאת העדר ההחלטה היא החלת חזקת הסירוב, ולא חזקה לפיה התביעה מתקבלת (כפי שנהוג בחלק מחוקי המסים לגבי השגות המוגשות על שומות, בדומה למקרה שנדון בע"מ 8258-09-15 כאשי ואח' נ' מנהל מס רכוש תל אביב (ניתן ביום 2.1.2018), פסק דין שצורף כאסמכתא לבקשת המערערת).

תיקון החלטת המנהל

ענף אחר בטיעוניו של המבטח הוא לעניין תקנה 9 לתקנות בדבר "תיקון החלטת המנהל". כפי שכבר צויין, תקנה 9(א) קובעת לאמור:

"המנהל רשאי לתקן החלטה לפי תקנה 8 תוך ארבע שנים מיום ש ניתנה, אם נתגלו עובדות חדשות או אם ראה כי הייתה בה טעות."

גם בעניין זה ביקש המבטח להאריך את המועד מעבר לתקופה של ארבע שנים כקבוע בתקנה.

לגישת המבטח, פסיקת בית המשפט העליון בעניין אריה מעמידה את החלטתו הקודמת של המנהל בחזקת "טעות" אשר יש לתקנה באמצעות יישום תקנה 9(א) הנ"ל.

בנושא זה סברה ועדת הערר כדלקמן:

"לגבי המקרה שלפנינו יש להבהיר: על המשיב לא חלה חובה לשלם לניזוק שהוא מבוטח, אלא את תשלומי ההשתתפות העצמית, ואת התשלומים

בגין הנזק שאינו מבוטח. זוהי הוראת תקנה 3. לפיכך, עצם תשלום ההשתתפות העצמית בתחילת הדרך אינו טעות כלל ועיקר. חובת המשיב לשלם את תגמולי הביטוח לעוררות, כעולה מהלכת אריה, קמה רק מרגע שהעוררות נכנסו בנעלי המבוטח הניזוק. אם כן, בעת שמי מהעוררות שילמה את תגמולי הביטוח, אזי אז ורק אז שומה עליה להגיש תביעה למשיב לשלם לה את תגמולי הביטוח ששילמה."

אני מסכים עם הניתוח האמור. ההחלטה שהתקבלה בעבר התייחסה לגובה הפיצוי שעל המנהל לשלם לכרמל והחלטה זו הייתה בעיקרה נכונה לנוכח הכלל הקבוע בתקנה 3 (ראו סעי ף 40 לעיל ). אמנם ניתן להקשות ולומר כי המנהל החליט בנוסף שלא לשלם לכרמל את ההפרש בין תגמולי הביטוח שהתקבלו מהמבטח לבין גובה מלו א הנזק שנטען תחילה על הניזוק - כ-0.96 מיליון ש"ח נוספים – אך לעניין זה אין כל נפקות כאן כי הרי המבטח ודאי לא היה זכאי לקבל שיפוי בגין מרכיב זה שלא שולם על ידיו לכרמל.

במלים אחרות: החלטתו המקורית של המנהל הייתה מופנית כלפי כרמל ומתחם שיקול הדעת בהקשר זה היה ממ ילא מוגבל בהתאם להוראות תקנה 3 (ולמעלה מן הצורך יוער כי ההחלטה בעניין כרמל גובשה באופן סופי בשנת 2007 ואילו המבטח פנה בתביעתו לאחר שחלפו יותר מארבע שנים).

המנהל למעשה לא נדרש להתייחס לאפשרות של תשלום פיצויים למבטח עד אשר המבטח פנה בתביעה בשנת 2013. אם כן, תקנה 9(ב) איננה רלבנטית לענייננו. על החלטת המשיב שלא להאריך את המועד להגשת תביעה על ידי המבטח – החלטה מיום 30.6.2014 – הוגש הערר בפני ועדת הערר.

ועדת הערר מצאה לנכון להמשיך ולחזק את מסקנתה בדבר אי תחולתה של תקנה 9(א) גם לגופו של עניין וקבעה כי הימנעות מהחלה רטרוספקטיבית של הלכת אריה בנסיבות המקרה כלל לא הייתה בבחינת "טעות". דומה כי דיון זה (בעמודים 10-9 להחלטת הוועד ה) לא היה נחוץ על מנת לדחות את טענות המבטח בנושא תקנה 9, ועל כן גם כאן אינני נדרש ל אמירות הוועדה בסוגיית התחולה הרטרוספקטיבית במישור העקרוני.

סיכום

בסיכומו של דבר, אינני מוצא פגם במסקנתה של ועדת הערר כי פניית המבטח לקרן הפיצויים ננקטה באיחור רב וכי לא התקיימו נסיבות אשר הצדיקו את הארכת המועד.

כפי שהודגש, אם המבטח היה פועל כפי שחברת הביטוח אריה פעלה, ודורש מלכתחילה תשלום שיפוי בשל תגמולי הביטוח שהוא שילם לכרמל, ייתכן שהוא היה מוכיח את זכאותו.

אולם במקום זאת, המבטח נתן לעניין לשקוע ולהישכח במשך חמש שנים לפחות, ואז, מצוייד בפסק דין אריה, הוא הופיע במפתן דלתו של המנהל.

עצם הזכאות ה עקרונית לשיפוי בהתאם להלכת אריה (בהנחה כי כך הם פני הדברים) איננה מספיקה – אחרת המבטח יכול היה להמתין עוד שנים נוספות לפני הבאת תביעתו , ואין לדבר סוף. אולי ניתן לתאר נסיבות בהן השימוש בסמכות המנהל להאריך מועדים לפי סעיף 51 לחוק היה מתבקש על מנת ליישם פסיקה של בית המשפט העליון על מקרה שבו הזמן להגיש תביעת פיצויים עבר. אין אפשרות להציב גבול חד וברור בעניין זה בין הנסיבות אשר יצדיקו הפעלת סמכות ההארכה לבין אלו שלא יצדיקו. אולם ק ושי זה איננו מחייב את המסקנה כי בכל מקרה, יהיה משך השיהוי או האיחור אשר יהיה, מוטל על המנהל להאריך את המועד. הקו שנמתח כאן הן על ידי המנהל והן על ידי ועדת הערר הוא במתחם הסביר ואין מקום להתערב בו.

הערעור נדחה.

כל אחד מארבע המערערות תשלם למשיב הוצאות משפט בסכום של 12,500 ש"ח (ובסך הכל 50,000 ש"ח) וזאת תוך 30 ימים.

מזכירות בית המשפט תמציא פסק דין זה לידי ב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ח, 21 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה

הרי קירש, שופט