הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו 09

לפני
כבוד ה שופטת עמיתה מרים דיסקין

בעניין:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד הדר צור

המאשימה

נגד

אנטולי אודינצוב (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד פאולינה סורין

הנאשם

הכרעת דין

עובדות כתב האישום

1. עניינו של כתב האישום מושא תיק זה באירוע שהתרחש ביום 31.10.19, בשעה 15:30, או בסמוך לכך, בדירה ברח' אבולעפיה 9, תל אביב (להלן: "הדירה"), בה מתגוררים הנאשם וז.ל., בת זוגו, (להלן: "המתלוננת").

2. אליבא כתב האישום, באותו מועד, בעת שהותם בדירה ובעודם לוגמים משקה אלכוהולי, התעורר בין הנאשם למתלוננת ויכוח, שנסב בין היתר, סביב בחירת הזמר שברצונם להאזין ליצירותיו המוסיקליות (להלן: "הוויכוח").

3. במהלך הוויכוח קראה המתלוננת לעברו של הנאשם: "לך תזדיין, מזדיין הומו".

4. בתגובה לכך, נטל הנאשם סכין מטבח בעלת להב באורך 19 ס"מ שהיתה בדירה, התנפל על המתלוננת, אחז בה וחתך אותה בצווארה באמצעותה מספר רב של פעמים.

5. בהמשך למתואר, קרע הנאשם את חולצתה של המתלוננת ודקר אותה עם הסכין מספר רב של פעמים בבית החזה ובבטן.
6. בתגובה לאמור וכדי להגן על עצמה מפני הנאשם, ניסתה המתלוננת להרחיקו באמצעות יד ימין ולהתגונן מפני דקירות הסכין באמצעות יד שמאל. אך הנאשם המשיך לדקור את המתלוננת וחתך את אמת ידה השמאלית מספר פעמים באמצעות הסכין, מתוך כוונה להטיל בה נכות או מום ולגרום לה חבלות חמורות.

7. כתוצאה ממעשיו, נגרמו למתלוננת חבלות חמורות, בין היתר, פצעים וחתכים מרובים בצוואר, בבית החזה, בשד שמאל, בבטן ושלושה חתכים עמוקים באמה השמאלית- חתך בחלק האולנרי, חתך במרכז האמה בחלק הוולרי אולנרי שהוביל לפגיעה ברוב השרירים המוכפפים באזור מעבר הגיד וחתך אלכסוני בחלק הוולרי אולנרי, אשר בעטיים נזקקה לטיפול רפואי שכלל, בין היתר, עירוי דם מסיבי, ניתוח בהרדמה מלאה ואשפוז למשך שמונה ימים.

8. במעשים המתוארים, כך כתב האישום, פצע הנאשם וגרם חבלה חמורה למתלוננת, בת זוגו, באמצעות סכין, בכוונה להטיל בה נכות או מום או בכוונה לגרום לה חבלות חמורות.

על יסוד העובדות המתוארות, כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) בנסיבות סעיף 329(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

תגובת הנאשם לכתב האישום

בתגובתו לכתב האישום כפר הנאשם במיוחס לו. טיעוניו של הנאשם על ידי באת כוחו באותו שלב של ההליך היו עובדתיים ומשפטיים ונפרשו על פני כול רוחב היריעה. בפן העובדתי נטען, כי מאחר ובמהלך האירוע היה הנאשם "שיכור מאד", הוא אינו זוכר את פרטי האירוע ואינו יכול לתת מענה לעניין המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ובפן המשפטי, נטען, כי גם אם בסופו של יום, בית המשפט יקבע שהדברים התרחשו כמתואר בכתב האישום, לא ניתן לייחס לנאשם "כוונה מחמירה" בשל היותו שיכור בשעת מעשה. ואולם, בשלב הסיכומים, חזרה ב"כ הנאשם מהכפירה בעובדות ואישרה את "עצם קרות האירוע", ואילו במישור המשפטי, חזרה על הטענה, כי מתקיים במקרה זה סייג השכרות, במובן זה, שלא הוכח היסוד הנפשי של "כוונה מחמירה" הנדרש לגיבושה של העבירה לפי סעיף 329 לחוק, ובהיעדרו יש לזכות את הנאשם מעבירה זו ולהרשיעו בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335 לחוק, שהיסוד הנפשי הנדרש לגיבושה הוא "אדישות".

במילים אחרות, עתה מטילה ההגנה את יהבה על הטענה המשפטית, לפיה, בעת ביצוע העבירה היה הנאשם בגילופין - נתון במצב של שכרות, ולכן, בשעת מעשה פעל באופן שנמנעה ממנו היכולת לגבש את יסוד הכוונה המחמירה הנדרש לצורך הרשעתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. אי לכך, מאחר והוא חוסה בצילה של הגנת השכרות, מן הדין לזכותו מביצוע עבירה זו.

ודוק: משמוסכם על ההגנה, כי התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט מוכיחה את עובדות כתב האישום במובן של הוכחת היסוד העובדתי של העבירה, יריעת המחלוקת מתכנסת אפוא לדיון בשאלה של הוכחת קיומו של היסוד הנפשי בנסיבות האמורות.

להוכחת טיעונה הפנתה ב"כ הנאשם לשורה של ראיות, כמפורט במסמך בכתב שהגישה במעמד סיכומיה, המוכיחות, לטעמה, את מצב שכרותו של הנאשם בעת ביצוע הדקירות.

אבחן להלן את טיעונה של ב"כ הנאשם, ולצורך זה, חרף ההסכמה לגבי הפן העובדתי, אדרש לסיפור העובדות כפי שעלה מהעדויות והראיות, תוך התמקדות בעובדות הנוגעות לסוגיית השכרות.

ראיות התביעה

את מערך ראיותיה השתיתה התביעה על שורה של עדויות ובמרכזן הציבה, כדבר מובן מאליו, את עדותה של המתלוננת. אפתח בעדותה, ולאחר מכן, אבחן את יתר העדויות שבאו לתמוך בה.

עדותה של מתלוננת

המתלוננת פתחה את עדותה בתיאור מצבה ואורח חייה לצד הנאשם – בן זוגה, אותו הכירה בשנת 2011. שני אנשים מכורים שנים לטיפה המרה - אלכוהוליסטים, דיירי רחוב, שהתפרנסו בדוחק מקיבוץ נדבות. בשנת 2016 הוכרה כנכה על רקע אלכוהול וניתן לה סיוע בשכירת הדירה ומאז התגוררו באותה דירה. המעבר מהרחוב לדירה לא שינה את הרגלי צריכת האלכוהול של שניהם, שנסב סביב שתיה מאסיבית ויומיומית של בקבוקי וודקה, הגם שבחודש שקדם לאירוע התקיפה נמנעו משתיה בשל התדרדרות במצבם הבריאותי.

בערב האירוע, סיפרה המתלוננת, הם החלו לשתות יחד בקבוק וודקה, אך מאחר והוודקה היתה מסוג ירוד היא יצאה וקנתה בקבוק נוסף, וכשחזרה המשיכו שניהם בשתיית וודקה תוך כדי צפייה בטלוויזיה. במהלכה פרץ ביניהם ויכוח מלווה בצעקות שבתחילה רקעו לא הובהר דיו על ידי המתלוננת, בלשונה: "הנאשם הסתכל במחשב ובקשתי ממנו שיניח קצת את המחשב. אני ישבתי ליד השולחן מול הטלביזיה ופתאום הוא התנפל בצעקות מה את צריכה לראות מה שבא לך. הוא צעק עלי בגלל שבקשתי להניח למחשב. הוא התפרץ בצעקות ואני אמרתי שאם הוא יתפרץ בצעקות רציתי להזמין משטרה" (עמ' 14, ש' 14-17).

לפתע, נטל הנאשם סכין, ובניסיון לקחת ממנה את המכשיר הנייד החל רודף אחריה כשבידו הסכין. המתלוננת בקשה להרגיעו, אך הדבר לא עלה בידה, וחרף זעקותיה הנאשם לא הרפה, ומשהשיגה דקר אותה מספר דקירות בבטן העליונה, בלשונה: "לקח סכין רצה לקחת את הפלאפון ממני. אני ראיתי שהוא מסטול ומסוכן ורצה לדקור אותי ויצאתי לפרוזדור מחוץ לדירה והוא צעק שאחזיר לו את הטלפון והחזרתי לו, רציתי לבקש עזרה וצעקתי ואף אחד לא עזר. לא היתה לי ברירה והוא קרע לי את החולצה עם היד כי הוא רצה לתפוס אותי ועד כמה שזכור לי נכנסתי כדי להרגיע אותו והוא הספיק לדקור אותי כמה פעמים בגוף באזור הבטן העליונה. נכנסתי הביתה. אני רציתי להרגיע אותו כשלקח את הטלפון ממני. הלכתי לישון במיטה. יש פתגם ברוסית שמי ששוכב לא נוגעים בו. נשכבתי על המיטה וחשבתי שהנאשם נרגע, הוא היה עם סכין ואני הגנתי על עצמי עם היד (מרימה את היד לעבר הפנים, יד שמאל, כשהחלק הפנימי נראים סימני קשים של חתכים) אחרי החתך הראשון לא זכור לי שום דבר " (עמ' 16,ש' 15-25).

לגרסת המתלוננת, למרות שניסתה להרגיעו, הנאשם לא חדל לתקוף אותה באלימות, וגם לאחר שנשכבה במיטתה בתקווה שיחמול עליה, המשיך במעשיו, וחנק ודקר אותה בצווארה: "... אחר כך ניסיתי להרגיע אותו, נכנסתי הביתה ולקח לי את הטלפון והלכתי למיטה לישון. חשבתי ששם הוא לא יגע בי. הוא ישב על המיטה ואז חתך אותי. ...ואז דקר אותי בצוואר זה היה במיטה ששכבתי. הוא דקר אותי בפרוזדור כשחזרתי הביתה הלכתי למיטה הוא קודם כל חנק אותי בצוואר אני הגנתי על עצמי עם היד מהסכין, ואחר כך לא זכור לי שום דבר כי איבדתי את ההכרה " (עמ' 19, ש' 22-23). ובהמשך: "כן, כל החתכים שרואים בצוואר זה היה במיטה... כשיצאתי לפרוזדור שיצאתי הוא דקר אותי בבטן העליונה ובתמונות אפשר לראות. היד זה היה כשהייתי במיטה והגנתי על עצמי" (עמ' 21 ש' 8-9).

בחקירתה הנגדית הבהירה המתלוננת את הדברים לגבי נסיבות הוויכוח:
"ש. היה לכם ריב על מוסיקה
ת. משהו במחשב שיניח את הכול, לא זוכרת אם סרט
ש. יכול להיות על מה לראות בטלוויזיה
ת. לא, הוא רצה לראות מחשב ואני רציתי טלוויזיה וזה מפריע אחד לשני.
ש. יכול להיות שקראת לו בשמות
ת. לא. אני לא קיללתי אותי, קבלתי חינוך טוב
...
ש. את אומרת שההתפרצות שלו היתה בגלל שאיימת עליו עם המשטרה
ת. אני חושבת שכן. גם אם קללתי אותו, מותר לו להרים סכין?" (עמ' 21, ש' 21-28, עמ' 22 ש' 1).

ובאשר לכמות האלכוהול ששתה הנאשם עובר להתפרצותו האלימה, לגרסת המתלוננת, כשחזרה מקניית הבקבוק השני הנאשם הספיק לסיים את שתיית הבקבוק הראשון. לדבריה, הם חלקו את הבקבוק השני, אך לא יכלה לאמוד איזו כמות שתה כול אחד מהם.

בחקירתה הוצגה למתלוננת שורה של שאלות שנסובו סביב התרשמותה ממידת או רמת שכרותו של הנאשם עובר לדקירות:
"ש. איך הוא היה, שיכור
ת. לא כל כך שיכור. אם רדף אחרי אז הוא לא היה שיכור. כמובן שהיה שיכור, אבל לא הקשיב לי לשום דבר, ובד"כ הוא מקשיב לי
ש. למה חשבת שהפעם לא הקשיב לך
ת. כנראה שהתעצבן שרציתי להזמין משטרה אם ימשיך להתנפל עלי"

כמו כן, הבהירה, שאין זו בפעם הראשונה שהנאשם נוקט באלימות פיזית כלפיה:
ש. למה רצית להזמין משטרה לפני, מה קרה, למה הרגשת שצריך להזמין משטרה
ת. כי הוא יצא מדעתו ופחדתי שירביץ לי. זה לא פעם ראשונה. על הסכין בכלל לא חשבתי בכלל. לא היתה צפייה שייקח סכין. הוא בד"כ אלים אבל עם סכין הוא בעצמו כמה פעמים אמר שסכין לא יתפוס בידיים והתפלאתי איך זה קרה לו.
ש. אמרת במשטרה שפתאום הרגשת שהוא השתגע
ת. עם צעקות, קללות וכול מיני דברים שהוא רצה להרביץ לי
ת. רצה ולא הרביץ
ת. הוא לקח סכין עוד יותר גרוע. עדיף שהיה מרביץ כבר
ש. שאמרת שהתכוונת שהשתגע הכוונה לסכין או למה שקדם לכך.
ת. מה שקדם לכך" (עמ' 18, ש' 7-24).

ובאשר לאינטנסיביות של שתיית אלכוהול, השיבה, שהנאשם שותה כמעט מידי יום (עמ' 22, ש' 4).

המתלוננת שללה מכול וכול שבתחילה חשבה שמדובר במהתלה, ואף הוסיפה ואמרה שאין זו הפעם הראשונה שהנאשם משתמש בסכין באופן אלים ומאיים:
" ש. בתמליל של החקירה אמרת שאת חשבת בהתחלה שזה היה בצחוק
ת. זה לא היה בצחוק
ש. למה התרשמת שמדובר בבדיחה
ת. כי אותה סכין זרק על הטלוויזיה לפני חודשיים ושבר את הטלוויזיה ובגלל זה קנינו חדשה. לפני חודשיים ששתינו לקח סכין והתחיל לזרוק את אותה סכין על דלת השירותים והיא נתקעה בטלוויזיה ושבר אותה" (עמ' 18, ש' 27-33).

יודגש. התרשמתי שהמתלוננת עשתה כול שלאיל ידה כדי לא להעצים בתיאור מעשיו של הנאשם. היא תיארה את השתלשלות הדברים כהווייתה וכפי התרחשותה במציאות, אך בה בעת באופן מתון ובהצגה מינורית של הדברים, ככול שניתן. להערכתי, המתלוננת ניסתה לצמצם במידת האפשר את חומרת המעשים מתוך שהיא עדיין קשורה לנאשם ברמה האישית ומבקשת שלא להרע לו.

עדים נוספים שהגיעו לזירה העידו על מצבו של הנאשם כפי שנ צפה על ידם באותן עת , בהם פרמדיק ושוטרים. אבחן את עדותם.

מר אריה פרקש, מתנד"ב במד"א (להלן: "פרקש" או "הפרמדיק")

פרקש, מתנדב במד"א שהוזעק לזירה בקריאה מהמוקד, העיד, כי בהגיעו למקום מאן דהוא (שבדיעבד התברר כנאשם) צעק לו "פה פה" וכיוון אותו לדירה למעלה. שם, על מיטה ספוגה בדם, בחדר פתוח, שכבה אישה ובצד שמאל של החדר ישב גבר על קצה של המיטה. לשאלה מה קרה השיב: "סכין מטבח". תוך כדי שהחל בניסיונות הצלת האישה, הבחין שהגבר התקשר בנייד שלו למשטרה וכיוון שהשיחה התנהלה ברמקול שמע שהוא אומר בעברית שהרג את אשתו והזעיק את המשטרה. מהדו שיח שהגיע לאזניו הבין שהדוברת מעבר לקו אינה מבינה מה הגבר אומר, ולכן הוא עשה זאת במקומו, והסביר לה במה מדובר. לדבריו, השיחה עם הנאשם נערכה בעברית.

באשר להתרשמותו ממצבו של הנאשם, השיב, כי למרות שהיה תחת השפעה של משקה חריף הוא דיבר לעניין וניתן היה להבין מה הוא אומר: "ההתרשמות ממצבו שהוא לא מאה אחוז, הוא תחת אלכוהול משהו כזה. הוא דיבר איתי לעניין. אני הבנתי מה הוא אמר לי" (עמ' 26, ש' 6-10).

בחקירה הנגדית הבהיר הפרמדיק, כי כשנקט בהודעתו בלשון "מסטול" בתיאור הנאשם התכוון שלדעתו היה תחת השפעת אלכוהול, אך פרט לקצב הדיבור האיטי התרשם שהוא מפוכח ובהכרה מלאה, בלשונו: "מעבר לדיבור האיטי לא ראיתי שום דבר... הדיבור שלו היה איטי, ויכול להיות תחת השפעה של משהו, נראה בהכרה מלאה, לא היה מחוסר הכרה". כמו כן, לא זכר אם הריח ריח של אלכוהול, והוסיף, כי בהגיעו לדירה הבחין באותו גבר כשהוא יושב זקוף על המיטה, זאת בניגוד להערכתו, כי שיכור מתנהג אחרת: "בן אדם שבגילופין ולא מתקשר עם הסביבה הוא שוכב במיטה ולא יושב זקוף" (עמ' 28, ש'4-11).

אני נותנת אמון מלא בעדות הפרמדיק - אדם זר לחלוטין לנאשם שמעולם לא היה לו עמו שיח ושיג. אדם שנקלע למקום בשל תפקידו, והוא נטול כול אינטרס לגביו. דבריו והתרשמותו מהימנים עלי.

עדויות השוטרים

אקדים ואומר. עדותם של השוטרים שחר וייס, מפקח סאלח סעד, ורפ"ק מוטי אלקלעי, כפי שתפורט להלן, מגובה בתיעוד חזותי שנקלט במצלמות הגוף שלהם. כך שמדובר בתיעוד חי המשקף את הדברים בזמן אמת, כפי התרחשותם בזירה, לרבות דברי הנאשם, תגובותיו והתנהגותו, במובן של "הדברים מדברים בעדם".

רס"ר שחר וייס (להלן: " רס"ר וייס")

בזמן האירוע היה רס"ר וייס שוטר סיור בתחנת יפו. דו"ח פעולה שרשם רס"ר וייס בצירוף סרטון מצלמת הגוף המתעד את פעולותיו ואת תגובות הנאשם ב זירה וכן תמלול הסרטון, הוגשו חלף חקירה ראשית.

תיעוד ממצלמת הגוף של רס"ר וייס (ת/8; ת/9)
מהתיעוד עולה, שרס"ר וייס הודיע לנאשם שהוא "עצור", הזהירו שאינו חייב לדבר ויכול לשמור על זכות השתיקה. בתגובה לשאלת רס"ר וייס אם יש לו עו"ד, ביקש הנאשם שישיג לו עו"ד. כמו כן, בתגובה לדבריו כי הוא עצור "כרגע" אמר לו הנאשם את המשפט: "זה לא כרגע, זה לכול החיים", באופן המעיד כי חשב שהרג את המתלוננת. ובהמשך, לשאלה מדוע עשה "לה" את זה, השיב: "לשון" (ת/8, עמ' 2, ש' 5-10).

מפקח סאלח סעד (להלן: "מפקח סעד")

בדומה לשוטרים אחרים, מפקח סעד - קצין יחידה ביפו, הוזעק לזירה בעקבות דיווח על אירוע חריג. לעדותו, בהגיעו למקום פגש בנאשם שישב על כיסא ליד הדלת מחוץ לדירה, ניסה לתחקרו אך התקשה להבי ן את דבריו. לגבי מצבו של הנאשם באותם רגעים, מסר: " ...וניסיתי לתחקר אותו ולא הבנתי שום דבר ממה שהוא אמר, הוא לא דיבר בצורה ברורה בכלל" (עמ' 29, ש' 16-17). בהמשך הסביר, כי יתכן שהקושי נבע מכך שהוא ורס"ר שחר וייס ניסו לתחקר אותו בו זמנית (עמ' 30, ש' 10-13).

בהמשך ליווה מפקח סעד את הנאשם לניידת להמשך טיפול, ולשאלת התרשמותו ממצבו במהלך הליווי, השיב: "החשוד התקשה ללכת, אני לא יודע מאיזה סיבה, יכול להיות מסיבה רפואית, הוא חיפש מקל הליכה ומצאתי לו את המקל והוא ידע להשתמש, ותמכתי בו במדרגות שלא ייפול" (שם, ש' 33-34). ואילו לגבי התקשורת עמו: "בהתחלה שהגעתי ניסיתי לתקשר אתו ולתחקר אותו ולא הגיב. לא הצלחתי להבין מה הוא אומר ורשמתי את זה בדוח" (עמ' 30, ש' 2-3).

כבר בשלב זה יש להעיר, כי מפקח סעד העיד שלא הבין לאשורם את הדברים שאמר לו הנאשם, אך בה בעת הבהיר, כי לא התקשה להבין שהוא מחפש מקל והתרשם שהשימוש במקל אינו זר לו.

בחקירתו הנגדית אישר מפקח סעד את שרשם בדו"ח, לפיו, הנאשם לא דיבר לעניין, התנדנד ולא היה יציב ועורר בו חשש שייפול. יחד עם זאת , עמד על דעתו, שלא נדף ממנו ריח של אלכוהול והוא לא התרשם שהנאשם שיכור.

תיעוד ממצלמת הגוף של מפקח סעד (ת/8 ו-ת/9)
מצלמת הגוף של מפקח סעד תיעדה חלק מהתשאול של פקד גאון. הקטע הרלבנטי תומלל (ת/8, ע'מ 5, ש' 11; עמ' 6 ש' 6). מהתיעוד עולה, שלשאלה מדוע דקר את המתלוננת השיב הנאשם: "על הלשון שלה", ובהמשך הסביר, שהמתלוננת כינתה אותו " פידרס", ולכן רצה להרגה. המצלמה גם תיעדה דו שיח שהתקיים בין הנאשם לשוטרים לגבי מקל ההליכה שלו והאפשרות שישתמש במקל של המתלוננת (עמ' 6, ש' 7, ועמ' 7, ש' 16).

עדותו של פקד שחר גאון (להלן: " פקד גאון")

פקד גאון הגיע לזירה, לדבריו, בעקבות דיווח חריג על ניסיון רצח. במקום פגש בנאשם, ולאחר שהזהירו תישאל אותו אודות האירוע. לדבריו, הנאשם סיפר לו שבת זוגו קיללה אותו ולכן נטל סכין והחליט לרצוח אותה. הנאשם גם הבהיר מה הוא תוכן הקללה: "פידרס" בשפה הרוסית (עמ' 16, ש' 7).

לשאלת התרשמותו ממצבו של הנאשם באותה עת, השיב: "בן אדם בצורה החיצונית הוא נראה מוזנח, אבל מדבר לעניין, עונה לשאלות, מתאר...הוא סיפר לי שהוא דקר אותה באמצעות סכין. שאלתי מאיפה הסכין והצביע לי לכיוון המטבח" (עמ' 15, ש' 11-14).

התשאול תועד באמצעות מכשיר סלולרי נייד של קצין האח"מ (רפ"ק אלקלעי) שהגיע לזירה.

בחקירתו הנגדית העיד גאון שלא התרשם שהנאשם בגילופין, לא חש בריח חריף שנודף ממנו ולא הבחין שהוא מתנדנד בהליכתו (עמ' 19, ש' 19-26).

מזכר של פקד גאון מיום 31.10.19 (ת/9)
במזכר רשם פקד גאון, כי התרשם כי: "למרות שמדובר באדם הדובר את השפה הרוסית הנ"ל מסר בעברית כי הוא מבין אותי היטב". בשלב מסוים, הוא קם מהכיסא עליו מחוץ לדירה ונכנס פנימה. לגבי נסיבות הדקירה, טען הנאשם כי עשה זאת בתגובה על כך שקראה לו "פידרס", ובסיום התשאול הצביע על הסכין שבאמצעותה דקר את המתלוננת.

רפ"ק מוטי אלקלעי, קצין אח"מ (להלן: " רפ"ק אלקלעי")

רפ"ק אלקלעי הגיע כאמור זירה יחד עם פקד גאון. לגרסתו, עלה לקומה השנייה, שם הבחין בנאשם יושב בפתח הדירה יחד עם שוטרי הסיור. לאחר שהחל לדבר ולהסביר את מה שעשה הוא תיעד אותו באמצעות מצלמת מכשיר הפלאפון שלו.

באשר למצבו של הנאשם באותו מעמד סיפר העד, כי התרשם שהנאשם מתקשר ומדבר לעניין, הבין את השאלות שנשאל וענה עליהן באופן ברור וספונטני, בלשונו: "הבנתי שמדובר בעולה חדש שדובר רוסית, התרשמתי שמבין אותנו היטב. כמו שבסרטון עצמו, תקשר אתנו, הבין אותנו, וכל שאלה שנשאל נתן תשובה בהתאם, גם הסביר לנו למה פגע באותה אישה. היא קראה לו הומו ברוסית" (עמ' 23, ש' 24-26).

מזכר של רפ"ק אלקלעי מיום 31.10.19 (ת/5)
במזכר רשם רפ"ק אלקלעי, שהנאשם מסר לו כי לאחר שהמתלוננת קללה אותו הוא רצה לדקור אותה. כמו כן, הצביע על הסכין.

תיעוד חזותי של תשאול הנאשם בזירה מיום 31.10.19 (ת/3 ו-ת/4)
במהלך התשאול המתועד שערך רפ"ק אלקלעי הסביר הנאשם, כי רצה להרוג את המתלוננת על "הלשון" שלה, בתגובה על שקראה לעברו "פידרס" (עמ' 1, ש' 19, ע' 2 ש' 2).

מפקח חנא קנברא (להלן: "מפקח קנברא")

גם עד זה הגיע לזירה בעקבות קריאה ממוקד 100. בהגיעו למקום זיהה שני אנשים - אישה "שהיתה חצי ערומה עם דם", וגבר, שבדיעבד התברר כנאשם , "שישב מחוץ לדלת וראיתי זירה מלאה בדם ".

מפקח קנברא תיאר את התנהגותו של הנאשם באותו מעמד באופן הבא: "ישב על כיסא ולא דיבר... ובאיזה שהוא שלב הוא ביקש ממני מקל, שאלתי למה, ואמר שהוא רוצה ללכת. שאלתי למה מקל. הוא אמר שיש לו מקל שהוא הולך אתו ואמרתי לו עוד מעט....ואמר לי באיזה שלב סכין. שאלתי אותו איפה הסכין ואמר לי בפנים. נכנסנו לדירה והצביע לי על סכין מסוימת" (עמ' 29, ש' 6-12).

להתרשמותו של קנברא, הנאשם " ישב נינוח רגיל", ולעניין ההיזקקות לתמיכה או למקל בזמן הליכה, הבהיר: "הובלנו אותו אני ועוד קצין. אני החזקתי אותו לפעמים ביד, ולפעמים לא. אבל הוא הלך אתנו והתלווה אלינו " (שם, ש' 21; 23-24). ובהמשך: "לא זוכר אם נתנו לו מקל שילך... אני זוכר שהלך רגיל והתלווה אלינו. הוא דיבר כל מיני דברים ברוסית שלא הבנתי מה. כשהוא דיבר איתי על המקל הבנתי אותו. שדיבר עם הקצין על הסכין הבנתי אותו. מה שהוא דיבר ברוסית לא הבנתי" (שם, ש' 26-30).

עוד הבהיר שאת הבקשה להיעזר במקל אמר הנאשם בעברית, ואישר שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול.

יש להדגיש כבר עתה, ששני פרטים משמעותיים בולטים לעין מתוך עדותו של קנברא. האחד, היא העובדה שהנאשם ביקש מקל כדי ללכת והסביר שבעת הליכה הוא נעזר במקל, והשני, שהנאשם הוביל את קנברא למקום בו היתה סכין, והצביע עליה. שתי עובדות שבכוחן לשפוך אור על מצבו של הנאשם זמן קצר לאחר האירוע , ובעיקר, על תפקודו המנטלי והפיזי באותה עת, ולהוות אינדיקציה להשפעת האלכוהול על הכרתו ותודעתו, כמו גם על תנועתו.

רס"ר דוד חמאווי (להלן: "רס"ר חמאווי")

רס"ר חמאווי חקר את הנאשם כארבע שעות לאחר אירוע הדקירה. העד העיד כשבחקירת הנאשם התרשם מאדם "קר רוח", שאמר לו שאינו מצטער שלא הרג את המתלוננת ועל שאלות ביחס לשכרותו ולשתיית אלכוהול, הגיב בצחוק. במהלך חקירתו הנאשם לא הפגין גסות, אך היה מאד כעוס, מסר גרסה מלאה אודות האירוע, שלל בתוקף את היותו שיכור, והסביר את הרקע ולמעשה המניע לדקירת המתלוננת ורצונו להרגה בכך: "שהיא העליבה אותו ופגעה בו ועשתה דברים שלא רצה שתעשה" (עמ' 24, ש' 32-34).

הודעת הנאשם מיום 31.10.19, שעה 19:59, שנגבתה ע"י חמאווי (ת/10- ת/11)
חקירתו של הנאשם שנערכה באמצעות מתורגמן, תועדה חזותית ותומללה . החקירה נערכה לאחר שהנאשם נועץ בעורך דין, הוקראו לו זכויותיו והוא הבינן.

יצוין, כי כבר במהלך האזהרה, קטע הנאשם את החוקר והמתורגמן ואמר שהוא: "מצטער שלא הרגתי" (ת/12, עמ' 4, ש' 1-6), והוסיף שהוא זה שהזמין את מד"א והמשטרה והודיע להם שהרג את המתלוננת.

בהודעתו מסר הנאשם באופן ברור וקוהרנטי מה גרם למעשהו ומה היתה מטרתו בדקירת המתלוננת, ובכלל זה, הסביר את הרקע והמניע למעשה, והבהיר שביקש להרגה ובכוונתו היה להביא במותה. כך למשל, במענה לשאלה מה קרה, השיב, שהמתלוננת כינתה אותו "פידריס" ולכן רצה להרגה, ובחר לומר, שהוא מצר על שלא "שחט" אותה (ת/12, עמ' 6, ש' 26 - עמ' 7, ש' 6) אפילו הדבר כרוך במאסר ממושך (שם, עמ' 17, ש' 38-4; עמ' 19, ש' 2-23). בהמשך הסביר הנאשם, כי לא רק העלבון הבוטה של המתלוננת הכעיסו, אלא גם ובעיקר הדרך בה נאמרו הדברים (שם, עמ' 10, ש'27; מ' 11, ש' 20). כמו כן, תיאר את הסכין באמצעותה דקר אותה (שם, עמ' 10, ש' 27; עמ' 11, ש' 20), וכן ציין את העובדה, שהיו אלה 5 דקירות בבית החזה (שם, עמ' 12, ש' 14-29).

באשר להשפעת האלכוהול על מודעותו למעשיו, אמר הנאשם במפורש שהבין היטב מה הוא עושה:
"ש....אתה היית ממש שיכור או שאתה באמת הבנת מה אתה עושה כי היא עצבנה אותך
ת. אני באמת הבנתי מה אני עושה" (שם, עמ' 23, ש' 1-4). בהמשך אף ביטל כלאחר יד ובהומור את האפשרות שהאלכוהול השפיע עליו באומרו: "אם זה השפעה של אלכוהול...הסבתא שלי בלרינה" (שם, עמ' 23, ש' 26).

רס"ר סרגיי פולבנוב (להלן: " רס"ר פולבנוב")
רס"ר פולבנוב, חוקר אלימות במשפחה בתחנת יפו, חקר את הנאשם ביום 10.11.19. חקירתו נערכה בשפה הרוסית, שפה אותה הוא דובר. לדבריו, הנאשם שיתף פעולה במהלך חקירתו.

ראיות ההגנה

עדות הנאשם

חרף תגובתו לכתב האישום באמצעות באת כוחו, לפיה, עקב שכרותו אין הוא זוכר את האירוע, בעמדו על דוכן העדים, הנאשם לא התכחש לדקירת המתלוננת על ידו באמצעות סכין, וכבר בפתח חקירתו הראשית סיפר במפורט את השתלשלות הדברים ביום האירוע, תיאר את מעשיו, והסביר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שדקירת המתלוננת היתה תגובה עונשית על העלבון, בלשונו: "זה קרה בצורה ספונטנית, היא קראה לי הומו, ולא יודע מה קרה אצלי (המשפט נאמר בעברית)". לקחתי סכין מטבח ורציתי להעניש אותה על המילים האלה" (פרוט' עמ' 37, ש' 30-31). ובהמשך: "...אני בטוח שהיא אמרה שאני הומו (הנאשם אמר בעברית) (פרוט' עמ' 38, ש' 4). " ...נתתי לה שלוש פעמים, שלוש מכות עם סכין... זה היה כל כך ספונטני שאני לא זוכר" (שם, ש' 10).
לשאלת בית המשפט גם הטיב להבהיר את הרקע לריב שפרץ בינו לבין המתלוננת והסלמתו לכדי מעשה הדקירה: "אני רצית לשמוע זמר ששמו קרוג, והיא רצתה לשמוע את הזמר ויסוצקי, ואנחנו התווכחנו על האוזניות ואז קראה לי הומו. היה לי מחשב והיו לי 600 שירים" (עמ' 39, ש' 15-16).

באשר לצריכת אלכוהול מבחינת הרגלי השתייה, ככלל, ועובר לאירוע, בפרט, העיד הנאשם, שהחל לצרוך אלכוהול מגיל 15, בעיקר וודקה, ומאז הוא שותה בקבוק או שניים בכול יום. מתחיל בשתייה בבוקר והיא נמשכת לאורך כול היום (עמ' 37, ש' 4-27).

אמנם, בחקירתו הראשית טען הנאשם שאינו זוכר מה התרחש ביום האירוע לאחר שכילה יחד עם המתלוננת שני בקבוקי וודקה, אך בה בעת, לא התכחש לכך שהמתלוננת הטיחה בו את המילה "הומו". לדבריו, בעת חקירתו במשטרה היה תחת השפעת אלכוהול, ולכך גם ייחס את קשייו ללכת ולרדת במדרגות.

בחקירתו הנגדית חזר הנאשם וטען שאינו זוכר את האירוע מפאת שכרותו באותה עת. עם זאת, מאן לתת הסבר מתקבל על הדעת כיצד אם כן מתיישבת טענה זו עם הגרסה המפורטת שמסר בהודעתו. ומשהוצגה לו גרסתו במשטרה, התחמק ממענה ענייני ובחר להתפלסף בתשובתו שנאמרה בשפה העברית: "תשמע אדוני, זה הכי חשוב וזה לב העניין שהיא בריאה ותמשיך הלאה. זה היה אתמול ומי יחזיר את האתמול? זה קרה לפני שנה. נו אז מה אם יש כתב אישום? מה שהיה אתמול היה אתמול" (עמ' 44, ש' 1-3).

ואולם, בחינת עדותו בהמשך מעלה, שבסופו של יום, זכר הנאשם היטב את השתלשלות הדברים, והפגין ידע והתמצאות בכול פרטי האירוע ומהלכו, באופן המעיד על פיכחון והבנה של טיב מעשיו ומשמעותם, כמודגם בבירור בתשובותיו אלה:
"ת.... אני יודע לבד מה היה. אמרתי היא אמרה לי. מה שעיצבן אותי והכי הרבה זה את השנאה והרוע שלה ולקחתי מהמטבח את סכין ודקרתי אותה.
ש. מה עשית עם הסכין
ת. זרקתי לכיור
ש. בקשר אליה – מה עשית עם הסכין לאישה
ת. דקרתי אותה
ש. מה היה העניין עם המילה "הומו". היא אמרה לך.
ת. היא אמרה לי הומו אבל היא מתכחשת לזה. אני שמעתי את מה שהיא אמרה בצורה מאד ברורה.
ש. אתה זוכר מה היא אמרה
ת. היא אמרה שהיא לא קיללה אותי ואני זוכר שקיללה אותי ומזה הכול התחיל
ש. מה היתה הקללה
ת. הלוואי ואותך יקללו בצורה כזו כל החיים שלך
ש. מה היתה המילה
ת. "פידרס" – הומו
ש. המילה הזו הרתיחה אותך
ת. מה אני יכול לעשות? אתה לא מבין שאסור להגיד מילים כאלה?" (שם, ש' 3-20).

הנה כי כן, חרף הכחשתו ולמרות התפתלויותיו, אישר הנאשם מעל דוכן העדים בבית המשפט, שהוא זוכר את האירוע, פירט את השתלשלות הדברים עד לדקירתו את המתלוננת באמצעות סכין, ואף סיפק הסבר למעשהו שתכליתו נועדה לקפח את חייה משום שעלבה בו כשהטיחה לעברו את הכינוי "פירדס". כפי שניתן להיווכח, טענת השכרות נטענה כבדרך אגב, מן הפה אל החוץ, כ"מצוות אנשים מלומדה", ולא נותר ממנה דבר לאחר שנבלעה בתוך הגרסה הברורה והחד משמעית שלא הותירה כול ספק, כי חרף שתיית האלכוהול, הנאשם זכר היטב את התגלגלות האירוע והתפתחותו מהרגע הראשון ועד לסיומו, והיה ער ומודע לנעשה סביבו, למעשיו ולתוצאותיהם.

לא למותר לציין, שגרסת הנאשם בבית המשפט עולה בקנה אחד עם גרסתו בהודעותיו במשטרה (ת/13 – ת/16; ת/17; ת/20), כפי שניתן להיווכח מהמובאות הבאות שראיתי לצטט לשם המחשה. כך למשל, בהודעתו מיום 3.11.19 מסר הנאשם: "התחרפנתי, לקחתי סכין מהמטבח, הבאתי לה כמה מכות, אפילו לא זוכר כמה התחרפנתי, אם היא היתה אומרת את זה ללא כעס... אבל עם כל כך הרבה כעס שאני באמת התחרפנתי", ובהמשך: " אני התחרפנתי לחלוטין, במחשבה להרוג וזהו." (ע' 2 ש' 18; ע' 3, ש' 16-35; ע' 5, ש' 11-21)
ובהודעתו מיום 10.11.19 (ת/17 - ת/20) חזר הנאשם על כך שדקר את המתלוננת והסביר בבירור את הרקע למעשה: "אני התחרפנתי, פשוט התחרפנתי, התנתקתי שחור בעיניים...פשוט היה לי שחור בעיניים" (ת/20, עמ' 4, ש' 32-37), והוסיף כי זרק את הסכין לכיור והזמין את מד"א.

מעבר לכך. בחקירותיו התנהג הנאשם באופן בטוח בעצמו, עמד על שלו, השיב באופן ענייני, ולא אחת ענה טרח להגיב בציניות לשאלות חוקריו, האופן המעיד על הבנתן, וניכר היה בתשובותיו שהוא מעורה בפרטי האירוע ומסוגל לתארו כהווייתו.
דיון והכרעה

משלא קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למישור העובדתי, המחלוקת מתמקדת במישור המשפטי, ובמרכזה השאלה של הוכחת כוונתו של הנאשם בביצוע העבירה. בסוגיה זו, טוענת ההגנה, כי מאחר והנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בעודו בגילופין, לא ניתן לראותו כמי שגיבש את הכוונה המיוחדת הנדרשת לצורך הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. התביעה, טוענת לעומתה, כי התשתית הראייתית המונחת לפני בית המשפט, מוכיחה מעבר לכול ספק, שבעת ביצוע העבירה הנאשם היה מודע למעשיו ואף חפץ בתוצאות חמורות מאלה שהתרחשו, באופן השומט את הקרקע תחת טענת השכרות על שני אופניה - המלאה או החלקית. ומכול מקום, ההגנה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תחולת סייג השכרות בענייננו, ועל כן, יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום – חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

השאלה העומדת לדיון היא אפוא, האם הוכח כי המעשים שבצע הנאשם נעשו בכוונה מחמירה להטיל במתלוננת נכות או מום, או לגרום לה חבלה חמורה.

אפתח בניתוח העבירה.
חבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2)

העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, המיוחסת לנאשם, קבועה בסעיפים 329(א)(1) ו-(2) לחוק:

"(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים:
(1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין;
(2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין, באבן או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;"
המושג "חבלה חמורה" מוגדר בסעיף 34כד. לחוק, ולפי ו:

"חבלה חמורה" - חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים".
באשר ליסוד הנפשי להוכחת ביצועה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, נקבע בע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל (5.9.2011) (להלן: "עניין זועבי"), כי נדרשת כוונה מיוחדת:

"עבירה זו כוללת רכיב תוצאתי של פציעת אדם או גרימת חבלה חמורה. משכך, היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה כולל שני מישורים: המישור האחד, המישור ההכרתי, שעניינו מודעות הנאשם למרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה... המישור השני הינו המישור הרצוני, אשר בו נדרש בית המשפט להיווכח כי הנאשם התכוון, כמשמעות המונח 'כוונה' בסעיף 20 (א)(1) לחוק העונשין, לפצוע את הקורבן או לגרום לו חבלה חמורה... אשר למישור הרצוני... הכוונה הדרושה הינה "כוונה מיוחדת"... משמעות הדבר הינה כי לצורך הרשעתו של נאשם בעבירה זו נידרש בית המשפט להיווכח כי הנאשם חפץ באופן מיוחד בגרימת החבלה החמורה לקורבנו."
על מנת להוכיח "כוונה מיוחדת" לצורך ביסוס קיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו, נקבע בעניין זועבי, שלעיתים יזדקק בית המשפט ל"חזקת הכוונה". בלשונו של בית המשפט העליון באותו עניין:

"לשם הוכחתה של כוונה מיוחדת יזדקק בית המשפט לעיתים 'לחזקת הכוונה'. חזקה זו היא חזקה ראייתית, לפיה אדם התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים. היא אינה חזקה חלוטה, ודי בכך שהנאשם עורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה".
ובמקום אחר:
"חזקת הכוונה היא חזקה עובדתית המבטאת את ההנחה כי בני אדם המבצעים פעולה מודעים בדרך כלל לטיב הפיזי של מעשיהם ובכלל זה לתוצאות הטבעיות של פעולותיהם" (ע"פ 8871/05 יוסף שליו שנגלוף נ' מדינת ישראל (12.3.2007) (להלן: " עניין שנגלוף")).
במיוחד, כשהמדובר במקרים בהם הדקירה בוצעה באמצעות סכין, ההלכה קובעת, כי תחולתה של "חזקת הכוונה" קמה אם אדם דקר באמצעות כלי נשק (ובכלל זה סכין) אדם אחר בפלג גופו העליון:

"דקירה בסכין - או בחפץ דוקרני אחר בעל אותן תכונות המכוונת לפלג גופו העליון של אדם בו מצויים, אליבא דכל בר-בי-רב, איברים חיוניים, מקימה חזקה לחובת הדוקר לפיה התכוון לחבול בקרבן "חבלה חמורה" דווקא כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העונשין... ומשבחר המערער להתכחש לדקירה ולא חשף בפנינו צפונות לבו - אין לו לבוא בטרוניה על שבית המשפט הכריע את הכף לחובתו כפי שמתחייב מהתנהגותו " (ע"פ 3727/93 עלי עזאמי נ' מדינת ישראל (17.5.1994)).
דברים אלו מתאימים לענייננו.

בהתבסס על התשתית הראייתית המוצקה שהונחה בפני, ניתן לקבוע את העובדות הבאות, שלגביהן, כאמור, גם לא נעורה מחלוקת: הנאשם נטל לידיו סכין מטבח גדולה (תצלום מס' 8 בת/21), שעל פי עדות המתלוננת היתה סכין חדה ששימשה לחיתוך בשר (פרוט' עמ' 20, ש' 9-12), התנפל על המתלוננת ודקר אותה באמצעותה דקירות רבות, במספר מקומות בגופה - רובן ככולן בפלג גופה העליון. כמו כן, חנק אותה וחתך אותה בצווארה, ובתוך כך, גם חתך את אמת ידה השמאלית, וגרם לה חבלות קשות, כמפורט במסמכים הרפואיים (ת/25-ת/28).

תקיפה אכזרית זו, כפי שבוצעה על ידי הנאשם, מלמדת על כוונתו, כוונה שללא ספק עולה כדי "כוונה מחמירה", כנדרש בעבירה זו.

ודוק: עצם נטילת הסכין על ידי הנאשם לידיו כדי לחבול במתלוננת, ובפרט בפלג גופה העליון, מקימה, ולו באופן ראשוני, חזקה בדבר כוונתו המיוחדת לגרום למתלוננת חבלה חמורה. במילים אחרות, אם לא די בכך שהנאשם נטל לידיו את הסכין ודקר באמצעותה את המתלוננת, הרי שדקירת המתלוננת בפלג גופה העליון, בו מצויים איברים חיוניים, מספר רב של פעמים ובחלקים שונים בו, חניקתה וחיתוך צווארה, מקימה לחובתו את החזקה האמורה בדבר כוונתו המיוחדת הנדרשת לצורך ביצוע העבירה.

יתרה מזו, אמירותיו של הנאשם לשוטרים שהגיעו לזירה, כמפורט לעיל, עליהן חזר במהלך חקירותיו, מלמדות אף הן על כוונתו, כוונה המגעת כדי כוונה מחמירה.

אבאר.

הנאשם העיד כי אכן ביצע את כול המעשים הללו. כשנשאל בחקירתו הראשית לתגובתו על גרסת המתלוננת, הוא למעשה אישר אותה: "לפי הפרוטוקול כן זה היה... נתתי לה מכות שלוש פעמים, שלוש מכות עם סכין..." (עמ' 38, ש' 9-15). ובמקום אחר: " ...אף אחד לא הפריע לי. אני הייתי לבד יחד איתה. כשראיתי מה שעוללתי קראתי לאמבולנס ", וכך גם בהמשך: יש לשנינו מזל שלא הרגתי אותה... חתכתי חתכתי בסדר אבל לא הרגתי" (עמ' 42, ש' 1; 10-12) (ההדגשות אינן במקור – מ.ד), וכן: "ש. בקשר אליה – מה עשית עם הסכין לאישה. ת. דקרתי אותה" (עמ' 44, ש' 8-9).

למעלה מן הנדרש. גם אלמלא נגרמו למתלוננת כתוצאה ממעשי הנאשם חבלות חמורות, כפי שאכן ארע, ניתן היה להוכיח את היסוד הנפשי, בדמות כוונתו המיוחדת של הנאשם, גם מתוך נסיבות המקרה עצמן, עליהן כאמור, אין חולק.

כפי ששנינו ב עניין שנגלוף:

"...יסוד הכוונה המיוחדת בעבירה לפי סעיף 329 מתייחס להלך רוחו של המערער בעת ביצוע העבירה ולא לרכיב התוצאה, וניתן ללמוד על הלך הרוח מתוך הנסיבות".

על כוונה זו, ניתן ללמוד בענייננו גם מדבריו של הנאשם עצמו.

כך למשל, בתשובה לשאלת באת כוחו, האם הוא זוכר מה התרחש באירוע, אמר: "... זה קרה בצורה ספונטנית היא קראה לי הומו, ולא יודע מה קרה אצלי... לקחתי סכין מטבח ורציתי להעניש אותה על המילים האלה" (ההדגשה אינה במקור – מ.ד) (עמ' 37, שורות 29-31).

דברים דומים עולים גם מחקירתו הנגדית של הנאשם, מהם משתמע, כי הקללה או הכינוי הבוטה שהטיחה בו המתלוננת היא שגיבשה אצלו את כוונתו לדקור אותה, בעודו רומז בנימה מעט מאיימת באשר להשלכות הקשות שעלולות לקרות לאומר בעקבות אמירה מעליבה מסוג זה:
"ש. מה היה העניין עם המילה 'הומו'. היא אמרה לך.
ת. היא אמרה לי הומו אבל היא מתכחשת לזה. אני שמעתי מה שהיא אמרה בצורה מאוד ברורה. (כך במקור – מ.ד)
ש. אתה זוכר מה היא אמרה.
ת. היא אמרה שהיא לא קיללה אותי ואני זוכר שקיללה אותי ומזה הכל התחיל.
ש. מה הייתה הקללה.
...
ת. "פידרס" – הומו.
ש. המילה הזאת הרתיחה אותך.
ת. מה אני יכול לעשות? אתה לא מבין שאסור להגיד מילים כאלה?
ש. מה המשמעות של מילה כזו. יש מילים שעוברות ויש כאלה שלא.
ת. אתה יכול להגיד לו הומו? אפילו אם אתה יודע שהוא במאה אחוז הומו אתה יכול לקרוא לו במילה כזאת??
ש. אם אקרא מה יקרה.
ת. כל הכבוד לך – אני רוצה לראות מה יקרה לך.
ש. כשאתה אומר שפידרס זו מילה שלא אומרים אותה ואם אומרים אז מה קורה.
ת. אפשר באופן כללי לשאול כל מני כאלה שבכלא ויסבירו לך מה הם עושים." (ההדגשות אינן במקור – מ.ד) (עמ' 44, שורות 10-23).

בהמשך, הוסיף הנאשם והבהיר באופן ברור ומפורש, מה היה המניע למעשיו ולהתפרצותו האלימה כלפי המתלוננת: "... מה שעצבן אותי והכי הרבה זה את השנאה והרוע שלה ולקחתי מהמטבח את הסכין ודקרתי אותה" (עמ' 44, ש' 4-5).

יתרה מזו. כוונה כאמור יכולה להתגבש אף כהרף עין, כתגובה ספונטנית רגעית, ולצורך זה לא נדרשים תכנון ומחשבה מוקדמים. עמד על כך בית המשפט העליון, בבחינת היפוך קל וחומר, כשהשווה את היסוד הנפשי בעבירת חבלה בכוונה מחמירה ליסוד הנפשי בביצוע עבירת הרצח:

"היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, שכאמור מוכח בעיקרו באמצעות "חזקת הכוונה", יכול שיתגבש גם כתגובה ספונטנית רגעית, ולאו דווקא לאחר מחשבה ותכנון מוקדמים (ע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496 (1991)): "יסוד 'ההחלטה להמית' יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו וכי המבחן היחיד להתקיימותו נעוץ בשאלה אם גם בפרק זמן קצר ביותר אכן חזה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו" (ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710, 716 (2004) (השופטת חיות)). בדומה לכך, ואולי מחומר וקל, יכול היסוד הנפשי בעבירת החבלה בכוונה מחמירה להתגבש כהרף עין. אף אם נקבל את הטענה כי המערער פעל מתוך "כעס עיוור", הנה מעשיו הקשים, ריבוי הפגיעות, הניסיון לפגוע במתלוננת באמצעות סכין חרף זעקות הכאב ותחנוניה, מלמדים, כי היה מודע למעשיו, התכוון לתוצאות הנובעות מהם, וכי התגבשה הכוונה היוצרת את היסוד הנפשי הנחוץ, ולוא לרגע קט." (ע"פ 2148/13 ‏‏ פלוני נ' מדינת ישראל (16.12.2014), פס' י"א) (ההדגשות אינן במקור – מ.ד).
ובחזרה לענייננו.

דקירת המתלוננת אמנם לא היתה תולדה של תכנון והכנה מראש, אלא מעשה ספונטני, במהלך וויכוח שפרץ בין הנאשם לבינה ובתגובה זועמת להערה מעליבה של המתלוננת כלפיו. זאת המסקנה המתבקשת, הן מדברי הנאשם בחקירתו הראשית: "זה קרה בצורה ספונטנית היא קראה לי הומו... " (עמ' 37, ש' 30), והן מדברי המתלוננת בחקירתה הראשית: "הנאשם הסתכל במחשב וביקשתי ממנו שיניח קצת את המחשב. אני ישבתי ליד השולחן מול הטלוויזיה ופתאום הוא התנפל בצעקות... ואני אמרתי אם הוא יתפרץ בצעקות רציתי להזמין משטרה אז הוא התנפל עליי ולקח סכין..." (ההדגשה אינה במקור – מ .ד) (עמ' 16, ש' 14-17). ואולם, חרף אופיו הרגעי והספונטני של המעשה, אין בכך כדי לגרוע מהכוונה המיוחדת לפגוע במתלוננת שיכולה להתגבש בשבריר שנייה, ואף לרגע קט, כפי שארע במקרה זה.

עתה נותר לדון בטענה המרכזית של ב"כ הנאשם, לפיה, בעת ביצוע המעשים הללו, היה הנאשם, כהגדרתה, "שיכור כלוט", ומאחר והיה תחת השפעת אלכוהול מתקיים בעניינו סייג השכרות, המעוגן בסעיף 34ט.לחוק, ולכן, מן הדין לזכותו מביצוע העבירה בה הואשם.

אעבור לבחינת הטענה.
סייג השכרות – המישור הנורמטיבי
"חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית", קובע סעיף 34ה. לחוק.
בה בעת קובע סעיף 34כב.(ב):
"התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית והספק לא יוסר – יחול הסייג" .
ענייננו יבחן לאורם של שני כללי יסוד אלה.

הסייג לאחריות פלילית בגין "שכרות" מעוגן בסעיף 34ט., וזו לשונו:

"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.
(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.
(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.
(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.
(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה."
סעיף 34ט.(א) קובע אפוא, כי סייג השכרות יחול רק כאשר השכרות נגרמה " שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו" של הנאשם (להלן: "סייג השכרות מדעת").

האם חל במקרה זה סייג השכרות מדעת?

מאחר והצדדים אינם חלוקים על העובדה שבערב האירוע הנאשם צרך אלכוהול מרצונו החופשי, וההגנה לא טענה שהשפעת האלכוהול נגרמה שלא בשליטתו, או שלא מדעתו של הנאשם, הסייג הרלוונטי לענייננו נמצא בהוראת סעיף 34ט.(ב), הנוגע למצב של שכרות הנגרמת בשל התנהגות "נשלטת ומדעת", אליה "נכנס" הנאשם מרצונו שלו.

בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי הסיבה לכך שמעשה של אדם שנעשה בהיותו במצב של שכרות, כשמצב זה נגרם בהתנהגותו הנשלטת ומדעתו, תביא לכך שיישא באחריות פלילית בגין מעשהו זה, טמונה בהנחה, לפיה, אדם המכניס עצמו למצב של שכרות מרצונו החופשי, נוטל על עצמו סיכון מודע לכך שבשכרותו ייחלש כושר השיפוט שלו, כמו גם, שהכרתו תתערפל, ולכן, הוא עלול למעוד ולחטוא בביצוע עבירות (ע"פ 2454/02 טיקמן דני נ' מדינת ישראל (12.12.2005), פס' 11) (להלן: "עניין טיקמן").

עם זאת, כשמדובר בעבירה המותנית בתוצאה, כבענייננו, נדרש יחס חפצי של כוונה מצד מבצע העבירה להגשמת תוצאת העבירה. על כן, קובע סעיף 34ט.(ב) סיפא, כי אם אדם ביצע עבירה במצב של שכרות והוא זה שגרם לשכרותו בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, ייחשב כמי שביצע את העבירה ב"אדישות", אם כי עדיין יהיה עליו להוכיח שבעת ביצוע העבירה היה נתון ב"מצב של שכרות", כהגדרת מצב זה בסעיף 34ט.(ד). במילים אחרות, אין מדובר בפטור מלא מאחריות פלילית בהתאם לסעיף 34ט.(א), אלא ביישומו של ס"ק (ב), דהיינו, סייג השכרות מדעת.

בע"פ 7164/10 אברהם ג'אן נגד מדינת ישראל (1.12.11) (להלן: "עניין ג'אן") נקבע, כי תנאי מקדמי לתחולת ההגנה מכוח סעיף 34ט.(ב) סיפא (קרי, שכרות חלקית) הוא, שעל הנאשם להראות כי בעת ביצוע העבירה היה נתון ב"מצב של שכרות" כהגדרתו בס"ק (ד).

עוד נקבע בפסיקה, כי לא כול מי ששתה לשכרה נחשב כמי שנמצא ב"מצב של שכרות" וכדי לחסות תחת הגדרה זו, ככל שמדובר בהוכחת שכרות מלאה או חלקית, נדרשים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: הראשון, שהנאשם היה נתון תחת השפעת אלכוהול או סם בעת ביצוע העבירה; השני, שהתקיים אחד משלושת הסימפטומים החלופיים: חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, חוסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשה, וחוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה בעת ביצועו; והשלישי, שהתקיים קשר סיבתי בין המשקה המשכר לבין אחד הפרמטרים המפורטים לעיל במסגרת התנאי השני (ראו למשל: ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (22.2.2007) (להלן: " ענין זלנצקי").

עם זאת, ככל שמדובר בשכרות חלקית, הגנת השכרות יכולה לקום מכוח סעיף 34ט.(ה), אם כי, במקום התנאי השני הנדרש להוכחת שכרות מלאה, יידרש הנאשם להוכיח כי בעקבות שכרותו החלקית, לא היה מודע לפרט מפרטי העבירה בשעת ביצוע העבירה.

הווה אומר, הלכה היא, שצריכת אלכוהול אינה פוטרת אדם באופן אוטומטי מאחריות פלילית, ויש להוסיף ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין צריכתו של החומר המשכר לבין אי יכולתו של מי שמבקש ליהנות מהגנה זו להבין בשעת מעשה את אשר עשה, או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה, כשהטענה היא שכרות מלאה, או להיות מודע לפריט מפרטי העבירה, כשהטענה היא שכרות חלקית (ראו: ע"פ 1493/98 שמעון סטפ נ' מדינת ישראל, נו(4) 679 (2002)).

כמו כן, לעניין החלת הגנת השכרות, ככול שהדברים אמורים בבחינת הנתון של צריכת האלכוהול עצמה, החשיבות אינה בכמות האלכוהול שהנאשם שתה, אלא בהשפעה שהייתה לחומר המשכר על הכרתו ותפקודו בשעת ביצוע העבירה, כלומר, על תודע תו, הבנתו ויכולתו לשלוט במעשיו:

"לא די שאדם ילגום משקאות אלכוהוליים, אף אם מדובר בכמות חריגה, הואיל והדגש הוא לא על הכמות אלא על ההשפעה שהיתה לשתייה זו על הכרתו ותפקודו של נאשם בשעת מעשה" ( ע"פ 5727/00 סרגיי פינצוק נ' מדינת ישראל (13.3.2003) ).

ועוד נקבע בעניין טיקמן:

"מוכן אני להניח, כי כאשר בדמו של המבצע נמצא ריכוז גבוה במיוחד של חומר משכר... כי אז ניתן לצאת מנקודת מוצא שלצריכתו של החומר המשכר נלוותה גם השפעה כלשהי על תפקודו. אולם, כאמור, גם בהשפעה זו לא די, וכדי לחסות בצילה של הגנת השכרות על הטוען לתחולתה להראות כי לחומר המשכר הייתה השפעה של ממש על תודעתו והבנתו או על יכולתו לשלוט במעשיו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, לאור העובדה כי השפעתם של המשקאות המשכרים היא אינדיבידואלית לכל אדם, והשפעתה תלויה במגוון של משתנים, בהם גם הרגלו בצריכתם של חומרים אלה, נתונים גנטיים אישיים, ועוד". (ההדגשות אינן במקור – מ.ד).
לצורך הקביעה שבעת ביצוע העבירה היה הנאשם "שיכור" ברמה הפוטרת אותו מאחריות פלילית, או ברמה שתביא להרשעתו בביצוע העבירה באדישות, נקבעה בפסיקה שורה של מבחני עזר:

"א. עדויות של אנשים או שוטרים שראו את הנאשם בסמוך למעשה, לגבי כמויות האלכוהול ששתה או לגבי סימנים המעידים על שכרות.
ב. עדויות מומחים באשר למצב שכרותו של הנאשם על פי בדיקת דמו, ועל בסיס חישוב מדעי של קצב ירידת רמת האלכוהול בגוף, תוך בחינת מצבו הקוגניטיבי של הנאשם בהתייחס למאפייניו האישיים.
ג. פעולות מורכבות שביצע הנאשם לפני, במהלך ולאחר ביצוע המעשה, שמצביעות על מודעות ורצון בתוצאת מעשהו, או על כך שלא היה שיכור בעת האירוע.
ד. עד כמה מסתברת תוצאת העבירה מן המעשה, ועד כמה היא בלתי נפרדת ממנו.
ה. הצהרות שהשמיע הנאשם בעת או בסמוך לביצוע המעשה, המעידות על כוונתו.
ו. עד כמה זוכר הנאשם את הפרטים הנוגעים לביצוע העבירה לאחר ביצועה" (עניין זלנצקי). (ראו גם: ע"פ 6679/04‏ ‏ אלכסנדר סטקלר נ' מדינת ישראל (11.5.2006))
בטרם אפנה לבחינת יישומם של מבחני העזר בענייננו, אציין את שכבר אוזכר לעיל, כי בין הצדדים אין מחלוקת, שעובר לדקירת המתלוננת הנאשם שתה כמות לא מבוטלת של וודקה, וכי שגרת יומם של הנאשם והמתלוננת היתה מלווה בשתייה מרובה של אלכוהול.

ודוק: זו מסקנה הברורה והחד משמעית המתבקשת מעדויות הנאשם והמתלוננת כאחד. כך למשל, בתשובה לשאלת באת כוחו אישר הנאשם שעובר לאירוע שתה יחד עם המתלוננת כשני בקבוקי וודקה: "ש. מה שאתה כן זוכר זה שני בקבוקים. ת. משהו כזה" (עמ' 37, ש' 24-25) וכי "בבקבוק השני נשאר קצת" (עמ' 37, ש' 21).

למעשה, מעדות הנאשם, שהעיד על עצמו שהחל בצריכת אלכוהול מגיל 15, מצטיירת תמונה של זוג אלכוהוליסטים, ששתייה אינטנסיבית של אלכוהול היא למעשה אורח חיים:
"אנחנו שותים כל היום. התחלנו לשתות בבוקר ונמשך כל היום" (עמ' 37, ש' 20-21).

ובהמשך:
"ש. תספר לנו מה הרגלי השתייה שלך ושל המתלוננת.
ת. אנחנו מתיישבים ושותים. הכוונה אנחנו שותים וודקה 1.700 ליטר, מספיק ולפעמים לא.
...
ש. כמה שנים אתה בשתייה כזאת מאז שעלית לארץ.
ת. מגיל 15. אני בן 63 היום" (עמ' 37, ש' 4-11).

גם מעדות המתלוננת מתקבלת תמונה זהה של בני זוג המתגוררים תחת קורת גג אחת, אלכוהוליסטים, ששגרת יומם מאופיינת בשתיית אלכוהול בתכיפות יומיומית, ומבחינה זו יום האירוע לא היה שונה מקודמיו, כך שעובר לאירוע הדקירה הספיקו שניהם לכלות יחד כשני בקבוקי וודקה: "שתינו בדירה רגיל, אנחנו אלכוהוליסטים ואין מה לעשות... הנאשם קם בערב והלך לקנות וודקה ולא אמר לי שום דבר. הוא חזר שתה את הוודקה, שתינו את הוודקה, הוודקה זולה ולא כל כך טובה. אמרתי לו בוא נקנה וודקה יותר טובה כי היה לנו כסף, היא זולה ומזיקה יותר לבריאות... הלכתי לקנות וודקה חזרתי וראינו טלוויזיה." (עמ' 16 ש' 8-14).

ובאשר לכמות האלכוהול ששתה הנאשם טרם דקירתה, הבהירה המתלוננת: "שחזרתי עם הוודקה האיכותית הוא כבר גמר את הוודקה הלא איכותית... הוא סיים את הבקבוק כמעט עד הסוף" (עמ' 17, ש' 31-33).

ובנוסף:
"ש. שתיתם שווה ושווה או שהוא יותר.
ת. לא מסתכלים על זה.
ש. מה היה באותו יום. וכמה שתיתם בבקבוק השני.
ת. לא אמדתי כמה שתינו מהבקבוק השני. לא זכור לי" (עמ' 18, ש' 2-5).

גרסת הנאשם בהתייחס לכמות האלכוהול שצרך כל אחד מהם עובר לאירוע הדקירה, אינה שונה מהותית מגרסת המתלוננת, כמתבקש מתשובתו לשאלת בית המשפט: "שתינו ביחד, אנחנו לא שמים לב לזה כוס יותר או כוס פחות" (עמ' 39, ש' 22). ובאשר לרמת שכרותו: "הייתי שתוי. במצב שתוי מי לא טיפש. והייתי במצב שתוי והייתי טיפש" (עמ' 39, ש' 24).

ואולם, חרף העולה מהמקובץ, אין די בכך כדי להכריע בשאלה, האם הגיע הנאשם ל"מצב של שכרות" באופן המקנה לו במקרה זה חסינות מפני הרשעה בעבירה המיוחסת לו.

יישום מבחני העזר על ענייננו

כאמור, בפסיקה הוצגה רשימה לא ממצה של שיקולים ומבחנים שניתן להסתייע בהם כדי להכריע האם הנאשם ששתה משכר לא היה מודע לטיב מעשיו בעת ביצוע העבירה.

יודגש. בפסיקה נקבע, שעל הטוען לקיומה של "הגנת השכרות החלקית" להניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר בדבר התקיימותו של הסייג והרף להוכחתה של טענה זו גבוה מאד.

אפנה אם כן לבחינתם והתקיימותם של מבחני העזר בענייננו, בהתאם לטענותיהם של הצדדים, ולהכרעה בשאלה האם ההגנה עמדה ברף הנדרש.

באשר למבחן העזר הראשון. ב"כ הנאשם הפנתה לנקודות שעלו מעדויות עדים לגבי התרשמותם ממצבו של הנאשם בעת מעשה (המתלוננת) וסמוך לאחריו (שוטרים וחוקרים), שיש בהן, לטעמה, להוות מדדים או סימנים לביסוס טענת ההגנה. לצורך זה צטטה שלל של ביטויים בהם השתמשה המתלוננת לתיאור מצבו של הנאשם עובר לביצוע הדקירות ובמהלכן, כגון, "מסטול" (עמ' 16, ש' 18); "יצא מדעתו" (עמ' 18, ש' 12); " השתגע", צעק, קילל ורצה להכותה (עמ' 18, ש' 15-20) ; היו לו " עיניים משוגעות", וכן לכך, שהשוותה את מבטו למבט של אדם הנמצא בעיצומו של התקף פסיכוטי (עמ' 19, ש' 2-4). כמו כן, הפנתה לעובדה שלגרסתה, כשחזרה מקניית בקבוק הוודקה השני, ראתה שבינתיים הספיק הנאשם לסיים את שתיית בקבוק הוודקה הראשון (עמ' 17, ש' 30-34; 18, ש' 1). ובנוסף, לדבריה בהמשך, לפיהם, הנאשם: " לא כל כך היה שיכור. אם רדף אחריי אז הוא לא היה שיכור. כמובן שהיה שיכור, אבל לא הקשיב לי לשום דבר ובד"כ הוא מקשיב לי" (עמ' 18, ש' 7-8). בנוסף, הצביעה על כך, שהמתלוננת טענה שההתנהגות האלימה של הנאשם, כפי שחוותה ביום האירוע, לא אופיינת לו וכי ייחסה אותה לצריכת האלכוהול (עמ' 19, ש' 8-13).

אקדים ואומר. סבורני, שמעבר לעובדה המוסכמת כאמור לעיל שעובר לביצוע הדקירות כילה הנאשם יחד עם המתלוננת כשני בקבוקי וודקה, אותם נהג ולצרוך כמעט מדי יום, אין בשמות התואר הללו, כשהם לעצמם, כדי להוכיח את רמת שכרותו.

ובאשר ל"הערכת" המתלוננת שהאלימות היא תוצאה של השפעת אלכוהול. טענה זו, דומני, אליה וקוץ בה.

במה דברים אמורים?

שלילה מוחלטת זו של שימוש באלימות כלפיה בעבר, נסתרה בעדות המתלוננת עצמה, הגם שלדבריה, חומרתה הפעם הרקיעה שחקים. זו המסקנה המתבקשת מדבריה אלה: "...הוא יצא מדעתו ופחדתי שירביץ לי. זה לא פעם ראשונה. על הסכין בכלל לא חשבתי בכלל. לא היתה לי ציפייה שייקח סכין. הוא בד"כ אלים אבל עם סכין הוא בעצמו כמה פעמים אמר שסכין לא יתפוס בידיים והתפלאתי שזה קרה לו " (עמ' 18 ש' 12-14) (ההדגשות אינן במקור – מ.ד). ומאוחר יותר הוסיפה: "זה לא כל כך אפיין את ההתנהגות שלו בד"כ. לקחת סכין זה לא מאפיין אותו" (עמ' 21, ש' 32-33). הווה אומר. אלימות מצד הנאשם לא היתה זרה כלל למתלוננת. היא כבר חוותה אותה בעבר, אם כי לא בעוצמה בה נתקלה הפעם, כשהאלימות הפיזית הסלימה לשימוש בסכין והסתיימה בפציעות וחבלות קשות בכול חלקי גופה.

בהקשר זה יצוין, שבחקירתו במשטרה השיב הנאשם בשלילה לשאלה, האם בכל מקרה בו הוא שותה אלכוהול הוא הופך לאגרסיבי, והוסיף ואמר, שהוא נעשה אגרסיבי רק כשמכעיסים אותו, במילותיו: "עד שלא ימאסו עלי" (ת/ 16, עמ' 6).

אינדיקציה נוספת להוכחת שכרותו של הנאשם מוצאת ב"כ הנאשם בשלוש נקודות העולות מעדות הפרמדיק. האחת, לפיה, בהגיעו לדירה נוכח שהנאשם התקשר למוקד 100, אך כיוון שהתרשם שהמוקדנית לא הצליחה להבין את דבריו, לקח מידיו את מכשיר הטלפון והמשיך לשוחח עמה במקומו . השנייה, מצויה בחילופי הדברים בין הפרמדיק ומוקדנית, כפי שתועדו בתמליל (ת/2), כשלשאלתה: "...המודיע שהוא דיבר איתי, הוא שיכור או משהו?", הפרמדיק משיב: "כן, הוא לא נראה במיטבו, זה הפחד שלי פה גם, הבנת, בגלל זה אני צריך משטרה דחוף פה". והשלישית, מתשובתו: " ההתרשמות ממצבו שהוא לא מאה אחוז, הוא תחת אלכוהול משהו כזה" (עמ' 26, ש' 9).

איני רואה את הדברים עין בעין עם ההגנה.

אבאר.

ראשית, למרות התרשמות הפרמדיק שהנאשם היה תחת השפעת אלכוהול, הוא העיד שהבין את דבריו וניתן היה לתקשר עמו (עמ' 26, ש' 9-10). זאת מעבר לכך, שגם מבחינה פיזית לא ניכרה בו שכרות כבדה, כמתבקש מדבריו אלה: "...בן אדם ששותה או תחת משהו ברור שנראה לא לגמרי בסדר. הוא לא היה במצב שלא הבין את מה נעשה סביבו... הוא ישב זקוף במיטה. בן אדם שבגילופין ולא מתקשר עם הסביבה הוא שוכב במיטה ולא יושב זקוף... מעבר לדיבור האיטי לא ראיתי שום דבר אחר" (עמ' 28, ש' 1-5). בנוסף, הפרמדיק טען, שהמוקדנית התקשתה לא רק בהבנת דברי הנאשם אלא גם בהבנת דבריו שלו: "...המוקדנית שאלה שוב ושוב איפה אתה, וגם אותי לא הבינה. אנחנו נתקלים בהרבה בעיות עם מוקדניות שלא מבינות בלי קשר. גם למד"א יש את הבעיה הזו" (עמ' 27, ש' 16-17), והוסיף וציין, שהקושי בהבנת הנאשם נבע, בין היתר, מהעובדה שדיבר במבטא כבד.

שנית, איני סבורה שיש באמירה - שאלה של המוקדנית לפרמדיק: "...המודיע שהוא דיבר איתי, הוא שיכור או משהו?" כדי להוות מדד כלשהו להוכחת שכרותו של הנאשם. הן משום שמדובר במשפט המבטא את התרשמות השומע מאופן הדיבור של הדובר ולא מעבר לכך, כאשר המילה "שיכור" אינה נאמרת כפשוטה אלא בהשאלה, והן משום שלא מדובר בהתרשמות ישירה מהאדם, בפגישת פנים מול פנים, בה ניתן היה לראותו ולהיווכח בהתנהגותו, אלא בהתרשמות שנסמכה אך ורק על שמיעת קולו, המהווה בסיס רעוע להסקת מסקנות חותכות בדבר שכרותו. ודאי כך, כשמדובר באדם שאינו דובר עברית ברהיטות והוא בעל מבטא כבד, העלול להקשות על הבנת דבריו, במיוחד בתיווך מכשיר הטלפון.

רובד נוסף של סימנים להוכחת שכרותו של הנאשם מוצאת באת כוחו בעדויות השוטרים שפגשו בו בזירה, או בחקירותיו במשטרה וההתרשמות מהתנהגותו ומדבריו. ביניהם, הפנתה לדו"ח הפעולה של רס"ר וייס (ת/7), בו כתב כי "בעלה (הכוונה לנאשם מ.ד) נשמע שיכור", וכן, לעדותו של מפקח סעד, בה מסר, כי כשניסה לתחקר את הנאשם לא הבין את דבריו מפני שדיבר בצורה לא ברורה. כאן המקום להעיר, שהטענה האחרונה מתעלמת מהסברו של מפקח סעד, כעולה מחקירתו הראשית והנגדית, לפיו, אי הבנת דברי הנאשם נבעה מאי ידיעתו את השפה הרוסית בה דיבר הנאשם ולא מצורת הדיבור שלו או אופן התבטאותו.

עוד סימן המאשש את טענת השכרות נמצא, לטענתה, בקשיי ההליכה של הנאשם שנצפו על ידי מפקח סעד, בצירוף העובדה שביקש להיעזר במקל, כעולה מעדותו, לפיה הנאשם "התנדנד ולא היה יציב", דבר שעורר את החשש שיפול (עמ' 30, ש' 26-29). לטעמה, זו המסקנה המתבקשת מעובדה זו, ומכול מקום, לא הובאה כול ראיה שהקשיים הללו נבעו מסיבות רפואיות.

גם באלה איני סבורה שיש כדי לסייע להוכחת טענת הגנה.

ככול שמדובר במקל ההליכה, שורה של עדויות מצביעות על כך, שהנאשם נזקק למקל הליכה ללא קשר למצב שכרותו באותו יום וכי נהג להשתמש בו עובר ליום האירוע בשל חומרת מצבו הפיסי. כך למשל, במצלמת הגוף של מפקח סעד, שסרטונה תומלל (ת/8 ו-ת/9), נקלטה שיחה של הנאשם עם השוטרים ביחס למקל ההליכה שלו, במובן של מקל הליכה השייך לו, ולאפשרות שישתמש במקל ההליכה של המתלוננת. גם מעדותו של השוטר קנברא עולה, שהנאשם ביקש ממנו להביא לו את מקל ההליכה שלו, באופן המעיד שהמדובר במקל הליכה שהוא משתמש בו ככלל. ובאשר לתמונה הנשקפת מסרטוני מצלמות הגוף של השוטרים, בה נראה הנאשם מתקשה לקום מכיסאו ולרדת במדרגות, דומני, שיש ממש בטענת ב"כ המאשימה, כי היא מתיישבת עם מצב בריאותו הרעוע של הנאשם, ובעיקר עם בעיות הברכיים מהן הוא סובל, ולאו דווקא עם היותו נתון במצב של שכרות. רוצה לומר, אף שלא הובאה על ידי המאשימה ראייה רפואית לגבי מצבו הבריאותי של הנאשם בהקשר לשימוש במקל, למדנו מפי הנאשם עצמו שהוא לוקה בשורה ארוכה של מחלות, ביניהן, גם פגיעה קשה ביכולת ההליכה שלו, המשליכות גם על מצבו הפיזי: "יש לי 33 מחלות כך אומרים. אני בלי ברכיים, בעיות לב, שחפת, אבנים בכליות משני הצדדים" (עמ' 37, ש' 15-16). אדרבא, לו היה בקו הבריאות, לא היה נזקק למקל הליכה מלכתחילה.

באשר למבחן העזר השני. בהקשר זה טוענת ההגנה, כי המשטרה כשלה בכך, שלא לקחה דגימת דם מהנאשם לצורך בדיקת רמת שכרותו. בהינתן שהגנת הנאשם מבוססת כולה על הגנת השכרות, המדובר, לטעמה, במחדל חקירתי משמעותי (בהקשר זה, הפנתה לפסה"ד ב "ענין מחאג'נה").

אין חולק, שלא נלקחה דגימת דם מגופו של הנאשם לצורך בדיקת רמת האלכוהול בדמו, ויש בכך משום פגם מסוים בהתנהלות חוקרי המשטרה. יחד עם זאת, איני סבורה, כי היעדר בדיקה כאמור מהווה מחדל חקירה שיש בו כדי להוביל לזיכויו של הנאשם. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שגם אם הנאשם צרך אלכוהול עובר לביצוע הדקירות, הימצאות רמת אלכוהול גבוהה בדם אינה מובילה בהכרח למסקנה שביצע את המעשים כשהיה נתון במצב של שכרות. זאת משום שהנתון האובייקטיבי של ריכוז אלכוהול בדמו של אדם אינו עומד לבדו, כנתון מכריע שאין בלתו. מצטרפים אליו נתונים סובייקטיביים, כגון, מצבו הבריאותי, הרגלי השתייה שלו, עישון, הטלת שתן, שינה ועוד, העשויים להשפיע על מצבו. ולכן, כדי לבסס את הגנת השכרות במובן של הוכחה שהנאשם היה נתון תחת השפעת משקאות חריפים, לא די בתוצאות הבדיקה (ראו: ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.2015). מכאן, שגם לו היה נמצא בדמו של הנאשם ריכוז גדול של אלכוהול לא היה בכך די כדי להוות ראיה חותכת לכך שהנאשם היה במצב של שכרות, אלא היה עליו, כפי שנקבע בעניין מחאג'נה: " ... לספק תשתית ראייתית איתנה שלא היה מודע לטיב המעשה שהוא עושה בשל שכרותו".

לסיכום טענה זו. אני סבורה, כי העובדה שלא נערכה בדיקה לבחינת רמת האלכוהול בדמו של הנאשם לא פגעה באופן ממשי בהגנתו, שכן לא היה בה כדי לתמוך בגרסתו. מה עוד שנוכח גרסתו, כפי שעמדה מול החוקרים, במסגרתה העיד, בין היתר, שלא היה שיכור, לא היה מקום לערוך לו בדיקות נוספות דוגמת בדיקות דם.

טענה נוספת בפי הסנגורית בהקשר הנדון, ולפיה, מספר שעות לאחר האירוע, נדגמה בדם המתלוננת כמות רבה של אתנול, שהיא פי 5-7 מהכמות המעידה על שכרות לפי פקודת התעבורה.

גם בעובדה זו אין כדי להעיד כהוא זה על רמת שכרותו של הנאשם, או על רמת האלכוהול שהייתה בדמו בעת האירוע. ראשית, הבדיקה נערכה למתלוננת ולא לנאשם, ומשכך אין בה כדי להעיד על מצב שכרותו של הנאשם, ואפילו לא להשליך עליו. שנית, אין הכרח שהגדרת השכרות לפי פקודת התעבורה תהא זהה להגדרת השכרות הקבועה בסעיף 24ט.(ד), ולכן לא ניתן לגזור ממנה גזירה שווה. מה גם, שקביעת שכרותו של אדם בהתאם לחוק העונשין, מוכרעת, כפי שכבר כבר ציינתי לעיל, בהתאם למידת ההשפעה של האלכוהול עליו, המוכתבת כזכור גם מפרמטרים אישיים רבים, דוגמת הרגלי צריכת האלכוהול שלו, נתוניו הפיסיולוגיים ועוד, ולא כפונקציה של אחוזי האלכוהול בדמו.

את הדיון במבחן העזר השלישי, בדבר פעולות מורכבות שביצע הנאשם לפני, במהלך ולאחר ביצוע המעשה, המצביעות על מודעות ורצון בתוצאות המעשה, או על כך, שלא היה שיכור בעת האירוע, אערוך בצירוף לדיון במבחן העזר החמישי בדבר הצהרותיו של הנאשם בעת או בסמוך לביצוע המעשה, המעידות על כוונתו.

אינדיקציות וסימנים מהותיים לדחיית טענת השכרות נגלים בנאשם עצמו - בהתנהגותו, במעשיו, בהצהרותיו ובדבריו, והם שזורים ומופיעים במגוון אופנים שונים לאורך כול הדרך. החל בפעולות השונות שביצע במהלך האירוע ולאחריו, בהן, נטילת סכין המטבח, דקירת המתלוננת מספר פעמים באזורים שונים וחיוניים בגופה, חניקתה, דקירתה בצוואר ובאצבע, שטיפת הסכין, הזעקה של מד"א והמשטרה, הכוונת הפרמדיק והשוטרים לדירה בה שכבה המתלוננת המדממת, למיקומם של הסכין ומקל ההליכה, דרך, תשובותיו לשאלות השוטרים בזירה, וכלה, בדברים המפורשים שמסר בחקירותיו וחזר עליהם גם בעדותו בבית המשפט על אופן התרחשות האירוע. כך, שחרף טענתו הגורפת כי אינו זוכר את אשר אירע, הוא מסר פרטים משמעותיים ורלבנטיים משולבים בפרטים שוליים, כמו למשל, ציון העובדה, שהשוטרים הכאיבו לו כשאזקו את ידיו, המעידים על פניהם, כי זכרונו כלל לא נפגם וכי בעת ביצוע העבירה, היה ער ומודע למעשיו וחפץ בתוצאותיהם, ואף בחמורות מאלה שגרם בפועל.

וביתר פירוט.

מעבר לקור הרוח שניכר בהתנהגות הנאשם לאחר מעשה הדקירה בכך שטרח לשטוף את הסכין בה דקר את המתלוננת, שטיפת הסכין מלמדת גם על מודעות הנאשם לפוטנציאל הטמון בה כראיה מפלילה נגדו. לו היה שיכור, נעדר מודעות והבנה למעשיו, לא היה טורח לעשות זאת, אלא שוקע לתוך ערפל שכרונו. אך פעילות הנאשם לא הסתיימה בכך. אזעקת כוחות ההצלה והמשטרה לזירה והכוונתם לדירה בה שכבה המתלוננת מתבוססת בדמה, כול זאת דקות ספורות בסמיכות למעשה, מעידה שמדובר באדם שחושיו ערים והוא מודע לתוצאות מעשיו ומבין את המתרחש סביבו. זו גם המסקנה המתבקשת מן העובדה, שבשיחה שקיים עם המוקדנית ידע הנאשם לציין פרטים מדויקים ומפורטים לגבי מקום מגוריו, לרבות הכתובת המדויקת של הדירה בה נמצאת המתלוננת ומספרה (כפי שהוקלט בשיחתו למוקד 100 כשמסר: דירה מס' 2, קומה השנייה, ברח' אבולעפיה 9 בתל אביב (ת/1 ו-ת/2)), וכן, מדיווחו למוקדנית אודות המעשה שביצע: "אני הרגתי אישה שלי ", המעיד שהיה ער ומודע לחומרת הפגיעה, במתלוננת ובאותו שלב, נוכח מצבה ודימומה המאסיבי, סבר שגרם למותה ולא רק לפציעתה.

זו גם המסקנה המתבקשת מהעובדה, שדקות ספורות לאחר האירוע סיפר הנאשם לפקד גאון כי דקר את המתלוננת באמצעות סכין וגם ידע להוביל אותו למקום בו הניח אותה: "אני יודע שהוא סיפר לי שהוא דקר אותה באמצעות הסכין. שאלתי אותו איפה הסכין והצביע לי לכיוון הכיור של המטבח" (עמ' 16, ש' 13-14).

ואם לא די בכול אלה, הרי שגרסת הנאשם לגבי השתלשלות האירוע, כפי שהיא משתקפת לאורך כל חקירותיו, מצביעה אף היא על מודעותו והבנתו את שעשה.

רוצה לומר. הדברים שמסר הנאשם סמוך לאחר האירוע, כמו גם גרסתו בחקירותיו השונות במשטרה, מעידים אף הם על מודעתו והבנתו את משמעות מעשיו וטיבם, וכן, שהתגבשה בו ההחלטה לגרום למתלוננת לחבלה מחמירה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענת השכרות. להמחשה הדברים ראיתי להציג מספר דוגמאות: בתשאול שנערך לו בזירה הסביר הנאשם כי רצה להרוג את המתלוננת בגלל "הלשון שלה" ומפני שקיללה אותו (ת/4, עמ' 1); בהודעתו מיום 31.10.2019, לאחר שהוזהר שהוא נחקר בחשד לביצוע עבירה של ניסיון רצח, בחר הנאשם לומר: "מצטער שלא הרגתי" (ת/12, עמ' 4); מאוחר יותר הביע צער על כך שלא "שחט" את המתלוננת (ת/12, עמ' 6), והוסיף ואמר במפורש, שהתכוון להורגה אף אם הדבר כרוך במאסר ארוך: "רציתי להרוג אותה... ואני לא מצטער על זה... תאמין לי לא אכפת לי מה יהיה אצלי... ואני לא מפחד את הבית סוהר. לא מפחד." (ת/12, עמ' 19); גם בחקירתו מיום 3.11.2019 אמר הנאשם ש"התחרפן" מדבריה של המתלוננת ורצה להרוג אותה (ת/16, עמ' 3).

מבחן העזר הרביעי, לפיו יש לבחון את הסתברותה של תוצאת העבירה מן המעשה ועד כמה היא בלתי נפרדת ממנו, אינו מעלה קושי בעניינינו. משאין חולק על המישור העובדתי, ועל כך שדקירותיו של הנאשם הן הן שגרמו לחבלותיה החמורות של המתלוננת, ברי לכל, כי תוצאות העבירה אינן נפרדות מן המעשה ומטבע הדברים גם מסתברת ממנו.

באשר למבחן העזר השישי. ככול שמדובר בשאלה עד כמה זוכר הנאשם את הפרטים הנוגעים לביצוע העבירה לאחר ביצועה, הרי כפי שהודגם לעיל, לכול אורך הדרך, החל משיחתו למוקד 100 ועד חקירתו האחרונה טרם הגשת כתב האישום, מסר הנאשם גרסה אחת, עקבית, קוהרנטית וברורה. רק במענה לכתב האישום שינה את טעמו וטען לראשונה שאינו זוכר את פרטי האירוע מחמת שכרותו, וחזר, לפחות באמירה או בהתבטאות, לקו זה של איבוד הזיכרון, ולאחר מכן שב לתיאור העובדות - פעם בכה ופעם בכה. כך, למשל, לשאלת ב"כ המאשימה האם זוכר את פרטי האירוע, באופן מתריס: "אני לא זוכר מה אכלתי אתמול" (עמ' 39 ש' 27-18). ובאשר למצבו במועד האירוע: "לא יודע. זה גרם לי לשיתוק מוחלט שאני לא זוכר ולא ראיתי שום דבר" (עמ' 43, ש' 24-25). משהוטחה בו העובדה שבחקירתו במשטרה תיאר פרטים רבים ומדויקים של האירוע עצמו, חזר על הטענה כבמעין דקלום או מנטרה: "אני לא זוכר חצי מהשוטרים שהיו. אפילו את הפרצופים שלהם אני לא זוכר", ובהמשך, בסוג של הומור והגזמה אמר : "אני לא זוכר מה אכלתי אתמול" (עמ' 41, ש' 20-22), או טען שלמד על העובדות מהפרוטוקול, או מדברי החוקר (עמ' 38, ש' 6), וחוזר חלילה (עמ' 37, ש' 32-33). ואולם, בה בעת וחרף הכרזותיו המילוליות, כפי שהודגם לעיל, בסופו של יום, התגבשה מפיו גרסה מלאה להשתלשלות האירוע, לסיבותיו ולרקעו: "זה קרה בצורה ספונטנית היא קראה לי הומו, ולא יודע מה קרה אצלי... לקחתי סכין מטבח ורציתי להעניש אותה על המילים האלה" (עמ' 37, ש' 30-31).

כך למשל, בין היתר, ידע להסביר היטב מדוע התעקש להזעיק דווקא אמבולנס:
"ש. אתה גם התקשרת לאמבולנס לא למשטרה.
ת. נכון.
ש. את זה אתה זוכר.
ת. כן את זה אני זוכר.
ש. אתה גם הסברת ואמרת שאמבולנס יעזור ומשטרה לא.
ת. אין שום תועלת מכם. אמבולנס אולי יכל (כך במקור – מ.ד) להציל אותה, הציל אותה."

ומעל הכול, בתוך בליל ההכחשות וההתפתלויות הצטיירה מעדותו תמונה מלאה של כל פרטי האירוע, כהווייתם:
"ת. תשמע אדוני, זה הכי חשוב וזה לב העניין שהיא בריאה ותמשיך הלאה... מה שהיה אתמול היה אתמול. אני יודע לבד מה היה. אמרתי היא אמרה לי. מה שעיצבן אותי והכי הרבה זה את השנאה והרוע שלה ולקחתי מהמטבח את הסכין ודקרתי אותה.
ש. מה עשית עם הסכין... בקשר אליה – מה עשית עם הסכין לאישה.
ת. דקרתי אותה" (עמ' 44, ש' 1-9).

לשון אחר. ניסיונו המגושם של הנאשם להציג תמונה, לפיה, אינו זוכר דבר מהאירוע, כשבפועל מסר בעדותו עובדות ופרטים מהותיים העומדים בלב לבו של האירוע, נדון לכישלון וקרס כמגדל קלפים. איני נותנת כול אמון בטענת הנאשם ואני דוחה אותה כבלתי מהימנה. המדובר בטענה שלא רק שלא נמצא לה כול בסיס, אלא היא עומדת בניגוד להתרשמותי מתיאורו של מי שניכר בו שחרף שתיית אלכוהול עובר לביצוע הדקירות, פרטי מעשהו שוחזרו על ידו לאחר ביצועו בבירור ובבהירות, והעידו על פניהם כי הבין את שעשה ואת הפסול שבמעשהו, ואף היה מודע לפרטי העבירה. ומשכך, גם יכול היה להימנע מביצועה.

סיכומו של דבר. יישום מבחני העזר על עניינינו, הובילני למסקנה, כי הנאשם לא עמד בנטל הרובץ על שכמו להוכחת התקיימותם במצטבר של התנאים להחלת הסייג, ולפיכך, לא עומדת לו זכות הגנה זו.

הטענות בדבר קיומם של מחדלי חקירה

בסיכומיה העלתה ב"כ הנאשם טענה נוספת, לפיה, פעולות שונות של המשטרה, או הימנעות מהן, הסבו לנאשם נזק ראייתי ומנעו ממנו לבסס כנדרש את "הגנת השכרות החלקית", באופן המהווה בסיס לזיכויו מהעבירה זה הואשם, ולו מחמת הספק.

מחדל חקרתי מסוג זה רואה ב"כ הנאשם בהתנהלות השוטרים במהלך התשאולים שנערכו לנאשם כבר בזירה, שגרמה לפגיעה משמעותית בזכויותיו, שעיקרה פגיעה בזכות ההיוועצות. הפגיעה אירעה לטענתה במגוון צורות. בין על ידי אי ממוש זכות ההיוועצות, דוגמת ההתנהלות של השוטר וייס, שאמנם הודיע לנאשם על זכויותיו, ואף ציין בפניו את זכותו להיוועץ בעורך דין, וחרף זאת, זכות זו לא מומשה, ובין בשל אי בירור הנושא עם הנאשם, דוגמת התנהלות פקד גאון, שאישר בעדותו כי אינו זוכר שהביא לידיעת הנאשם שעומדת לו זכות זו, וממילא לא ידע אם הנאשם ויתר עליה אם לאו, ובין מתוך התעלמות מהחובה ליידע את הנאשם בדבר זכותו, כעולה מהסרטון שצולם במכשיר הטלפון הנייד של רפ"ק מוטי אלקלעי בזירת האירוע (ת/3), שבצפייה בו ניתן להיווכח שסוגיית ההיוועצות לא עלתה כלל בתשאול. בנוסף, לדעתה, כול התשאולים שבוצעו בזירה על ידי מי מהשוטרים נגועים באי חוקיות, משום שמעבר לחזרה פורמלית שהשמיעו באזני הנאשם על זכותו לשמור על זכות השתיקה, לא נעשה דבר שהבטיח את הבנתו למימוש זכות זו.

פגיעה נוספת במהלך התשאול בזכותו של הנאשם להליך הוגן, נעוצה, לדעת הסנגורית, בכך, שלמרות שהיה ברור לכול מי שבא עמו במגע ששפת אמו אינה עברית, לא זומן מתורגמן לשפתו. לצורך זה הפנתה לע"פ (מרכז) 28090-02-15 מדינת ישראל נ' ארז אדרי (15.5.2016).

ב"כ המאשימה לא חלק על כך שבעת תשאולו בזירה הנאשם ביקש ייצוג. ואולם, חרף זאת, הנאשם המשיך לשתף פעולה באופן מלא עם השוטרים, וממילא מעולם לא טען אחרת. בהקשר זה, הצביע גם על כך, שסרטוני מצלמות הגוף של המפקח סעד, ובאותה מידה תשאול הנאשם על ידי פקד גאון, מעלים, שלמרות הימצאותם של כוחות משטרה והצלה רבים בדירה ובסביבתה, הנאשם הת נהל בנינוחות ומתוך הבנה והשלמה עם מצבו. מה גם שבתוך כך גם ניכר היה שהוא מתמצא בסביבתו, בחשדות כלפיו ובזכויותיו, ואף טרח להתייחס לפרטים קטנים כגון, השארת מקל ההליכה למתלוננת או הבעת דאגה למפתחות הדירה. לטעמו, התנהלותו זו של הנאשם גם מהווה ראיה להוכחת מצבו התודעתי במועד האירוע והבנתו את מצבו זה.

כמו כן, הוא אינו חולק על כך, שתשאול הנאשם בזירה על ידי קציני החקירות, רפ"ק אלקלעי ופקד גאון, תועד חזותית ובאופן חלקי. את חלקיות התיעוד ניתן לדעתו לייחס לנסיבות שנוצרו בשטח ולכך שהתיעוד נעשה באופן ספונטני, כפי שעולה מעדותו של רפ"ק אלקלעי. בנוסף, הפנה לכך, שפקד גאון הזהיר את הנאשם פעמיים בדבר זכות השתיקה והסביר לו את משמעותה, וכן, לכך, שכלל השוטרים שבאו במגע עם הנאשם בזירה יידעו אותו על זכויותיו כנדרש. כמו כן הדגיש, כי מעדותו של רפ"ק אלקלעי ומהמזכר שערך בסמוך לאירוע עולה , שהנאשם שיתף פעולה באופן מלא בחקירתו, וזאת לאחר שהוזהר - הן על ידי פקד גאון והן על רס"ר וייס. לאור זאת, להשקפתו, משהובאה לידיעת חשוד זכות ההיוועצות והוא בחר לשתף פעולה עם השוטרים, על אף שעמדה בפניו האפשרות לסרב לכך, הרי שלא קופחו זכויותיו.

באשר לטענה בדבר אי זימון מתורגמן לתשאול, לטענת ב"כ המאשימה, כלל השוטרים שבאו במגע עם הנאשם, התרשמו מהבנתו את השפה העברית ברמה מספקת. לראיה, הפנה גם לתיעוד החזותי של תשאול הנאשם בזירה (ת/8 ות/3). יתרה מזו, כלל חקירות הנאשם בתחנת המשטרה, נערכו בשפת אמו של הנאשם, לאחר שזכות ההיוועצות קוימה באופן מלא, החקירות תועדו באופן חזותי ובמלואן, ומשכך, לדעתו, לא נפל כל פגם בתשאולו של הנאשם.

האמנם מדובר במחדלי חקירה שיש בהם כדי להביא לזיכוי הנאשם?

מוסכם על הכול, כי:
"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו." (ראו, למשל: ע"פ 721/80 שלמה תורג'מן נ' מדינת ישראל, לה(2) 466 (1981)).

ובע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל (04.06.2006) נקבע:
"מחדל חקירה אינו מוביל, מינה וביה, לזיכוי נאשם, והדבר צריך להיבחן על ידי בית המשפט לאור כלל הראיות שהונחו בפניו".

המבחן הקובע, אימתי עשוי מחדל חקירתי לעורר ספק סביר באשמתו של נאשם על בסיס טענה זו, הוא:
"האם המחדל היה כה חמור, עד שקיים מקום לחשש כי הגנת הנאשם קופחה, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות המדבר נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו." (ע"פ 5781/01 טארק אעמר נ' מדינת ישראל, נח(3) 681 (2004)).

ובחזרה לענייננו.

אכן, נפל פגם מסוים בהתנהלות חוקרי המשטרה בכך, שתשאול הנאשם בזירה תועד באופן חלקי, ובקשתו להיוועץ עם עורך דין לא נענתה, אך סבורני, שאין באלה כדי להביא לזיכויו של הנאשם. הטעם לכך נעוץ במסקנתי, שחרף הפגם האמור, השתכנעתי שהדבר לא פגע באופן ממשי בהגנתו ולכן לא קם חשש שהיא קופחה בעטיו. זאת בפרט בהינתן העובדה, שלמרות שהיתה לנאשם אפשרות לסרב לענות לשאלות חוקריו הוא המשיך לשתף פעולה מרצונו, וכשלא נענתה בקשתו להיוועץ עם עורך דין במועד התשאול בזירה, השיב לשאלות החוקרים, וניכר שהיה קומוניקטיבי וענייני . מה גם, שכפי שנקבע בעניין מחאג'נה: "כידוע, מטרת החקירה המשטרתית אינה להשיג ראיות אשר יביאו להרשעתו של חשוד , אלא לאתר ראיות אשר יסייעו לחקר האמת – בין אם אלו יביאו לזיכויו של החשוד ובין אם יובילו להרשעתו" (שם, פסקה 33). כול זאת מעבר לעובדה, שבסופו של יום, על אף הפגם, הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם.

גם באשר לטענת ב"כ הנאשם, לקיומו של פגם הנעוץ באי הזמנת מתורגמן לתשאול, לא מצאתי, שמדובר במחדל חקירתי.

ראשית, כל השוטרים שבאו במגע עם הנאשם בזירה התרשמו שהוא מבין את הסיטואציה ואת הנאמר בה, ולראייה, העובדה שענה באופן ענייני, קונקרטי ומותאם לשאלות החוקרים.

פקד גאון תיאר והדגים בפשטות את האופן בו וודא שהנאשם מבין אותו:
"ש. איך אתה מתקשר אתו.
ת. בעברית. אני גם דואג אם הוא מבין אותי והוא מאשר שהוא מבין אותי." (עמ' 16, ש' 9).
וכך גם בחקירתו הנגדית: "ש. אתה רושם שאז הוא מסר אותה בעברית ומבין אותך היטב. זה מה שהוא אמר לך בתשובה לשאלה?
ת. כן. שהוא מבין. אם זה מה שרשום, אז כן זה מה שהוא אמר שמבין היטב." (עמ' 18, ש' 9-11).

בהמשך, עמד על כך, שלא נעור כול קושי לגבי הבנת הנאשם את השאלות שנשאל בעברית ולכן הוא לא נזקק כלל לתיווכו של מתורגמן:
"ש. לא היה בצוות אף אחד דובר רוסית? למה היה צורך לחקור אותו בעברית השבורה שלו?
ת. כי הבנתי שהוא הבין אותי.
ש. אבל הוא אומר דברים בצורה מעוותת, אתה מנחש, הוא אומר לך משפט או מלה, אתה מפרש את זה, והוא רק עושה לך כן עם הראש. למה לא לעשות את זה בצורה מסודרת עם מתורגמן?
ת. אני התרשמתי שאין צורך במתורגמן בשלב הזה." (עמ' 19, ש' 13-18).
תמונה דומה עלתה גם מעדותו של רפ"ק אלקלעי. כשנשאל בחקירתו הנגדית על התרשמותו משליטת הנאשם בעברית, השיב:
"ת. הבנתי שמדובר בעולה חדש שדובר רוסית, התרשמתי שמבין אותנו היטב. כמו שבסרטון עצמו תקשר איתנו, הבין אותנו, וכל שאלה שנשאל נתן תשובה בהתאם, גם הסביר לנו למה פגע באותה אישה...
ש. למה בעצם לא לעשות תשאול עם מתורגמן, עם תיעוד והקראת זכויות החשוד?
...
ת. לגבי המתורגמן, לאחר שהבנתי שהחשוד מתקשר איתנו, מבין אותנו, מדבר לענין, באותם רגעים לא מצאנו לנכון לזמן מתורגמן. כשעושים את זה במתקן עצמו זה יוצר מסודר, זה לגבי המתורגמן...
ש. איך הבנתם שהוא מבין אתכם?
ת. כמו שאני מבין אותך ואת מבינה אותי.
ש. מתי עשית את הבדיקה שהוא מבין?
ת. באופן טבעי, כשדיברתי איתו, כשאדם מתקשר עם אדם שעומד מולו, ויש שיח ויש שיתוף פעולה אז בצורה טבעית זה מתמשך." (עמ' 23-24, ש' 23-34 ו-1-15 בהתאמה).
יצוין, שזו היתה גם התרשמותו של הפרמדיק, ולפיה, תיקשר עם הנאשם בשפה העברית: "ש. באיזה שפה אתה מתקשר עם הנאשם. ת. בעברית." (עמ' 26, ש' 6-7), וכך גם מעדותו של השוטר קנברא, שמסר שהנאשם ישב מחוץ לזירה ודיבר בשפה הרוסית, אך כשביקש מהשוטר את המקל שלו, אמר זאת בעברית: "ש. חוץ מלבקש מקל שאר הדברים נאמרו ברוסית. ת. כן, את המקל הוא אמר בעברית." (עמ' 30, ש' 6-7).
אני נותנת אמון בעדות השוטרים כי בתשאולים ובחקירות נוכחו שהנאשם מבין עברית, וגם דובר אותה, אף שניתן להבחין במבטא בעת שהוא מדבר. הוא הדין בעדותו של הפרמדיק.
שנית, ואם לא די באמור עד כה. במהלך שמיעת ההוכחות, לאור הערות שהשמיע הנאשם (עמ' 16, ש' 28-29; עמ' 25, ש' 3-5), ובעיקר, בעדותו בבית המשפט (עמ' 36, ש' 19; עמ' 40, ש' 29; עמ' 42, ש' 11 ו-19-20; עמ' 44, ש' 1-5), וביתר שאת, בשלב הסיכומים (דיון מיום 27.12.2020), התרשמתי באופן בלתי אמצעי שהנאשם אכן מבין היטב את השפה העברית ואף דובר אותה באופן חופשי. כוונתי לכך, שבעת סיכומי התביעה, התברר למרבה הפליאה, שהמתורגמן חדל כליל ממלאכת התרגום. בירור העלה שהדבר נעשה בעקבות בקשה מפורשת של הנאשם, כעולה מהדברים הבאים: "המתורגמן: לשאלת בית המשפט מדוע איני מתרגם את הדיון לנאשם – אני משיב שהנאשם ביקש שלא לתרגם לו." (עמ' 50 ש' 33-34). וכשנדרש לכך הנאשם, הסביר לבית המשפט באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא אינו זקוק כלל לתרגום הדברים, בלשונו: "פעם שעברה אמרתי לך שאני מבין עברית אבל יותר קל לי לדבר ברוסית. אני אמרתי שאני לא רוצה שיתרגם לי כי אני מבין מה שהתובע אומר" (עמ' 51, ש' 3-4). ואידך זיל גמור.
תקרית ספונטנית זו המחישה באופן חד משמעי, שהנאשם אכן מבין את השפה העברית ושולט בה. משכך, ניתן להסיק שהנאשם הבין גם את דברי השוטרים בתשאולו בזירה, על אף שלא נכח בה אותה עת מתורגמן לשפה הרוסית – שכן כשם שהבין את תוכן הסיכומים, שהושמעו בשפה העברית, וכללו מ ונחים משפטיים שאינם פשוטים להבנה כלל ועיקר אף לאדם ששפת אמו היא עברית, הרי מקל וחומר שהבין גם את דברי החוקרים בתשאולו בזירה.
סיכומו של דבר, גם אם אירעו כשלים בתשאולו של הנאשם בזירה, הדבר לא עלה כדי מחדל חקירתי שפגע בזכותו להליך הוגן. על אחת כמה וכמה, שחקירותיו לאחר מכן, בתחנת המשטרה, נערכו כדין – כללו אזהרות וציון זכויותיו של הנאשם בפניו, תועדו מתחילתן ועד סופן, ונכח בהן מתורגמן לשפה הרוסית.

סוף דבר
לאור כול האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1)
ו-(2) בנסיבות סעיף 329(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

ניתנה היום, א' ניסן תשפ"א, 14 מרץ 2021, במעמד הצדדים

______________________
מרים דיסקין, שופטת עמיתה