הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו תנ"ג 6752-08-15

לפני
כב' השופט חאלד כבוב, סגן נשיא

התובע

1. דוד זריהן
ע"י ב"כ עוה"ד יורי נחושתן ו/או שירלי אבנר
אבא הילל סילבר 12 רמת גן
טל': 03-XXXX401; פקס: 03-XXXX402

התובע בת"א 46387-06-15 ות"א 6752-08-15

נגד

הנתבעים

1. ויקטור בלאיש

הנתבע בת"א 46387-06-15 ות"א 6752-08-15
התובע בת"א 21398-09-15

2. גדי אלימלך
נתבע בת"א 6752-08-15

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד אורי פנסו ו/או איימי שלו-שפר
מגדל ב.ס.ר 3 כנרת 5 בני ברק
טל': 03-XXXX838; פקס: 03-XXXX839

פסק דין

פתח דבר
שני חברים שחברו יחדיו להקמת עסק של מכירה והשכרת שמלות ערב ושמלות כלה, תחילה כשותפים בעסק ובהמשך הקימו שתי חברות משותפות כאשר לכל אחד מהשניים מומחיות אחרת ונפרדת, הראשון בתחום הניהולי עסקי והשני בתחום העיצוב.
בין השניים נערכו שני הסכמי מייסדים בהם פורטו תחומי האחריות של כל אחד מהם.
חקירת רשויות המס העלתה ממצאים חמורים וכשלים מהותיים בניהול ספרי החשבונות של החברה המשותפת, העלמות הכנסה, ניהול מערך תשלומים במזומן ואי דיווח על הכנסות והוצאות כמתחייב בדין, חקירה שבהמשכה נפתחו הליכים על ידי רשויות המס הן בפן הפלילי והן בפן האזרחי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה האם, כטענת הנתבע, עניין לנו בהפרה יסודית של הסכם המייסדים שבעקבותיה הוא זכאי היה לבטל את ההסכם כפי שנעשה על ידו או שמא אין מדובר בהפרה יסודית כטענת התובע.
הצדדים
בלאיש ארט בע"מ (להלן: "החברה") היא החברה בשמה הוגשה התביעה הנגזרת כפי שנוסחה בכתב התביעה המקורי, זוהי חברה פרטית הרשומה בישראל שעסקה בתקופה הרלוונטית בייצור, מכירה והשכרת שמלות כלה, שמלות ערב ובגדים אחרים, החברה הוקמה בשנת 2003 על ידי התובע והנתבע 1 שמחזיקים בחלקים שווים במניות החברה.
התובע, מר דוד זריהן (להלן: "זריהן") הינו איש עסקים בעל ידע וניסיון בניהול עסקים, שיווקם וקידומם, ניהול לרבות יבוא ויצוא, בעל מניות ודירקטור בחברה ועו"ד בהשכלתו.
הנתבע 1, מר ויקטור בלאיש (להלן: "בלאיש") הינו מעצב אופנה מוכר וידוע העוסק בעיצוב וייצור פרטי לבוש יוקרתיים. גם הוא בעל מניות ודירקטור בחברה.
הנתבע 2, גדי אלימלך (להלן: "אלימלך") הינו מעצב אופנה וסטייליסט והוא בן זוגו של בלאיש.
הסעד המבוקש בתביעה העיקרית
ההליך העיקרי שהוגש לבית המשפט, תנ"ג 6752-08-15, היה בקשה לאישור תביעה נגזרת במסגרתו עתר התובע (המבקש בבקשת אישור) לחייב את הנתבעים בתשלום הנזק שנגרם לחברה על סך של כ-2.5 מיליון שקלים.
בבקשה עצמה טען התובע שעד פרוץ הסכסוך בין הצדדים בשנת 2014 היו זריהן ובלאיש קרובים במשך שנים רבות, בשנת 2009 יזמו השניים הקמת עסק לעיצוב והשכרת שמלות כלה וערב, חברת בית בלאיש בע"מ (להלן: "החברה הקודמת") תוך בניית מותג יוקרתי, כאשר זריהן הופקד על מלאכת גיוס הכספים והשקעתם בבניית העסק, לצורך זה הוא חתם על הסכם ערבות בסך של 500,000 שקלים להקמת העסק ופיתוחו ובהמשך הזרים סכום נוסף של כ- 600,000 שקלים לטובת העסק.
בשנת 2013 הקימו השניים את החברה, לצד החברה הקודמת והחלו לנהל את העסק תחת החברה החדשה וביום 16.6.2013 חתמו השניים על הסכם מייסדים במסגרת הקמת החברה החדשה (להלן: "הסכם המייסדים") כאשר לפי טענת התובע שיתוף הפעולה ביניהם הניב הצלחה גדולה בבניית המותג, כמות הלקוחות הלכה וגדלה מידי שנה כאשר לטענת התובע פעולותיו וחלקו בעשיה סייעו לגיבוש המותג כייחודי ויוקרתי מעבר לאיכות הבגדים והעיצוב.
עוד טען התובע ששורש הסכסוך בין השניים קשור בבדיקה שערכה רשות המיסים על ספרי הנהלת החשבונות של החברה בחודש מרץ 2014 בעקבות מידע על החברה. התובע טוען שהבעיה אל מול רשות המיסים נפתרה בהסדר שהושג הן בצד הפלילי של החקירה והן בצד האזרחי מול רשות המס. אירוע זה הוא שהוליד את החשדנות והפרנויה אצל הנתבע כלפי התובע, מאותו אירוע ואילך נתפס התובע בעיני הנתבע כמי שגזל ממנו כספים וסיבך אותו אל מול רשויות המס, התפתחות שהעלתה את היחסים בין השניים על שרטון ובהמשך הביאה אף לנטישת העסק על ידי הנתבע.
התובע טוען כי בלאיש פעל יחד עם אלימלך באופן נמרץ ואקטיבי בניגוד להוראות הסכם המייסדים, תוך התעשרות שלא כדין על חשבון החברה, בלאיש עזב את החברה והקים, שלא כדין, עסק מתחרה לעסקי החברה הפועל תחת העסק של אלימלך. נטען כי זריהן נותר לבדו בעסק ונושא עכל כתפיו את כל החובות הכספיים והמעשיים. עוד נטען כי עקב עזיבת בלאיש החברה נמצאת במבוי סתום וחסרת יכולת פעילות. כמו כן, לצורך הקמת העסק המתחרה לקח בלאיש עובדים של החברה וכן דגמים וחומרי גלם, מדובר בשימוש בסודות מסחריים של החברה לטובת עסק מתחרה. כן נטען בנוגע לנתבע 2, אלימלך, כי פעילותו מהווה עוולה נזיקית של גרם הפרת חוזה כלפי התובע.
במסגרת התביעה העיקרית נטען כי הנתבעים גזלו וניצלו הזדמנויות עסקיות של החברה ועשו עושר ולא במשפט על חשבונה וכתוצאה מכך גם על חשבון התובע, כי הנתבעים חייבים להשיב לחברה את שווי העושר אותו עשו ולא במשפט ו/או את שווי / ערך כל טובות ההנאה שצמחו להם מניצול הזדמנויותיה העסקיות של החברה ו/או כתוצאה מתחרות בה, כאשר התובע מעריך סכום זה בסך של 3,000,000 ש"ח.
כן נטען כי מעשיהם של הנתבעים הביאו את החברה למבוי סתום וגרמו לכך שנמנע ממנה רווח על פעילותה השוטפת, כאשר בהתבסס על צמיחת החברה והעליה בהכנסותיה מדי שנה מאז החלה פעילותה יכלה החברה, לטענת התובע, להרוויח סך כולל של 3,000,000 ש"ח.
לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 2,500,001 ש"ח.
הליכים נוספים שמתנהלים בין הצדדים
בצד הבקשה לאישור תביעה נגזרת הגיש התובע בקשת אישור תביעה נגזרת נוספת, ת"א 46387-06-15, שהתנהלה בפני כב' השופטת רונן ועניינה בקשה לחיוב הנתבע בהחזרת כספים לחברה לאור משיכות כספים מקופת החברה. כמו כן, עתרה החברה במסגרת אותו הליך לחייב את הנתבע לשלם את חלקו היחסי בחברה ביחס להסדר אליו הגיעה החברה עם רשויות המס (להלן: "התביעה הנוספת"). נטען שם על ידי זריהן כי בלאיש חייב להשיב לחברה את מלוא סכום המשיכה, 960,976 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, זאת בהיותה חוב בר פירעון עם דרישה. בנוסף, או לחילופין, בלאיש חייב להשיב לחברה את סך של 400,000 ש"ח שאותו נדרש להשיב על פי ההסכם עם רשות המיסים כדי לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו.
הליך נוסף, ת"א 21398-09-15, שהתנהל בפני כב' השופטת קרת-מאיר, הוגש על ידי בלאיש כנגד זריהן, במסגרתו התבקש בין היתר מתן צו הצהרתי לביטול הסכם המייסדים לאור הפרת הסכם המייסדים על ידי זריהן דווקא וזאת בטענה שחקירת רשות המס העלתה ממצאים בדבר העלמות כספים, ניהול לא תקין של ספרי חשבונות, אי הגשת ספרי חשבונות כמתחייב בדין עד כדי פתיחת הליך חקירה פלילית שנפתחה כנגד בלאיש וזריהן. חקירה אשר מבחינת בלאיש הינה תולדה של מעשיו ומחדליו של זריהן שהם בגדר הפרה יסודית של הסכם המייסדים שמזכים את בלאיש בעתירה של מתן הסעד ההצהרתי לביטול ההסכם. במסגרת תביעת בלאיש, אשר הוגשה כנגד זריהן וכנגד החברה, בלאיש ארט בע"מ, מבקש הוא מבית המשפט את הסעדים הבאים:
ליתן צו הצהרתי הקובע כי הסכם המייסדים מיום 16.6.2013 אשר במסגרתו הקימו הצדדים את החברה, מבוטל ואינו בעל תוקף משפטי עקב הפרתו על ידי הנתבע. לחלופין בלבד מבוקש להצהיר כי התובע ביטל את ההסכם כדין.
ליתן צו הצהרתי הקובע כי לתובע אין ולא היה חלק בניהולה השוטף של החברה ובפרט בכל הקשור לניהול הכלכלי והחשבונאי של החברה.
ליתן צו הצהרתי הקובע כי כל העיצובים, הדגמים שעיצב ויצר התובע החל מיום 1.8.2014 הינם קניינו האישי והבלעדי.
ליתן צו הצהרתי המצהיר כי שמו של התובע והמוניטין שלו הינם קניינו הפרטי והבלעדי של התובע וכי על הנתבעים אסור לעשות בהם כל שימוש (צו מניעה קבוע), בין אם במישרין ובין אם בעקיפין (באמצעות חברה או גוף שלישי לדוגמה).
ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש בשמלות אותן עיצב התובע ובכל פריט אופנה אחר אותו עיצב או יצר התובע.
להורות לנתבע להעביר לידי התובע את כל ספרי הנהלת החשבונות המלאים של החברות, לרבות תוכנת הנהלת חשבונות של החברה, מאזני בוחן ופירוט של כל הכרטיסים/ חשבונות: בלאיש ארט בע"מ ובית בלאיש בע"מ לכל תקופות פעילותן לרבות דוחות כספיים, מאזנים מבוקרים, דוחות שכר (כולל טופס 126 של כל שנה) ודיווחי מע"מ. כן מבוקש להורות לנתבע להעביר לתובע את כל רישומי הנהלת חשבונות ו/או תזרים ו/או קופה שבוצעו ידנית על ידי הנתבע.
להורות לנתבע להעביר לאלתר לידי התובע את כל הציוד שהביא עימו מאיטליה ושבבעלותו הפרטית, לרבות ריהוט, קולקציות אופנה.
וכן לחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט בצירוף מע"מ בנסיבות העניין.
איחוד הדיון בהליכים
בדיון שהתקיים בפני ביום 3.1.2016 הצעתי לב"כ הצדדים לאחד את הדיון בין שלוש התביעות המתנהלות בפני שלושה מותבים שונים של שופטי המחלקה הכלכלית וזאת בהינתן העובדה שמדובר בהליכים שמתנהלים בין אותם צדדים בגין אותה מסכת עובדתית נטענת, כאשר שני הליכים נפתחו כבקשה לאישור תביעה נגזרת שממילא ראוי היה לאחד את הדיון ביניהם והליך שלישי נפתח כעתירה למתן צו הצהרתי שהוגש על ידי בלאיש כנגד זריהן.
הוספתי וציינתי שבנסיבות אלה ראיתי לנכון להציע לצדדים לייעל את הדיון באופן שמותב אחד יכריע בכל ההליכים והצדדים קיבלו הצעתי זו ובהמשך פנו לנשיאת בית המשפט כדי ליתן החלטה על איחוד הדיון.
כמו כן, הצעתי במהלך אותו דיון שהואיל ומדובר בשתי בקשות לאישור תביעה נגזרת, כאשר המחלוקת היא בין בעלי מניות ומנהלים בחברה שבמהותה היא מחלוקת בין שותפים בחברת מעטים, ראוי ורצוי שהתובענות תתבררנה במסגרת תביעות אישיות שיוגשו על ידי זריהן כנגד בלאיש, וזאת מבלי לגרוע מהטענות שהועלו על ידי זריהן, לרבות נזקים שנגרמו לחברה ביחס לחלקו היחסי במניות החברה. ציינתי שתיקון כתב התביעה ייעל את בירור המחלוקות בין הצדדים הואיל וניתן יהיה לפסוח על הליך הביניים של הכרעה בבקשה לאישור תביעה נגזרת ולדון באופן ישיר בליבת המחלוקת שבין הצדדים. לאור הסכמתם של הצדדים לקבל את המלצת בית המשפט ולאור ההחלטה של הנשיאה מיום 4.1.2016 על איחוד הדיון בין התובענות הוריתי לעו"ד נחושתן להגיש כתבי תביעה מתוקנים תחת אלו שהוגשו במסגרת הבקשות לאישור תביעה נגזרת, כמו כן הוריתי שהתצהירים שהגישו הצדדים במסגרת בקשות האישור ישמשו כתצהיר עדות ראשית בתביעות הכספיות שמחליפת את התביעות הנגזרות.
הצדדים פעלו כאמור בהתאם להוראות שניתנו והגישו כתבי טענות מתוקנים בהתאם להסכמות דנן.
תמצית טענות התובע וראיותיו
התובע הפנה את בית המשפט להסכם המייסדים ולקבוע בו בנוגע לקניין הרוחני של החברה הכולל את המוניטין של המותג, את העיצובים, שיטות העבודה כמפורט בסעיף 12 להסכם המייסדים. כמו כן, הפנה את בית המשפט לסעיף בהסכם המייסדים הנוגע לסודיות ואי תחרות שמתקיימים כל עוד מחזיקים הצדדים במניות החברה ולתקופה נוספת של 24 חודשים לאחר מכן, הכל כקבוע בסעיף 13 להסכם המייסדים.
לטענת התובע, הסכם המייסדים עליו חתמו הצדדים היה ועודנו בתוקף, הופר ברגל גסה על ידי הנתבע שעה שזה בחר, על דעת עצמו, לנטוש את העסק ללא כל הודעה מוקדמת, להקים עסק מתחרה, להעסיק את העובדים של החברה בעסק החדש שהקים, להמשיך ולשווק שמלות כלה שעוצבו בחברה עצמה וחוסים תחת ההגנה של זכות היוצרים, אי התחרות ותנאים נוספים שקבועים בהסכם המייסדים ובכך הביא להתמוטטותה של החברה באופן שלא יכלה להמשיך להתקיים עד אשר נפסקה כל פעילות בחברה, בין אם מדובר בפעילות של שיווק, עיצוב, מכירה או השכרה של שמלות ערב וכלה, כאשר בד בבד הנתבע הקים עסק מתחרה תוך הפרה בוטה של הסכם המייסדים.
התובע טוען שמיד לאחר פרוץ הסכסוך עזב כאמור הנתבע את החברה וחבר לנתבע 2, הוא בן זוגו, שהחזיק בעסק מתחרה כאמור וגייס לבית העסק שהקים את אשת המכירות של החברה, את התופרות, את אשת המדידות וכן נטל עמו דגמים מהקולקציה החדשה כאשר כל אותם עובדים נחשפו לסודות המסחריים של החברה ולכל המידע העסקי הרגיש לרבות מידע מסחרי, מידע ארגוני, מידע לגבי לקוחות החברה, דרכי הפצה וכיוצא באלה ובכך גרם לחברה נזקים עצומים.
התובע טוען שהמותג של החברה והמוניטין שלה שייכים לה ונלקחו שלא כדין על ידי הנתבע תוך גרימת נזק כספי עצום לתובע עצמו.
התובע מוסיף ומציין שהנתבע 2, אלימלך, גרם במעשיו להפרת החוזה בין התובע לנתבע שהרי ביודעין ובלי צידוק גרם לבלאיש להפר את ההסכם המחייב בינו לבין התובע. כאשר במקרה זה מתקיימים כל יסודות העוולה הנזיקית באמצעות הקשר הסיבתי המובהק בין פעילות אלימלך לבין הפרת החוזה על ידי בלאיש, כאשר בלאיש הפר את החוזה בהסכמת אלימלך תוך שהוא חובר אליו לעסק של אלימלך בשעה שההסכם בין זריהן ובלאיש נמצא בתוקף ומחייב אותם. אלימלך עשה זאת ביודעין בהכירו את הסכם המייסדים לאור קרבתו לבלאיש ולחילופין ניתן לייחס לו עצימת עיניים לצורך הוכחת רכיב זה. ומכל מקום, אלימלך פעל בחוסר תום לב ותוך פגיעה בחברה.
התובע מדגיש לכל אורך הדרך שבלאיש היה שותף מלא בניהול העסק לרבות בכל הקשור להתנהלות הכספית של החברה. על כן מחדלי החברה במישור הכספי שהביאו לפסילת ספריה ולהטלת סנקציות כספיות עליה בוצעו בידיעה ובהסכמה מלאה של בלאיש כשותף בניהול העסק, כאשר בלאיש ניסה שלא כדין להיאחז בפרשה זו בניסיון להכשיר את עוולותיו והפרותיו של הסכם המייסדים אשר הביאו לקריסת החברה ופגיעה כלכלית קשה בזריהן.
התובע כאמור הדגיש עובדה זו פעם אחר פעם בכתבי הטענות, בעדותו בבית משפט וגם בסיכומים שהוגשו על ידו, הן בפרק שדן ברקע למחלוקת ואף ייחד לו פרק מיוחד בסיכומים (פרק ג'), שכותרתו "בלאיש היה שותף מלא בניהול החברה ומעורב בקבלת החלטות מהותיות לרבות בכל הקשור בהתנהלותה הכספית".
מטעם התובע העידה גם אשתו, גם היא עורכת דין בהשכלתה, שציינה בעדותה שאינה מעורבת בפעילות העסקית של בעלה. הוסיפה וציינה שחקירת רשות המיסים הפתיעה אותה מאוד, לא היתה לה כל ידיעה על הסכומים שהתגלגלו בעסק או על הרווחים שהופקו, היא לא יודעת דבר וחצי דבר על כספת שהוחזקה בעסק או בביתם, לא היתה מודעת לרכיב ההכנסה במזומנים.
העדה ביקשה להדגיש שבפגישה שנערכה בביתם נכחו בלאיש ואלימלך שם הדגיש בלאיש שאינו מוכן להיחשף לחקירת מס הכנסה ולהערכתה בלאיש ידע איך העסק מתנהל. ציינה שבעלה הסכים לקחת על עצמו את האחריות מול רשויות המס והוסיפה שהשיתוף העסקי בין בלאיש לבין בעלה נולד על רקע כישלונותיו העסקיים בעבר של בלאיש.

תמצית טענות הנתבעים וראיותיהם
הנתבעים, ובעיקר בלאיש, טוענים שמדובר בתביעה מופרכת, חסרת בסיס, שהוגשה שלא בתום לב ובתוך ניסיון לחייב את בלאיש לחתום על הסדר אל מול רשויות המס ולשאת בחלקו בתשלום הכופר, כאשר הסתבכות זו של החברה מול רשויות המס הינה פועל יוצא של התנהלותו הלא חוקית של התובע תוך ביצוע עבירות מס חמורות, העלמת הכנסות, ניהול ספרי חשבונות שלא כדין, אי הגשת דוחות מס ובעצם התנהלות חשבונאית כוזבת שנוהלה על ידי התובע באופן שיטתי לאורך שנות הפעילות של החברה.
בלאיש מלין על התעוזה והחוצפה שבעצם הגשת התביעה על ידי התובע שהרי הוא מצהיר שהוא עבר עבירות חמורות על פקודת מס הכנסה בפן הפלילי, שילם כופר כתמורה לאי העמדתו לדין פלילי, ביצע עבירות של תרמית בספרי החברה, זיוף ספרי החשבונות של החברה וזיוף מאזניה שנוהלו על ידו באופן בלעדי. הוא גם אישר שהעלים הכנסות של מיליונים במשך שנים.
הנתבעים טוענים לאורך הדרך שחלוקת התפקידים בין זריהן ובין בלאיש היתה ברורה ועמדה בבסיס הסכם המייסדים כאשר זריהן הציג עצמו כאיש עסקים מנוסה, כמי שאחראי על כל הניהול העסקי, הכלכלי, הכספי, האדמיניסטרטיבי והחשבונאי של העסק בעוד הנתבע, בהיותו מעצב אופנה שאין לו כל הבנה בניהול עסקי, אחראי על עיצוב השמלות, גזירתן ותפירתן - כך התנהל העסק משך שנים וכך היה אמור להמשיך להתנהל אלמלא התנהלותו הקלוקלת של התובע, שרק בעטיה העסק שבק חיים והנזק שנגרם כספית הינו נזק לא רק לחברה אלא גם לבלאיש עצמו. מה עוד שבלאיש הועמד בפני סיכון עצום להגשת הליך פלילי נגדו על מעשים שכל כולם הם ניהול כוזב ותרמיתי של ספרי החשבונות של העסק על ידי התובע דווקא.
הנתבעים מדגישים את העובדה שמדובר בהתנהלות כוזבת ותרמיתית של חשבונות העסק שכולה היתה ניהולו ואחריותו של זריהן, כך גם עולה מממצאי חקירת רשויות המס לפיהם התובע לא טרח להוציא חשבוניות על ידי החברה ולא טרח לרשום תקבולים של מאות אלפי שקלים. התובע פעל בחוסר תום לב, בניגוד לחוק, באופן שעולה כדי הפרות יסודיות של הסכם המייסדים כאשר העלים הכנסות מרשויות המס ומבלאיש עצמו, תוך שנטל הכנסות אלה לכיסו, העביר לאחיו כספים מקופת החברה, ניהל את החברה באופן שאינו ראוי, שלל מעובדי החברה את הזכויות המוגנות המגיעות להם על פי דיני העבודה.
הנתבעים מדגישים את העובדה שבלאיש לא לקח כל חלק בניהול החברה, זו נוהלה באופן בלעדי על ידי התובע במישור הכלכלי-עסקי-חשבונאי, הוא זה שחתם על כל דוחות הביקורת של מס הכנסה, על פרוטוקול החקירה שנוהל על ידי רשויות המס, הוא זה שזומן על ידי רשויות המס ליתן הסברים.
בלאיש אינו מכחיש את העובדה שמרגע שנודעו לו תוצאות החקירה הוא ביקש להפסיק כל פעילותו בחברה, ביקש להתנתק מהתובע עצמו, לא היה מוכן להמשיך בהתקשרות עסקית במסגרת החברה עם זריהן מאחר וזה פעל בניגוד גמור לחובות הבסיסיות והיסודיות של תום לב ושל התנהלות הוגנת, חלוקה שוויונית של רווחים, של ניהול ספרי חשבונות כדין, של רישום כל הכנסות החברה, של מתן יחס הוגן לעובדי החברה, אי קיפוחם של העובדים ועל כן הוא פנה לקבלת ייעוץ משפטי כדי לבטל את הסכם המייסדים והודעה בנדון נשלחה לזריהן כבר בשלב מוקדם. עמדה זו באה לידי ביטוי בתביעה למתן צו הצהרתי שהוגשה על ידי בלאיש נגד זריהן.
הנתבעים טוענים שעם משלוח ההודעה על ביטול הסכם המייסדים הרי אין כל תוקף לסעיפי אי התחרות או לתניות הקניין הרוחני או הסודיות העסקית שהרי הסכם המייסדים בוטל עקב הפרות יסודיות על ידי זריהן.
הנתבעים מוסיפים וטוענים שכל מוניטין החברה הוא מוניטין של בלאיש, אין לזריהן כל קשר למוניטין של העסק, למיתוג שלו, למקצועיות של בלאיש ולהיותו של זה מעצב אופנה עילית ששמו יצא לפניו עקב המקוריות והיצירתיות שבעבודותיו.
הנתבעים מכחישים נטילת כל סוד מסחרי של החברה שהרי מדובר בתחום של עיצוב אופנה שאין לחברה בלעדיות עליו.
בנוסף לנתבעים עצמם הוגשו לבית המשפט תצהירים של רן פלג, פארלי אטיאס, תמר ברדה, גלינה בגאייב, לריסה דוברושטן. כמו כן, העידו בפניי הנתבעים עצמם שביקשו לזמן גם את בני כהן ושאול עבודי שלא הגישו תצהירם מטעמם אך זומנו והעידו כאמור.
דיון והכרעה
ההוראות הרלבנטיות בהסכם המייסדים
ראיתי להפנות תחילה לפרק ה"הואילים" שבפתח הסכם המייסדים מיום 16.1.2013 וגם להסכם המייסדים מחודש פברואר 2009 (אשר הוגש בדיון ביום 15.6.2016 וסומן נ/1).
בשני הסכמים אלה מצאו הצדדים להעלות על הכתב את האפיונים הייחודיים והמיוחדים לכל אחד מהמתקשרים בהסכם המייסדים.
כך נכתב לגבי זריהן:
"ודוד הינו בעל ידע וניסיון בניהול עסק, שיווקו וקידומו, לרבות בתחום עיצוב וייצור פרטי לבוש שונים, ניהול ייבוא ויצוא, תהליכי ייצור, קידום מכירות ועוד" (הסכם מ- 2013).
"ודוד הינו בעל ידע ונסיון בניהול עסק, שיווקו וקידומו" (הסכם מ- 2009).
בעוד שבלאיש הוצג כ:
"וויקטור הינו מעצב אופנה העוסק בעיצוב וייצור פריטי לבוש יוקרתיים, לרבות שמלות כלה וכיו"ב" (הסכם מ- 2013 ואותו נוסח במדויק גם בהסכם ב- 2009).
בפרק של הצהרות ומצגי המייסדים נקבע:
"דוד מתחייב כי יפעל ויהא אחרי [כך במקור, ח.כ.] לכל הנהלתה האדמיניסטרטיבית והכלכלית של החברה" (סעיף 3.2 להסכם המייסדים מ- 2009).
"דוד מתחייב כי יפעל ויהא אחרי [כך במקור, ח.כ.] לכל הנהלתה האדמיניסטרטיבית, הכלכלית, השיווקית, שיתופי פעולה עם צדדים שלישיים, ניהולה השוטף של החברה, תכנון יעדים, ניהול אסטרטגי " (סעיף 2.6 להסכם המייסדים מ- 2013).
חלקו של בלאיש על פי הסכם המייסדים נוסח ונקבע בשני ההסכמים כדלקמן:
"ויקטור מתחייב כי יפעל ויהא אחראי לכל הפן העיצובי והיצרני במסגרת החברה. ויקטור יעצב את פרטי האופנה, יפקח אחר ייצורם, ויקבע את הקו העיצובי אותו תייצר ותשווק החברה" (סעיף 2.5 להסכם המייסדים מ-2013; סעיף 3.1 להסכם המייסדים מ- 2009).
ראיתי גם לציין שבשני הסכמי המייסדים נקבע משרד רואה חשבון יהושע סליקי כרואה חשבון של החברה ועוד נקבע שמשרד הנהלת חשבונות שאול עבודי ישמש כמנהל חשבונות של החברה - ראיתי לציין עובדה זו כבר בשלב זה הואיל וכפי שיפורט בהמשך, התובע טען בעדותו בבית משפט שהוא עצמו לא היה בקשר עם רואה החשבון של החברה, לא העביר לו מסמכים ולא וידא שזה מגיש את המאזנים מידי שנה לרשויות המס כיוון שהקשר אל מול רואה החשבון נעשה על ידי מנהל החשבונות ולא באמצעות התובע עצמו.
כמו כן ראיתי לציין ששני ההסכמים כוללים פרק של סודיות ואי תחרות ובנוסף, ההסכם משנת 2013 כולל פרק של קניין רוחני.
פרק משפטי
האם היה בלאיש רשאי וזכאי לבטל את הסכם המייסדים בטענה של הפרה יסודית?
זו בעצם הסוגיה שעומדת בבסיס המחלוקת שבין הצדדים, שהרי אם תתקבל טענה זו אזי הבסיס והמצג של תביעות זריהן נשמט במובן זה שאם תתקבל הטענה שהתנהלותו של זריהן עולה כדי הפרה יסודית של הסכם המייסדים, וככזו היא מזכה את בלאיש לבטל את ההסכם, אזי עילת התביעה של זריהן נפגמת ונגרעת באופן משמעותי מאוד. אם לא תתקבל טענה זו אזי יעמדו לזריהן כל העילות והסעדים בהתאם להסכם המייסדים.
סימן ב' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), שכותרתו "ביטול חוזה", מגדיר "הפרה יסודית" לעניין אותו סימן:
"6. לענין סימן זה, 'הפרה יסודית' - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזר אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה".
סעיף 7 לחוק התרופות קובע הוראות בנוגע לזכות לביטול החוזה שעה שהופר בהפרה יסודית:
"7. (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.
(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.
(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו".
הפסיקה והספרות דנו באותה "הפרה יסודית" לפי סעיף 6 לחוק התרופות ובמקרים שבהם הפרת חוזה תעלה לכדי הפרה יסודית. בענייננו אין חולק שאין מדובר בהפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית (סיפא של סעיף 6 לחוק התרופות) ולפיכך יש לבחון האם התנהלותו של זריהן בכל הנוגע לאופן ניהול החברה והכספים היא בגדר ב"הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזר אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה" (רישא של סעיף 6 לחוק התרופות).
הפסיקה והספרות דנו באותה "הפרה יסודית" לפי הרישא של סעיף 6 לחוק התרופות ובמקרים בהם הפרת חוזה תעלה לכדי הפרה יסודית כאמור, להבדיל מהפרה שאיננה יסודית. בע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' ניאגו, פסקה 8 (13.8.2013) (להלן: " עניין בשמא") קבעה כב' השופטת א' חיות כלהלן [ההדגשות שלי, ח.כ.]:
"ההבחנה הקבועה בחוק החוזים (תרופות) בין הפרה יסודית להפרה שאינה יסודית משקפת את הגישה לפיה ההצדקה ליתן בידי הנפגע את הזכות לביטול החוזה באופן מיידי ראוי לה כי תקום מקום שבו ההפרה הינה משמעותית וחמורה ואילו כאשר מדובר בהפרה מינורית אין לאפשר הסתלקות חד-צדדית ומיידית של הנפגע מן החוזה".
בהמשך, בפסקאות 9-10 קבעה כב' השופטת חיות כלהלן:
"על מהותה וטבעה של הפרה יסודית המצדיקה ביטול מיידי של החוזה עמדה המלומדת ג' שלו בציינה כי מדובר ב'פגיעה חמורה ביסוד החוזה, עד כדי כך שיהא בה למוטט את בסיסו העסקי של החוזה ולשלול את התועלת שהחוזה נועד להעניק לנפגע' (גבריאלה שלו דיני חוזים 549 (מהדורה שניה, 2003) [...]
בהעדר קביעה אחרת בחוזה גופו לעניין יסודיות ההפרה יש לתור אחר אומד דעת המתקשר הסביר ולהעמידו בנעלי הנפגע בעת כריתת החוזה, על מנת לבחון האם היה מתקשר בו ככל שהיה רואה מראש את ההפרה ואת תוצאותיה (ראו: ע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' שוורצבורד, פ"ד לו(4) 197, 205 (1985) (להלן: עניין אחים שרבט)). הנה כי כן, סעיף 6 לחוק קובע אמת מידה אובייקטיבית לבחינת מידת חומרתה של ההפרה שהתרחשה. הוא קובע כי מידת החומרה נבחנת בעיניו של נפגע פוטנציאלי סביר, כפי שהיה מעריך אותה במועד כריתת החוזה, אילו ידע מראש כי תתרחש [...]
התשובה לשאלה האם מתקשר סביר היה כורת חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, משתנה ממקרה למקרה ועל מנת להכריע בה על בית המשפט להעריך את מכלול נסיבות העניין ככל שהן בידיעתו של המתקשר הסביר במועד כריתת החוזה [...]
בעיקרו של דבר נבחנת אם כן יסודיות ההפרה על פי עוצמת חומרתה ועל פי מידת הפגיעה הנגרמת בעטיה לאינטרס הקיום של הנפגע תוך התחשבות, בין היתר, במידת יכולתו של הנפגע לתקן את נזקי ההפרה לאחר שהתרחשה".
בית המשפט העליון סקר בעניין בשמא את הגישות השונות של המלומדים פרופ' דויטש מחד, שסבר שזכות הביטול אינה כפופה לשיקול כללי של צדק, את הגישה השונה של המלומדים שלו והדר הסבורים כי יש מקום להתחשב בשיקולי צדק כלליים לצורך בחינת יסודיותה של ההפרה ואת גישת הביניים של המלומדים פרידמן וכהן שבמקרה גבול שבין הפרה יסודית להפרה שאינה יסודית, מייחסים בתי המשפט משקל לשאלת אשמתו של המפר.
בע"א 3849/09 הר נשגב השקעות בניה ופיתוח בע"מ נ' ובר, פסקה 50 (6.7.2014) נקבע ביחס למבחן הקבוע ברישא סעיף 6 לחוק התרופות:
"מבחן זה מתמקד בחומרת ההפרה כתנאי לביטול, ונובע ממנו כי לא די בהפרה 'סתם' כדי להצדיק ביטולו המיידי של החוזה אלא יש להוכיח שמדובר בהפרה חמורה שממוטטת את הבסיס לחוזה [להרחבה ראו: פרידמן וכהן כרך ד בעמ' 298-296; שלו ואדר בעמ' 586-584] ".
ראיתי להפנות למספר החלטות שניתנו על ידי בתי המשפט בערכאה הדיונית בסוגיה זו של בחינת ההפרה - אם יסודית היא אם לאו. בת"א (מחוזי חיפה) 1141/06 יעקב יעקב ובניו קבלן לעבודות כבישים ותשתיות בע"מ נ' מנהלת בר לב בע"מ (29.1.2016) קבעה כב' השופטת שטמר כי בנסיבות המקרה שלפניה אם אדם סביר היה יודע שהתובעת תיתן שוחד לאחר, הוא לא היה מוכן להתקשר עם התובעת בהסכם ולפיכך התקבלה עמדת המנהלת שמעשים אלה הם בגדר הפרה יסודית.
בת"א 6454-08-07 (מחוזי מרכז) קרני נ' סיגד להשקעות ובנין בע"מ (9.7.2009) קבע כב' השופט סטולר כי במקרה שבפניו שם לא הסדירו הנתבעים את ההיטלים לרשות המוניציפאלית הרי מעשי הנתבעים ומחדליהם מהווים הפרה יסודית ומסתברת ועל כן הרשויות פעלו בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק התרופות.
כמו כן, בע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' מלבין, פ"ד מב(4) 269 (1988) נקבע בבית המשפט העליון שהתנהגותו הפלילית של העובד היוותה הפרה יסודית של ההסכם שבינו לבין המערערת והקנתה לה זכות לבטל את ההסכם מכוח הוראות סעיף 7 לחוק התרופות.
ככל שאכן בהפרה יסודית עסקינן, סעיף 7 לחוק התרופות מקנה לנפגע ההפרה היסודית את הזכות לבטל את החוזה, באופן חד צדדי:
"... ביטול החוזה נתפס על-ידי חוק התרופות כתרופה הנתונה לנפגע בגין הפרת החוזה. הודעת הביטול היא פעולה משפטית חד-צדדית בעלת אופי קונסטיטוטיבי. היא המביאה לביטול החוזה. אין נדרשת כל מעורבות שיפוטית. אין נדרש סיוע משפטי. עניין לנו ב'עזרה עצמית' המוכרת על ידי הדין (ראו מ' מאוטנר 'עיסקת היסוד ומכתב האשראי: תרמית וביטול החוזה בדרך של התנהגות' [19], בעמ' 569). לעתים פונה הנפגע לבית-משפט ומבקש פסק-דין הקובע כי ביטול החוזה הוא כדין. במצב דברים זה פסק-הדין הוא בעל אופי הצהרתי. אין הוא 'יוצר' את הביטול. הוא 'מצהיר' על ביטול שנעשה בעבר כדין " (ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 804 (2002), ההדגשות שלי, ח.כ.).
מן הכלל אל הפרט
כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים הנוגעת להסכם המייסדים, האם זה בוטל כדין על ידי בלאיש אם לאו, ראיתי לנכון לבחון את האופן שבו ניהלו הצדדים את העסק. האם הלכה למעשה הם פעלו בהתאם להצהרות בהסכמי המייסדים לפיהן זריהן הוא הגורם האמון ואחראי להתנהלות האדמינסטרטיבית והכלכלית של החברה בעוד שבלאיש אמון על הפן העיצובי והיצרני במסגרת החברה? או שמא הם פעלו אחרת (כטענת זריהן לפיה הם היו שותפים מלאים לניהול העסק על כל צדדיו לרבות הפן הכלכלי-כספי)?
עדותה של גב' קרן עשת זריהן - אשת התובע
מטעם התביעה העידו כאמור התובע ואשתו, על עדות אשתו כבר פרטתי במקצת אך ראוי בעניין זה להפנות לדבריה שהיא מעריכה שבלאיש ידע איך העסק מתנהל, הווה אומר, להערכת העדה הוא נחשף לכל הפרטים שעמדו בבסיס חקירת רשות המס.
העדה ציינה כאמור שהדברים נאמרו על בסיס הערכה אישית שלה אך יחד עם זאת, ראיתי לציין שמדובר באשתו של התובע, גם היא עורכת דין במקצועה, שציינה שהיא הופתעה מאוד מהחקירה של רשות המיסים, לא ידעה כלל על הניהול הכושל של ספרי החשבונות של החברה, לא היתה מודעת להכנסות במזומנים, לא היה לה כל מושג לגבי הסכומים שהעסק הרוויח. לא היתה מודעת לשיטת התשלום במזומנים לעבדים ולספקים - כך שיכולת בית המשפט לבסס ממצא ראייתי על התרשמות העדה הזו היא מוגבלת מאוד, אם בכלל.
הרי זו אשתו של התובע, שותפתו לחיים, שניהם עורכי דין והיא מציינת באופן מפורש שלא היתה לה כל ידיעה לגבי האופן שבו התנהל העסק, על המחדלים המהותיים והבסיסיים בהתנהלות הכספית, ללמדך שככל הנראה בעלה, הוא התובע, מידר אותה מכל מידע שכזה ולכל הפחות לא שיתף אותה במידע כזה. על כן, בהעדר נתונים בסיסיים ויסודיים על אופן התנהלות העסק, אין לתת כל משקל להערכה האישית של העדה לגבי האופן שבו התנהל העסק ומידת מעורבותו של בלאיש בניהול העסק.
עדותו של התובע
התובע עצמו, זריהן, הגיש 4 תצהירים. שני תצהירים במסגרת הבקשות המקוריות לאישור תביעה נגזרת ושני תצהירים נוספים כך שגרסתו נפרשה בפניי באופן נרחב ומפורט. התובע, שהוא עורך דין במקצועו כאמור, לא ערך את הסכמי המייסדים אלא נעזר לשם כך בעו"ד שחר גודר, שהוא בן כיתה של אשתו של התובע.
בתצהיר המשלים מטעם התובע שהוגש ביום 31.3.2016 טען הוא שהנתבע משך 950,000 ש"ח שלא כדין מכספי החברה, טענה שעומדת בבסיס התביעה הנוספת. כך צוין בסעיף 10 לתצהיר המשלים [ההדגשות במקור, ח.כ.]:
"בניסיון להוכיח את טענתו הפנה אל תדפיס תנועות בחשבון הבנק שצורף לכתב התביעה - שהינו החשבון ממנו בלאיש נטל שלא כדין 950,000 ש"ח, שאת השבתם תבעתי בהליכים אלה".
חרף הצהרות אלה במסגרת תצהירו, בחקירתו בבית משפט אישר התובע שאת הסך הנ"ל לא הנתבע משך מהבנק אלא הוא. התובע עצמו ביצע את המשיכה מהבנק. אך הוסיף וציין שהוא העביר לנתבע את סכום זה (ראו פ/15.6.2016, עמ' 30 ש' 7-10):
"ש: האם אתה מסכים איתי שאת כל ההוראות לבנקים מי שנתן זה אתה?
ת: כל ההוראות לבנקים לפעולות של ויקטור בלאיש אני נתתי אחרי בקשתו שלו".
ללמדך, שאותו רכיב בתצהיר התובע לפיו הנתבע משך סכום כסף גבוה מחשבון החברה שלא כדין, נשמט כליל בגרסתו המאוחרת של התובע וזה חזר בו מהטענה שהנתבע משך שלא כדין כספים מחשבון הבנק של החברה ואישר הלכה למעשה שהכספים נמשכו על ידו הוא, התובע, ולא על ידי הנתבע.
התובע יכול לטעון לכל היותר שהעברת הכספים לידי הנתבע אמנם נעשתה כדין אך יחד עם זאת מוטלת על הנתבע חובה להחזיר כספים אלה מטעם כזה או אחר, אך טענה כזו לא הועלתה על ידי התובע בתצהירו.
התובע אישר שתחילה הוא פתח חשבון בנק פרטי על שמו ועל שם הנתבע ובחשבון זה נעשה שימוש בלעדי לענייני החברה. בהמשך נפתח חשבון בנק שני ואף חשבון בנק שלישי על שם החברות אך החשבון הראשון נותר חשבון פרטי על שם השותפים.
כבר בנקודה זו ראיתי לנכון להדגיש את העובדה שגם אליבא דגרסת התובע ההתנהלות הכספית בחשבונות הבנק של החברה לקתה בשורה ארוכה של כשלים ומחדלים שהתובע בעצמו הסכים שהתקיימו, הכל כפי שיפורט להלן:
התובע אישר שמבחינתו כל שלוש החשבונות הם בגדר חשבון אחד במובן זה שהוא העביר כספים מחשבון הבנק הפרטי לחשבונות החברות וגם פעל באופן של העברת כספים הפוכה מהחברות לחשבון הפרטי, זאת הואיל והוא ראה בכל שלושת החשבונות חשבון אחד, כך שההעברות בין החשבונות היו עניין שגרתי (ראו פ/ 15.6.2016 עמ' 37 ש' 19 - עמ' 38 ש' 2):
"ש: עכשיו אתה אומר למעשה ואני חוזר על מה שאתה אומר כדי שיהיה ברור לנו, שלמעשה כל שלושת החשבונות אחד הם?
ת: נכון.
ש: ז"א אני צריך להתייחס מבחינה חשבונאית לכל שלושת החשבונות האלו כחשבונות של חברה אחת?
ת: נכון, זה גם במס הכנסה בחקירות שלהם זה מה שהם התייחסו. כל חשבונות אחד הם, שלושת החשבונות הם של החברה".
יש לזכור שמדובר בחשבונות של חברות שהן אישיות משפטית נפרדת. חברות שאמורות לנהל ספרי חשבונות על פי דין, חברות שמחויבות כל אחת לנהל את ספרי החשבונות שלה וחשבונות הבנק שלה באופן נפרד מכל גורם חיצוני אחר, גם אם מדובר בחשבון פרטי של בעל שליטה באותן חברות.
התובע הוסיף וציין שהעברת הכספים לחשבון הפרטי מחשבון החברה נעשה תחת הכותרת של "הלוואת בעלים"!! (ראו פ/15.6.2016 עמ' 38, ש' 9-17).
לשאלת בית המשפט השיב התובע שהוא מודע לכך שהוא עשה טעות בהעברת כספים מחשבון החברה לחשבון הפרטי תוך הצגתם באופן שגוי, שלא נאמר כוזב, כהלוואת בעלים (ראו פ/15.6.2016 עמ' 39 ש' 5-21):
"ש: ז"א אתה מסכים איתי שאלו לא הלוואות בעלים?
ת: אלו כספים של החברה, לא הלווינו לשום דבר על החברה, זה הכל כספים שנכנסו לחברה והגיעו לחברה בצורה הזאת.
[...]
כב' השופט: למה היה צריך את זה,
ת: זה היה טעות כנראה לעשות את זה.
עו"ד פנסו: אבל אתה רואה את הטעות הזאת עשרות פעמים בחשבונות הבנק ואתה לא מתקן את הבנק?
ת: לא".
התובע ציין אמנם שהחברה הגישה מאזנים לכל שנות הפעילות אך הוא לא הדף ולא סתר את הטענה שכל המאזנים נערכו בשנת 2013 והם לא נערכו ולא הוגשו מידי שנה כמתחייב בדין. אין זו אף זו; התובע אישר שהמאזנים אינם משקפים את מה שקרה בפועל בחברה. התובע אישר שהיו אי סדרים חשבונאיים בחברה כפי שנחקר ונמצא על ידי רשויות המס (ראו פ/15.6.2016 עמ' 50 ש' ש' 3-7):
"ת: (...) אני עונה, המאזנים לא משקפים את מה שהיה בחברה. היו אי סדרים חשבונאיים בחברה. אני ובלאיש ידענו בדיוק מה קורה בחברה. היו אי סדרים. הגענו למס הכנסה, מס הכנסה חקר, חקר, עשה חקירות, הגענו להסדר כופר(...)".
התובע אישר שהוא משך מחשבון החברה סך של 780,000 ש"ח כאשר מתוך סכום זה הגיע לו לטענתו, כהלוואת בעלים, החזר של 600,000 ש"ח (פ/ 15.6.2016 עמ' 53, ש' 6-10).
אם לא די בכשל וליקוי זה, לפחות מבחינה חשבונאית, הרי התובע הוסיף ואישר בחקירתו שהלוואות הבעלים לא הוכנסו למאזן ולדוחות הכספיים של החברה!! (פ/ 15.6.2016 עמ' 54, ש' 12-18).
משנשאל התובע מדוע היה צריך להזרים לחברה כספים כהלוואת בעלים חרף העובדה שלא הוכח על ידו שחשבון הבנק של החברה היה ביתרת חובה השיב זה שלמיטב ידיעתו תזרים המזומנים של החברה בעת הרלבנטית לא היה טוב. אך למרבה הפלא, טיעון זה לא נתמך ולא נסמך בשום תיעוד בנקאי או ראיה אחרת שיש בה כדי להצדיק ולהסביר את הכשל המהותי באופן ניהול חשבונות החברה מחד ומשיכת הכספים הבלתי מוסברת מאידך.
משיכת סכום כה גבוה של מאות אלפי שקלים מחשבון החברה תוך העלאת הטענה שבעלי השליטה הלוו לחברה סכומי כסף גדולים (טענה שלא נתמכת בכל מסמך או ראיה חיצונית), כאשר סכום המשיכה הוא אף גבוה יותר מהסכום שנטען לגביו שהוא החזר הלוואת בעלים הינם בגדר כשל מהותי, בסיסי, יסודי באופן שבו ניהל התובע את כספי החברה ואת חשבונותיה.
אינני בא לקבוע שהתובע גזל את כספי החברה אלא שיש בכך כדי להשליך על הסוגיה שבמחלוקת בין הצדדים.
התובע אישר בחקירתו את הודעת הטקסט, נספח ט' לתצהיר הנתבע, הודעה שנשלח על ידי התובע ביום 28.7.2014 לפיה מוחזק בכספת שבמשרדי החברה סכום של כ- 200,000 ש"ח במזומן!!! (פ/15.6.2016 עמ' 65 ש' 4-15).
גרסת התובע בעניין החזקת הכספת הינה גרסה לא אמינה בעליל, גרסה מתפתחת שאינה עקבית בעליל. מדוע חברה שמנהלת חשבונותיה וכספיה בצורה סדירה אמורה להחזיר סכום עתק כזה בכספת?
גם אם אקבל את גרסת התובע לפיה שולמו כספים במזומנים ונגבו כספים במזומן הדעת נותנת שמי שמנהל את עניינה הכלכליים-כספיים של החברה צריך לוודא שגם אם ישנה יתרת מזומנים קצובה במשרדי החברה, אין הדעת סובלת החזקת סכום עתק כזה במזומן. לאיזה צורך הוחזק סכום כזה במזומן? לתובע פתרונים.
בהמשך בחקירתו הנגדית אישר התובע שהיו אי דיוקים בדיווחים הכספיים, שהתקבלו כספים במזומן, שהוא אף שילם משכורות בכספים במזומן. גם לספקים שולם במזומן והוא בעצמו אישר שמשך כספים במזומן.
העד אישר כאמור שנ/3 שזה אכן מסמך שנערך בכתב ידו, בו פירט את כל ההוצאות שהוציא בעסק, בצורת טבלה וזאת דרך חשבונאית שהוא אימץ לניהול כספי ההכנסות וההוצאות, מעין טבלה אישית שנערכה על ידו (פ/15.6.2016 עמ' 70 ש' 8 - עמ' 71 ש' 3).
משנשאל העד על ידי בית המשפט מדוע לא ניהל מערכת הנהלת חשבונות במחשב הסברו של התובע היה מתחמק, לא מובן, לא מקובל ולא עולה בקנה אחד עם התנהלות של איש עסקים מנוסה ובקיא בניהול עסקים כפי שהציג את עצמו בשני הסכמי המייסדים (פ/15.6.2016 עמ' 78 ש' 6-18).
התובע גם אישר שביצע מספר העברות כספים בסכומים גבוהים מאוד. בהזדמנות אחת של 100,000 ש"ח לבני משפחתו, זאת הואיל ולטענתו סכומים אלה הופקדו לחשבון החברה על ידי בני משפחתו כהלוואת ביניים. שוב פעם, אינני בא לקבוע שהתובע גזל את כספי החברה והעביר אותם לכיסו הפרטי אך האופן שבו בוצעו ההפקדות והמשיכות במזומנים, ללא דיווח מתאים בדוחות החברה ובמאזנים שלה, מצביע על ניהול כושל ולקוי של חשבונות החברה על ידי התובע עצמו.
התובע גם אישר שהוא רכש רכב שטח בסכום של 100,000 ש"ח על חשבון החברה כאשר הרכב אמנם רשום על שם החברה אך הדיווח לרשויות המס היה שגוי (פ/ 15.6.2016 עמ' 101 ש' 12 - עמ'102 ש' 18).
גם העברות כספים מחברת "כביסונית" (שהיא חברה פרטית בבעלות מלאה של התובע) לחברות שבנדון והעברה הפוכה של כספים מהחברות לכביסונית הינן העברות שבוצעו שלא כדין שהרי החברה לא חייבת כסף לכביסונית ולא היה כל מקום לערב בין חשבונות החברה הפרטית של התובע לחברות נשוא התביעה (פ/15.6.2015 עמ' 103 ש' 12 - עמ' 104 ש' 12).
לסיכום פרק זה אציין שדרך ניהול החשבונות לקתה בכשל בסיסי ויסודי, נערכה תוך העלמת נתונים בסיסיים של הכנסות והוצאות, העברות כספים לא תקינות, ביצוע תשלומים במזומנים, העברה לחשבונות זרים - הווה אומר חברות וחשבונות שאינם קשורים לחברה עצמה.
אם אוסיף לכך שהיו העברות כספים בין חשבונות פרטיים לבין אחד מחשבונות החברה, שנרשמו באופן שגוי או כוזב של הלוואת בעלים, שהיו העברות כספים לבני משפחת התובע, שהיו העברות כספים בין חשבונות חברות שבבעלותו לבין החברה, שהדיווח על רכישת רכב לשימושו של התובע היה שגוי - יש בכל אלה כדי להצביע באופן חד משמעי על כך שהתובע פעל בחשבונות החברה כבחשבונו שלו ועשה ככל העולה על רוחו ולפי מיטב שיפוטו בכספי החברה תוך שליטה מלאה ומוחלטת בהפקדות ובמשיכות.
העובדה שהתובע החזיק סכום כסף עצום במזומן בכספת החברה גם היא מלמדת באופן חד משמעי על כך שהוא שלט באופן מוחלט בהתנהלות הכספית של החברה.
בחקירתו הנגדית בבית המשפט ביקש התובע לטעון שבלאיש חתם על כל השיקים שהוצאו מחשבון החברה, בעוד שבלאיש טען שהוא חתם על המחאה אחת לפקודת מס הכנסה. התובע הצהיר (פ/15.6.2016 עמ' 43 ש' 1-11) שהוא מוכן להמציא לבית המשפט העתק משיקים שנחתמו על ידי הנתבע. אך כאמור לא עשה כן.
גם כאשר עומת התובע שלחברה היה תזרים מזומנים חיובי ולא היה צורך בהלוואות בעלים השיב התובע, כאמור, שדפי חשבון הבנק לא משקפים את התזרים של החברה (פ/ 15.6.2016 עמ' 56 ש' 15 - עמ' 57 ש' 2), טענה שסותרת מניה וביה את טענתו שהיתה זו פקידת הבנק שסווגה את העברת הכספים כהלוואת בעלים, והיא בגדר של טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שהרי חרף העובדה שדפי החשבון של הבנק הראו שהחשבון נמצא ביתרת זכות טען התובע שהמצב האמיתי הוא שונה מהמופיע בדפי החשבון, אך לא הביא כל ראיה וכל מסמך שיכול לתמוך בטענתו זו.
התובע אישר בחקירתו הנגדית (פ/ 15.6.2016 עמ' 67 ש' 16 - עמ' 68 ש' 3) שהוא ניהל רישום מדויק עד לרזולוציה של הוצאות בסכום של 50 שקלים באותם דפי חשבונות אך הדגיש שזה נעשה רק כאשר נערך חישוב של הוצאות העסק ("של ההוצאות, אני הייתי רושם במדויק, במדויק את כל ההוצאות שהוצאנו בעסק").
לתובע לא היה מאידך עותק של הרישומים שערך לגבי ההכנסות של העסק.
אין ספק שדוחות ידניים אלה נערכו על ידי התובע, בכתב ידו, לפחות רישום ההוצאות של העסק, ובשום מקום לא נטען שבלאיש היה מעורב במערך ניהול הכספים והחשבונות של החברה שנוהלו באופן בלעדי, לפי הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, על ידי התובע.
ראיתי לציין בתמיהה את גרסת התובע שהוא לא מכיר את רואה החשבון של החברה (פ/ 15.6.2016 עמ' 79 ש' 3-6). התובע טען שהוא מכיר רק את יועץ המס של החברה אך ראה זה פלא ובשני הסכמי המייסדים צוין שמו המפורש של רואה החשבון של החברה כך שטענתו של התובע שהוא לא מכיר את משרד רואה החשבון של החברה הוא טיעון לוקה, חסר אמינות וסותר באופן בולט את הראיות שהוצגו בבית המשפט.
התובע גם לא הצליח להציג כל מסמך או ראיה בדבר העברת כספים מחשבונות בנק של בני משפחתו לחשבון השותפות או חשבון ההחברה על אף שהוא טען שהעברות כאלה בוצעו (פ/15.6.2015 עמ' 83-86), כאשר הסברו של התובע הינו שהפנקסים נלקחו על ידי רשויות המס ולא הוחזרו לחזקתו. מדובר בטענה תמוהה שהרי גם טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר ומכל מקום יש להניח שאסמכתאות כאלה ניתן לקבל בכל עת מהבנק או ממשרד רואה החשבון או מנהל החשבונות וכו'.
בתשובותיו מסר התובע את הגרסה הבאה (פ/15.6.2016 עמ' 96 ש' 9-14):
"ש: ויוי הוציא חשבונית אי פעם?
ת: ממש לא, לא, לא, לא היה,
ש: חתם על חשבונית אי פעם?
ת: זה לא היה התפקיד שלו.
ש: לא היה התפקיד שלו?
ת:. כמו שאני לא גזרתי אף פעם שמלה".
דומה שתשובותיו אלה של התובע מלמדות אף הן על חלוקת התפקידים בין השניים, חלוקה שנתמכת באופן מבוסס ואיתן על אין ספור ראיות שהוגשו לבית המשפט. בראש ובראשונה הסכם המייסדים עצמו שקבע את תחום האחריות של כל אחד מהמייסדים כאשר לתובע יוחדה האחריות על הצד האדמיניסטרטיבי-כלכלי-פיננסי, בעוד שלנתבע יוחדה האחריות לעיצוב, גזירה ולתפירה של השמלות.
דבריו אלה של התובע נתמכים גם הם כאמור בראיות רבות, מבוססות ואיתנות, כפי שיפורט בהמשך.
עדויות נוספות
עדי ההגנה רן פלג ויחיעם ברוכי ערכו ביקורת על חשבונות החברה ולגבי העד רן פלג התרשמתי שמדובר בעד אמין, נעדר כל עניין אישי, לא העלה ממצאים על גניבת כספים מצד זריהן. יחד עם זאת, הוא מציין שבלאיש שכר את שירותיו כדי לבדוק את היקף הפעילות בעסק, את הרווח של העסק ואת העברות הכספים, זאת הואיל ובלאיש אינו מבין דבר בענייני כספים.
העד ברוכי, שהוא רואה חשבון במקצועו, הסתמך על הטבלה שנערכה על ידי רן פלג ועל דפי בנק, על שומות מס לשנת 2013 אך הוא לא בדק את ההפקדות והמשיכות של בעלי המניות מחשבון הבנק. הוא לא ראה מערכת ניהול כספים תקינה של החברה והתבקש להעריך את התקבולים שהיו לשתי החברות.
באשר לחלוקת התפקידים בין התובע לבין הנתבע ראיתי להפנות גם לעדותה של גלינה בגאייב, התרשמתי שתשובותיה כנות, מהעדר קיומו של אינטרס אישי, אף שהיתה קצרת רוח וחסרת סבלנות בתשובותיה. העדה אישה שהכירה את בלאיש עוד לפני שהכירה את זריהן, העידה שהיא שמחה להמשיך לעבוד עם בלאיש, שהיא נכחה במקום בזמן אמת בעת שנתגלע הסכסוך בין התובע לנתבע, הוסיפה שהתובע ביקש ממנה להישאר בעסק עד חודש ספטמבר 2014 (פ/ 24.7.2016 עמ' 192 ש' 2-5), הווה אומר חודשים לאחר שהנתבע עזב את העסק.
העדה ביקשה להדגיש את העובדה שהיה זה התובע שהבהיר לה באופן מפורש שמה שקשור לכסף והעסק הכתובת היא התובע עצמו בעוד שמה שקשור לעבודה עצמה הכתובת הינה הנתבע (פ/ 24.7.2016 עמ' 195 ש' 5-11).
העדה הוסיפה וציינה שאלה לא היו דברים רק של התובע עצמו אלא ההשתקפות וההתנהלות היום יומית בעבודה שעה שהתובע ניהל את ענייני הכספים ושאר עניינים אדמיניסטרטיביים של החברה בעוד שהנתבע ניהל את עבודת העיצוב, גזירה ותפירה.
בתצהירה ציינה הגב' בגאייב שבמשך השנה הראשונה לעבודתה כלל לא קיבלה תלושי שכר מהתובע על אף בקשותיה וכי רק לאחר כשנה החלה לקבל תלושי שכר, כאשר רק חלק מהמשכורת ששולמה לה הופיע בתלוש השכר ואילו את היתר קיבלה במזומן מהתובע.
ראיתי גם להפנות לעדותה של גב' תמר ברדה שעבדה בחברה משלהי 2009 ועד יולי 2014. לטענתה עבדה 4 ימים בשבוע במשך 9 שעות כל יום (גרסת התובע היא שונה לחלוטין לגבי עובדת זו אך על כך אפרט בהמשך).
עדה זו חזרה וחיזקה את עדותה של גלינה בדבר אי קבלת תלושי שכר, פניות חוזרות ונשנות מידי חודש לספק תלושי שכר (פ/ 24.7.2016 עמ' 200 ש' 12 - עמ' 201 ש' 12) אך התובע דחה גם אותה פעם אחר פעם באמתלות שונות.
העדה הדגישה את העובדה שהנתבע הוא שראיין אותה לפני קבלתה לעבודה בעוד שהתובע הוא שניהל את כל העניינים הקשורים בכספים ובתנאי התעסוקה שלה, התובע הוא שניהל את ישיבות העבודה מול העובדים, על האופן שבו מתנהל העסק, התובע הוא שניהל את מערך רישום ההכנסות בקלסר בכתב ידו, הקלסר היה בהישג ידם של עובדים אחרים.
העדה הדגישה את העובדה שאף עובד, כולל אותה, לא הורשה להוציא קבלה או חשבונית ללקוח אלא אם התקבל היתר מפורש מהתובע להוצאת קבלה חשבונית שכזו (אישור שכזה קרה פעם פעמיים לדבריה). התובע הוא שהוציא את הקבלות בדרך כלל (פ/ 24.7.2016 עמ' 205 ש' 24 - עמ' 206 ש' 9). עוד העידה שניסתה להקליט את התובע בניסיונה להבטיח קבלת הפיצויים וזאת הואיל ולא היו בידה תלושי שכר שיוכיחו את היקף עבודתה וגובה שכרה בחברה, הוסיפה שהיא חושדת, ובעצם בטוחה, שהתובע גנב לה את הטלפון הסלולרי שלה אך היא פחדה להגיש תלונה בנדון כיוון שחששה שבתגובה התובע לא ישלם לה את הכספים המגיעים לה, על כן סיפרה לשוטרים שהיא חושדת בתובע אבל ביקשה מהם שלא לחקור אותו בנדון. במהלך הדיון בבית המשפט הוסיפה שעקב סוג השאלות שמוצגות לה ותוכן שאלות אלה היא בטוחה שהתובע היה זה שגנב לה את הטלפון והיא אף דמעה במהלך אמירת דברים אלה בהתרגשות רבה (פ/ 24.7.2016 עמ' 213 ש' 10 - עמ' 214 ש' 12).
גם עדה זו ציינה שהיא ראתה זכות גדולה לעבוד עם הנתבע. היא בעצם אוהבת לעבוד עם הנתבע ושמחה לעבוד לצידו, ללמוד ממנו ועבודתה שם אינה קשורה כלל ועיקר להפצרות של הנתבע, אלא היה זה התובע עצמו שהודיע לה על סיום עבודתה.
התרשמות מעדות הנתבע
הנתבע ציין בראשית דבריו שהוא התפטר מהעסק עקב הסיפור עם מס הכנסה, זה היה הגורם שהביא אותו לקבל את ההחלטה המאוד דרמטית מבחינתו לא להישאר בעסק שבו בוצעו מעשים שהם בגדר עבירה פלילית.
במקביל, התובע הפסיק לשלם לו משכורת ולא היה לו כל מקור הכנסה.
הנתבע ביקש להדגיש את העובדה שהוא לא היה כלל ועיקר מעורב בניהול הכספים, בניהול החשבונות, בניהול ההכנסות, ניהול העסק או ניהול העובדים כאשר כל אלה היו בתחום אחריותו וטיפולו הבלעדיים של זריהן בעוד שהוא ניהל את כל מה שקשור לעבודה המקצועית. זה התחום היחידי שבו הוא מבין וזה התחום היחידי שבו הוא מתנהל.
באשר להתנהלות הכספית של העסק וההכנסות ממנו הדגיש הנתבע את העובדה שהוא לא קיבל תלושי שכר, לא קיבל משכורת חודשית אף שדובר על שכר חודשי של 20,000 ש"ח הרי שהלכה למעשה התובע הפקיד כספים בחשבון הנתבע בהתאם לגובה יתרת החובה בחשבון. הווה אומר, הוא לא קיבל שכר קבוע מידי חודש אלא זכה להטבה בדמות כיסוי ליתרת החובה בחשבונות באופן שוטף כאשר התובע הוא שניהל את הרישומים לגבי הפקדות אלה.
הנתבע הוסיף וציין שהוא אף פעם לא קיבל שכר חודשי באמצעות שיק או תלוש משכורת אלא באמצעות כיסוי החוב בחשבון העו"ש. בנוסף לכך, מידי פעם התובע היה מעניק לו תשלומים במזומן בסכומים קטנים של עד 1,000 ש"ח לכיסוי חוב במכולת או לרכישת דולרים לצורך נסיעה לחו"ל (פ/ 24.7.2016 עמ' 225 ש' 12-23).
מבחינת הנתבע מה שעמד לנגד עיניו זה האינטרס של הצלחת העסק והפרסום המקצועי שקיבל ומאידך הרצון לממש את הפרויקט של רכישת דירה והתובע אכן הצליח לסדר עניין זה.
הנתבע הותיר רושם מאוד אמין על בית המשפט. מדובר באיש מקצוע מהמעלה הראשונה, כך העידו כל העדים לגביו כולל התובע עצמו. אך יחד עם זאת, מדובר במי שהעיד על עצמו, וכך העידו אחרים, שהוא לא מבין דבר וחצי דבר בעניין ניהול עסק או ניהול כספים ועל כן היה לו נוח להתחבר לתובע תוך חלוקה ברורה של תפקידים ואחריות.
מדובר במי שלדבריו שלו לא ידע מה גובה ההכנסות בעסק, לא ידע מה הרווחים, לא ידע מה ההוצאות וגם לא עניין אותו הדבר, התנהלותו הכספית היתה כמו התנהלות של מי שנזקק לפיקוח והכוונה של גורם מפקח עד כדי כך שהוא קיבל מעין דמי כיס מהתובע מידי תקופה לפי הצרכים שלו, והתובע דאג לכסות את יתרת החוב בחשבונו השוטף! מדובר בהתנהלות תמימה עד כדי נאיבית שלצידה הודאה בדבר חוסר הבנה בסיסי בכל מה שקשור להתנהלות פיננסית. כך שלמעשה הוא חיפש גורם שלא רק ינהל את העסק אלא ינהל גם אותו.
משנשאל העד על ידי בית המשפט מדוע הוא הסכים להתנהל באופן כזה הוא פירט לגבי הסתבכותו העסקית בעסק הקודם שניסה להקים ועל כן היה לו נוח שהתובע ייקח לידיו את המושכות של ניהול העסק על כל צדדים המנהליים, כאשר התובע אף הבטיח לו לטפל בסגירת כל ענייני העסק הקודם שלו.
באשר לסכומים אשר נמשכו על ידו טען הנתבע שהתובע משך סכומים גבוהים יותר לעצמו בטענה של החזר הלוואת בעלים , אך גם נושא זה לא כל כך עניין אותו כאשר הוא שם לפני עיניו הגשמת החלום של רכישת דירה, פרויקט שנוהל על ידי התובע בהצלחה.
הנתבע הכיר את התובע המשפטן, והכיר אותו בעצם משנים עברו, על כן היה לו נוח שאדם שכזה ינהל את כל העסק. אך מרגע שהתבררו בפניו הפרטים של חקירת רשויות המס על הצד הפלילי ועל הסיכון שבהעמדה לדין היה ברור לו שהוא לא יישאר במקום הזה כי מבחינתו הוא עמד בכל ההתחייבויות שלו לפי הסכם המייסדים בעוד שהתובע הפר את כל התחייבויותיו לפי הסכם המייסדים שעה שביצע שורה של עבירות פליליות לפי פקודת המס וסיבך את הנתבע בחקירות פליליות.
לגבי גניבת סודות מסחריים והפרת התחייבות של אי תחרות העיד הנתבע שהדגמים פותחו הרבה לפני הגעתו לחברה. שהרי הוא הגיע לחברה עם הדגמים שפותחו קודם לכן. הוא הגיע לחברה עם כל הידע והנכסים (פ/24.7.2016 עמ' 232 ש' 12-16). הוא חתם על ההסכם מבלי שזה עניין אותו כלל ועיקר. עוד העיד שהוא חשב בעבר לפרק את השותפות אך הסכים להצעת התובע לפנות לגישור שאכן הצליח בסופו של דבר. אך בשעה שהסתברו לו הפרטים של החקירה של רשות המס אזי איבד כל אמון בתובע עצמו וגמר בדעתו לצאת מהחברה.
ראיתי עוד לציין את דבריו של הנתבע שמבחינתו כלל לא היה רלבנטי אם הרווחים היו 50,000 או 80,000 וזה כלל לא עניין אותו כאשר מעיינו היו נתונים רק לעבודה המקצועית, לעובדה שיש מספיק עבודה ויש מספיק לקוחות ושהעובדים לצידו היו מרוצים מהעבודה (פ/24.7.2016 עמ' 244 ש' 16-20), והוא היה שמח בחלקו כאשר הוא ראה לנגד עיניו את מימוש פרויקט הדירה ודי היה לו במוניטין, בהצלחה, בכיסוי ההוצאות השוטפות שלו. זה מה שעניין אותו בחייו.
הנתבע אישר שהוא ערך בכתב ידו סיכום הכנסות והוצאות אך זה היה לפי תכתיב של זריהן. אישר שהוא סירב לחתום על ההסכם מול מס הכנסה כי זה נוגע לעניינים שהוא לא צד להם.
מבחינתו הוא לא יכול היה לחזור למקום שהזדהם באופן שהתנהל מול רשויות המס תוך ביצוע עבירות של העלמות מס, העלמות כספים, ניהול כוזב של ספרי החברה ועל כן לא ראה כל מקום לחזור לאותו מקום והוסיף שהוא חש מבוהל, מפוחד, נסער, באופן שחייב אותו לטפל בעצמו לאחר שנחשף למידע שעלה מחקירות רשויות המס.
מצאתי לדחות טענה נוספת שהועלתה על ידי התובע לפיה העובדות של החברות התפטרו לאחר עזיבתו של הנתבע כדי לחבור אליו ובכך להעצים את הפגיעה שנגרמה לחברות ולתובע.
שמעתי את גרסת התובע אך מול גרסה זו עמדו כל העובדות שהעידו בפניי ומסרו גרסה הפוכה לפיה לא רק שהן פוטרו ממקום עבודתן אלא שזכויותיהן הסוציאליות נפגעו ונגרעו מהן, כאשר התובע לא הפריש לטובתן את מלוא הזכויות המגיעות להן, בין אם מדובר בפנסיה ובין אם מדובר בהכרה בתקופת עבודה ובין אם מדובר בשכר עבודה ששולם בפועל.
התובע אישר שחלק מהשכר שולם לעובדים במזומן. העובדות שהעידו בפניי ציינו כולן שהן ביקשו לקבל תלושי שכר המשקפים את היקף עבודתן ואת מלוא שכרן, אך לא זכו לקבל זאת אף שהן פנו לתובע פעם אחר פעם ועתרו בפניו בנדון אך התובע משך אותן.
מצאתי כאמור לקבל את גרסת כל העובדים שהעידו שהיה זה התובע שפיטר אותן ועל כן גם בנקודה זו מצאתי לדחות את גרסתו של התובע.
סוגיה נוספת שהועלתה על ידי התובע ומצויה בבסיס המחלוקת בין הצדדים הינה האם בלאיש ידע בזמן אמת על האופן שבו נוהלה מערכת הכספים בחברות ובכלל?
זריהן טען לאורך הדרך שבלאיש היה מצוי בכל הנתונים והפרטים של ההתנהלות הכספית של העסק, הפנקסים שבהם נרשמו ההכנסות בכתב יד, ההוצאות לעובדים ולספקים ששולמו במזומן, אלו היו ידועים לו היטב והוא לא הביע כל עמדה בנדון, על כן יש לראותו כשותף מלא לאופן שבו התנהלו ספרי החשבונות של החברה ומכאן שלא קמה לו כל זכות לטעון שמדובר בהפרה יסודית של הסכם המייסדים.
זריהן תמך את טיעונו זה בעדותה של אשתו, שבתצהיר ובעדות בבית משפט ציינה שלהערכתה בלאיש ידע איך העסק מתנהל.
אך ראוי לציין שבתצהירה של אשת התובע ציינה זאת מפורשות שהתובע הסכים לקחת על עצמו את האחריות להסדיר את נושא המיסוי מול רשויות המס, זאת בעקבות "הפחדים והמצוקה הרגשית/ נפשית הקשה שפקדה את בלאיש, ונוכח הפצרותיו הרבות בעניין והבהרותיו לפיהן אין זה מומלץ שיעמוד לחקירה" (סעיף 6 לתצהיר).
אל מול טענות אלה של התובע, הנתבע טען באופן נחרץ וחד משמעי שהוא לא נטל כל חלק ולא היה שותף כלל ועיקר לניהול האדמיניסטרטיבי של העסק ובפרט לניהול המערך הכספי של העסק שהרי כל הסכמתו להקמת המיזם המשותף עם זריהן היתה פועל יוצא של כוונתו לעסוק אך ורק בתחום המומחיות שלו, תחום העיצוב והתפירה ולא לעסוק כלל ועיקר בתחום הניהולי - הכספי, תחום שהוא אינו מבין בו דבר וחצי דבר ועל כן בחר להקים את המיזם עם זריהן כאשר כל אחד מהשניים קיבל על עצמו אחריות לתחום מומחיותו, זריהן לתחום הניהולי כספי ובלאיש לתחום העיצוב, כך גם הודגש מפורשות בשני הסכמי המייסדים שנוסחו כאמור על ידי עורך דין שערך את הסכמי המייסדים על פי בקשה של זריהן מכוח היכרות קודמת עימו.
התייחסתי כבר לאמון שנתתי לגרסתו של הנתבע בלאיש בפרק הרלוונטי ואינני רואה צורך לחזור על הדברים פעם נוספת, אך אציין שגם שאול עבודי שניהל את החשבונות של החברות, הוזמן לעשות כן מכוח היכרות קודמת עם זריהן הרבה לפני הטיפול בחברות, כאשר עבודי אף הוסיף וציין שהוא ניהל את הנהלת החשבונות של כביסונית, חברה שבבעלות בלעדית של זריהן (פ/27.9.2016 עמ' 292 ש' 23 - עמ' 293 ש' 4). עבודי הוסיף וציין שהוא טיפל רק בחשבונות החברות אך לא בחשבון הפרטי של השניים (פ/27.9.2016 עמ' 293 ש' 23 - עמ' 294 ש' 2) - עובדה שאני מוצא לקבוע שהיא תמוהה מאוד נוכח העובדה שזריהן אישר בעדותו בבית המשפט שמבחינתו שלושת החשבונות חד הם! הווה אומר מדובר בחשבון כספי אחד שהוא הרשה לעצמו להעביר כספים מחשבון אחד למשנהו חרף העובדה ששניים מהחשבונות היו שייכים לחברות בעוד החשבון השלישי היה חשבון פרטי של השניים, אך הוא הרגיש כאמור שאין מניעה מלבצע העברת כספים בין החשבונות השונים.
אין זו אף זו, זריהן אף אישר שהוא גם העביר כספים מחשבונות חברת כביסונית לחשבונות של החברות והחשבונות הפרטיים, עובדה שהביאה את מר עבודי להביע תמיהה על כך בפני זריהן אך זריהן השיב לו שמדובר במעין חשבון הלוואות, שהוא דואג לאפס את הסכומים מדי תקופה!
מדובר כאמור בחשבון של חברה בבעלותו הבלעדית של התובע, כאשר אין לנתבע כל קשר וזיקה לאותה חברה, אזי, כיצד הרשה לעצמו התובע להעביר כספים מחשבון חברה פרטית שבבעלותו אל חשבון החברות המשותפות ו/או למשוך כספים מחשבון כביסונית או מחשבון החברות לטובת חשבון כביסונית?
כיצד יכול היה הנתבע לדעת אודות העברת כספים אלה כאשר חשבונות החברה נוהלו על ידי זריהן, החשבונות הפרטיים נוהלו על ידי זריהן וחשבון חברת כביסונית נוהל על ידי זריהן ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים!
ראיתי גם להפנות בעניין זה לתצהירו של רן פלג על האופן שבו זריהן תיאר לו בפגישתם את חלוקת התפקידים בינו לבין בלאיש (סעיף 16 לתצהיר):
"דוד תיאר כיצד ויקטור בלאיש היה הכישרון ודוד זה שניהל את הכל - נהלים, לוגיסטיקה, כספים, שיווק וו'".
גם יניב קלי ציין בתצהירו (סעיף 7 לתצהיר) כי זריהן סיפר לו בפגישה ביניהם:
"הוא סיפר לי שלקח על עצמו את כל האחריות מול רשויות המס, לא רצה שויוי יבוא כי ויוי לא יודע את רוב הדברים ודוד ניהל לבדו את העסק".
בנוסף עדותה של תמרה יובל ג'ונס, שמכירה את הנתבע תקופה ארוכה, תמכה אף היא בטענתו שהוא ממוקד רק ביצירה ואינו מבין דבר בנושאי הניהול והכספים.
גם העובדות בבית העסק שהעידו בפניי, גלינה בגאייב ותמר ברדה, הכל פי שתיארתי בפרק שסקר את עדותן של אלה, חזרו כולן אחר אותה אמירה שזריהן הוא שניהל את העסק בפן האדמיניסטרטיבי שלו ובפן הכספי כלכלי שלו, ובלאיש לא היה מעורב כלל ועיקר בנושאים אלה והיה נתון כל כולו בתחום המקצועי של העיצוב והתפירה, הא ותו לא.
באשר לטענת התובע שהוא מסר דיווח לנתבע לאורך כל תקופת פעילותם המשותפת, הרי הלכה למעשה מהראיות שהוצגו בפניי נתברר שבמסגרת הליך גישור שנערך בין הצדדים קודם לכן, עקב מורת הרוח של הנתבע מהאופן שבו התנהל העסק בשנת 2012, הרי מדובר במספר מפגשים בודדים במהלך תקופה לא ארוכה באותה שנה מהם לא ניתן להעלות כלל ועיקר כל ממצא בדבר העלמות המס המאסיביות, העברות כספים שלא כדין מחשבונות החברות לחשבונות פרטיים ולחשבונות של חברות אחרות, מקיום קופת מזומנים שנוהלה על ידי התובע, מקיום יומן הכנסות והוצאות בכתב ידו של התובע וכיוב' ליקויים רבים ומהותיים באופן ניהול המערך הכספי של העסק.
בלאיש אישר שנערכו מספר מפגשים כאלה בהמלצת המגשר אך לא נהג לקיים פגישות עבודה שוטפות.
עוד ראוי לציין שדו"חות כספיים עבור החברות, שהדין מחייב עריכתם מדי שנה ושנה ואין מחלוקת בדבר העובדה שתחום אחריות זה היה נתון לתובע עצמו ולא לנתבע, דו"חות שכאלה לא נערכו בזמן אמת ורק בשנת 2013, פנה התובע לרו"ח על מנת להכין דו"חות כספיים אודות החברות שמתייחסים לשנים עברו, שנים שבהם לא נערכו דו"חות שכאלה. עובדה זו יש בה כדי לתמוך בטענה שתחום זה של הניהול הכספי היה נתון לאחריותו הבלעדית של התובע, כאשר התובע הפר באופן גס ומהותי את הוראות הדין המחייבות, וזאת עשה כאשר נקבע בהסכם המייסדים שזה תחום אחריותו ומומחיותו.
אמנם נשמעו עדויות בפניי מטעם העובדות לפיהן גם הן עיינו בקלסרים של זריהן אך אין לשכוח שהעובדות היו אמונות גם על קבלת קהל, על גביית הכספים ועל ניהול הקשר העסקי עם הלקוחות בעוד שבלאיש עסק כאמור, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, בצד המקצועי של עיצוב ותפירה של השמלות.
ראיתי גם לדחות את טענת התובע שמיד לאחר נטישת החברות הקים הנתבע עסק חדש ומתחרה בעסקי החברה.
הנתבע אכן עזב את עבודתו בחברות באופן מיידי, אך כפי שהעידו עדים בפניי הוא היה נסער באותה עת עקב החקירה הפלילית של רשות המס, חקירה שעמדה בבסיס החלטתו שאינו יכול להמשיך ולעבוד במקום שהתנהל באופן שמסכן אותו ואת העסק בחקירות בשל עבירות של העלמת הכנסות או ניהול כספים שלא על פי דין.
הנתבע מסר גרסה לפיה אפילו אשתו של התובע, גם היא עורכת דין במקצועה, הביעה בפניו את עמדתה שהעלמות מס הן בגדר מעילה באמון, והוסיפה שהיא יודעת שהרווחים מהעסק הגיעו לסך של 6 מיליון ש"ח.
אשת התובע אמנם הכחישה אמירות אלה, אך לא זכרה במדויק מה דובר במהלך אותה פגישה למעט העובדה שהיא לא היתה מעורבת בפרטי ניהול העסק ובהכנסות שלו אך כן נכחה באותו מפגש שם בעלה הסכים לקחת על עצמו את האחריות להסדיר את נושא המיסוי מול רשויות המס (סעיף 6 לתצהירה של קרן עשת).
על אף האמור בתצהירה של קרן עשת, לפיו אותה נטילת אחריות נבעה מהפחדים והמצוקה הנפשית שפקדה את בלאיש ונוכח הבהרותיו כי אין זה מומלץ שיעמוד לחקירה, סבור אני כי נטילת אחריות זו על ידי התובע, במעמד שבו אשתו שגם היא עורכת דין נכחה, היא בעלת משקל ראייתי לא מבוטל שהרי התובע הוא עורך דין ואיש עסקים מנוסה ומיומן ואשתו היא עורכת דין, ושניהם ידעו ידוע היטב מה ההשלכות של נכונות לקחת אחריות על מעשים של העלמות מס שהן בגדר עבירה פלילית, תוך מתן פטור מוחלט לבלאיש מכל אחריות שכזו.
אילו אכן הנתבע היה מעורב והיה מודע לכל הכשלים שבניהול מערך הכספים של החברות, הדעת היתה נותנת שהתובע לא היה מסכים לקחת על עצמו את כל ומלוא האחריות תוך מתן פטור מוחלט לנתבע, במעמד שבו נכחה גם אשת התובע שגם היא עורכת דין וגם היא מודעת להשלכות נטילת האחריות.
גרסת הנתבע היא שהוא החליט על הפסקת עבודתו אך המשיך להגיע מדי פעם לצורך השלמת עבודות עבור לקוחות שהזמינו מבעוד מועד שמלות מהחברות, אך הואיל והיה נחוש בדעתו לא לחזור לעבודה במיזם ביחד עם התובע לאחר שזה ביצע עבירות חמורות של העלמות מס וניהול כושל של כספים, אזי, הוא היה חייב למצוא לעצמו מקור פרנסה ועל כן פנה לגדי אלימלך, הוא הנתבע 2, שאירח אותו בסדנה שלו משך מספר חודשים עד אשר הוא הקים לעצמו עסק עצמאי.
הנתבע טען שכבר בשלב ראשון הודיע לתובע על ביטול הסכם המייסדים ולראיה הפנה למכתב שנשלח על ידי בא כוחו דאז עו"ד בר-זהר כבר בחודש אפריל 2014 (נספח ו' לתצהיר הנתבע).
הנתבע טען, וטענתו לא נסתרה, שחלוקת הרווחים בין השותפים נעשתה על ידי התובע כאשר התובע לא רק שניהל את כספי החברות והחשבונות הפרטיים, אלא היה ממונה גם על הוצאות מחייתו של הנתבע עד לרמה של כיסוי יתרות החובה שלו בחשבון הבנק מדי תקופה, מתן דמי כיס מדי פעם בפעם לצורך עריכת קניות במרכול או לצורך אחר, מתן כספים לצורך מימון נסיעות לחו"ל כאשר הנתבע לא זכה לקבל משכורת קבועה או תלושי שכר קבועים. הנתבע היה מוכן לכל אורך הדרך לאפשר לתובע לנהל לו גם את מערך הכספים הפרטי שלו עד לרמה של מתן מעין דמי כיס, כל עוד זה פעל על מנת להגשים את המטרה העיקרית של הנתבע והיא רכישת דירת מגורים על שמו של הנתבע.
האם הכשלים המהותיים בניהול המערך הכספי של העסק, העלמות ההכנסות, ההתנהלות במזומן, המעבר של כספים בין חשבונות החברות לחשבונות הפרטיים ומעבר כספים מול חברת כביסונית והחקירה הפלילית שנפתחה על ידי רשויות המס, בעקבות כל אלה, האם אלה מהווים הפרה יסודית של הסכם המייסדים והאם הם מצדיקים ביטול הוראות הסכם זה?
בבואי ליישם את עקרונות הפסיקה אשר פורטה במסגרת החלק הנורמטיבי של פסק דין זה, ובעיקר את שנקבע על ידי בית המשפט העליון בעניין בשמא, על נסיבות המקרה שבפניי כפי שפירטתי בהרחבה בפרקים הקודמים, באתי לבחון האם אדם סביר היה מתקשר בהסכם המייסדים עם זריהן אילו היה יודע שזריהן, שאמון ואחראי על הצד הניהולי - תפעולי - כלכלי של המיזם המשותף, יפעל באופן שיטתי להעלים הכנסות מרשויות המס, לא יגיש דו"חות כספיים מדי שנה כמתחייב בחוק, ינהל קופת מזומנים נפרדת לעסק, יעביר כספים בין חשבונותיו הפרטיים לחשבונות החברות ולהיפך, ימשוך כספים לחשבונות פרטיים תוך ציון שמדובר בהלוואת בעלים שעה שאין כל ראיה לכך, יזרים כספים לחשבונות קרובי משפחתו בטענה שאלו הלוו לחברות כספים בשעת צורך (למרות שיתרות החשבונות של החברות בבנקים באותה תקופה היתה בזכות)?
זהו כאמור מבחן אובייקטיבי שעל בית משפט ליישם בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, עליו לשים עצמו בנעליו של הנפגע, בענייננו בלאיש, בעת כריתת הסכם המייסדים, ולבחון האם היה מתקשר בו לו היה צופה בנקודה זו את התנהלותו של זריהן בהמשך הדרך ואת תוצאות התנהלות זו.
ומהו המקרה שבפניי?
מדובר בהתקשרות לא שגרתית שנערכת בין איש מקצוע שאמון על צד של עיצוב ותפירה של שמלות כלה, שאין לו כישורים ויכולת לנהל מערך כלכלי כספי של עסק (כך הוא מעיד על עצמו, כך העידו עליו כל מכריו וכך העיד עליו גם התובע), לבין אדם אחר אותו הוא מכיר היטב, סומך עליו, עורך דין בהכשרתו, בעל הבנה עסקית, בעל מיומנות בניהול עסקים כולל של יצוא ויבוא, כאשר הצד בעל המומחיות הניהולית - כספית מנהל באופן בלעדי את כל מערך הכספי של החברה.
זהו מקרה מובהק שבו כל מעייניו של אחד מהצדדים להתקשרות נתונים כהגדרתו, וכהגדרת כל העדים והראיות שהוצגו בפני בית המשפט, לניהול הצד המקצועי של עיצוב, תכנון ותפירה של שמלות ערב וכלה, כאשר צד זה אינו מעורב כלל ועיקר בניהול הכספי של העסק, ניהול אותו הוא מפקיד בידי צד אחר מתוך אמון מוחלט שזה יפעל לטובת העסק עצמו, לטובת החברה, לטובת בעלי מניותיה בהתאם ובכפוף למילוי הוראות הדין כך שבעלי המניות והמנהלים לא יעמדו בפני סיכון של אישום פלילי חמור של העלמת הכנסות.
מעשיו של התובע, כפי שפורטו בהרחבה, אינם מהווים הפרה מינורית אלא הפרה חמורה ומשמעותית של הסכם המיידים, הם מהווים דוגמא מובהקת של הפרה יסודית של הסכם המייסדים שיש יסוד סביר מאוד להניח שבלאיש לא היה מתקשר בהסכם המייסדים אילו היה יודע שזריהן ינהל את המערך הכספי של החברות באופן שעומד בניגוד מוחלט להוראות הדין תוך ביצוע עבירות פליליות לכאורה, תוך אי הגשת דוחות כספיים, תוך העברת כספים שלא כדין בין החברה לבין חשבונות פרטיים, תוך סיווג העברות כספים כהלוואות בעלים בעוד שברור לכל שאין מדובר בהלוואות בעלים, תוך שלילת זכויות סוציאליות המגיעות על פי דין לעובדי החברה, מתן תלושי שכר שאינם משקפים את השכר שמשולם בפועל לאותם עובדים וכיוב' מעשים שבוצעו על ידי זריהן.
אשר על כן, מצאתי לקבוע שעמדה לבלאיש הזכות לשלוח את אותה הודעה בחודש אפריל 2014 על ידי עו"ד בר-זהר לביטול הסכם המייסדים וההתקשרות בין הצדדים וכפועל יוצא מכך בלאיש אינו חייב לקיים את כל אותן התחייבויות שנטל על עצמו בהסכם המייסדים.
באשר לתביעה להשבת אותם 950,000 ש"ח, כבר התייחסתי בהרחבה בפרק הרלוונטי וקבעתי שטענתו של זריהן לפיה בלאיש משך סכום זה מחשבון החברה היא טענה שאין לה כל בסיס בראיות שהוצגו בפני בית המשפט, החל מהעובדה שהכספים נמשכו לא מחשבון החברה אלא מהחשבונות הפרטיים של השניים, עבור לקביעה הבלתי שנויה במחלוקת שהיה זה זריהן שמשך את הכספים מחשבון הבנק והעביר אותם לידי בלאיש וכלה בקביעה שזריהן משך לזכותו סכום כסף שווה ערך למשיכה שביצע בעצמו לטובת בלאיש.
איזו הצדקה אם כן יש לתביעה להשבת סכום שהתובע הוא שמשך לעצמו וגם לנתבע, לא מחשבונות החברה אלא מהחשבונות הפרטיים? זכות כזו לא קיימת כלל ועיקר ועל כן מצאתי לדחות עתירה זו של התובע.
באשר לעתירה לחיוב הנתבע לתשלום חלקו לרשויות המס על פי הסדר הכופר שנחתם בין התובע לבין רשויות המס, גם עתירה זו מצאתי לדחות על הסף משום שהתובע לא הכחיש את העובדה שהוא נטל על עצמו אחריות מלאה ובלעדית אל מול רשויות המס בגין כל ההתנהלות הכושלת וקלוקלת בניהול כספי החברה וספרי חשבונותיה.
גם אשתו של התובע אישרה בתצהירה עובדה זו באופן חד משמעי שאינו מותיר כל ספק בדבר נטילת האחריות המלאה על ידי התובע למעשים אלה.
מדובר במי שהינו עורך דין במקצועו ומי שהציג עצמו על פי הסכם המייסדים באופן הבא:
"דוד מתחייב כי יפעל ויהא אחרי [כך במקור, ח.כ.] לכל הנהלתה האדמיניסטרטיבית, הכלכלית, השיווקית, שיתופי פעולה עם צדדים שלישיים, ניהולה השוטף של החברה, תכנון יעדים, ניהול אסטרטגי " (סעיף 2.6 להסכם המייסדים משנת 2013).
כאשר באותו הסכם מייסדים שנערך ונוסח כאמור על ידי עורך דין שהיכרותו הינה עם התובע ולא עם הנתבע, נקבע שבלאיש:
"ויקטור מתחייב כי יפעל ויהא אחראי לכל הפן העיצובי והיצרני במסגרת החברה" (סעיף 2.5 להסכם המייסדים).
ללמדך, שהצדדים בעצמם התוו וקבעו באופן מפורש את תחום אחריותו של כל צד בעסק. התובע התחייב שהוא יהיה אחראי לכל תחום ההנהלה, לכל התחום הכלכלי, השיווקי, ניהול השוטף של החברה וכיוב' בעוד שהנתבע אחראי לפן העיצובי והיצרני.
זאת ועוד, הוכח מעבר לכל ספק סביר שהלכה למעשה התובע הוא שהיה אמון על ניהול הצד הפיננסי, הכספי של החברה והוא זה שפעל בחשבונותיה. התובע גם עשה בחשבונות החברה ככל העולה על רוחו, התובע העביר כספים מחשבונות פרטיים לחשבונות החברה ובחזרה, פעולה שהיה אסור לו בתכלית האיסור לעשות תוך מתן הוראה לפקידת הבנק שמדובר בהלוואת בעלים שעה שאין מדובר בהלוואת בעלים כלל ועיקר.
התובע גם אישר שהוא העביר כספים מהחברות ומהחשבונות הפרטיים לחברת כביסונית שהיא חברה בבעלותו הבלעדית. האם התובע מצפה שהנתבע יישא באחריות כלפי רשויות המס בפן הפלילי ובפן האזרחי משום מעשים אלה שנועדו לשרת את התובע ואותו בלבד?
גם האופן שבו ניהל התובע את כספי החברה, לרבות החזקת סכומים גבוהים בכספת החברה, תוך שליטה מלאה על מערך ההכנסות וההוצאות של החברה, תוך תשלום שכר לעובדים במזומן, תוך הנפקת תלושי שכר שאינם משקפים את השכר ששולם בפועל לעובדים - כל אלה הם פרי יוזמה ומעשים של התובע עצמו שעמדו בבסיס חקירת רשות המס, חקירה פלילית שאמנם הסתיימה בהליך של כופר גם בפן הפלילי וגם בהסדר בפן האזרחי, אך אלה היו פרי מעשיו של התובע והוא אכן נטל אחריות מלאה ובלעדית על מעשים אלה ומכאן שאין מקום לחייב את הנתבע להחזיר לחברה או לתובע כספים שהוא חויב בהם בגין ביצוע עבירות פליליות.
לבסוף מצאתי לקבוע שמעשיו של זריהן אשר הובילו לחקירה פלילית וכופר פלילי ואזרחי, עולים כדי הפרה יסודית של הסכם המייסדים, בלאיש לא היה מתקשר בהסכם המייסדים לו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה ואכן עם היוודע דבר החקירה הפלילית עמדה לו הזכות לפעול לפי הקבוע בסעיף 7(א) לחוק התרופות ולבטל את הסכם המייסדים, כפי שאכן עשה.
שעה שקבעתי שמעשיו של זריהן עלו כדי הפרה יסודית של הסכם המייסדים הרי שביטול הסכם המייסדים על ידי בלאיש, כפי שנעשה בחודש אפריל 2014, נערך כדין ובכך יש כדי לדחות את טענותיו של זריהן כפי שהועלו בשתי התביעות שהוגשו על ידו.

סוף דבר
אני דוחה את התביעות שהוגשו על ידי התובע, מר זריהן, ת"א 6752-08-15 ות"א 46387-06-15.
אני נעתר לתביעה שהוגשה על ידי מר בלאיש, ת"א 21398-09-15, באופן חלקי ומורה:
מוצהר בזאת כי בלאיש ביטל כדין את הסכם המייסדים מיום 16.6.2013.
מוצהר בזאת כי לבלאיש לא היה חלק בניהול חברת בלאיש ארט בע"מ, לרבות ניהול כלכלי וחשבונאי של החברה.
באשר לחלוקת הרכוש שנותר לכאורה בבעלות של החברות, יפעלו הצדדים לחלוקת רכוש זה על ידי רואה חשבון של החברה או כל גורם מוסמך מוסכם אחר. לבית המשפט אין הכלים לקבוע איזו שמלה ואיזה כיסא שייך למי מהצדדים. הדעת נותנת שיש לחלק את הציוד שנותר באופן שוויוני בין הצדדים.
התובע, מר זריהן, יישא בהוצאות הנתבע, מר בלאיש, לרבות שכר טרחת עורכי דינו בסך חמישים אלף ( 50,000) ש"ח, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ח, 03 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.