הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו תנ"ג 14612-06-17

לפני כבוד השופט מגן אלטוביה

המבקשת:

ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד פז יצחקי - וינברגר

נגד

המשיבים:

תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ
יעקב לב
ע"י ב"כ עוה"ד איתמר כץ

פסק דין

לפני בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם מגדל השעון ביפו בע"מ (להלן: "החברה").

המבקשת מחזיקה ב – 20% מהון המניות המ ונפק של החברה, בעוד המשיבה מחזיקה ביתר מניות החברה ומנהלת את ענייני החברה שעיקרם אחזקה והשכרה של בניין דירות בבעלותה.

בשנת 2005 התגלע סכסוך בין ברוך סער, בעל השליטה במבקשת (להלן: "ברוך") לבין יעקב לב, בעל השליטה במשיבה (להלן: "יעקב"), באשר לאופן ניהול ענייני החברה. מאז מנהלים ברוך ויעקב הליכים משפטיים . בקשה זו היא עוד הליך משפטי בו נוקטת המבקשת במסגרת הסכסוך בין ברוך לבין יעקב.

טענות המבקשת:

את בקשתה לאישור תביעה נגזרת סומכת המבקשת על המעשים שלהלן המיוחסים ליעקב:

בשנת 2013 משך יעקב מקופת החברה שלא כדין, דמי ניהול בסך 2,837,700 ₪.
יעקב גזל מהחברה 1,000,000 ₪ בדרך של העלאת דמי השכירות המשולמים למשיבה בגין שכירת משרדי החברה בנמל תל אביב .
יעקב נטל את זכויות התביעה של החברה נגד חב רת חשמל בסך 2,400,000 ₪.
יעקב העלים 50,000,000 ₪ מדמי השכירות שגובה החברה מדייריה.
יעקב השכיר דירות של החברה לתקופות קצרות בשיטת RBNB באופן הגורם נזק לחברה וחזקה שלקח את דמי השכירות לעצמו .
יעקב העסיק את חתנו, עו"ד ליאונה עמית, תמורת שכ"ט בסך 900,000 ₪ המהווה תשלום בלתי סביר בעד עריכת הסכמי שכירות.
יעקב ממשיך להזרים לחברה הלוואות "בריביות נשך".

בסעיף 118.4 לבקשה, נכללו פעולות נוספות שיוחסו ליעקב, אולם בסיכומי המבקשת לא מצאתי התייחסות לפעולות אלה, ועל כן, יש לראות במבקשת כמי שזנחה טענותיה באשר לפעולות שלא פורטו לעיל.

לטענת המבקשת, כבעלת 20% ממניות החברה ובעלת 50% מכוח ההצבעה בחברה, זכאית היא להגיש תביעה נגזרת בשם החברה.

המבקשת זכאית ל – 20% מרווחי החברה ומשכך הפגיעה שפוגעים המשיבים בחברה פוגעת גם בה.

המבקשת פנתה אל החברה בדרישה להגיש תביעה נגד המשיבים אולם דרישתה נדחתה על ידי החברה הנשלטת על ידי המשיבים.

בפעולותיו שלעיל , הפר יעקב את חובות האמון המוטלות עליו מכוח הוראות סעיף 254 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, העשיר שלא כדין את המשיבים, עוול כלפי החברה והמבקשת בגזל ותרמית , הפר את הוראות סעיפים 8 ו – 9 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965, והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו.

התביעה היא לטובתה של החברה ואין בניהולה כדי לפגוע בפעילותה העסקית הפאסיבית.

התביעה אינה נגועה בחוסר תום לב משום שכל עניינה בהטבת נזקי החברה.

המבקשת אינה יודעת במדויק את היקף הנזק שגרמו המשיבים לחברה, ויש להניח כי "המוצג בבקשה דנן הוא רק "קצה הקרחון" של מעללי לב". על כן, הסעד העיקרי המבוקש הוא מינוי מומחה לבדיקת חשבונות החברה.

הסעד המשני הנתבע בסעיף 118.4 לבקשה על תת סעיפיו, הינו כימות הנזקים על ידי המומחה מטעם בית המשפט "מהם ייגזרו סכומי הנזק המדויקים".

טענות המשיבים:

סעד של מתן חשבונות אינו כשיר להתברר בהליך של תביעה נגזרת אלא בתביעה נגד החברה. ועוד. מדובר בניסיון עשירי במספר של המבקשת לקבל סעד של מתן חשבונות לאחר שכל הניסיונות הקודמים כשלו באופן המונע מהמבקשת לתבוע סעד זה מחמת מעשה בית דין, בפרט כך, בהתחשב בתובענה למתן חשבונות שהגישה המבקשת נגד החברה. תביעה זו נדחתה על הסף בפסק דין מיום 4.12.2016 (ה"פ 16304-03-16) (על פסק הדין האמור קיים ערעור תלוי ועומד ( ע"א 494/17).

בפסק הדין בה"פ 16304-03-16 נקבע כי המבקשת ביססה את התובענה למתן חשבונות על עילה של קיפוח "ומשהוכרעה טענת הקיפוח נכון למועד מסוים ונקבע סעד בגין קיפוח זה – אין מקום לטענה בדבר קיפוח נוסף לאחר מועד מתן פסק הדין המקנה זכות לקבל סעדים נוספים המתייחסים לשנים מאוחרות יותר". בפסק הדין האמור יש כדי ליצור מעשה בית דין, שכן עולה ממנו כי מרגע שהמבקשת קיבלה סעד להסרת קיפוח, בכלל זה סעד של מכירה כפויה, חסומה היא מלפנות לבית המשפט פעם נוספת בטענות "חדשות" בדבר קיפוח לכאורה או בדרישות לקבלת חשבונות. לעניין זה, אין משקל לכותרת בה מכתירה המבקשת את פניותיה לבית המשפט "המרצת פתיחה למתן חשבונות", "בקשה בכתב" או "בקשה לאישור תביעה נגזרת".

בהקשר זה, מוסיפים המשיבים וטוענים כי כל טענות המבקשת, ללא יוצא מן הכלל, הן טענות בעלות אופי של קיפוח.

המבקשת מנצלת לרעה את הליכי בית המשפט ו ממחזרת את טענותיה אשר נדחו, שוב ושוב.

המשיבים דוחים את טענות המבקשת בעניין דמי הניהול, דמי השכירות, תביעת חברת חשמל, היעלמות הכנסה מדמי שכירות, השכרות RBNB, העסקת קרובי משפחה והזרמת הלוואות בעלים בריבית נשך.

הזכות להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת שמורה לבעל מניות בחברה, אלא שבפסק דין שניתן בת.א 38465-04-11 חויבה המבקשת למכור למשיבים את מניות החברה שבבעלותה, ורק עיכוב מלאכותי של הליך המכירה, גרם לכך שבאופן פורמאלי בלבד מחזיקה המבקשת במניות החברה. לפיכך, הזיקה של המבקשת לחברה "אינה מהווה בסיס ראוי לניהול תביעה נגזרת" בשם החברה.

עוד בהקשר לעניין מעמדה של המבקשת, טוענים המשיבים כי במ סגרת ההליכים המתנהלים בין הצדדים טען ברוך כי מכר את מניות החברה שהיו לו לחברת שערי שמיים ובמסגרת וגם משום כך אין הוא זכאי להגיש תביעה נגזרת.

לטענת המשיבים, בחקירתו טען ברוך כי הוא עומד לקנות את מניות החברה שבידי המשיבה (80%) , ואף שאין ממש בטענה זה, יש בה כאשר היא נשמעת מפיו של ברוך, כדי לשמוט את הקרקע מהבקשה לאישור תביעה נגזרת, לפי שמי אשר לטענתו מתעתד לשלוט בחברה, אינו זקוק למנגנון התביעה נגזרת כדי להניע את החברה לתבוע את זכויותיה.

לטענת המשיבים, אופן התנהלותם של המבקשת וברוך במסגרת הסכסוך שהתגלע בינם לבין המשיבים, ובפרט ההליכים הרבים שננקטו באותם עניינים, אף שנדחו שוב שוב, מלמדים על חוסר תום לב, המצדיק את דחיית הבקשה. יתר על כן, בפסק דין שניתן בת.א 38465-04-11 נקבע כי המבקשת וברוך פעלו במכוון להכשיל את המיזם של החברה, בדרך של ביטול "מפעל מאושר" ואף ניסו "לחבל בפעילות החברה".

דיון

סעיף 194 (א) לחוק החברות, קובע:

"כל בעל מניה וכל דירקטור בחברה (בפרק זה – תובע) רשאים להגיש תביעה נגזרת אם התקיימו הוראות סימן זה".

סעיף 198 (א) לחוק החברות, קובע:

"תביעה נגזרת טעונה אישור בית המשפט והוא יאשרה אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב".

במצב הדברים שלאחר מתן פסק הדין מיום 6.6.2019 בת"א 38465-04-11, המבקשת בעלת מניות בחברה ובהתאם להוראות סעיף 194 (א) לחוק החברות, היא רשאית להגיש תביעה נגזרת. אלא שאין די בכך כדי לאשר את התביעה הנגזרת, ויש לבחון האם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 198 (א) לחוק החברות, ובפרט האם התביעה וניהולה הן לטובת החברה והאם המבקשת אינה פועלת בחוסר תום לב.

לכאורה ההבחנה בין תביעה אישית אשר נועדה להיטיב את נזקי התובע לבין תביעה נגזרת שנועדה להיטיב את נזקי החברה היא פשוטה, אולם בפועל נראה כי הבחנה זו אינה חד ערכית וקיימים שיקולים שונים להעדפת הליך של תביעה אישית על פני תביעה נגזרת וההיפך. כך, מקום שמדובר בהפרת חובות אמון של דירקטורים, נושאי משרה או בעל שליטה בחברה כלפי בעל מניות מיעוט , ניתן להגיש תביעה אישית גם אם הפרת האמון נעשתה בדרך של הוצאת נכס מהחברה, כך גם במקרה של קיפוח המיעוט אף שהנזק הישיר נגרם לחברה, ראה רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (פורסם בנבו), כך במקרה שהחברה מתנהלת כמעין שותפות ואחד מבעלי המניות מפר את חובותיו. זאת גם אם הנזק הישיר נגרם לחברה אולם יש קושי לה בחין בין הנזק האישי שנגרם לשותפים לבין הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מההפרה. כפי שיובהר להלן, הגשת הבקשה לאישור תביעה נגזרת, היא ניסיון של המבקשת ליהנות, בחוסר תום לב, מאי הבהירות השוררת במשפט באשר לסוג ההליך במסגרתו ניתן לתקוף את התנהלות נושאי המשרה ובעלי המניות בחברה ו לכך אין ליתן יד במיוחד בהתחשב בנסיבות המקרה כאן כפי שיפורטו להלן.

טענות דומות לטענות כאן, העלתה המבקשת בתביעה אישית שהגישה במסגרת ת"א 38465-04-11 אשר נדונה והוכרעה . גם שם טענה המבקשת למשיכת שכר שלא כדין על ידי יעקב (סעיפים 83, 139 – 148 לכתב התביעה), למתן הלוואות לחברה בריבית נשך מקום שניתן היה לקבל הלוואות בנקאיות בריבית נמוכה יותר (סעיפים 199, 206 ו – 215 לכתב התביעה). באותה התביעה אף נתבע סעד עיקרי של מתן חשבונות "בכל הנוגע לפעילות החברה". בכך, גילתה דעתה המבקשת שההליך המתאים לבירור טענותיה באשר ל אופן ניהול החברה על ידי המשיבים הוא הליך של תביעה אישית ולא תביעה נגזרת. בהקשר זה ראוי לציין, כי בכתב התביעה האמור טענה המבקשת: "כל ההתרחשויות נשוא הסכסוך הנן אך ורק בין ברוך סער...לבין מר יעקב לב...", דהיינו מדובר בסכסוך בחברה המתנהלת כמעין שותפות, המצדיקה הגשת תביעה אישית.

בה"פ 16304-03-16, עוד תובענה אישית שהגישה המבקשת ונדחתה על הסף, התייחס בית המשפט להתנהלותה המשפטית של המבקשת ולסעד של מתן חשבונות, וכך נקבע (שם, פסקה 5 להחלטת כבוד השופטת דניה קרת – מאיר):

" במסגרת התביעה הקודמת התבקשו סעדים המתייחסים בעיקר למניעת קיפוח וכן צווי מניעה נוספים. בסופו של הדיון ניתן פסק דין ארוך וממצה המתייחס לטענות המבקשת.
התביעה התייחסה לאחזקת מניות של המבקשת בחברה, כאשר הנתבעים היו תנהב ולב.

במסגרת סעיף הסעדים בפסק הדין נקבע כי שתי ההחלטות העקרוניות שהתקבלו בחברה לקו בשני פגמים המצדיקים הענקת סעד – אישורן בניגוד להוראות חוק החברות בדבר עסקאות עם בעלי עניין והיותן של ההחלטות מקפחות.
עוד צוין, כי הצדדים הגיעו למצב של מבוי סתום המצדיק גם הוא הענקת סעד בגין קיפוח.
בעקבות החלטה זו ניתנו מספר הוראות בעניין התאמות כספיות אותן יש לבצע.
כמו כן, ניתן סעד של מכירה כפויה של מניות המבקשת, לאחר שתעשה הערכת שווי לחברה על ידי מומחה שמונה לשם כך על ידי בית משפט.

בין הצדדים התנהלו מספר רב של הליכים לאחר שניתן פסק הדין ואין מקום לפרט כאן את כולם.
עם זאת, יש לציין כי במסגרת בקשה 43 בתביעה הקודמת התבקש בית משפט על ידי המבקשת להזרים כספים לקופת החברה, ולקבל מאת תנהב ולב תחשיב עדכני בדבר יתרות הלוואות הבעלים.
בקשות אלה נדחו בהחלטה מיום 2.4.15.

במסגרת בקשה 49 התבקש בית המשפט על ידי תנהב ולב להורות למעריך השווי, אשר מונה על ידי בית משפט במסגרת פסק הדין, לבצע את הערכת השווי מיום 31.12.11 ולא כפי שניסתה המבקשת לטעון בהזדמנויות שונות - כי עליו להעריך את שוויה של החברה נכון להיום.
באותה החלטה הובהר כי בפסק הדין נקבע כי יישומו יתבצע בסיוע של המומחים – המומחה המוסכם שחוות דעת מטעמו שימשה את בית המשפט בפסק הדין, אשר התבקש להגיש טיוטת פסיקתא שתכלול את ההתאמות אשר נקבעו בפסק הדין, ומעריך שווי אשר מונה על ידי בית משפט לשם הערכת שווי החברה לפיה יתבצע המכר הכפוי של מניות המבקשת.

בהקשר זה קיבלתי את טענת המבקשת כי יש לבצע את הערכת השווי במועד המכר או בסמוך לכך.
עם זאת, נאמר כי התביעה הוגשה בשנת 2011 וכבר נשלל ניסיונה של המבקשת להעלות טענות ביחס להתפתחויות שונות בחשבונות החברה לאחר מועד זה, כפי שנקבע בבקשה 43 אשר צוינה לעיל.

על ההחלטה בבקשה 43 הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המבקשת.
בבקשת רשות ערעור זו התבקש, למעשה, הסעד אשר מתבקש בתביעה הנוכחית.
בית המשפט העליון התבקש, בין היתר, לקבוע כי המבקשת זכאית לקבל לאלתר כשותפה בשיעור 20% בהון המניות של החברה וכמחזיקה בצו מניעה – דפי חשבון של החברה מאז שנת 2011 ועד היום וכרטסות הנהלת חשבונות של החברה משנת 2011 ועד היום. זאת על מנת לוודא שלא הופר צו המניעה וכן על מנת לקבל סטטוס עדכני על מצב החברה ולשם עבודת המומחים.
בקשת רשות ערעור זו אוחדה עם הערעור העיקרי אשר הוגש על פסק הדין בתביעה הקודמת.
בקשת רשות הערעור נדחתה והערעור נמחק.

במקביל, הוגשה, כאמור, ה"פ 22347-04-15 אשר התבררה בפני כב' השופט כבוב.
בהמרצת פתיחה זו הועלו טענות הזהות לטענות אשר הועלו בפניי במסגרת הליך התביעה הקודמת לאחר שניתן פסק דין.
נטען כי בהליך הסרת הקיפוח נבחנו חומרים חשבונאיים עד לשנת 2011 בלבד; כי קיים צורך לחשוף את המומחים שמונו לנתונים חשבונאיים עדכניים, לרבות דפי בנק וכרטסות הנהלת חשבונות, כדי להעריך את שוויה של החברה.
בהחלטה מיום 20.9.15 סקר כב' השופט כבוב את ההליכים אשר צוינו על ידי לעיל ואת העובדה כי במסגרת הערעור התלוי ועומד על פסק הדין, ניתן עיכוב ביצוע של ההחלטה בעניין המכירה הכפויה.
כמו כן, צוינה העובדה כי ניתנה החלטה על ידי בית המשפט העליון בבקשות רשות הערעור.
עוד נאמר בהחלטה, כי הבקשה נוגעת פעם נוספת לאותה מחלוקת בין הצדדים, כלומר, עתירה לקבל מסמכים חשבונאיים הנוגעים לשנים 2011-2015.
כב' השופט כבוב הבהיר כי אין בכוונתו להידרש להליך שכל כולו פרשנות או התערבות בהליכים שהתנהלו בין הצדדים, אף אם לא באופן סופי.
כב' השופט כבוב המליץ למבקשת למשוך את הבקשה תוך שמירת זכויותיה.
עוד נאמר, כי על פניו נראה שמדובר בהליך מיותר לחלוטין המהווה ניסיון להתערב בהחלטות בית משפט שכבר ניתנו במסגרת פסק הדין, שהערעור עליו קבוע בפניי בית המשפט העליון.
כב' השופט כבוב היפנה את המבקשת לעורר את השאלות בפניי בית משפט זה אשר נתן את פסק הדין.

בקשה נוספת אשר הוגשה על ידי המבקשת היא בקשה 59 – בה התבקש, בין היתר, פעם נוספת, כי בית משפט יורה לתנהב וללב להעביר לידי מעריך השווי והמבקשת את כל הנתונים החשבונאיים של החברה לשנים 2011-2015, וכן את דפי הבנק ואת כרטסות הנהלת החשבונות לשנים אלה.
בהחלטה אשר דחתה את הבקשה נקבע כי באשר למסמכים שנדרשו – ניתן שיקול דעת מלא למעריך השווי לדרוש כל מסמך אשר יידרש על ידו. לכן, אין מקום לאפשר למבקשת לנהל הליך עצמאי ונוסף בתיק הנוכחי בעניין קבלת המסמכים לשנים 2011-2015, ככל שאלה אינם נדרשים על ידי מעריך השווי. לכן, אין גם נפקות לפסק הדין בו נמחקה המרצת הפתיחה על ידי כב' השופט כבוב.

די היה בדרך התנהלות זו כפי שתוארה לעיל כדי להביא לסילוק התביעה שבפניי על הסף.
יתרה מזאת, העילה העיקרית בפי המבקשת בכל כתבי הטענות אשר הוגשו על ידה, כולל המרצת הפתיחה הנוכחית, היא טענה של קיפוח.
טענה זו נידונה בהרחבה והוכרעה בפסק הדין במסגרתו נקבע כי יש לבצע מכירה כפויה.
אומנם, לא מדובר בפסק דין חלוט. אולם, אלו הקביעות המצויות בשלב זה בפני בית משפט.
המועד הרלוונטי לעניין טענות הקיפוח הוא שנת 2011.
אותה הסכמה דיונית למסירת מסמכים – מתייחסת למועד הרלוונטי לפסק הדין.
משהוכרעה טענת הקיפוח נכון למועד מסוים ונקבע סעד בגין קיפוח זה – אין מקום לטענה בדבר קיפוח נוסף לאחר מועד מתן פסק הדין המקנה זכות לקבל סעדים נוספים המתייחסים לשנים מאוחרות יותר.

גם הטענה בדבר קיומו של צו מניעה שיפוטי במסגרת התביעה הקודמת – אינה רלוונטית ואינה מצדיקה הגשת תביעה חדשה תוך התבססות עליו.
הטענה כי נעלמו כ- 20 מיליון ₪ מחשבונות הבנק יכולה, לכל היותר, בהנחה שהיא מתבססת על תצהיר המניח תשתית ראייתית מתאימה לטענה זו, להצדיק הגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט בתביעה הקודמת.

בסיכומיה טוענת המבקשת (שם, סעיף 56):

"המבקשת הראתה במארג ראיות נזקים שנגרמו לחברה בסדרי גודל של מיליוני שקלים רבים. המבקשת הדגישה כי אין בידה לדעת את מלוא תמונת הנזקים ולכמתם במדויק, וזאת משום שיש לחקור ולברר ולבדוק את חשבונות החברה, ויש להניח כי המוצג בבקשה דנן הוא רק "קצה הקרחון" של מעללי לב, ומכאן שהסעד העיקרי שנתבקש הנו מינוי מומחה לבדיקת חשבונות החברה כמפורט בסעיף 118 לבקשה".

הנה כי כן, חוזרת המבקשת ותובעת סעד זהה לסעד שנתבע במסגרת ההליכים הקודמים ונדחה מהטעמים שפורטו בהחלטה מיום 4.12.2016 , ואין בכך שהפעם בחרה לעשות זאת במסגרת תביעה נגזרת או בקשה לאישור תביעה נגזרת, כדי לשנות, בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת.

להוסיף עוד כי בפסק הדין מיום 18.1.2015 בת"א 38465-04-11, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה שתי החלטות שהתקבלו בחברה, בדבר מתן הלוואה לחברה בריבית של 12% וההתקשרות בהסכם ניהול ופיקוח בתמורה ל – 14% מעלויות הבנייה , היו מקפחות בשל אישורן בניגוד להוראות חוק החברות והפער בין תנאיהן לבין תנאי השוק . עוד מצא בית המשפט כי הצדדים הגיעו למצב של "מבוי סתום" המצדיק הענקת סעד להס רת הקיפוח. בהתאם, ערך בית המשפט התאמת תנאים להלוואות ולתמורה עבור עבודות הניהול והפיקוח שביצעה המשיבה עבור החברה.

באשר לסעד של מכירה כפויה של המניות, נקבע (שם, פסקה ו.4 ע' 76):

" סעד הולם לקיפוח שנוצר כתוצאה מהגעת בעלי מניות למבוי סתום, הוא סעד של היפרדות ביניהם, בדרך של מכירת מניותיו של צד אחד למשנהו. יש להקדים ולציין, כי אף על פי שלאורך ההליך נחלקו הצדדים בשאלת הסעד הראוי, דומה כי בשלב הסיכומים הגיעו שני הצדדים למסקנה, כי סעד של היפרדות עשוי להיות סעד ראוי.
...
בנסיבות אלה, יש, כאמור, לקבוע כי ההיפרדות תהיה בדרך של מכירה כפויה של מניות. אין מקום לבצע דילול ולאחריו התמחרות כפי שהציעו הנתבעים.
ההצדקה לביצוע ההיפרדות בדרך של מכירה כפויה כך שהתובעת היא זו שתמכור את מניותיה נובעת מכך שבכל שנות הפעילות של החברה מאז הסכם ההקצאה, לא רק שלא תרמה לקידומה של החברה ולהשאת ערכה וערך נכסיה אלא התמקדה בניהול מאבקים מתמשכים וייזום הליכים משפטיים מרובים.
בחירה בסעד של מכירה כפויה של מניות מחזירה את הצדדים לדיון במניות בערכן הריאלי, ובכלל זה, מאפשרת להביא בחשבון את כל התמורות שחלו בערכן של המניות; את הלוואות הבעלים המותאמות (מבלי לשבש את סדר הנשייה); את השפעת ייעוד נכסי החברה על שווי מניותיה, ועוד.
...
לשם כך, המכירה הכפויה צריכה להתבצע לאחר שתיעשה הערכת שווי לחברה.

הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה:
א. סעד של צו למתן חשבונות - ניתן בהחלטות קודמות.
ב. סעד הצהרתי לפיו הנתבעים אינם זכאים לריביות או לחלופין זכאים לריביות מינימליות - נדחה. הסעד המוענק בהקשר זה הוא סעד התאמת תנאי ההלוואות לתנאי השוק, כמוסבר לעיל ולהלן.
ג. צו המורה על תיקון הדוחות הכספיים על ידי המומחה מטעם בית המשפט - נדחה.
ד. תיקון הדוחות הכספיים כך שהרכוש יירשם כ"מלאי עסקי" ולא כ "רכוש קבוע": סוגיה זו, אשר נדונה בכתבי הטענות, לא לובנה לעומקה בפרק הדיון וההחלטה, נוכח הבהרות שניתנו בעניין זה בדיונים שהתקיימו בבית המשפט. עם זאת, ניתן בזאת סעד הצהרתי, לפיו ככל שתקום חבות כלשהי בגין רישום נכסי החברה כ"רכוש קבוע", אין תוקף לערבות האישית שניתנה על ידי סער לרשויות המס, ותחתיה תבוא הערבות שניתנה לרשויות המס על ידי לב.
ה. צו מניעה קבוע למניעת דילול אחזקות התובעת בחברה - נדחה. הסעד המוענק בהקשר זה הוא סעד המכירה הכפויה של המניות, בהתאם לערכן הריאלי, כמפורט לעיל ולהלן.
ו. צו מניעה זמני וקבוע למניעת משיכת כספים מקופת החברה - הבקשה לצו קבוע נדחית; עם זאת, הצו הזמני שניתן יישאר בתוקפו עד לאחר הערכת השווי וביצוע מכירת מניות התובעת לנתבעים, כמפורט להלן. קביעה זו מהווה גם החלטה בבקשה 41.
ז. צו המונע מהנתבעים לקבל החלטות מהותיות בחברה ללא הסכמת התובעת - נדחה. הסעד המוענק בהקשר זה הוא סעד המכירה הכפויה של המניות, בהתאם לערכן הריאלי, כמפורט לעיל ולהלן.
ח. ביטול כל החלטה מהותית שהתקבלה בחברה מאז 5.5.2005 - נדחה. הסעד המוענק בהקשר זה הוא סעד התאמת תנאי העסקאות לתנאי השוק, כמוסבר לעיל ולהלן.
ט. ביטול הפרשה לשכרו של הנתבע 2 - התקבל, במסגרת סעד התאמת תנאי העסקאות לתנאי השוק, כמוסבר לעיל ולהלן. המומחה ומעריך השווי יביאו בחשבון את ביטול ההפרשה בעת הכנת הפסיקתא בעניין ההתאמות ובעת הכנת הערכת השווי לחברה, כמפורט להלן.
י. ביטול הסכם הקצאת המניות - נדחה.
יא. צו המורה על עריכת חקירה בנושא חוקיות הקצאת המניות - נדחה.
יב. צו המורה על הקצאת 20% מרכוש החברה לתובעת בכפוף לתשלום התובעת לחברה של 20% מחבויות החברה כדין נכון ליום פסק הדין - נדחה. הסעדים הניתנים בהקשר זה הם סעד ההתאמות וסעד המכירה הכפויה של המניות, כמפורט לעיל ולהלן.
יג. צו המורה על מינוי סער כמנהל קבוע נוסף בחברה וצו המורה כי זכות החתימה בחברה תחייב חתימות של לב וסער כאחד - נדחה.
יד. צו למינוי מנהל מיוחד לחברה - נדחה.
טו. היתר לפיצול סעדים - נדחה. לתובעת ניתן יומה בבית המשפט.
סעד ההתאמות:
המומחה מטעם בית המשפט יערוך פסיקתא, בה יפורטו:
- הלוואות הבעלים שהועמדו עד ליום 31.12.2005, לרבות הריביות בגינן
- הלוואות הבעלים העודפות המותאמות, לפי הקביעות בפרקים ו.2, ו.3 לעיל.
יודגש, כי הצדדים אינם רשאים להגיש למומחה מטעם בית המשפט ישירות כל נתון או מסמך.
סעד המכירה הכפויה:
לאחר שתיחתם הפסיקתא שיכין המומחה מטעם בית המשפט, יועברו חוות דעת המומחה, חוות דעתו המשלימה, פסק דין זה והפסיקתא שתיחתם, לידי מומחה הממונה בזאת מטעם בית המשפט, רו"ח יובל זילברשטיין (פרומתאוס ייעוץ כלכלי בע" מ, טלפון: ...), אשר ישמש כמעריך שווי (להלן: "מעריך השווי").
מעריך השווי יעריך את שוויה של החברה וימסור את קביעתו לצדדים ולבית המשפט.
בהתאם להערכת השווי יערכו הצדדים הסכם לרכישת מניות התובעת".

לציין, כי מאז מתן פסק הדין ניהלו הצדדים "מאבק עיקש" בנוגע להליכי הער כת שווי החברה ובכלל זה הגישו אין ספ ור בקשות וכתבי טענות מבלי שהערכת השווי הסתיימה. בשלב מאוחר ולאחר שהצדדים השקיעו מאמצים ומשאבים מרובים ולאחר השקעה של זמן שיפוטי רב בדיונים ובמתן החלטות בעשרות בקשות שהגישו הצדדים בקשר עם הערכת השווי של החברה, הגישה המבקשת בגדרו של ת"א 38465-04-11 הודעה לפיו היא מוותרת על סעד המכירה הכפויה וביום 6.6.2019 ניתן פסק דין, בו נקבע:

"...כי יינתן תוקף של פסק דין להחלטה מיום 18.1.2015. זאת בכפוף לכך שמכלול האמור בהחלטה ביחס למכירה הכפויה יבוטל ולא יהיה לו תוקף לאור הוויתור של התובעת על הסעד האמור".

הנה כי כן, בת"א 38465-04-11 התייחס בית המשפט לכל הסעדים שתבעה המבקשת ובכלל זה הסעד של מתן חשבונות ואף מינה מומחה מטעם בית המשפט להערכת שווי החברה לצורך ההיפרדות בדרך של מכירה כפויה . אלא שכאמור, המבקשת ויתרה על סעד המכירה הכפויה. בהקשר זה יש לציין, כי בפסק הדין מיום 6.6.2019, נקבע כי אין מניעה שהמבקשת תו ותר על הסעד עליו וויתרה ותיוותר בעלת מניות בחברה, אולם היא לא תקבל את הסעדים שבית המשפט היה סבור שאינם הכרחיים בשל העובדה שמניות התובעת יימכרו והיא אף לא תהיה זכאית לסעדים האחרים שבית המשפט דחה את בקשתה לגביהם ותסתפק בסעדים שנפסקו לזכותה במסגרת ההחלטה (שם, פסקה 27).

לטענת המבקשת, "נסיבות המקרה דנן מייצגות את אחד המקרים המובהקים לאישורה של תביעה נגזרת, כל שכן בהינתן הסכסוך הממושך בין בעלי המניות; "החור" החשבונאי העצום של 7 שנים לגבי חשבונות החברה שנוצר ברבות שנות הסכסוך הקשה בין המבקשת לבין המשיבים בין השנים 2012 – 2018.

טענה זו של המבקשת, ביחס לאופן ניהול ענייני החברה בתקופה שלא נדונה במסגרת הדיון בת"א 38465-04-11, אינה יכולה להועיל לה נוכח ההחלטה מיום 28.1.2018 (בקשה 107) לפיה הערכת שווי החברה הייתה אמורה להיערך נכון ליום 31.1.2018.

נוכח כל האמור לעיל, נראה כי הגשת הבקשה להגשת תביעה בשם החברה לוקה בחוסר תום לב מצד המבקשת אשר נקבע לגביה שפעלה נגד החברה תוך שהיא גוררת את המשיבים ואת בית המשפט להליכים משפטיים רבים, במהלכם החליטה לוותר על הסעד שנועד לפרק את השותפות עם המשיבים בדרך הוגנת. במצב דברים זה, נראה כי המבקשת אינה זכאית לשוב ולהטריד את המשיבים ואת בית המשפט בהליכים נוספים הנוגעים לאופן ניהול ענייני החברה. ועוד. במסגרת השיקולים האם לאשר את התביעה הנגזרת יש להתחשב גם באינטרס של בעלי דין אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט. משעניינה של המבקשת בחברה נדון בהליכים משפטיים רבים תוך הקצאת זמן שיפוטי רב מאוד , בעוד המבקשת מצדה מוותרת באופן חד צדדי על הסעד העיקרי שנפסק לטובתה, נראה כי אין לאפשר למבקשת להמשיך ולנהל הליך נוסף באותם עניינים, גם לא בדרך של תביעה נגזרת.

נוכח מסקנותיי שלעיל, אין צורך להידרש לטענות המבקשת באשר לאופן ניהול ענייני החברה בין השנים 2012- 2018, ובכלל זה טענותיה למשיכת דמי ניהול, העלאת דמי שכירות, גזילת עילת תביעה, היעלמות 50,000,000 ₪ מדמי השכירות שלכאורה גבתה החברה, השכרות RBNB, העסקת בני משפחה והזרמת הלוואות בעלים בריבית נשך. אוסיף, כי אילו לא ויתרה המבקשת על הסעד של מכירת המניות בכפוף להערכת שווי החברה בהתאם לקבוע בפסק הדין מיום 18.1.2015, סביר להניח שככל שהיה ממש בטענותיה, עניינים אלה היו מתבררים במסגרת הערכת השווי של החברה בידי המומחה מטעם בית המשפט וההליכים המשפטיים הכרוכים בהערכת השווי.

עוד אוסיף, כי אין בראיות הנוספות שביקשה המבקשת לצרף, כדי לשנות ממסקנתי שלא לאשר לה להגיש תביעה נגזרת, אף מבלי להידרש לטענותיה באשר לאופן ניהול החברה על ידי המשיבים.

סוף דבר

הבקשה לאישור תביעה נגזרת, נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים
ניתן היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.